ארכיון חודשי: פברואר 2013

חברות

חברות – בחולם ולא בשורוק…..

קראתי כאן לאחרונה שני פוסטים על חברות. פוסטים שגרמו לי לעצור רגע ולחשוב על זה. על חברות.

חשבתי על חברות שהיו לי, ושיש לי.

אבל בעיקר חשבתי על החברה שאני.

איזו מן חברה אני?

לא בטוחה מה יגידו החברות שלי אם תשאלו אותן. חברות שהיו לי, וחברות שיש לי.

אני יודעת מה הן לא תמיד יידעו לומר עלי: שאני שומרת את עצמי לעצמי.

לא יודעת אם הן יודעות את זה, אם הן מרגישות את זה – גם כאשר אני לגמרי שם, 

איתן ובשבילן – יש חלק ממני שנשאר לעצמי. מהסס, חושש, נשאר מאחור. 

מגינה על עצמי – ממה? ממי? לא מתמסרת עד הסוף. לא נחשפת עד הסוף.

חוששת.

מאכזבה?

מביקורת?

משיפוטיות?

כן להכל.

אני כאילו פתוחה, משתפת – אבל בעצם לא את הכל. לא עד הסוף.

 

יודעת להודות בכך אם פגעתי, אם טעיתי… אין לי שום בעייה לבקש סליחה.

קרה שלא שמתי לב שפגעתי – והבנתי בדיעבד או שהובא לתשומת לבי… ואז אני מצטערת באמת ומבקשת סליחה.

באמת, מהלב. לא רק כדי לצאת לידי חובה.

 

אבל… לא מסוגלת לומר למישהי: פגעת בי, העלבת אותי.

אם נפגעתי ממישהי אני נסגרת מייד. בהתחלה אתרחק קצת, ואז : או שאעבור לסדר היום כאילו לא קרה כלום, או שאתאדה… 

אם עברתי לסדר היום – בכל זאת גדל קצת המרחק ביננו. קיר קטן הוקם, וילון מסתיר אותי עוד קצת. 

אם נעלמתי לך… ייתכן שפגעת בי – ולא ידעתי לומר לך. 

פגומה, אין מה לעשות. 

 

עם בעלי כבר למדתי לעשות זאת, לדבר – לפתוח – לשתף….גם כן בזהירות ולא תמיד בספונטיות. 

אבל עם חברות….אפילו עם אחת או שתיים שבאמת מכירות אותי ובאמת יודעות עלי כמעט הכל….

נראה שלא. עוד לא. 

טוב, יש עוד מה ללמוד…

 

 

 

נראה לי שמצאתי לי לימודים

לפני כשבע שנים עברתי אימון. קואצ'ינג, בלעז. הגעתי לזה במקרה, דרך עמיתה לעבודה שלמדה אימון ותרגלה את השיטה (בחינם, בהתחלה ואחרי כן בתשלום) על מתנדבים מהמשרד.

לא ידעתי אז מהו אימון, וגם היום אני מבינה שיש כל מיני סוגים של אימון, כל מיני אסכולות, ו…מה לעשות – כל גווני הקשת של מאמנים ובתי ספר לאימון.

למדתי בחיי כבר ששום דבר לא קורה במקרה, והזדמנויות שנקרות בדרכי לא מגיעות סתם. לפעמים אני מפספסת אותן – וזה בסדר, זו הבחירה שלי, אבל לפעמים אני קופצת על ההזדמנות – וכך עשיתי אז, כאשר בעקבות שיחת "מעלית" אקראית לחלוטין החלטתי להתאמן אצל א'.  

בשלב ההוא של חיי הייתי כבר אחרי שני סבבים של טיפולים פסיכולוגיים. הראשון בסביבות גיל 30, וזה נמשך שלש שנים. הסבב השני בגיל 40, היה פחות מוצלח וחתכתי אחרי כמה חודשים. 

בתור מישהי שכבר הכירה טיפול פסיכולוגי, האימון (בשיטה שא' עבדה בה) הפתיע אותי – לטובה.

זה דיבר אלי, זה תפס אותי, זה עזר לי לעשות עבודה עם עצמי – כאשר א' היתה בת שיחה, מנחה, ראי המשקף אותי – לא מטפלת. 

זה עשה לי סדר בראש.

זה גם פתר לי דברים (לפעמים תוך שיחה אחת) שהתחבטתי איתם שנים.

זה יצר לי שקט, רוגע, שלווה – בתוך המציאות המטורפת שהחלה להיווצר במקום העבודה.

השיטה היתה של בית הספר אמושיין (Emotion) בהנחייתה של נטלי בן דוד.

זה נתן לי כלים שאחרי תום שני סבבים קצרים יחסית (אחד בן  12 פגישות ואחר בן 16 פגישות) יכלתי להמשיך להשתמש בהם בעצמי, גם ללא א'.

השיטה כל כך מצאה חן בעיני שחשבתי שיום אחד אולי אלך ללמוד לאמן בשיטה זו. 

הרעיון נדחה שוב ושוב מפאת חוסר זמן וחוסר אנרגיה, אבל עכשיו נראה לי שהגיע הזמן.

הלכתי ביום ד לפגישת הכרות באמושיין. 

המפגש היה עבור תכנית קדם לתכנית המאמנים, בשם "נקודת מפנה" – שהיא גם תכנית שעומדת בפני עצמה, לא רק למי שרוצים אחרי כן ללמוד לאמן.

זו היתה הפעם הראשונה שפגשתי את נטלי בן דוד, למרות ששנים שמעתי עליה גם מא' וגם מאנשים שונים שלמדו אצלה, או התאמנו אצל תלמידיה.

שום דבר ממה שסיפרו לי על נטלי לא הכין אותי לאדם המדליק שפגשתי שם. 

מזמן לא פגשתי מישהי שגרמה לי להרגיש כל כך אמיתית. שגרמה לי לרצות להמשיך לשמוע אותה, ללמוד ממנה, מניסיון החיים שלה, מהשיטות שהיא פיתחה – בראש ובראשונה עבור עצמה – ואז יישמה אותן עבור אחרים.

מזמן לא האמנתי ככה למישהו.

ממש לא האמנתי על עצמי – איפה הציניות, איפה ההסתייגויות הרגילות שבדרך כלל עוטפות אותי כמו שריון במפגשים מסוג זה? 

מזמן לא פתחתי את ארנקי ברצון רב כל כך כדי ללמוד משהו חדש אצל מישהו חדש.

הקורס מתחיל בסוף אפריל, ואני כבר לא יכולה לחכות.

