ארכיון חודשי: אוקטובר 2013

טיוטה

לכתוב את מה מה שבפנים. את מה שמסתובב בקרביים.

לא לצנזר.

אם עולה שיפוטיות – לתת לה להיות. 

אם עולה חשש – להסכים לשהות בו, לחוש אותו, ללמוד לחיות איתו בשלום.

לא לחשוב על הקורא. לא לחשוב על התגובות.

 

אני בתקופה טובה, הוא במשבר. הוא. בעלי. נמאס לי לקרוא לו כאן בעלי. זה נשמע מרוחק ולא אינטימי מספיק. רוצה להעניק לו כינוי. 

מקווה שהאזרחית קיין לא תכעס, אגנוב ממנה את הרעיון ואכנה אותו T. סגור : בעלי=T

 

הוא רוצה לתכנן את הצעד הבא, זה שאחרי הסגירה של העסק. 

רוצה כבר להניע את הגלגלים של הפרוייקט הבא.

רוצה להמשיך את האיכות של העסק הנוכחי עד הרגע האחרון, ויודע שזה בלתי אפשרי.

יודע שהעובדים עלולים לנשור בזה אחר זה ברגע שימצאו עבודה חלופית, אם ימצאו.

חלקם מחכים שיהיה עוד עסק ושהם יעברו איתו. מצד אחד הוא לא רוצה לאכזב אותם, מצד שני אינו יודע אם יכול להבטיח להם משהו כזה.

השותף לא ממש מאופס, לא ממש יודע עדיין מה הוא רוצה, לא

לא ממש חזר עדיין לתפקד מאז מחלתה של בתו. 

נראה לי שכאן טמון שורש המשבר. 

T צריך לדעת שיש לו פרטנר. רעיונות יש לו בשפע. אנרגיה יש לו בשפע. יוזמה וגם התמדה יש לו בשפע.

גם אמצעים, בלי עין הרע, לא חסרים.

אבל הוא צריך לדעת שיש לו שותף. מישהו שילך איתו וגם יאזן אותו. הם כמו בעל ואישה, T והשותף שלו. משלימים ומאזנים זה את זה.

בשנה האחרונה השותף היה חסר, לא רק פיסית בתפקוד ובניהול אלא גם נפשית. 

T מסוגל להתחיל משהו בלעדיו אבל הוא לא ממש רוצה. זה מדיר שינה מעיניו.

אתמול נפגשנו ארבעתנו. השותף ואשתו, T ואני. זה התחיל כמו בילוי משותף במסעדה אבל T מאד רצה לדבר ברצינות על מה קורה ומה יהיה.

היה קשה מאד לנתב את השיחה לשם.

הם עדיין מחלימים מהשנה שעברה עליהם, וזה מובן לחלוטין. הם עדיין חושבים על הביחד המשפחתי, שלא ממש היה קיים קודם ושאותו הם גילו תוך כדי מחלת הבת. חשוב להם לשמר אותו, וזה לגמרי מובן ולגמרי מקובל. אבל הם לא מביאים בחשבון איך הם ישתגעו אם שניהם ישבו בבית. בלי תעסוקה, בלי עבודה, בלי אתגרים. הביחד המשפחתי – כבודו במקומו מונח – אבל הוא לא מסוגל למלא את כל ימות השבוע וכל שעות היממה. 

T מסביר להם את זה בשקט המאפיין אותו, בחיוך אוהב. T מספר לשותף על עצמו – על השותף – מה הוא רוצה, מה הוא חושב שהוא רוצה, לעומת למה הוא באמת מסוגל.

אתה לא מסוגל לעבוד כשכיר מתחת לבוס.

אתה לא מסתדר עם שותפים (ו-T כמובן הוא יוצא הדופן היחיד, וגם הם שניהם רבים כמו בעל ואישה).

אתה טוב בשיווק, בעבודה עם אנשים.

T מעלה רעיון לעסק חדש, ועל פניו נראה שהם מקבלים אותו, אפילו אוהבים אותו – אבל יש עדיין הסתייגות. הם חוששים להתחייב. חוששים ממה שהעבודה תחייב. נאחזים עדיין בביחד המשפחתי שלהם, השברירי, שרק לאחרונה גילו אותו.

T עדיין לא ישן טוב בלילה אבל הזרע כבר נזרע. הוא דיבר. הוא הבהיר. הוא ביקש. 

הוא אמר שלא חייבים להינעל על קונספט מסויים, והעלה עוד אפשרויות – בתחום אחר לגמרי. 

השותף גילה התעניינות גם בזה. 

יש להם זמן לחשוב על זה.

להתלבט. לחפש, לראות מה השוק מציע….

אולי לאט לאט דברים יתחילו לזוז, להירקם…גם אצל השותף ואשתו בתוך הראש וגם אצל T…

 

היתה לי שיחת נפש מאד ארוכה ומאד משמעותית עם T אתמול בבוקר, לקראת המפגש עם השותף ואשתו.

מזמן לא דיברנו ככה.

הזכרתי לו את המשבר שחווה כשאימו נפטרה. הזכרתי לו איך זה בא אז לידי ביטוי, בעיקר בעבודה. 

חייו אז נסבו בעיקר סביב העבודה. דווקא המשבר ההוא גרם לו לשנות סדרי חיים, סדרי עדיפות. לגלות מחדש את המשפחה,

את עצמו ותחביביו, אותי. השוויתי בין המשבר ההוא לבין מה שהשותף ואישתו עוברים כעת.

גרמתי לו לראות את המשותף. להתחבר לצד הרגשי. הוא לא זוכר את המשבר ההוא כל כך, אבל הוא זכר שבתקופה של כמה חודשים

הוא קיבל איזה ארבעה דוחות תנועה (על מהירות ואולי גם עם דיבור בטלפון). הוא הבין.

הזכרתי לו את המשבר שאני חוויתי דווקא אחרי שאביו נהרג בתאונת דרכים. את ההתנתקות שלי מהחיים והשקיעה בתוך הלחץ של העבודה.

הזכרתי לו כיצד הוא הוציא אותי אז מהתהום. עם מסיבת יום ההולדת 50 שבכלל לא רציתי אבל זה לא עניין אותו. עם חיפוש המגרש הזה ובניית הבית.

הכנתי אותו לשיחה בערב.

 

אני בתקופה טובה. אפילו חזרתי לטפל בגב. נטשתי את האוסתיאופט – למרות שלא נטשתי את התרגילים שהוא נתן לי.

חזרתי לרופאה סינית – בת של חברים – שעובדת נפלא. הייתי אצלה כבר פעם אחת וקבענו לפעם בשבוע.

זה בכלל לא הגב, היא טוענת. זה האגן. התחילה עם טווינה ואם יהיה צורך יהיה גם דיקור.

אופטימית.

חוזרת לתירגולי האסטרולוגיה. לספרים. לסדרות. ממשיכה עם ההתעמלות. מתמידה עם הנכדים.

אני בתקופה טובה.

