ארכיון חודשי: יוני 2013

מטפלת…בעיקר בעצמי

והנה הגיע הקיץ הבלתי נמנע.

כאן בשרון (כמו בכל מישור החוף) כבר לח ודביק ומתמעטות השעות בהן אני מסוגלת לחיות בלי מזגן….

עדיין מתעקשת לעשות זאת עם הקפה של הבקר, בגינה עם בעלי….וגם אז לפעמים אין ברירה אלא להפעיל את המאווררים הנהדרים שהוא התקין בפרגולה, המיועדים במיוחד למטרה זו.

וגם לפעמים עדיין בשעות הערב המאוחרות, בעיקר כאשר כבר נמאס מהאוויר המזגני…..

 

עץ הליצ'י שלנו כבר מבשיל יפה, וחלק מפירותיו כבר ניתנים למאכל….מעולם לא אהבתי ליצ'י עד שלא טעמתי את פירות העץ שגדל אצלנו בגינה. וגם היום איני אוהבת את הליצ'י שמוכרים אצל הירקן או בסופר.

יש בליצ'י שלנו משהו מיוחד…מן חמצמצות עדינה שמתלווה למתיקות…שגורמת לו להיות הליצ'י "הכי טעים בעולם".

 

הלימודים שלי מרתקים ממש, גם הפסיכו-אסטרולוגיה וגם "נקודת מפנה" – שעומד להסתיים השבוע. 

בשיעור האחרון למדנו על פחד – זה היה אחד השיעורים הקשים ביותר שעברנו.

בשיעור תרגלנו חזרה לרגע של פחד שחווינו בילדותנו. למותר לציין שלאחר מכן, בעת השיתוף, עלו כמה חוויות קשות ביותר, שכולנו הגבנו אליהן (כמובן מתוך החוויות של עצמנו). היו משתתפים שהתייפחו בקול….כמה קשה לשחזר רגעי פחד, וכמה משחרר הבכי….

בתרגיל דמיינו (איש איש לעצמו) רגע של פחד בילדותנו – בדגש על העלאת התחושות הפיסיות שהרגיש/ה הילד/ה שחווה את רגע/י הפחד. מזכירה לכם שבשיטת האימון הזאת – הכל מתחיל (ומטופל!) בגוף!

אצלי התחושות של הפחד מתבטאות בקושי לנשום (מהיר ושטוח), משהו (כמו תמנון) רובץ לי בחזה ומתפשט גם לגרון….משתק…מקפיא…

בשלב זה של התרגיל צריך היה לנסות לראות אם היה משהו שאותו/ה ילד/ה יכול/ה היה/תה לעשות באותו זמן – בזמן שחווה את הפחד. 

באופן גורף נראה לי שהילד/ה שהיינו היה/תה בדרך כלל חסר אונים ברגעי הפחד הגדול…אבל אני מניחה שזה תלוי בסיטואציה (ובילד).

לאחר מכן התבקשנו לעזור לילד/ה שהיינו. לגשת אליו/ה, לעשות משהו עבורו/ה. לחבק, להרחיק ממקום הסכנה, אם היתה, לנחם, להרגיע.

ואז התבקשנו לדמיין לעצמנו מקום שמח, מקום שעשה לנו טוב (אמיתי או מדומה) ולקחת את הילד/ה איתנו ולשהות שם. 

סתם עובדה מעניינת – רבים מהמשתפים סיפרו על חוף כלשהו בתאילנד….(אני טרם ביקרתי שם). 

מתוך השיעור הזה עלו לי שתי תובנות.

האחת היא, שהבנתי שכאשר לכאורה "התגברתי" על הפחד בגיל 12 (כפי שסיפרתי בפוסט הזה) בפועל פשוט התנתקתי ממנו. נוצר ניתוק ביני לבין רגשות הפחד ששלטו בי עד אז….והניתוק היה מנגנון ההשרדות שפיתחתי אז, ואשר שירת אותי בנאמנות מאז ועד היום.