קורס המאמנים עצמו יתחיל רק בחורף הבא, אבל לא אכפת לי לחכות.

בינתיים ממשיכה לחפש גם חוג כתיבה יוצרת.

אני מרגישה מלאת אנרגיות, סקרנית, מתלהבת. 

מזמן לא הרגשתי את זה.

איזה כיף לי.

עדכון קצר – שינוי בתכניות סוף השבוע

טוב אז זה נדחה. 

אמש קבלתי טלפון בהול מבתי, שנכדי הפרופסור, המכונה גם "חששני" כי הוא כה זהיר בתנועותיו ופעילויותיו, בכל זאת הצליח איכשהו ליפול מהספה על שולחן הסלון ולפתוח לעצמו את המצח.

חתני, חובש בצבא לשעבר (גם בתי היתה חובשת בצבא), חבש אותו והם רצו לנסוע למיון כדי שיתפרו לו.

בקיצור – הוזעקתי לשמור על התינוק, והם נסעו.

די מהר טיפלו לו בפצע (הדבקה, לא תפרים – פלאי הטכנולוגיה), אבל הושארו עוד כמה שעות להסתכלות – לוודא שאין לו זעזוע מוח.

הוא היה גיבור אמיתי, הקטן הזה, אבל בסוף (בזמן ההמתנה) כבר נשבר והתחיל להתבכיין שרוצה הביתה ולישון….

צודק.

הם חזרו אחרי חצות הביתה, מה שאומר שהיתה לי גם הזדמנות להאכיל (ולנשק ולמזמז ולהסניף את השמנדוב), ואז כל הלילה (כנראה בכל פעם שהתהפך מתוך שינה ונגע באזור הפצוע) הוא התעורר ובכה.

כך שלא היה להם ממש לילה.

נסעתי הביתה, נכנסתי למיטה בסביבות אחת ….ולא הצלחתי להרדם.

לא שדאגתי או משהו, פשוט "ברחה לי השינה", או אימרה פולנית כלשהי.

בסוף נרדמתי.

בקיצור – הם דואגים לו, והחליטו לדחות את עניין סוף השבוע אצל הסבתא למועד אחר – אולי בסופשבוע הבא. נראה.

האמת – התאכזבתי.

באמת ציפיתי לבלות איתו זמן איכות.

בכל אופן הם יגיעו כולם לארוחת ערב, כך שאראה אותו, ולו לשעתיים….

שבת שלום

מה לא תעשה חברת הביטוח כדי לא לשחרר את כספי הפיצויים שלי

כבר חמש פעמים בחיי עזבתי מקומות עבודה. שש אם סופרים את צבא הקבע, אותו עזבתי בסיום החוזה שלי ובמקביל להולדתה של בתי הבכורה. שבע אם סופרים פעמיים את מקום העבודה האחרון שלי, אותו עזבתי אחרי 10 חודשי עבודה ואליו חזרתי 8 חודשים אחרי כן (ואז נשארתי 13 שנים).

שלוש פעמים עזבתי מקום עבודה בלי שהגיעו לי פיצויים (פחות משנת עבודה). 

מכל מקומות העבודה התפטרתי ביוזמתי, ובכל זאת מכולם קבלתי (או לפחות הייתי זכאית לקבלת) פיצויים.

כאשר מעביד מנהל עבור העובד ביטוח מנהלים, חלק מן ההפרשות נשמר כקופת גמל, לטובת הפנסיה, וחלק נצבר לטובת פיצויים, ואז יש איזה סעיף (14, נדמה לי) בחוק פיצויים ופיטורים שמופיע בחוזה העבודה, לפיו העובד יקבל את כספי הפיצויים שלו גם אם עזב ביוזמתו ולא מגיעים לו פיצויי פיטורין כחוק. מצד שני העובד יקבל תמיד רק את הכספים שהצטברו בקרן הזאת, גם אם המעביד פיטר אותו. למי שעבד הרבה שנים בחברה כלשהי, ואשר בשנות עבודתו הראשונות שכרו היה נמוך יחסית, הסידור הזה לא כל כך מוצלח. כי מי שמפוטר ומקבל פיצויים לפי החוק ללא סעיף זה, מקבל את המשכורת האחרונה שלו כפול מספר שנות עבודתו. במקום עבודתי האחרון הנושא הזה לא היה רלוונטי כל כך עבורי משום שמשכורתי לא השתנתה הרבה ב-13 שנים בהן עבדתי שם. כן, קצת עצוב – אבל בסך הכל – למרות שהעריכו אותי מאד, קידמו אותי (וניסו לקדם אותי עוד, רק לא רציתי) והעניקו לי פרס "עובדת מצטיינת" – מאז שהתחלתי לעבוד שם בתפקיד X ועד שעזבתי לאחר קידום לתפקיד Y משכורתי עלתה בסך הכל בכעשרים אחוז. שלוש עשרה שנים. לא נשמע לי הגיוני….אבל המשכורת היתה טובה והסתפקתי בה. לא עזבתי את עבודתי בגלל כסף. וגם לא בגלל התנאים הנלווים. אבל לא זה הנושא שלי היום.

מקום עבודה אחד ניסה להקשות עלי את נושא שחרור כספי הפיצויים, ולהתנות את שחרורם בחתימתי שלא אעבוד אצל חברות מסויימות במשך שנתיים (כביכול כי חברות אלה הן לקוחות של החברה שעזבתי). הדבר לא עמד במבחן החוק, הקובע חופש בחירה מלא לכל עובד לגבי מקום עבודתו.

אותה חברה גם ניסתה, דרך אגב, לקזז מיתרת ימי החופשה שנצברו לי את ימי המחלה שניצלתי…כמובן עוד ניסיון שלא עמד במבחן החוק. 

למותר לציין שהחברה ההיא ממש לא ידעה להתנהל מול עובדיה, לא בעת עבודתם ובעיקר לא בעת עזיבתם. 

אבל גם זה לא ממש הנושא שלי היום.

מקום העבודה האחרון שלי היה מאד מסודר וענייני כאשר הודעתי על התפטרותי, והם נתנו לי (אמנם רק אחרי חודשיים מיום עזיבתי אבל נתנו!) טופס חתום על שחרור כל הכספים שלי בביטוח המנהלים (גמל ופיצויים), קרן השתלמות ועוד….

בנוסף הם נתנו לי טופס 161 המיועד למס הכנסה וגם לחברת הביטוח המנהלת את ביטוח המנהלים שלי (וכתוצאה מכך מחזיקה אצלה את כספי הגמל והפיצויים). 