התקלקל לי הויברטור. לא נראה לי שזה משהו שלוקחים לתיקון. לשון

הזמנתי חדש באינטרנט. 

אתמול הגיעה הודעה לאיסוף חבילה וחשבתי שזה זה. 

כשפתחתי את החבילה התברר ש-T הזמין מצלמה לרכב, כזו שמתעדת את מה שקורה בזמן הנהיגה.

צחקתי לעצמי. כל אחד מאיתנו עם הג'אדג'טים שלו. 

 

הולכת להתעמל עכשיו, ואחר כך לאסוף את הנכדים מהגן.

הגשם רענן קצת את האוויר אבל יש תחושה דחוסה, מעין טרופית. 

 

לא חשבתי ולא התחשבתי. לא צינזרתי ולא עידנתי.

שפכתי.

מעניין איך זה יצא

 

החכמוד מתוסכל והשמנדוב הפך רשמית לנשמותק

ברור לי שאני נשמעת כמו סבתא מאוהבת טיפוסית וברור לי שנמאס לשמוע על הנכדים – ולכן כיף לי שיש לי את הבלוג הזה, יומן אישי שבו אני כותבת מה שבא לי על מה שבא לי ולא חייבת לאף אחד שום דבר.


אספתי את הנכדים מהגן שוב ביום רביעי האחרון. 


לא באמת משנים כל פרטי אחר הצהריים הקסום, כי רובם דומים לאחרי צהריים קודמים.


אבל אני תופסת את עצמי מהרהרת בכל מיני רגעים שהיו, ומתלבטת….


החכמוד התעצב כשבאתי, הוא לא היה מוכן לזה מראש והוא היה במצב מאד רגיש. 


כשראה אותי התחיל לבכות, באכזבה ברורה, ורצה את אמא. 


שמחתי לבשר לו שאמא מגיעה ממש עכשיו ותפגוש אותנו בבית, אז הוא בכה שהוא רוצה את אבא – ואז התחלתי להבין שזה בכלל לא קשור למי בא לקחת אותו, ולמי הוא מתגעגע.


משהו עובר עליו עכשיו שהופך אותו לרגיש מדי, והוא רק מחפש תירוץ לבכות. 


המשהו הזה היה שזור בכל השעות שהייתי איתם, וגם תוך כדי שבתי כבר היתה (היא באמת פגשה אותנו בחניה של הבניין כשהגענו, כך שלא יצא לי בכלל להיות איתם לבד בדירה).


עוד בגן התעשת החכמוד מייד כאשר חיבקתי אותו ונעלתי לו נעליים וניגבתי לו את האף (הנוזל תמידית!) וסיפרתי לו שבאוטו (האדום של סבתא) מחכות גם לו וגם לנשמותק (לשעבר השמנדוב) הפתעות. 


נתתי לו לבחור באיזו דרך להגיע לכיתה של נשמותק (הפעם הלכנו מסביב דרך שער הגן הראשי), והוא לא בכה עוד אבל היה שקט ומהורהר. 


כאשר הגענו לתינוקייה הנשמותק ראה אותי והתחיל לדדות כברווזון מתוק מהר מהר לעברי עם חיוך גדול על פניו. זה כנראה לא היה מספיק מהר לטעמו כי באמצע הדרך הוא ירד על 4 (לא על הברכיים אלא ממש על הידים והרגלים, נראה כמו פילון קטן) וזחל במהירות עצומה לעברי. הלב שלי החסיר פעימה מרוב אושר, כמה הוא שמח לראות אותי!


באוטו הם קיבלו כל אחד את ההפתעות שלהם – מכונית כחולה קטנה לחכמוד וזוג רעשנים צבעוניים מבד לנשמותק, ושניהם היו מרוצים. החכמוד אפילו שאל אותי איפה ההפתעה שלי – היה חשוב לו שכולם יקבלו הפתעות. אמרתי לו כמובן שאם הוא יתן לי חיבוק ונשיקה כשנרד מהאוטו, זו תהיה ההפתעה הכי טובה שאוכל לקבל. 


מרגע זה ועד לסוף הביקור שלי החכמוד היה ממש שמח איתי, אבל היתה תקרית עם אמו. הוא הראה לה את האוטו הכחול החדש שקיבל, וכאשר היא ניסתה להראות לו איך להסיע את המכונית הקטנה מהר מהר על הריצפה הוא נעלב. הוא התחיל לבכות ולומר "די, די, אל תגעי באוטו שלי" וגם לאחר שהסבירה שהתכוונה רק להראות לו, ושהיא לא תיגע – הוא המשיך בפרץ הכעס. יש לו התקפות כאלה לפעמים, ולמרות שהיתה לו תקופה די טובה לאחרונה, היא אמרה שבימים האחרונים זה חזר….היא קראה לזה "התבכיינות" ואני שמעתי קצת שיפוטיות בביטוי הזה….אבל לא אמרתי כלום. 


באותם רגעים הבנתי שמשהו עובר עליו והוא לא מצליח לבטא זאת. במקום זה, הוא בוכה, מתרגז, נתפס על משהו לא קשור בכלל שקורה באותו רגע.


הרגשתי שאני רוצה למצוא דרך טובה יותר להקשיב לו באמת. לגרום לו לבטא את מה שבאמת מפריע לו. 


לא לתייג את ההתקפות האלה כ"התבכיינות" אלא לזהות מתי הן קורות ולאפשר לו לומר בדיוק מה באמת עובר עליו באותו הרגע.


הרי כשהוא שמח הוא מתבטא כל כך יפה – יודע לומר שהוא אוהב, שהוא מתרגש….וגם יודע לומר שהוא פוחד או נעלב….


אבל ברגע ההתקפה הוא כאילו משותק, אילם, חסר אונים. רוצה לעזור לו, ועל ידי כך לעזור גם להוריו…..


צפיתי גם באינטאקציות בין החכמוד לבין נשמותק. לפעמים הם משחקים יחד כמו גורים מתוקים, לפעמים נשמותק מנסה לחטוף משהו מחכמוד או להיפך – ובתי מלמדת אותם גם לוותר זה לזה אבל גם להתנגד אם השני פוגע או מפריע…. מאד יפה לראות את זה מהצד.


נשמותק גם התחיל לדרוש את תשומת לבי יותר מהרגיל. הוא למד לבקש על הידיים. הוא למד להושיט לי ספר שאקריא, ולעשות את התנועות המתאימות לספר ("בום, טרח, מה קרה? הבלון התפוצץ, הבלון נקרע…" ) ….הוא גם יודע סתם לקחת ספר לבד ולדפדף וליהנות בעצמו…..


כשבאתי ללכת חכמוד אמר לי שהוא לא רוצה שאלך.


לבי נשבר ממש, אבל הבטחתי שהם יבואו אלינו ששי בערב. ששי בערב זה היום.


הערב אבלה שוב עם המתוקים שלי.