אבל הפחד ההוא לא נעלם, ועל מנת להכיר אותו ולפוגג אותו, אצטרך לשחזר אותו, לחוות אותו מחדש – לשהות בו (בעיקר בתחושות הפיסיות שיעלו בעקבותיו) ועל ידי כך – בתקווה – להמיס אותו. 

התובנה השנייה קשורה לאותו פחד שעליו עשיתי את התרגיל, ועליו גם סיפרתי בפוסט ההוא: הפחד מאנשים עם זקן.

כל חיי ידעתי שבילדותי הרחוקה (כמה רחוקה? עד כמה מוקדם אני זוכרת? גיל 3 אולי…) הייתה בי אימת מוות מאנשים עם זקן, זקן כלשהו – עבות כמו של החרדים או מטופח כמו של סוכן הביטוח שלנו שהיה מגיע פעם בשנה ונותן להורי במתנה לוח שנה……

מה שאין לי מושג עד היום (וכנראה שגם להורי אין מושג) זה מתי נולד הפחד הזה. מה גרם לו. מי גרם לו, ומתי.

כמו שכבר אמרתי – אנחנו לא בהכרח זוכרים, בעיקר אם אלו חוויות מהתקופה הפרה-וורבלית (לפני שדיברנו, אז לפני שהיו לנו המלים)…אבל הגוף זוכר. 

 

זהו, אז הקורס הזה עומד להסתיים השבוע, אבל החלטתי להמשיך את האימון האישי. 

הבנתי שיש לי עבודה עם עצמי ומתאים לי להמשיך לטפל בעצמי.

הבנתי שפתחתי כל מיני דלתות לנפש שלי ולא ממש מתאים לי להשאיר את עצמי ככה – עם חצאי הבנות ותובנות.

חוץ מזה אני עדיין חושבת להמשיך לקורס מאמנים בחורף הבא, והאימון הזה (באותה שיטה שאני מתכוונת ללמוד) יסייע לי להכיר ולהפנים היטב את השיטה.

 

קורס הפסיכו-אסטרולוגיה מהנה ביותר וגם הוא פוגע לעיתים קרובות בנימי הנפש …

המורה שלי אמנם צעירה וחסרת ניסיון (זה לה הקורס הראשון שהיא מלמדת פסיכו אסטרולוגיה, למרות שהיא כבר מורה מנוסה ליוגה הרבה שנים) ויש לה עוד הרבה ללמוד בתחום ההנחייה וההוראה – אבל אני דווקא מרגישה זכות גדולה להיות בין תלמידיה הראשונים, לקבל את הראשוניות הזאת, הבוסר הזה (וברור לי מאד שהיא ניחנה בחוכמה, ידע והבנה עמוקה מעבר לשנותיה) והזכות לתת לה את המשוב שהיא זקוקה לו. 

 

לקורס הזה הולכת איתי חברה ותיקה, שבשנה האחרונה הידקנו את הקשר ביננו (אולי משום שגם היא לא עובדת כרגע….)

החברה הזו, אלמנה ואם ל-3 ילדים לא קלים, נמצאת במצב נפשי לא קל בשנים האחרונות – ונראה לי שבין היתר החברות ביננו מטפלת בה כרגע….

 

פה ושם אני גם מטפלת בנכדים, למרות שאני בעיקר נהנית איתם כשאני יכולה.

בכל השבוע שעבר היה השמנדוב חולה (יחד עם חצי מהקבוצה שלו בגן ורבע מהגננות) באיזה חיידק (התברר בדיעבד שזה היה חיידק) שתקף את העיניים, מערכת הנשימה, גרון והתלווה בחום גבוה. בסופו של דבר כולם קיבלו אנטיביוטיה ותוך יומיים/שלושה זה עבר….