שלחתי את הטפסים לחברת הביטוח (וגם למס ההכנסה), ולחברת הביטוח צירפתי גם (לבקשתם) טופס בקשה לפדיון הכספים (רק הפיצויים), צילום תעודת הזהות שלי וצילום המחאה (צ'ק) – כנראה להבטיח שאכן כספי מתנהל בחשבון בנק X סניף Y. 

קבלתי הודעה לדוא"ל שלי שהמסמכים התקבלו, ובשיחה טלפונית נאמר לי שכספי הפיצויים יועברו לחשבון הבנק שלי תוך 30 ימי עסקים. 

לאחר המתנה סבלנית של 30 ימי עסקים, ומשלא נכנסה פרוטה לחשבון הבנק שלי, התקשרתי למוקד של חברת הביטוח. 

לאחר בדיקה קצרה התברר כי המעביד לא מילא נכון את סכום הפיצויים העומד לרשותי, ועלי לבקש ממנו להוציא לי טופס 161 מתוקן. 

לשאלתי מדוע לא הודיעו לי במהלך החודש כי הטופס אינו תקין נעניתי כי הם שלחו לי מכתב בדואר (רגיל) עם עותק לחברה שלי וגם לסוכן הביטוח שאיתו עובדת החברה שלי לטובת ניהול הפוליסה הזאת. 

למותר לציין כי אף אחד משלושת הגורמים הנ"ל (לא אני , לא החברה ולא הסוכן) לא קבלנו מכתב שכזה. 

נציגג השירות של חברת הביטוח הבטיחה לי כי יש לה מול העיניים את המכתב הזה, ואין לה מושג מדוע לא קבלתי אותו. בכל מקרה היא היתה נחמדה מאד והעבירה לי בדוא"ל טופס 161א או משהו דומה שבו רשום בדיוק הסכום שהצטבר לי בקרן הפיצויים.

התקשרתי למחלקת כח אדם בחברה שלי לשעבר, הסברתי את הבעייה וששחרור הפיצויים שלי מתעכב בגללה, העברתי אליהם את הטופס עם הסכום הנכון שקבלתי מחברת הביטוח, והם הגדילו לעשות (או כך חשבתי) ושלחו לי בפקס כבר למחרת טופס 161 מתוקן עם הסכום המעודכן. 

העברתי את הטופס המתוקן לחברת הביטוח, קבלתי אישור בדוא"ל שהטופס נקלט, ושוב נאמר לי בטלפון כי תוך עוד 30 ימי עסקים הכסף יגיע. 

שלושים ימי העסקים הנוספים עברו חלפו ביעף, ואתמול התקשרתי שוב למוקד חברת הביטוח, לאחר שבאורח פלא, עדיין לא נכנס כסף לחשבוני.

הנציג החביב סיפר לי בתום לב שטופס 161 המתוקן שסיפק המעסיק שלי לשעבר (שאותו כבר עזבתי לפני חצי שנה!) עדיין לא תקין! הסכום אמנם נכון, אבל חסרים שדות רבים שלא מולאו על ידו כלל, לדוגמא: הסכום החייב במס והסכום הפטור ממס מתוך סך כספי הפיצויים…ואחוז המס הנדרש לשלם…

ושוב שאלתי (כבר בכעס כלשהו) מדוע לא טרחו נציגי חברת הביטוח לומר לי מייד משהתקבל הטופס שהוא עדיין איננו מספק…ושוב התעקש הנציג החביב שיש מולו (עוד!) מכתב שנשלח (בדואר!) אלי, עם עותק למעסיקי ולסוכן הביטוח. 

וזה לא שלא קבלתי מחברת הביטוח שום דואר בתקופה זו. קבלתי מהם מכתב, שלא קשור לכלום, שבו נאמר שכבר חצי שנה לא משולמת הפרמיה בפוליסה זו…..הממ….מעניין מאד!!

כלומר, יש להם את כתובתי הנכונה. פשוט יד ימינם אינה יודעת מה ששמאלם עושה. או ש…. מאד נוח להם להמשיך להחזיק את כספי אצלם ולצבור עליו ריבית (אותה אין הם מתכוונים להעביר אלי כלל וכלל!). 

וחוץ מזה….בל נשכח את מעסיקי לשעבר, חברה גדולה ומכובדת אשר כבר אמורה להיות מומחית במילוי טופס 161 עבור עשרות אנשים שהיא מפטרת כל שנה (אם לא מאות). מה הקטע שלהם????

כולו מלא צער והזדהות, פנה אלי הנציג החביב של חברת הביטוח בהצעה חלופית: אם אגש לפקיד השומה בעירי (כן ,כן, מס הכנסה) עם טופס 161 שקבלתי ממעסיקי ועם טופס העזר שקבלתי מחברת הביטוח ועם …עוד טופס שהוא שלח לי בדוא"ל באותו הרגע….. יספק לי פקיד השומה את האישור הרשמי הנדרש אשר יספק את חברת הביטוח במקום טופס 161 מתוקן נוסף. 

לא היה צריך לומר לי פעמיים. תוך חצי שעה כבר הייתי במשרדי מס ההכנסה, ממתינה בסבלנות לתורי. 

למרבה הפתעתי המפגש עם פקיד מס ההכנסה היה זריז ויעיל. תוך דקות ספורות היה בידי "אישור ניכוי מס במקור מפיצויי פרישה מקופה לקצבה" שאותו העברתי מיידית לחברת הביטוח, גם בדוא"ל וגם בפקס, עם עותק (דוא"ל) לבחור החביב שטיפל בי באותו היום.

הבחור, שבאמת השתדל, ענה לי בדוא"ל שהוא סורק את האישור וקולט אותו במערכת וגם רושם בקשה לזירוז הטיפול שכבר מתעכב מעל לחודשיים…

טוב, אני כבר לא סומכת על אף אחד (גם לא על נציגים חביבים) והתקשרתי הבקר לבדוק מה הסטאטוס. 

נציגה חביבה קצת פחות, התחילה לסטות מהנושא כאשר החליטה שהפוליסה שלי עדיין לא הועברה על ידי מעסיקי לבעלותי….

טוב, בתירוץ הזה הם עדיין לא השתמשו, אז למה לא? אז מה אם את אישור העברת בעלות הפוליסה לידי העברתי להם כבר לפני שלושה חודשים, למה שהיא תמצא את זה פתאם עכשיו?????

למזלי היא ראתה שהתיק הזה נשאר (בכוונה) פתוח אצל הבחור החביב מאתמול, שבמקרה לא היה הבקר במשרד, ראתה שהוא אכן קלט את הכל, אישר שהכל כעת תקין (האמנם?) ורשם בקשה לזירוז התהליך. מעבר לכך לא ידעה לומר לי. 

