ארכיון חודשי: אפריל 2013

אימונים

אתמול היתה כאן בתי עם הנכדים, שלמרות גילם הצעיר והיותם בגן פרטי קבלו חופש לכבוד ל"ג בעומר.

זה יום החופש של בעלי, כמו בכל יום ראשון, וגם הוא היה בבית. 

היתה לה עבודה לעשות, ואנחנו התגייסנו לעזרה, ובילינו בקר של כיף עם הקטנטנים המתוקים האלה…..עד בשעות אחר הצהריים המוקדמות אותתנו לה שאנחנו כבר עייפים, היא"ארזה" אותם וחזרה הביתה, ואנחנו שנינו קרסנו לשנ"צ מתוק וערב של סטאלבט מול הטלוויזיה…

היום לעומת זאת ביליתי לגמרי אחרת. 

ביליתי בקר של אימונים.

התחלתי את הבקר באימון כחלק מסדנת "נקודת מפנה". 

הגעתי אל ח' שגרה במושב לא רחוק ממני מתרגשת ומצפה לתהליך שאני עומדת לעבור.

עברתי כבר אימון לפני כמה שנים אבל אז עוד לא פותחה השיטה החדשה, שעליה גם עובדים בקורס, ומצאתי את עצמי מתרגשת.

כמישהי שעשתה הרבה עבודה עצמית, רגשית, פסיכולוגית, רוחנית ונפשית – אני יודעת שאני מסוגלת לעשות זאת אבל אני גם יודעת שעד כה תמיד נותר משהו בלתי נראה, בלתי פתור. אולי עכשיו אגיע סוף סוף גם אליו.

המפגש עם ח' היה נעים וקל. מייד נכנסנו למקצב של האימון – השיחה, ההקשבה – העצירה מדי פעם כדי לשהות בתחושות הגוף שעלו תוך כדי…..

זכרונות ילדות עלו, חלקם לא קלים.

התחלתי לראות ביניהם משהו מן המשותף.

נזכרתי בפחד מתמיד. בבדידות – גם כאשר מוקפת אנשים.

נזכרתי בחוסר אונים, בתסכול, בתחושה שלא רואים אותי.

נזכרתי בתחושת ה"אין על מי לסמוך" – והבנתי, בפעם הראשונה, שאני פוחדת לסמוך על עצמי.

נזכרתי בתכונת ההסתגלות (היא קראה לזה "הישרדות") המצויינת שסייעה לי מגיל צעיר מאד – עם כל השינויים והטלטלות שעברתי בחיי.

ולראשונה בחיי אני מנסה לשהות בתוך התחושות הללו – המחנק, הגולה שתקועה בגרון, הכדור שתקוע בסרעפת, העייפות שמשתלטת על הגוף – כל מה שהגוף מאותת ובדרך כלל אני מייד מסיטה ממנו את תשומת הלב…..

הו כמה אנרגיה אנו משקיעים כדי להמנע מלחוש, לחוש באמת…..

עכשיו אני מבינה את זה. 

עוד משהו התעורר בימים האחרונים – רעב. רעב פיסי שמזמן לא חשתי.

גם זה, נראה לי, מכוון להרדים את התחושות. להוסיף שכבות מגן. 

לא סתם עליתי במשקל בגילאי 10-11 ומאז אני נלחמת בזה….

בקיצור, יש על מה לעבוד – בתקווה שהפעם באמת אצליח לפוגג דברים שיושבים עלי שנים על גבי שנים….

 

אחרי האימון נסעתי לחדר כושר והתאמנתי כשעה וחצי. 

היה לי כיף.

ממש נסחפתי לתוך זה, בהתחלה על 

  ואז על    

ולבסוף עברתי בעיקר בין המכשירים ה"משמנים" לי את מפרקי הכתפיים והזרועות, זו התרופה היחידה שהוכיחה את עצמה לאורך שנים למניעת הדלקות החוזרות במפרק הכתף ומרפק….כדוגמת

   

ואחרי מקלחת חמה וטובה נסעתי הביתה לאכול ולנוח……(במזגן)

עכשיו המזגן כבר כבוי, החלונות פתוחים ופכפוך מי בריכת הדגים מרגיע ומנעים את האווירה…

 

סיימתי ספר אחד ועוד מעט אתחיל שני   שקבלתי כמתנה מאוחרת ליום הולדתי (שחל בינואר) ……

ערב טוב

אז התחלתי את הלימודים

השבוע התחלתי את הלימודים : קורס "נקודת מפנה" באמושיין.

היו אלה יומיים מרוכזים, מהבקר עד הערב – שבהם התחלנו לגעת בנושאים שבהם נעסוק בקורס, להתרגל למושגים חדשים ולתרגל . 

הבנתי שלא הגעתי לשם במקרה.