אז ביום ראשון (יומיים אחרי תחילת קבלת האנטיביוטיקה) שמרנו על השמנדוב, בעלי ואני, ולמרות שהוא עדיין לא היה 100% בריא, נהננו איתו מאד…

 

 

בתחום כאבי הגב התחלתי ללכת לאוסתיאופט ממש טוב בתל אביב, שמשלב בטיפול שלו עיסוי (ידני ובעזרת מכשירים ואלקטרודות) ותרגילי התעמלות לחיזוק השרירים שלי, שהתברר שבאזורים מסוימים בגב, רגליים וגם בטן – חלק חלשים מאד! וזאת למרות הספורט שאני עושה…. אז נוספו לי עכשיו תרגילים חדשים לרפרטואר, גם בבית וגם בחדר כושר – וגם לשם אני ממשיכה ללכת באדיקות!

 

בעוד פחות מחודש מגיע בני לביקור, וגם חברתו המתוקה, לחודש שלם.

כשבוע אחריו מגיעים גם הורי, גם הם לחודש…

בקיצור – קיץ חם ומהנה צפוי בבית משפחת אמפי. 

פוסט-תמונות: בובות הפרווה שלי

כשהייתי קטנה היו לי בובות. ממש בובות. גוף מפלסטיק, שיער כנראה גם מפלסטיק…בגדים ונעליים. בובות קלאסיות. נתתי להן שמות. יעל, מירב…שלומית…שיחקתי איתן, טיפלתי בהן, והן ליוו אותי לכל מקום. 

כשאחי נולד הוא קיבל במתנה (לברית כנראה) דובי. דובי קלאסי של פעם. משהו כזה.

הוא היה של אחי, לא שלי. ואחי בכלל לא רצה אותו. הוא פחד ממנו. בכל פעם ניסה להיפטר ממנו, פעם הכניס אותו למקרר ופעם לתנור, ובסוף הוא זרק אותו לפח האשפה של הבניין, משם הורי לא הצליחו כבר להציל אותו. והיה לי חבל כל כך כי אני כל כך אהבתי את הדובי הזה, שלא היה שלי, ושאחי ממילא לא רצה…..ואולי מאז נשאר בי מן חסך כזה לדובי, לבובה פרוותית משלי….ובכל פעם שבקשתי מהורי הם ביטלו כלאחר יד את בקשתי, הרי אני כבר גדולה וזה בזבוז של כסף….במיוחד רציתי תמיד דובי גדול כזה שישב בפינת החדר….בכל פעם שעברתי ליד חנות של בובות פרווה כאלה – כמו סנופי של צ'ארלי בראון….

התעכבתי והתבוננתי נואשות בכל החיות המתוקות הנעימות הרכות האלה שלעולם לא תהיינה שלי…

בגיל 18 קנתה לי חברה את הדובי הראשון שלי

הוא היה דובי קלאסי כזה, וגם היה לו סרט אדום על הצוואר. הייתי מאושרת. השאלתי אותו פעם לידיד בצבא שעשה טעות וניסה לגהץ לו את הסרט האדום….הסרט היה מחומר מתכלה כלשהו ונמס בגיהוץ…

כשבתי נולדה שהה אבי בחו"ל (הוא היה שם מטעם העבודה ובמקביל סבי נפטר שם והוא כבר נשאר שם לשבעה). כאשר חזר ארצה הביא איתו תשורה לרכה הנולדת….בובות "תיאטרון בובות" בדמויות "רחוב סומסום" ו"החבובות"

כשנולד בני השכילה אמי לקנות לבתי "תינוקת" משלה


זה הגיע עם עריסה ומוצץ, שנעלמו להם עם השנים…

לברית בני קיבל (בין היתר) את הדובי הראשון שלו: דובי "כחולי". יש לו פעמון בבטן, שמצלצל כשמטלטלים אותו. פעם שמו אותו קרוב מדי לתנור הגאז בחורף, והוא נכווה קצת בגבו אבל שרד ומלווה את בני עד היום.

