ארכיון חודשי: נובמבר 2013

יש לך פה עניין…

הייתי בת 4 או 5 – לא זוכרת כי הייתי שנתיים בגן חובה. 

לגננת קראו שושנה, בזה אני בטוחה, אבל לעוזרת גננת נדמה לי, רק נדמה לי, שקראו ויקי.

ויקי אהבה לשמוע רדיו וכך שמעתי בפעם הראשונה את אריק איינשטיין, עם שלישיית גשר הירקון, שר את "אהבת פועלי הבניין".

זה הזיכרון הראשון שלי מאריק איינשטיין, זכרונו לברכה. 

לימים כשהייתי בצופים העלינו ערב שלם עם התקליט הזה…. התקליט הקסום הזה….

שנים מעטות אחר כך התאהבתי בו בסרט "סלאח שבתי" עם "לי ולך"

כאשר T ואני התאהבנו ליווה אותנו האלבום "סע לאט" ובעיקר "אני אוהב אותך היום"

השיר הזה במיוחד נשמע לנו כמו האידיליה הזוגית….כאשר עוד היינו ילדים ולא היה לנו מושג שכך ייראו חיינו באמת…

כשילדינו היו קטנים קנינו להם את "כמו גדולים" והיום אפילו החכמוד שר איתנו את "אדון שוקו" ו"גברת עם סלים"….

כאשר רבין נרצח בכינו עם "לבכות לך"…

אין סוף לפסקול חיי שאריק שזור בו לאורך ולרוחב ובעיקר לעומק הלב

יהי זכרו ברוך

חולי

דוד שלי שחי בארה"ב חולה מאד.

הוא האח היחיד של אבא שלי, ויש בו את כל הטוב שיש באבא שלי בלי כל הרע.

מאז ומתמיד אהבתי אותו אהבת נפש, והוא גם היה רופא ילדים – כך שבתור ילדה, בשנים שחיינו קרוב זה לזה בארה"ב, היה לי הכי כיף שבעולם שדוד שלי הוא גם הרופא החמוד שלי.

הוא התאלמן לפני כשבע שנים, לאחר שדודה שלי חלתה בסרטן הלבלב והלכה תוך חודשים ספורים.

אז ביקשתי לבוא להיפרד ממנה והם אמרו לי לא להגיע.

אחר כך ביקשתי לבוא ללווייה והם העדיפו שלא אגיע, ושאבוא לבקר אצלם אחרי שהכל יירגע, ביקור של כיף ולא ביקור של אבל.

שבע שנים חלפו וזה לא יצא לפועל.

בכל פעם מחדש אני נזכרת בזה ומתעצבנת על עצמי. הייתי צריכה לנסוע למרות מה שבני דודי אמרו, למרות מה שדוד שלי אמר. 

בשבילי יותר מאשר בשבילם.

לפני כחמש שנים כמעט הגיע דוד שלי לכאן בהפתעה יחד עם הורי לחגיגת יום ההולדת 50 ש-T ערך לי.

זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו, והוא היה במצב טוב. אלמן אבל פעיל מאד ובמצב רוח טוב.

לפני שנתיים קרתה בעייה חשמלית בלבו של דודי והושתל לו קוצב לב.

הוא נבהל מזה וזה הפחית מאד את פעילותו, שעד אז כללה נסיעות בכל ארה"ב וגם מחוצה לה למפגשים עם חברים ומשפחה.

בשנה האחרונה הרפלוקס שסבל ממנו כל חייו (כמו כולנו במשפחה) חדר גם לריאות ובהדרגה מביא לאי ספיקתן.

אין מה לעשות נגד התופעה הזו, שאינני זוכרת איך קוראים לה, וזה מכרסם בכל פעם יותר ויותר.

בדרך כלל המחלה הזו באה בגלים, התדרדרות ואז התייצבות, וחוזר חלילה.

אצל הדוד שלי ההתדרדרות היא מתמדת וכאמור לאחרונה החמירה.

הוא עם חמצן כל יום כל היום וכל הלילה.

