ארכיון חודשי: יולי 2013

בלוגולדת

היום בלוגולדת 

היום בלוגולדת 

היום בלוגולדת 

לאמפיארטי….

 

לפני שנה בדיוק, כמה שבועות לקראת עזיבתי את מקום עבודתי – פצחתי בבלוג הזה

 

שנה עברה, ודומה שבינתיים הצלחתי לעשות בדיוק מה שחשבתי שאני רוצה לעשות בזמן הזה.

 

אני כותבת.

אני עוזרת לבתי עם הנכדים.

אני נחה.

השתחררתי מהלחצים והתסכולים של העבודה, שלמרות שהצלחתי בה מאד – לא נהניתי ממנה.

השארתי מאחור את מקצוע המחשבים – שהסיבה היחידה שבחרתי בו, והתמדתי בו למרות ניסיונות חוזרים להשתחרר ממנו – היתה כלכלית!

 

הגברתי את הפעילות הספורטיבית שלי.

אני נפגשת עם חברות, קוראת, צופה בסדרות וסרטים בטלוויזיה כשבא לי, ישנה בצהריים כשבא לי.

 

אני לומדת ומתכננת להמשיך ללמוד.

 

אני מטפלת בעצמי ולומדת עוד ועוד להכיר את עצמי באמת, להתוודע לכל מה שיש בתוכי, 

כל מה שהוא חלק ממני והעדפתי להימנע מלהתמודד או להתעמת איתו – 

ואז לומדת להכיל ולקבל אותי, על כל חלקיי…

לומדת לאט לאט לזהות ופוגג בי דפוסים ישנים שכבר אינם רלוונטיים לחיי הנוכחיים…

 

יש לי בלוגולדת ואני בדיוק היכן שרציתי להיות

מזל טוב לי פרחחיוך

 

חזרה לשיגרה…

בסופו של דבר בתי התקשרה לבני וביניהם הכל בסדר

שניהם תיאמו בין העיסוקים שלהם – ונפגשו סוף סוף אתמול אחרי הצהריים

וגם אני ובעלי הגענו לבקר אצלה אתמול אחרי הצהריים, לבלות איתה ועם נכדינו המדהימים שכבר חלמתי עליהם בלילה מרוב געגועים

הכל לכאורה שב על מקומו בשלום – אבל יש זרמים תת קרקעיים – בעיקר בין בתי לאביה, ונראה לי שגם בין חתני לבין בעלי ולביני.

נצטרך להתמודד עם זה מתישהו בקרוב. 

הבילוי המשותף אתמול (כולם יחד בלי חתני) היה מושלם! הילדים היו במצב רוח טוב וכולנו נהנינו יחד, ובתי גם נהנתה מהעזרה הפיסית שקיבלה

וזה איפשר לה להתנהל בנחת ובשלווה עם מטלות הילדים והבית….

 

והבקר חזרנו לאיזושהי שיגרה…

בני נסע לצפון אל ביתה של חברתו, במטרה להיות איתה אצל הוריה היום ולהביא אותה אלינו מחר. 

יש לו "גיג" (הופעה) בירושלים מחר, והיא תצטרך אליו, ולה יש ראיון לחידוש הויזה בשגרירות ארה"ב ביום רביעי.

אז זכינו לבלות איתה קצת זמן איכות….וביום חמישי תשוב להוריה…

 

הייתי באימון שלי הבקר כבכל יום שני – ממשיכה לגלות את עצמי לעצמי, להכיר ולקבל – בלי לשפוט – מה מפעיל אותי – ולהשתחרר ממה שמיותר.

וכבהרגלי בזמן האחרון אחרי האימון הרגשי אני פוצחת באימון גופני – זה גם משחרר ומטהר את כל מה שמצטבר באימון הבוקר וגם כמובן תמיד טוב

לבריאות ולכושר חיוך

 

חזרתי הביתה ועשיתי שיעורי בית בפסיכו-אסטרולוגיה….וכעת אשב עם ספר טוב…

כן, ממש שיגרה.

 

הורי מגיעים בששי אחרי הצהריים, אז גיסתי מארגנת ארוחת ערב. 

מקווה שהטיסה תעבור עליהם בנעימים ושלא יהיו עייפים מדי. 

כיון שהיא מורה, והלימודים מתחילים כבר בשבוע האחרון של אוגוסט, היא ביקשה שהורי יהיו אצלם בחלק הראשון של הביקור, ובשבועיים האחרונים הם יעברו אלינו. 

תמיד אנחנו מתאמים כך וזה תמיד מסתדר מצוין.

