על עוקבים ומעקבים….בבלוגיה 😉

כבר חשבתי שסיימתי עם פוסטים טכניים ואינפורמטיבים, אבל בכל זאת משהו משך את עיני והיה חשוב לי לומר:

את הבלוג שלי אני כותבת בבלוגגר/בלוגספוט של גוגל בכתובת הזאת ופוסטים חדשים מתפרסמים שם.

בוורדפרס (wordpress) יש לי רק גיבוי של כל הפוסטים הישנים שלי מישראבלוג מהתקופה שטרם התחלתי לכתוב בבלוגגר.

אני אומרת זאת, כי ראיתי שחלק מכם נרשמתם למעקב על הבלוג שלי בוורדפרס, אבל אני לא מפרסמת שם פוסטים חדשים.

עוד דבר – פתחתי בטור הימני של הבלוג שלי רשימת קריאה עם קישור לכל הבלוגים שאני מנויה אליהם בצמוד למועד שבו הם עדכנו פוסט לאחרונה.

וכמובן חוזרת ומזכירה שכדאי לפרסם כל פוסט – לא משנה באיזה אתר כותבים – גם בדף הקהילה בלוגר בשפת הקודש

אז כמו שטליק תמיד אומר: אני סיימתי, תהיו טובים 🤗

מודעות פרסומת

תקלה טכנית – אתר ישראבלוג נעלם זמנית

לכל מי שניסה להיכנס לישראבלוג היום וקיבל דף של ערוץ עשר במקומו, מדובר בתקלה ולא בסגירה מכוונת לפני הזמן.

טליק בירר מול מאריאט ואז התברר שקרתה תקלה שגרמה לכך שהדף של ערוץ עשר "השתלט" על ישראבלוג. משום מה הם אומרים שייקח 24 שעות לתקן את התקלה, אז צריך להתאזר בסבלנות – אבל מחר ישראבלוג אמור לחזור להיות פעיל עד סוף החודש

כשמזיזים את הגבינה

כמובן שאני מדברת על הספר "מי הזיז את הגבינה שלי?" מאת ספנסר ג'ונסון, שבלי קשר למה אני חושבת על הספר או כיצד הוא כתוב, הפך למטבע לשון המתאר מה קורה כאשר נוצר פער בין מה שאנחנו מצפים מהמציאות לבין מה שקורה בפועל.

בעצם החיים שלנו מתנהלים בתוך הפער הזה כל הזמן.

ורבים מאיתנו (מי יותר ומי פחות) עסוקים בפער, במה היה צריך להיות, מה אמור להיות, ובעיקר "למה?" הדברים הם לא כפי שאני רוצה שיהיו.

כרגע המציאות היא שישראבלוג עומד להיסגר, ומעניין לראות איך כל אחד מבלוגריי האהובים מגיב לכך.

 

חלק מכם קודם כל דואג למצוא דרך לשמר את כל החומר הכתוב לו בבלוג, ובמקביל מחפש פתרון חלופי בדמות אתר בלוגים חדש. מודה ומתדווה – גם אני בחבורה הזאת (למרות שיש לי "פור" כי התחלתי לפרסם כאן בבלוגספוט במקביל לישראבלוג כבר לפני שנה וחצי, עדיין יש לי כמעט ארבע שנות פוסטים בישראבלוג שחשוב לי לשמור…).

 

חלק מכם קודם כל מתאבלים, מתעצבנים, נותנים לעצמם להרגיש את הכעס ואת העצב ואת העוול שנעשה לנו בכך שמכבים את האור ומעלימים את החיים שתיעדנו כאן, את הקשרים בינינו (בתגובות), את התמונות שהעלינו, אבל הלבטים שהבענו….

 

חלק מחכים ש"מישהו" יפתור את זה, שתהיה התארגנות ומישהו יציל את האתר, יעביר את התכנים לשרת אחר או לפלטפורמה אחרת, יעשה עבורנו את העבודה. חלקנו אפילו מוכנים לשלם עבור זה.

