ארכיון חודשי: ינואר 2013

יש לי יום הולדת

היום יום הולדת

היום יום הולדת

היום יום הולדת לאמפיארטי

חג לי שמח

וזר לי פורח

היום יום הולדת לאמפיארטי

 

כילידת סוף ינואר תמיד (אבל תמיד) הייתי בסכנה של להיות חולה ביום הולדתי

נראה לי שיותר מחמישים אחוז מימי הולדתי נחגגו תחת שפעת, אנגינה ושאר כולירות של חורף

וגם השנה אני עדיין חולה, למרות שמאתמול חל סוף סוף שיפור קל במצבי 

ואני מקווה שאני כבר בדרך להחלמה

 

אז לא חגגנו עדיין

לא ראיתי את הנכדים כבר מעל לשבוע

נאלצתי לבטל בילויים עם חברות ועם משפחה

בקיצור – אני עוד חייבת לי חגיגות יום הולדת ברגע שאהיה בריאה

ומאחלת לעצמי שנה בריאה וכיפית – שנת חופש אמיתית 

כיאה למי שעשתה סוף סוף את הצעד לפני כמה חודשים

ועזבה את מקום עבודתה 

ויודעת שמגיע לה לשמוח וליהנות ולקטוף את הפירות של כל העבודה

שהשקעתי במשך כל השנים

מזל טוב לי!

מלכודות נגיפיות קטנות וחמודות

או במלים אחרות – נכדים!

בפעם השלישית החורף הזה (נראה לי) אני חולה. והפעם האחרונה היתה רק לפני שבועיים/שלושה. 

אני ישנה כמו שצריך, אוכלת כמו שצריך, מתעמלת, אין לי מתח בחיים – אני חיה את החיים הטובים.

איך בכל זאת אני כל הזמן חוטפת?

לדעתי זו התשובה – אני סבתא! הם כל הזמן חולים, אז גם אני כל הזמן חולה.

הנגיפים שהם מעבירים לי שונים מאלו שהתרגלתי וכמעט התחסנתי אליהם במשרד, 

ולכן אני חוטפת – שוב ושוב.

הפעם זה שיעול מעצבן, ראש דואב וכבד, ובשעות הערב גם כאבים בכל הגוף וצמרמורת (תחושה של חום אבל בלי חום).

לפני שבועיים זה היה צינון מטריד וכבדות בחזה.

אחרי כמה ימים זה חולף אבל לוקח זמן עד שאני מתאוששת ומתחזקת וחוזרת לפעילות (ביחוד ההתעמלות חסרה לי!).

נראה לי שבסתיו הבא אקח את החיסון נגד שפעת, אולי זה יעזור. 

בינתיים מושבתת (למרות שכן יצאתי להצביע! על חובה אזרחית זו לא אוותר בגלל שפעת!)

החלמה מהירה לי!

אז מה את עושה?

חברה שלי שפוטרה מעבודתה לאחרונה קיטרה לי שבכל יום היא מקבלת טלפונים מאנשים הדואגים לשלומה.

הנוסח משתנה: 

– מה חדש?

– מה עשית היום? (אם זה ערב)

– מה התכניות היום? (אם זה בקר)

אבל הכוונה – לתחושתה – זהה: דואגים לה שהיא בבית לבד בדיכאון (אולי?) ולא עושה כלום.

אותה זה משגע, מרתיח אפילו – למרות שהיא מבינה (בראש) שזה נובע מאהבה ודאגה כנה. 

 

הקדשתי לזה קצת מחשבה והבנתי שגם אני לא ממש אוהבת כששואלים אותי מה אני עושה מאז שעזבתי את העבודה. 

כמובן שתלוי איך שואלים ותלוי מי שואל – אבל בגדול מבינה מה שהיא חשה בהקשר הזה.