נראה לי שאני אתקשר אליהם כל יום עכשיו…..עד שהם יחליטו שהחזיקו את כספי כבן ערובה מספיק זמן….. מה יהיה? 

 

 

 

נערכת לעוד סופשבוע עם הנכד ….

אין צירופי מקרים.

כלומר, יש צירופי מקרים אבל הם לא קורים סתם.

כבר כמה ימים אני חושבת על פעילויות שאני רוצה לעשות עם הנכד הבכור שלי, שמזמן לא היה אצלנו במשך היום

אלא רק בערבי ששי.

ערב זה סבבה אבל זה מגביל, במיוחד בחורף. חוץ מזה בערב הוא כבר מתחיל להיות עייף. 

ואז בתי פתאם התקשה ושאלה אם זה בסדר שהם יביאו לנו אותו ביום ששי הקרוב, כלומר מחר.

צירוף מקרים? ממש לא.

אז ביום ששי הנכד הפרופסור יגיע שוב לישון אצלנו, אצל סבא וסבתא.

לא בגלל מעבר דירה, לא בגלל שום סיבה – סתם בכיף לבלות ששי שבת אצל סבא וסבתא.

וכמובן כדי שאמא ואבא שלו יוכלו לצאת קצת לבלות….

את התינוק השמנדוב לוקחת הסבתא השנייה….

אז עכשיו אני יכולה באמת לתכנן את כל הפעילויות שרציתי לעשות איתו בשבת בבקר….

איזה כיף!

 

נוסטלגיית תחפושות ילדות או …..הסבתא התותחית שהיתה לי

השבוע קנינו לנכדים שלנו תחפושות לפורים לפי בקשתה של בתי ולפי טעמו של הנכד הגדול, שהרי התינוק כלל לא מודע עדיין.

כיוון שה"פרופסור" הקטן משוגע על פו הדב ובעיקר על "טיגר", קנינו לו תחפושת טיגר….

רצינו לקנות תחפושת "פו הדב" לשמנדוב הקטן אבל לא היתה תחפושת במידתו, והסתפקנו בחתלתול מתוק שחור-לבן….מתה לראות אותם מחופשים כבר.

ואז פתאם נזכרתי בשורת תחפושות שסבתי היקרה ז"ל תפרה עבורי כאשר הייתי קטנה…

לא אמי ולא אני אחריה לא למדנו מעולם לתפור, אני קצת סרגתי בתקופות שונות אבל כשרוני (הרב בתחומים אחרים) בהחלט לא שרוי בתחום הזה: תפירה, סריגה, ציור או פיסול – אין לי את זה. 

לצערי הרב, כל אלבומי התמונות מילדותי נהרסו בשיטפון גדול שפקד את בית הורי הרבה אחרי שכבר לא גרתי שם, ואין לי תמונות לצרף – אבל אני זוכרת שסבתי המסורה תפרה לי תחפושת גמד (שהיום בעצם היינו קוראים לה "סנטה קלאוס" אבל אז לא ידעתי מה זה), קוזאק (כולל אקורדיון!), ארנב (קומפלט מכף רגל ועד ראש) והדובדבן שבקצפת היו זוג תחפושות של בוליביני ובוליביאנית (אינדיאנים מבוליביה) שהיא תפרה לי מבגדים אותנטיים של בוליביאנים שהורי הביאו איתם ממסעם הארוך בדרום אמריקה בדרכה לעלות ארצה מארגנטינה. 

חברתי הטובה ואני התחפשנו לזוג בוליביאנים, כולל תינוק בתיק שסחבתי על גבי, כולל מופע מוסיקלי קטן שבו אני חיללתי בחליל והיא תופפה בדרבוקה קטנה את "קרנבליטו", רקדנו את הריקוד ושרנו (בספרדית) את המלים…וזכינו במקום שני בתחרות תחפושות בבית הספר. (המקום הראשון הלך לילדה שהתחפשה חצי לישראלית, חצי לערבייה, וסימלה כמובן את השלום, זה היה מייד אחרי מלחמת ששת הימים….).

בעצם הרעיון לתחפושת הגמד (סנטה קלאוס) היה תרפויטי: במשך כל שנות ילדותי המוקדמות פחדתי פחד מוות מאנשים עם זקן. 

כל אדם שעבר ברחוב או בשכונה או חלילה נכנס אלינו הבית עם סוג כלשהו של זקן – הבריח אותי באימה הביתה, לחדר ואף מתחת למיטתי. 

למותר לציין שכיוון שגרנו בירושלים, לא היו חסרים זקנים בסביבה…..והייתי במצב תמידי של אימה. 

לא יודעת אם הרעיון להתחפש למשהו עם זקן הגיע מהורי או מסבתי וסבי (שאז עוד היה בחיים), אבל התחפושת העליזה האדומה עם הפעמון בראש המצנפת והזקן הלבן היתה אמורה לרפא את אמפי הקטנה ומהמפוחדת מהפוביה שלה…..

 

 

זו לא אני כמובן – כאמור כל תמונות ילדותי אבדו לבלי שוב אבל כך בערך זה נראה 

רק אספר שאמנם הסכמתי ללבוש את התחפושת, אבל סרבתי להביט בעצמי במראה, או בתמונות שצולמו (בנוסף פחדתי ממצלמות ובכיתי בכל פעם שצילמו אותי…..)

 

כמובן שמרגע מסוים כבר רציתי להתחפש כמו רוב הילדות רק לפייה, מלכה, נסיכה…ובהמשך להיפית "קולית"…וחבל כי התחפושות המקוריות שתפרה לי סבתא באמת היו משהו מיוחד. 

פורים שמח חיוך

 

אחר צהריים אצל הנכדים – 2

עכשיו הם כבר גרים קרוב יותר ואני לא צריכה לצאת כל כך מוקדם מהבית. 

ה"פרופסור" בן השנתיים וגם ה"שמנדוב" בן כמעט חצי שנה הולכים לאותו גן, לא רחוק מדירתם החדשה – קבוצות נפרדות כמובן. 

הגן פתוח עד חמש (כיאה לעיר המהווה "פרבר" של תל אביב) אבל בתי אוספת אותם בדרך כלל קצת אחרי ארבע. 

כך ה"פרופסור" מספיק גם לישון צהריים כמו שצריך וגם לאכול ארוחת ארבע – כאשר נחה עליו הרוח. 

