ארכיון חודשי: אוקטובר 2012

מתחילה להרגיש את החופש

גם בגלל המחלה, שהשביתה את שירותי הסבתאות שלי

וגם בגלל מזג האוויר – שלמרות ששוב חם, הבקרים והערבים/לילות קרירים ונעימים….

הפלוריפונדיה בגינה שלי התמלאה בן לילה בפרחיה הצהובים הפעמוניים בעקבות ימי הגשם הספורים…

(זו לא הגינה שלי, זו תמונה שמצאתי באינטרנט – לנו אין דשא)

וכיוון שלא צריכה מזגן, והחלונות פתוחים – יכולה לשמוע את כל שפע הציפורים בחוץ, הברווזים והתרנגולות של השכנים…

יכולה לישון עמוק בצהריים כי לא צריך לקום לנסוע לקחת את נכד הגדול מהגן…

מרגישה יותר טוב, פיסית, אבל עדיין תחושה של החלמה – לא כואב כלום (מרגישה טיפה את הגרון) אבל הראש עדיין כבד…

ואולי מה שהכי נתן לי את התחושה שהנה אני באמת בחופש – לא עובדת אבל גם לא נדרשת כסבתא במשרה מלאה

זו השיחה עם בתי היום…

כאשר אמרתי לה שאני מרגישה יותר טוב אבל אחרי שחזרתי מהסופר הרגשתי על הפנים

היא אמרה – לא נורא, תנוחי, וזה דווקא טוב, זה דווקא בסדר …

והתכוונה לכך שהיא מצאה כנראה את הדרך להעביר את אחר הצהריים עם שני הילדים לבד בלעדי

ומצאה בזה אפילו משהו טוב…

וכל כך שמחתי, אפילו אם בעוד כמה ימים היא תשווע לעזרה שוב..זה כיף שמכורח הנסיבות היא מצאה דרך חיובית…

וכאשר אמרתי שאני מתגעגעת, אמרה שגם היא ושניפגש בקרוב

אני אמרתי "אולי מחר" והיא אמרה "ביום ששי" – כאילו אין לה בכלל ציפיות שאתייצב אצלה השבוע…

כנראה שבדיוק ברגע הזה התחלתי להרגיש את החופש

והלכתי לישון שעה וחצי כמו פעם…

כנראה זה תורי להיות קצת חולה

התעוררתי בשבת בבקר עם תחושה ברורה של התקררות על גבול השפעת! 

הגיוני מאד שהנכד הגדול הדביק אותי (הוא עשה זאת יפה כל כך בכל השנה שעברה) – או שפשוט שינויי מזג האוויר עשו את שלהם…..

משעה לשעה המצב החמיר והבנתי שזהו זה – אין לי מה להילחם בזה, אני חולה וצריך להיכנע ולהתמסר.

כפי שתמיד קרה עוד כאשר עבדתי – חליתי ביום שבו אינני חייבת לטפל באף אחד או להתייצב בשום מקום – וכך אינני מפריעה לסדר יומו של איש. 

אני רואה שגם עכשיו כאשר אני חופשיה מעבודה (אך לא מהתחייבויות ומטלות, כמובן) – הקו הזה ממשיך.

עוד בערב שבת ארחתי את הזוג הצעיר עם הנכדים, וכבר בשבת בבקר פרקו הוירוסים כל עול. יפה מצידם שחיכו קצת.

אז טוב…זה גלש גם להיום ולא אוכל לטפל בנכדים במצב כזה, אז זה כבר לא כל כך מתחשב מצידי (מצד המחלה)….אבל זה מה יש, כמו שאומרים

במקרה היה לבעלי ולי תור לקופת חולים הבקר, שקבענו מראש כדי לבקש בדיקות דם:

עבורו – כדי לראות מה מצב המחלה שלו, תפקודי הכבד וכו

ועבורי – כדי לדעת לבטח אם יש לי או אין לי נוגדים למחלת הנשיקה (EBV) ומה מצב תפקודי הכבד שלי על הדרך. 

אז על הדרך גם כן נתתי לרופא לבדוק לי את הגרון, ריאות וכו – למרות שהיה לי ברור (ואכן כך היה) שמדובר בשפעת או צינון או משהו כזה

בעוד שלושה ימים נקבל את תוצאות הבדיקות, ובינתיים אני נחה 

תמיד כאשר אני חולה אני מבינה שהגוף שלי כנראה צריך קצת לנוח, ואז אני מתמסרת לעניין הזה (בדרך כלל).

