ארכיון חודשי: ספטמבר 2013

התלבטות?

יום שלישי בבוקר. הבוקר אחרי שחזרנו ארצה.

בעלי קפץ לעבודה ואני עורכת קניות אצל הירקן ובסופר ופתאם מצלצל הטלפון הנייד.

על הקו ח', בחור צעיר (בן 34) אותו העסקתי במסגרת עבודתי לשעבר.

ח' בחור מקסים ומבריק, עבד בתחום המחשבים עוד כאשר למד בתיכון, שירת באותה יחידת מחשבים בצבא שאני שירתתי בה (עשרים ומשהו שנים קודם לכן כמובן) וכאשר השתחרר מצה"ל הקים חברה משלו. את עובדיו בחר אחד אחד, כל אחד יותר מוצלח, יותר חכם, יותר מתוק ומקסים מהשני, ורבים מהם הספיקו גם הם להיות מועסקים אצלי בצוות כעובדי חוץ, במהלך כל השנים בהן לא הצלחתי לגייס מישהו (טוב) קבוע לצוות.

קראתי להם "הילדים שלי", גם כי הם היו מדהימים ומוצלחים אבל גם כי הם היו בגילאים של הילדים שלי באמת. 

ועכשיו התהפכו היוצרות, ח' מתקשר אלי ומציע לי עבודה.

הוא עומד לגשת למכרז קטן שהחברה שלי (שלי לשעבר) הוציאה (הסבה של המערכות שלנו מפלטפורמה א' לפלטפורמה ב') – פרוייקט שמוערך בין 3-4- חודשים. יש לו כמובן איש מקצוע מצוין שיבצע את העבודה, אבל הוא חשב שיעניין אותי לנהל (במשרה מאד חלקית) את הפרוייקט הזה. מה דעתי? 

אז ברור שקודם כל זו זריקת עידוד לאגו. כבר מעל לשנה אני מחוץ לעניינים ובכל זאת הוא חושב (ואני מחשיבה את דעתו) שאני מתאימה לתפקיד. 

ואז מתחילה הבטן לעבוד. ולוחץ לי על כל הכפתורים.

אני לא באמת מספיק טובה. או…

אני מצוינת אבל זה מלחיץ אותי. או…

הוא אומר שזה פעם-פעמיים בשבוע אבל מניסיוני זה עלול לקחת ממני יותר. ואני בכלל עזבתי את כל העניין הזה מאחורי. וגם…

הוא אומר שזה מתוכנן לשלושה-ארבעה חודשים אבל תמיד פרוייקטים מתארכים….ומי יודע מתי הוא יתחיל בכלל כי זה מכרז ועד שיגישו אותו ועד שיתקבלו ההחלטות וייחתם החוזה….והלימודים שלי מתחילים בחורף…

רגע – עוד חברות ניגשות למכרזון הזה, ואולי הוא בכלל לא יזכה.

אבל מה אם הוא כן יזכה? ואולי הוא יזכה בעיקר משום שאני אהיה רשומה כמנהלת הפרוייקט…ואולי זו בדיוק הכוונה שלו. 

בקיצור – סלט ירקות עשיתי מההצעה הפשוטה הזאת. 

 

ישבתי הרבה עם ההתלבטות הזאת. כמו שלימדו אותי באימון, נשמתי לתוכה. נתתי לפחדים למלא אותי. התבוננתי בהם.

מי שצף הכי הרבה על פני השטח היו הציפיות. לא, לא של הכריות. הציפיות ממני – שאסור לי לאכזב.

הציפיות שאני חייבת לעמוד בהן גם אם הן לא ריאליות (והן בדרך כלל לא ריאליות).

הדפוס הזה – לעמוד בציפיות בכל מחיר – הוא אשר גרם לי לסבול יותר מכל דבר אחר בעבודה, אבל הוא לא נולד שם.

הוא נולד בילדותי הרחוקה, בציפיות של הורי ממני כילדה, ובצורך הבלתי נלאה שלי לעמוד בהן. גם (בעיקר) כאשר לא היו ריאליות.

ולכן הוא צץ בחוסר פרופורציה – בהזדמנויות שכאלה. ואני מודה לח' על ההזדמנות שנתן לי להתבונן בדפוס הזה ולהתחיל לפוגג אותו.

הרי מה שראיתי היום הוא רק קצה הקרחון של הדפוס הזה…..אבל אם לא אטפל בקצה איך אגיע עמוק יותר, נכון?