 

אני חושבת שכאשר הודעתי שאני עוזבת את העבודה "הכנתי את השטח" מראש לשאלות מסוג זה, על ידי כך שאמרתי שבחודשים הראשונים בכל מקרה אני מקדישה את עצמי לבתי ולנכדים – כמה שהם יזדקקו לי – ועם הזמן אראה מה בא לי לעשות עם עצמי.

אני לא פוסלת כלום – לימודים, תחביבים (ספורט, נגינה, כתיבה), מפגשים עם חברים, ואפילו סתם קריאת ספרים וצפייה בטלוויזיה.

כן, אני מסוגלת לשבת כמה שעות ברצף עם ספר או עם סדרה טובה או כמה סרטים בזה אחר זה …..

ואלה בדיוק הפעילויות שהן בלתי אפשריות כאשר את עובדת ו/או יש לך ילדים קטנים בבית ואת מתה לקצת זמן לעצמך – 

אז עשיתי את כל זה, העבודה, הלימודים, הילדים – לפעמים הכל יחד – האם אני צריכה להתנצל בפני מישהו כאשר סוף סוף השתחררתי מזה?

מה פתאם? 

ייתכן שאצטרך עוד לעבוד מתישהו – אם יתברר שאיננו יכולים להרשות לעצמנו שלא אעבוד …

ייתכן שארצה לעבוד, לאו דווקא במקצוע שלי אבל אולי כן…מי יודע

אבל נכון לעכשיו, טוב לי ככה. טוב לי ככה מאד. 

ואני לא חייבת לאף אחד הסברים.

ואם מישהו מעצבן שואל אותי "אז מה את עושה?" לפעמים אני פשוט עונה בחיוך רחב : "כלום" , מה יש? שיתפוצצו מקנאה!

 

קיין וקיימן – הפוסט הזה בשבילכם

הבית שקט, כל האורחים כבר נסעו.

החתולים ואני מכורבלים במיטה.

הוא בדיוק חזר מהעבודה, ראה שאין כבר אף אחד בסלון, עלה לחדר השינה ומצא אותי שוכבת כאן לבד, כולי כבר חמה מהפוך ומחמימות החתלתולים. 

ככה כמו שהוא – מחליט להתפשט ונכנס איתי למיטה (הם מפנים לו את המיטה אחר כבוד, יחזרו אחר כך).

ידיים מיומנות נשלחות למקומות אסטרטגיים – מכירות את גופי כמעט כמו שאני מכירה את עצמי…..

זרמים עוברים לי בכל מיני אזורים בגוף, כאילו האיברים השונים שולחים זה לזה אותות ומסרים. הנה בא העונג, הנה בא עוד אחד….

מכל הכיוונים עונג צרוף…

אני מרגישה שאני עולה באש….מתוך טשטוש מתענג אני לא מבינה בהתחלה מה קורה.

אני בוערת……אני גומרת שוב ושוב ובוערת……

אני מנסה להשתתף במחול הזה אבל הוא לא מאפשר לי עדיין – הוא עדיין נחוש לענג ולשגע את גופי לבדו…..

אני מתמסרת כולי למגע השורף הזה – ותוך כדי אורגזמות אינסופיות אני מתחילה להבין שהוא עבד היום עם צ'ילי חריף או משהו שלא לגמרי

"ירד בכביסה" כאשר שטף את ידיו – והחומר הזה, בלי כוונה, מעצים את החוויה ולוקח אותי למקומות שטרם הכרתי….

וכאשר לבסוף הוא נותן לי לרכב עליו ולהחדיר אותו עמוק לתוכי, גם הוא מקבל טעימה מהבעירה הזו….ושנינו נוגעים בשמיים…..