הוא עם התקפי שיעול נוראיים ולכן כבר כמה חודשים לא מדבר בכלל, רק מקשיב ועונה בכתב.

הוא חלש.

הוא כבר לא יכול אפילו להתקלח לבד. 

נראה לי שהפעם לא אתן לאף אחד לעצור בעדי מלנסוע כדי להיפרד.

 

תוספת עריכה:

 

היתה לי שיחה ארוכה וטובה עם בת דודתי מאוחר בלילה אתמול, והבנתי ממנה שהדוד הוא זה שלא רוצה (לא כל כך מסוגל) את המאמץ של להיות עם אנשים. 

הוא ביקש רק להיפרד מילדיו שחיים רחוק ממנו (אחד הגיע מאוסטרליה ואחד משיקאגו) ומאחיו (אבא שלי) שיגיע אליו מחרתיים ליום אחד בלבד מקליפורניה. לחברים הם אומרים לא להגיע.

אז ההתלבטות שלי די גדולה.

אמרתי לה שלא טוב לי עם זה שלא הייתי שם כשאמא שלה גססה, או בלווייה שלה, או מאז…לביקור, כמו שהבטחתי שאעשה…ולא יודעת אם הפעם גם אשמע בקולם…נראה

היא אמרה שהוא לא רואה את זה כך, כמובן, ומעדיף שאזכור אותו כפי שהיה ביום הולדתי ה-50 כאשר הפתיע אותי כאן בארץ.

אני מאד מבינה את זה, וגם לא הייתי מצפה ממנו שיישב איתי, רק רוצה חיבוק….

היא מאד הבינה את זה, ואז התחילה לומר שהיא יודעת שאם אגיע לא רק שלא אפריע אלא ודאי אעזור, ושלה יהיה מאד כיף להיות איתי (היא גרה ממול) והילדות שלה מאד ישמחו לזמן איכות עם דודה שלהן….ושיהיה לי כיף להכיר קצת את פורטלנד (אורגון), שלמרות שהייתי שם כבר פעמיים לא באמת יצא לי לתייר בה….

בקיצור, אמרתי לה שאחשוב על זה, ואם אחליט להגיע אעדכן אותה כמובן – לא אפול עליה בהפתעה.

מה שעוד היא סיפרה זה שהוא התחיל עכשיו טיפול ביתי טרום-הוספיס שמקרא palliative care שמאד מקל עליו, גם פיסית וסימפטומטית וגם נפשית – זה הרגיע אותו. זה שלב לפני טיפול הוספיס (גם כן מתוכנן להיות בבית, כמו שהם עשו עבור אמא שלה בזמנו), כאשר החולה כבר ממש במצב קשה וסופני.

בקיצור – לא יודעת מה לעשות עדיין….אני חושבת על זה

 

 

אוף

בכל פעם מחדש זה מפיל אותי.

התנודות האלה שלך.

כמה שאני מקפידה לנשום, להשתהות.

כמה שאני משתדלת לא להגיב אוטומטית – בפנים זה בכל זאת מתעורר. התגובה. הצורך בהתגוננות.

אחד לא קשור לשני, כך נדמה.

אתה שולח מסרים סותרים.

רגע אחד הכל בסדר ורגע אחר חייבים לעשות שינויים ומייד.

ואני מנגנת בראשי כמאנטרה שזה לא נגדי, זה לא קשור אלי, זו לא האשמה….

אבל האם באמת זו לא האשמה?

זו לא תלונה? זה לא "למה את לא עובדת? למה את לא נושאת בעול?

למה אנחנו משלמים כך וכך על זה וזה? זה נראה לי יותר מדי".

ואחר כך אתה הולך ומבזבז כספים על דברים שנראים לי לגמרי מיותרים.

פנסים חדשים לרכב שלישי, מיותר. רכב שמשמש אמנם את בני פעמיים בשנה וכאשר הוא מגיע אבל האם זה מצדיק החזקה של עוד רכב?

עוד מחשב נייד חדש, עוד טאבלט. אתה לא מספיק להשתמש בכולם…

אבל זה לא הקטע, כנראה. זה לא אתה ומה שעובר עליך.