 

וודאי ישנן עוד ועוד תגובות וזה הגיוני ואנושי – ובאמת, כמישהי שכותבת בישראבלוג מעל לחמש שנים ומרגישה שזה בית, שזו קהילה תומכת ומחבקת ולעיתים מאתגרת – קשה לי אפילו לדמיין איך מרגיש מי שכותב כאן מההתחלה…..עצוב 😢

 

בכל מקרה, לכל אלה מביניכם המתלבטים האם להקים בלוג ב-wordpress או bloger.co.il (שהוא אתר בלוגים ישראלי) או כאן ב-www.blogger.com המכונה גם blogspot……

אני ממליצה על blogspot או blogger (שני G) גם כי הוא יושב על גוגל – לא משהו שעומד להיעלם, ובואו נאמר שאם גוגל ייפול אז הבלוגים שלנו הם הצרה הכי קטנה של העולם…..😉

 

וגם כי רק כאן (בינתיים) מצאתי את האופציה להוסיף את מערכת התגובות המצויינת DISQUS שניתנת להוספה לבלוג, ומאפשרת מענה ספציפי לכל מגיב :

ב-wordpress וב-bloger.co.il וגם ב-blogger/blogspot ללא DISQUS מערכת התגובות נוראית: או שלא מקבלים חיווי כלל כאשר מישהו מגיב לפוסט, או – אם מסמנים V שרוצים לקבל חיווי על תגובות, אז מקבלים את כל התגובות של כולם. זה מציף את הדוא"ל, ואין לך מושג מתי בעצם ענו לתגובה שלך.

 

חוץ מזה, אם מישהו לא קרא את הפוסט האחרון של טליק עם עוד כל מיני טיפים מועילים לשמירת תוכן הבלוג שלכם – ממליצה בחום.

 

יום נפלא לכולם

 

קישור לפוסט הזה ב-blogspot

המבול ומה שבא אחריו

באמצעות הפוסט האחרון של טליק גיליתי שישראבלוג ייסגר בסוף החודש.

נכנסתי בעצמי וראיתי שזה נכון. 

אני אמנם מפרסמת במקביל כאן בבלוגגר כבר שנה וחצי, אבל עדיין יש לי כמעט ארבע שנות תיעוד-חיים בבלוג בישראבלוג, שתיעלמנה במחי הורדת השרת של ישרא.

שנות התיעוד הללו אמנם מגובות אצלי בקבצי WORD וגם HTML – כולל תגובות – אבל פתאום היה לי חשוב שכל הפוסטים הישנים האלה יחיו גם כפוסטים אמתיים באתר בלוגים כלשהו.

 

אז מאתמול לאט ובאיטיות כמעט סיזיפית אני מעתיקה פוסט אחר פוסט מישראבלוג לבלוגגר – לבלוג חלופי בשם הבנלי "גיבוי של empiarti מישראבלוג"…

 

את רוב הפוסטים אני פשוט מעתיקה בהעתק+הדבק, וגם טורחת להוסיף בראש הפוסט את התאריך המקורי בו הוא נכתב.

אבל באותם פוסטים שמכילים תמונות או אימוג'יס – מתחוללת תקלה (שלא טרחתי להתעמק באופייה, האמת) – ואז אני ניגשת למלאכה של שמירת התמונה (עכבר ימני + שמור תמונה בשם….) והעלאתה מחדש לפוסט בבלוגר.

וגם מוחקת את האימוג'י ומוסיפה אותו מחדש מבלוגר.

תכל'ס יש הרבה יותר אימוג'יס וסמלים אחרים כאן בבלוגגר.

 

בינתיים אני עוקבת אחר חברי היקרים מישרא שמתחילים לפתוח בלוגים באתרים אחרים (בינתיים הרבה עברו לכאן), ומנסה לעשות מנוי בדוא"ל אצלם (למרות שלא אצל כולם הבלוג כבר בשל לכך).

 

למי שמעוניין, יש אתר קהילתי בשם "בלוגר בשפת הקודש" מצוין שבו גם ניתן לפרסם בלוגים מכל פלטפורמה שהיא, וגם יש שם מדריכים מצוינים לגבי הקמת בלוגים חדשים בבלוגגר, הוספת מערכת תגובות מצויינת ונוחה בשם Disqus ועוד.

 

אני כל כך עסוקה בהיבט הטכני של העתקת הפוסטים ומעקב אחר הבלוגרים האהובים שעוברים לכתוב בפלטפורמות אחרות, שעדיין לא התיישבתי רגע להבין איך אני מרגישה לגבי עצם הסגירה הצפויה של ישראבלוג, בו מצאתי בית בחמש פלוס השנים האחרונות, שהיה כל כך משמעותי עבורי, שקלט אותי – אתם קלטתם אותי – בזרועות פתוחות, בתגובות, ובחום. 