הגננות מדווחות שהוא אוכל טוב… יום כן יום לא. באופן כללי נראה לי שהוא אוכל כבר הרבה יותר טוב בתקופה הזו, אלא אם הוא חולה כמובן. 

ה"שמנדוב" אוכל הרבה ומצוין, בדרך כלל. בשבוע שעבר היה לו חום וכנראה הוא מתחיל להצמיח שיניים – אז חלה ירידת מה ברמת האכילה למשך יומיים – אבל עדיין הכל יחסי. לא סתם אני קוראת לו "שמנדוב". ל"פרופסור" מעולם לא היו קפלים כאלה בידיים וברגליים (וגם לילדיי לא). זה ממש מתחנן לקחת "ביס".

אני מגיעה בזמן ובתי ואני נוסעות להביא אותם. 

ה"פרופסור" רץ אלינו בשמחה וישר מתחיל לפטפט ולספר דברים שעברו עליו במשך היום, חלק מזה אנחנו גם מבינות. 

ה"שמנדוב" מחייך בהנאה כאשר אנחנו אוספות אותו בזרועותנו, ואנחנו מחייכות בנחת כאשר הגגנות נשפכות באזננו על המתיקות שלו. אכן הילד כובש, זורם, נוח, אוכל, ישן, רק עכשיו התחיל להתהפך – מחייך במתיקות לכל אחד. הרבה נחת. 

יום חורפי שמשי ואנחנו שמות פעמינו לגן השעשועים לא רחוק משם. ה"פרופסור" רץ קדימה וקורא לי לעמוד בקצב. בתי פתחה עגלה וה"שמנדוב" בתוכה מתבונן בהנאה מסביב. 

"גן שועים, יש!" חוזר וקורא הפרופסור בזמן שהוא מדלג ממתקן למתקן ובעיקר נהנה לרוץ אל ראש הגבעה מכוסת הדשא ובחזרה למטה אל בין זרועותי (מאד מאד בזהירות, דרך אגב – כדי לא ליפול!). הוא לא מפסיק לחייך. הוא בעננים. תנו לו רק להתרוצץ חופשי בחוץ, לטפס (שוב – בזהירות רבה ועם עזרה שלי….ממש "חששני") ולהתגלש…ובעיקר – להתנדנד.

בזמן שאנחנו מתנדנדים הוא קורא לעברי קריאות עידוד ("תבתא, נד-נד גדול") להגברת הקצב וכמובן אנחנו שרים את כל רפטרואר השירים שהוא מכיר. בתי קולטת שבנדנדה לידו יושבת ילדה מהגן, אותה מנדנד במרץ סבא שלה, וה"פרופסור" הקטן – כמו כל הזכרים בעולם – עושה הכל כדי להרשים אותה. 

כל כלב בגן השעשועים דורש תשומת לב, והפרופסור ניגש לכל אחד מהם בזהירות ומושיט לו אצבע ידידותית. בעלי הכלבים (בדרך כלל הם גם הורים לילדים) משתפים פעולה, אומרים לכלב לשבת ומעודדים את הנכד שלי לגשת. ללטף. הוא זהיר אבל אוהב חיות. איזה כיף!

ה"שמנדוב" עדיין הולך לישון מוקדם (בקושי רב בתי מצליחה למשוך אותו לאחרונה להרדם בשש במקום ארבע וחצי-חמש) אז אנחנו מתארגנות לזוז הביתה…

בבית הפרופסור מצייר (יודע את כל הצבעים) ואז אני קוראת לו סיפורים – שאת רובם הוא יודע בעל פה. גם את הספר שהבאתי לו באותו היום ("איפה פינוקי?" של אריק היל) הוא כבר זוכר אחרי קריאה ראשונה. בזמן ארוחת הערב ("עוף ואואז" = עוף ואורז) הוא יודע לספר לי שההיפופוטם הסתתר בפסנתר, התנין מתחת לשטיח, הפינגווינים בארגז ואת פינוקי מצאה אמא של פינוקי….בסל. הכל הוא זוכר (ועל כן משפחתו של חתני התחילה לקרוא לו "הפרופסור"). 

הוא גם מספר לי שסבא ואבא בעבודה, שבשבת סבתא א' היתה איתם בפארק והם העיפו עפיפון (גבוה גבוה) ושה"שמנדוב" עושה "אי". כאשר הוא משהק, כמובן. 

בינתיים בתי רוחצת את ה"שמנדוב", מאכילה אותו ומשכיבה אותו לישון. ה"פרופסור" ואני משחקים בלון-רגל, בלון-עף וגם תופסת שהתחילה עם ההכרזה שלו "אני פאדן" (=אני פחדן) שאומרת שאני צריכה לרדוף אחריו. "אני אמיץ" אומר שהוא אמור לרדוף אחרי….

עם כל ההריון והולדת השמנדוב ומעבר הדירה בתי החליטה לדחות בקיץ שעבר את נושא הגמילה, והפרופסור עדיין עם חיתול, למרות שהוא יודע בדיוק מה הוא עושה ומתי הוא רוצה לעשות זאת. הוחלט ברוב קולות שהם יתחילו עם הגמילה באביב. בינתיים הוא מכריז "אני עושה קקי", מוצא פינה בחדר, יורד לכריעה ….ואחרי כן מספר ש"סיימתי קקי" וממשיך לשחק ולהתרוצץ….כן, הוא מוכן לגמרי. 

השמנדוב כבר ישן ואני כבר מרגישה את הגב….הגיע הזמן ללכת הביתה. 

עבר עוד אחר צהריים נהדר עם הנכדים…..

הגעתי לשלב הבא

חלפה לה לה חצי שנה מאז שעזבתי את מקום העבודה שלי.

בתי חזרה לעבוד, מסתדרת יפה עם הילדים וגם התינוק כבר הולך לגן (חוץ מכאשר הוא חולה ואז אני כמובן עדיין מתגייסת לסייע בעת הצורך).

אני שוב קופצת אליהם בשביל הכיף בעיקר, שלהם ושלי. 

קוראת סיפור, משחקת משחק, לוקחת לגן שעשועים. כיף גדול. 

נראה שהתגברתי על השפעת שהפילה אותי פעמיים בחודש האחרון.

אני מוכנה לשלב הבא.

בא לי ללמוד משהו.

חשבתי למצוא לי סדנת כתיבה יוצרת. אחת מכם המליצה לי על נורית זרחי אבל לא מצאתי היכן היא מלמדת והיא לא עונה למייל ששלחתי לה.

חברה שלי עשתה פעם סדנא של אשכול נבו. 

בודקת. 

מחפשת.