זה "דובי כחולי" מימין. יחד איתו על המדף בחדר של בני יושב "קופיפו" שהבאתי לו מתנה מאחת מנסיעותי לחו"ל, והקוף הלבן שקניתי בחנות של בית החולים תל השומר כאשר היה מאושפז שם בגיל חמש….

כאשר נסענו עם הילדים לארה"ב לביקור אצל הורי (וטיול בחוף המערבי) התווספו לאוסף המשפחתי :

 

"שאמו" הלווייתן מ-sea world, קינג-קונג מ-universal studios וגם חד-קרן חמוד מהאוסף של בת דודתי
    

 

"דובי כתומי" היה מתנה ליום הולדת כלשהו, לא זוכרת אפילו מי הביא לבתי את "שועלי" אבל היתה תקופה שהיא לא ישנה בלעדיו ואוי לנו אם שכחנו לארוז אותו בתיק שלה כאשר הלכה לישון אצל חברה…

"מיכאלאנג'לו" אולי לא היה צב הנינג'ה המועדף על בני אבל זה מה שהיה ב"צעצועון" ליד הבית אחרי שראינו את הסרט, וכנ"ל לגבי רכישתם של שני "דובוני אכפת לי"…

      

 

יום אחד הגיעה בתי הביתה מבית הספר וסיפרה בהתלהבות שבחלון הראווה של חנות pop shop השכונתית האהובה עליה יש דובי תינוק קטן וחמוד במיוחד, ששותה חלב מבקבוק וחלק מהחלב נשפך עליו….והוא כזה חמוווווד! 

התלהבתי יחד איתה, ובכל יום היא סיפרה לי עליו בהתלהבות נוספת.

יום אחד היא שבה הביתה בוכייה, משום שהדובי נעלם לו מחלון הראווה. מישהו קנה אותו…..

תארו לעצמכם את אושרה של הקטנה כאשר היא קבלה אותו ליום ההולדת כמה ימים לאחר מכן…. קריצה
 הבקבוק שלו נעלם עם השנים וגם את "החלב שנשפך" עליו כבר לא ממש מזהים, אבל הוא עדיין כאן והוא עדיין חמווווד…

 

"הדובי המסמיק" גם כן נקנה ליום הולדת כזה או אחר, מאותה חנות pop shop אהובה 

 

את honey קניתי לבתי, ובאיזשהו שלב כאשר היא כבר היתה די גדולה, אחייניתי הבכורה התאהבה בה ולא הצליחה להיפרד ממנה – עד שקניתי לה honey משלה. ה-honey שלה היתה גדולה יותר, אבל זה מה שהשגתי. Honey שלנו חזרה לחיק המשפחה….יש לה גם חבר Sam…או בכינויו המוכר יותר Sad Sam…וגם הוא יושב איפשהו על מדף הבובות אצלי …

"פו הדב" הוא רכישה מאוחרת יחסית, לא ממש זוכרת ממתי. אבל "נחשי" כבר קיים אצלנו שנים, לפחות כשילדיי היו בגילאי הגן או ביה"ס היסודי…

 

את הדובי הזה קנה בני לבתי ביום הולדתה ה-18

 

ואת הארנב המרשים הזה היא קיבלה בדיוק שנה אחרי כן מהחבר שהיה לה אז, אותו חבר שדי הרס לה את הצורה (רגשית ונפשית) אבל לימד אותה שיעור בבית הספר של החיים….. מהחבר וממשקעי היחסים ביניהם היא כבר מזמן נפרדה, אבל הארנב המושקע נשאר אצלי….

 

"עכברוני" היה חלק "אוניברסיטה" שחכמוד קיבל כאשר הוא נולד, אבל הוא כל כך אהב אותו, בעיקר כאשר התחילו לצמוח לו השיניים, והוא דחף את אפו הגדול לתוך הפה הדואב שלו – ש"עכברוני" הלך איתו לכל מקום, ובאיזשהו שלב נשאר לגור אצל סבתא….