הרי בחודשים האחרונים חוללתי מפנה גדול מאד בחיי – וכעת אני מתפנה ליישם את המפנה הזה פנימה, ברוח, בנפש, ברגש. 

בגוף.

אני לומדת שכל מה שאני מרגישה מתחיל בגוף, וכל מה שאני חושבת ומאמינה הוא תוצאה של מה שאני מרגישה.

אני לומדת לחזור לגוף, לזהות תחושות.

אני לומדת להתחבר לגוף, לרגשות.

אני לומדת את עצמי.

את היחסים שלי עם כסף.

את היחסים שלי עם אחרים.

לא החלטתי סופית על איזו מערכת יחסים אעבוד לצורך התרגול בקורס – כרגע נראה לי שעל היחסים עם בתי.

אין לי מערכות יחסים "בעייתיות" שדחוף לבחון ולטפל בהן ולכן ההתלבטות,

אבל מבין אלו שהתלבטתי ביניהן (בתי, בעלי, אבי) כרגע נראה לי שאתחיל עם בתי. 

בנוסף למפגשי הקורס (יומיים מרוכזים השבוע, ימי ששי בחודשיים הקרובים, ועוד שני חצאי ימים מרוכזים בסוף)

גם אעבור אימון אחד על אחד עם מאמנת של אמושיין.

הפגישה הראשונה שלי כבר נקבעה ליום שני בבקר.

מתרגשת וסקרנית לקראתה.

בפעם האחרונה (והראשונה) שעברתי אימון כזה היה ב-2006 או 2007 – די מזמן – גם אז עם מאמנת (אחרת) שלמדה באמושיין, אבל השיטה התפתחה והשתנתה מאז, ומעניין אותי לראות כיצד אתחבר אליה. 

היומיים המרוכזים האלה שעברתי היו ….מרגשים, מרתקים, קשים, נפלאים.

פגשתי אנשים שהרגשתי שנשמתי מתחברת לנשמתם.

מצפה לאימון, מצפה ליום ששי הבא. 

התחלתי את הלימודים…..

בן אדם של בקר

אני אדם של בקר

תמיד הייתי

כנראה אשאר

לפעמים בקר היה שש

לפעמים חמש

וכיום בין שבע לשמונה כל בקר….בדרך כלל משום מה שבע ועשרים

 

הכי אני אוהבת סקס בבקר

הכי כיף סקס על הבקר

לא מזמן גיליתי ש……

גם התעוררות משנת צהריים כיפית ביחד נחשבת בגוף שלי לבקר…..

אז אודרוב, סקס אחר הצהריים!

חמיות

פוסט זה נכתב בהשראת תרופה למכה והפוסט האחרון שלה "מגילת חמות" .

עריכה: במקור כתבתי חמותות ותוקנתי בצדק לומר : חמיות (על משקל: אחות, אחיות). ותודה לנ*גה על התיקון. 

חמותות. חמיות. נושא רגיש ולפעמים כאוב. הכי מצחיק אותי כאשר אני שומעת מישהי אומרת "חמתי". תמיד אני שואלת אותה אם היא כל כך כועסת עליה ("חמתי בוערת בקרבי"). 

כן, אני מאד טרחנית ונודניקית בקטע הזה, של העברית. 

חמותי, חמי, חמותה, חמיה, חמותו, חמיו…..חמותות חמיות ….כך צריך להגיד, מה לעשות.

ואמה של אשתך היא חותנתך, לא חמותך. הידעת? אביה הוא חותנך. ככה זה בעברית. 

סטיתי.

חמותי.

לא ידעתי שחמותי תהיה חמותי כאשר התיידדתי איתה. 

הייתי נערה בת 16.5, שבנה – החבר שלי  – התגייס לשריון, שירת בסיני, והייתי מבקרת אצלה פעם בשבוע/שבועיים אחרי בית הספר. 

בימים בהם בעלה הרופא קיבל אחרי הצהריים חולים בקליניקה שבקומת הקרקע שבבניין שלהם, ישבתי איתה במרפאה. פטפטנו על הא ועל דא.

בימים שבעלה עדיין עבד בשעות שהגעתי, ישבנו יחד במטבח על כוס תה (אז עוד לא שתיתי קפה) או חלב עם עוגה או עוגיות….תמיד היה לה משהו. תמיד היתה במטבח, אופה ומבשלת וטורחת ומכינה, או מגהצת (אפילו תחתונים וגרביים היתה מגהצת). 

כאשר בעלה (חמי לעתיד) היה אמור להגיע הביתה, היתה עוזבת הכל, רצה להתלבש ולהסתרק ולהתאפר לכבודו, כי לא אהב לראות אותה מוזנחת מעבודות הבית. 