חושבת גם ללכת ללמוד אימון. 

"אימון למה?" בעלי שאל, וזה מעניין שעוד אנשים הגיבו באותו אופן. כי יש אימון עסקי, ויש תזונתי, ויש לספורט……

אני עברתי אימון כאשר עדיין עבדתי, באותו השלב שהתחלתי להרגיש שאו טו טו מתחיל לי "משבר עבודה" נוסף, זה בא לי בדיוק בזמן.

אהבתי לגלות את השיטה (של בית הספר אימושיין) ואת יישומה על ידי אותה מאמנת.

זה דיבר אלי. עבד אצלי. 

אני חושבת ללמוד את זה בלי להחליט מראש אם גם אנסה לעסוק בזה. לאמן אנשים. 

לא מחפשת כרגע פרנסה. רק עניין ואתגר. 

"לא מבין בזה כלום" בעלי אמר. 

אוקיי, אבל גם אם הייתי אומרת שאני מתעניינת ללמוד אסטרו-פיסיקה או אפילו פסיכולוגיה אתה לא מבין בזה. אז למה סתם להגיב ככה?

קצת הוציא לי את הרוח מהמפרשים. החזיר אותי אחורה לתקופות אחרות…

לשם שינוי אמרתי לו. הוצאת לי את הרוח מהמפרשים. למה להגיב ככה? למה לא לומר "יופי, בכיף – שמח שאת מתעניינת בלימודים"…

"צודקת, לא יודע למה הגבתי ככה". 

הרי גם לא הבנת כאשר הלכתי ללמוד הילינג ותקשור ואסטרולוגיה. אבל הבאתי את זה לעולם שלנו והפנמת את זה כל כך יפה. 

ברור שגם כאשר למדתי ואחרי כן עסקתי בעיסוי, ורפלקסולוגיה ורייקי – הרווחת מזה. התאמנתי על כל המשפחה. 

טוב, די. לא מעניין כרגע. בקיצור, זאת אופציה.

ממש ללכת לאוניברסיטה ולעשות תואר….לא נראה לי בשלב זה. אם כבר – אולי הייתי מנסה ללמוד בלשנות. 

מאד מעניין אותי בלשנות. לפחות נדמה לי שמעניין אותי. כמו שבעלי אמר  – לא ממש מבינה בזה, אבל נדמה לי שזה מעניין אותי.

בקיצור….מוכנה לשלב הבא

עשינו דרך

עשינו כברת דרך, אהובי. 

עברנו לא מעט, אתה ואני יחד.

עוד כמה חודשים נחגוג 38 שנים ל"חברות"…..

הייתי ילדה בת 16 וחצי. היית ילד בן 18. הייתי חננה. תלמידה מצטיינת. היית אסטרונאוט. אהבת רוק כבד. בקושי עברת את בחינות הבגרות…

 

עברנו את המשבר הראשון כאשר הורי החטיפו לי וזרקו אותך מהבית כי נבהלו מההתאהבות שלי וממערכת היחסים שלנו….

זו היתה הפעם הראשונה שהבנתי שלא אוכל להיות "ילדה טובה" עבורם, ועמדתי על שלי.

מהר מאד הם הבינו מי אתה, ועם השנים התאהבו בך בעצמם.

 

עברנו שנים של התאהבות ותחילת היכרות וגעגוע אינסופי (כשהתגייסת והגעת הביתה פעם בשלושה שבועות)…

עברנו את המשבר השני כאשר חשבתי שאתה נוסע מכאן ללימודים בחו"ל אחרי השחרור מהצבא, וניסיתי להתנחם בזרועותיו של אחר…

וחזרתי אליך. 

מתישהו במהלך אותן שנים ראשונות הבנו שאנחנו רוצים לחיות את כל חיינו יחד…..

בנינו משפחה – שהתחילה עם הכלבה ("בתנו הבכורה") וצמחה עם הבת ואז די מהר אחרי כן עם הבן….

חיכיתי בחרדה עם בתנו בת השלושה חודשים (והכלבה כמובן) כאשר נלחמת בלבנון…. בלי לדעת אם תחזור כפי שיצאת, או שתשתנה לבלי הכר…ושרדנו לא רע גם את המלחמה ההיא…

עברתי בשתיקה ובלי עזרה את המשבר הראשון שלי – כאשר כל האנרגיות שלי התמקדו בטיפול בתינוקות ולא נותרה בי טיפת כח לשום היבט אחר בחיי…

תמכת בי עד כמה שיכלת, עד כמה שידעת – אבל לא ידענו לדבר, לתקשר. 

נתת מה שידעת לתת, כי לא ידעתי לבקש. 

תמכתי בך כאשר יצאת לדרך חדשה, פתחת עסק ועוד אחד. ועוד אחד. הצלחת מקצועית אבל נפלת כלכלית והייתי שם, כצוק איתן, לאורך כל הדרך – יודעת שזה מה שאתה צריך, שזה מה שאנחנו צריכים – עבדתי וגידלתי את הילדים …לעתים לגמרי לבד….ולרגע לא עלתה בי התהייה אם זה נכון….אם יש לי בכלל אופציה אחרת מלבדך…

הייתי לבד המון באותן שנים, כמעט עשר שנים "אלמנת קש" מסוג כלשהו, עם גבר אוהב אבל נעדר. עם אב אוהב לילדינו אבל נעדר. היית אבל לא היית. ישנת בבית (לפחות אחרי שהעמדתי את זה כתנאי בל יעבור – לאחר אותם חודשים ראשונים שלקחת תפקיד באזור אחר של הארץ) אבל נעדרת כל היום.

זוכרת תקופות שבננו בן השנתיים היה מתעורר לשמע המפתח שלך בדלת, יורד ממיטתו, מגיע אליך סהרורי לחיבוק וחוזר למיטה. 

זוכרת את חיי החברה שפיתחתי – עם הילדים במהלך היום ועם חברות וחוגים בערבים הארוכים שלא היית בבית.

זוכרת ארועים משפחתיים אינסופיים בהם נכחתי לבדי או עם הילדים. 

לא היה לי גם אז ספק שמקומי אתך. לא חשבתי אפילו מתי זה ייגמר.

את המשבר הבא כבר עברתי בעזרת פסיכולוג. אתה בדיוק נעלמת מהמשפחה לטובת העסק הראשון שלך והורי הגרו לחו"ל.