בתי תצטרך להסתדר (מחר זה תורה של חמותה לבוא לעזור, ואולי עד יום שלישי ארגיש טוב…)…וזה גם בסדר. הגיע הזמן שנוריד את מינון, כבר אמרתי , נכון? הגוף שלי (או היקום) החליט שהוא לא סומך עלי מספיק לעשות זאת בעצמי….אז עשה זאת בשבילי.

רפואה שלמה לי (ולבעלי שמתחזק והולך)

שבוע טוב

שבוע לא רע בכלל

השבוע הראשון המלא של השגרה……

ביום ראשון בתי באה אלינו עם הילדים אחה"צ – במקום שאצטרך לנסוע אליה – וזה היה ממש נחמד. בא לי לבקש ממנה לעשות זאת בכל יום א (היום החופשי של בעלי) כדי שלא אצטרך להשאיר אותו לבד כאשר אני עוזרת לה עם הנכדים. 

ביום שני זה היום של חמותה, שבאה לעזור לה עם הילדים – אז זה היום שאני עושה לי תכניות משלי. הפעם היה לי תור קוסמטי כזה או אחר במכון שקרוב למקום עבודתי לשעבר, אז קבעתי עם החבר'ה מהעבודה שאוכל איתם צהריים. היה כיף לראות את כולם (התכוונתי באמת כשאמרתי שאני עוזבת את מקום העבודה אבל לא את החברים שלי שם). היה פחות כיף לראות שהמקום הולך מדחי אל דחי – שוב מפוטרים, שוב רה ארגון בלתי הגיוני לחלוטין, שוב סיסמאות נבובות…כל כך שמחה שאני כבר לא שם.

ביום שלישי התעמלתי בבקר בקאנטרי ונפגשתי עם חברה לכוס קפה אחרי כן – היה ממש טוב. התחלתי לעשות כמה תרגילי בטן חדשים, וביחוד שרירי הבטן התחתונה שלי ממש תפוסים! אחרי כן נסעתי לבתי לעזור עם הנכדים, וכך גם ברביעי אחה"צ. היה ממש בסדר, גם הם נכנסים לשגרה כלשהי – לפעמים אני משחקת עם הנכד הגדול, לפעמים מטפלת בקטן – וכך אחר הצהריים עובר לשתינו בכיף בלי יותר מדי לחץ או בלגן. 

ביום חמישי שמרתי על התינוק אצלי בבית בזמן שהיא עבדה כמה שעות – אז בקשתי ממנה למצוא סידור לאחה"צ כדי שלא אצטרך בנוסף גם לנסוע אליה באותו היום (אכן אני משתדלת לשמור על עצמי ועל כוחותי). היא קבעה עם חברה שבנה חבר של נכדי הגדול – אבל במקום להקל עליה זה רק הכביד. הגדול נהיה פתאם "דביקוש" ל"אמא אמא" ורצה רק לשבת עליה, והתינוק היה זקוק לה כמובן (אוכל כל שעתיים עדיין) – וזה היה קשה.

מתישהו היא תצטרך ללמוד להתנהל עם שניהם לבד….זה לא יהיה פשוט, אבל כולנו עשינו זאת. לא? זה כיף שאני יכולה לעזור, אבל לא אמשיך להגיע אליה כל יום אחה"צ לתמיד…..

קבעתי לעצמי להתחיל להוריד מינונים ….אחרי 3 חודשים…..אחרי שיעברו דירה….. מקווה שאצליח. 

בכל אופן בחמישי אחה"צ הספקתי להיות בסופר ולבשל…. (כי לא נסעתי אליה)

ביום ששי התעמלתי שוב בקאנטרי – ובצהריים הם באו (חתני, בתי והילדים) וגם בעלי היה בבית והיה כיף גדול. 

סוף סוף הם סגרו עם שיפוצניק שמתחיל לעבוד על הדירה החדשה שלהם ביום ג השבוע, אז אולי תוך חודשיים הם יוכלו כבר לעבור…..

מגיע להם שתהיה להם דירה משלהם….ומגיע לנו לנסוע רק 10 – 15 ק"מ כדי לבקר אצלם ולא 30…..קריצה

 

היום שוב התעמלתי – רק אירובי , לא צריך להגזים….

שבוע לא רע בכלל.