 

קראתי היום פוסט של רותי קוטלר לגבי ההחלטות הקטנות שקובעות בסופו של דבר את מסלול החיים. 

ושאלתי את עצמי אם ניתן לנחש לאיזה מסלול ההחלטה הזאת שלי (שדי ברור לי שתהיה שלילית) תיקח אותי הפעם….

 

עזבתי את העבודה כי לא רציתי לעשות אותה יותר. טוב לי עם החופש שלי. עם הנכדים. עם הלימודים.

נכון שהפרוייקט הזה הוא קצר טווח ונקודתי. נכון שאני יכולה להכניס קצת כסף למשפחה. אבל כרגע כסף הוא לא הנושא.

כרגע ההכנסה שלי לא נחוצה. זה יהיה נחמד להשתכר קצת כסף אבל זה לא שהגעתי למצב ההוא שחששתי ממנו, שבו אהיה חייבת

לחזור לעבוד כי איננו מסתדרים כלכלית.

ח' פנה אלי כי חשב שאולי יהיה לי מעניין, שאולי משעמם לי….וכמובן כי אולי זה ייטיב את סיכויו לזכות במכרז.

אבל לי זה לא מתאים. העבודה הזאת לא מושכת אותי. 

התלבטות? לא נראה לי

 

את צודקת

הייתי פעם במסיבת יום הולדת (חמישים, נדמה לי) של עמיתה לעבודה והוזמנה לשם מישהי – סטנדאפיסטית או מורה רוחנית …מי יודע מה היא היתה בדיוק – שאמרה שיש שלושה משפטים שאישה רוצה לשמוע מהגבר שלה:

1) אני אוהב אותך

2) לא אעזוב אותך

3) את צודקת

 

זה צרם לי באותו הרגע, משום מה, אבל עובדה שאני זוכרת את זה למרות שבאופן כללי היא לא עשתה עלי רושם מי יודע מה.

לגבי הראשון אני כנראה בבעייה כי בעלי היקר אמר את המשפט הזה בוודאות רק פעמיים:

הפעם הראשונה היתה מספר שבועות אחרי שהתחלנו לצאת. הוא תפס אותי בלתי מוכנה אז (ולא אמרתי את זה בחזרה באותה הזדמנות) ומאוחר יותר סיפר לי כמה זה היה לו קשה.

הפעם השנייה שאני זוכרת בביטחון שהוא אמר זאת היתה ביום הולדתי ה-50 ויש כ-60 עדים כך שזה לא ניתן לערעור. הוא צחק על עצמו אז שאני תמיד אומרת לו שאני אוהבת אותו והוא (ואני מצטטת) "מהנהן בראשו כמו אידיוט", אז היום הוא רוצה לומר לי שהוא אוהב אותי, שהוא לא יכול בלעדיי…לא זוכרת בדיוק את שאר המלים. צחקתי אז (ומאז כמה פעמים) שזה אמור להספיק לי ל-50 השנים הבאות שלנו ביחד. 

 

אולי הוא אמר זאת עוד כמה פעמים באמצע, לא זוכרת, אבל סביר להניח שהייתי זוכרת. אבל אני יודעת שהוא אוהב אותי. הוא מראה לי זאת כל יום.

בחיים. במעשים. הוא אוהב אותי.

 

לגבי השני אין לי הרבה מה לומר. אף אחד לא יכול לדעת אם הוא פתאם יום אחד יעזוב. וזה נכון לגבי שני בני הזוג. אז אין טעם לומר זאת. בעצם הנוכחות יחד הכוונה היא לא לעזוב.

 

לגבי השלישי היא צדקה במאת האחוזים. אוי כמה אני אוהבת להיות צודקת! ויותר מכך, כמה אני אוהבת שאומרים לי את זה. ויותר מכך, כמה אני אוהבת כשבעלי אומר לי שאני צודקת……לשון

 

אנחנו לא ממש רבים, אבל כמובן שיש קטעים ויש חיכוכים ובעיקר יש ויכוחים, והילדים שלנו צוחקים עלינו על הויכוחים האלה.

זה כבר שיפור כי כשהיו צעירים יותר הם תמיד נלחצו מהויכוחים האלה. 

 

כאשר חזרנו עכשיו מאיטליה ודיברנו עם הבן בסקייפ (הוא כבר בבוסטון ולימודי התואר השני כבר התחילו, והוא עבר כבר לגור עם חברתו בדירה קטנה ומתוקה), אחד הדברים שהוא שאל אותנו היה : "מי ניצח ברוב הויכוחים?"

ברור לו שהיו ויכוחים. 

