ארכיון חודשי: מרץ 2013

יום וליל הסדר…

בבקר של ליל הסדר היינו כבר אחרי הארוח הגדול הרב משפחתי בשבת, וגם אחרי בישולים לקראת ליל הסדר בראשון.

אמנם התארחנו, אבל בניגוד לבעלי – המארחת הסכימה (ואפילו שמחה) שכל אחד מהמוזמנים יביא משהו (אחד לפחות).

אנחנו הכנו דגים (געפילטע פיש וגם חריימה), חזרת (סוף הדרך!), כבד קצוץ (עוד מישהו הכין כבד קצוץ באותו ערב – ושניהם היו מצויינים) וקינוחים (קבלנו אישור לקינוחים חלביים ….כשר לפסח אבל לא כשר משום בחינה אחרת…).

אז ביום שני בבקר היינו פנויים ולבקשתה של בתנו אספנו את הנכד הבכור לבילוי עם סבא וסבתא.

הילד רק בן שנתיים פלוס, אבל בעלי כבר מת לקחת אותו למנחת עין ורד, לראות מטוסים קטנטנים וטרקטורנים מעופפים ממריאים ונוחתים.

 

זה קצת עניין את הפרופסור, במיוחד אחרי שהכלי המעופף כבר יצא מטווח שמיעתו (הקטנצ'יק מאד מאד רגיש לרעש!) והוא קלט שאותו הרכב שכרגע הרעיש לידנו ממש, כבר נמצא גבוה בשמים…. אבל הלהיט של הביקור שם דווקא היה חצץ – כן, אבנים קטנות – אותן הוא הרים (בכל פעם 4 או 5 אבני חצץ) בקפידה רבה, נשא אותן למשטח הדק של בית הקפה (שם הסתתרנו מפני השמש הקופחת) ובסבלנות רבה סתם את החריצים שבין קורת עץ אחת למשניה בעזרתן. 

סבא היה קצת מתוסכל מזה אבל הבין שכדאי לחזור לשם בעוד כמה שנים ….חיוך

משם שמנו פעמינו לחוות התוכים בכפר הס. בדרך פגשנו סוס נחמד, ידידותי מאד, ששמח מאד על ליטופינו ותשומת לבנו – הפרופסור התלהב אבל גם פחד קצת……לא הסכים ללטף אותו אבל שמח מאד כאשר אנחנו ליטפנו, וגם קיבלנו ליקוקים ידידותיים מהחייה האצילית הזאת…

גם בחוות התוכים העדיף הפרופסור הקטן להימנע מרעש הציפורים המרהיבות

   

 

והעדיף להתרכז באזור השעשועים (נדנדות, מגלשות, כדור) ובפינת הליטוף…

     

ובאיזשהו שלב בתי התקשרה לשאול איפה אנחנו כבר, הם רוצים לתת לו צהריים ולהשכיב אותו לשנת הצהריים,

שיהיה ערני לליל הסדר, אז בזה הסתיים בקר הכיף. ברגע שהושבנו אותו בכסא שלו ברכב, מייד נשמט ראשו הצידה והוא שקע

בשינה עמוקה…..

בערב היינו מוזמנים למחותנת שלנו לליל הסדר.

יחד איתנו היו מוזמנים בתי עם חתני והילדים, ושתי גיסותיה של בתי – אחת עם החבר, והשנייה עם הבעל, הילד בן השנתיים, כרס ענקית של

חודש שמיני הריון והרבה הרבה עצבים. נראה לי שזה מה שנתן את הטון של הערב, למרות שהשתדלנו מאד לא לתת לזה לקלקל.

השמנדוב ישן מהרגע שהגענו ועד שהלכנו, והפרופסור היה בעננים כי כל מי שהוא אוהב (פרט לבני – הדוד האהוב עליו במיוחד) היה איתו שם בחדר. הוא פנה בהתרגשות מסבתא לסבתא לסבא….אושר גדול.

האוכל, שהכנתו התחלקה שווה בשווה בין כל המוזמנים, היה טעים מאד ומייצג מאד של מאכלי פסח של העדות השונות שהיו מיוצגות בסדר.

הצלחנו לקרוא את ההגדה עד ל"שולחן עורך", כולל השירים המעטים שכבר מופיעים בחלק הראשון (מה נשתנה, עבדים היינו, והיא שעמדה..) תוך כדי ההשתוללות ההיפר אקטיבית של האחיין של חתני וההתעסקות הבלתי פוסקת עם האייפון של גיסו של חתני…….ובזה זה נגמר.

ברגע שהגענו לקינוח קמו אחותו של חתני ובעלה והכריזו שהספיק להם, הם הולכים הביתה – ומשום מה זה גרם לכך שלא המשכנו לקרוא, וחבל. כל השירים שבחלק השני של ההגדה, כל ה"כי לעולם חסדו" ו"ויהי בחצי הלילה" ו"חד גדיא" וכמובן "אחד מי יודע" שבהם אנחנו בדרך כלל יורדים מהפסים מרוב צחוקים אבל שרים עד הסוף…..כל זה לא היה בסדר הזה. וחבל. 