כך כאשר הם יעברו אלינו, יהיה להם איזה שבוע להיות כאן במקביל לבני, ואז הוא יטוס והם יישארו עוד שבוע איתנו לבד.

אולי זה יעזור לי להתגעגע אליו פחות….

אבל כבר אמרתי שכל עוד טוב לו – והפעם אני יודעת בטוח שיהיה לו טוב – אז אני בסדר גם אם הוא רחוק.

הוא מתחיל לימודים שוב, הוא יגור עם חברתו….נראה לי שיהיה יופי. 

אז שבוע טוב לי ולכולנו 

 

מה עובר עליה?

בני בארץ כבר מיום רביעי.

מרגע שנחת הוא מנסה להיפגש עם אחותו, לראות את אחייניו – ולא הולך לו.

משהו עובר על הילדה הזאת….

נכון, היא לא הרגישה טוב…אבל הוא הציע לעבור אצלה – כמה וכמה פעמים… לא להטריח אותה להגיע אליו…

והיום היא מרגישה מצוין.

העיקר היא באה אלי בטענות בשיחה ההיא שאנחנו לא מוכנים "לצאת מאזור הנוחות שלנו"…

 

ואפילו על מחר היא לא מוכנה להתחייב…

מה חושב הילד על תרגילי ההתחמקות האלה שהיא עושה לו?

להריץ אותו בכל מנהטן בחיפוש אחר קסדת האופניים המושלמת לחכמוד היא ידעה יופי.

כואב לי הלב עליו….

אבל אני לא מתערבת…..

 

בהמשך לפוסט הסלולרי של קיימן…

הרמתי את הכפפה בעקבות הפוסט של קיימן : 

אדם ניכר בכוסו, כיסו, כעסו ומכשיר הסלולר שלו…

הנה המסכים הראשיים במכשיר האנדרויד שלי: 

בעמוד הראשון הכנסתי widget של ספר הטלפונים, בו הצבתי את אנשי הקשר שאיתם אני בקשר שוטף, יומיומי או לפחות שבועי. כיוון שזה אנדרויד אני מסנכרנת את אנשי הקשר שלי עם google, ושייכתי לכל אחד מהם גם תמונה. ברור שעבור הפוסט הזה הסתרתי את השמות והתמונות קריצה

 


בעמוד השני הצבתי שעה ותאריך, תקציר של לוח השנה שלי ושתי אפליקציות שימושיות: מחשבון וגישה ל-google drive שם יש מסמכים משותפים לי ולבעלי. לא יודעת בכלל מאיפה הגיעו שתי האפליקציות של המוסיקה – ייתכן שבעלי הציב לי אותן שם כאשר הוריד לי מוסיקה למכשיר….

אז מסודרת – כן , אבל לא פנטית כנראה….בהזדמנות אסיר את האפליקציות המיותרות (הן גם ככה מופיעות גם במסכי ה"יישומים" שמכילים את כל מה שקיים לי במכשיר. (דרך אגב אני כן מקפידה להסיר אפליקציות שהורדתי לניסיון ולא הוכיחו את עצמן). 

 


בעמוד השלישי מופיעות אפליקציות שימושיות כגון  : מזג האוויר, דוא"ל (יש לי גם gmail בעמוד הבא אבל באפליקציית הדוא"ל הזאת אני משתמשת עבור המייל של אמפיארטי בלבד, לא המייל האישי שלי)…כמו כן מילון מורפיקס, whatsapp, לוח שנה עברי (עבור החגים), אפליקציה לכיוון הצ'לו, המראות/נחיתות נתב"ג ובעיקר: google tasks שמסתנכרן לי עם ה-tasks שבלוח השנה של google – יותר טוב למשימות מפתקים על לוח שעם, עבורי, כי יש בזה גם תאריכי יעד וכו.

מ-ynet אני מקבלת רק עדכונים של כותרות החדשות – וזה חוסך לי את הצורך לשמוע/לראות חדשות.

אפליקציית drawsomething אמנם נחשבת ענתיקה כבר אבל אני גיליתי אותה רק לפני כמה חודשים ובעיקר משחקת מול בני וחברתו – עוד אמצעי לשמור על קשר כאשר הם שם ואני כאן חיוך

 


העמוד הזה הוא בעצם הכי שימושי אצלי ורוב הזמן אני עליו. 

השעון משמש גם כשעון מעורר (יש אינסוף שעונים מעוררים, כל אחד ביום/שעה משלו ואפשרות ליום קבוע וכו) וגם כטיימר (למשל כאשר אני מבשלת).