אז האמת שדווקא לא היו הרבה ויכוחים. היה ממש רגוע וכיפי רוב הזמן. 

בארוחת הערב ביום הלפני אחרון של החופשה, שמעתי את בעלי מסכם את הטיול כ"ירח דבש". ואכן היו בו סממנים של ירח דבש. 

ולא, לא היו כמעט ויכוחים. 

מפתיע.

כשאני באמת מנסה להתאמץ, אני יכולה לזכור שני דברים שעצבנו אותי, בסך הכל, במהלך החופשה הזאת.

האחד קשור לארוחות.

כל היחסים שלי עם אוכל בעייתיים גם ככה, שלא לדבר על הדימוי העצמי שלי ("שמנה! שמנה! שמנה!).

אז כאשר שוב ושוב שמעתי מבעלי "אני לא רעב אבל תגידי מתי את רוצה לאכול" זה כנראה הפעיל את המתג ההוא הסמוי שכבר מזמן חשבתי שניטרלתי.

שיהיה ברור, שנינו בעודף משקל ושנינו תמיד היינו ברמה כזו או אחרת של עודף משקל. היו לכל אחד מאיתנו תקופות של ירידה משמעותית במשקל (בדרך כלל לא ביחד) אבל זה תמיד איכשהו חוזר. 

אני דווקא בשנה וחצי האחרונות הצלחתי להשיל 10 ק"ג ממשקלי ולאכול מסודר – ועדיין אני רחוקה מהיעד – ושנינו מקפידים לשם שינוי על פעילות גופנית…אבל בכל מקרה אנחנו בעודף ו…נראה לי שהוא גם ככה אוכל יותר ממני. אבל כל זה לא רלוונטי. אני אוכלת מעט ומתמלאת מהר, ולכן רעבה שוב אחרי 3-4 שעות. ועדיין "לא נעים לי" להגיד שאני רעבה כאשר בן זוגי לא רעב. 

לא נעים לי לאכול ליד מישהו שלא אוכל. זה לא נעים וזאת היתה אחת ההתפרצויות שלי עליו במהלך הטיול. 

 

פעם שנייה שחטפתי את הקריזה היתה בנוגע לשופינג. כן זה עצוב (או מצחיק) אבל לא רק שאני לא סובלת לעשות קניות, זה אפילו מלחיץ אותי. 

לא שהוא שופוהוליק חלילה, להיפך: אין לו סבלנות ליום שופינג בסגנון שגיסתי או בתי מסוגלות אליו.  אבל מבחינתו לבלות כמה שעות באאוטלט – אפילו סתם כדי לראות, כאילו זה מוזיאון או עוד אטרקציה תיירותית – זה כיף. מבחינתי זה סבל. 

אז אין לי בעייה לקנות משהו לנכדים אם עוברים במקרה ליד חנות או שוק, לצורך העניין, ורואים משהו יפה ומתאים. אבל לנסוע במיוחד מרחק שעה וחצי לאיזה אאוטלט של מעצבים ולעבור שם מחנות לחנות במשך כמה שעות……עזבו אותי באמש'כם. 

 וכמובן אחרי שאני חוטפת את הקריזה אנחנו בכל זאת עושים זאת (איך זה תמיד קורה?) ובדיעבד אני מנתחת את מה שעבר עלי:

1) זה מאד מתסכל לראות בגדי מעצבים שבחיים לא ייראו עלי כמו שהם נראים על בובות התצוגה בחלונות הראווה!

2) כאבי הגב שלי מתגברים כאשר אני עומדת או הולכת לאט…

3) בשנה האחרונה אני לא מכניסה גרוש לתקציב המשפחתי, אז בכלל אין לי חשק להוציא…

 

טוב, אז עשינו קצת שופינג. לא קרה שום אסון בסופו של דבר. 

 

אבל מה שכן, המון המון פעמים במהלך הטיול שמעתי אותו אומר לי: את צודקת!

 

נו, אז החיים יפים חיוך

 

התנתקות

אחרי יותר מחודש של
אירוח משפחה ובילוי עם / טיפול בנכדים, התנתקנו מהכול וטסנו, בעלי ואני לבד, לצפון
איטליה. דרום טירול' הם קוראים לאזור שביקרנו בו בעיקר בשבוע הראשון של החופשה. בהמשך הגענו גם לאגמים (como, maggiore, garda, lugano), תיור קצר במילאנו ואפילו קפיצה קטנטנה לשווייץ.