 

הדובים הבאים שייכים כבר לאוסף שלי. את האריה המזמר קניתי בחנות הלונדונית המהממת Hamleys  בה אני תמיד חוזרת להיות ילדה קטנה…

 

את העכברונים המתחבקים האלה קבלנו מחברים ליום הנישואים העשירי שלנו….

 

בכלב הגדול והמקומט בפינה העליונה של התמונה הזאת זכיתי באיזה ערב משחקים בכנס בניו אורלינס,

לא זוכרת מאיפה הדרקון החמוד, ואת האריה המתוק והרכרוכי הזה קבלתי מתנת פרידה מאיש צוות שעזב לקנדה, וששמו היה …ליאוניד (אריה קטן, נדמה לי, ברוסית)

 

את הדובי הכחולי הגדולי קבלתי מתנה מילדיי ליום הולדתי ה-50 : סוף סוף זכיתי בבובת פרווה ענקית שיושבת בפינה החדר…מזל שיש לי חדר ענק…

לידו יושב דובי גדול שנראה בינוני לידו, הלובש חולצה ועליה תמונותיהן של שתי אחייניותי המתוקות – שגם להם היה אותו רעיון ליום הולדתי ה-50 (כמה שהמשפחה שלי מכירה אותי, ויותר מזה – כמה אוהבים אותי!)

ומימינם ובתמונה שמתחת יש נםעוד דובונים בהם זכיתי בכנסים שונים

נראה שלא רק אני, אלא אנשי מחשבים בכללם, אוהבים בובות פרוותיות….אחרת אין אסביר שתמיד מקבלים דובונים בכנסי היי-טק???

 

וכאן תמונה קבוצתית של כל בובות הפרווה שיושבים בגאווה על מדפים בחדר האורחים/ילדים – ממש אוסף להתגאות בו!

זמן איכות עם הנכדים

בסוף השבוע האחרון זכיתי לבילוי מיוחד עם הנכדים – עם כל אחד מהם לחוד. מזמן לא היתה לי הזדמנות כזאת.

זה היה במקרה וזה היה כיף טהור.

ביום ששי בערב בתי וחתני הגיעו לארוחת ערב עם הנכדים, וחכמוד הגדול נרדם בדרך וסירב להתעורר.

התברר שהוא כלל לא ישן צהריים באותו יום, וברגע שנרדם ברכב, שוב לא התעורר עד הבקר!

בהתחלה השכבנו אותו על מזרון בסלון, כי חשבנו שבכל רגע הוא יתעורר ויצטרף לארוחת הערב, אבל לאחר שסיימנו את הארוחה והוא עדיין ישן, העברנו אותו לחדר למיטה.

בצירוף מקרים נדיר, השמנדוב, שבדרך כלל הולך לישון מייד אחרי (אם לא באמצע) הארוחה, לא היה עייף וזכינו לשחק איתו כל הערב בסלון, לבד.

זו היתה חגיגה אמיתית. הוא ממש נהייה "מענטש" הקטן הזה, כבר יושב יפה וזוחל קצת (לא על הברכיים, משום מה , אלא על הידיים והרגליים במין משולש מצחיק כזה, קצת כמו פיל) ומשחק וצוחק ומשתף פעולה ובעיקר מבסוט מהחיים. 

נהנינו ממנו מאד, ונשארנו עם טעם של עוד.

למחרת הזמנתי אותם שיבואו אלינו לבריכה, והתחלפו היוצרות.

השמנדוב נרדם בעגלה כמעט ברגע שהם הגיעו, וזכיתי לכמה שעות נטו עם החכמוד, שהשתולל בבריכה ובגן השעשועים וגם התיידד עם כמה ילדים במים ונהנה מכל רגע.