כל מה שאני יודעת על המשפחה הענפה של בעלי הגיע ממנה, מאחיה (ייבדל לחיים ארוכים) שהיה מגיע לבקרני כאשר הייתי בחופשת הלידה עם בתי, ומאחותו הקטנה של חמי (זו שחייה באנגליה, ניצולת השואה). במקביל להתאהבות שלי בבעלי, התאהבתי במשפחה שלו. 

כאשר נסעו לבקר את בנם בבסיס, היו נוסעים במיוחד אלי בשבת בבקר לאסוף אותי כדי שאבוא איתם. גרתי בעיר סמוכה, לא היה לי טלפון בבית, אבל הם טרחו ועשו זאת. אספו אותי אל תוך המשפחה.

שיתפו איתי את בנם. 

מעולם לא הרגשתי כמו כלה. לא כחברתו ולא כאשתו. תמיד הייתי להם כמו בת. 

דווקא אני, ככלה צעירה (מאד! התחתנתי בגיל 20) עשיתי להם קצת חיים קשים. הייתי קנאית לפרטיותנו, קנאית לילדינו כאשר נולדו. לא נתתי להם דריסת רגל ברגעים קטנים אך חשובים כמו האמבטיה הראשונה. לקח לי כמה שנים עד שהבנתי מה אני עושה להם, ופתחתי זרועותי שוב. הם תמיד כיבדו אותי, ושמרו מרחק כאשר הוצאתי את הקוצים. ובאו ברצון לחיבוק כאשר בסוף ירדתי מהעץ. מעולם לא רבנו על זה, מעולם לא שמנו (לא הם ולא אני) את בעלי בתווך ביננו. היו שנים בהן הם היו יותר ההורים שלי מאשר ההורים שלי.

היא תמיד אמרה את כל מה שחשבה. מעולם לא הסתירה, מעולם לא ידעה לייפות. לא תמיד אהבתי את מה שאמרה, אבל תמיד ידעתי שהכל נאמר בתום, ושמאחורי הכל יש אמונה וכוונה טהורה. ואחרי שאמרה – הניחה לנו לעשות כרצוננו, לפי דעתנו, והיתה שם לצידנו בטוב וברע. 

חמותי לא ידעה לסתום את הפה, אך זה לא היה לשם הרכילות. ללא השכלה מעבר לכיתה ד', ידעה האישה שהכוח טמון בידע, והשתמשה במידע כדי לעזור. תמיד אמרה (ואני דוגלת בכך עד היום) שאם יש לך בעייה, צורך כלשהו, בקשה כלשהי – ספר אותה לכמה שיותר אנשים, כי מישהו מהם בטוח יוכל לעזור או להפנות אותך למישהו שיעזור. כזאת היתה. 

אחרי שראתה אותי רוחצת את ערימות הכלים שנערמו בתום ארוחת יום הולדת שעשינו לאחד הילדים – קנתה לי מדיח למחרת.

לאחר שנפלה לי על הבוהן של כף הרגל צלחת שניסיתי להוריד מארון מטבח גבוה, קנתה לי סולם למטבח.

כאשר לקחה אליה בפעם הראשונה את שני הילדים לשבוע/שבועיים בחופשת הקיץ התקשרה לספר לי כמה הם טובים ואף פעם לא רבים, וממש נתנה לי קרדיט על העניין הזה.

אז אי אפשר לומר שלא היתה "פולניה" בדרכה הרומנית בדברים הקטנים כמו "בואו לארוחת צהריים בשבת" וכשענינו "יש לנו תכניות אחרות" היתה עונה "אבל כבר בישלתי"….

אבל זה היה כל כך בקטנה שתמיד רק העלה חיוך.

היא היתה גאה בי, היא אהבה אותי, היא רצתה בטובתי, היא פרגנה לי על חינוך הילדים…..היא העירה לי בעדינות רבה על הניהול הפיננסי הכושל של שנינו (גם בעלי וגם אני היינו גרועים מאד בניהול הכלכלי של משק ביתנו בשנים הראשונות) והציעה לי ללמוד מגיסתי (אשתו של גיסי) "היא יודעת לשבת על הכסף" נהגה לומר עליה. 

אני מאחלת לכל אחת חמות כמו חמותי ז"ל. 

 

אמי כחמות או חמותה של גיסתי.

בשנים בהן נכנסה גיסתי לחיינו אני כבר הייתי נשואה ובהריון, ואחי הפך להיות בן יחיד בבית. גם הם, כמונו, התחילו בגיל מאד צעיר. היא היתה בת 16 והוא בן 17. 

הוריה אנשים מקסימים וטובים (וגם סלבריטאים כל אחד בתחומו) אבל בתחום התקשורת בין הורים לילדים דווקא היה להם הרבה מה ללמוד, וגיסתי מצאה בבית הורי אוזן קשבת, קבלה ופתיחות שלא היו לה בבית הוריה.