בעלי עובד 3-4 שעות ביום, מאד חלש עדיין ומאד מתעייף, ולקול נדנודי מקפיד לא להגזים . קשה לו. הוא רגיל להיות כל כך פעיל…

בעוד כשבוע נראה לי שכדאי לו לעשות שוב בדיקת דם לראות מה מצב הנוגדנים ….האם המחלה מאחוריו באמת

בסוף החודש יש לו תור להומיאופט בתל אביב שאמור (לפי אחרים שהיו אצלו ) "להקים אותו על רגליו" מהחולשה שאחרי המחלה. אדווח אם זה נכון. נראה בכלל באיזה מצב הוא יהיה עד אז…. יש מדווחים שעם מחלת הנשיקה החולשה נשארת גם שנה אחרי…..אוי ואבוי. מקוה שלא

זהו בינתיים. מחר מתחיל שבוע חדש. שבוע טוב

גבולות

כשאנחנו היינו קטנים, ואפילו כאשר ילדינו היו קטנים, לא חושבת (לפחות לא זוכרת) שהיה מושג כזה : להציב גבולות.

אבל עשינו זאת, ועשו לנו זאת – הציבו לנו גבולות. הורינו, מורינו – לא יודעת אם היה לזה שם, אבל זה היה קיים – ובגדול.

כבר בדור של ילדיי שמנו לב שה"גבולות" שאנחנו מציבים להם שונים מאלה שהורים אחרים מציבים.

חלק מחברינו קראו לנו "ספארטה" – ואמרו שאנחנו מחזיקים את הילדים "קצר".

האמת שאיני יודעת מה מתוך זה היה חינוך טהור, פדאגוגי ומודע – להציב גבולות, להיות בהירים וברורים לגבי מה כן ומה לא…. ומה היה פשוט

מנגנון הגנה פשוט ואינסטינקטיבי – לא לאבד שליטה, לא לטבוע בים של צרכים ורצונות של שני ילדים בהפרש גילאים קטנטן (פחות משנתיים) ולאפשר לעצמנו (ולהם) לחיות בהרמוניה עם חוקים פשוטים אך ברורים של מה עושים מתי, מה לא עושים, מי עושה מה – כן זה כן ולא זה לא, אין ויכוחים ואין נדנודים ובסך הכל הם באמת קיבלו כל מה שהיו צריכים וכמעט כל מה שרצו – במגבלות ההיגיון והיכולות שלנו.

וכנראה שזה לא משנה מה מתוך זה היה "חינוך מודע" ומה היה "צורך קיומי" מבחינתנו – זה היה וזה עבד, והתוצאה היתה (למרבה האירוניה), שמרוב שהחוקים של מותר ואסור היו כה ברורים אצלנו בבית מגיל מאד צעיר, כבר בגיל צעיר יחסית (סוף יסודי, תחילת חטיבה) יכלנו לאט לאט להרפות את הרסן, והילדים (המתבגרים שלנו) ידעו לבד מה מותר ומה אסור ועד היכן ניתן למתוח את ה"גבול".

וגם כאשר הם ניסו מדי פעם לחצות אותו, מספיק היה לומר בשקט לא, ואפילו להסביר יפה למה לא – וזה התקבל בהבנה. 

היינו הורים שמקשיבים, וניתן היה (וגם היום ניתן) לדבר איתנו על הכל – ושום נושא ושום שאלה לא זכו להרמת גבה או גיחוך או כעס – וכתוצאה מכך הם באמת נפתחו, ודיברו ושאלו – והתקשורת היתה פתוחה – ואני מודה לאלוהים ולילדיי שאכן נשארו אתי כה גלויים ופתוחים גם בגילאי ההתבגרות וגם בצבא ואחריו – הקלה עצומה למי שתמיד נאלצה לחשוב עשר פעמים לפני שאמרה משהו לאחד מהוריה (אני) כי תמיד "כל מה שאומר ישמש נגדי" בבית המשפט הוירטואלי שהיתה המשפחה שלי. 

אבל עם כל הפתיחות וההקשבה וההבנה – ילדינו תמיד ידעו מה כן ומה לא – ועמדנו בזה. 

למרות שזכרתי כמה קשה היה לגדול בבית הורי, וידעתי להזדהות עם מה שעובר על בתי ובני בכל שלב ובכל גיל – ידעתי גם מתי לזרום איתם (וזרמתי רוב הזמן) ומתי לשים את המעצור ולהבהיר ש"עד כאן". 