באותו היום הבנתי שגם להורים של המתוקים האלה מגיע לבלות קצת זמן איכות אחד על אחד עם כל אחד מהם, וגם לכל אחד מהם מגיע להיות סולו עם ההורים. 

אז בסוף השבוע הזה נצלתי את ההזדמנות שבמקרה אין לי שיעור ב"נקודת מפנה" ואנחנו לוקחים את החכמוד לסופשבוע אצל סבא וסבתא, ובתי וחתני יזכו לבלות לגמרי לבד עם השמנדוב – שלפי דעתי מעולם לא זכה למשהו כזה, בטח לא בגילאים האלה שהוא כבר ערני ומודע.

ואנחנו נבלה שוב עם חכמוד – כבר מצפה לביקור בכליון עיניים.

שבת שלום

 

ביקור במקום עבודתי לשעבר

בשבוע שעבר ביקרתי במקום העבודה שלי שלעבר.

זה קורה בערך פעם בחודשיים-שלושה. 

בדרך כלל כי יש לי תור לטיפול כזה או אחר בקליניקה באותו הבניין ואז אני כבר קובעת מראש לאכול צהריים עם החברים מהמשרד.

כשעזבתי את העבודה ידעתי שאני עוזבת את המקום ולא את האנשים – לפחות לא את כולם – ובאמת התברר לי שכיף לי לשמור איתם על קשר.

חלקם ממש חברים קרובים שלי, ועם חלקם סתם כיף לי להיפגש מדי פעם ולהחליף חוויות.

אני עדיין מרגישה שם כמו בבית ואפילו השומרים בחניון עדיין זוכרים אותי (מזל!), אבל אין בי טיפה אחת של געגוע למקום הזה.

אז יש חיבוקים נרגשים עם החברים האמיתיים. יש גם שיחות מסדרון קצרצרות עם אנשים שכיף לראות אבל אין איתם מעבר לכך שום קשר.

בשעה שקבענו מתיישבים באיזה חדר (או בחדר הישיבות אם פנוי) והאוכל, שכרגיל חלק הביאו מהבית וחלק הזמינו מבחוץ – יושבים ואוכלים ומפטפים בעליזות ולרגע זה כאילו לא עזבתי מעולם.

אצלם הכל המשיך להתדרדר אחרי שעזבתי, ואני בכל פעם מחדש רושמת לעצמי שטוב עשיתי שקמתי והלכתי אז, ולא משכתי עוד. 

אני מרגישה שהייתי משתגעת סופית אבל בפועל בטח הייתי שורדת. 

וגם הם שורדים, כמובן, כי כשאתה בתוך זה (ובמיוחד כשאין לך ברירה, או שזה הרע במיעוטו לעומת מקומות עבודה אחרים) אתה עושה את המכסימום ומסתדר עם מה שיש. וזה בסדר גמור. אני רק מודה יום יום שיכלתי לצאת מזה.

ואני משתפת ומספרת על הנכדים ועל הלימודים ועל המשפחה ומה קורה עם הבת של השותף שעוברת תהליך החלמה לא קל ממחלה ממארת….והם מספרים על הילדים ועל הלקוחות ועל המנהלים – וכיף לי להיות איתם…..וכיף לי שבתום כמה שעות אני חוזרת לחופש שלי ומשאירה את המקום הזה הרחק מאחורי.

הפעם כשהגעתי מצאתי בחור צעיר חמוד חדש יושב בחדר של הצוות שלי.

"את אמפיארטי?" הוא מחייך, "אני קורא ולומד עכשיו את כל המצגות שלך".

הלב שלי מתמלא נחת.

איזה כיף שהשארתי אחרי מורשת שניתן ללמוד ממנה ולהיכנס ישר לעניינים.

"אז את רוצה לעשות איתו חפיפה בנושא xxx?" שואל ש', שהבחור החדש מועמד להחליף אותו כי הוא עובר לעבוד בחברה אחרת….

