ארכיון חודשי: דצמבר 2012

קנאה של חתולים…?

יש לי חתולים (כאלה או אחרים) כבר 23 שנים.

הילדים היו בבית ספר יסודי כאשר לקחנו את הגור הראשון, וארבע שנים אחרי כן צרפנו לו גור נוסף – ומאז אנחנו בכל רגע נתון מגדלים לפחות שני חתולים (היו תקופות קצרות של 3 חתולים אבל זה הוכיח את עצמו כמספר לא טוב ואנחנו מקפידים על 2). 

החתולים שיש לי היום הם הכי עדינים ומתוקים שבעולם, לא מתקרצצים עלינו או על אורחים אבל גם לא מתקיפים אותם או זה את זה.

תמיד מחפשים את קרבתנו אבל בדרך כלל יושבים לידנו, לא עלינו. מן זן כזה של חתולים. מתוקים ויפים.

לא מתחזרים על האוכל שלהם ולא גונבים את האוכל שלנו. 

תמיד תמיד עושים את צרכיהם בארגז שלהם (ובשנתיים האחרונות מאז שעברנו לבית הזה – ב-cat genie הנפלא המשלב חול של חתולים עם שירותים אמיתיים….ומנקה את עצמו פעמיים ביום – או יותר או פחות איך שרוצים) .

מאז שהתחילו להגיע לכאן נכדים החתולים משתפים פעולה, יושבים לידם אבל לא קרוב מדי, ומתרחקים בעדינות אך באדיבות כאשר ילד "מלטף" באופן גס מדי. 

נראה שיש אידיליה גם בנושא הנכדים.

אבל…..השבוע מצאתי שלולית של שתן מתחת לעגלה של התינוק ועכשיו גם במרתף ליד המזרון שעליו ישן הנכד הגדול כאשר הם ישנים כאן

זה לא יכול להיות מקרי…..

נראה לי שהנכדים היו כאן יותר מדי לטעמם בזמן האחרון….נראה לי שהם מקנאים….

מה אני עושה עם הדבר הזה הופך להרגל???????

שיטת ה-decording : "ניקוי רעלים" רגשיים ומשקעים ממערכות יחסים

לאחר שקראתי פוסט של נינה נזכרתי בשיטה מצויינת שלמדתי כדי לנקות את עצמי ממשקעים וכעסים במערכות יחסים ביני לבין אחרים וגם ביני לבין ארועים או מקומות. 

זו גם שיטה מצויינת "לנהל שיחות" וירטואליות עם אנשים (ביחוד לטובת עימות או שיכנוע) לפני שמתעמתים איתם בפועל.

השיטה הזו גם עובדת על תת המודע שלנו, אבל גם (וזה בדוק!!! ) על תת המודע של האחר. 

לשיטה קוראים decording (באנגלית cord = כבל, פירוש מילולי : הסרת כבלים) ולמדתי אותה מספר ישן שכבר מזמן לא נמצא בדפוס של Phyllis Crystal : cutting the ties that bind, ולפני כמה שנים קניתי את חוברת העבודה שלה במקום, וכמובן כל הזכויות שמורות לה. 

 

השיטה מבוססת על דמיון מודרך – ועל כך שכל העולם בעצם מחובר באופן כזה או אחר על ידי אנרגיה. גם מחשבה זו אנרגיה. גם אנחנו סוג מסוים של אנרגיה. תאמינו או לא תאמינו בכל הבולשיט הזה – השיטה נוסתה על ידי ועל ידי אחרים כבר שנים רבות (אני משתמשת בה מאז 1995) והיא עובדת!

בקצרה השיטה: 

יש לדמיין את האדם או הארוע או המקום שאת היחסים ביננו לבינו ברצוננו "לנקות". 

לפני הכל יש להגן על המרחב הפרטי שלנו ושלו, על ידי ציור דמיוני של הסיפרה 8 ביננו לבינו. שיטה זו מחברת ביננו אנרגטית בלי להיות פולשני, וזה מגן גם על עצמנו וגם עליו מ"השתלטות אנרגטית" . 


השלב הבא הוא קודם כל שליחת אור ואהבה, אנרגיה חיובית, לישות שעליה אנחנו מפעילים את השיטה. יש לכך שתי סיבות:

א. במקרה שהישות היא באמת רוע טהור בהתגלמותו – שליחת האור והאהבה בפועל פועלת כהתקפה נגדה. מעין "פצצת אטום" של טוב כנגד הרע. 

ב. בכל מקרה אחר – שליחת האור פותחת את הקשר הנוכחי ביננו באופן חיובי, ודואגת לכך שכל מה שטוב במערכת היחסים ביננו יישמר. 

הרי ביננו לבין כל אחד בחיינו ישנם גם "כבלים" טובים וגם רעים או פחות טובים. אנחנו פועלים כאן רק כדי להסיר ולנתק את הרעים. 

לאחר כל ההקדמה הזו אנחנו מדמיינים את הכבלים "הרעים" – 


ובזה אחר זה מנתקים אותם. השיטה הבדוקה ביותר שמצאתי היא לדמיין וו (אנקול) שמחובר אלי (ללב או לראש או לבטן – תלוי במערכת היחסים) ולהסיר אותו ואז לעשות אותו הדבר עם האדם שמולי, ואז לשרוף את הכבל המשוחרר בדמיוני. 

עם קצת אימון ניתן לראות שיש כמה כבלים כאלה שיש להסיר, מי יותר ומי פחות – תלוי בכמות ואיכות המשקעים ביני לבין האדם/ארוע/מקום. 