 

ככה זה כאשר הבעל הוא שף…. תמיד יש הפתעות קריצה

אז ירדתי מתחת ל-70 ק"ג

זה אמנם כבר קרה לפני שבועיים, אבל אחרי כן היה יום הולדת לבן שלי (שעוד היה בארץ) ויום הולדת לנכד (כן – עדיין לא חגגו את זה "רשמית" בבית הוריו, המתנה עוד מחכה לו כאן במרתף…) ולא הייתי משוכנעת שזה "יתפוס" אז חיכיתי עם זה…

אבל אתמול נשקלתי (בד"כ נשקלת בחמישי או ששי)  וזה סופי: ירדתי מתחת ל-70 ק"ג,  ובסך הכל ב-7 החודשים מאז שפצחתי באורח החיים התזונאי הנוכחי (לא רוצה לקרוא לזה דיאטה) ירדתי קצת יותר מ-10 ק"ג!

זה לא רע אבל זו בערך מחצית הדרך (אני 1.60 מטר גובה), ומקווה להמשיך ולהתמיד.

עדיין כמובן לא רואה את זה בעיניים, אבל ברוב הבגדים זה מורגש. מכנסיים שקניתי בשנתיים האחרונות ממש תלויים, וסוף סוף מצליחה להיכנס בנוחות לרוב שאר זוגות המכנסיים שחיכו באזור העליון של הארון וכבר חשבו שאו-טו-טו הם נתרמים…..

בעיקר – מרגישה יותר נוח בתוך הגוף של עצמי, מרגישה בריאה (יש שאריות צינון ועכשיו גם בעלי מצונן ומשתעל אז כבר צופה שזה יחזור אלי ובגדול…. עצוב ) ומרגישה די אופטימית שזהו אורח חיים שאני יכולה להמשיך….זו לא עוד דיאטה שבא לי כל הזמן לשבור.

אז שוב – בהצלחה לי, שאמשיך כך ועיקר בריאות בריאות בריאות

שבת שלום

בטח לכל אחד יש את סיפור יום שלישי הסוער הזה…..

ביום שלישי היה אמור להיות לי תור להסרת שיער (שיטת SHR, אני כבר בשלבים סופיים) וזה תמיד אומר גם ארוחת צהריים עם החבר'ה מהעבודה (לשעבר) כי המכון שם בבניין שלהם.

התור הזה נקבע לפני 3 חודשים ומי חשב על מזג האוויר?

על הבקר התחילו ה-SMSים והטלפונים שלא כדאי לי להגיע.

התלבטתי.

משום מה החלטתי לצאת בכל זאת, השעה היתה 9:20  – ונראה היה לי שהגרוע מכל אמור להיות מאחורי…..

התור שלי היה ב-11:00 וחשבתי שאם אגיע מוקדם עוד אעלה אליהם לקפה לפני התור, ואחזור אליהם לצהריים אחרי התור….

ביציאה מהיישוב הכל זרם יפה, גם המים בשקעים ובמקומות הנמוכים זרמו יפה….אבל עדיין לא נראה שום דבר חשוד מדי

ה-waze הוביל אותי דרך השדות מאחורי כלא הדרים – זה כבר העלה קצת סימני שאלה כי "דרך השדות" כשמה כן היא, ויש הרבה "נחלי אכזב" שעלולים להוות מכשול….

את הראשון שבהם עברתי בכבוד, השני כבר זקף לי גבה – ואז ראיתי מרחוק את הפקק – עוד הרבה לפני מסילת הרכבת…..והבנתי שאין לי שום סיבה שבעולם להתקע עכשיו 3 שעות בדרך. זה לא כאילו שצריכים אותי דחוף להצלת חיים או אפילו לסתם עבודה. 

את התור אפשר לדחות, ואת החברים אפשר לראות בפעם אחרת.

בהזדמנות הראשונה עשיתי פרסה וחזרתי הביתה כלעומת שבאתי.

היתה מתיקות מסויימת בחזרה הזאת הביתה, מין חירות כזאת – של בקר שלא תכננתי.

הדלקתי את האש באח, הכנתי לי תה ירוק וצלחת עם תותים ולבן (ארוחת בקר של מלכים)….