בגלריה אני משוויצה עם התמונות של הנכדים והחתולים… קריצה

ובמצלמה דואגת לתעד עוד ועוד…

ה-gmail כאמור מנהל את הדוא"ל האישי שלי, וה-box מאד מאד שימושי אצלנו במשפחה לשיתוף תמונות ומסמכים. יש תיקיות …הכל מסודר ומתוקתק. נראה לי שברור באיזו קטגוריה אני מתברגת מבחינת הסדר…

לוח השנה מנהל את יומי ומשמש כהרחבה של הזיכרון שלי שהולך ודועך עם השנים (זה שווה פוסט שלם נפרד – כמי שפעם זכרה הכל כמו מחשב ובמהלך השנים חלה התדרדרות כלשהו..קטנה ופרוגרסיבית…..מאד טראומטי!) 

ה-pango מסייע לי בקלות לחנות בכל מקום

הפייסבוק קצת מיותר כאן בסלולרי אבל בכל זאת אני מתעדכנת בעזרתו – בעיקר מול הצעירים שבמשפחה שמנהלים את כל חייהם שם…

ואחרון חביב ה-waze שכבר לא נוסעת בלעדיו גם אם אני יודעת את הדרך – רק כדי לקבל מסלולים מהירים מעודכנים לאותו הרגע, ולדעת מתי בעצם אני אמורה להגיע…..

 

מבחינת משחקים אני בעיקר עם משחקי קלפים …יש לי אפליקציה של 250 משחקי קלפים שונים, מתוכם אני משחקת בכ-10…

יש לי angry birds ו-move it ואולי עוד משהו אבל אין לי סבלנות …..

 

 

זהו נראה לי. 

עוד מישהו מרים את הכפפה? 


הוא הגיע :)

זה עוד לא קרה לנו.

בעלי ואני הגענו לשדה התעופה דקה (על השעון) לפני שבני וחברתו יצאו…….

זה היה מדהים.

החיבוקים, הכיף, ההקלה שהגיעו, שהם בסדר, שהטיסה היתה מצויינת, שהיציאה עברה מהר וחלק….

הוא ישן רוב הטיסה כך שלא היה יותר מדי עייף. היא ישנה קצת בחלק הראשון של הטיסה אבל רוב הזמן היתה ערה…

אז בדרך הביתה היא כבר נרדמה במושב האחורי של האוטו….

החתולים שמחו מאד לראות אותם, ומייד "התלבשו" על המזוודות שלהם, על המצילות שלו והכינור שלה…

הגענו אלינו הביתה ואז הוריה הגיעו לקחת אותה.

הזוג הצעיר היו קצת מבואסים מזה שהם נפרדים לכמה ימים אבל….אין מה לעשות. כל אחד מהם רוצה להיות עם משפחתו….

 

עוד ישבנו קצת ביחד איתם – שרנו לה "שלשום יום הולדת" ונתנו לה את המתנה (בובת פרווה "צפרדע" מדליקה לגמרי) .

הם לא רצו לאכול צהריים אצלנו (הבנתי שאמא שלה מבשלת כבר כמה שבועות לקראת הביקור הזה…) אבל 

אכלנו מעוגת האפרסקים (שיצאה מצוין, למרות שאני עדיין מעדיפה את הגרסא של התותים)…

ואז הם יצאו צפונה (הם גרים בצפת) ובני נשאר איתנו – ורק אז אכלנו צהריים יחד

והצלחנו להשאיר אותו ער וערני….כך שהוא הלך לישון בסביבות חצות וקם נורמלי לגמרי בסביבות תשע וחצי הבקר.

אולי אולי אולי הפעם לא יסבול כל כך מהג'ט לג

בכל אופן הנה מה שנשאר מהעוגה

זה יותר סוג של trifle מאשר עוגה – פשוט חופנים עם כף גדולה ושמים בצלחת….

והנה מה שנשאר מהפאי בשר

ויש כמובן עוד עוף ותפוחי אדמה ובטטות וסלט ו……גם קצת פסטה ברוטב עגבניות….

בקיצור לא ירעב ה"תינוקי" שלנו. 

היום נראה לי שנלך לקנות לו קצת בגדים/נעליים, 

ואז לשחות

ואז אולי לבקר אצל הנכדים/אחיינים ….

ובערב בטח כבר ייפגש עם חברים

הוא הגיע וזה כיף כיף כיף הכי גדול שיכול להיות!

יום קשה

יום קשה (רגשית) עבר על כוחותינו היום (כלומר עלי). 

על הבוקר אימון – שבו הבנתי, לבושתי הגדולה, שלאחרונה אני משחזרת את מערכת היחסים שהיתה לי מול אבא שלי, על הבעל שלי.