אמרתי שבשנה הבאה ננסה שוב לערוך סדר כמו שאנחנו רגילים, ובעלי אמר שאם זה תלוי בו, בשנה הבא לא נהיה בכלל בארץ….

פסח שמח סבבי

 

 

 

משפחה לא בוחרים – אבל כן בוחרים אם לבלות איתם….

נכנסתי למשפחה של בעלי חודשיים אחרי שהתחלנו לצאת יחד. 

זה אומר שארבע וחצי שנים לפני שהתחתנו, בתקופות שכלל לא חשבנו על חתונה – כבר הייתי חלק מהמשפחה.

הם היו משפחה מאד מגובשת וקרובה, למרות שחלקים ממנה מפוזרים במקומות שונים בעולם (המאסה הגדולה תמיד כאן), 

ואני התחברתי מייד כמעט לכל אחד מהם – בנפרד – ולכולם יחד. 

הדור של הוריו מנה במקור 12 אחים ואחיות (חלקם חורגים). כאשר אני הגעתי 10 עדיין היו בחיים, אבל אחד מהם כבר גסס מסרטן ולא באמת זכיתי להכירו. 

כולם (פרט לאחד) התחתנו ונולדו לו לפחות 2 ילדים. סליחה – בדיוק 2 ילדים. 

גם הדור השני (של בעלי ואחיו) מאד קרובים ויחסית גם מגובשים. יחסית לכך שעכשיו מדובר בהרבה יותר אנשים.

פיקניקים משותפים, מפגשים וכמובן חתונות, בריתות, בר/בת מצוות (ולוויות ואזכרות) – תמיד יש מאסה של אנשים שמגיעים ברצון ובשמחה (לשמחות) לבלות יחד, לצחוק , לאכול (הרבה) וליהנות אלה מחברת אלה. 

הדור של הילדים שלנו (כבר הרבה הרבה יותר אנשים מן הסתם) מאד אוהבים את המפגשים המשפחתיים האלה אבל כמעט מעולם לא יוזמים אותם בעצמם, והרבה פחות מקפידים להשתתף בכל המפגשים….

הדור הרביעי (זה של הנכדים שלי) כבר מונה 28 ילדים, ויש עוד זוג תאומים בדרך….

אתמול ארחנו אצלנו בבית 41 בני משפחה, בבראנץ' משפחתי רב דורותי. 

41 איש הם כשני שליש מתוך כל מי שהזמנו, והזמנו כמעט "רק" בני משפחה מהצד של אבא של בעלי…לא אמא של בעלי…

כן, יש לנו משפחה גדולה ועליזה ומגובשת. 

קרענו את התחת אמנם, אבל היה כיף גדול.

הכי מבוגר שהגיע הוא דוד בן 93 והכי צעיר היה הנכד הקטן שלי, בן 7 חודשים.

הבאנו שעשועים לילדים הקטנים…

וגם לגדולים יותר…

 

בישלנו אוכל (שהיה מספיק גם ל-60 איש!) – כאשר בעלי הוא השף הראשי, ואני סו-שפית מנוסה, שוטפת כלים מדופלמת…

(והוא שוטף רצפות מומחה).

הכנו את הכל בחוץ, אבל כולנו רצנו פנימה עם הצלחות ומגשי האוכל כאשר פתאם שטף אותנו גשם אביבי….

כמו שאמרו בפרפר נחמד : היה קצת צפוף אך מה זה חשוב. ובסוף גם זרחה שוב שמש וחלקנו יצאנו החוצה שוב…

כוווולם היו מרוצים  – אכלו המון, צחקו המון, צילמו המון – ומילאו את הפייסבוק בתמונות וקליפים

היה כיף גדול…..

אז נכון שמשפחה לא בוחרים, אבל כאשר יש משפחה כזו, אז כיף לבחור שוב ושוב להיפגש איתם ולחגוג איתם, וכשאין ברירה גם להתאבל איתם….

חג שמח לכולם

נ.ב. ברור שבסדר אנחנו מתארחים, כי אין לנו כוח לזוז – למרות שאנחנו ממילא מבשלים שליש מהארוחה ומביאים לשם….קריצה

ביקור חצי שנתי אצל הוטרינר

פעם בחצי שנה צריכים חתוליי האהובים ללכת לוטרינר. 



הם לא אוהבים זאת, ואין לי שום דרך להסביר להם מדוע זה נחוץ.

 


לכל אחד מהם יש, כמובן, סלתול משלו – מותאם לגודל שלו. 

לא מומלץ לנייד חתולים (הם לא יוצאים לטיול כמו כלב, ולא אוהבים לצאת מתחום מגוריהם – גם אם הם מסתובבים בגינה).

החתולים שלי מעולם לא היו בחוץ (פרט לתקלה קטנה שקרתה כאשר מישהו השאיר בטעות את הדלת פתוחה והחתולה יצאה ולא ידעה

כיצד לחזור …..לילה שלם חיפשנו אותה עד שלמחרת מצאנו אותה בגינה של השכן מבועתת לחלוטין).