לא להתעצל ולבצע את הניתוק של כל הכבלים (יש מקרים שאני חוזרת על התרגיל יום אחר יום ובכל פעם ש"ניקיתי" כבלים עדיין צצים חדשים למחרת). 

אם כל הכוונה שלנו היא "לנקות" את הקשר עם האדם, זה סוף התהליך. 

לסיום יש לשלוח שוב אור ואהבה, ובזה זה נגמר. 

בשלב הזה שבין ניתוק הכבלים לבין הסיום, ניתן להכניס שיחות שלמות: ריבים שלמים שמתנהלים אצלנו בראש, טיעונים, שכנועים, בקשות – הכל הולך ישירות לתת המודע של האדם איתו אנחנו "מדברים", זה פשוט עובד!!!

במקרים כאלה גיליתי שלאחר שיחות דמיוניות (לפעמים של יומיים ולפעמים של שבועיים) – כאשר בסוף פניתי לאדם האמיתי, הוא כבר היה "מוכן", כאילו באמת כבר בצעתי מולו את הכל השיחה הזו. 

 

במקרה הכי "גרוע" – התהליך הזה מנקה אצלכם את המשקעים, את הכעסים, את הנשמה. ובמקרים רבים – דיינו. זו בדיוק המטרה.

במקרה הטוב – "מתנקה" גם מערכת היחסים, וזה רווח נקי לכולם

 

בהצלחה

חיוך

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ששי עמוס קמעה….. (זהירות – פוסט ארוך ומייגע)

מחרתיים יש לנכד שלי יום הולדת שנתיים (נולד בסילבסטר – ומאז פטר אותי מההתלבטות אם צריך או לא צריך לחגוג את היום הזה…. קריצה  )

בתחילת השבוע (וגם אמצע וגם לקראת הסוף) עדיין לא נראה שבתי ובעלה יצליחו להיכנס לגור סוף סוף בדירתם ה-semi משופצת, והצעתי לחגוג ל"פרופסור" את יום ההולדת גם כאן, עם משפחתו של אחי, ביום ששי הקרוב (אמש) ולנצל את העובדה שבני עדיין בארץ (טס חזרה ביום ששי הבא).

כאשר ייכנסו לדירתם, אמרתי, יוכלו לחגוג לו בקרב שאר בני המשפחה (הצד של בעלה כמובן) ולא נורא בכלל שיהיו לילד כמה חגיגות יום הולדת (אחת בגן כמובן). 

היא אמרה סבבה, אבל "בקטנה" בבקשה. מה זה "בקטנה"? לא שאלתי, אבל הבנתי שפרט לעוגה עם נרות (וגם השגנו ציור אכיל של ספיידרמן) ומתנת היומולדת אין צורך "להתפרע" עם בלונים, זר על הראש ושלטי "מזל טוב" כי הם ידאגו לכך במסיבה שהם יעשו בדירתם החדשה לכשייכנסו אליה סוף סוף.

בדיעבד "בקטנה" היה אמור להיות – בלי מוזמנים. כלומר, רק בעלי ואני ובני (שנכדי קורא לו "דוד" בצורה הכי מתוקה שבעולם).

איך הייתי אמורה להבין זאת? אלוהים יודע. 

סימסתי לגיסתי את ההזמנה ליום ששי (הם כל כך עסוקים שמאד נדיר לתפוס שיחת טלפון באמצע השבוע – אנחנו מסתפקות בהודעות טקסט) והיא שמחה מאד להיענות כמובן. 

גם חברתו של בני הגיעה ארצה לחופשה, ומאד רציתי שגם היא תגיע לארוחה הזאת, אבל היא באה רק ל-10 ימים ובסוף השבוע הוריה רצו אותה אצלם (גרים בצפון הרחוק). גם היא רצתה מאד להיות נוכחת בארוחה הזאת, ובנוסף היא רוצה כבר הרבה זמן שניפגש עם הוריה (למרות שרשמית הם לא מאורסים או משהו, זה נראה די ברור שזה הכיוון). ניצלנו את העובדה שביום חמישי הם הגיעו לאזור המרכז לחתונה משפחתית, והזמנו אותם לישון אצלנו אחרי החתונה (לנסות באמצע הלילה עד הצפון שוב? לא חבל?) ואם כבר אז כבר – להישאר גם הם לארוחת ששי ערב. כך הפגישה איתנו לא תהיה כזו "רשמית", וגם יהיה עוד בני משפחה….בקיצור משהו קליל יותר. זה לא היה פשוט אבל בסוף הם הסכימו, וכך "בקטנה" הפך להיות ארוחת בת 12 משתתפים (לא כולל הנכדים כמובן). 

בעלי (השף) תכנן להכין את הכל בעצמו, למרות שהוא עבד גם חמישי ערב וגם ששי בקר….אז כדי לעזור הכנתי מרק ענקי (שבסוף לא הגשנו בכלל כי היה יותר מדי אוכל, אז הקפאתי את הרוב) וגם את המילוי ללזניה (גם הבולונייז וגם הבשמל) וכמובן עשיתי את כל הקניות בסופר, ירקן, קצב…..לפי הוראותיו…

ביום ששי בבקר הוא העמיד סיר ענק של טשולנט, ובששי כאשר חזר מהעבודה הכין את כל השאר – השלמת הלזניה (שתי תבניות שאחת הלכה להקפאה), בטטות בתנור, סלט מש מהחלומות (עם ארוגולה, אגוזי קשיו, חמוציות, ורוטב מגן העדן ממש), פלטת סלמון מעושן עם אבוקדו ו….פאטה כבד…שכחתי משהו? יכול מאד להיות! לקינוח הוא אפה עוגת שוקולד שכבות (שעליה הנחנו את ספיידרמן והנרות), וגם הכין פלטת פירות (תותים, קיווי, אשכולית אדומה ומלון – כן מלון). 