 

עוד אגיע לזה….

בינתיים ייתכן שזה יהיה הפוסט האחרון שאפרסם במלואו בשתי הפלטפורמות, אולי עד הסוף הקרב, פשוט אפרסם בישראבלוג קישור לפוסט בבלוגגר……

 

ושיהיה בהצלחה לכולנו

 

קישור לפוסט הזה בבלוגגר

 

סדר בבלגן

בשני בבוקר התעוררתי עם מרץ יוצא דופן ורצון לעשות סדר.

לשמחתי, T היה פנוי והצטרף לחלקו הראשון של המבצע: להעביר בחזרה את המחשב שלו לפינת העבודה בחדר השינה שלנו, מהקליניקה שלי שהיא גם חדר העבודה שלו, לפגישות עם לקוחות, שהיא בעצם חדרו של בני.

 

את המחשב והמדפסת העברנו לשם כשהמזגן בחדר השינה שלנו התקלקל. מתי זה היה? בתחילת הקיץ?

אז גם ישנו בחדר העבודה הזה כמה ימים עד שהותקן המזגן החדש – ואיכשהו המחשב פשוט נשאר שם, ו- T המשיך לעבוד שם כל החודשים האלה, וזה היה די נוח.

 

אבל עוד פחות משבועיים מגיעים בני וכלתי לביקור בן שבועיים, והגיע הזמן לפנות להם את החדר.

 

אחרי שסיימנו את המבצע הקצרצר – ניתוק המחשב וכל החלקים הנלווים (רמקולים, מקלדת/עכבר, מדפסת, מצלמה) וסידורם וחיבורם מחדש במקומם המקורי – שולחן העבודה אצלנו בחדר –  התיישב T לעבוד, ואני ירדתי למרתף לגהץ.

 

אבל צפוף במרתף ומבולגן, והצטברו בו דברים ש…..באמת חלקם כבר ממש לא נחוץ.

 

אז משסיימתי לגהץ, החלטתי שכל חפץ או מכשיר, שלא עשינו בו שימוש מאז שעברנו (לפני 7 שנים) כנראה שכבר לא ייעשה בו שימוש – ואפשר להעיף. 

מאווררים ישנים (שבפעמים האחרונות שניסיתי להשתמש בהם כי המזגן לא עבד לא ממש סיפקו את הסחורה), תנור גאז ישן, תנור חימום ספירלה ישן, מקרר נייד לפיקניקים – נראה לי שמעולם לא השתמשנו בו בנסיעות, אבל זוכרת שהוא ישב אצלי במשרד כמה שנים כשעוד עבדתי במחשבים – ועוד כהנה וכהנה ציוד שחלקו כבר מקולקל וחלקו פשוט לא רלוונטי.

 

הרגשתי ממש טוב אחרי שפיניתי (לחצר בשלב ראשון, ובערב הוצאנו הכל לרחוב כי הבוקר אוספים כאן את הגזם) וניקיתי קצת וסידרתי מחדש את מה שנשאר.

 

המרתף עדיין עמוס, יש דברים שרק T יכול להחליט אם הם נחוצים לו או לא, והיכן ראוי לאחסן אותם – אבל הוא בהחלט יותר מסודר, ויותר מרווח.

 

אחרי כן התקשרתי אל בתי, שבדרך כלל מתקשרת בימים בהם אני אמורה לבוא לשמור על הנכדים, ואתמול לא שמעתי ממנה. תוך כדי שיחה הבנתי, שדעתה מוסחת, שהיא עובדת (על ההסמכה), ולכן רק בקשתי לדעת אם אני צריכה לבוא אחרי הצהריים או לא. היא לא היתה בטוחה אם מתוכננת לה השבוע הדרכה ושהיא מחכה לתשובה מהמדריכה שלה, ושהיא תודיע לי.

היא לא הודיעה לי. 

 

לקראת שתיים בצהריים, כשרציתי ללכת לנוח -ועדיין לא שמעתי מבתי.

שוב התקשרתי.

"אוי, לא חזרתי אלייך" היא אמרה, "את לא צריכה לבוא היום. אלא אם את רוצה כמובן". 

הבנתי, שאם אני אבוא לאסוף את הנכדים ולקחת אותם לחוג שחייה, היא תוכל להתפנות לשבת עוד קצת ולעבוד.