זו התגובה שלי.

נושמת ומרגישה את זה בגוף. בחלל החזה, בגרון. נושמת לתוך זה ונותנת לזה למלא אותי.

עולה זיכרון ילדות.

בכל פעם שמשהו (קטן או גדול) היה משתבש – אבא שלי היה חייב למצוא אשמים.

והיה מרביץ לעצמו בראש ומקלל. ומאשים מישהו – אותי, את סבתא שלי…מי שהיה בסביבתו.

והתחושה הזאת – שתמיד מישהו אשם, לא משנה מה קרה. אפילו כתם על החולצה. אפילו בעיות קליטה בטלוויזיה.

עם זה אני מסתובבת.

זה המנגנון האוטומטי שמתעורר אצלי כאשר אתה מתנהג ככה.

זה לא קשור לזה שאני לא עובדת. זה היה ככה תמיד.

ובשנים עברו זה היה גורם לי להתכנס בתוך עצמי. להסתתר ולהסתיר. למרות שלא היה לי מה להסתיר, הייתי בטוחה שעשיתי משהו לא בסדר

ולכן אתה מגיב כך ולכן עדיף להסתיר.

היום אני יודעת שלא עשיתי שום דבר לא בסדר, ושאין לי מה להסתיר.

אני מבינה שמצב הביניים שבו אתה נמצא – כאשר העסק עדיין מתפקד אבל הוא בשלבי סגירה ואתה עדיין לא בטוח מה יהיה השלב הבא.

כאשר השותף שלך מנסה לדכא כל הזמן את הדחף הטבעי והאמביציה הגדולה שלך כי הוא עצמו לא סגור על עצמו ולא התאושש עדיין מזה ש"הזיזו לו את הגבינה" והעסק חייב להיסגר….או לעבור, אבל הוא לא רוצה להתחיל עסק כזה במקום אחר. הוא פוסל כל רעיון, וזה מוציא לך את הרוח מהמפרשים.

קשה לך להתלבט, קשה לך לחכות, אתה חייב לנוע כל הזמן קדימה, קדימה….וכרגע זה לא קורה מספיק מהר עבורך.

נכון, אולי היה מרגיע אותך אם היתה לי הכנסה משלי, אבל לא חושבת שזה היה משנה את המצב הנפשי שבו אתה נמצא כרגע.

כי יש רגעים בהם אתה אומר שאפשר לחיות מצוין ככה, גם אם לא תהיה לך עבודה בכלל.

ויש רגעים שאתה מבטא את הצורך שלך בעבודה בעיקר כצורך לעשות, ליצור, ליהנות, לא להשתעמם.

אבל אז יש ימים כמו אתמול שבהם אתה פתאם מתנפל על ההוצאות השוטפות – למה אנחנו מוסרים לגיהוץ?

אה….כי יש לי דלקות חוזרות בכתפיים, ואתה הכרזת לפני שנים שאתה תגהץ וכמו כל שאר הדברים זה קרה בדיוק פעמיים…

כי אתה רוצה לגהץ גם חולצות טריקו למרות שלדעתי אם מקפלים אותן כמו שצריך אז הן לא זקוקות לגיהוץ…

כי השגנו מחיר ממש טוב עבור כל פריט…

אין לי שום בעייה להפסיק למסור לגיהוץ. תעשה עם זה מה שאתה רוצה.

אז כמה אנחנו משלמים על אינטרנט ולמה? כמה אנחנו משלמים לספק התוכן של הטלוויזיה ולמה? 

כל כמה שנים אנחנו ממילא בודקים את הנושאים האלה ומורידים מחירים או מחליפים ספקים. למה אתה נלחץ מזה עכשיו? 

אין בעייה – נעשה שוב סבב, אם זה ירגיע אותך. באמת שאין שום בעייה. 

אז מה לגבי החברות במרכז הספורט? אני שואלת. האם תרצה לחדש בתום המנוי?