אוי לבושה.

ממש התחלתי לצחוק (תוך כדי בכי) אצל המאמנת שלי.

סיפרתי לה שאני נמנעת מלהפיל על בעלי את החרדות והשאלות הקיומיות שלי בגלל מה שעובר עליו בתקופה הזאת.

הוא במצוקה, אמרתי. קשה לו לבד בעסק. חסר לו השותף, גם באופן מעשי אבל גם מההיבט הרגשי. 

והיא בשלה: את רואה את המצוקה שלו כי את במצוקה.

את מרגישה שהוא חסר לך, כשותף.

אוקיי. אולי. 

חזרנו לדבר על היחסים עם אבא. על החרדה שלי מפני התפרצויות הפתע שלו.

לעולם לא ניתן היה לדעת מה יקפיץ לו את הפיוז. לא היתה בכך שום עקביות.

על החרדות הקיומיות שלו: ה"מה יהיה" הקבוע שלו.

עד היום הוא מחפש על מה לדאוג, מה עלול להשתבש, מי סידר אותו במחיר ואיך לעשות חקר שוק שנתיים על מוצר…

בכל דבר הוא ישר מוצא מה לא תקין, וכולם חשודים בעיניו.

היה קשה לגדול בבית כזה.

אין שום זכר בין האופי שלו לאופי של בעלי. הספונטני. האופטימי. שתמיד קיבל אותי בדיוק כפי שאני ולא חיפש מה לא בסדר ומה צריך לתקן. 

אז איך הצלחתי לעשות את השחזור הזה פתאום, ולמה? 

משהו בסטאטוס הנוכחי שלי כנראה עורר בי את הילדה הקטנה, שתלויה בהוריה ומקבלת כל הזמן "לא" ומפסיקה לבקש….ובאיזשהו שלב מפסיקה אפילו לרצות.

משהו בתהליך הנוכחי שאני עוברת, שבו אני לומדת להכיר את עצמי ומגלה את הרצון שלי – רצון שהדחקתי שנים….

מציף כנראה את הילדה ההיא, המרצה, המתבטלת, שפוחדת שיכעסו עליה, שיוצאת מתוך הנחה שיגידו לה לא…..

 

ושנייה אחרי שאני יוצאת מהאימון, טלפון מהבת שלי. היא צריכה לדבר איתי. נשמע אפילו….היא מזמנת אותי לשיחה.

ואני נושמת לתוך כל המגננות שלי שמייד עולות. אני במקום פגיע. כרגע גיליתי משהו פורץ דרך בעצמי….האם יש בי כוחות להתמודד עם אחת ה"שיחות" שלה עכשיו? 

לא התהפכו קצת היוצרות? היא מזמנת אותי לשיחה?

אבל הלכתי.

אני שם בשבילה, באש ובמים. ובשיחות.

מקשיבה. עונה. לא מתגוננת אבל מפרטת. פותחת דברים שגם אני נושאת איתי זמן רב.

בעיקר, אני אומרת לה, צריך לתאם ציפיות.

בעיקר, אני אומרת – אני מתחשבת במצב שלהם, בלחץ שלהם, בקשיים הכלכליים שלהם – אבל יש גבול למה שאני יכולה לתת.

ובנתינה אני לא מתכוונת רק לסיוע כספי.

הם כבר משפחה, הם כבר אנשים בוגרים. הם צריכים לדעת שאף אחד לא חייב להם כלום.

היא צריכה לדעת שאחרי שנים שלא היה לי רצון, חוץ ממילוי רצונם של אחרים – היום אני כבר עושה רק מה שאני באמת רוצה.

ואני באמת רוצה לעזור לה. ואני באמת רוצה לבלות עם נכדיי. ואני באמת רוצה שיהיה לה טוב. אבל יש לי מגבלות.

ואם היא צריכה ממני יותר – היא מוזמנת לבקש, אבל שתדע שייתכן שהתשובה תהיה שלילית. 

ושזה לא יהיה סוף העולם אם התשובה תהיה שלילית. ועדיין אוהב אותה ואהיה שם בשבילה. 

פשוט – לא על חשבון עצמי. 

ובעלה – הכל כך רגיש כאשר מדובר בו עצמו וכל כך אטום כאשר מדובר ברגשות אחרים – יצטרך להתאים את הציפיות שלו למציאות.

ולהכיר בכך שמה שהוא קיבל ומקבל מאיתנו (גם בתמיכה פעילה פיזית ונפשית וגם כלכלית) הוא מעולם לא קיבל ולא יקבל מהוריו. 