ומה אני עשיתי בכל הזמן הזה? כן, אז התברר שדווקא ביום ששי בבקר בתי ובעלה החליטו שזהו, נכנסים לגור בדירה, אבל צריך לנקות אותה – ויש יותר מדי אבק ולכלוך אז צריך לשלוח לכאן את הנכדים….

ובבקר הכנתי ארוחת בקר לאורחים (הוריה של החברה של בני)…. ואז במקביל לנכדים הייתי צריכה להכין את השולחן לערב (בכל זאת 13 אנשים כולל הנכד הגדול)…..

ואז הודיעו לי שהם (בתי ומשפחתה) נשארים לישון כי הדירה עוד לא נקייה ומסודרת והם יעברו לשם רק היום (שבת)…. אבל יש כרגע אורחים בחדר האורחים….ההורים של החברה….טוב אבל הם לא יישארו עוד לילה….נכון אבל הדברים שלהם עדיין בחדר, והם בטח ייכנסו לנוח/להתקלח לפני הארוחה…

בקיצור אפסנתי את הילדים (מיטה, מזרון , מוניטור) אצלי בחדר… 

הכל בסדר. באמת הכל בסדר. מצב רוח טוב ורצון לעזור והכל הכל בסדר. עד ש…….

התברר שחתני כועס (כן, כועס) שאנחנו עושים ארוחת יום הולדת לנכד, כאשר הוא בעצם רוצה לערוך זאת אצלם בדירה ביום ההולדת עצמו (יום שני). אז התבררה המשמעות של "בקטנה", והוא היה מוכן שנגיד לאורחים הנכבדים (גם משפחתו של אחי וגם ההורים של החברה) שבעצם לא חוגגים הערב שום יום הולדת, וזה שהתארגנתם במיוחד להגיע, וזה שקניתם מתנות – זו בעצם הבעייה שלכם! 

בעלי (שגם ככה חם על החתן שלנו בגלל שטויות שהוא עשה עם הדירה, השיפוץ וכו וכו) חטף את הג'ננה, ובצדק במקרה הזה לדעתי, והודענו לבתי היקרה שאנחנו אמנם יודעים שהם עייפים ומתוסכלים עם המעבר דירה הזה שנגרר (מי אחראי לכך בעצם?) אבל בכל זאת עשינו ועושים הכל למענם וגם את הארוחה הזו (מי ידע שדווקא עכשיו הם החליטו שהדירה מספיק מוכנה כדי לעבור?) שטרחנו עליה יומיים, ויש להתחשב גם באורחים… אז בבקשה להפסיק עם השטויות כי הפעם זה כבר ממש מוגזם. התפשרנו והודענו שלא ניתן לילד את המתנה שלנו, שתוענק לו אחר כבוד ביום ההולדת "האמיתי" אצלם בבית (אם זה באמת יתקיים, כי כמו שאנחנו מכירים אותם – זה ממש לא בטוח).

בתי התנצלה (בשמו), הוא הגיע (באיחור, לאחר שסיים לנקות את הדירה ולהתקלח בה בפעם הראשונה) בזמן למנה העיקרית, הדלקנו נרות על העוגה ושרנו היום יום הולדת והקטנצ'יק קיבל את המתנות מכל האחרים – והיה בעננים.

ההורים של החברה פינו את החדר ונסעו צפונה, בתי ובעלה השתלטו בחזרה על חדר האורחים/נכדים והלכו לישון שם ארבעתם – וקמו בבקר שמחים וטובי לב, לקחו את כל חפציהם ונסעו לדירתם החדשה…והשאירו לנו כמובן גם את כל המטבח (לזה כבר אנחנו רגילים)לסדר ולנקות אחריהם….

הם יכולים אולי לזקוף זאת לעייפות הרבה, אבל לא שמעתי את חתני אומר אפילו תודה (על דבר כלשהו – האוכל, האירוח, הטיפול בנכדים…)

עכשיו קבלתי הודעת טקסט מבתי, שהיתה כנראה ממוענת למספר נמענים, שבה הם כולם מודים לכולם על כל העזרה והתמיכה…זה אמור לכסות את העניין, לא?

העיקר שהיה ערב מוצלח, הנכדים היו מבסוטים, כל האורחים התלקקו מהאוכל ומהנכדים המתוקים – וסוף טוב הכל טוב

הבקר (אחרי שגמרנו עם המטבח, פינת אוכל, סלון, חדר אורחים …..והתחלתי נגלה אחר נגלה של כביסות – בעיקר מצעים ומגבות) רבצנו לנו מול הטלוויזיה וראינו סדרות מוקלטות, בלי חשק או יכולת לעשות כמובן שום דבר אחר (כמו ספורט, למשל)……

ובצהריים בעלי עוד נסע לעבודה!

מחר יש לנו יום חופשי ביחד (לו אין עבודה ולי אין נכדים). יום כיף שלנו. מאחלת לנו שבוע טוב וחופשי מעצבים!סבבי

 

על ניידות מספרים…..

אחד ה"צ'ופרים" של התקשורת הישראלית בשנים האחרונות הוא חוק ניידות מספרים.