אז גם היא, כמוני, הפכה לחלק מהמשפחה של החבר שלה הרבה לפני שהם הבינו שהם יתחתנו יום אחד. 

והיא, בתורה, מאד השפיעה על אמי בנושאים בהם לא היה לאמי מושג ירוק – כמו אופנה, למשל. 

אמי היתה זאת שהתעקשה שגם גיסתי תלמד ותהיה אקדמאית, כדי שלא יווצר פעם בינה לבין אחי (כמו ש"תרופה" היתה רוצה עבור כלתה לעתיד) ולמרות שהוריה לא ממש חשבו שזה נחוץ, הורי לחצו וזה מה שהיה וזה עשה רק טוב לזוג הזה!

אני זוכרת שקצת קנאתי ביחסי הקרבה שנרקמו בין השתיים, בלי כל המשקעים שהיו ביני לבין אמי. 

גם היחסים של אחי עם הורי היו שונים לגמרי מאלו שלי איתם, וזה נתן לגיסתי מקום לפרוח שם. 

עד כדי כך נוצרה שם קרבה, שכאשר גיסתי עמדה ללדת את אחייניתי השנייה, היא התעקשה שאמי תגיע מחו"ל לעזור לה בשבועות הראשונים, למרות שאמה חייה כאן בארץ. 

בהיותם שניהם מורים (אקדמיה ובי"ס תיכון) נהגו אחי וגיסתי לנסוע בכל קיץ עם הילדות לביקור בן חודש שלם אצל הורי. חודש שלם חיו יחד, טיילו יחד, משהו שבאותן שנים יכלתי רק לדמיין, בגלל המתח הרב ביני לבין הורי וחוסר היכולת לשהות זמן רב מדי במחיצתם. 

אך עם הזמן התחילו משקעים להצטבר גם בקשר הזה. הורי הם הורי – סיפור בפני עצמו – והאופי שלהם וההתנהגות שלהם התחילו לבוא לידי ביטוי גם בקשר עם גיסתי. לא פעם ולא פעמיים גרמה אמי לגיסתי לפרוץ בבכי. גיסתי נאלצה ללמוד לשמור על עצמה, לשמור מרחק. כמו שאני נאלצתי ללמוד לפני שנים רבות עם הורי.

יש הרבה אהבה שם והתחשבות והערכה הדדית, והם עד היום ביחסים מצויינים ומבלים יחד בכל הזדמנות (מה שלא קורה לעיתים קרובות מדי כי הורי עדיין חיים בחו"ל) אבל גיסתי כבר למדה לשמור על עצמה, לשמור הרבה דברים לעצמה, לא להיפתח יותר מדי, לא לחשוף עצמה לפגיעה. 

כי למרות כל האהבה והפרגון, אמא שלי תמיד תרצה את הכי טוב עבור אחי, ואם היא מרגישה שגיסתי מעכבת אותו או מונעת ממנו לממש את עצמו – היא תשדר זאת, וגיסתי תרגיש. ככה זה – חמות תמיד תישאר חמות.

 

אני כחמות לעתיד:

סימן שאלה גדול. באמת.

כחותנת (לבעלה של בתי) אני יודעת לשמור מרחק כשצריך ולתת עצה כאשר שואלים אותי בלבד. נראה לי שאני יודעת לחבק ולעזור אבל גם לשחרר ולתת להם להתנהל כראות עיניהם. לזכותו של חתני ייאמר שלמרות הנטייה שלו להתווכח ולהתנגד בחיים באופן כללי (חלק מהחינוך שהוא קיבל) הוא מאד מבקש את עצתו, קרבתנו ועזרתנו. לומדים לתמרן בזהירות סביב הנושאים הרגישים.

עדיין אין לי ניסיון כחמות, ואני יודעת שאמא של חבר זה לא כמו אמא של בעל. כלתי לעתיד (מקווה מאד שהיא כלתי לעתיד, הם מדברים על זה למרות שלא הציע רשמית ולא קנה טבעת כנהוג היום) מקסימה ומתוקה ומבריקה ומדליקה. כן, מדליקה. פלפלית. רגישה ותוקפנית, שקדנית ואסטרונאוטית. מסורה ואוהבת, אמביציוזית, מפרגנת לבני אבל גם לפעמים קצת "דביקוש" (מתקשרת המון פעמים ביום….). אש בוערת בה והיא נדלקת בקלות, ונרגעת בקלות. היא ישרה וישירה – ויש בה שילוב של ילדותיות מתוקה עם בגרות מעבר לשנותיה – בעיקר לאחר שכבר 9 שנים חייה לגמרי לבד בחו"ל הרחק מכל בני משפחתה ושוקדת על לימודיה. כן, לא סתם אנחנו קוראים לה בחיבה "אהובתנו" – התאהבנו בבחורה הזאת. 

