ארכיון חודשי: אוגוסט 2013

את מי את אוהבת יותר?

כל אמא תגיד שהיא אוהבת את כל ילדיה אותו הדבר

או לפחות כמעט כל אמא

בפועל איכשהו קורה הרבה שאמא קשורה יותר לאחד מילדיה.

גם אמא מודעת, פסיכולוגית, רגישה בטירוף…

הילד הוא זה שמושך את ההתנהגות של ההורים אליו….

אני רואה כמה החכמוד זקוק לאמא, וכיצד הוא יודע לבטא זאת

אבל אני רואה גם כמה השמנדוב זקוק לה – ותמיד מחכה בצד לתורו

הוא פחות מבטא, הוא זורם, הוא ממתין, הוא מוותר ומתפשר….עד שמגיע איזשהו סף ואז הוא מוחה

 

היא יודעת את זה

והיא לא מצליחה להשתחרר מהקשר העבות שנוצר בינה לבין החכמוד

היא לא מצליחה לכלול בתוך הקשר הזה גם את השמנדוב

היא אוהבת אותו אבל…..פחות

 

היא לא רוצה לאהוב אותו פחות, אבל זה מה שקורה בפועל…..

עצוב לי

עוד מוקדם מדי לסיכומים….

הורי עוד כאן והביקור שלהם טרם הסתיים….

הנכדים כבר בגן אבל "בהדרגה" אז עדיין היום בצהריים נוסעת לשם לשמור עליהם בזמן שבתי עובדת….

בני אמנם חזר לבוסטון …

אבל עוד מוקדם מדי לסכם את החודש האחרון על כל חוויותיו ואירועיו…

 

ביום ראשון הורי יטוסו הביתה לחו"ל

ולמחרת בעלי ואני טסים לצפון איטליה לחופשה בת שבועיים

כן, אנחנו בורחים מכאן לחגים וחוזרים לקראת סוכות…

 

אז עוד מוקדם מדי לסכם איך היה ומה היה

בגדול היה כיף גדול – בילויים משפחתיים ורב משפחתיים וגם אחד על אחד עם בני, עם חברתו, עם הורי, עם הנכדים…

היו גם שיבושים (המזגן בסלון/מטבח/פינת אוכל היה מקולקל במשך שבוע שלם…)

היתה עבודה קשה (עשינו "קייטנה" לנכדים, ארוחות רבות משתתפים למשפחה…)

 

בסך הכל נהנינו מאד

ועוד מעט נוסעים להתאוורר, לנפוש, לטייל, לנוח….להתבודד

רק שנינו…

 

עוד יגיע כנראה הזמן לסיכומים…..

מסקנות

רגשות

עדיין לא

 

 

החופש באמת גדול…

מצד אחד זה באמת נראה כמו חופש גדול, למרות שזה רק 3 שבועות.

מצד שני – אני רואה איך בתי בנתה לה (ולילדים) שגרה חדשה במקום זו שהיתה בימי הגן:

בכל יום יש פעילות כלשהי, לבד או עם אחרים (לפעמים זה איתנו ולפעמים עם חברה או גיסתה וילדיה…)

בצהריים היא משכיבה אותם לישון, ואז או שנחה בעצמה או שמספיקה קצת עבודה בין לבין. 

אחרי הצהריים שוב פעילות כלשהי….

בהתחלת החופש נראה היה שזה יהיה בלתי אפשרי.

השמנדוב היה חולה (הבריא לגמרי ברוך השם) והחכמוד התקשה להתמודד עם השגרה החדשה.

הייתי מגיעה אליה לפעמים בשעות הצהריים רק כדי להעסיק את השמנדוב בזמן שהיא מוודאה שהחכמוד הולך לישון,

ואז היתה משכיבה גם את השמנדוב. 

זה לקח יומיים שלושה והם התרגלו. 

הם זקוקים למנוחה הזו באמצע היום. השמנדוב מקבל גם שנת בוקר עדיין.