 

נחתנו במילאנו, לקחנו
את הרכב השכור שהזמנו מראש (זו איטליה, כן? ברור שלא קיבלנו את הרכב שהזמנו, אבל באמת שקיבלנו רכב מצוין), הדלקנו את ה-TOM TOM  (מכשיר gps מצוין שקנינו בארה"ב בשנה
שעברה) ושמנו פעמינו מרחק 4 דקות נסיעה למלון היחיד שהזמנו מראש מהארץ.

הזמנו מלון ליד שדה
התעופה כי הגענו מאוחר וזכרנו איך הסתבכנו בם הרכב פעם הקודמת שנחתנו במילאנו עד
שהצלחנו לצאת לכיוון הנכון.

המלון הזה איכזב
דווקא, אבל היינו עייפים ובעלי גם היה עצבני, כי שכח במשרד השכרת הרכב את תיק
המצלמה (מצלמת canon עם עדשות מעולות ויקרות) ובשעת לילה מאוחרת
זו כבר לא היה עם מי לדבר שם עד הבוקר. אז הלכנו לישון בלי להתווכח על החדר, ושיחת
טלפון קצרה על הבוקר הבהירה לנו ששיחק לנו המזל והמצלמה בריאה ושלמה וממתינה
לשובנו. עוד סיבה טובה ללון במרחק 4 דקות נסיעה משדה התעופה…..

מרגע זה ואילך זרמנו
לנו בתחושה של חופש אמיתי. בכל יום החלטנו מה נעשה והיכן נלון למחרת – על סמך מידע
והמלצות שהדפסנו מהאינטרנט בשילוב עם תחזית מזג האוויר…

בכל יום חיפשנו מלון
ללילה שלמחרת – דרך אתרי האינטרנט המציעים מחירים סבירים מאד עבור מלונות טובים.
חיפשנו רק ארבעה כוכבים – ורק פעם או פעמיים נפלנו על מלון שלמרות דרגתו הרשמית לא
באמת עמד בקריטריונים. רצינו חניה, כי היינו עם רכב. במרכזי הערים באיטליה פעמים
רבות יש בעייה של חניה או בכלל של כניסת רכב. רצינו אינטרנט אלחוטי. עדיף בחדר ולא
בשטחים הציבוריים. עדיף בחינם. רצינו ארוחת בוקר כלולה. רצינו חדר בגודל מינימום
20 מטר ושגם המקלחת בגודל סביר. רק פעם אחת נפלנו על חדר מקלחת שבו האסלה היתה
צמודה לקיר כך שכדי לשבת עליה היה עדיף אם היינו גידמים בזרוענו הימנית…..העדפנו
מלונות שהציעו מעבר לחדרים ולארוחת הבוקר גם חדר כושר, בריכה, סאונה ו/או ג'קוזי.
הלך לנו לא רע.

לפנינו השתרעו
שבועיים מלאים (טוב, לא כולל ימי הטיסות) וידענו בגדול שאנחנו רוצים לתייר בדרום
טירול, לעבור בפאסים המפורסמים, אולי לעבור לאוסטריה או סלובניה או
שווייץ…..ידענו שנרצה לראות נופים והיסטוריה, הרים ואגמים, ואולי גם עיר או
שתיים …. מילאנו בטוח – כי טרם ביקרנו בה – אבל אולי גם ונציה, או ורונה
..הזכורות לטוב.

מזג האוויר היה
לטובתנו, ולמעט יום אחד מעונן (ומעורפל) וטיפה מטופטף באמצע החופשה ויום גשום
לגמרי ממש יום לפני הטיסה חזרה, היו לנו שמים כחולים, לעיתים קצת מעוננים, וחום או
קור בהתאם לתנאי השטח – אבל בכל מקרה נעים ומדהים.

רוב המלונות שבחרנו
(דרך האינטרנט, בדרך כלל אתר booking) היו מוצלחים, ובאמת
"נפלנו" יחסית רק פעמיים. ביני לבין עצמי דירגתי את איכות כל מלון גם
לפי שני קריטריונים נוספים: הכריות, ומייבש השיער: כרית קשה מדי שמקשה את העורף
בלילה או רכה מדי ש"מטביעה" אותך בתוכה מרעה, מבחינתי, את "תנאי
השירות". המזרון גם הוא לא פחות חשוב, אבל נדמה לי שלמעט מלון אחד, ברובם
המזרונים היו מצויינים.

