ביום שלישי היה אמור להיות לי תור להסרת שיער (שיטת SHR, אני כבר בשלבים סופיים) וזה תמיד אומר גם ארוחת צהריים עם החבר'ה מהעבודה (לשעבר) כי המכון שם בבניין שלהם.
התור הזה נקבע לפני 3 חודשים ומי חשב על מזג האוויר?
על הבקר התחילו ה-SMSים והטלפונים שלא כדאי לי להגיע.
התלבטתי.
משום מה החלטתי לצאת בכל זאת, השעה היתה 9:20 – ונראה היה לי שהגרוע מכל אמור להיות מאחורי…..
התור שלי היה ב-11:00 וחשבתי שאם אגיע מוקדם עוד אעלה אליהם לקפה לפני התור, ואחזור אליהם לצהריים אחרי התור….
ביציאה מהיישוב הכל זרם יפה, גם המים בשקעים ובמקומות הנמוכים זרמו יפה….אבל עדיין לא נראה שום דבר חשוד מדי
ה-waze הוביל אותי דרך השדות מאחורי כלא הדרים – זה כבר העלה קצת סימני שאלה כי "דרך השדות" כשמה כן היא, ויש הרבה "נחלי אכזב" שעלולים להוות מכשול….
את הראשון שבהם עברתי בכבוד, השני כבר זקף לי גבה – ואז ראיתי מרחוק את הפקק – עוד הרבה לפני מסילת הרכבת…..והבנתי שאין לי שום סיבה שבעולם להתקע עכשיו 3 שעות בדרך. זה לא כאילו שצריכים אותי דחוף להצלת חיים או אפילו לסתם עבודה.
את התור אפשר לדחות, ואת החברים אפשר לראות בפעם אחרת.
בהזדמנות הראשונה עשיתי פרסה וחזרתי הביתה כלעומת שבאתי.
היתה מתיקות מסויימת בחזרה הזאת הביתה, מין חירות כזאת – של בקר שלא תכננתי.
הדלקתי את האש באח, הכנתי לי תה ירוק וצלחת עם תותים ולבן (ארוחת בקר של מלכים)….
שלפתי את הגיטרה (שהיתה שלי והעברתי לבן שלי באיזשהו שלב) והחלפתי בה 3 מיתרים קרועים – ואת הקלסר עם השירים שכתבתי במהלך החטיבה והתיכון (כשלא היה לי כזה צנזור פנימי מפותח) וניגנתי ושרתי לי כאן בכיף ונזכרתי בתקופות ההן, באהבות ובכאבי הלב…כמה קשה להיות בת טיפש עשרה, ועוד אחת כמוני עם נפש רומנטית חסרת תקנה…..
נראה לי שאעתיק את כל השירים האלה (כולל האקורדים כמובן) למחשב כי הדפים מתחילים לדהות ולהצ'תקמק כבר…
באמצע כל הנוסטלגיה הזאת קפצה לביקור אחת הבנות מהמשרד שבעצמה לא הגיעה כלל לעבודה (הגיעה עד רמת השרון תוך שעתיים וחצי, נכנסה לחמיה שגר שם, לעשות פיפי ולשתות קפה ולבסוף עשתה "אחורה פנה" וחזרה הביתה במקום להמשיך למשרד). ממילא תכננתי להיפגש עם כולם שם אז…לפחות יצא לי לראות אותה. חיממתי לשתינו מרק חם, ואחר כך גם קפה – וקשקשנו בנחת עד שהגיע זמנה לאסוף את הילדים מבית הספר (תענוג נדיר ששמור לימי חופש וימים שכאלה).
חזרתי לנגינה, ופתאם בעלי חזר הביתה, לאחר שבילה כחמש שעות בסך הכל (הלוך ושוב) בכבישים (ה-waze לקח אותו לתל אביב דרך ראש העין ופתח תקווה…) ולבסוף התברר שהארוע שתוכנן לאמש בוטל (נדחה לשבוע הבא) עקב מזג האוויר.
היה לו כאב ראש נוראי (מה הפלא?) ואחרי שאכל משהו נכנס למיטה.
אני עוד התקשקשתי בטלפון עם התמיכה הטכנית של בזק, משום שהאינטרנט הפסיק לפעול (פעמיים בהפרש של חצי שעה), ולאחר שזה נפתר (כל הכבוד לבזק, לשם שינוי) התקשר בני מניו יורק – התברר שכבר שלושה ימים מאז שטס לשם הוא עם וירוס מעיים…….
אחרי שיחת הטלפון המלבבת עם בני וחברתו (שנמצאת אצלו עד סוף השבוע, לפני חזרתה ללימודים בבוסטון), החלטתי להצטרף לבעלי במיטה. כן, שעה חמש אחרי הצהריים הוא זמן מצוין לשנ"ץ, נראה לי.
החתולה, דרך אגב, חשבה אותו הדבר והצטרפה אלינו בכיף, וחיממה לנו את אזור הרגליים….
בערב היינו אמיצים ויצאנו לאכול במסעדה (טרומפלדור 10 ברמת השרון – מומלץ!) עם חברים – היה ממש כיף. בשעות האלה (20:30-21:00) הכבישים היו פנויים לגמרי, אנשים חששו לצאת וכבר מזמן חזרו מהעבודה – אם בכלל הגיעו לשם אתמול.
היום עדיין סוער (רוח יותר מגשם אבל…) ויותר קר – אבל חוץ מירקן/סופר ומפגש ארוחת בקר + סרט בכבלים עם חברה (שגרה ביישוב ליד) אני לא זזה מהבית.
נכון, חשבתי לקפוץ לבקר את הנכדים אבל……לא……נראה לי שהאח המבוערת (כל הזמן) קוראת לי עדיין……
ולכל ההרריים שביניכם – מאחלת שלג נעים!!
) ומרגישה די אופטימית שזהו אורח חיים שאני יכולה להמשיך….זו לא עוד דיאטה שבא לי כל הזמן לשבור.