אבל כאשר אין ברירה וצריך להעביר אותם ממקום למקום – מומלץ לעשות זאת בתוך תיק או בקופסא המיועדת לשם כך: הסלתול. 

 

מאז שנת 1989, אז לקחנו את חתולנו הראשון (משסיימנו להתאבל על כלבתנו האהובה….)

….תמיד יש לנו חתול אחד לפחות, בדרך כלל שניים, ובתקופות מסויימות (אך לא מומלצות) גם שלושה…. ואנחנו מנוסים בעניין.

החתול הקודם שלנו (ז"ל) היה הופך לנמר עם כלבת בכל פעם שרצינו להכניס אותו לסל-תול. 

הוא היה שורט ללא הבחנה, קורע לנו את החולצה (והעור שמתחת) וגם משתין מפחד תוך כדי התהליך. אוף

פעם הוא אפילו התקיף את הבן שלי כאשר ניסה להכניס לסלתול את החתול הבכור שלנו, שיילל וקיטר על כך.

הצעיר פשוט הגיע אל בני ונשך אותו ברגל. קשה להאמין שזה אותו חתול שבשאר הזמן רק העניק אהבה (ודרש אהבה!) מכולנו וגם מזרים מוחלטים שהגיעו לבקר בבית….

 

חתוליי הנוכחיים עדינים ורגועים הם, ואין לי בעייה מיוחדת להכניס אותם ל"סלתול" כדי לקחת אותם לחיסון.

פעם בשנה כל אחד מהם מקבל חיסון (משולש או מרובע או משושה – כמו בטיפת חלב), ופעמיים בשנה הם מקבלים program,

שזה חומר שגורם לדם שלהם לעקר פרעושים, במקרה שנטפלו אליהם ועקצו אותם. כך, גם אם מגיע פרעוש לביתנו – תוך מחזור חיים אחד (בו איננו מצליח להטיל ביצים ולהתרבות) שאורך כחודש/חודש וחצי שוב אין זכר לפרעושים בביתנו ועל חתולינו.

לכן את הטיול חצי שנתי הזה עושים תמיד שניהם יחד.

הכנסתי כל אחד מהם לסל-תול שלו, והחתולה הביעה בלחש את מחאתה העדינה. מיאו קטן ומתוק, אחד וזהו.

החתול לא הגיב כלל בהתחלה, אבל באיזשהו שלב באמצע הדרך, נמאס לו.

הוא התחיל לילל באותו ווליום שבו הוא מקטר כאשר הוא נעמד מתחת לברז המטבח או האמבטיה והברז לא מבין את הרמז ולא מתחיל לטפטף מים מעצמו.

(את העניין הזה של לשתות מים ישר מהברז הוא למד מהחתול הקודם, ז"ל, שהיה סכרתי והיה מכור למים. 

גם החתולה אוהבת לשתות מהברז, למרות שזה לקח שנה שלמה עד שהביעה התעניינות לראשונה בפעילות הזאת. 

כאשר בנינו את הבית אמרתי לבעלי שכדאי לנו להתקין לפחות ברז אחד עם עינית, כמו בשירותים ציבוריים, כדי שישתו מתי שהם

רוצים ולא יבלבלו לנו את המוח – אבל איכשהו זה לא קרה. עדיין.

אז צריך לפתוח את הברז כשהם מבקשים לשתות, ולזכור לסגור תוך דקה כי…חבל על כל טיפה. )

 

הגענו לוטרינר, ושם כרגיל התפעלו מהיפיופים שלי (ואני כמובן מאד אובייקטיבית). 

גם כאן אין שום דמיון בין ההתנהגות שלהם לבין ההתנהגות של חתוליי הקודמים.

וטרינרים אוטומטית מציתים פחד וכעס אצל רוב החתולים, ותמיד נדרשות לפחות 4 ידיים כדי להחזיק חתול בזמן שבודקים אותו,

ובוודאי בזמן שמחסנים אותו.

לא השניים המתוקים שלי – הם חוששים קצת וצריך "לנער" בעדינות את הסל-תול על מנת "לשפוך" אותם אל שולחן הטיפולים, אבל מספיק שאני מלטפת להם את הראש בזמן הבדיקה, ותוך דקה הכל נגמר – ואפילו ללא "מיאו" אחד קטן וסמלי.

 

למי שתהה, התענוג החצי שנתי הזה עלה לי 1500 ש"ח. כל זריקת program עולה 400 ש"ח, פלוס החיסון….

המזון שלהם עולה לי פחות (משהו כמו 100 ש"ח לחודש, אפילו פחות).

במקום ארגז צרכים קונבנציונלי עם חול שצריך לנקות כל יום ולהחליף פעם בחודש (ואני כמובן נהגתי להחליף חול פעם בשבוע….מוציא לשון), רכשנו 

 cat genie  

 שמרגיש לחתולים כמו ארגז עם חול, אבל מתפקד כמו שירותים, 

 עם חול "שטיף" (washable) רב פעמי ותמיסת חיטוי . 

המכשיר גורס לעיסה נוזלית את הפסולת המוצקה, שוטף את הארגז כולו ומוריד לביוב , מחטא ומייבש את הכל וחוסך לנו את ההתעסקות.