אדם יכול לעבור בין חברות תקשורת (ניידות ונייחות) בלי שיצטרך להחליף את מספר הטלפון שלו. וכל זאת תוך 3 שעות….הבנתי שזה הזמן

המהיר ביותר שקיים בעולם לניוד מספר טלפון. באמת – כל הכבוד לישראל. 

…רק שיש בעייה קטנה שצצה לפעמים….

נתקלתי בה לראשונה דווקא "לטובתי" כאשר בצעתי ניוד למספר הטלפון של בני. נגשתי לאחת מחברות הסלולר הוירטואלי ובקשתי לנייד אותו מחברת סלולר ותיקה. כל מה שהתבקשנו לעשות היה להזדהות ולתת אמצעי תשלום. חששתי….כי הטלפון של בני, כמו של כל משפחתי, לא רשום על שמנו בחברת הסלולר הותיקה, אלא על שם החברה של בעלי. עד היום, עבור כל פעולה קטנה שרצינו לבצע בטלפונים שלנו, היינו צריכים איש קשר של החברה, שיזדהה תחילה עם אמצעי תשלום ועוד פרטים מזהים מול חברת ספק הסלולר. לא נראה לי הגיוני שניתן יהיה לבצע את הניידות ככה סתם ללא מעורבות בעלי, איש הקשר שלו, אמצעי הזדהות, תשלום וכו מול הספק הנוכחי. 

הבחורה בדלפק של חברת הסלולר הוירטואלי הרגיעה אותי שאין בעייה בכלל, והניידות תבוצע תוך 3 שעות – וכך זה באמת קרה. איש אף לא התקשר לחברה של בעלי לשאול אם זה מבוצע באישורם!  כל הסיפור נשמע לי מוזר אבל באותו מעמד זה דווקא עבד לטובתנו. 

 

אחרי כשבועיים נתקלנו בבעייה מהצד השני, הפעם לרעתנו. 

לבעלי יש ipad  3G , עם כרטיס SIM סלולרי של אותה חברת סלולר ותיקה בה נמצאים כל הטלפונים בחברה. יום אחד פתאם הפסיק הקשר הסלולרי ב-ipad לפעול. בפנייה לספק הסלולר התברר שהמספר…..נוייד לחברת סלולר אחרת. הם התפלאו מאד לשמוע שלא הוא ביקש את ההתניידות, ושבפועל הוא כבר מנותק מספר שעות ללא יכולת עבודה מחוץ למשרד בהעדר wi-fi…..

הוא ביקש לנייד בחזרה את המספר, ואכן תוך 3 שעות קיבל את הקו בחזרה……ואתמול זה קרה שוב. 

בשיחות טלפון (והמתנות) אינסופיות מול הספק שלנו ומול הספק המנייד – לא ניתן היה להבין איך ולמה זה קרה, מי ביקש את ההתניידות, וכיצד ניתן למנוע זאת מלקרות שוב (הרי לאף אחד אחר אין באמת את המספר שלו – המספר הוא חד-חד ערכי בארץ!). 

 

משני המקרים הללו, ניתן להבין כי כלל לא מתבצעת בדיקה לאשרור הזיקה של מבקש הניוד למספר המנויד!

 

בדקתי, ובפירוט של חוק ניידות מספרים באתר של משרד התקשורת כתוב בין היתר: 

"החברה הקולטת תברר עם המנוי, באופן סביר, את העניין, לרבות באמצעות זיהוי המבקש וזיקתו למספר הטלפון נשוא הבקשה באמצעות הצגת חשבון טלפון או הסכם התקשרות, הפעלת הטלפון שברשות המנוי וכיוצ"ב."

 

מה זה אומר "לברר אם המנוי באופן סביר לרבות באמצעות זיהוי המבקש וזיקתו למספר…." ? מה זה דורש מהחברה המניידת, ומה זה לא דורש? ממני לא ביקשו חשבונית, הסכם התקשרות….ואפילו לא את הפעלת הטלפון שברשותנו (מה שדווקא כן יכלנו לעשות). אם הטלפון נגנב? אם הוא ברשות עובד חברה שלא קיבל אישור לנייד מבעל החברה? 

או בקיצור כמו שנכדי המתוק אומר "מה זה זה????"

מסתבר שסוף השבוע התארך קצת…..

כשהייתי בצבא, או אפילו עוד בגדנ"ע (כן – היה פעם דבר כזה), לימדו אותי שכל תכנית היה בסיס לשינוי.

מזל שזכרתי את השיעור הזה, כי לפחות בכל הקשור לבתי – האמרה הזו תמיד מדוייקת להפליא.

אז סוף השבוע התחיל ביום ששי בבקר – כאשר היו אמורים להביא לי את הנכד הגדול ובפועל התקשרו שאני אבוא (מתל מונד לתל אביב) לקחת אותו הביתה בעצמי.

הגן שלו היה בחופשה ביום ששי וגם ביום ראשון, כך שנסעתי בעשר בבקר לאסוף אותו מהדירה השכורה שלהם, והם התארגנו למאמץ אריזה וארגון אחרון לפני ההובלה של הדירה שתוזמנה לשבת בבקר (בחיים לא ידעתי שיש מעבר דירות בשבת בבקר אבל התברר שזה די נפוץ…).

את התינוק הם תכננו להביא לאמו של חתני, וכך בשיטת "הפרד ומשול" הם פיזרו את הילדים ונגשו למלאכת המעבר.

הנסיעה הביתה עם הנכד הגדול עברה בנעימים, עם שירים, כרגיל, ודיווחים על מה שנצפה מבעד לחלון "האוטו האדום של סבתא" : עצים, מנופים, משאיות, אופנועים וגם עננים וציפורים.