התחלתי כבר בבישולים (פסטה ברוטב עם כדורי בשר, מרק גריסים "קרופניק" ושניצלים). גם אחי וגיסתי יבואו עם הבת הקטנה (בת 16). הגדולה חוגגת יום הולדת היום בטיול עם החבר שלה בחו"ל. 


אז שבת שלום חיוך

ביורוקרטיה #2

להלן המשך הסאגה מול משרד הרישוי ומול משטרת ישראל:

לאחר שבני שלח לי אמש את מספר רישיון הנהיגה שלו, פניתי הבוקר שוב למוקד משרד הרישוי. 

שוב המתנה ארוכה כמובן לאחר מענה קולי ארוך ומפותל, שבסופו התבשרתי ש…..

למרות שהצטיידתי במספר רישיון וגם במספר זהות, אין הם יכולים להנפיק לבני רישיון חדש אלא אם הוא בעצמו מתקשר אליהם!

אז עזבו את זה שזו חוצפה לדרוש ממישהו שנמצא בחצי השני של העולם בשעות הפוכות לגמרי משעות העבודה של ישראל להתקשר שיחת חו"ל ולהמתין שעות על הקו……

למה לעזאזל נציגי השירות במוקד המפונפן הזה לא יודעים מה צריך לדרוש מאדם שמתקשר לבקש הנפקת רישיון מתוקן? וזו בכלל הטעות של משרד הרישוי שהנפיק רישיונות תקולים ב-2007 ללא תאריך הוצאת הרישיון! הם היו צריכים ליזום הנפקה מתוקנת מחודשת אוטומטית לכולם!!!!!

ביקשתי שהנציגה תעביר אותי למנהל/ת שלה וגם שיחה ארוכה איתה לא עזרה. אין עם מי לדבר במשרד הרישוי. 

מה עשיתי, תשאלו? 

בעלי התקשר דקה אחרי כן והתחזה לבני! זה מה שהרשויות בארץ גורמות לאנשים ישרים כמונו לעשות. לשקר להם.

עכשיו נחכה חודש (!?) לרישיון הזמני (שאולי יגיע ואולי לא), נשלם עליו בדואר, ואז בעזרת השם והוד קדושתו של משרד הרישוי אנחנו מקווים שיונפק לבני היקר רישיון פלסטיק חדש ומתוקן.

 

לגבי המשטרה דווקא היתה לי חוויה מתקנת: 

הגעתי למשטרה בעיר הסמוכה ליישוב שלי. לאחרונה הם עברו כנראה לבניין חדש, הגעתי אליו תוך 11 דקות והיתה חניה חינם בשפע. 

בדלפק היומנאי ישבו שוטר ושוטרת, מאד נחמדים ומאד אדיבים, ולא היה תור.

כנראה מצאתי חן בעיני השוטרת כי ברגע ששטחתי בפניה את בקשתי לקבלת "תעודת יושר" תעבורה עבור הבן, והצגתי בפניה את ייפוי הכוח ששלח לי ותעודת הזהות שלו, היא תפסה אותי ביד, עזבה את עמדתה, לקחה אותי לחדר הרלוונטי (בלי לחכות בתור) ועשתה עבורי את העבודה מול השוטר שישב שם בעמדה. 

היא גם שכנעה אותו שייפוי הכוח, שלא נחתם במעמד עורך דין, ייספק אותו כי אני נראית נחמדה ו"בסדר", ובסופו של דבר אני מבקשת זאת עבור הבן שלי (ולא, למשל, עבור הבעל – שעם זה לפעמים יש כנראה בעיות). היא דאגה לנפק לי גם תעודת יושר "רישום פלילי" למרות שאין לי צורך בכך ("אותו מחיר, מה אכפת לך?" קרצה לי, שהרי זה לא שירות שבכלל עולה כסף). 

כאשר היא ראתה שהחותמת על הטופס חלשה מדי, דאגה למצוא חותמת חזקה יותר, ואף נתנה לי פרטים של נוטוריון שיתרגם לי את המסמך לאנגלית בהנחה ("תגידי שאני שלחתי אותך"). 

תוך פחות משעה מרגע הגעתי למשטרה כבר הייתי בחוץ עם התעודה הנכספת. כל הכבוד לשוטרת (שהדגישה בפני שהיתה פעם מורה)!

 

פניתי לנוטוריון וכבר שלחתי לו את צילום התעודה + תרגום שלי על מסמך word (הוא אמר שייתקן את מה שצריך) ומחר בבוקר אקפוץ אליו לקבל את האישור הנוטוריוני, תמורת כ-240 ש"ח. 

 

לגבי משרד הרישוי….המשך יבוא…

ביורוקרטיה

הפוסט של נ*גה עורר בי חשק לדווח על התנהלות ביורוקטית/שירותית שאני נתקלתי בה לאחרונה…..

כידיוע בני בארה"ב ולאחרונה קנה סוף סוף רכב בעיקר על מנת להתנייד להופעות (או כמו שהוא קורא להן "גיג"ים) עם מערכת התופים שלו או לנסוע לתלמידים שלו ושל חברתו שגרים מחוץ לעיר. 

כאשר בא לבטח את הרכב (לא ביטוח מקיף, חלילה, רק חובה וצד ג') נאמר לו שהוא יכול לחסוך 1/3 מעלות הביטוח אם ימציא לחברת הביטוח את הנתונים הבאים: 

1) הוכחה שיש לו רישיון נהיגה מאז שנת 2000

2) אישור שלא היו לו עבירות תנועה או תאונות

 

כיוון שעלות הביטוח השנתית היא $1500  (!?!?) אין ספק שחיסכון בן $500 הוא משמעותי ביותר (במיוחד לסטודנטים!). 

הילד (עוד מעט בן 30) פנה לאימו (אני, כמובן) וביקש עזרה.

לגבי הרישיון אתרע מזלו והונפק לו רישיון נהיגה בתקופה בה חלה שגיאה במשרד הרישוי ושנת הוצאת הרישיון המקורית לא הופיעה על כרטיס הפלסטיק. גם לי היתה בעייה כזו וביקשתי רישיון חדש לפני כמה שנים, וקיבלתי. 

פניתי באמצע ספטמבר למוקד משרד הרישוי עם בקשתי, הם ביקשו את מספר הזהות של הנער והבטיחו שישלחו רישיון זמני, עליו אשלם כמובן את האגרה, ותוך מספר שבועות אקבל את רישיונו החדש והמתוקן. 

במקביל פניתי דרך האינטרנט למשטרת ישראל בשאלה כיצד ניתן לקבל אישור על העדר עבירות תנועה ותאונות.

כל זה בוצע באמצע ספטמבר. 

שום דבר לא הגיע בדואר ממשרד הרישוי , ושום תשובה לא חזרה אלי ממשטרת ישראל.

בינתיים טלפנתי למשטרה מספר פעמים ולא הצלחתי לקבל תשובות (או שתפוס כל הזמן או שלא עונים או שמוקדן אחד נחמד אמר לי לנסות לפנות דרך מוקד תלונות אזרחים….).