כן, זה כן, למרות שזה אלפי שקלים בשנה. סבבה, גם אני חושבת שזה חשוב. שנינו סוף סוף מתעמלים על בסיס קבוע – משהו שהזנחנו בשנותינו המוקדמות. אבל אם היית באמת רוצה לחסוך, אפשר היה לחזור רק להליכות ולנסיעות באופניים (שגם ככה עושים בנוסף) ומשקולות חופשיות שיש לנו בבית ותרגילי מזרון שגם אפשר לעשות בבית….אז זה לא רק הפעילות. זה הכיף שלך. על זה אתה לא רוצה (ולדעתי לא חייב) לוותר.

ואז אתה מתקשר לחברת התוכן של הטלוויזיה ובמקום להוריד במחיר אתה מבקש לשדרג את הממיר ל-HD…. מה עובר עליך?

טוב, מספיק עם זה. 

לנשום. להרגע. זה בסדר גמור שעובר עליך משהו. זו תקופה קשה מאד. נעבור אותה יחד.

אני רק צריכה רגע לנשום עמוק ולשהות בתחושת הפחד והאשמה שמעורר המנגנון האוטומטי שלי….ולנסות לפוגג את זה.

לטובתי. לטובתך.

טיול פקקים הלוך ושוב

הבוקר בשמונה התקשרה בתי ואמרה, שצלצלו מהגן (כן, הילדים בגן כבר משבע, והיא היתה כבר בעבודה!) כי נשמותק לא מרגיש טוב.

האם אני יכולה לנסוע לקחת אותו ולהיות איתו כמה שעות?

אז את שיעור ההכרות של הפילאטיס הזיזה לי המורה ממחר להיום בשתיים עשרה ורבע, כך שידעתי שאני פנויה עד אז.

יצאתי מייד (למזלה הייתי כבר אחרי הקפה – הראשון) והשתלבתי בחדווה בפקקי הבוקר. 

נסיעה רגילה מכאן לגן לוקחת לי כעשרים דקות.

בשעת בוקר נפלאה זו אמר לי ה-waze שזה ייקח 50 דקות. 

יש משהו מאד מרגיע בעובדה שאתה יודע כמה זמן זה ייקח, מתי אתה אמור להגיע, ואין מה להילחץ או להתעצבן : זה מה יש!

שמעתי רדיו ("נכון להבוקר" בגלי צה"ל ) ונזכרתי שוב למה אני שונאת לשמוע חדשות. 

משום מה לא העברתי למוסיקה, כמו שאני תמיד עושה…

התלבטתי אם לקחת את נשמותק אלי הביתה או אליה. בסוף החלטתי שאליה, במיוחד אם הוא מרגיש לא טוב – למה לו לבלות ברכב בפקקים???

בחצי הדרך קבלתי טלפון נוסף מהבת, שהתקשרו מהגן – נשמותק התאושש, אין צורך לקחת אותו הביתה. 

"את בטוחה?" שאלתי בהיסוס, "אני כבר בחצי הדרך לשם…."

היא היתה בטוחה. אם הוא מרגיש טוב עדיף לו בגן, בשגרה, בפעילות, עם הילדים….היא צודקת.

עשיתי פרסה (דבר ש-waze, דרך אגב, לא מכיר) והתחלתי בדרכי הביתה.

שתי דקות לפני שהייתי אמורה להגיע לגן, הגעתי הביתה. 

זה היה טיול פקקי בוקר הלוך ושוב…

גם זו חוויה.

שיעור ההכרות בפילאטיס יתחיל בעוד 25 דקות, ועד אז ישבתי על ניתוח מפת הלידה (אסטרולוגית) של החברה של בני. לבקשתה, כמובן.

לפני כמה דקות בתי התקשרה לומר שאכן נשמותק מרגיש מצוין.

אז הרבה בריאות והמשך יום נפלא ….לכולנו חיוך

חוזרת אט אט לשגרה

בזהירות. בצעדים קטנים.

חוזרת אט אט לשגרת חיי.

כבר כמה ימים שלא כואבת המותן, הגב/אגן עדיין מורגש אבל אני גם לא עושה יותר מדי כדי להרגיז אותו.