ניתן לתכנת אותו לכמה מחזורי ניקיון ביום שרוצים, באילו שעות שרוצים, לפי מספר החתולים (יש גם אפשרות לניקוי אוטומטי בכל פעם אחרי שחתול ביקר בשירותים, כן למכשיר יש עינית והוא "יודע" מתי ביקר אצלו חתול…). 

פעם בשלושה חודשים עושים מחזור ניקיון יסודי עם תמיסה מיוחדת, לניקוי עמוק יותר והמסת אבנית, ומדי פעם מוסיפים קצת חול חדש להשלמת הגרגירים שנדבקו לפסולת המוצקה ו"ירדו עם המים". 

החלתולים שלנו התרגלו לזה מהרגע הראשון, וכולם מרוצים.

התענוג הזה אמנם לא זול, אבל כאשר חישבנו את כמות החול שהיינו צריכים לקנות כל חודש, שלא לדבר על העבודה הפיסית שנחסכה מאיתנו (מאיתנו? בואו נדבר גלויות: ממני!), אז זה השתלם!

 

איך הגעתי לזה…….? אה, כן – מהביקור (הלא זול) אצל הוטרינר.

גם בדרך חזרה הביתה הקפיד החתול להודיע לי על חוסר שביעות רצונו, בעיקר ברמזורים. ניסיתי לשיר להם, מה שעובד מצויין על הנכדים כאשר אין להם מצברוח, אבל משום מה זה לא השפיע עליו….

בסופו של דבר הגענו הביתה. כל הסיפור כולו מרגע הכניסה לסל-תול ועד ששחררתי אותם אחר כבוד ברחבי הבית בחזרה לקח בדיוק שעה. 

נסו להסביר להם – מהן שעתיים לא נעימות בשנה לעומת הבריאות שלכם?????? אבל אין עם מי לדבר חיוך

תוך דקות הם כבשו מחדש את פינות הבית האהובות עליהם, ואפילו התכרבלו להם יחד בסלון …….

 

עד לפעם הבאה…..

רעש

משהו קטן (כי אין לי הרבה זמן היום): 

למה בכל הארועים בהם נכחתי בזמן האחרון (פרט לאלה שנערכו אצל בעלי, שמקפיד על העניין הזה) היתה רמת רעש בלתי סבירה?

מסיבת יום הולדת, חינה וגם חתונה – כולם היו (לדעתי) בדרגת רעש (מוסיקלי) של לא פחות מ-110 דציבלים

כאשר האזניים שלי מצלצלות מזה עד היום…..בטוחה שנגרם להן נזק, ולא רוצה לחשוב בכלל על הילדים הקטנים שנכחו בארועים האלה

אז למה? מה הכיף במוסיקה ברמת עוצמה שכזו שלא רק שלא ניתן כלל לשוחח עם מי שיושב לידך, זה ממש כואב פיסית בתוך האוזן! ולא נראה לי שזה עניין של גיל (אולי כן?), שהזדקנתי מדי לרמות רעש שכזה.

בלי קשר לאופי המוסיקה (ואני אוהבת רוק, וג'אז, ופופ, וחלק גדול מהסוגים של המזרחי, ולטינו….רק טראנס לא כל כך אבל זה לא רלוונטי) ….למה כל כך רועש?????????

 

…ועוד לימודים

לאחר ששלחתי מספר פניות בחיפוש אחר סדנת כתיבה, וברובן נעניתי שכל החוגים הסתיימו וחדשים יתחילו רק בסתיו ….. קבלתי פתאם דוא"ל תשובה מאורית גידלי , שמנחה סדנאות כתיבה יוצרת יחד עם אשכול נבו

היא ביקשה שאשלח לה טקסט בן 4-5 עמודים, ופתאם מצאתי את עצמי עומדת נבוכה – אין לי טקסט כזה.

יש לי בלוג , זה משהו אחר.

היו לי סיפורים כשהייתי צעירה – בעוונותי זרקתי את כולם מהבושה ומהפחד שמישהו יקרא….

יש אינסוף נהלים ומסמכים מקצועיים שכתבתי בתחום עיבוד הנתונים….לא רלוונטי.

יומן ילדות. לא רלוונטי. 

שירים שכתבתי בגיל הטיפש עשרה. לא רלוונטי.

אז התייישבתי לכתוב משהו.

לא היה לי רעיון בראש. אפילו לא קצהו של רעיון. 

אפילו לו יתוש על הקצה של הזנב של קצהו של רעיון.

פצחתי ב"כתיבה אוטומטית". 

כתבתי משפט: "הוא אינו מוכן בשום אופן להתגייס". המשפט עלה לי בראש אחרי שיחה מטרידה שהיתה לי עם חברה, בה סיפרה לי אודות חבר משותף שלנו, שאף אחד משלושת ילדיו לא שירת בצה"ל. אף אחד מהשלושה. ללא סיבה רפואית או אפילו נפשית מוצדקת כלשהי. אותי, בכל אופן, זה מטריד. וגם את חברתי. אבל זה לא העניין כאן, זה המשפט שעבר לי בראש. 