שלפתי את הגיטרה (שהיתה שלי והעברתי לבן שלי באיזשהו שלב) והחלפתי בה 3 מיתרים קרועים – ואת הקלסר עם השירים שכתבתי במהלך החטיבה והתיכון (כשלא היה לי כזה צנזור פנימי מפותח) וניגנתי ושרתי לי כאן בכיף ונזכרתי בתקופות ההן, באהבות ובכאבי הלב…כמה קשה להיות בת טיפש עשרה, ועוד אחת כמוני עם נפש רומנטית חסרת תקנה…..

נראה לי שאעתיק את כל השירים האלה (כולל האקורדים כמובן) למחשב כי הדפים מתחילים לדהות ולהצ'תקמק כבר…

באמצע כל הנוסטלגיה הזאת קפצה לביקור אחת הבנות מהמשרד שבעצמה לא הגיעה כלל לעבודה (הגיעה עד רמת השרון תוך שעתיים וחצי, נכנסה לחמיה שגר שם, לעשות פיפי ולשתות קפה ולבסוף עשתה "אחורה פנה" וחזרה הביתה במקום להמשיך למשרד). ממילא תכננתי להיפגש עם כולם שם אז…לפחות יצא לי לראות אותה. חיממתי לשתינו מרק חם, ואחר כך גם קפה – וקשקשנו בנחת עד שהגיע זמנה לאסוף את הילדים מבית הספר (תענוג נדיר ששמור לימי חופש וימים שכאלה). 

חזרתי לנגינה, ופתאם בעלי חזר הביתה, לאחר שבילה כחמש שעות בסך הכל (הלוך ושוב) בכבישים (ה-waze לקח אותו לתל אביב דרך ראש העין ופתח תקווה…) ולבסוף התברר שהארוע שתוכנן לאמש בוטל (נדחה לשבוע הבא) עקב מזג האוויר.

היה לו כאב ראש נוראי (מה הפלא?) ואחרי שאכל משהו נכנס למיטה. 

אני עוד התקשקשתי בטלפון עם התמיכה הטכנית של בזק, משום שהאינטרנט הפסיק לפעול (פעמיים בהפרש של חצי שעה), ולאחר שזה נפתר (כל הכבוד לבזק, לשם שינוי) התקשר בני מניו יורק – התברר שכבר שלושה ימים מאז שטס לשם הוא עם וירוס מעיים…….

אחרי שיחת הטלפון המלבבת עם בני וחברתו (שנמצאת אצלו עד סוף השבוע, לפני חזרתה ללימודים בבוסטון), החלטתי להצטרף לבעלי במיטה. כן, שעה חמש אחרי הצהריים הוא זמן מצוין לשנ"ץ, נראה לי.

החתולה, דרך אגב, חשבה אותו הדבר והצטרפה אלינו בכיף, וחיממה לנו את אזור הרגליים….

בערב היינו אמיצים ויצאנו לאכול במסעדה (טרומפלדור 10 ברמת השרון – מומלץ!) עם חברים – היה ממש כיף. בשעות האלה (20:30-21:00) הכבישים היו פנויים לגמרי, אנשים חששו לצאת וכבר מזמן חזרו מהעבודה – אם בכלל הגיעו לשם אתמול.

היום עדיין סוער (רוח יותר מגשם אבל…) ויותר קר – אבל חוץ מירקן/סופר ומפגש ארוחת בקר + סרט בכבלים עם חברה (שגרה ביישוב ליד) אני לא זזה מהבית. 

נכון, חשבתי לקפוץ לבקר את הנכדים אבל……לא……נראה לי שהאח המבוערת (כל הזמן) קוראת לי עדיין……

ולכל ההרריים שביניכם – מאחלת שלג נעים!!

 

 

דווקא הפתיעו…..

אז לגבי חברת BUG ומכשירי ה-xtreamer ללא קליטה שקנינו…….