בנוסף שוחחנו על כך שנוסעים לבית של סבא וסבתא, וכרגיל עברנו על מי עוד גר בבית. הוא זכר שלמשך כמה שבועות גרו בו גם הורי (המוח הזה זוכר הכל) שגם להם קוראים סבא וסבתא, כמובן גרים בו שני החתולים (והוא יודע כמובן את שמם) וכעת גר בו (זמנית) גם הדוד. כך הוא קורא לבני המתוק שהגיע לביקור בן חודש מחו"ל: "דוד". זה פשוט ממיס!

היה קצת קריר ביום ששי ולכן בילינו בעיקר בתוך הבית, אבל בין השירים, המשחקים, הסיפורים, הארוחות (הילד אוכל מצוין כאשר אמא שלו לא בסביבה – כל נושא הבעייתיות באוכל שמור כנראה רק לה! משהו מדהים!) וגולת הכותרת – האמבטיה (הנכונה "פאץ' במים" מאז תקופת שיעורי השחייה בדיאדה בנמל תל אביב) הצלחנו להתגבר על חוסר הבילוי באוויר הצח שהוא אוהב כל כך. 

בני היקר התעורר מאוחר אמנם, אבל מרגע שהתעורר השתתף ועזר בכל מלאכת השמרטפות, והקטנצ'יק היה בעננים. 

מדי פעם הובע געגוע כלשהו לאחד ההורים או שניהם ("אימא" או "אבא" קורע לב), ובאיזה שהוא שלב (בעת ניסיון להרדים אותו בצהריים) הוא אפילו קרא לאחיו התינוק וגרם ללבי להתכווץ! אבל באופן כללי הוא היה שמח, שמח ורגוע וזורם. 

המצאנו משחקים וצחוקים חדשים (מתישהו, נדמה לי בשבת בבקר כאשר הוא התעורר – שיחקנו ב"קוקו" עם ה"שמיכי" שלו – המכונה "סו" – והוא אמר בטעות "קוקי" במקום "קוקו" זה הצחיק אותו כל כך שמאז זה הפך למשחק בפני עצמו), שיחקנו והתרוצצנו ודיברנו על הסיפורים והסרטים (הילד מקשיב לסיפורים רוב קשב מההתחלה עד הסוף, כמה פעמים, וכך גם עם סרטי פו הדוב באורך מלא).

נושא ההירדמות היה קצת בעייתי, ובצהריים (גם ששי, גם שבת) נאלצתי לתת לו להרדם על הספה בסלון ורק אז להעביר אותו למיטה. 

בלילה נשכבתי איתו במיטה הגדולה בחדר האורחים/נכדים, והעברתי אותו למיטה שלו לאחר שנרדם – אבל לאחר כשעתיים הוא התעורר בבכי, ופשוט העברתי אותו למיטה שלנו (בעלי סבל מאד מהבעיטות והקולות תוך כדי שינה ובאיזשהו שלב עבר לישון בחדר האורחים במקומו). 

זה לא היה לגמרי "לילה לבן" כי נרדמתי בין לבין – אבל אפשר לקרוא לזה לילה אוף-ווייט או בייז'…..קריצה 

הוא קרא מידי פעם לאמא, ואז שוב נרדם, או שפשוט אמר "סבתא", כדי לוודא שאני שם – והתכרבל באופן הכי מתוק שיכול להיות!

הוא ביקש "בוקי" (בקבוק) בעיקר בשביל הפינוק, כי לא ממש שתה הרבה ממה שהכנתי….

הוא חלם ואמר פתאם משפטים כמו "פו דב אוהב דבש" או "פו דב חבר שלי" – וחזר לישון.

לבסוף הגיע הבקר, ואחרי געגוע קצר להוריו הוא חזר לצחוקים ולמשחקים עם סבתא, כמה דקות עם סבא (שנאלץ ללכת לעבודה, גם בבקר וגם אחרי הצהריים) ועם הדוד המתוק (לאחר שהתעורר כמובן). 

לפני הצהריים לקחנו אותו (בני ואני) לטיול על האופניים שלו, טיול שכלל גן שעשועים, לשמחתו הגדולה של הנכד המתוק. הטיול שימח אותו, עייף אותו, הרגיע אותו – ואחרי ארוחת הצהריים הוא שוב נרדם על הספה והרביץ שנ"ץ של שעתיים וחצי. 

בשלב זה בתי הגיעה כבר עם התינוק (לאחר שאספה אותו מחמותה), תכולת הדירה כבר עברה להרצליה – ברובה (לא כולל החתולה….), וחתני נשאר שם עוד כמה שעות – ממשיך בהעדרה לארגן ולסדר כמיטב יכלתו את הדברים.

מוצ"ש היה דווקא כיף פה. שני הילדים התקלחו ביחד, ארוחת הערב עברה בנעימים, חתני גם הגיע מתישהו וכמתוכנן הם נשארו לישון כאן – במטרה לנסוע לדירתם החדשה למחרת בבקר ולהתחיל בה את חייהם החדשים.

ברם….. זה לא ממש עבד העניין הזה.