עדיין לא חזרתי להתעמל.

בעצתה של שולה קבעתי שיעור היכרות בסטודיו לפילאטיס מכשירים. זאת למרות שגם האוסתיאופט שטיפל בי וגם המרפאה הסינית שמטפלת בי כרגע נהמו בבוז כאשר שאלתי לדעתם על זה. 

גיסתי אפילו הגדילה לומר שלא רק שלה זה לא עזר, זה אפילו הזיק.

טוב, חייבת לנסות הכל, לא? 

ברביעי באמת אספתי את הנכדים מהגן ו-T פגש אותי שם, כך שהיתה לי גם עזרה פיסית וגם כמובן שמחה גדולה שגם סבא וגם סבתא מגיעים לגן.

בכל פעם מחדש אני מאושרת ואסירת תודה כאשר הם (בעיקר חכמוד, הנתון יותר למצבי רוח) מאירים את פניהם כשרואים אותי מגיעה, ומייד מתמסרים – החכמוד בפטפוטים אינסופיים והנשמותק בחיבוק חם ולופת. 

השארנו את הרכב של T שם ונסענו יחד לדירה שלהם, שם חיכתה לנו כבר בתי, שבדיוק הגיעה מהעבודה.

נשמותק כבר אומר "מממממא" ונדבק אליה (תוצר לוואי של המחלה של השבוע שעבר, ללא ספק). חכמוד פחות נדבק אליה, בימים האלה, ואנחנו זוכים לתשומת לבו המלאה. 

כאשר דיברתי איתו בטלפון יום קודם הוא שאל (כרגיל) "סבתא איפה את?" ואני אמרתי שאני בבית שלי ביישוב בו אני גרה.

"גם אני בבית שלי" הוא אמר במתיקות "בישראל". בישראל!  אוחחחח אם אפשר היה לחבק דרך הטלפון….

ברביעי אצלם בסלון הוא סיפר שהוא בן שנתיים וחצי, ואמרנו שבחודש הבא יש לו יומולדת.

הזכרתי שבני יהיה נוכח ביום הולדתו (כן, הם קנו כרטיסי טיסה כבר, ויגיעו ארצה לשלושה שבועות כמעט – בדיוק ביום הולדתו של בני) וחכמוד קרא "יש! יש! יש!" בשמחה רבה שמלאה גם את לבי בשמחה רבה. איך הוא אוהב את הדוד שלו….

אתמול העזתי והלכתי לבד לירקן ולסופר, תוך שאני מקפידה לא לסחוב כבד מדי ולא לשהות יותר מדי זמן על הרגליים.

עבר בסדר.

אחרי מנוחה קצרה מהקניות אפילו הכנתי מרק ירקות גדול ונהדר. 

בערב יצאנו לחברים.

נראה שאני לאט לאט חוזרת לשגרה שלי.

המבחן יהיה ביום-יומיים הקרובים כי אני מנסה להפסיק לקחת את הכדור

עוד מעט אני הולכת לאזכרה של בעלה של חברה שלי. הוא נהרג בתאונה ביתית לפני 10 שנים והותיר אותה אלמנה + 3 ילדים. 

כשאני נזכרת באיזו קלות אפשר לאבד את החיים, אפילו כאשר אתה עושה פעילויות בתוך הבית שלך…אני מצטמררת.

 

בערב בתי מגיעה עם בעלה והנכדים. 

שגרה ברוכה, שבת שלום ומבורך.

 

 

הקלה

אז תודה לכל המגיבים, אני באמת מרגישה יותר טוב.

לא יודעת אם זה כי אני עדיין תחת השפעת הכדור (כי הוא גם אנטי דלקתי וגם משכך כאבים) אבל איכות חיי חזרה למסלול.

אני עדיין לא מעזה להתעמל או לסחוב לבד בסופר…אבל אני ישנה היטב בלילה (yippy!!) ומסוגלת לתפקד בבית, לנהוג, לשבת בנוחות….ללא כאב.