 

היום (21/10) קבלתי טלפון ממשטרת ישראל שהם קיבלו סוף סוף את פנייתי, והינחו אותי לקבל ייפוי כוח חתום מבני וללכת עם זה ועם תעודת הזהות שלו (שנשארה בארץ) לתחנת המשטרה הקרובה למקום מגורי שם אוכל לקבל אישור על העדר תאונות ועבירות תנועה. 

לקח להם יותר מחודש אבל בסוף חזרו אלי. כל הכבוד!!!

ניצלתי את ההזדמנות שאני כבר מתעסקת שוב בנושא הזה וצלצלתי למוקד משרד הרישוי.

שלוש פעמים חיכיתי דקות ארוכות על הקו וניווטתי ביד רמה בין מענים קוליים מגוונים ובכל פעם שהגעתי לנציג אנושי נותקתי.

בפעם הרביעית הפנתה אותי הנציגה למספר טלפון אחר, שם אקבל מידע האם בכלל הגיעה אליהם פניה ממשרד הרישוי להנפיק מחדש את הרישיון. הם, במשרד הרישוי, לא יכולים לברר בעצמם אם הם פנו בעקבות בקשתי לקבלת רישיון מחדש. רק אני יכולה לעשות זאת.

צלצלתי למספר שהם נתנו לי ושם יש מענה אלקטרוני שעל פי מספר הזהות שהקשתי הודיע לי שלא התקבלו ממשרד הרישוי בקשות להנפקת רישיון למספר זהות זה.

חזרתי למוקד משרד הרישוי ושם כאשר סוף סוף תפסתי מישהי, התברר לי שבלי מספר רישיון הנהיגה שלו אין היא יכולה להוציא בקשה להנפקת הרישיון מחדש. 

אז זו הסיבה כנראה שלא קבלנו עדיין את הרישיון. הם שכחו לבקש ממני את מספר רישיון הנהיגה שלו בנוסף למספר הזהות. 

אז עכשיו אני ממתינה שבני ישלח לי ייפוי כוח חתום (עבור המשטרה) ואת מספר הרישיון שלו (עבור משרד הרישוי) ואעדכן בהמשך…..

אחר צהריים עם הנכדים – 3

אני מגיעה לגן וחונה. קודם אוספת את החכמוד, שנמצא כבר בכיתה של הבוגרים. 

"סבתא אני בבוגרים, ושמנדוב בתינוקייה" הוא אומר לי בגאווה.

בשנייה הראשונה כשהוא רואה אותי הוא אומר "איפה אמא? אני רוצה את אמא" ואני מחייכת אליו בשתיקה ופורשת ידיים…. ומייד הוא מתרצה ומתחיל להתלהב. "סבתא את יודעת מה קרה היום?" לא זוכרת אפילו מה הוא סיפר.

יחד מצאנו את הנעליים שלו (משום מה הוא שיחק בארגז החול בגרביים…) ואת השקית שלו. "אני לא רוצה לשתות מים מהבקבוק שלי כי יש בתוכו אורז" אמר לי. "טוב" עניתי "אתה יכול לשתות מים מהבקבוק שיש לי באוטו ובבית אשטוף לך את הבקבוק ואכניס בו מים נקיים. "מים מהבקבוק באוטו האדום של סבתא" הוא אמר בהתלהבות. "הולכים להביא את השמנדוב" אמרתי לו, והוא הוביל אותי בדרך קיצור, דרך המטבח של הגן לתינוקייה.

שם התברר שהשמנדוב לא הרגיש טוב ואפילו עלה לו החום. הוא לא ממש אכל והוא לא ממש ישן, הן התקשרו לבתי אבל היא היתה בטיול וכנראה לא היתה זמינה. משום מה הן לא חשבו להתקשר לחתני למרות שיש להן כמובן את הטלפון שלו. נראה לי שהיא חטפה עליהן עצבים על העניין הזה….

כשהוא ראה אותי הוא עזב את המטפלת שעל ברכיה התפנק, ולמרות שהוא כבר די הולך, ירד על 4 ודהר לכיוון שלי. אז אם למישהי שם היה ספק שאני באמת הסבתא שלו…קריצה

הוא לא הרגיש לי חם באותו הרגע ואפילו מצב רוחו היה טוב עדיין בשלב זה אז יצאנו שלושתנו (החכמוד הולך בראש והשמנדוב על הידיים) לכיוון האוטו. 

שם חיכתה לחכמוד הפתעה, כי קנינו כיסא חדש (השמנדוב כבר לא ממש נכנס לכיסא התינוק אז העברנו אותו לכסא של החכמוד וקנינו לחכמוד כיסא "ג'ירפה" גדול ויפה). החכמוד שמח מאד על ההפתעה וטיפס לבד והתיישב ב"ג'ירפה" ופלט מספר משפטי מפתח כמו "אני מאד אוהב את הג'ירפה" וגם "אני מאד מתרגש מהכסא החדש שלי". הילד עוד לא בן 3….אבל הוא יודע לומר שהוא מאד מתרגש. 

נתתי לשניהם לשתות מים (כל אחד מבקבוק אחר, למקרה שבאמת השמנדוב חולה), קשרתי אותם היטב לכסאות ויצאנו לכיוון הבית שלהם, מרחק 5 דקות נסיעה מהגן.

עשיתי סיבוב לא קטן אבל בסוף מצאתי חניה נהדרת ממש מול הבית שלהם.

כל האופרציה של הוצאתם מהכסאות, לקיחת התיקים, נעילת הרכב, חציית הכביש…..לא היתה פשוטה בכלל. מזל שלבשתי את חגורת התמיכה שקניתי לאחרונה, בדיוק למצבים כאלה. סחיבת נכדים או עבודה במטבח….

בשביל המוביל לביתם החכמוד נעצר והתחיל לחזור לכיוון האוטו. "אני לא רוצה ללכת לבית שלי אני רוצה ללכת לבית של סבא וסבתא". משהו כנראה לא הסתדר לו…. הסברתי לו שאחרי הגן היום הולכים לבית שלהם. הוא לא השתכנע. אמרתי לו שאבא יבוא עוד מעט ולכן עדיף שנחכה לו בבית. "אבא הלך לעבודה" הוא הסביר לי. "וגם אמא הלכה לעבודה". הוא חשב רגע ותיקן את עצמו "אמא הלכה להתעמלות". אחר כך היא הסבירה לי שהוא ראה אותה נועלת בבוקר את נעלי ההתעמלות שלה לקראת הטיול. הוא לא מפספס כלום הילד הזה.

לא יכלתי להתווכח עם ההיגיון הזה. "טוב", אמרתי לו, "אם נעלה למעלה לבית שלך נכין ביחד שוקו". הוא המשיך להתלבט קצת אם בכלל יש אצלם שוקו. הוא זכר בבירור שאצלי בבית יש. הראיתי לו שאפילו הבאתי חלב (כי בתי אמרה לי שנגמר). כנראה שזה שכנע אותו (או שהוא פשוט נכנע) והמשכנו ללכת לכיוון הבית. במעלית כבר הורדתי את השמנדוב לרצפה כי הגב שלי לא עמד בזה יותר.