התלבטתי.

אמרתי לה שאני הולכת לנוח, וכשאקום אחליט אם אני באה או לא.

קמתי עם כאב ראש.

וחשבתי על זה שמגיע לי יום חופש.

וסמסתי לה שאני לא מגיעה.

 

ביליתי את אחר הצהריים בקריאה ובצפייה בסרט ("עדיין אליס"). אפילו להליכה לא בא לי לצאת אתמול.

הרגשתי שאני רוצה לנוח. 

 

בערב היא התקשרה שיש לה סוף סוף מועד לבחינת ההסמכה: הארבעה בינואר.

זהו. יש מועד סיום לתקופה הלחוצה הזאת. 

מתפללת שהיא תעבור את ההסמכה במכה ראשונה. 

מאחלת לה ולכולנו, שהיא תתחיל את שגרת חייה כפסיכולוגית קלינית מוסמכת.

 

וגם כאן

עוד על הנושא

תוך כדי עיבוד הדברים בכתיבה ובמענה לתגובות, עליתי על עוד תובנה בהקשר הזה של חתני והאיחורים. ותודה לעדה, שבעזרת השאלות שלה והשיחה שנוצרה בינינו בעקבותיהן, בעצם הגעתי לתובנה הזאת. 

כי נכון שחתני נהג לעשות זאת גם בעבר כמה פעמים, ללכת לאימון אחרי העבודה במקום להחליף אותי כאשר שמרתי על ילדיו, אבל אחרי שביקשתי כמה פעמים המנהג הזה שלו הפסיק. 

ולא רק שהוא נהג להגיע בזמן, הוא גם היה מתקשר הרבה פעמים בדרך כדי לשאול איפה אנחנו, האם להחליף אותי בכדורגל או לחכות לנו בבית או אפילו לאסוף אותנו עם הרכב – אם אמרתי שבאנו לחוג ברגל. 

אז מה השתנה?

ואז הבנתי שהאיחורים האלה שהתחילו שוב לקרות לאחרונה, קורים רק בימי שני. בימי חמישי בתי עובדת, מקבלת מטופלים בקליניקה פרטית. בימי שני – רק עכשיו בתקופת ההכנה להסמכה – היא מקבלת הדרכה בימי שני. וההדרכה במזכרת בתיה. 

אני יודעת שבתקופה הזאת בתי לחוצה וסביר להניח שגם קצרה בבית וחסרת סבלנות, אני רואה את זה על הילדים ואני מבינה שזה משפיע גם על חתני. אני מבינה שהוא גם מתגייס בדרכים שונות להקל עליה בתקופה הזאת, לוקח את הילדים בסופי שבוע לפעילויות כדי לאפשר לה לשבת בבית ולעבוד על החומר. 

וייתכן שחתני עושה לעצמו את החשבון, שהיא אמורה לסיים את ההדרכה ולהגיע הביתה עד שבע בימי שני, ולכן הוא מחליט לעצמו שהוא פטור, ויכול ללכת לאימון – בלי לוודא מתי בפועל היא חוזרת.

ולפעמים היא באמת חוזרת עד שבע בימי שני.

אבל בדרך כלל יש פקקים מטורפים, ולפעמים ההדרכה גם מתארכת מעבר לצפוי….

ולכן בתי רמזה לי שיש בנושא מתח ביניהם. הוא כאילו לא עושה "לי" את זה, הוא עושה את זה "לה". 

הוא לא מתקשר ולא מתאם ולא שואל אם צריך……….הוא פשוט פוטר את עצמו מהאחריות.

 

וזה לא מקובל עלי – בטח לא כלפי בתי, שיש לה בסך הכל עוד כחודש וחצי לסיים את התקופה הלחוצה הזאת (בעזרת השם שתעבור את ההסכמה במכה ראשונה אמן) ואפשר לצפות ממנו שישנס מתניים ויתרום את חלקו למשימה – הרי הוא רוצה שהיא תוסמך והצלחתה חשובה לו, שלא לדבר על כך שהוא מסתמך על ההכנסות שהפרקטיקה הפרטית שלה מניבה ומצפה לגידולן ברגע שהיא תהיה פסיכולוגית קלינית מוסמכת……

אבל זה גם לא מקובל שהוא יתעלם לגמרי מאיך שזה משפיע עלי. 