נכון שעוד טרטרו אותנו הלוך ושוב בין החנות לבין שירות לקוחות לבין התמיכה הטכנית אבל…..

בשירות לקוחות הציעו לנו להגיע בעצמנו למעבדה שלהם בלוד (כן! לוד!) למסור את המכשירים לבדיקה.

זאת כדי שנוכל להיות במקום ולהדגים להם בדיוק על מה אנחנו מתלוננים (מה שלא יקרה אם נשלח דרך החנות…)

לא התעצלנו (יותר נכון – בעלי היקר לא התעצל) וכיוון שיום ראשון הוא היום החופשי שלו, נסענו לנו ללוד חדורי נחישות ורוח קרב…

במעבדה היו מנומסים מאד, בדקו ובדקו שנית…..ולבסוף הגיעו למסקנה שהם לא מוצאים שום תקלה בטלפונים, אבל…..

אם אנחנו לא מרוצים הם מוכנים להשאיר את כל 3 המכשירים אצלם ולתת לנו אישור לחנות לקבל זיכוי מלא!!!!!  

מאמינים????

היינו המומים אך מרוצים, חיכינו בסבלנות לקבל את הטופס הנכסף שמורה לחנות לזכות אותנו, ויצאנו משם שמחים וטובי לב. 

לא האמנו שזה יסתיים כך, ממש לא. וגם אם היינו צריכים לנסוע למעבדה ולבזבז כמה שעות על העניין הזה, בסוף זה ישתלם.

הסתייגות קלה: הזיכוי המלא הפך לזיכוי פחות 5% דמי החזרה…..משום מה. אבל אפילו זה לא השבית את שמחתנו. 

עכשיו צריך לבדוק שכרטיס האשראי אכן זוכה…..

 

ועוד משהו קטן – התחלנו לחפש מכשירים חלופיים (לא ב-BUG! כי הם יקרים יחסית בדגמים הפופולריים) – כי בכל זאת המכשירים שלנו גוססים 

ואנחנו חייבים להחליף…. חיפשנו באתר ZAP (מאד מומלץ למי שלא מכיר) ועלינו במקרה על חנות בתל אביב בשם V-MOBILE בן יהודה 60

ששם בסופו של דבר רכשנו (כל אחד מכשיר אחר דווקא….). 

אני מזכירה את החנות לא כדי לעשות להם פרסומת (דווקא למה לא? אנחנו מאד מרוצים), אלא כדי לספר שכאשר דיברתי איתם בטלפון לברור ראשוני, דבר ראשון שהם שאלו אותי היה: באיזו רשת סלולרית אתם? 

ומייד כאשר אמרתי "פלאפון" הם מייד פסלו מראש שורה שלמה של מכשירים שכלל לא מתאימים לרשת ולכן לא תהיה להם קליטה! אז ברשת BUG הם טוענים שיש קליטה ל-Xtreamer ברשת פלאפון אבל זה ממש לא נכון, וזו הונאה. ועל הדרך גיליתי עוד מכשירים (כמו ה-samsung mini 3) שגם לא יעבוד ברשת שלנו. זה פרט מאד חשוב שכלל לא הייתי מודעת לו קודם לכן. 

 

אז כך הסתיימה הסאגה הזו, שילמנו יותר ממה שתכננו (ה-Xtreamer עולה 1000 ש"ח, המכשיר הכי זול מבין השלושה שקנינו עלה 1500 ש"ח והכי יקר עלה 2700 ש"ח) אבל אנחנו מאד מרוצים – גם מהמכשירים וגם ובעיקר מהשירות המעולה שקבלנו בסופו של דבר, ואפילו ממדיניות ההחזרה של BUG בסופו של דבר!

לפעמים זול יוצא יקר….