וגם אם הוא מצפה ליותר – להרבה יותר – אין לי מה לעשות עם זה. וזו המציאות. 

 

היום הזה התיש אותי.

חשבתי להתעמל אבל כבר לא הספקתי.

ערכתי קניות לקראת ההגעה שלי בני.

לחברתו היה יום הולדת אתמול, ולכבודה הוא ביקש ממני לאפות את עוגת התותים המפורסמת שלי.

"אין תותים", צחקתי, והוא התפלא. בניו יורק יש הכל – כל השנה. איך זה יכול להיות שאין כאן תותים?

העוגה הזו היא עוגת ימי ההולדת שלו ושל בתי. הוא בתחילת עונת התותים והיא בסופה.

אז מה עושים? בעלי כמובן מייד פתר את העניין ואמר שאפשר להכין את אותה העוגה רק עם אפרסקים.

אז אפיתי את הבסיס לעוגת התותים עם אפרסקים. 

בעוגה הזאת יש שלש שכבות: בצק פריך (אפוי), מלית מפודינג תות (חסר בשוק! ) או לחלופין קורנפלור מבושל במיץ תפוזים מעורבב עם קצף של חלבוני ביצים (כן, כבר הערתם לי כאן על הסכנה בסלמונלה – שנים שאני , ואמי לפני, אופות את העוגה הזאת ולא מודעות לעניין הזה )….

ולמעלה – קצפת משמנת מתוקה וקישוטי תותים (שיהפכו בקיץ לאפרסקים)…..אבל את זה משאירים לרגע האחרון.

העוגה הכי טעימה אחרי שהיא יושבת יומיים במקרר, והבצק סופג את הטעמים של המלית……

אז היא כבר מחכה במקרר…..

מחר אבשל עוד כמה דברים שבני אוהב במיוחד…..

וביום רביעי הוא מגיע. 

עכשיו אני כבר אחרי מקלחת, שפכתי את נשמתי על הנייר הוירטואלי של הבלוג…..ואני הולכת לרבוץ קצת מול הטלוויזיה…..מנוחת הלוחמת

הספירה לאחור….עוד 3 ימים הבן שלי מגיע

ביום רביעי הם מגיעים – הבן וחברתו. לביקור של חודש.

טוב, חברתו תילקח מייד הביתה אל הוריה בצפת – הם מתגעגעים יותר מדי, והיא משתפת פעולה. 

א-פרו-פו just והפוסט שלה על חלומות – כלתי לעתיד (טפו טפו חמסה חמסה – מקווה שזה באמת מה שיהיה) חונכה בחינוך "סובייטי" , כמו ש-just קוראת לזה.

לא על ידי מטפלת אלא על ידי הורים רוסים. אנשים מקסימים, טובי לב, משכילים, מוזקאים שניהם (והאב מורה לכינור) וקשוחים לאללה בחינוך הבנות.

יש להם שתי בנות – הגדולה חיה בגרמניה והתחתנה שם עם גרמני (לא יהודי). 

הקטנה יוצאת עם הבן שלי, וחיה בארה"ב מאז נסעה לשם ללימודים לפני שמונה או תשע שנים. מוסיקה. כינור. אחרי שהאבא הושיב אותה מגיל 0 להקשיב למוסיקה, לנגן, להתאמן, להתמיד. 

הגדולה היא נעימה, זורמת, לא מתמרדת – אומרת כן לכל …..ובסוף עושה רק את מה שהיא רוצה. ולאו דווקא מה שההורים רצו.

הקטנה בועטת, מתמרדת, ובסוף עושה את כל מה שההורים אומרים. 

מצחיק. 

די מחמם את הלב, האמת.

היתה לה אפשרות לבחור ובסוף היא בחרה במה שהם רצו עבורה. והיא כבר לקראת סיום הדוקטורט במוסיקה, שם בארה"ב. 

את בני היא פגשה שם, באיזה בליינט דייט הזוי שסידר להם חבר משותף. היתה שם אהבה ממבט ראשון. 

אז ביום רביעי הם נוחתים בארץ לחודש שלם. ואני כבר סופרת את הימים ואת השעות.

יש לה היום יום הולדת אז אני מתכננת לאפות לה עוגה…וקניתי לה מתנה…

וסידרתי את החדר של הבן…ואני מתכננת את שאר הבישולים לפי מה שהוא אוהב….

ופיניתי לי את כל השבוע – אפילו לפסיכו-אסטרולוגיה לא אגיע השבוע (בכל זאת הוא נוחת באותו היום!) …

אז היא תתחיל את הביקור בצפת, אצל הוריה, ויהיה לי זמן איכות לבד עם הבן. 