שני הבנים התחבקו להם במעלית וצחקתי בנחת כי זה הזכיר לי שכאשר אני נכנסת עם בעלי למעלית (כן, אפילו למעלית אצלנו בבית מוציא לשון ) משום מה תמיד אני מנשקת אותו. זה כאילו מחייב, מין דחף בלתי נשלט – להתנשק כאשר נמצאים (לבד כמובן) במעלית יחד. 

להיכנס ולצאת מהמעלית זו סאגה בפני עצמה כי החכמוד מפחד מהסף ומשום מה הוא חייב ממש לדלג מעליו. בנוסף, המעלית שלהם ישנה ואין כפתור "פתיחת דלת", ולחיצה על כפתור הפתיחה או הקומה לא שומר על דלת פתוחה. צריך לשים את האצבע ממש על העינית (שהיא נמוכה מאד) בפתח כדי לוודא שהדלת לא תיסגר על הפשושים שלי. 

אז ילד אחד שרק עכשיו למד ללכת והוא עדיין חסר ביטחון מדדה לכיוון הפתח, ילד אחר פוחד לעבור את הסף….שני תיקי גן, מפתח הבית, התיק שלי (על הגב, תודה לאל) ושקית חלב….ואצבע אחת סותמת את העינית כדי שלא יקרה פה אסון……

והאור בחדר המדרגות כבה כמובן. "סבתא, סבתא, חושך" החכמוד חששן ידוע. למזלי זכרתי בדיוק היכן המתג, וליתר ביטחון כאשר האור דלק שיננתי לי היכן יש עוד מתג להדלקת האור קרוב יותר לדלת הדירה שלהם.

לא הספקנו להיכנס הביתה וכבר צלצל הטלפון שלי. יש לי אוזניית בלוטות' אז אני עונה, למקרה שזה אחד ההורים שלהם, ובאמת הקול נשמע לי כמו חתני, שלפי כל החישובים אמור להיות בדרכו הביתה. הקול שלו מקוטע וגם אותי הוא לא ממש שומע. אני מדווחת לו שכרגע נכנסנו הביתה ושהשמנדוב לא מרגיש טוב ושכנראה היה לו חום בגן. הקול מעברו השני של הטלפון לא מבין על מה אני מדברת ובעיקר לא שומע באמת את מה שאני אומרת – יש בעיות קליטה קשות באזור שלהם (כמו אצלי ביישוב, רק שאצלי בתוך הבית התקינו בסופו של דבר אחרי הרבה ניג'וסים וקצת פרוטקציות מגבר סלולרי!) ואיכשהו אני מעבירה לו את המסר שאתקשר אליו עוד מעט מהטלפון של הבית. הוא מבין ומסכים וכאשר אני מנתקת עולה בי לרגע כעס קטנטן על זה שהוא מכביד עלי עם שיחת טלפון כאשר אני בקושי מתארגנת עם הילדים שלו……

אני מנסה שוב לתת לשמנדוב לשתות (גם ככה הוא תמיד מגיע מיובש מהגן, משום מה) אבל הוא לא משתף פעולה.

החכמוד מטפס על הבימבה שלו וצועק על השמנדוב שלא יגע בו ושלא יחטוף לו. אני מסבירה בנועם שהשמנדוב לא יכול לחטוף לו כי הרי החכמוד יושב על הבימבה, אבל הוא בשלו. אני מוצאת את ההליכון/פעלתון של השמנדוב והוא הולך איתו בשמחה – בשלב זה הוא כנראה עדיין מרגיש די בסדר.

אני הולכת שנייה לבדוק מה הטלפון של חתני כדי להתקשר אליו מהטלפון הביתי ומגלה שמי שהתקשר אלי היה בכלל בחור חמוד שעבד אצלי כעובד חוץ (עובד של החברה שהציעה לי לא מזמן את הפרוייקט שסרבתי לו בנימוס). במחשבה שנייה הקולות שלהם באמת מאד דומים. אני מסמסת לבחור שכמו שבטח הבין אני עם הנכדים ואתקשר מאוחר יותר. מעניין מה הוא חשב על הדיווחים שנתתי לו על מצבו של השמנדוב….נבוך

אני מתיישבת איתם על הספה ומתחילה להקריא את "בייגלה". השמנדוב מרותק והחכמוד מגלה כמובן ידע רב. כדי לא להפלות אף אחד אני משתפת את שניהם: נותנת לחכמוד להשלים משפטים מהסיפור ושואלת את השמנדוב "איפה כלב?" , "איפה עצם" והוא מצביע על הדף ושניהם נראים מרוצים.

דרך אגב הבית כמובן נראה כמו אחרי קרב עקוב מדם. כל החדרים (אבל כל החדרים) מבולגנים ומלאים צעצועים, ספרים, וגם פריטים משומשים כמו כוסות, קשיות ו…כן, גם חיתולים! מרוב שבתי הפסיכולוגית חוששת מה-OCD שפושה גם אצלנו וגם אצל חתני במשפחה, היא הולכת על הקיצוניות השנייה! לשון או לפחות זה התירוץ הרשמי שלה!!!

השמנדוב מצביע לכיוון כוס עם קש כזו שבטח שימשה את החכמוד מתישהו (אני מקוה שבבוקר אבל יש מצב שגם אמש) לשתיית שוקו. אני מושיטה לו את בקבוק המים שלו אבל "הוווו" חזק ויד קטנה והחלטית מצביעה בעקשות על הכוס המשומשת. אני מושיטה לו אותה למשחק (היא כבר יבשה כמובן ואין בה כלום) בזמן שאני הולכת למטבח ומביאה כוס פלסטיק עם מים כדי לנסות להשקות אותו בכל זאת. "הווו" נוסף מבהיר לי שלא בא לו. הוא מצביע על כוס הזכוכית בה הספקתי למזוג לעצמי מים. אין לי בעייה בדרך כלל לתת להם לשתות מכוסות שלי אבל אם הוא חולה הדבר האחרון שבא לי זה להידבק. אני כנראה ממלמלת את זה לעצמי כי מאותו הרגע החכמוד מסביר לי בכל הזדמנות אפשרית שהכוס שלי, שהשמנדוב שתה ממנה, היא דביקה. אכן הילד גאון ויודע להסיק מסקנות הגיוניות קריצה.

השמנדוב רגוע כאשר אני מקריאה סיפורים אבל לא מוכן לרדת לי מהידיים לשחק לבד. נראה שהוא באמת לא מרגיש טוב.

חתני (האמיתי) מתקשר שהוא בדרך הביתה ושהוא הזמין להם פיצה אז לא להיבהל אם השליח יגיע לפניו. אני לא נבהלת מפיצה בדרך כלל (מה גם שבתי אמרה לי שזו התוכנית). דיווחתי לו גם על השמנדוב, שכרגע לא נראה שיש לו חום אבל הוא קצת דביקוש וזה לא קורה לו בדרך כלל. 