גם את הוריה כבר פגשנו ואהבנו. אז איך אהיה בתור חמות? ימים יגידו. בינתיים יחסינו מצויינים, אבל זה גם בטפטופים ומרחוק כי הם חיים בחו"ל, וגם הם עדיין לא נשואים. מאחלת לה ולעצמי שאהיה יותר כמו חמותי מאשר כמו חמותה של "תרופה". 

 

 

דווקא עושה לי טוב הגשם….

יושבת בבית לבד וכיף לי.

לפעמים גשם, לפעמים שמש, ובאופן כללי ריח טרי של אביב מהול בסופו של חורף – מבחינתי זה יכול להמשיך כך עוד כמה זמן.

כל החגים והמועדים באו והלכו (יש זמן עד חג השבועות), כל הטקסים הסתיימו… והסתיימו גם השירים היפים ברדיו – אז כרגע ויוולדי מנעים לי ברקע. 

חזרתי להתעמל ולבקר אצל הנכדים (וגם חטפתי כרגיל מהמיקרובים שלהם – הפעם וירוס בטן/מעייים שלא מאחלת לשונאים שלי),

ולקרוא, ולהיפגש עם חברות …

החלפתי סוף סוף מיתרים בצ'לו וכרגע אני מנסה לכוון אותו (בגלל חוסר שימוש הוא יוצא לי מכוונון תוך שניות…) ובשלב הבא אתחיל לתרגל עליו….

כבר חזרתי אליו לזמן מה לפני כעשר שנים (או יותר…) ואפילו לקחתי כמה שיעורי רענון, ואז דלקות הכתפיים הכריעו את הכף ונטשתי אותו שוב.

מאמינה שבזכות תרגילי ההתעמלות שאני עושה באופן קבוע למפרקי הכתפיים והזרועות אצליח הפעם להתמיד יותר….

שוקדת על טבלת הפחמימות שקבלתי מ"קנקן התה" כחלק ממועדון THE ZONE  מנסה ללמוד אותה ועל הדרך להסב את רשימות לטבלת אקסל שתהא נוחה יותר לשימוש שוטף….

אחרי תשעה חודשי שמירה על התפריט והמשקל (לא רוצה לקרוא לזה "דיאטה") בהם ירדתי בממוצע ק"ג אחד בחודש, אני כבר "תקועה" כחודשיים (לפחות לא עולה) ונראה לי נכון לנסות את שיטת THE ZONE המומלצת על ידי "קנקן התה". אוכל לדווח בהמשך.

מהנכדים יש הרבה נחת, למרות שהם מעניקים לי בנדיבותם את כל הוירוסים שהם אוספים בגן. זו כנראה עסקת חבילה.

הגדול (שהחלטתי לכנות אותו כאן חכמוד במקום פרופסור) כבר גמול (במשך היום) ובזכותו התחילו עוד ילדים (סליחה – רק ילדות בינתיים) בגן להיגמל, וכל העסק הפך לנחמד וחיובי ומלא מוטיבציה.

הוא התחיל קצת לקנא שהשמנדוב מקבל יותר תשומת לב, עכשיו שהוא כבר יותר נוכח – זוחל (אחורה), מתהפך לכל הכיוונים וכך מתקדם לו להנאתו בבית….הוא הומה במתיקות (כן זו ממש המייה – "הו,הו" וגם "מיאו") בעת שהוא מתקשר איתנו, ומחלק חיוכים בנדיבות רבה.

החכמוד משתף פעולה עד לגבול מסויים, וכאשר זה נראה לו כבר ממש מוגזם, הוא מביע זאת על ידי הפסקת הסיפור שאני מספרת לו או המשחק שאנו משחקים באמצע, והכרזה: "אני בורח". או "לא, לא רוצה". על כך אני שואלת "לרדוף אחריך?" ואם הוא אומר "לא", אז אני מבינה שהוא כועס. "אתה כועס שאני משחקת עם השמנדוב?" אני שואלת והוא עונה בכל הכנות והתמימות "כן". 

זכותו.

עליו רק להתרגל שאני סבתא של שניהם. שאלתי אותו לפני שהם נסעו אתמול הביתה אחרי ארוחת החג "סבתא שלי מי אני?" והוא ענה בחיוך מאוזן לאוזן "חכמודי". חיבקתי אותו ושאלתי "ושל מי עוד?" והוא ענה "של סבא!".

הוא כבר התרגל לכך שהוריו הם ההורים של שניהם. זה היה קשה לו בהתחלה, במיוחד עם אמו. אבל עכשיו זה כבר מובן מאליו.

אתי ועם סבא יצא לו בדרך כלל להיות לבד, וכך הסיק כנראה שאנחנו רק שלו. גם זה ייפתר עם זמן וסבלנות….