לי ולבעלי כמובן, ולאחותו והכי הרבה….לאחייניו. הוא קשור כל כך לאחיינים…והגדול כבר גם קשור מאד אליו. 

קורא לו "דוד". האמת מהצד של חתני יש לו רק דודות. בני הוא הדוד היחידי שיש לו. אז מתאים לקרוא לו "דוד". 

בעוד חודש הם חוזרים לארה"ב, הפעם יחד – לבוסטון, שם היא מתחילה את שנת הלימודים האחרונה שלה והוא מתחיל תואר שני. 

גם כן במוסיקה. ג'אז. תופים. עיבוד, הלחנה. 

אבל בחודש הקרוב הם כאן.

איזה כיף!

שבוע אחרי הגעתם מגיעים גם הורי לביקור – גם כן של חודש. אבל בשבועיים הראשונים הם יהיו אצל אחי. חצי חצי, כך אנחנו תמיד עושים זאת.

ובאוגוסט מתישהו נצא כולנו לחופשה משפחתית בצפון – הורי, בני וחברתו, בתי והמשפחה, ואנחנו. 

סופרת את הימים…

אנו סובבים בשתי דרכים שונות יום ולילה לאורכן

אנחנו יחד, באהבה, בחברות, בהרפתקאות החיים….

אבל מטבע הדברים אנחנו פוסעים בדרכים אחרות. כל אחד מאיתנו והמסלול שלו. 

אנחנו יחד, חיים יחד, יוצרים יחד: מציאות, משפחה, הנאה, תמיכה הדדית….

אבל בו בזמן כל אחד מאיתנו עושה את דרכו והמהמורות שונות הן במהותן והן בעיתויין…..

 

כאשר החלטנו, יחד, אחרי הכנה של כארבע שנים, שאני באמת יכולה סוף סוף לעזוב את העבודה – לא ידענו על המחלה האורבת לבתו של השותף שלך.

השותף שלך….אני בעצם קוראת לו "אשתך". ככה מערכת היחסים ביניכם כמעט מההתחלה. 

אוהבים, משלימים זה את זה בתכונותיכם הכמעט הופכיות זה לזה…רבים בלי סוף וצומחים יחד. 

לא מכירה הרבה שותפויות כאלה, ומשפחתו הפכה להיות גם משפחתנו. ילדיו….ילדינו. ילדינו….ילדיו.

 

יצאתי לחופשי ומייד בתנו ילדה, ומייד אחר כך חלית במחלת הנשיקה. החודשים הראשונים של חירותי היו נפלאים אבל כרוכים בטיפול ועזרה…

רק התחלת להתאושש, וגם אני….ואז נחתה עליהם (ועלינו) המכה: בתו חלתה במחלה ממארת. 

וכך מהיום למחר, עם הטיפולים האגרסייביים והניתוח המסובך….הוא נעלם לך.

כבר שמונה חודשים שהוא לא בעבודה (לאחרונה החל לחזור קצת) ולא בחייך.

כל העול של העסק נפל עליך, גם היבטים של העבודה שהוא מצטיין בהם ולך קשה איתם.

פיזית ונפשית אתה מתפקד שם לבד – ויותר מאשר פיזית, נראה לי שהקושי הוא נפשי. הגעגוע לביחד שלכם, לתמיכה ההדדית.

ולאורך כל היממה – הדאגה הנוראית לילדה, שהיא גם בעצם שלנו. 

והתקופה קשה, גם מהבחינה העסקית. גם אובייקטיבית זו תקופה קשה, כלכלית. והעסק סובל, לפחות יחסית להצלחה שהיתה בשנים קודמות.

 

ומצד אחד אתה לגמרי תומך במהלך שלי, ובתהליכי הצמיחה שלי….ומצד שני אינך באמת מבין אותם.

גם ככה אתה לא ממש טיפוס של חפירות והתפלספויות ושאלות קיומיות…… ועכשיו אתה בכלל לא במקום נפשי או רגשי מתאים להשתתף איתי במסע הזה.

 

אז כן, אדבר איתך….כשאבשיל לכך. כשארגיש שאתה גם בשל לכך. אבל כרגע אני מרגישה שאני לבד בקטע הזה.

לא כי נטשת, לא כי אתה מתנגד, אלא כי לא מתאים כרגע להכביד עליך עם דברים כאלה.

זו תחושת הבטן שלי ואני מכירה אותך לא מהיום. 