מייבשי השיער זו כבר
סאגה בפני עצמה. נוחות השימוש : האם צריך ללחוץ על משהו במשך כל זמן הייבוש או
שמספיק להדליק ולהשתמש? האם הוא מעוצב בנוחות או שנראה (כמו במקרה אחד) כמו
ה"שפיץ" של הפינות של שואב האבק וקשה לכוון אותו? האם הוא סמלי בלבד ולוקח
המון זמן עד שהשיער מתייבש או שיש לו עוצמה כלשהי? באיזשהו שלב תפסתי את עצמי
מזמזמת את "במדינת הגמדים" (יש לי נטייה כזו מאז שאני סבתא, למצוא את
עצמי מזמזמת שירי ילדים בלי קשר לכלום) בזמן ייבוש השיער, ואז זה הפך לשיטה: כמה
בתים של "במדינת הגמדים" (יש שלושה פלוס הפזמון של לה לה לה בין בית
לבית) אני צריכה לשיר לפני שהשיער כבר יבש. כן, אני יודעת, זה קצת OCD  אבל מעולם לא טענתי לשפיות
מלאה!

ארוחות הבוקר היו
טובות ברובן, לא השפע המטורף (בעיקר של פירות, ירקות וגבינות) שנהוג כאן בארץ אבל
פריסה יפה של גבינות ונקניקים, דברי מאפה טריים, דגני בוקר (שוב – לא תמיד במבחר
מלבב) ויוגורטים, לחמים וריבות וכמובן……קפה. גולת הכותרת של איטליה, מבחינתי,
מעבר לפסטות ולפיצות היא הקפה. אפילו בקיוסק הכי נידח אפשר לקבל אספרסו, קפוצי'נו
(ובמקרה שלי latte
macchiato) מצויין. בשווייץ כמובן
דירוג הקפה יורד, אבל עדיין זו לא התת-רמה של הולנד, בלגיה ועוד כמה ארצות שיצא לי
לשהות בהן…. אז בעיני, לפחות, למלונות שבהם היתה רק מכונת קפה אוטומטית או קנקן
קפה בבוקר ירד אוטומטית הדירוג. היה קטע מצחיק עם הקפה במלון אחד באיטליה מעל אגם Maggiore. היתה מכונה לקפה וחלב ומים חמים, אבל ביקשתי מהמלצרית קפוצ'ינו
אחד ולאטה מקיאטו אחד. כעבור כמה דקות היא חזרה מהמטבח עם שני קפוצ'ינו (צריך לומר
קפוצ'יני, ברבים). רציתי להיות מנומסת ולא לומר "אבל הזמנתי לאטה
מקיאטו" אז שאלתי בחביבות איזה מהם הוא הקפוצ'ינו ואיזה הוא הלאטה. היא מייד
התנצלה ולקחה את הקפוצ'ינו שלי בחזרה למטבח. אחרי כמה דקות ראיתי אותה יוצאת
מהמטבח, פוסעת לעבר מכונת הקפה, מכינה קפה עם חלב (הקרוי קפה לאטה), מגיעה אלינו
לשולחן ומניחה אותו ברוב חגיגיות ומכריזה "לאטה מקיאטו" והולכת מהר בחזרה
לכיוון המטבח. לא הספקתי אפילו למחות. הרגשתי מצד אחד שזה טיפשי להיתפס לקטנוניות
על הנושא הזה, אחרי הכל גם הקפה לאטה טעים מאד. מצד שני הרגשתי שהנימוס שלי גרם
לכך שהיא חשבה שאני לא יודעת את ההבדל, ושאפשר לעבוד עלי. רגע אחרי זה פנו אליה
משולחן לידינו שקיבלו את אותו הסיפור וטענו בפניה שמה שהם קיבלו אינו לאטה מקיאטו.
זה כבר לגמרי שבר לה את המילה. נראה לי שכאשר הגיעה למטבח עם הבקשות שלנו הם שלחו
אותה לכל הרוחות. לא אמרתי לה כלום. מה היא אשמה?

אבל העיקר בחופשה הזו
היו הנופים המדהימים. האוויר הצח. האוכל המהמם. הלבד-ביחד של שנינו, המנוחה של
הגוף ושל הנפש. ההתנתקות. הנה כמה טעימות

 

 

אז חזרתי ישר לעוד חג, ועדיין לא ראיתי את הנכדים… 

ומזמן לא קראתי בלוגים ….

ויש לי עוד כל כך הרבה מה לכתוב על מה שהיה בקיץ ומה שעובר עלי בפנים….

אבל הנה חזרתי …ועוד מעט אחזור גם לשיגרה שלי

חג שמח