אחרי כמה דקות שיניתי את המשפט ל: "הוא
אינו מוכן בשום אופן להישלח לשירות החובה בן שלש השנים במושבה בחלל". לקחתי את זה למקום אחר. 

אחר כך נולדו המשפטים הבאים: "השירות
בחלל מנוגד לכל הדעות שלו, להשקפת עולמו, לאמונותיו.

כיצד
ייתכן, שהוריו משתפים פעולה עם המנגנון המתועב הזה, הקובע כי כל אחד (ואחת) בהגיעו
לגיל שמונה-עשרה, חייב לתרום שלש שנים יקרות מחייו על אחת המושבות שנבנו במהלך
המאה האחרונה ברחבי הגלקסיה?"

אחרי כמה זמן חזרתי אחורה ודחפתי משפט מתחיל נוסף לפני המשפט הראשון ההוא: "כל הלילה ישב שביט על
רצפת חדרו בבית הוריו ולא הצליח להירדם מעומס המחשבות שהתרוצצו לו בראש."

אחרי זה הכתיבה זרמה די בשטף, תוך שהרעיונות נכתבים שנייה אחרי שהם צצים לי משום מקום בראש. בלי תכנון, בלי שאדע לאן זה הולך. בלי שאכיר את העלילה שלי, את הדמות הזו או דמויות אחרות. הם נולדו תוך כדי הכתיבה אודותיהם. זו היתה חוויה מוזרה.

במהלך יומיים עזבתי וחזרתי אל הסיפור הזה לסירוגין. 

מעולם לא כתבתי מדע בדיוני עתידני או שום דבר דומה. קראתי די הרבה, אמנם, אבל מעולם לא נמשכתי לכתוב על זה. 

באמצע הכתיבה התלבטתי פתאם בין כמה מסלולים שונים ומנוגדים העומדים בפני הגיבור שלי: עריקה או השלמה עם הגיוס. עוד כמה תסריטים משניים צצו להם ברקע…. הוא מתכנן לערוק אבל המחתרת בוגדת בו…. או….הוא שקוע בהתלבטויותיו ובינתיים כל בני משפחתו נחטפו מהבית והוא פוצח במסע חיפושים…

איכשהו כתבתי 4-5 עמודים ושלחתי.

הייתי המומה מעצמי, מהיצירה הזו שהופיעה לי משום מקום. 

אורית חזרה אלי שייתכן ותתחיל סדנא נוספת במאי (ישנה סדנא כעת שכבר נמצאת בעיצומה). 

אז אולי במאי אתחיל גם סדנת כתיבה….

עם האוכל בא התיאבון ואני כבר מצפה בכיליון עיניים……

איזה כיף לי! סבבי

אורחים לרגע

לאחר שנדחה עקב פציעה ולכבוד יום ההולדת של בתי – מומש ביום ששי האחרון ביקורו של נכדי, הפרופסור הקטן, אצלנו: סבא וסבתא .

בתי וחתני הזמינו מקום במסעדה  (ודווקא לא ממש נהנו) וגם הלכו לסרט  (ראינו, מומלץ!) והשאירו את השמנדוב אצל חמותה של בתי, ואת הפרופסור באתי אליהם לקחת אותו אלינו ביום ששי אחרי הצהריים, ויחד בילינו בכיף עד ליום שבת בצהריים, כאשר הם הגיעו לקחת אותו. 

מיותר לציין כמה אני חולה על הילד הקטן הזה? מיותר! מה שמדהים אותי (ומחמיא לי בטירוף) בכל פעם מחדש, הוא כמה טוב לו וכיף לו איתנו. איתי ועם בעלי. 

אני זוכרת שכאשר הפכתי לאמא, הדבר שהכי הדהים אותי בכל התהליך היה שקלטתי שהם אוהבים אותי. הם ממש אוהבים אותו, הילדים הקטנים האלה שלי, אוהבים את אמא. זה לא היה מובן מאליו אז, וגם עכשיו בתור סבתא זה לא מובן מאליו, ואני מתענגת על האהבה הזאת שלו. גם האופן שבו השמנדוב מחייך אלי (הוא אמנם מחייך לכולם, אבל אני רואה שהוא מזהה אותי)…..אני מתמוגגת!


אז השבועיים הנוכחיים הם מאד משפחתיים, כי יש חתונה במשפחה וקרובים מתאספים מרחבי הארץ (והעולם) לחגוג, וזו גם סיבה למסיבה ולמפגשי בני דודים נוספים – שמח. 

במוצ"ש אספנו משדה התעופה שתיים מן האורחות הללו, מלונדון, דודה של בעלי ובת של בן דוד (נכדתה). הדודה היתה עד היום אצל נכד נוסף שלה, במודיעין, שם הוא חי מאז שעלה ארצה מאנגליה עם אשתו, תאומיו, ועוד בן/בת בדרך (שאמור/ה להיוולד בכל רגע….).