היום אני נוסעת לבקר אצל הנכדים – בתי לא ממש תרשה לי לאסוף אותם לבד מהגן כרגיל, נראה לי, אלא אם אני מתחייבת לא להרים אף אחד מהם (עכשיו שגם נשמותק הולך, לא צריך להיות איתו כל הזמן על הידיים…) אבל אני רוצה לבלות איתם קצת זמן איכות בכל מקרה.

אולי גם T יעבור אצלם אחרי העבודה. הם ממש ישמחו אם כן, הוא כמעט לא מבקר אצלם בבית.

אתמול ניצלתי את ההקלה בהרגשה, יחד עם העובדה שלא יצאתי מהבית, לסדר שתיים ממגירות המטבח שהציקו לי לאחרונה (קמח, אורז, פתיתים וכו' באחת ואבקת אפייה, סודה לשתיה, פופקורן, בורגול וכו בשנייה) . הנה הן בגאווה רבה…

 

בשאר הזמן ראיתי טלוויזיה או קראתי…..וכאן אני חייבת להעלות משהו שקשור לקריאה שלי.

הספר שאני קוראת עכשיו נקרא "50 גוונים של אפור" ואני קוראת אותו במקור (באנגלית) שבה לשם יש משמעות כפולה "50 shades of grey" על שם גיבור הסיפור ששמו קריסטיאן גריי. בעברית משחק המלים של הכותרת הלך לאיבוד. לא נורא.

ראיתי את הספר הזה על המדף הרבה זמן לפני שהחלטתי לקנות אותו, והבנתי שהוא כנראה רב מכר, וזאת בלי לקרוא עליו לפני כן ובלי לדעת על מה מדובר. אולי זאת היתה טעות. 

סביר להניח שלו ביררתי על זה קודם, לא הייתי קונה. לא כי אני פוריטנית חלילה, רחוק מזה, אבל הייתי מבינה שמדובר ברומן ארוטי בכיוון הסאדו/מאזו מסוג רדוד למדי, ונראה לי שהייתי מוותרת.

כאשר התחלתי לקרוא (ועדיין כאב לי נורא המותן) ועדיין לא החלו תיאורי המין המפורטים הרגשתי מייד שמבחינת רמת הכתיבה מדובר ברומן "למשרתות" כמו שאמא שלי היתה אומרת. מסוג הספרים שכמעט לגמרי הצלחתי לפספס עד כה ברשימת הקריאה המפוארת שלי.

אבל משום מה המשכתי לקרוא, אולי כי זה היה קל וקריא…. ואז גיליתי בעצם במה מדובר אבל בשלב זה כבר לא יכלתי לעזוב את זה.

יש משהו בתיאור מפורט כל כך של יחסי מין, ובמיוחד כאשר הם מהולים בסכנה ואלימות – שמצד אחד מושך נורא ומצד שני דוחה נורא. 

ועכשיו נראה שאני אקרא אותו עד הסוף. לא יודעת לגבי שני הספרים הבאים בטרילוגיה (עכשיו הבנתי שזו טרילוגיה) אבל את הספר הזה כנראה לא אפסיק באמצע. מעבר לסקרנות של "מה יהיה אחר כך?" (שעכשיו שהבנתי שזו טרילוגיה אז היא מתחילה להתפוגג, כי כנראה שברור שמערכת היחסים מתפתחת וממשיכה מעבר לספר הנוכחי) הספר מגרה ברמות!

בלי בדיחות על חשבוני (לקרוא רומן ארוטי סאדו/מאזו תוך כדי כאבי תופת במותן….חה חה ) בבקשה, אבל מעניין אותי לדעת אם עוד מישהו קרא את זה ומה דעתכם. 

טוב, אני יודעת שזה מבלבל הקפיצות האלה מסבתאות לגריאטריה רפואית לאסטרולוגיה ואימון ולסקס סאדו/מאזו….אבל זו אני וזה היומן שלי ואין מה לעשות נגד זה. בריאות שלמה לכולם

מושבתת

מאז יום חמישי אני סובלת כאבי תופת במותן.