החכמוד מבקש כמובן את השוקו שלו, ולטובת העניין הוא מציע (ביוזמתו המלאה) לתת לשמנדוב לשבת על הבימבה שלו. ברגע הראשון השמנדוב זורח מאושר אבל כאשר אנחנו כבר במטבח (החכמוד על השיש כמנהגו מכין את המרכיבים) השמנדוב פוצח ב"הווו" מחאתי, יורד מהבימבה וזוחל במהירות אלינו למטבח, עושה תנועה אוניברסלית שמשמעותה "רוצה על הידיים" וכאשר אני לא נענית מייד נתפס לי חזק על הרגל. וואו, זה מחזיר אותי לינקות של בני…..הוא היה תינוק "ידיים" שכזה….עד גיל שנה וחצי/שנתיים. 

בלית ברירה אני נותנת לו להישאר כך, מחבק את הרגל שלי, כי החכמוד על השיש וחסר לי שייפול פתאום…

אנחנו מסיימים להכין ביחד את השוקו והוא שותה (בכוס עם קש כמובן) להנאתו, וכאשר אני מציעה להוריד אותו מהשיש הוא מציע להכין לי קפה. האמת שמאד מתאים לי קפה. אני בודקת את מצב השמנדוב ואין בכי, רק היצמדות, אז אני מסכימה. 

הוא רוצה להכין לי את הקפה של אבא (שחור) ואני מסבירה שאני שותה את הקפה של אמא (טייסטרס צ'ויס). "למה?" כמובן בלתי נמנע, והתשובה פשוטה: "כי זה מה שאני אוהבת".  הוא מושיט ידוע לכלי הסוכר ואני אומרת שאין צורך, אני שותה את הקפה שלי ללא סוכר. "למה?" שואל שוב, מבולבל. אמא שותה עם סוכר…"כך אני אוהבת, מתוק שלי" אני שוב מסבירה והוא מקבל את ההסבר. אני שותה קפה חלש ולכן מדריכה אותו לשים חצי כפית. "למה?" בא לי למעוך אותו מרוב מתיקות. שמים את הספל מתחת לתמי-בר והוא לוחץ על הכפתור. עבור השוקו היה צריך רק מעט מים כדי להמיס את האבקה, אבל ספל קפה זה סיפור יותר מסובך. קשה לאצבע הקטנה והמתוקה שלו ללחוץ לאורך זמן על כפתור המים הרותחים…."זהו סבתא? מספיק?" הוא שואל, והאמת שגם מספיק לי באמת – אני שותה קפה עם הרבה חלב – וגם… אני חסה על המתוק הזה שכל כך גאה בעצמו שהוא יכול להכין לסבתא שלו ספל קפה!

בשלב כלשהו השמנדוב, שרצה על הידיים ולא קיבל, זחל לפינת המטבח והתחיל לטעום מהאוכל של החתולה (האנטיפטית שלהם) אז חיסלתי את סצינת השיש של המטבח וחזרנו כולנו לסלון. "מעשה בחמישה בלונים" ריתק את שניהם, פחות או יותר, למרות שבמקביל החכמוד רצה שוב את "בייגלה", ובעיקר ריתקה אותו תהלוכת הכלבים שהגיעו לחגוג את חתונתם של "בייגלה" ואהובתו. 

אז מה עושה סבתא במצב כזה כאשר היא צריכה פתאום ללכת לשירותים (וכבר דובר כאן רבות על הנושא)? לקחתי את שניהם איתי, סגרתי את הדלת, ניצלנו את ההזדמנות להושיב גם את חכמוד על הסיר ולהעסיק את שמנדוב בצעצועים אמבטיה שונים שממילא היו זרוקים בכל מקום על רצפת חדר האמבטיה….וקיבלתי כמחמאה גדולה את "סבתא איזה טוסיק גדול יש לך", ברור שלכך הוא התכוון, לא? 

גם הסיפור הזה עבר בשלום אבל השמנדוב הרגיש יותר ויותר רע וחשבתי אולי להושיב אותו לאכול משהו, יען כי בגן הוא כמעט לא אכל, עוד סימן לכך שהוא לא מרגיש טוב. זה לא ממש הלך אבל העסיק אותו קצת, וכמובן גם פיזר קציצות ורוטב ופירה תפוחי אדמה על עצמו, על השולחן, על הכיסא, על הריצפה, בתוך כוס המים…..

ובדיוק אז צלצלו מלמטה שהפיצה הגיעה. יחד עם שליח הפיצה הגיעו גם ילדים חמודים שהתרימו למבצע "הקש בדלת". החכמוד ראה שאני שולפת ארנק וקרא "אני רוצה, אני רוצה לתת לו כסף". 

לא יודעת איך שמרתי על השמנדוב בכיסא האוכל, נתתי לשליח הפיצה טיפ, נתתי לחכמוד עשרה שקלים לטובת המתרימים, ולבסוף סגרתי אחריהם את הדלת. החכמוד קיבל קבלה והיה בעננים. "נתתי לו כסף וקיבלתי פתק, סבתא, קיבלתי פתק!" הוא קרא בשימחה. "מה כתוב על הפתק? מכ כתוב על הפתק?" שאל בהתרגשות. הראיתי לו היכן כתוב 10 על הפתק והוא שאג משימחה. "על הפתק שלי כתוב 10! אני אשים אותו בכיס שלי" וניסה לדחוף את הקבלה לכיס צד קטן שהיה לו במכנסי הטריינינג הקטנים שלו. זה לא ממש הצליח לו והוא ביקש שאשמור לו "על הפתק של חכמודי ?????" (שם + שם משפחה). התמוגגתי, בקיצור. 

ויתרתי על האוכל לשמנדוב וכבר התכוננתי להכין לו בקבוק (זה תמיד עוזר אבל אני מנסה להשתמש בזה רק כמפלט אחרון) כאשר חתני הגיע וכולנו התישבנו ליד השולחן לאכול את הפיצה. טוב, הם אכלו ואני הסתכלתי. בכל זאת, לא צריך להגזים….אני עדיין מנסה להוריד 3 ק"ג שצברתי בקיץ הזה + איטליה!!!

שניהם היו כל כך מאושרים שאבא הגיע, והחכמוד טרף את הפיצה בהנאה גדולה,  אבל השמנדוב התלונן מדי פעם על האוזן, ובאמת בסוף קיבל בקבוק.

השארתי את שלושתם כך לבד, בתי כבר היתה בדרך הביתה מהטיול, נסעתי הביתה עייפה אך מרוצה – והשמנדוב אמנם נשאר עם בתי בבית למחרת אבל הרגיש מצוין. לא ממש ברור מה עובר עליו.

ליתר ביטחון קבלתי אתמול (בפעם הראשונה בחיי) חיסון נגד שפעת. אולי זה יעזור הפעם נגד המיקרובים שהם מביאים איתם מהגן…….