 

וכפי שידעתי מתי הרגע הנכון השבוע להתלבט איתך לגבי ההרשמה ואופן התשלום המומלץ לתכנית המאמנים בחורף הקרוב, וקבלתי ממך בדיוק את התשובות שהייתי צריכה…..כך גם אדע – אני מאמינה ומקווה – מתי הרגע הנכון לדבר על חיי החדשים בכלל. מה אתה מרגיש לגביהם, מה אתה חושב, ממה אתה חושש……

 

ובינתיים אני כאן תומכת בך – עוזרת גם עם היבטים שונים של העסק,

מקשיבה הקשבה מלאה לכל מה שאתה מביא הביתה בסופו של כל יום, 

יחד איתך תומכת בשותף ובמשפחתו

אני כאן.

נכון שאני עוברת תהליכים משלי, אבל אני כאן איתך ובשבילך.

 

והיקום דואג לנו בינתיים

 

 

רגרסיה?

כל השבוע היה נהדר.

התאמנתי (נפשית ופיסית), נפגשתי עם חברות, למדתי, קראתי, ביליתי בכיף עם הנכדים…….

עשיתי מה שרציתי, נהניתי ממה שעשיתי, תרמתי מזמני ומאהבתי לחבריי ולאהוביי…..

בשבת בבקר בדרך לקאנטרי ממש הרגשתי אושר. שרתי לי כל הדרך.

והתאמנתי כשעה וחצי בכיף ומכל הלב.

והילדים באו עם הנכדים ונהנינו עד הגג. 

ואחרי הצהריים פתאם ….נפילה.

בטוח שמשהו עומד להשתבש.

האשלייה של האושר …..היא רק אשלייה.

אני לא באמת רואה את המציאות כפי שהיא.

אני לא יודעת איך בעלי באמת מרגיש לגבי העובדה שאני לא עובדת.

אני לא שואלת ואני לא רוצה לדעת. אני מפחדת.

אני לא באמת יודעת אם הוא עדיין אוהב אותי.

אני לא יודעת מה יהיה.

אוי, מה יהיה? מה יהיה איתי? מה יהיה איתנו? 

אולי לא כדאי שארשם להמשך הלימודים.

אולי עדיף שאחזור לעבודה, או אמצא לי עבודה אחרת אבל באותו מקצוע….

מה יהיה? 

כאילו משהו עומד להתמוטט. עלי, מתחת לרגליי….

 

 

 

יום בחיי

אז נקראתי על ידי בתי לשמור על שמנדובון החולה למשך כמה שעות בזמן שהיא עובדת.

כזכור – מרקורי בנסיגה…

דווקא הנסיעה אליה עברה חלק, למרות שבשעה זו של הבקר הפקקים בשיאם.

נסעתי עם הרכב של בעלי. הוא נסע עם שלי כי היה צריך לעשות לו טיפול, וגילינו שאם הרכב בתל אביב המוסך נותן שירות נוסף ולוקח ומחזיר את הרכב בעצמו מהטיפול. 

הגעתי לבתי לפני הזמן (זה בדרך כלל מה שקורה אתי – ההיפך הגמור ממנה, וגם מבעלי, דרך אגב). 

התברר שהיא התעוררה עם מיגרנה מהגיהנום (גם את זה היא קיבלה בנדיבות מבעלי והוריו). 

היא כבר התקשרה ומצאה לעצמה מחליפה לעבודה באותו היום (היא עושה אבחונים פסיכו-דידקטיים לילדים) אבל היא חייבת לנסוע לתל אביב להביא למחליפה את כל החומר. 

אז לרגע נראה שבמקום שאשמור על השמנדוב עד 13:00-14:00 כמתוכנן, זה יהיה קצר יותר. 

שמנדובון הרגיש די בסדר ושיחקנו לנו בכיף רוב הזמן. הוא עדיין לא היה במיטבו, וזה גם בא לידי ביטוי באוכל. 

לא שהוא לא רצה לאכול. אבל לא היה לו כח לאכול מוצקים. 

טוב, הוא חולה, לא נורא שיתקע בקבוקים – לפחות הוא מקבל את הויטמינים ואת הקלוריות. 

בעשר הוא נרדם פתאם, ככה איפה שהוא ישב….מאד נדיר אבל מובן, במצבו. 

השכבתי אותו והתפניתי לקרוא. 

עד אותו הרגע זה עדיין נראה כמו בייבי סיטר מהסרטים.

בתי חזרה תוך שעתיים, מסטולה מכאב הראש, ונשכבה מייד במיטתה ונרדמה.

הבנתי שאני נשארת עוד כמה זמן.