אני לא מתרברבת כאן, אני כותבת מתוך פליאה – כי אני רואה בדור הזה כמה זה קשה. כמה קשה להורים היום להציב לילדיהם גבולות. כמה הם מזדהים עם ילדיהם עד כדי חוסר היכולת לומר להם לא – ולהתכוון לכך. לומר להם לעשות משהו – ולוודא שאכן הם עושים זאת.

כמה "סופר נני" ופסיכולוגים טלוויזיוניים צריך כדי לומר להורים שוב ושוב את אותו הדבר – היו עקביים עם ילדיכם, היו ברורים לגבי מה אתם מרשים ומה לא. הקלו עליהם (בדיוק כך, הקלו עליהם) בכך שתציבו להם גבולות מאד ברורים ותמידיים. אל תבלבלו אותם ואל תתנו להם לבלבל אתכם. שמרו על המסגרת שלהם ועל הדרך שימרו גם על שלכם. היא לא פחות חשובה, דרך אגב. 

כאשר בתי נכנסה להריון בלתי מתוכנן עם התינוק שנולד לאחרונה, היא נכנסה ללחץ בין היתר בגלל ה-stress שזה יגרום לבנה הבכור, עדיין לא בן שנתיים. הפסיכולוגית שלה אמרה לה אז, שאח קטן בשלב זה של חייו יהיה הדבר הטוב ביותר שיקרה לו בחיים. והיא ידעה על מה היא מדברת. איך הם קוראים לזה ב"פסיכולוגית מדוברת"? נפרדות. יש לבתי בעייה עם ה"נפרדות" מבנה. 

עכשיו יש לה שניים, אחד בן שנה ועשרה חודשים, ואחד בן חודש וחצי – שניהם צריכים ממנה תשומת לב  – פיסית ורגשית – ולעיתים קרובות הם צריכים זאת בו זמנית, ולפעמים היא לבד כאשר זה קורה – בלי בעלה או בלעדיי – והיא צריכה ללמוד איך להתמודד עם זה…

אולי זה יקרה לה כפי שזה קרה לי – מתוך הכרח, מתוך הצורך, מתוך האינסטינקט. הלוואי. היא שונה ממני ולכן אין לי דרך לדעת כיצד המנגנון הזה יעבוד. 

אני יכולה לייעץ לה (ויש לה כאמור גם פסיכולוגית שעושה זאת) – אבל איני יכולה ואיני רוצה להכתיב לה. היא חייבת למצוא את הדרך שלה. 

מאחלת לה הצלחה אמיתית – זה לא קל. 

שיפור במצב הבריאות ובמזג האוויר…..

זה הולך ביחד? לא ממש

אבל בו בזמן שמזג האוויר הלח, המגעיל והלוהט נראה שמתרחק לו מאיתנו, 

כך גם החום של בעלי ותחושתו הנוראית מתחילים לסגת

הוא עדיין חלש מאד מאד, כאופייני למחלת הנשיקה (כן זה סופי – זו מחלת הנשיקה ולא שום דבר אחר)

אבל מרגיש יותר טוב, וזה כבר אור זוהר בקצה המנהרה

חייבת להודות – היו כמה רגעים בשבועות האחרונים שפאניקה קטנה (לא אופיינית לי, דרך אגב) כרסמה לי בפנים,

מאיימת להתפרץ …..מה באמת יש לו, אולי זה רציני, גדול, בלתי ניתן לטיפול…..

כאמור – זה לא אופייני לי ולכן לא התפרץ בגדול, אבל עם כל תוצאת בדיקה שחזרה חשתי כזו הקלה, 

שהבנתי כמה הכבידה הדאגה שהדחקתי קודם לכן

אז הכבד נראה בסדר (למרות תפקודי הכבד בבדיקה – נצטרך לחזור על זה אחר כך), הלב מצויין (טפו טפו) והראות נקיות

ועכשיו הוא כבר בלי חום כמעט יום שלם,

וישן בלילה כמעט רצוף

אז אני מלאת הכרת תודה למנגנון ההחלמה הנפלא של הגוף

ומצפה לשיפור נוסף בכל יום

…..וגם במזג האוויר

 

ועכשיו אני נוסעת לעזור עם הנכדים…..

אז שגרה זה רע? ממש לא 🙂

לא קשור לכלום – רוצה לכתוב

כשהייתי קטנה, ממש קטנה , ושאלו אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה  – עניתי שאני רוצה להיות סופרת.