הדירה לא לגמרי מוכנה….אין מטבח (הגיע אתמול ויורכב היום), לא כל השירותים עובדים, חסר חלון אחד (במקלחת הורים) ועוד חלון לא נאטם עדיין….אין דלתות (זה לא נורא) ואין ארון בגדים להורים (ניתן לחיות כמה זמן מתוך המזוודה והארגזים…?)…

וכאמור החתולה עדיין היתה בדירה השכורה….וצריך להחזיר את עריסת התינוק ל"יד שרה" …וצריך לצבוע את הדירה השכורה כדי למסור אותה…

בקיצור, בתי ישבה בדירה החדשה עם שני תינוקות, שפתאם נהיו רעבים ועייפים ובלי שחשבה כיצד היא מטפלת בהם שם….

אז החזרנו אותה לביתנו, וגם הלילה הם ישנו כאן….

הבקר חתני לקח את הנכד הגדול לגן (הקודם – בתל אביב, כדי לא לעבור יותר מדי שינויים בבת אחת), ובתי נסעה לדירה החדשה עם התינוק להמשיך לסדר ולקבל את כל אנשי המקצוע והשירותים שאמורים להמשיך לסדר את הדירה (חלונות, מטבח, טלפון/רשת, טלוויזיה…דלתות…).

הם השאירו את המזוודות וכל הדברים שלהם כאן, ולא היה ברור אם יחזרו הערב רק כדי לקחת הכל איתם ולהתחיל לישון בביתם החדש, או שימשיכו לגור כאן בינתיים…..

הנסיעה לגן של הנכד בתל אביב ארכה הבקר כשעה וחצי….ונראה לי שהם הבינו שהמגורים הזמניים בתל מונד הם באמת לא הרעיון הכי מוצלח.

עוד הם הבינו שהדירה היפהפיה שלהם לא באמת מותאמת כבר למגורי משפחה, וכאשר חמותה של בתי הציעה שיגורו אצלה ברמת אביב כמה ימים עד שהכל יסודר, הם הסכימו מייד. 

אז בתי התייצבה כאן שוב, םעם התינוק, בעוד בעלי מקצוע עדיין עובדים אצלה בדירה, ואני עזרתי לה לארוז ולהעמיס את מטלטליה על הרכב ולעבור לחמותה.

אז מבחינתי סוף השבוע של המעבר שלהם הסתיים הבקר.

מבחינתם זה עוד ייקח כמה ימים…אבל בסוף הם יעברו לדירתם החדשה המרווחת והיפהפיה – ובאמת יתחילו את חייהם החדשים.

ובשבוע הבא היא מתחילה את שבוע ההסתגלות של הילד לגן החדש…

 

 

 

 

 

 

ערוכה לסופשבוע עם הנכד …..

הגיע היום המיוחל ובתי ומשפחתה סוף סוף עוברים לדירה שלהם.

יכול להיות שאתייחס מתישהו לכל הסוגיה של עצם רכישת הדירה, השנים שלקח לנו לשכנע אותם שלא כדאי לחיות בשכירות לעולמים,

החודשים שלקח להם למצוא דירה ששניהם אוהבים באזור ששניהם מסכימים עליו….

וכמובן כל סוגיית השיפוצים (ובעיקר התקציב לשיפוץ – שנפרץ כמובן לחלוטין)…

אבל עכשיו הם עוברים ו"מפזרים" את שני הנכדים בין שתי הסבתות (התינוק אצל חמותה והפעוט בן השנתיים כמעט – אצלנו)….

אז אני ערוכה לסופשבוע עם ה"פרופסור" (כפי שמכנים אותו במשפחה של אביו)….

הפעם האחרונה שהייתי איתו יום שלם היה כאשר נולד אחיו התינוק, והפעם האחרונה שהוא ישן כאן כמה ימים היתה בפסח…..די מזמן

בעלי אמנם עובד במשך רוב סוף השבוע, אבל יש לי תגבורת: בני הגיע לביקור של חודש מחו"ל, ומייד הצטרף למאמץ המשפחתי של העזרה בטיפול 

ומשחקים עם האחיינים. 

אז חדר הנכדים (שהוא גם חדר האורחים) מוכן, המיטה והמוניטור מוכנים ….

המקרר ערוך עם המאכלים שהוא אוהב (והמעדנים שהוא אוהב)…

הצעצועים, ספרים ותקליטורים כבר מוכנים לבואו בסלון…..

הם יכולים להגיע…..

בהצלחה לנו, בתקווה שההנאה תגבר על הקושי (זה תמיד קשה, בעיקר פיסית!) 

 

נתראה בצד השני של סוף השבוע הזה

חיוך

 

שיפור השינה בעזרת קפה…..

כבר מהכותרת ברור שמשהו פה מוזר

אז כן, מעולם לא היתה לי בעייה לשתות קפה ואז ללכת לישון

אבל זו לא הפואנטה הפעם

הפעם נראה שמבלי משים הצלחתי לשפר את שנת הלילה שלי בעזרת שתיית הקפה….

 

מאז שאני זוכרת (את שנותי הבוגרות) אני קמה בלילה לשירותים

בכלל אני הולכת לעתים קרובות לשרותים ("יש לך שלפוחית רגיזה"? כפי שאומרת הפרסומת) – אבל אני גם שותה הרבה, 

מים בעיקר, כך שזה דווקא הגיוני

מאז שאני זוכרת את הקימה בלילה, בדרך כלל כחמש שעות לאחר שאני נרדמת, אני מתעוררת והולכת לשירותים,

וחוזרת לישון.

אינני יודעת אם זה מחזור השינה שלי, ובגלל שאני ממילא מתעוררת אני קמה לשירותים

או שהשלפוחית מעירה אותי…..

כך או כך, אני רגילה לכך ואין לי בעייה עם זה

לפני כמה שבועות, התחלתי לקום כמה פעמים בלילה, הווה אומר – לא לישון יותר משעתיים רצוף!