 

הכעס הגדול וחסר הפרופורציה שלי שכך, הרבה בזכות העבודה שעשיתי עם עצמי. אבל אני עדיין מצפה ממנו שיתחשב, שיתקשר, שיתאם. 

בחמישי אספתי את הנכדים מוקדם מהרגיל, כי חכמוד לא הרגיש טוב – מאד כאבה לו הבטן. לא לקחתי אותם לכדורגל, והעברנו את אחר הצהריים בבית עם סיפורים וטלוויזיה. באיזשהו שלב נשמותק בכלל נרדם על הספה, ולמחרת התברר לי שהוא לא התעורר בכלל, ישן ברצף עד הבוקר. 

באותו יום חתני הגיע בזמן, כמו בכל יום חמישי לאחרונה, ואפילו הגיע עם עוד מתנות עבור החותנת (עוד ספלים שמאד אהבתי וגם אביזר חדר עבור הרובוט שלנו). לא הרגיש לי לנכון להעלות את הנושא, מה גם שילד אחד נרדם והשני היה חולה, ורציתי לאפשר לו לטפל בהם והלכתי הביתה. 

 

הם באו בששי בערב, וכולם כבר הרגישו מצוין. גם אחי וגיסתי הגיעו, עם אחייניתי הבכורה – הקטנה השתחרר מהצבא והיתה בטיול במדריד עם חברה. גם אז לא התאים להתחיל שיחה על הגבולות שלי ועל האיחורים שלו, אבל ביקשו הנכדים להישאר לישון אצלנו, והסכמנו כמובן, היינו מאד ברורים לגבי הבוקר. 

אנחנו הולכים לחדר כושר בבוקר, אמרנו, כך שאחרי ארוחת הבוקר של הקטנטנים אנחנו מחזירים אותם ישר הביתה, והולכים לקאנטרי. כך היה וכולם היו מרוצים.

 

בששי בערב הלהיט הגדול היתה כמובן כורסת העיסוי החדשה, וכל בני המשפחה ניסו אותה בתורם. היא באמת משהו מיוחד, והיו הרבה מאד צחוקים בכל פעם שה"מטופל" התורן חווה משהו חדש שיש לכורסא להציע. 

 

שאר סוף השבוע עבר ברוגע, עם סייסטה רצינית בשבת בצהריים – תמיד אחרי שהנכדים ישנים אצלנו ובדרך כלל עושים לנו "השכמה" בבוקר, אנחנו נהנים במיוחד משנת הצהריים של שבת. 

והיום שבוע חדש…..אימנתי, נפגשתי עם 'מחברת'…

עוד שבועיים בני וכלתי מגיעים……הספירה לאחור מתקדמת יפה 

 

וגם כאן

אימון עצמי – עבודה לעומת בילוי

דרך הכתיבה כאן ודרך השיחות בתגובות, התחלתי להבין שבנוסף למה שמתרחש בפועל במציאות (שבה החתן שלי מתעלם מידי פעם מהבקשה שלי שיגיע הביתה ישר מהעבודה), מסתתר כאן איזשהו מנגנון שהוא שלי, לא קשור לחתן שלי, שגורם לתגובה שלי – לכעס שלי – להגיב בחוסר פרופורציה למה שקורה בפועל.

 

אז מצד אחד נכון:

– לא נוח לי להיתקע אצלם בשעה של ארוחת ערב ומקלחת – במיוחד ששום דבר לא מוכן כי הם לא נערכו לכך במכוון מראש ואני צריכה להתחיל לאלתר

– כשאני מתמהמהת אצלם נהיה לי מאוחר, אני כבר רעבה (ושוב – אין אצלם אוכל מוכן, במיוחד כזה שמתאים לתפריט שלי) ועייפה ואז מגיעה הביתה וכבר לא יוצאת להליכה, ומתחילה צרבת, ואני מתנפלת על ארוחת הערב בבית ואז צריכה לחכות שעתיים לפני שאני יכולה להתקלח כי בגלל הרפלוקס לא טוב לי להתכופף וכו' אחרי האוכל.

– אני מרגישה ששוב ושוב לא מתחשבים בי, ואחרי כל מה שאני עושה עבורם זה קצת מעליב

 

אבל בפועל, אם זה לא היה מפעיל אצלי איזה מנגנון חבוי רגשי אחר, לגמרי לא קשור לסיטואציה, ניתן היה בקלות להתגבר על כל אחד מסעיפים הנ"ל.