בת הדוד חזרה הביתה איתנו, ובעלי ואני בילינו איתה בכיף ביום ראשון (החופשי שלנו) עם סיור ביפו, ארוחה ב"תאומים" ,ביתי וטעים כרגיל, סרט ("ארגו") שהפתיע לטובה ובאמצע שנ"צ רציני (שהיה נחוץ לנו כי הלילה עם הנכד היה רצוף רעשים מתוקים אך מפרי שינה).

אתמול לקחתי אותה לשחות וליהנות ממזג האוויר הישראלי (בלונדון יורד שלג), אחה"צ בקרנו אצל בתי והיא זכתה ליהנות גם היא מהנכדים הבונבונים שלי, ובערב היא יצאה עם בתי ועוד כמה בני בני דודים בגילה, בתל אביב. 

הבקר היא והדודה נסעו לחיפה, שם מתקיימת החתונה ושם חיים כמובן עוד כמה ענפים של המשפחה. 

אז הערב החינה של בת-בת-הדוד המאד אשכנזיה (שמתחתנת עם מרוקאי). מעולם לא הייתי בחינה ("תתביישי לך, אמפי") ולמרות שזה בטח לא יהיה לגמרי הדבר האמיתי (בכל זאת הכלה אשכנזיה וחצי מהאורחים גם כן), אני מצפה לזה. לצערי אסע לבד כי בעלי לא יכול להיעדר מעבודתו הערב…..זו חתיכת נסיעה בערב לבד לקריות ובחזרה, אבל….משפחה זה משפחה.

מחרתיים החתונה עצמה (לזה הוא כבר חייב להתלוות אלי!).

אני זוכרת תקופות בהן הוא תמיד עבד, ואני תמיד הלכתי לכל האירועים המשפחתיים (שלו, בעיקר!) לבד, ואני זוכרת שרווחה אז בדיחה במשפחה, שאם אתם רוצים שבעלה של אמפי יהיה בארוע שלכם, עדיף שפשוט תקיימו את הארוע אצלו…..וחלק באמת עשו זאת. 

אז….let the celebrations begin ושבוע טוב לכולנו חיוך

שינויים בשעון הפנימי שלי….

היום, בדרכי לחתום בלשכת התעסוקה (כן – אני מנצלת את המערכת, כן – עבדתי יותר משלושים שנה ברצף כמעט מוחלט וכל הזמן הזה שילמתי ביטוח לאומי…ומגיע לי לקבל דמי אבטלה!) פתאם חשבתי על איך לוח הזמנים הפנימי שלי השתנה בעקבות העובדה שאינני עובדת. 

ואז עברתי בראשי על תקופות שונות בחיי מההיבט הזה:

כאשר הייתי ילדה קטנה מאד, חייתי בפחד מתמיד (כבר כתבתי על זה כאן ) ולכן פחדתי ללכת לישון (סיוטים…) ולכן אי אפשר היה להעיר אותי בבקר, כמעט. בגן חובה סוף סוף הגננת הודיעה חגיגית להורי שאין להם ברירה אלא להרגיל אותי לקום מוקדם – כי להגיע לגן ב-10:00/11:00 זה עוד מילא, אבל בבית הספר זה לא יעבור בשקט! 

מתישהו באמצע תקופת התיכון עברנו דירה ועד לסוף הלימודים גרתי בעיר אחת אבל המשכתי ללמוד באותו בית הספר, אז התחלתי לקום מוקדם יותר כדי להגיע בזמן, והתרגלתי לקום בשש בבקר ולהיות בין הראשונים בכיתה. 

גיליתי משהו קסום בשקט הזה של הבקר, האוויר הקריר הצלול (אפילו בקיץ), הכיתות הריקות המהדהדות….גיליתי תענוג מיוחד בכך שלא הייתי צריכה למהר לשום מקום, הגעתי בזמן תמיד – הרבה לפני הזמן.

ההרגל הזה לקום מוקדם עזר לי כאשר כבר הייתי אם לילדים, והיה צורך להשכים קום, להכין אותם לגן, לקחת אותם ולנסוע לעבודה. 

כאשר בעיית הפקקים מהעיר שלי ועד לעיר בה עבדתי התגברה מעבר לכל היגיון, לקח בעלי על עצמו את משימת הכנת הילדים בבקר והבאתם לגן/בית הספר….ואני המשכתי לקום מוקדם ולנסוע ישר לעבודה – בלי פקקים, בלי בעיות חניה, עם אותה התחושה של בקר שבו המשרד לגמרי שלי – וכמה עבודה הספקתי לפני שכולם התחילו להגיע…..

השיא היה במקום עבודה מסוים (שהביא אותי לאחד המשברים עליהם דיברתי כאן). אז התחלתי להתעורר בארבע/ארבע וחצי בבקר ולהתייצב בעבודה כבר בחמש וחצי. מקום העבודה ההוא היה כל כך לחוץ ומלחיץ, שהעדפתי להיות שם שעות לפני כולם כדי לטפל בכל תקלה שעלולה היתה להפריע ללקוחות המערכת לפני שהם בכלל הגיעו לעבודה….

כאשר עברתי לעבודה אחרת, בעודי עדיין מלקקת את פצעי המשבר ההוא, התמתנתי קצת והתחלתי לקום בחמש בבקר, ולהגיע למשרד בין שש וחצי לשבע בבקר. המשכתי כך עד שעזבתי את העבודה לפני כחצי שנה. 

