ארכיון חודשי: ספטמבר 2012

בעל חולה

יום כיפור מאחורינו, הורי עברו היום לשהות אצל אחי למשך שארית הביקור שלהם

הנכד חזר לשגרת הגן (לפחות להיום) ואני אמורה לעזור לבתי אחרי הצהריים כרגיל

ובתוך כל זה בעלי חולה כבר מאז ראש השנה….ולא ממש ברור מה יש לו אבל זה וירוס כלשהו, אולי יתברר כמחלת הנשיקה

ועכשיו כשאני משחזרת את החודש/חודש וחצי האחרון אני קולטת שהוא כבר חולה יותר מחודש, ופשוט מתעלם מזה כמיטב יכלתו

כבר כאשר פרשתי מן העבודה (אמצע אוגוסט…) שמתי לב שהוא עייף יותר מן הרגיל, נרדם פה על הספה מול הטלוויזיה

כבר בעשר בערב (הוא טיפוס של חצות מינימום!), יותר מיגרנות מהרגיל (סובל ממיגרנות כל חייו)…..

התחלתי לדאוג (אולי כדאי לבדוק שוב כולסטרול, סוכר…לב…) אבל הוא העדיף להתעלם

לא עשיתי עניין – בעלי הוא workoholic, תמיד היה – ודווקא בשנים האחרונות התחיל להשתפר ולמצוא זמן לעצמו ולי, ולמשפחה/חברים

אבל עבודה זה קדוש, במיוחד כשהעסק הוא פרטי שלו ושל השותף שלו, והוא בעל המקצוע הראשי…

לא שאי אפשר בלעדיו לנהל את העסק אבל קשה יותר

לא עשיתי עניין כי בדרך כלל הוא ממשיך לעבוד כאשר חולה, ואם זה מחמיר ממש אז הוא קורס לכמה ימים ואז זה סוף סוף עובר

לפני כשלושה שבועות התנפחו לו בלוטות הלימפה בצוואר ובבית השחי – והוא לא אמר לי.

אני לא רופאה אבל הייתי צריכה להיות. באמת שהייתי צריכה להיות.

למדתי כל מיני מקצועות טיפוליים ורפואה אלטרנטיבית במהלך השנים כתחביב ועיסוק משני, אבל אינני רופאה. וכבר לא אהיה. אבל אני די

טובה באבחונים – ולו ידעתי על בלוטות הלימפה הנפוחות הייתי כבר לוחצת עליו ללכת להיבדק כבר אז.

לא ידעתי. הוא מרח משחה אנטיביוטית על הבלוטות הנפוחות (לצחוק או לבכות?) ו"זה עזר".

לפני שבועיים כאב לו הגרון. וזה עבר. במהלך כל השבועות הללו תכפו המיגרנות. משהו לא תקין. לא תקין. באמת לא תקין.

טוב, הוא ילד גדול – ואני עסוקה עם הנכדים, עם ההורים, עם החגים…..וגם הוא.

בערב ראש השנה הוא התחיל להבין שהוא חולה. חום (לא גבוה) שעולה בחזרה בכל פעם שהוא יורד, כאבי ראש מפוצצים, חולשה כללית.

עדיין המשיך לעבוד (כאשר היתה עבודה, בין החגים)

אפילו ביום ששי הוא התעקש לקחת שני אקמול ולהכין ארוחת ערב משפחתית (הורי, אחי וגיסתי, חותנתו של אחי, בתי עם הבעל והנכדים)…

אבל בשבת הוא כבר התמוטט

בראשון הסכים (!) שאקח אותו לקופת החולים. ואז התחילו הבדיקות, ועדיין אין תוצאות סופיות אבל זה נראה כמו וירוס כלשהו ואולי מחלת הנשיקה….

אז ממתינים לתוצאות ומחזיקים אצבעות….כל בדיקות הדם והשתן נלקחו, בוצע אקג שחזר תקין, כמו גם לחץ הדם.

בשבוע הבא יש צילום ריאות ואקו לב…..הרופאים מכסים את כל הבסיסים – כמו שאומרים

החום עולה, יורד – לפעמים הוא מרגיש טוב כמה שעות רצוף ואז זה חוזר

בעל חולה – כמו ילד חולה – מכניס אותי למועקה. במיוחד חוסר הוודאות לגבי מה זה, כמה זמן זה ייקח, איך מטפלים.

אם לא תהיה התדרדרות במצבו, אסע כרגיל לטפל בנכדים היום. הוא יכול לנוח במיטה, עם המחשב, עם הטלוויזיה – אין לו בעייה להישאר לבד

בעל חולה…..

מאחלת לו בריאות שלמה, מהירה וטובה

ומאחלת לי ולכולנו שאף אחד מאיתנו לא הספיק להידבק ממנו לפני שידענו שהוא חולה….. 🙂

 

שנה טובה

אז הורי כאן והחגים כאן והסבתאות האינטנסיבית של השבוע שעבר הושהתה במעט עקב סוף השבוע הארוך ארוך הזה של ראש השנה.

השיא של השבוע היה ביום חמישי, בו הנכד הבכור נשאר לישון כאן. הוא מתוק והוא גאון והוא הכי שבעולם והוא גם מצליח להתיש עד היסוד ארבעה מבוגרים (אנחנו והורי) ולהפעיל אותנו ביד מיומנת, חביבה ורמה.

כאשר בתי וחתני הגיעו עם התינוק לקחת אותו הביתה ביום ששי בצהריים, הייתי כבר כל כך מוצפת שלא הבנתי מדוע הם נשארים ומפטפטים ובסוף הלכו רק לפנות ערב……רציתי לנוח, רציתי את השקט שלי – הספיק לי.