רק באותן שנים של טיפול התחלתי להבין שאנחנו בעצם לא באמת מתקשרים. אנחנו מנחשים זה את זו. ואנחנו עושים זאת די טוב, יחסית למי שלא מדברים על כלום, לא דורשים כלום זה מזה. איכשהו יודעים את הצרכים זה של זה וממלאים אותם באהבה – אבל המון המון דברים זולגים בין הסדקים בגלל זה. לא ידענו לדבר. לא ידענו לריב. אהבנו ללא תנאי – ובאותן שנים זה היה צריך להספיק. 

רק באותן שנים של טיפול גיליתי דברים על משפחתי – על ההבדל ביחס של הורי אלי ואל אחי. על הקלות והתמימות שבה קבלתי את ההבדל הזה. 

רק באותן שנים של טיפול גיליתי את הקול שלי, את הכעס שלי, את הקנאה שלי, את הצורך בהשגת צדק – עבורי ועבור אחרים. הפסקתי לקחת דברים כמובנים מאליהם. למדתי לצעוק. למדתי לבקש. למדתי לדרוש. 

באופן מופלא, באותן שנים של טיפול גיליתי אותך מחדש – איך קבלת באהבה את המלים החדשות שנולדו לי, את הבקשות שלמדתי להביע, את הצרכים שקיבלו פתאם ביטוי לא רק אינטואיטיבי. כל חשיפה חדשה שלי, כל גילוי – התקבל אצלך בהבנה ובאהבה. באותן שנים של טיפול התברר לי שאמנם לא היה לי מושג מי אני ומי אתה כאשר בחרנו זה בזו לחיים משותפים, אבל האינסטינקטים שלנו היו נכונים לאורך כל הדרך. בחוש….בחרנו נכון. האהבה ללא תנאי שלנו איכשהו הוכיחה את עצמה שוב ושוב. וגדלה, והתעצמה והתפתחה. 

את המשבר הראשון שלך עברת כאשר אמך נפטרה. 

פתאם הבנת שאהוביך לא יהיו שם לעד, שהחיים לא ממתינים שתתפנה מעבודתך, מבניית העסק שלך, מחיפוש המימוש העצמי שלך…החיים קורים ועוברים לידך והנה עשר שנים לא היית באמת חלק מגידול ילדיך, והנה אמך הלכה לבלי שוב ולא היית איתה כמעט בשנותיה האחרונות ובימיה האחרונים.

אמך, שהאמינה בך כאשר כל האחרים פקפקו או זלזלו. שתמכה בך ללא תנאי. שקיבלה אותי כבת. שאהבה את ילדנו אהבת נפש.

אמך עשתה לך במותה טובה גדולה אחרונה. היא לימדה אותך סדרי עדיפויות. מן המשבר הזה חזרת הביתה. הבנת חשיבותה של משפחה, של זוגיות.

הבנת שמה שחשוב לך בעבודה הוא בעיקר כיצד היא תאפשר לך לחיות את חייך, במקום להוות את משאת נפשך ומטרתך בעצם ביצועה.

למדת לפתח לעצמך תחביבים, להכיר מחדש את ילדיך, להשקיע בי – אשתך. לדבר.

אפשר לומר שמאז אהבתנו התחילה לגדול אקפוננציאלית. הפתיחות, התקשורת, ההיכרות האמיתית לעומק זה של זו – רק הולכים ומתפתחים וגדלים במהלך כל השנים האלו.

היכולת המופלאה שלך להבין את ילדיך, את צרכיהם, את אופיים ואת שאיפותיהם – עזרה לי ולהם לגדול ולהתפתח ולממש את שאיפותיהם בחיים, ולמצוא את אהבתם האמיתית, ואת ייעודם.

יחד הצלחנו לעשות פי אלף עבורנו ועבורם ממה שהצלחתי (לא רע) לעשות לבד לפני כן.

יחד הצלחנו לתמוך בהורים הנותרים – באופן שלא ידעתי ולא יכלתי לעשות לבד לפני כן.

את המשבר השלישי שלי עברתי בגלל עבודה. שוב מצאתי את עצמי משקיעה את כל משאביי בדבר אחד – בלי להותיר טיפת אנרגיה לשאר האספקטים של חיי. הילדים כבר היו גדולים, יחסית, ומלבד העבודה לא הצלחתי לעשות שום דבר עם עצמי. העבודה שתתה את כל כולי, ובזמן המועט שלא עבדתי הייתי אבודה, בהיתי בטלוויזיה, זללתי, ישנתי. 

לא ממש ידעת מה לעשות עם זה. מה לעשות אתי. לא ממש הבנת מה הבעייה. הייתי מצויינת בעבודתי, העריכו אותי, סמכו עלי. לא יכלו בלעדיי. לך נראה שזה מאה אחוז בסדר. לא הבנת למה לא נשאר ממני כלום מעבר לעבודה הזאת. הנתינה המוחלטת שלי שם לא השאירה לי אנרגיות לשום דבר אחר. איבדתי את החיות שלי, את שמחת החיים שלי, את החשק לכל דבר אחר. איבדתי את עצמי. ראית ולא ידעת מה לעשות. לא יכלתי לעזור לך לעזור לי, לא ידעתי מה אני צריכה. מה אני רוצה. ידעתי מה אני לא רוצה. את זה. לעבוד ככה. להישרף ככה. להישאב עד שלא נותר לי כלום פרט לעבודה, חובה, התמסרות של יום ולילה – ושום דבר חוץ מזה. 

כאשר אמרתי בהיסוס שאני רוצה להפסיק לעבוד – הסתכלת עלי כאילו נפלתי מהירח. "צריך להתפרנס" לחשת…וכעסתי. כעסתי עליך, על כל השנים שאני פרנסתי בזמן שחיפשת את דרכך במקצוע. נכון – לא הפסקת מעולם לעבוד, לנסות, אבל אני אז נשאתי בעול הפרנסה. בשקט, בגאווה, בתמיכה מלאה. לא הבנתי כעת מדוע אינך מבין שעכשיו תורי. 

ניסיתי לעזוב את העבודה ולעסוק ברפואה משלימה אותה למדתי במהלך השנים. ניסיתי לרפא את עצמי, ניסיתי טיפול פסיכולוגי שוב אבל הפעם זה לא ממש עבד. נכנסנו לחובות בבנק….הייתי חייבת לחזור לעבודה. 

חזרתי למשרה חלקית, אלוהים יודע איך הצלחתי למצוא משרה חלקית במקצוע שלי. אין דברים כאלה.

חזרתי לשפיות. מצאתי את האיזון בין עבודה לבין עצמי. פיניתי זמן לתחביבים, לילדינו המתבגרים, לך. לחברים. מצאתי מקום עבודה שלא היה זקוק ל-100% שלי, שידע ליהנות ולשגשג עם 60% שלי ולהצליח יפה. מצאתי את מקומי. שוב העריכו אותי, הזדקקו לי, נהנו ממני, לא יכלו בלעדיי.