כאשר קמים כל יום בחמש בבקר, עובדים באינטנסיביות ואז ממשיכים את היום בפעילויות כלשהן (מטלות בית, ילדים, חוגים, ספורט, פעילות חברתית…) מתחילים כבר בסביבות עשר בערב להרגיש שהגיע הזמן לישון….אם הייתי נרדמת אחרי אחת עשרה בלילה, היה היום שלמחרת קשה ביותר. וגם כך, בממוצע ברוב הלילות ישנתי כשש שעות שינה. לי אישית זה לא נראה מספיק….שש שעות שינה כל לילה. 

אז נכון – בסופי שבוע ישנתי יותר (שמונה שעות לפעמים), וגם  שנ"צ לפעמים… ונכון, עבדתי 4 ימים בשבוע, אז סוף השבוע שלי היה ארוך יותר משל אחרים. כנראה זה מה שאפשר לי את האינטנסיביות של שאר ימות השבוע. כנראה זה מה שהשאיר אותי שפויה.

 

מאז שאינני עובדת – אני קמה כל יום ביקיצה טבעית. בלי שעון. פרט לימי ד' בהם אני צריכה לאסוף את העוזרת מהצומת (כן – אין ביישוב שלי אוטובוס שמגיע מהכביש הראשי פנימה לתוך היישוב לפני שמונה או תשע בבקר!). בימי ד' אני קמה בשש וחצי וזה נראה לי מוקדם פתאם. חצי חיים אני קמה בחמש בבקר ושש וחצי פתאם נראה לי מוקדם קריצה.

 

מאז שאינני עובדת, אני מתעוררת באופן טבעי מתישהו בין שבע לשמונה בבקר. ומשום מה איך שאני מתעוררת ומביטה בשעון – השעה היא 7:20.

אין לי מושג למה…. זו השעה שאני בדרך כלל מתעוררת. לבד. וגם בסוף השבוע. אין היום הבדל בין אמצע השבוע לסוף השבוע……אני חיה בסופשבוע אחד ארוך….לשון

 

בערב בדרך כלל אינני עייפה, ואנחנו הולכים לישון מתישהו בין 11:00 בלילה לחצות, לפעמים מאוחר יותר – זה תלוי יותר בבעלי מאשר בי. אם הוא עייף אין לי בעייה להירדם איתו, ואני לא ממש אוהבת להשאר ערה לבד עם ספר או מול הטלוויזיה – מעדיפה לישון ולקום למחרת עם כוחות מחודשים. 

זאת אומרת שאני ישנה בין 7-8 שעות כל לילה. כל לילה. לא פלא שאני מרגישה כל כך טוב. כנראה שאין תחליף לשנת לילה טובה…..

באיזו קלות התאמתי את עצמי למציאות החדשה שלי – כנראה שלא טעיתי, וזו באמת המציאות שמתאימה לי. סבבי

 

הברקות הפרופסור קטן

כנראה בגלל שהוא גילה את דורה ודיאגו, אבל נכדי, הפרופסור הקטן בן השנתיים פלוס, התחיל לשלב מלים באנגלית ברפרטואר שלו:

כאשר הוא רוצה שאמא שלו תזוז ולא תפריע לו הוא אומר לה "אמא , STOP!"

 

הוא רואה חיה ואומר: אמא, animal!

 

הוא קורא להוריו ביחד "אמא ואבא" כאשר הוא רוצה שיבואו אליו בלילה או מחדר אחר…ולפעמים כשרק בתי בבית, הוא קורא "אמא ואמא"…סוג של הומור בן שנתיים…

ואז כשבאמת נחה עליו הרוח, הוא קורא להם "בייבי" או "מאמי" – כמו שהם קוראים זה לזה….

 

…ואם הוא באמת רוצה להמיס את ליבם…הוא אומר "אמא שלי…" או "אבא שלי" בקול הכי מתוק שיש לו…..אי אפשר לסרב לזה!

 

יחסים שואבי אנרגיה….מבט לאחור

…….וחזרתי לחורף (כמעט אביב) 2013

היחסים שלי עם ר' נותרו, לשמחתי, כפי שהשארתי אותם: 

שיחת טלפון פעם ב… אפילו לא פעם בשבוע. אין ציפיות.

אם אני לא מתקשרת במשך כמה שבועות, אז היא מתקשרת. ולהיפך.

אין טענות. אין הטחות אשמה. לא התקיימה מעולם "השיחה" שבזמנו כל כך חרדתי ממנה.

מסיבות שלא קשורות ליחסים בין שתינו, אנחנו בעצם נפגשות עכשיו כמעט רק באירועים משפחתיים.

היחסים טובים, אין קרירות ואין הסתייגות. אם הפנקס הקטן השחור שלה עדיין מתמלא בערכים לגבי, אני לא יודעת מזה

וזה לא מעניין אותי.

היא לא מספרת לי הרבה ממה שעובר עליה, אבל מספיק כדי לנהל שיחות נחמדות. 