 

תשובות לשאלון השבועי

האם את יכולה לקרוא לעצמך חובבת שוקולד? באיזו מידה: נמוכה, בינונית או גבוהה?
כן במידה גבוהה מאד

מה סוג השוקולד האהוב עלייך ביותר?
אוהבת את כל סוגי השוקולד לפי הסדר הזה: לבן, חלב, מריר וגם מקופלת, ממולא, עם סוכריות קופצות, נוגט ואפילו עם שקדים/אגוזים למרות שזה ממש בתחתית סדר העדיפויות

אילו תוספות את הכי אוהבת עם השוקולד שלך (קרמל, אגוזים, קרם ועוד ועוד ועוד)?
מעדיפה בלי שום תוספת אבל אוהבת גם עם קרמל, נוגט, קרם, סוכריות קופצות

איפה אכלת את השוקולד הכי טעים?
שווייץ, ברילוצ'ה (ארגנטינה) וסן פרנסיסקו (קליפורניה, ארה"ב)

מה עמדתך לגבי שוקולד מריר?
אוהבת כאמור את כל סוגי השוקולד אבל שוקולד מריר לא בראש סדר העדיפויות ובהחלט לא מסכימה עם הקביעה שזהו השוקולד האמיתי היחידי

ה5אם תגדירי שוקולד לבן כשוקולד או לא?
בהחלט שוקולד , עדיף לי מכולם!

האם את מעדיפה את השוקולד שלך מוצק או נוזלי?
שוקולד מתקבל אצלי בברכה בכל מצב צבירה. נוזלי, מוצק, ממרח….הכל!

האם קינוחים שכוללים שוקולד ינצחו אצלך קינוחים אחרים?
פה זה כבר תלוי. עוגות שוקולד בחושות (כמו עוגות יום הולדת) מתקבלות אצלי בברכה אבל קינוחים אחרים כמו מוסים, גלידות, עוגות שכבות של שוקולד וכו יקבלו עדיפות נמוכה על פני קינוחים אחרים כמו עוגות גבינה, קרם ברולה, כל דבר עם מרנג, פאי פירות…. את השוקולד שלי אני מעדיפה שוקולד כשוקולד ולא בתוך קינוח!

אם היית שוקולד איזה סוג של שוקולד היית?
שוקולד לבן כמובן, לא בטבלת שוקולד אפילו אלא בגוש בעל צורה בלתי מוגדרת

בשירותים

קבלתי השראה מהאזרחית קיין לפוסט רשימות קצרצר, והפעם הוא נוגע לשירותים (זה ממש לא קשור לאזרחית כמובן).

עד גיל מבוגר (לפחות 40, לדעתי) כל הקונספט הזה של לשבת בשירותים ולהעסיק את עצמי בפעולות שונות היה זר לי.

לא היה לי זמן או סבלנות וכל איתות של הבטן שהגיע הזמן לבקר שם הכניס אותי לעצבים. 

כן כן, יש לי חילוף חומרים נוראי. מאז הילדות.

הכי גרוע היה כאשר הבטן היתה מתחילה את תרגיליה לפנות בוקר כאשר אני מנסה ליהנות משעות אחרונות של שינה מתוקה.

בגלל עצלות בני מעי זה לא היה קורה כל יום.

אכן עצובה היסטורית השירותים שלי ועדיף לא להתעמק בה יתר על המידה.

באיזשהו שלב הייתי אצל דיאטנית מתוקה בשם ענת, שטיפלה בשיטת דיקור באוזן ותפריטים המפרידים בין חלבונים לפחמימות.

היא היתה הראשונה שהסבה את תשומת לבי לכך שעלי להתיישב יום יום בשירותים ולהמתין בסבלנות שמשהו יקרה.

היא אפילו המליצה על תה טיבטי ודומיו, העיקר שהעסק הזה יעבוד לפחות פעם אחת ביממה. 

הייתי המומה, ועוד יותר הייתי המומה מכך שאיש לא דיבר איתי על זה עד אז. הייתי באמת בת מעל ל-40. 

אני בחורה צייתנית מטבעי ולקחתי את העניין כפרוייקט.

אז הנה השתלשלות (לא תרתי משמע) הפעילויות השונות שבהן עסקתי מאז ועד היום בעודי יושבת בסבלנות ובנחישות בעת מילוי מצוותה של ענת:

1. בשנים הראשונות פשוט קראתי את כותרות העיתון בבוקר, אחרי ששתיתי את ספל הקפה הראשון של הבוקר, לפני העבודה.

2. מתישהו עברתי לשתות את הקפה (סילחו לי) בשירותים תוך כדי.

3. אחרי כמה שנים התחלתי לפתור את התשבצים בעיתון, וכשהתחיל הסודוקו הפכתי למשתתפת נלהבת.

4. באיזשהו שלב התחלתי לקנות חוברות סודוקו ותשבצים כי מה שהיה בעיתון כבר לא הספיק לי.

5. כאשר גיליתי את נפלאות משחקי הטלפון (עדיין דור 2 לדעתי) הפסקתי לבזבז נייר עיתונים וחוברות ועברתי לסוליטרים סלולריים למיניהם

6. עם המעבר לבלקברי הוספתי על משחקי הטלפון גם קריאת מיילים…..

7. לפני כשנה כשגיליתי את נפלאות האנדרויד בדקתי משחקים שונים כמו angry birds או move it, וגם התחלתי להתכתב עם בני מעבר לים תוך כדי ציורי draw something אבל זנחתי את כל אלה לטובת כמה משחקי סוליטר מצויינים שלעולם לא נמאסים עלי.

8. במקום draw something אני עכשיו משחקת עם בני וחברתו words with friends. לא ממש מלהיב, האמת. בטלפון יש גם תשבצים וסודוקו אם ממש בא לי.

9. עדיין לוקחת איתי את ספל הקפה הראשון של הבוקר לשירותים.

10. בשנה האחרונה בנוסף לקריאת מיילים אני לפעמים קוראת שם גם את הפוסטים שלכם….ניסיתי פעם או פעמיים גם להגיב אבל מהסלולרי זה יותר לא מצליח מאשר מצליח. 

11. כמובן שאת כל זה אני עושה גם כאשר אני יושבת בקופת חולים או במשרד הפנים או בכל מקום אחר בו יש תור אינסופי ומשעמם…

 

 

אז מה אתם עושים בשירותים (מעבר לברור מאליו כמובן)?

חלומות #2

שוב חלמתי שאני מוצאת את עצמי בעבודה ואין לי מושג איך הכריחו אותי לחזור לשם.

הפעם זה היה כביכול עבור פרוייקט מצומצם (כנראה בהשפעת הצעת העבודה שקבלתי לפני שבועיים) אבל בחלום היתה לי תחושה שאחרי כן יגיע עוד פרוייקט ועוד אחד…

הייתי ממש מבואסת כי תוך כדי החלום זכרתי שפעם חלמתי על זה והייתי משוכנעת שהפעם זה לא חלום….