אני מחייכת, ובטוחה שאם ארצה וודאי שאוכל לעשות חפיפה כזאת, אבל באותו הרגע אני בכלל לא זוכרת מזה כמעט כלום….

מדהים איך מחקתי את הכל מקדמת התודעה (ברור שבדיסק של המוח שלי זה שמור היטב וגם נגיש) וזה לא מעסיק אותי ולא מטריד אותי יותר.

נושאים שהייתי חולמת עליהם גם בלילות, מרוב שזה הטריד את מנוחתי, וכרגע התקשיתי להיזכר בכלל……

איזה כיף, חשבתי לעצמי. אני נקייה. אני חופשיה. 

מתבוננת פנימה

הלימודים שבחרתי הפעילו אצלי המון תהליכים פנימיים – התבוננות פנימה, העמקת ההיכרות עם עצמי.

במסגרת "נקודת מפנה" הקצו לי גם מאמנת אישית ואני מתאמנת אצלה פעם בשבוע. 

כבר עברתי טיפולים נפשיים/פסיכולוגיים בתקופות שונות בחיי. 

טיפול פסיכולוגי – שנמשך כ-3 שנים – לקראת סוף שנות העשרים של חיי, היה מדהים ופורץ דרך.

טיפול פסיכולוגי נוסף – שהפסקתי באכזבה גדולה אחרי פחות משנה – בגיל 40,  הצליח רק בקושי להוציא אותי מהמשבר העמוק שלתוכו נכנסתי אז ולא ממש נתן לי שום דבר מעבר לכך. 

עברתי גם אימון – לפני 6-7 שנים – אצל מאמנת שלמדה באימושיין ועוד עבדה בשיטה הקודמת, האונטולוגית. לפני שהתפתחה שיטת "סאטיה".

האימון היה מעולה והמאמנת מדהימה, ואיתה הגעתי לתובנות פורצות דרך.

…אבל אולי בגלל שיטת האימון עצמה, שהתפתחה מאד מאז עברתי את האימון הקודם, ואולי בגלל שזה במקביל לקורס, ואולי בגלל שאני כבר בוגרת יותר ובשלה ובאמת נמצאת בנקודת מפנה בחיי….אני מגלה בי דברים שלא הגעתי אליהם מעולם, ומתמודדת עם תחושות ורגשות בדרך שלא ידעתי מעולם.

תמיד ידעתי שקיים בי כאב שחי ממש מתחת לפני השטח ועכשיו אני סוף סוף מתחילה להגיע אליו, ללמוד להכיר אותו, אותי, ללמוד להסתכל עליו בלי לברוח מהתחושות הקשות – כדי להבין מיהו ומהו, מי אני ומה הגוף שלי זוכר……ועל ידי כך סוף סוף אולי לפוגג אותו סופית.

הבעייה היא שאנחנו באמת נוטים להמנע בכל כוחנו מתחושות לא נעימות, ויש לנו המון שיטות ומנגנונים לעשות זאת.

אחד המנגנונים להמנע מכאב ופחד הוא כעס. כן, כעס. אני רק עכשיו מתחילה להבין זאת, ורק עכשיו מתחילה לעשות היכרות עם הכעס שלי.

עם שתי הפנים של הכעס שלי.

לפעמים אני מדכאת אותו, את הכעס. 

לפעמים אנ מתפרצת, ולעתים קרובות זה בלי כל פרופורציה למה שהכעיס אותי.

שני המנגנונים הללו לא באמת מסייעים להבין את הכעס, להתגבר עליו או לפוגג אותו באמת.

ואם לא אלמד לפוגג אותו, איך אגיע אל מתחת למה שהוא מכסה מלכתחילה…..אל העצב, הכאב, הפחד – whatever מסתתר שם כל השנים מתחת לפני השטח???