אני קוראת, ממש קוראת, מגיל 3 בערך

ומגיל שבע או שמונה התחלתי לנהל יומן, שהמשיך להתנהל בהתמדה, כנות ואדיקות רבה עד אחרי הולדתה של בתי הבכורה

במקביל במהלך כל החטיבה והתיכון כתבתי סיפורים ושירים, וגם הלחנתי את רוב שירי (חלקם אפילו זכו לביצועים – בתנועה ובבית הספר)

ואיפשהו בשנות העשרים לחיי – לאחר שכבר ניהלתי חיי משפחה מלאים, אמהות, קריירה וכדומה – גבר השיפוט העצמי שלי על יצר הכתיבה

ואפילו למגירה לא כתבתי עוד

גם הבלוג הזה (יותר נכון אחד או שניים שהתחלתי לפניו ובמקביל אליו) התחיל בקרטוע, בחוסר אמון שעדיין יש בי את זה, שמישהו ירצה אי פעם לקרוא את מה שכתבתי – שזה עשוי לעניין מישהו

גם הוא יותר סוג של יומן, מאד אישי ופרטי מצד אחד – כי הוא אנונימי בסך הכל – אבל גלוי לכל מצד שני.

אמצע הדרך? התחמקות מניסיון לכתיבה אמיתית? צעד לקראת "כתיבה אמיתית" – מה שזה לא יהיה כנראה שאני צריכה את זה, גם אם זה אימון לקראת כתיבה "אמיתית" וגם אם זה סתם שוב כתיבה לעצמי על עצמי – לפחות אני שוב כותבת

בשלב זה בלי עלילה, בלי סגנון, בלי תכנון ובלי יומרות – אבל כותבת

איזה כיף לי

 

בשנה הבאה נבנה סוכה לנכדים

השנה כל החגים האלה השתבשו בגלל המחלה של בעלי

הוא בבית, חלש וקודח – ולא זקוק להרבה טיפול או תשומת לב , אבל בכל זאת מנסה לשבת איתו, להקל עליו היכן שאפשר

מחר יש לנו תור לרופא – אבל לא כל תוצאות הבדיקות כבר חזרו…..נראה אם יהיו לו הנחיות מיוחדות או עצות להחלמה מהירה יותר (לא סביר)

 

אני יוצאת פה ושם – להתעמל (לא מספיק אבל יותר טוב מכלום), לטפל בנכדים (מקווה שאני לא חושפת אותם למחלה שלו, אבל אם הם נחשפו זה כבר קרה בימים שלפני האבחון)…

אתמול יצאנו למסעדה, כל המשפחה המורחבת – זו היתה החלטה של גיסתי, שגם היא לא מרגישה טוב ולכן הבינה שאין ביכולתה לארח. בכל זאת הורי כאן – והיה חשוב לה שהמשפחה תיפגש.

הבעייה במסעדה היא שזה שולחן ארוך שממילא לא כולם יכולים לשוחח עם כולם.

ופרט לבעלי, שנעדר מפאת המחלה, גם חתני נעדר (דלקת נוראית ודולפת בעין שמאל) אז הנכד התינוק כבר הושאר איתו בבית, ובתי הגיע עם הגדול (מתוקי שלי!), וגם גיסתי – שארגנה את הכל – חטפה תופעת לוואי מאיזה כדור חדש שהרופא נתן לה ואיבדה לגמרי שיווי משקל, חטפה סחרחורת ובחילות ונאלצה להישאר בבית עם אחייניתי הבכורה (שהשגיחה עליה). איזה בלגן.

הלילה הם (אחי, גיסתי, אחייניתי הקטנה והורי) טסים לחמישה ימים לברלין – ואין לי מושג איך גיסתי תעשה זאת. מסכנה.

הנסיעה הזו היתה אמורה להיות השיא של הביקור של הורי, וזמן איכות נדיר עם משפחתו של אחי (הבכורה בצבא אז לא יכלה להצטרף). מאד מאד מקווה שזה יהיה מוצלח ושכולם ייהנו.

 

אבל היינו יכולים באמת להנות כאן לולא המחלה של בעלי, מסכן. ובכל שנה מחדש, מאז שעברנו לבית החדש – אני מבטיחה לעצמי שבסוכות נעשה שמח לנכדים. טוב, זה כבר יהיה בשנה הבאה…..

בריאות שלמה לכולם