בקיצור – הגענו למערכת היחסים שרציתי מלכתחילה.

 

לגבי מקום העבודה שלי, אכן המצב המשיך להתדרדר, וכפי שצפיתי – באיזשהו שלב הבנתי שאין לי עוד מה לחפש שם.

השאלה כמובן היתה, האם לחפש מקום אחר, או שאני יכולה להרשות לעצמי לקחת פסק זמן (אולי לתמיד)

מהעבודה הזאת. מהמקצוע. מהמירוץ המטורף.

כידוע החלטתי לנסות את החופש, ובינתיים (טפו טפו קריצה) זה מסתדר. 

 

לסיכום – התהליך שבו התחלתי אז, בחורף 2007-2008 של יצירת המציאות של עצמי…

של הרחקת גורמים ואנשים שלא מיטיבים עמי ומורידים את רמת האנרגיה והחיות שלי…

של מציאה וקירוב של עיסוקים ואנשים שמעלים את איכות חיי ותורמים לשיפור רמת האנרגיה שלי…

התהליך הזה המשיך והתפתח ואני נמצאת כעת בעיצומו.

איזה יופי לי, איזה כיף. 

תודה ליקום (ולבעלי היקר) שמסייע לי בתהליך הזה

שבת שמשית נפלאה שתהיה לכולנו חיוך

 

נ.ב הפוסט הזה הוא סיכום של הפוסטים הבאים: 

 

יחסים שואבים אנרגיה…סיפור בהמשכים

מזכיר לי את הסיפור של "רחוב אחר" – חלק א'

מזכיר לי את הסיפור של "רחוב אחר" – חלק ב'

מזכיר לי את הסיפור של "רחוב אחר" – חלק ג'

אני יוצרת את המציאות של עצמי

אני יוצרת את המציאות של עצמי

15/02/2008:

אז אולי בכל זאת הצלחתי,
לאחר הקטע האחרון, לשנות את ה"מסלול" שלי, וללכת "ברחוב אחר"?

 

לא ממש בא לי לפרט את כל
קורות סיפור ההמשך עם ר`, רק אסתפק בלכתוב שבסופו של דבר היא התקשרה
"להסביר" מדוע "ירדה מתחת לרדאר" במשך יותר משלושה שבועות.

אני אמרתי לה, שכפי שהיא ראתה בעצמה – באיזה שהוא שלב הפסקתי לנסות להתקשר אליה ו"נתתי לה את המרחב" שנראה היה לי שהיא היתה זקוקה לו, ומאז אני מאד
נחמדה ומאד מפרגנת אבל אני עושה זאת בערך פעם בשבוע.

 

באחת מן הפגישות
המשפחתיות שלנו, היא נפרדה ממני בסוף הערב בחיבוק ואמרה לי שאני יכולה להתקשר
אליה, פשוט לא תמיד היא תוכל לענות.

הודעתי לה שהיא יכולה להתקשר אלי.

בזה,
בינתיים, זה נגמר.

היא אכן מתקשרת, בערך פעם בשבוע, ואני מתקשרת פעם בשבוע.

אני
לא שומעת בקול שלה איזה מתח או העמדת פנים (למרות שאולי היא השתכללה בכך, ושוב
בעוד מספר חודשים אחטוף "מנה" של כל מה שנרשם אצלה בינתיים ב"ספר
הקטן השחור"), ומתאים לי מאד מאד מאד המצב החדש הזה.

 

מה שעבר עליה בתקופה ההיא
לא משנה כרגע, לצורך העניין – אבל היא עדיין בתוך זה, ברמה כזו או אחרת, מנסה
לפתור בעיות שמישהו אחר יצר, והבעיות שהוא יצר משפיעות, באופן ישיר או עקיף, גם
עלי ועל משפחתי הקטנה. אז אני מאד מאד מקווה בשבילה – ובשבילנו – שהיא תצליח לפתור
זאת, ויפה שעה אחת קודם.

 

בלי קשר למערכת היחסים
הזאת, אני מגלה את עצמי יותר ויותר ממשיכה ליצור את המציאות של עצמי. עושה את מה
שטוב לי ואת מה שמתאים לי, פחות מתחשבת – היכן שאפשר – במידת ההשפעה על אחרים, וכתוצאה
מכך מרגישה טוב עם עצמי רוב הזמן.

במיוחד בעבודה, היכן
שהטירוף והאווירה הדכאונית הולכים ומשתלטים בכל יום יותר, אני בינתיים מצליחה
לשמור על צלילות וחיוביות, באמונה אמיתית שאני עושה את עבודתי על הצד הטוב ביותר. חבריי שעובדים איתי ועבורי עושים כנ"ל – וכל עוד יתנו לנו להמשיך בזאת בצורה
זו ועם כלים ומשאבים בהתאם – נוכל להמשיך כך ללא קשר למה שמתרחש סביבנו.

 

ברור לי שככל שהתנאים
יתדרדרו, נוכל פחות ופחות לעשות זאת, ובאיזשהו שלב אולי פשוט נקום ונלך. למקום
אחר? הביתה?

נחיה ונראה