היה לה קשה אבל היא השקיעה את המאמץ במשך כמה ימים וזה השתלם. 

וטוב להם, לילדים. כיף להם. עם אמא, עם הדוד, עם הסבים והסבים-רבה…..

טוב להם והם שמחים ורגועים ומראים זאת. אוכלים היטב, צוחקים, משחקים….

ביום ראשון בילינו יחד בעלי ואני, הורי ובתי עם הנכדים.

אתמול זו היתה גיסתי עם הורי, אני , בתי והנכדים.

היום היא בילתה עם גיסתה והילדים וחברה של גיסתה. 

הם בילו יחד בג'ימבורי בקניון ארנה בהרצליה פיתוח. ג'ימבורי שווה לגמרי, דרך אגב, ולא עולה כסף. 

באיזשהו שלב החכמוד אמר לבתי שהוא רוצה הביתה.

"למה אתה רוצה הביתה חכמודי?" שאלה

"אני רעב", אמר לה, "מה נאכל היום בצהריים?" (ביומיים האחרונים לקחנו אותם למסעדות – והם נהנו מאד במסעדות. היום הם אכלו בבית)

"עוף ואורז וירקות" ענתה בתי והוא אמר "יש!" ואז שאל "ואחר כך נלך לישון?"

כך הוטמעה לה השגרה החדשה בבית. תוך ימים ספורים. הם זקוקים לזה וזה עושה להם טוב. 

החופש הגדול

חכמודי יודע שעכשיו החופש הגדול. למזלנו אין לו חופש גדול באמת, אבל זה החופש הגדול שלו – שלושה שבועות שלמים באוגוסט.

שעליהם משלמים חודש מלא כמובן (כן , כן, שמענו שבעצם התשלום הוא שנתי ומחולק ל-12 ולא באמת משלמים על אוגוסט קריצה)…

חכמודי גם ידע שיש לאבא שלו יום הולדת והוא בן….חצי ושלוש. טוב, הוא ידע 33, והוא ידע שהוא בן שנתיים וחצי ….ועשה קצת מיש מש בתשובה. לא נורא. 

הוא עזר לבתי לאפות לו עוגה, לנפח בלונים, לעשות שמח. מאד שמח.

נכון, חכמודי בגיל מאד בעייתי, בודק גבולות ללא הרף , ממש terrible twos קלאסי אבל….הוא חכמודי, הוא מקסים והוא גאון. (של סבתא…)

הוא יושב על השיש אצלם במטבח וקורא לעצמו "ממש טבח". 

הוא שואל: "סבתא את רוצה קפה?" ומראה לי ש"זה הקפה של אבא (שחור) וזה הקפה של אמא (נס מגורען): איזה את רוצה?"

ולוחץ על כפתור ה"אדים" בתמי-בר, ושם בספל שלי כפית קפה, ממלא אותו במים (אלוהים ישמור – אלה מים רותחים ! אבל הוא זהיר ומדוייק!)…"תביאי חלב מהמקרר סבתא" הוא מצווה.

הכל הוא יודע.

גם אצלי בבית הוא מבקש לשבת על השיש. אני מכינה לו שוקו. הוא פותח את פקק קרטון החלב ובסיום סוגר אותו. "שימי בחזרה במקרר" אומר לי.

אני נמסה ממנו. הוא רק בן שנתיים וחצי אני מזכירה לעצמי.

 

שמנדובון מתוק כתמיד אבל עדיין חולה.

התברר בדיעבד שהוא שילב אדמדמת יחד עם דלקת באוזניים. צריך כישרון מיוחד בשביל זה.

ארבעה ימי חום גבוה ואז החום ירד והגוף התכסה בפריחה האופיינית…..ובמקביל בכי וקושי לישון שהתגלו כדלקת אוזניים. עבור זה הוא היה חייב לקחת אנטיביוטיבה….אז הוא גם חלשלוש….אבל עדיין מחייך, פשוט יותר מתמסר מהרגיל…..