לפני קצת יותר מארבע שנים התחלתי להבין שאני בדרך למשבר נוסף. מקום העבודה השתנה. הכללים השתנו, האנשים השתנו – הניהול השתנה, המקום הופרט – התחלתי להרגיש נשאבת שוב לנתינת 100% (לעיתים יותר) מעצמי לעבודה. 

התחלתי להבין שאני צריכה לצאת מזה. שאני לא טיפוס שיכול לחפף, לתת פחות מהמקסימום. כל עוד לא נדרש ממני המקסימום – זה הסתדר מצויין. ברגע שמקום העבודה לא ידע לשמור בעצמו על האיזון עבורי – לא ידעתי אני לשמור על עצמי. עבדתי לילות וימים, שבתות וחגים – עבדתי מסביב לשעון. עשיתי במשך שנתיים עבודה של 3 אנשים, ועדיין כביכול "במשרה חלקית". גם הצוות שלי עבד מסביב לשעון, זה לא שלקחתי הכל על עצמי. משהו מטורף התרחש במקום העבודה הזה. משהו שכבר לא התאים לי. 

כבר שלש שנים שאני מצהירה שאני רוצה לצאת. שאני לא רוצה לחפש מקום עבודה אחר, שאני רוצה לצאת לגמרי ממעגל העבודה. לפחות לזמן מה. אולי לתמיד. כבר שלש שנים שאני מספרת לעצמי ולך ולכל מי שמוכן לשמוע שהגיע הזמן שלי. לנוח, לפתח את עצמי, למצוא מה בא לי לעשות עכשיו כשאני גדולה. אולי למצוא את הייעוד שלי. משהו שלא מצאתי מעולם בעבודה. משהו שלא ניתן לעשות כאשר הראש כל כולו נתון לתפקיד הזה ולא מצליח להתפנות גם לדברים אחרים. לעצמי.

בהתחלה חששתי מאובדן העצמאות הכלכלית שלי. מלהיות תלויה בך לפרנסתי. "צריך להתפרנס" מהדהד לי עוד מהמשבר ההוא, לפני 14 שנים. 

לפני כארבע שנים הייתי בפתח משבר גדול. הוא עמד להיות דומה מאד למשבר של גיל 40, אבל הייתי לקראת גיל 50 כבר, עם 10 שנים די טובות באמצע. 

בגיל 50 ערכת לי מסיבת הפתעה. הפתעה ענקית. הזמנת חברים ומשפחה מהארץ ומחו"ל – בישלת את האוכל שאני הכי אוהבת. קישטת את השולחנות בפרחים שאני הכי אוהבת. הבאת נגנים שינגנו את המוסיקה שאני הכי אוהבת. הילדים שלנו היו צריכים לעצור בעדך מלהעמיד חופה ולהתחתן איתי שוב שם על המקום…. זה כבר היה יוצא מוגזם, הם אמרו לך. אמרת להם שאתה רוצה להגזים.

כתבת לי נאום אהבה שמעולם לא שמעתי מאף אחד אחר, ובטח לא ממך. אתה, שאין בך מלים, שאתה מראה את אהבתך במעשים. אתה יצאת מגדרך ואמרתי לי מלים – שנחקקו בלבי ושלא אשכח לעולם (ואיש מבין כל המוזמנים גם לא ישכח). 

אתה הזכרת לי באותו ערב מי אתה בשבילי, ובעיקר מי אני בשבילך.

לא נתתי לעצמי להיכנס למשבר הזה. משכתי ומשכתי את עצמי בעבודה, מנסה לסגת מעט, מנסה לא להישאב יותר מדי פנימה….

ובתום תהליך של עוד שנים מספר – עשיתי "שריר" והחלטתי שאני עוזבת.

ונתת לי את ברכתך.

התברר בסופו של דבר שמה שהכי הטריד אותך זה שאני אשתגע בבית, שאשתעמם ולא אדע מה לעשות עם עצמי.

לפרנסה אתה דואג, מכל הכיוונים  – עבודה, השקעות ….לקחת את העניין לידיים ברצינות. 

החששות שלך היו רק לי. לרווחתי, לאושרי. 

מי ידע? מי תיאר לעצמו? 

כשהכרתי אותך הייתי בת 16. היית בן 18. לא הכרתי אותך, לא הכרתי את עצמי. אבל היה לנו חוש. היה לנו מזל. מצאנו זה את זה.

ועשינו כברת דרך ביחד…..אהובי

 

טיול קטן לצפון ביום שמש של חורף

אחרי שבועיים של שפעת וכמה ימי גשם טובים, החלטנו לנצל את היום החופשי של בעלי כדי לצאת צפונה לצפות בכל הירוק, הפריחה החורפית וזרימת הנחלים.

אחד היתרונות בכך שיש לנו ארץ כל כך קטנה היא שהגענו לשם תוך פחות משעתיים.

נחל פרוד זורם מתחת לקיבוץ פרוד, ומגיעים אליו דרך כביש 866 (ואליו מכביש 85). הוא שמורה יפהפיה

 

אחרי הגשמים של כל העונה הברוכה הזו הוא זורם בשצף, וניתן בקלות לטייל לאורכו.

 

 

השמים היו מושלמים, והצמחיה אפשרה לנו ללכת בנוחות בלי לשקוע יותר מדי בבוץ. 

 

 

נהנינו מהאוויר הקסום, מהפרות שרעו חופשיות סביבנו, מהזרימה הנהדרת והצמחיה העדינה שצומחת לה על גדות הנחל. 

 

 

 

לאורך הערוץ מתגלות פה ושם מערות.

 

מה שלא אהבנו כלל, וגם לא צילמנו (למרות שאולי היינו צריכים – רק כדי להביע את מחאתנו הרבה) היה כל הזבל והטינופת שהשאירו שם המטיילים שהיו שם לפנינו (כנראה בשבת). בכל מקום היו אריזות ריקות, בקבוקים, שקיות ניילון, ניירות ועוד ועוד גם על הדשא שמסביב לנחל, גם לאורך גדות הנחל, על העצים והשיחים, וגם חלק ניכר בתוך המים.

האמת היא שהיינו צריכים להתאמץ מאד כדי לצלם תמונות שלא מופיע בהן זבל. 

כמה עצוב שעדיין בימינו אין שום תרבות של סדר וניקיון אצל מטיילי סוף השבוע!