כאשר שדרגנו בפעם האחרונה את מכשירי הסלולר שלנו בחרנו בבלקברי, בניגוד לשאר עובדי החברה (של בעלי) וכן ילדינו, שבחרו כמובן באייפון. זה עוד היה אייפון 3, אם אינני טועה. 

אנחנו היינו מאד מרוצים מהבלקברי (bold 9700)  – ששירת אותנו בנאמנות כל השנים האלה, במיוחד בתחומים שהכי חשובים לנו: שיחות טלפון, הודעות טקסט ודואר אלקטרוני. המקלדת מלאה ונוחה, אין את מסך המגע המעצבן שגורם לי תמיד להרגיש שידי הקטנטונת ואצבעותי הדקות הן בעצם ענקיות ומגושמות!

בהדרגה התחלנו להכיר וליהנות גם מהאפליקציות – במיוחד תוכנות הניווט כמו waze אבל גם יישומים אחרים שצצים כל שני וחמישי והופכים את החיים לקצת יותר קלים…אפליקציות של הרשתות החברתיות, אפליקציות מסרונים חינמיים, אפליקציות חניה, אפילו לבנק שלנו יש אפליקציה….

אבל אז התברר שמפתחי האפליקציות כותבים אותן כמעט רק עבור אייפון ואנדרויד, והבלקברי נשכח אי שם מאחור…..

וכאשר המכשירים שלנו התחילו להתעייף ולהזדקן (משום מה כיום לא בונים מכשירים ליותר משנתיים/שלוש – הם פשוט מתחילים לגסוס לאיטם..) הבנו שצריך לחפש בכיוונים אחרים…..

אז יש כבר הוזלות רציניות בשוק בסלולר…..אבל רק בתחום המפעילים….

המכשירים עדיין יקרים בטירוף, אז כאשר התבשרנו – בעלי ואני – שמתחילים להגיע ארצה מכשירים זולים (במחירים של עד 1000 ש"ח), הסתקרנו מאד.

 

בין המכשירים החדשים שעמדו להגיע מופיע ה-extremer aiki שכתבו עליו ברשת הרבה דברים טובים. מערכת הפעלה אנדרויד 4…לא אלאה אתכם, הכל כתוב בקישור. 

חשבנו שהחסרונות שמוזכרים כאן פחות מעניינים אותנו – הרזולוציה של המסך, המשקל הכבד יחסית, הגודל (בעלי דווקא התלהב מהגודל, בכל זאת אנחנו קצת זקנים… וקשה לאמץ את העיניים)…

מה שלא כתוב כאן זה שאנחנו כמעט לא מצליחים לקבל קליטה על המכשירים האלה. קליטה, אתם זוכרים מה זה? כדי לבצע ולקבל שיחות טלפון, כדי לשלוח ולקבל מסרונים…..

בבית ובמשרד 90% מהזמן אין לנו קליטה בכלל, ובדרכים "כאילו" יש קליטה אבל השיחה מתנהלת ככה: 

"הלו, נעלמת לי…הלו? אתה שם? תגיד משהו עכשיו…..שמעתי חצי…." יותר גרוע מבדיחות ה"סלקום" של "זהו זה" 

הורדנו המון אפליקציות של signal boosters, כאלה שאמורים לשפר את הקליטה – Niet! שום דבר לא עזר. 

אז עכשיו אנחנו בתחילתו של הקרב : החזרת המכשירים לחנות…….ולפי המערכות הראשונות, נראה שאנחנו בבעייה…..

מערכה א: שירות לקוחות : הפנו אותנו לחנות

מערכת ב: החנות: רק המנהל יכול להחליט אם לקבל את המכשירים (שאינם ארוזים באריזתם המקורית – כמובן – ניסינו להשתמש בהם!) והוא איננו עד יום ראשון……

 

המשך יבוא…

 

הסתיים לו חודש קסום….הביקור של בני

כנראה לא יכלתי לכתוב על זה כל עוד חייתי את זה, אבל לפני כחודש הגיע בני לביקור (הוא חי בחו"ל) וזה היה אחד החודשים הקסומים ביותר!