בשבוע הבא אני מתחילה כבר את הקורס "נקודת מפנה" ומאד מתרגשת לקראת זה.

העוף בתנור קורא לי, ותיכף אתיישב לאכול צהריים.

יום שגרתי. סבבי

 

עריכה: וכרגיל תכניות לחוד ומציאות לחוד – איך שהתיישבתי לאכול צהריים קבלתי טלפון מבתי שהיה לה יום קשה (נפשית, עם אבחון קשה במיוחד לילד) בעבודה, היא בלי רכב ויורד גשם – אם אוכל לבוא לעזור עם הנכדים. וכמובן שטסתי לשם (סיימתי קודם לאכול אמנם) ודווקא היה כיף גדול להיות איתם, כרגיל….

 

אז לגבי כספי הפיצויים שלי…..

למי שעקב – בפוסט הזה אי שם בשלהי חודש פברואר קיטרתי שכבר עברה חצי שנה מאז שעזבתי את מקום עבודתי וטרם קבלתי את כספי הפיצויים שנצברו לי בפוליסת ביטוח המנהלים שלי.

לאחר חודשים של תלאות וביורוקרטיה של טפסים בלתי מספקים (לטענת חברת הביטוח) וחוסר שיתוף פעולה מצדם ליידע אותי שמשהו לוקה בחסר (לטענתי) הודיע לי הבחור הנחמד ממוקד ביטוחי חיים בחברת הביטוח שכל החומר ישנו וכל החומר תקין והוא ינסה לזרז את הטיפול בפדיון הכספים שלי.

זה היה ב-20/02 השנה.

לאחר מספר ימים קבלתי מהם טלפון שניסה לשכנע אותי לא לפדות את הכספים (ברור – יותר טוב להם שהכסף אצלם וממשיך לצבור ריבית!), או לפדות רק את החלק שפטור ממס….. (כאילו לטובתי!).

הם אף הרחיקו לכת וניסו להציע לי הלוואה (!?) נוחה למקרה שאני זקוקה לכסף כרגע, ורק שלא אגע בפוליסת הביטוח ! שלי! שלי! 

כאשר סרבתי אמרתי (ספק בצחוק אבל לגמרי ברצינות) שאני מקווה שבעקבות השיחה הזו לא אצטרך לחכות עוד 30 ימי עסקים כמו בפעמים הקודמות…..

הבטיחו לי שלא.

בחול המועד יצרתי קשר בדוא"ל (אני כבר על בסיס מיילים ישירים עם הפקיד הנחמד במוקד ביטוח החיים שלהם) לשאול מה קורה.

הוא ענה לי (הוא בסדר – תמיד עונה לי) שכולם בחופש ואין את מי לשאול.

יום אחרי פסח כתבתי לו שוב, והוא אמר שהוא רואה שהחל תהליך הפדיון ובוטל משום מה, הוא יברר עבורי.

כאשר לא שמעתי ממנו התקשרתי. הוא לא היה אבל השאירו לו הודעה והוא חזר אלי אחר כך.

ביטול הפדיון נעשה בטעות, הוא אמר, וכעת הבטיחו לו שביום ראשון הקרוב (07/04) זה יבוצע על הבקר.

ביום שני הוא כתבתי לו דוא"ל ושאלתי מה קורה עם זה.

ביום שלישי (אתמול) הוא התקשר לומר לי שזה בוצע, ואראה את הסכום בבנק בימים הקרובים.

הבקר סוף סוף ראיתי את הכסף בחשבון. 

מישהו מוכן לספור כמה ימי עסקים חלפו בין 20/02/2013 ועד 10/04/2013 (היום)? סופרים את פורים? סופרים את יום השואה?

עברו שמונה חודשים מאז שעזבתי את העבודה.

ששה חודשים מאז שקבלתי את הטפסים מהמעביד והעברתי לחברת הביטוח.

חודש וחצי (ברוטו) מרגע שאושר לי סופית שכל הטפסים הגיעו והם תקינים.

אחד אלוהינו שבשמים ובארץ.

מזל טוב

קבלתי פיצויים.

 

אני רק הערה קטנה….

אני רואה בפייסבוק שאנשים משתפים – מתוך כאב אמיתי, אמנם, ומתוך כעס אמיתי, את התמונה הזאת.

 

כי זה נכון שחרדים רבים לא עומדים דום בצפירה, גם לא של יום השואה.

וזה נכון שאתמול במהלך הצפירה ניצפו חרדים עושים על האש בכיכר ירושלמית כזו או אחרת….

הכל נכון

צריך רק לזכור מי יצר את הבעייה הזו שיש לנו במדינה מלכתחילה ומדוע.

צריך לזכור שהרוב המוחלט של החרדים/ חסידים באירופה נכחד גם הוא בשואה.