הורי נחתו ביום ששי ובערב הוזמנו כולנו לאחי לארוחת ערב. למרות המחלה של השמנדוב היה כיף גדול, להיפגש כולנו יחד – הורי ובני, משפחתו של אחי, משפחתה של בתי ואנחנו. כיף גדול.

מאז בכל יום אנחנו בפעילות כלשהי – או עם הורי, או עם בני, או עם בתי והנכדים – או שילוב כזה או אחר של כולם.

היינו יחד בבריכה שלשום, אתמול הם היו אצלי….כל יום משהו. חגיגה משפחתית אמיתית.

היום אחי וגיסתי לקחו את הורי לטיול בירושלים. מקווה שנהנו ולא היה חם מדי. אין את הלחות המעיקה של מישור החוף…..

מחר כולם אצלנו לארוחת ערב….כבר הגיע שוב יום ששי.

כשבתי היתה בפעוטון היא למדה שיר שהולך משהו כמו 

"החופש הגדול, החופש הגדול, החופש הגדול הגיע

החול קורא, החול קורא, הים הים מריע

עם כדור ועם גלגל, בשמחה נתפוס כל גל" משהו כזה

מישהו מכיר את השיר הזה? לא נתקלתי בו בשום מקום אחר!

 

 

החיים והמוות ביד הלשון?

אחת מהמטרות החשובות של האימון שאני עושה הוא ללמוד להכיר את מה שמניע אותי:

דפוסי מחשבה ואמונות שפיתחתי במהלך השנים (בעיקר בילדות) בדרך כלל כמנגנוני הגנה והישרדות –

ואשר אינם משרתים אותי עוד, ואפילו מכשילים אותי היום.

להכיר אותם, להבין שהם חלק ממני, במקרים מסוימים לזהות כיצד התפתחו ומתי ולאיזה צורך…

לקבל את העובדה שהם חלק ממני

ולאט לאט לתת להם להתפוגג ולהשתחרר כי כאמור כבר אינם משרתים אותי עוד.

אחד מהדפוסים האלה הוא: 

צריך לחשוב היטב לפני שאומרים משהו, עדיף לשתוק כי זה יכול להיגמר ברע

 


את האמונה הזו רכשתי במהלך כל ילדותי, בכל פעם נתקלתי בעוד מקרה ובעוד מקרה שהוכיח לי ואישר לי שאצלי במשפחה

המשפט הזה נכון וכך אני צריכה להתנהל.

בילדותי זה בעיקר היה: כל מה שתגידי ישמש נגדך (וגם שנים אחרי כן לא ישכחו לך מה אמרת),

דברים שאת מבטאת לגבי מה את חושבת או מה את מרגישה – יזכו לכזאת תגובה שלעיתים קרובות מדי תרצי פשוט לבלוע בחזרה את המלים

לאחר שיצאו או עדיף שהאדמה תבלע אותך קודם.

בשנות בגרותי האמונה הזאת השתכללה מעט, ועכשיו היא כוללת גם: יש לחשוב היטב לפני שאומרים משהו כי זה עלול לפגוע במישהו,

ואם פגעת: אין שום דרך לתקן או לקחת בחזרה את מה שאמרת. אה?

נשמע קצת הזוי – כמה כוח יש בי, כביכול, שמילה שלי יכולה כל כך לפגוע. לשבור. להזיק. נשמע הזוי מאד אפילו.

נשמע שזהו דפוס שמנהל אותי, משתק ומשתיק אותי, גורם לי להמנע מעימותים ישירים ואז…

או שאני פשוט לא מבטאת את דעתי או רצוני – ומדחיקה אותם

או שאני מנסה להשיג את מה שאני רוצה בדרכים עקיפות (נשמע כמו מניפולציה….ואני ממש ממש לא אוהבת לחשוב על עצמי כעל מניפולטיבית!)