המשכתי לקרוא עד שהשמנדוב התעורר, בוכה ורעב ועם חיתול מלא כל טוב. 

המשכנו לשחק בכיף בזמן שהמסכנה חרפה (ונחרה) בחדר. 

כל הזמן הפריעו לה טלפונים ו-smsים….ולא היתה לה ברירה אלא לענות, כי זה היה בענייני עבודה.

השמנדוב כבר בשלב שהוא נעמד בכל מקום ומנסה ללכת לאורך החפצים, רהיטים וכמובן…בעזרת סבתא. 

אחד התחביבים שלו הוא לטפס על אנשים.

אני ממש מתמוגגת מזה – יושבת או שוכבת ונותנת לו בכיף לעשות עלי תרגילי אקרובטיקה. 

אפילו נעזרתי בו לעשות את התרגילים שהאוסתיאופט נתן לי. הוא היווה משקולת לא רעה קריצה

באיזשהו שלב בתי התעוררה, חיממתי לה אוכל, ואחרי שאכלה חזרה למיטה. 

הפעם נגמרו הטלפונים והיא הצליחה להרביץ כמה שעות שינה.

בינתיים השמנדוב נהיה עייף בעצמו והתחיל לחטוף כאפות מכל החפצים/רהיטים שהוא ניסה להעמד בעזרתם.

ככה זה כשהם נהיים עייפים – מתחילה השלומיאליות. מסכן קטן.

באחד הניסיונות שלי בכל זאת לתת לו אוכל של אנשים, ולאחר שהוא הכריז חד משמעית שהוא רוצה לצאת מכסא האוכל – עשיתי איזו תנועה

לא טובה בזמן שהרמתי אותו, והצלחתי לגרום לאזור חדש לגמרי בגב שלי להיתפס….

אז עכשיו גם הייתי עם גב אמצעי ימני תפוס, גב תחתון ימני כואב מאד, וגב תחתון שמאלי כואב קמעה….תענוג!

בסופו של דבר גם הוא נרדם שוב, ובשלב זה גם אני התחלתי לפתח כאב ראש, אכלתי איזה יוגורט או משהו ונשכבתי גם אני על הספה.

רק אז שמתי לב שזה כל מה שאכלתי עד כה….

בתי התעוררה לקראת 15:00. היא היתה בהלם מהשעה, אבל הסברתי לה שלא היה מצב שהייתי מעירה אותה במצבה.

וממילא קבעתי לי עיסוי לשעה 17:00 אז לא היה כבר טעם לחזור הביתה, אשאר איתה עד אז.

שתינו לנו קפה ושיחקנו עם שמנדוב (שהתעורר בינתיים)….עד שהגיע הזמן להביא את חכמוד מהגן (היא) ולנסוע לעיסוי (אני).

יצאנו לנו שתינו מהבית, נכנסתי לרכב (של בעלי), שרתח מהשמש הישירה …ו…..הקלדתי קוד אימובילייזר שגוי.

זו לא היתה הבעייה….הבעייה היתה שמשום מה התעקשתי להתווכח עם האימובילייזר, שאני צודקת והוא טועה.

מישהו אמר "מרקורי בנסיגה"? 

האימובילייזר ניצח, כמובן, כי אחרי שעשיתי זאת 3 פעמים הוא פשוט נעל את עצמו וכבר לא יכלתי להקיש את המספר הנכון, 

שבינתיים נזכרתי בו, כמובן.

מי מכם שמכיר את אימובילייזר יודע שיש לו סבלנות, וכאשר מקישים קוד שגוי 3 פעמים הוא פשוט ממתין איזו רבע שעה עד שהוא מאפשר

לנסות שוב. 

יצאתי מהרכב (הרותח) וחיכיתי את הרבע שעה הזו בצל……

המעסה שלי (שהיא גם חברה טובה) אמרה לי בטלפון שזה לא נורא שאאחר ברבע שעה מאוהב

כשלבסוף הגעתי אליה (האימובילייזר התרצה בסוף) היא פרקה לי את כל חלקי הגב התפוס וגם שאר הגוף (שהתברר שהיה תפוס לא פחות) ועוד הוסיפה כעשר דקות שמיימיות של רפלקסולוגיה בסוף….

בכל זאת סיימתי כמו שצריך את השבוע חיוך

איכשהו לא היו המון פקקים בדרך הביתה, בעלי כבר היה בבית (ביום חמישי זה נדיר!), הלכנו למיטה מוקדם (שימו לב שלא אמרתי לישון)…

הגב עדיין קצת תפוס אבל הההרגשה הכללית נהדרת

שבת שלום