צריך לזכור שבן גוריון, ברצותו לשמר חלק זעיר זה של האוכולסיה,

שמנה אז (אם אינני טועה) כ-15,000 נפש בלבד

נתן להם את הפטור משירות בצה"ל, על בסיס "תורתם – אמונתם".

דרך אגב – ולא קשור לכאן – בן גוריון הוא זה שנתן לדת לשלוט על הנישואים, הגירושים, והקבורה….

 

אז נכון שהמצב כיום מעוות, והחטנות הפוליטית איפשרה זאת כל השנים, וצריך לתקן – ובגדול !

אבל שלא נחשוב שהם לא נרצחו באכזריות בשואה יחד עם שאר יהדות אירופה. הם כמעט נכחדו אז. 

מה הם חשבו אז? רגע לפני השואה?

לקחתי חייל טרמפיסט למשך כמה דקות הבקר. 

דווקא בדקות הספורות של הנסיעה הצלחנו לדחוס שיחה שלמה.

אמרתי משהו על כך שתמיד בימים העצובים יש את השירים הכי יפים ברדיו.

והוא אמר משפט שגרם לי לחשוב אחר כך כל היום: "תמיד אני חושב עליהם", אמר החייל "אבל לא על תקופת השואה, אני חושב -אלא על התקופה שלפני השואה"

וגם אני , פעמים רבות, חושבת על כך.

מה עבר להם בראש? לכל אותם מיליוני יהודים שחיו בארצות שונות באירופה, או נסעו לבקר באירופה באותה התקופה – וחוו את השינויים שחלו באוויר, בחוקים, ביחס אליהם….

תמיד היתה אנטישמיות, הם היו רגילים לכך.

האם היתה להם דרך לדעת מה יהיה? האם מישהו יכול היה להעלות בדימיונו הפרוע כיצד התרחיש הזה יתגלגל? 

רבים האמינו שזה יעבור. 

"נעבור גם את זה" . 

גם היום אני שומעת בטלוויזיה אנשים שאומרים שהעלייה של האנטישמיות והאנטי ישראליות בעולם כיום היא לא באמת סממן…..שהיא חלק משנאת זרים, שאלה בודדים….

הייתכן?

כיצד יסתכלו על התקופה שלנו הדורות הבאים? מה יגידו על ההתמודדות שלנו עם האיום האיראני?

עם הבעייה הפלשתינאית?

עם קוריאה הצפונית (לא רק אנחנו אישית – אלא כל העולם).

איך זה נראה מהצד השני? הצד של "לפני", כאשר עוד לא קרה הרבה, כאשר זה היה מפוזר, מבודד, "בקטנה"? עוד גזרות אנטישמיות….כמו תמיד…

 

זוכרת בבהירות את החודשים שלפני מלחמת יום הכיפורים. אף אחד מאיתנו לא תיאר לעצמו מה עומד לקרות.

האם שוב אנחנו במצב כזה? 

שבוע שגרתי

ראשון בבקר, בעלי עדיין לא ירד למטבח – זה היום החופשי שלו והוא מנצל זאת לחטוף תנומת בקר נוספת, לאחר שכבר התעורר מוקדם, הדליק טלוויזיה, ונרדם בחזרה…..

עוד מעט יירד, נשתה קפה בגינה ונחליט איך מבלים את היום הנהדר הזה ביחד.

הצצה חטופה בלוח השנה האלקטרוני שלי (google calendar שמסתנכרן עם הלוח שבסמארטפון שלי וגם עם הלוח של האאוטלוק בלפטופ שלי…אין מנוס מהרקע שלי גם ב"פנסיה") – מראה שהשבוע הקרוב כבר התמלא בפעילויות.

הצצה בלוח של השבוע שעבר מניב מסקנה דומה. גם מי שב"חופש" בסופו של דבר עסוק מאד. 

לפני שעזבתי את העבודה, אמרה לי חברה אחת (שכבר מתאימה לצאת לפנסיה מפאת גילה אבל מסרבת בכל תוקף) שכל החברות שלה שכבר יצאו לגמלאות עסוקות בטירוף ואי אפשר בכלל לקבוע איתן מפגש מרוב הפעילויות שלהן.

חברה אחרת סיפרה לי שמאז שאמא שלה יצאה לפנסיה, היא כל הזמן מבקרת אצל רופאים.

ובכן – הכל נכון. 

בשבוע שעבר (שהיה קצר, כי מפאת החג השני של פסח התחיל רק ביום שלישי) ביליתי בקר שלם עם חברה,

עברתי ניתוח קטן אצל כירורג (להסרת ציסטה שומנית מהשכם השמאלית),

חזרתי עוד פעמיים לקופת החולים לצורך ביקורת והחלפת תחבושת,

אספתי את הנכדים מהגן וביליתי את אחר הצהריים איתם אצל בתי,

וכמובן ביקרתי בסופר, כבסתי וקיפלתי (סיפרתי כבר שאני לא מגהצת? מוסרת לגיהוץ!),

בישלתי את ארוחת ערב שבת (ארחתי את בתי ומשפחתה כרגיל, וגם את אחי וגיסתי )

והתעמלתי (למרות הניתוחון + האנטיביוטיקה שאני חייבת לקחת בעקבותיו) בקאנטרי.