הילד (שחגג לפני שבוע יומולדת 29) נסע להשלמת לימודי המוסיקה שלו (שהתחיל כאן בבי"ס רימון) בבוסטון לפני שנתיים וחצי (הוא מתופף ג'אז), בדיוק כמה שבועות לפני שעברנו דירה לבית הזה.

התגעגענו אליו אבל שמחנו בשבילו – אני אמא מאד אוהבת אך מאד משחררת, ולא שומרת אותם קרוב אלא נותנת להם ללכת (וראו זה פלא – הם תמיד חוזרים!). 

הלימודים היו חוויה נהדרת עבורו, גם מבחינה מקצועית אינטלקטואלית וגם רגשית – והוא היה מוקף בחברים (שחלקם נסעו איתו מכאן). בוסטון האירה לו פנים, והוא הצליח שם מאד – והייתי מאושרת בשבילו. 

הוא ביקר כאן בחורף הראשון והשני בחופשות הסמסטר, וגם בקיץ הראשון למשך שלושה חודשים – וכך גם הכיר את אחייניו המתוקים ובנה (ביחוד עם הגדול) מערכת יחסים מדהימה!

במהלך שנת הלימודים הראשונה הוא פגש את מי שנראה שהיא אהבת חייו, ומאז שגם אנחנו פגשנו אותה (ואת הוריה לא זמן) גם אנחנו מאוהבים בה קשות. 

במאי האחרון הוא סיים את הלימודים ועקר לניו יורק לנסות את מזלו בתחום המוזיקה (לא פשוט בכלל! ועוד ג'אז!) ובנוסף לבדידות הגדולה גם לא ממש הולך לו מבחינה מקצועית עדיין.

יש לו שם מעט חברים וגם אלה גרים רחוק ממנו, אהובתו עדיין בבוסטון (גם מוסיקאית – אבל קלאסית – באמצע דוקטורט) ואנחנו כאן, וקשה לו. הוא מאד בודד שם, ובחודשיים שלפני הביקור האחרון הוא ממש נכנס למעין דכאון.

הביקור כאן היה נהדר – גם לו וגם לנו, וגם אהובתו הגיעה לחלק מהזמן לביקור בארץ.

נהניתי ממנו במיוחד כי אני גם לא עובדת והיה לנו הרבה זמן איכות יחד…..

הוא ממש השתמש בביקור הזה להתעודד, למלא מצברים של אהבה ותמיכה מכולנו, להזכיר לעצמו מה הוא בעצם רוצה ומה הוא מנסה לעשות שם…ואולי עכשיו הוא יפעל בכיוונים חדשים כדי להגשים את שאיפותיו…..

אתמול הוא טס בחזרה, והיה קשה מתמיד להיפרד. קשה יותר לשחרר ילד שחוזר למקום שעד כה לא עשה לו טוב…..

הגעגוע עכשיו מהול בדאגה גדולה…

וגם נראה לי שהוא נדבק ממני (אני חולה, כבר כמה ימים…)

שולחת לך את כל האהבה ואנרגיות הריפוי שבעולם, ילד אהוב שלי – שתפרח ותשגשג ותצליח ותהיה מאושר ותמצא את מקומך…..

וזכור שתמיד יש לך פה בית אוהב ותומך, ואוזן קשבת!

 

לפחות משהו טוב קורה בממשלה הזאת….

בלי קשר לדעתי על הממשל המכהן כרגע, אני עוקבת בהשתאות והערצה אחר מה שקורה בשנה/שנה וחצי האחרונות ברשות ההגבלים העסקיים ואוהבת את מה שאני רואה

רשות ההגבלים שחרר סרטון ראשון, כנראה מתוך סדרה של סרטונים שנועדנו להסביר את תפקידיה השונים