 

לילה אחר השבוע חלמתי שאני חייבת למצוא בגד לאיזה אירוע (וכידוע אני שונאת לקנות בגדים!) וכמובן שאני בלחץ ואין לי זמן ואני מגיעה לחנויות שיש בהם בגדים מגעילים ואין את המידות שלי…..

 

איזה כיף להתעורר אחר כך ולהבין שכל זה היה בסך הכל חלום!!!

מהסלולרי

יש לי כמה דקות לשרוף וחשבתי לנסות בפעם הראשונה לכתוב פוסט מהטלפון הנייד. 

האם ישמור?

האם יעדכן את הקטגוריות? את הרשימות?

יאללה, להחזיק אצבעות

ולבסוף…כמה שגיאות הקלדה יתפלקו לי בלי שאשים לב ואספיק לחזור ולתקן…?

זמן לסיכומים

הקיץ חלף עבר, כל האורחים חזרו לבתיהם, כל הנכדים חזרו לגן, וגם אנחנו טסנו לחופשה וחזרנו הביתה.

אולי עכשיו סוף סוף הגעתי לשלב הסיכומים ביני לבין עצמי.

אז…

היה כיף שכולם היו כאן: הורי, בני וחברתו….

אבל גם כיף שקיבלנו את הבית שלנו, את השקט והפרטיות שלנו בחזרה.

וגם…

היה טוב עם הורי אבל אני לא יכולה להיות איתם במינונים גדולים מדי.

את אבא שלי אני באמת, אבל באמת, לא סובלת. זה נורא לומר דבר כזה. לא יכולה לשמוע אותו, לא סובלת כאשר הוא מלטף אותי (והוא לטפן כזה, מפתיע מאחור עם איזה דגדוג מעצבן בעורף…). שלא לדבר על הנטייה שלו להסתובב בבית בלי חולצה (עם הכרס השעירה והגדולה שלו בחוץ) – ולא עזר שהמזגן שלנו התקלקל באמצע הביקור ולא יכולתי להקפיא אותו לכדי התלבשות…

 

את אמא כן סובלת בדרך כלל, אפילו אוהבת בדרך כלל, אבל מזדעזעת בכל פעם מחדש כמה היא שיפוטית.

עלי זה כבר לא משפיע אבל החכמוד ברגישותו הרבה קלט אותה תוך שנייה ומאותו הרגע לא נתן לה להתקרב אליו בכלל.

עקב כך השמנדוב זכה לכל תשומת ליבה בביקור הזה.

 

וגם…

גיסתי הקטנה והאהובה (אשתו של אחי) מתגלה שוב ושוב כ-control freak-ית של ממש. כל הזמן היא עסוקה בהכתבת סדר יום לכל המשפחה, והיא גם חייבת לדעת בכל רגע נתון איפה כל אחד ומה הוא/היא עושה ומתי הוא/היא חוזר/ת הביתה… וכאשר הורי היו כאן ושהו אצלם הם ממש הרגישו שהזמן שלהם לא בשליטתם. בכל פעם מחדש הם גילו שהיא ארגנה להם פעילות תרבותית או חברתית כזו או אחרת, בלי ששאלה בכלל אם בא להם….

 

וגם…

אני רואה שהחתן שלנו עושה מאמצי על להיות בסדר איתנו. אז יותר קל לנו להיות חמים וחביבים ובסדר איתו…

 

וגם…

היו ימים בחו"ל שמצאתי את עצמי מתגעגעת לשגרה השקטה שלי בבית.

היה מדהים שם – הביחד, הנופים, האוכל….אבל לטעמי עברנו יותר מדי ממקום למקום, והיו יותר מדי נסיעות. קצרות, רובן, אבל יותר מדי לדעתי.

רק פעם אחת נשארנו באותו מלון שני לילות – כי הוא היה טוב במיוחד – אבל עדיין במהלך היום נסענו לטייל.

ולאורך כל הדרך ביקשתי שנישאר כמה ימים לחוף אגם אחד, למשל, ….פשוט לנוח ול'סתלבט וליהנות מהנוף ומזג האוויר ולטייל ברגל.. ואיכשהו "זה לא יצא". 

אולי הייתי צריכה להתעקש על הימים הראשונים האלה באגם גארדה, לפני שיצאנו צפונה לדולומיטים… אבל בעלי כל כך רצה כבר את הפאסים ואת ההרים…..וחשבתי שזה יסתדר אחר כך. לא התעקשתי. למה בעצם?

 

וגם…

לא מצליחה להוריד גרם מאז שחזרנו לשיגרה. הגוף שלי כנראה עייף והוא רוצה לנוח. מקפידה על התפריט, מקפידה על הספורט….ושום דבר לא זז. כמובן שאמשיך ואתמיד אבל לא ברור לי למה יש עלי עדיין את העודפים האלה. במשך שנה ירדתי יפה ובהדרגה משהו כמו קילו בחודש, ובסך הכל השלתי יתר מעשרה ק"ג בשנה שעברה ונעצרתי. נשארתי אותו משקל כמה חודשים ומאז העליתי (בקיץ ובטיול) 2-3 ק"ג….ובינתיים שום דבר לא זז. הרופא שלי נתן XENICAL שזה כדור שסופח את השומנים באוכל. צחקתי לו בפרצוף. אני כמעט לא צורכת שומנים. הכדור הזה לא רלוונטי עבורי. הוא התעקש והסכמתי לעשות ניסיון אבל כבר שבועיים ושום דבר לא קורה. זה מגוחך ממש. כמה זמן צריך לקחת את זה עד שאוכיח חדש משמעית שזה מיותר? ואילו נזקים זה עושה לגוף שלי בדרך? 

 

וגם…

חזרנו למציאות שבה העסק של בעלי כנראה באמת עומד להיסגר.

בניגוד למועקה שתפסה אותי בפעם הקודמת שהנושא עלה, הפעם אני ממש רגועה. 

הוא לא באמת חייב לעבוד כבר כדי להתפרנס, אנחנו יכולים לחיות יפה גם בלי זה, כנראה.

והעבודה הפיסית הזאת במטבח כבר מזמן לא בשבילו, ביחוד עם הגב (שמאד השתפר אבל עדיין…) ובכלל יש גיל לכל לדבר…

וממילא אני מכירה אותו והוא לא ישקוט על שמריו, הוא בטוח יעבוד במשהו – כי הוא זקוק לזה. כי זה מעניין אותו. 

ובינתיים – אנחנו עוסקים יותר בספורט ביחד, אם זה בחדר כושר או על אופניים ברחבי היישוב…

יוצאים יותר לסידורים ביחד, לבתי קפה, לסרטים…רואים יחד טלוויזיה…או מבלים אחר צהריים (או בוקר או ערב) בסקס מטורף ללא הפרעה…

או שהוא עובד בגינה ואני קוראת ספר או בלוגים…או כותבת…או מנתחת להנאתי מפה אסטרולוגית…

יכולה לדמיין את שנינו בפנסיה כבר…