למותר לציין שזה ממש פגע באיכות השינה שלי, וכתוצאה מכך באיכות כל היום שלמחרת. 

אני אדם שחייב לישון – לא הרבה אבל מספיק – אחרת אני לא בן אדם. 

אז הלילות הללו של שינה קטועה ("כמו תינוק – מתעורר כל שעתיים ובוכה") ממש עצבנו אותי, לא הבנתי מאיפה זה בא

ולא ידעתי מה לעשות עם זה.

לפני כמה לילות פתאם חזרתי לשנת הלילה הרגילה שלי, קמתי פעם אחת לשירותים לאחר כחמש שעות שינה, וחזרתי לישון

וקמתי כמו חדשה.

למחרת שוב היה לי לילה מקוטע, וניסיתי להבין מה היה שונה בפעולותי ביום שקדם ללילה הטוב.

הדבר היחידי שחשבתי עליו היה ששתיתי קפה בשעות הערב, דבר שחדלתי לעשות בחודשים האחרונים, מאז שהפסקתי לעבוד.

באותו היום עשיתי ניסוי ושתיתי שוב קפה לפנות ערב, ושוב ישנתי מצוין. 

מאז אני שותה לפחות כוס קפה אחת אחר הצהריים ו/או בערב, וישנה מעולה – כחמש שעות רצוף, שירותים, ושוב שינה מצוינת

עד הבקר.

הסיפור הזה סותר גם את התיאוריה של הקפה (קפאין) המונע שינה (שמעולם לא חלה עלי ממילא)

וגם את התיאוריה שהקפה משתן, ולכן לכאורה התופעה היתה אמורה להיות הפוכה – הרבה יותר הפסקות שינה לשירותים במהלך 

הלילה.

ההסבר היחיד (הלא מדעי במיוחד) שיש לי לתופעה הזו, הוא שדווקא משום שהקפה משתן – אני "מתפטרת" מהנוזלים מהר יותר

ובאופן שלם יותר לפני שאני הולכת לישון, ולכן זה לא מפריע לי בשינה………

אחרת באמת אין לי שום דרך להסביר את זה. 

יש רעיונות? 

בכל מקרה אני מאד מאד מאד שמחה שאני שוב ישנה רצוף וטוב חיוך

אחר הצהריים אצל הנכדים

אני יוצאת כבר בשתיים וחצי מהבית, כדי להספיק להגיע אליה בזמן, לנסוע לקחת את הגדול מהגן. בימים שמיד אחרי לידת התינוק אני הייתי אוספת אותו מהגן ומביאה אותו אליה הביתה, אבל אחר כך היא העדיפה לעשות זאת בעצמה – כי בבקר חתני הביא אותו לגן ולא היה לה בכלל קשר עם הגננות.

חשוב לה להיות חלק מזה.

אני חונה, מפעילה את הפאנגו, ונכנסת עם מפתח משלי (למקרה שהיא מאכילה אותו או נחה…)

שניהם (אמא ותינוק) זורחים לקראתי.

אני ממשיכה איתו בפעילות שעסק בה לפני שהגעתי – האכלה או הגרעפס שאחרי ההאכלה או החיוכים והגרגורים שבין לבין. ה"שמנדוב" אני קוראת לו, כי הוא היחיד מכולם (שני ילדיי ונכדי הבכור) שעוסק רוב היום באכילה. רק בקבוק כמובן בשלב זה, אבל אם זה ימשיך ככה …..אינשאללה. הוא גם היחיד שיש לו קפלים בכל מקום אפשרי (רגליים, ידיים, סנטר…גומות מתוקות בגב כף היד). לא מכירה את זה אצלנו במשפחה. 

בתי נוסעת להביא את הגדול. זה לוקח כחצי שעה – יש לה סבלנות אליו. הוא מראה לה מה עשה בגן ועל מה שיחק, ובדרך מספר לה עם מי שיחק ומה היה – במגבלות יכולת הדיבור כמובן. אבל היא מבינה אותו. אני מבינה אותו. הוא מובן. יש לו דרך לגרום לנו להבין אותו, מאז ומתמיד – והוא גם עובד קשה בעצמו ומפתח בכל יום יכולות דיבור והבעה חדשות. אנחנו לא תמיד מספיקים להתענג על שיבושי הלשון המתוקים שלו והוא כבר משפר אותם או לגמרי מתקן אותם. "הפרופסור" קוראים לו בני המשפחה של חתני. גאון קטן ומתוק, עם עיניים סקרניות ענקיות, שפתיים חושניות (כמו של בתי, בעלי וחמותי) שרק בא לנשק כל היום….לפעמים אני מביטה בו ונזכרת שגם הוא עדיין תינוק. עוד לא בן שנתיים אפילו….