אז יש לי שיעורי בית לזהות מתי אני כועסת, לתעד מה קרה, לעצור רגע ולנשום (ממש קריטית הנשימה הזאת – מאפשרת pause על הכל והתרכזות במה שקורה לי בגוף באותו רגע)…..מה התחושות שעולות בי עם הכעס? 

חם לי, אני מתנשמת, נוצר לחץ בראש, מאחורי העיניים, בגרון …..לפעמים נאספות שם גם דמעות….כך מרגיש הכעס שלי.

וממה הוא התעורר הפעם? 

מה היה הטריגר?

שוב מישהו לא ספר אותי, לא התחשב ברצוני, ביטל אותי. את הרצון שלי. לא ראה אותי. שם אותי בתחתית סדר העדיפות.

שוב מצאתי את עצמי בסיטואציה שלא נוחה לי.

אז מה אם לא נוח לי? זאת המציאות….עכשיו תתמודדי….מה הבעייה? מי שחופשי באמת הוא חופשי בלי קשר לנסיבות

אם אני חופשייה ושלווה באמת, אי אפשר להכעיס אותי. 

אז למה אני כועסת? מה זה מזכיר לי? מה זה מעלה? למה זה קשור (וזה תמיד קשור) בילדותי? 

אני בוחנת, בודקת, מתבוננת….מעלה שאלות….מפעילה דמיון מודרך להסתכל איך הכעס הזה נראה בגוף…

איפה הוא יושב? בחזה (קוצר נשימה), בגרון (דמעות), בעיניים (לחץ ודמעות), בראש (לחץ), בכל הגוף (טמפרטורה עולה, זיעה…)

איך הוא נראה? גוש שחור עגול….

לשהות עם זה, לתת לזה להיות. זה לא נעים אבל צריך להתבונן. לתת לדברים לעלות. זכרונות ילדות, התפרצויות זעם של אבא, תקריות במגרש המשחקים בגן או בבית הספר או עם אחי…..לא לברוח מזה. לשהות. להתבונן. להבין. להכיר. לקבל……לפוגג…..

יש עוד המון עבודה, אבל נראה שאני באמת בשלה לעשות אותה עכשיו.

כמובן שמנגנון הגנה נוסף שפיתחתי אי שם בהיסטוריה הוא…..אכילת נחמה. מתוקים. זה מרגיע. זה ממלא איזה חור שלא נעים להרגיש אותו….

המנגנון הזה תוקף אותי לפעמים, גם אחרי שכבר חשבתי שהעפתי אותו.

זה קרה לפני כמה שבועות וזה קרה שוב בשבוע שעבר.

לפעמים אני נלחמת, לפעמים אני נכנעת…..ומקווה שהעבודה העצמית הזאת תפוגג גם את המנגנון הזה בסופו של דבר…..

עוד מנגנון הוא הסתגרות. 

קשר עם אנשים דורש מידה מסוימת של אנרגיה, אז כאשר האנרגיות שלי נמוכות אני פשוט נמנעת מלהיפגש עם אנשים.

נמנעת מלהרים טלפון. 

נמנעת מלהגיב לפוסטים, למרות שאני קוראת את הבלוגים הקבועים שלי במסירות רבה.

מתחפרת, מסתגרת. 

זה חלק מהתהליך, כנראה, ואני שמחה על התהליך – פשוט צריך לעבור אותו. לתת עבודה, לא לעגל פינות, לא לחפף ולא להפסיק….

ואת התוצאות (מניסיון העבר) רואים די מהר (באימון, לפחות, לא תמיד בטיפול פסיכולוגי). 

אז אני אופטימית, ואני עושה היכרות מחודשת עם אמפי הילדה, ואמפי התינוקת, ואמפי המתבגרת….ועם אמא ואבא של אמפי שכבר הופנמו בתוכי והפכו לחלק ממני….לומדת להכיר, לומדת לקבל, לומדת להבין……לומדת לפוגג את מה שכבר לא רלוונטי.

שיהיה לי בהצלחה