 

– אני יכולה לדרוש מבתי שתהיה ארוחת ערב מוכנה – רק לחמם – בכל פעם שאני אמורה להגיע

– אני יכולה להביא איתי אוכל מוכן מהבית עבור עצמי, למקרה שאני מתחילה להיות רעבה (תמיד יש עלי שקדים או משהו למקרה "חירום" אבל זה לא במקום ארוחת ערב)

– בימים שאני שומרת על הנכדים אני יכולה לתכנן את ההליכה או חדר כושר מוקדם יותר, לפני שאני יוצאת אליהם

– אני יכולה להכין את עצמי מראש לכך שאין להם מושג מתי אחד מהם יחזור הביתה, ובכך להימנע מראש מהאכזבה בכל פעם שהם מאחרים.

– אני אפילו יכולה בכל פעם מחדש לְסַמֵס לחתני "היום אני צריכה שחזור בשעה שש וחצי", או רבע לשבע וכו'. 

 

אבל הבנתי כבר שמסתתר כאן עוד משהו, ואחרי שישבתי קצת עם עצמי ונתתי לכעס (שמתבטא אצלי כגוש רוחש בגרון) ולתסכול להציף אותי, התחילו לצוף "משפטי מפתח" מהילדות שלי שהתחילו להבהיר לי את העניין.

 

יש עדיין איפה שהוא בגוף שלי (כתוצאה מהבית בו גדלתי והתחנכתי) הבדל ברור בין "עבודה" ל"פנאי".

בין מה ש"צריך" לעשות לבין מה ש"רוצים" לעשות.

בין מה ש"מוצדק" למה ש"לא מוצדק".

וכמה שעבדתי על זה כבר באימונים שלי, ושחררתי ושחררתי – כנראה חלק מקפסולות הזיכרון האלה עדיין חבויות בי עמוק.

 

וכנראה שכמה שאני שמחה לתת יד ולעזור עם הנכדים כי בתי עובדת, ולומדת, וחתני עובד – ברגע שחתני "מבלה" באימון, זה חוצה איזשהו גבול דמיוני שחבוי בתוכי.

הוא "מבלה" על חשבוני. על חשבון ה"בילוי" שלי. ההתרווחות שלי על הספה מול הטלוויזיה עם ארוחת ערב, ולאחרונה גם על חשבון ה"בילוי" שלי בהליכה שלפני כן.

 

וזה לוחץ לי על כפתור ה"מוצדק/לא מוצדק" שחשבתי שכבר שחררתי מזמן.

על כפתור ה"מגיע/לא מגיע".

 

כי אצלי בבית היה הבדל מאד ברור בין מה שנקרא "תענוגות החובה" – דברים שחייבים לעשות, לבין משהו עושים כי רוצים, כי זה כיף, כי זה גורם הנאה. וסדר העדיפויות בין השניים גם הוא היה מאד ברור.

וכאשר רוצים ליהנות זה חייב היה להיות "מגיע" ו"מוצדק". אי אפשר סתם ככה לבחור בהנאה.

 

וכאילו משהו בגוף (הילדי) שלי אומר לרגש שלי: אני מוכנה לשמור על הנכדים כי בתי וחתני עובדים. או לומדים.

לא כשהם רוצים סתם לבלות או להתעמל או להיפגש עם חברים.

 

ובמציאות זה הרי לא מדויק, כי אני בכיף שומרת על הנכדים המתוקים שלי, כשהוריהם יוצאים לחופשה או יוצאים בערב – אבל אז זה מתרחש אצלי בבית, בנוחות של הטריטוריה שלי.

במקרה כזה יכולים בתי וחתני ליהנות ולבלות בכיף ואני נהנית עם נכדיי החמודים כי אני בנינוחות שלי.

אבל אצלם בבית פחות נוח לי.

לפחות כשזה מגיע לבישולים……………

 

ואין לי באמת מה לעשות עם ההבנה הזאת – פשוט להכיר אותה. להסכים לראות אותה כפי שהיא, להסכים לחוש את התחושות שהיא מעלה לי בגוף, שריד של חינוך מעוות שיָנַקְתִּי מהבית…….

ולקוות שעצם ההיכרות עם המנגנון הזה, יסייע לשחרר אותו קצת…………

 

וגם כאן