הם מגיעים ותמיד עם סיבוב המפתח גם דופקים טוק-טוק-טוק בדלת : "מי פה גר?" והוא רץ אלי "תבתא, תבתא" (דווקא "סבא" הוא אומר לגמרי נכון) ותמיד יש לו משהו לתת לי – עוגיה מהגן או שוקולד ("קולד") ואם אין לו כלום אז ברוב הוד והדר הוא מוסר לי את ה"שמיכי" שלו המכונה "סו". כך הוא התחיל לקרוא לה, לפני שנה כאשר התחיל את הגן – וכך כולנו התרגלנו לקרוא לה. "סו". בתי החכמה, משראתה הוא לא לוקח מוצץ, והוא יהיה חייב משהו שירגיע אותו במיוחד כאשר אינו בבית, קנתה כמה וכמה "שמיכי"ות כאלה, כדי שתמיד תוכל לכבס ולספק לו נקיות. ישנם שני דגמים של "סו": "סו כלבים" עם ציורים של כלבלבים (בהתחלה הוא קרא לה "סו האו" וזה נשמע קצת יפני או סיני….) ו"סו פסים". לפני כמה חודשים, לאחר שראתה שהוא מסתובב עם זה בגן ועלול למעוד וליפול בגלל זה, היא בקשה מסבתא של חמי לגזור אחת מהן ל-4 קטנות , ועכשיו יש לו גם "סו פסים קטן"בוסף ל"סו פסים" ו"סו כלבים". הוא זקוק לזה רק כאשר הוא עצוב או עייף או נעלב….וזה מדהים כמה זה מרגיע אותו.

הוא כל כך מודע לכוח ההרגעה של ה"שמיכי" הזה, שכאשר קוראים לו את הסיפור "האריה שאהב תות", כאשר האריה בוכה הוא מפסיק את הסיפור, רץ להביא את ה"סו" התורן ו"נותן" לאריה שבספר כדי להרגיע אותו.

לפעמים אני נשארת עם התינוק בבית, ובתי יוצאת איתו לטיול, למכולת, לגן השעשועים, לפעמים אנחנו יוצאות יחד – ולפעמים אני יוצאת איתו לבד.

בפעם האחרונה עשינו זאת לאחר שירד גשם. הוא הלך איתי יפה יד ביד לכיוון גן השעשועים, מפטפט כל הדרך על דברים שאנחנו רואים. ציפורים, חתולים, אופנועים, וצבעים שונים של מכוניות. הוא יודע של"תבתא אוטו אדום". וכשהוא רואה עוד אוטו אדום הוא אומר "אוטו אדום לא תבתא".

הוא מאד מאד אוהב להתנדנד בנדנדה, ואנחנו עושים זאת על רקע כל שירי הילדות הקלאסיים (הפייבוריטים הם במדינת הגמדים ובאה באה התזמורת)

במדינת הגמדים (לא מצאתי את באה באה התזמורת) עם תוספות של "היי" או "weee" בכל פעם שהוא מגיע אלי לדחיפה. 

לפעמים הוא מתבייש פתאם ממישהו. זה יכול להיות ילד גדול יותר שעובר לידנו, או אישה שנכנסת יחד איתנו לבניין או למעלית, או אפילו כלב – למרות שהוא מאד אוהב כלבים בדרך כלל, קרה פעם שליטפתי כלב והוא נעמד לו כולו מבוייש, הוריד את עיניו לארץ ועל שפתיו המתוקות עלה הד של חיוך מבוייש….מה שמצחיק באותה הפעם היה שגם הכלב התבייש – ממש חיקה אותו. 

במקרים כאלה הוא מבקש על הידיים, ואין לי שום בעייה לעשות זאת, רק שהוא גם רוצה לראות לאן הולכים ומה קורה לפנינו, ואז הוא עושה חצי סיבוב כדי לפנות לכיוון ההליכה, במקום לחבק אותי סטייל קופיף – וואי וואי מה שזה עושה לי לגב…!!!

אם נשארנו בבית, הוא אוהב מאד לקרוא סיפורים, מתיישב בחיקי (על הרצפה) או לידי (על הספה), מקשיב ברוב קשב ומשתתף בסיפור. הוא רוצה לשמוע כל סיפור מספר פעמים ברצף, כמובן, וגם אם זה ספר חדש, תוך פעמיים-שלש הוא כבר משתתף ומכיר את המלים. פרופסור, כבר אמרתי?

לפעמים נכנסים יחד (כן, גם אני!) לאוהל הכדורים, או משחקים בכדור (תופס לא רע וזורק מעולה!) וגם כדורגל….

אין ספק שזה כמו ללכת לחדר כושר מבחינתי…..

באיזה שהוא שלב הוא מתעייף, בין אם אנחנו משחקים בבית או בחוץ, ואז חוזרים הביתה ולפני שנערכים לארוחת הערב, מאד מאד מרגיע אותו לראות טלוויזיה – בעיקר סרטים של פו הדב. הוא משוגע על פו הדב, ובמיוחד על טיגר וגם רו. הוא מכיר כבר את הסרטים בעל פה, יודע מתי יהיה שיר ומתי מישהו יגיד משהו, ומשתתף כמו בני עשר'ה בסרטי פולחן….זו חוויה מיוחדת במינה.

ארוחת ערב זה בעיקר חביתה, גבינה לבנה, מלפפון ולחם. הוא היה מעדיף מילקי…..(כן, היתה איזו גננת בשנה שעברה שהכירה לו את האסון הזה), אבל יודע שבכל מקרה גם אם יש מילקי, הוא מקבל רק אחרי ארוחת הערב.

הוא לא אכלן גדול, כבר אמרתי?

הוא יושב על השיש (כן, התפלצתי כשראיתי את זה אבל בתי סומכת עליו, וכמובן היא או אני משגיחות מקרוב ובשבע עיניים) ומחלק הוראות. עכשיו מחבת, עכשיו שמן (זית כמובן), עכשיו ביצה, מלח לא לשכוח….הוא מורה לנו כיצד להכין את החביתה….

בדרך כלל אני עוזבת בשלב הזה, בתנאי כמובן שהתינוק כבר נרדם ובתי יכולה להקדיש לגדול את מלוא תשומת הלב…..

אחר צהריים טיפוסי אצל הנכדים…..