מצד שני כאשר לא ראיתי אותם בכלל בשבת, התגעגעתי מאד, והסתבר שגם הוא (הגדול כמובן) התגעגע אלי – וכאשר נפגשנו אמש בארוחת החג (שתודה לאל לא אנחנו ארחנו), הוא כל כך שמח שזה באמת היה שווה הכל.

הוא היה כמובן מסמר הערב, אפילו אחרי שהתינוק התעורר לאכול וגיסתי התנדבה כמובן למלא את המשימה בשמחה רבה – אחייניותי ישבו משני צידיה ולא הפסיקו לצלם אותו (בסמרטפון כמובן), אבל עדיין הגדול היה במרכז הענינים.

מעניין איך יהיה כאשר הקטנצ'יק יגדל קצת ויתחיל למשוך תשומת לב משלו.

הורי כאן, כבר הזכרתי, וזה כיף גדול – וגם קצת מעצבן לפעמים , הרבה פחות מפעם. אמי לא מעצבנת בכלל, שום דבר אצלה כבר לא מקפיץ אותי – זה ממש מדהים. אבל אצל אבי אני בכל פעם מחדש נזכרת בתחושות מפעם, לפעמים של שנאה ממש. וזה מצחיק כי אני דומה לו בהרבה דברים – או אולי דווקא בגלל זה. דומה ולא דומה. קשה להסביר מה בדיוק משגע אותי אצלו. 

לפעמים אני (ברשעות לא אופיינית) מדמיינת לי איך היה אילו היא היתה כאן לבד – אבל מזכירה לעצמי שחלק מהאופי שלה נובע מהחוזק והתמיכה שמקבלת ממנו (או חושבת שהיא מקבלת ממנו). 

ראיתי את זה יותר מדי טוב אצל חמי, ז"ל. רק אחרי שהוא התאלמן הבנתי כמה מתוך האישיות שלו נבע ממנה, מהאישיות שלה, מהיוזמות שלה, מהתמיכה המוחלטת שלה. אחרי שהיא הלכה, הוא נבל, פשוטו כמשמעו. התכנס בתוך עצמו, איבד את הרגישות לאחרים – משהו שהוא היה כל כך מפורסם בו. התברר שזה הכל הגיע (מאחורי הקלעים) ממנה כל השנים. מדהים, לא?

טוב, אז היום הורי מבקרים אצל אחי , ובעלי בחופש לשם שינוי (הוא עובד בשבתות ולפעמים גם בחגים) אז במקום לכתוב אנצל את הזמן להיות איתו

שנה טובה ומתוקה

חלומות

אין צורך לומר – הנכדים מעסיקים אותי – בפועל ובנשמה – כל יום חלק נכבד מהיום.

מבחינת עומס ושעות זה דווקא לא מוגזם – לדעתי – ארבעה ימים בשבוע אני אוספת את הגדול מהגן, או ששומרת על התינוק בעת שבתי אוספת אותו, ואז מבלה את השעות עד שחתני מגיע הביתה (או עד שנגמרות לי הסוללות – מה שבא קודם) במשחקים (הגדול), האכלות (שניהם), החלפות (שניהם), סיפורים (הגדול) ופטפוטים עם בתי. 

לפעמים אנחנו יוצאות איתם, לפעמים היא יוצאת עם הגדול ואני נשארת לשמור על התינוק – מחר הגדול יישן אצלי כי הם הולכים לחתונה ויקחו איתם את התינוק. 

ארבע פעמים בשבוע – זה ממש לא נורא. שלש-ארבע שעות בכל פעם זה קצת קשה אבל סבבה.

בשאר הזמן אני מתעמלת, קוראת, צופה בסרטים/סדרות בטלוויזיה, נפגשת עם חברות  וכמובן סידורים ומטלות כרגיל בבית. 

אפילו היתה לי מטלה לטובת העסק של בעלי – תרגום אתר האינטרנט שלהם לאנגלית. 

לא – אי אפשר לומר שאני מתבטלת, וגם אי אפשר לומר שאני משתעממת. 

אם כבר אז אשמח לקצת יותר זמן עם עצמי – אבל זה עוד יגיע בהמשך.

בינתיים החגים כבר כאן, הורי הגיעו מחול לחודש וכרגע הם אצלי – אז כמובן כל העיסוקים הנ"ל כמעט מבוצעים יחד איתם בימים האחרונים – זו גם עזרה עצומה עבורי וגם כיף לנו, להם, לנכדתם ולניניהם. נינים – מדהים, לא? 

אז לאחר כל ההקדמה הזאת – מה שרציתי לכתוב הוא, שבלילות (וגם מדי פעם בסייסטות) האחרונים אני חולמת ש….חזרתי לעבודה, או שמציעים לי לחזור לעבודה ואני משום מה מסכימה, לפעמים אפילו בלי לתאם עם בתי. שאיכשהו מכריחים אותי לעבוד (לאו דווקא במקום העבודה הקודם שלי) – ואני נסחפת לזה. מוזר, לא?

הלילה זה כבר עבר כל גבול – מצאתי את עצמי עובדת בלי להבין איך הגעתי לזה – ואיך להחזיר את הגלגל לאחור! כמה הקלה חשתי כאשר התעוררתי והבנתי שזה היה חלום ואני לא באמת חזרתי לעבוד.

מעניין מה פרויד היה אומר על זה. עם בתי (הפסיכולוגית הקלינית) לא דברתי על זה בכלל, לא בא לי שהיא תנתח את זה (או אותי). 

אבל אני כל כך סקרנית להבין מאיפה זה בא…….