בדרך כלל פשוט נמנעת….בולעת….מדחיקה….וכאשר באמת באמת קשה לי בתוך סיטאוציה :

יש בי איזה מנגנון ניתוק כזה שמסייע לי להתרחק מהרגשות שאותם אינני מסוגלת לבטא. אבל ניתוק אין משמעו שהם נעלמים

להיפך – הם מצטברים ותוססים מתחת לפני השטח…

 

אז צריך להתחיל להכיר את זה, לזהות את זה, לראות כאשר זה קורה…..לא לשפוט או לכעוס

אבל לקבל את העצמי הזו שמתנהגת ככה מתוך אינסטינקט הישרדות ישן ומוכר ובטוח…. וכבר לגמרי לא רלוונטי!

 

…ולנסות לאט לאט להפעיל אמונה חדשה: 

אני מביעה את עצמי בחופשיות ובכנות בכל מצב לטובת עצמי והסובבים אותי.

השמנדוב החולה

בתי היתה חולה שוב אתמול ושלשום – כאבי גרון ושיעול – וכנראה זה היה רק עניין של זמן עד שגם אחד הילדים (לפחות) יחטוף את זה.

הבקר היא התקשרה לשאול אם אני יכולה לשמור עליו בשעות הבקר בזמן שהיא עובדת, והאמת שלא תכננתי כלום היום חוץ מלבלות עם בני המתוק (שעדיין לא התעורר) בכל אשר יחפץ לעשות – אז הסכמתי בשמחה.

אתמול ביליתי כבר זמן איכות עם בני וחברתו, קנינו להם נעליים ואכלנו יחד צהריים בבית קפה כפרי קטן במושב לא רחוק מהבית.

בערב הייתי בשיעור הלפני-אחרון של הפסיכו-אסטרולוגיה…

היום בהחלט התאים לי להיות סבתא!

 

צריך להבין שכאשר השמנדוב חולה (בערך כמו כאשר בתי היה חולה בגילו) הוא פשוט מתמסר.

גם ככה הוא כולו פינוקים וליטופים וחיוכים – אבל כשהוא חולה הוא אוהב להתחבק ולהתכרבל ולהתלטף – ואין משהו שאני נהנית ממנו יותר מאשר לכרבל תינוק שמנמן חתיך הורס ואהוב….

שעות אני יכולה לשבת/לשכב כך ולמזמז אותו – ללטף לו את הראש, את השומנים שברגליים, על הדרך לעשות קצת רפלקסולוגיה בכפות הרגליים – והוא מרשה. הוא נהנה. הוא זקוק לזה.

גם אמא שלו היתה כזאת חולה מתמסרת…..שעות הייתי שוכבת איתה במיטה כאשר היא עלי, עם חום (בניסיונות להוריד את החום) – ופשוט "אוהבת" אותה עד לבריאות שלמה.

 

בנוסף, למרות שהוא חולה (ובמיוחד שהגרון כואב) – הוא עדיין אוכל. שזו נחת של כל סבתא. 

זה הוא דווקא ממש לא קיבל בתורשה מאמו המתוקה – שבמשך כל תקופת ינקותה ופעוטותה (יש מילה כזו?) פשוט סרבה לאכול…

 

אז הבקר אחרי ששיחק איתי ועם בעלי (לפני שיצא לעבודה) קצת על שטיח המיקי מאוס שלו בסלון, הוא אכל חצי אפרסק, חצי בננה, חצי יוגורט מולר מנגו…אחרי כן התרכבלנו לנו בכיף על הספה בסלון….ופתאם הבנתי שהוא ישן.

 

עכשיו הוא בחדר נכדים/אורחים (המוניטור כמובן דולק קשוב למקרה הצורך) ישן שנת ישרים – ואני כאן כותבת….

בני עדיין לא התעורר….

בריאות שלמה לכולם חיוך