אה, כן , וגם  הספקתי לסיים את הספר המצויין של רולינג "כיסא פנוי". 

עכשיו שאני חושבת על זה, הייתי יכולה לעשות את כל אלה גם לו עבדתי (פרט למפגש הבקר עם החברה)….אבל הרבה יותר בלחץ. חיוך

השבוע נראה לי עוד יותר מלא פעילויות, לפחות על הנייר. 

מחר בבקר יש לי ממוגרפיה, ואחר הצהריים תור לעיסוי. אולי בין לבין אספיק להתעמל. 

מחרתיים בבקר מפגש עם חברה (שהיתה המאמנת שלי) ואחר הצהריים אקפוץ שוב לביקורת אצל הכירורג. 

ביום רביעי אאסוף את החברה מיום שלישי שעבר ושתינו נחתום בלשכת התעסוקה ונצא להליכה על שפת הים עם או בלי ארוחת בקר. 

אולי אחר הצהריים אקפוץ לבקר את הנכדים.

ביום חמישי קבעתי לי טיפול פנים וכיוון שזה ליד מקום העבודה שלי (לשעבר), קבעתי לאכול צהריים עם החברות/חברים שלי שם. 

בין לבין שוב יהיה סופר, כביסות, בישולים.

וקריאה בספר החדש "the woman who went to bed for a year" מאת sue townsend. נראה מבטיח. 

כך בדיוק דמיינתי את החופש שלי. מהנה וללא רגע דל אבל עם המון זמן לנוח והמון בחירה. 

אז מה, שגרה זה רע? 

סיר הסירים

הוא מוכן כבר מהקיץ שעבר, אבל לבתי (ולחתני) לא היה כח להתעסק עם זה אז רק עכשיו – בחופשת הפסח – החליטו סוף סוף לגמול את הפרופסור מחיתוליו.

גם כך הוא כבר ידע להכריז "פיפי" או "קקי" בכל פעם שעמד לעשות, ואף הגדיל לעשות והיה עוצר מכל עיסוקיו, מוצא פינה בחדר וכורע בכל פעם שעשה את צרכיו בחיתול, ולאחר שסיים היה מכריז "זהו" וחוזר לעיסוקיו.

במהלך חול המועד הם הלכו יחד באופן חגיגי ובחרו סיר יפה ואדום וגם ישבנון עם סולם

  

ורק אז נזכרו שבעצם אין לו בכלל תחתונים…..ואולי יידחו את כל העניין בעוד כמה ימים…

אלא שהפרופסור הקטן חשב אחרת.

הוא קם בבקר שלמחרת הקניה של הסיר, הכריז שיש לו פיפי , דרש שיורידו לו את החיתול והתיישב אחר כבוד וסיפק את הסחורה.

אושר גדול היה בבית, ולקראת ביקורם אצלנו באותו הבקר רצנו לחנות הקרובה והצטיידנו ב-10 תחתונים קטנים וחמודים בשביל הפעוט…

קנינו גם סיר (כחול), והתברר שאין לו בעייה לעשות גם בו. 

למחרת הם גם התקשרו אלינו לספר בהתרגשות שהוא עשה גם קקי גדול….איזו גאווה היתה בקולו, ואיזה אושר לשמע מחמאותי הנלהבות.

רק את הישבנון הוא אינו רוצה עדיין, זה קצת מפחיד אותו. נשמע הגיוני – למי שעד היום עשה בחיתול מפנק ועוטף.

בינתיים הוא מסתפק בזריקת צעצועים שלו לתוך האסלה, כנראה כדי לבדוק תחילה מה קורה להם, לפני שיפקיר בידיה את הקקי היקר שלו…..

אז ברור שעל כל כמה הצלחות יש גם פספוס או שניים…

וברור שדי נמאס לו כל חצי שעה/שעה להוריד מכנסיים ולהתיישב, למקרה שיהיה פיפי – הלא יש לו דברים הרבה יותר מעניינים לעשות והקסם פג אחרי יום יומיים…..וכבר לא מספיק להתלהב ולשבח – עכשיו בתי גם מדי פעם מבטיחה לו מתנות קטנות….

אבל בסך הכל הוא בדרך הנכונה…..וגם הגן משתף פעולה כמובן. רק חבל שהוא היחיד בינתיים בגן בתהליך גמילה…..

כנראה שלשאר ההורים עוד אין כח להתחיל עם הסאגה הזאת…..