ניסיתי תרגילי פלדנקרייז שקבלתי מחגית (דרך היוטיוב) 

ניסיתי לשכב: על הגב, על הצד, על הבטן…

לשבת…

לעמוד על 4…

ללכת…

היו רגעים של הקלה אבל היו גם שעות ארוכות של כאב בלתי נסבל.

בששי בערב הגיעו הנכדים (עם הוריהם כמובן), החכמוד כבר הרגיש ממש טוב, נשמותק עדיין היה עם נורופן/נובימול אבל גם כן כבר הרגיש בסדר.

כמעט לא יכלתי לעשות איתם כלום בגלל הכאב, אבל בכל זאת היה תענוג להיות איתם.

גם בתי היתה גמורה מהשבוע הזה שעבר עליה והיא נרדמה לנו כאן על הספה…

T כמובן הכין את ארוחת הערב לבד….וגם הגב שלו נתפס, התברר, כי בנוסף לעבודה (ולהכנת ארוחת הערב עבורנו) הוא גם הכין המון דברים לבראנץ' לכבוד יום הולדתו ה-94 של דוד שלו וכנראה הרים משהו כבד מדי….

שנתיים אחרי הפציעה שלו (שבר שתי חוליות בגב) והוא עדיין לא למד לשמור על עצמו כמו שצריך! 

בנוסף הוא הרגיש לא טוב – אולי תגובה קלה לחיסון נגד השפעת (שקיבל ביום שני). 

בקיצור – היינו גרוטאות!

בשבת בבוקר לא הצלחתי להתאפק ועזרתי לו קצת במטבח בהכנת שארית המטעמים עבור יום ההולדת של הדוד, וכמובן שזה לא עזר לכאבי התופת במותן.

בגלל שהדוד התעקש שנחגוג אצלו בדירה, היינו צריכים לארוז ולסחוב את הכל אליו הביתה, כולל צלחות וסכו"ם. 

אבל ברור לי מדוע היה חשוב לו לארח את כל אחייניו אצלו בבית. 

הוא באמת איש יקר, הדוד הזה, והאח האחרון שנותר מהצד של אמו של T. על ערש דווי הבטיח T לאמו שהוא ידאג לדוד הזה, ובאמת הוא עושה זאת מאז.

המטפלת של הדוד עזרה לנו כמובן עם הלוגיסטיקה, כך ששם, לפחות, היתה לנו עזרה.

האוכל היה כמובן מצויין וכל האחיינים הגיעו במצב רוח טוב אבל מצב פיסי לא משהו (חלקם כבר כמעט בני 80).

בנוסף לחגיגת יום ההולדת התברר שהדוד רצה לבקש מהם משהו: הוא ביקש שהם יאשרו לו להיקבר בקבר קומותיים (כן, עושים זאת כבר הרבה זמן) יחד עם אמא שלו (שהיא הסבתא של כולם).

 

הבעל של אחת האחייניות עשה עבורו את כל הבירורים בחברה קדישא, והתברר שניתן לעשות זאת בבית הקברות המסויים הזה, בתנאי שהמשפחה מאשרת. כיוון שלמנוחה כבר אין עוד צאצאים ישירים בחיים (פרט לדוד הזה), הם יסתפקו באישור של צאצאיהם של ילדיה. 

על מה אדם בן 94 חושב…..איך והיכן הוא רוצה להיקבר…

כמובן שכולם הסכימו. 

אנחנו אמנם לא נוהגים לפקוד קברים (פרט לאזכרות של הוריו של T), אבל אחיינים רבים עושים זאת ודווקא נוח מאד שכאשר הדוד ילך לעולמו, מקום קבורתו יהיה זהה לזה של הסבתא. 

נושא מורבידי קצת לדון בו ביום הולדת, אבל….המוות הוא אחרי הכל חלק בלתי נפרד מהחיים.

אני דווקא זוכרת שיחה עם הדוד (אני מבקרת אצלו לבד לעיתים קרובות ויש לנו שיחות מאד מעניינות) בה הוא אמר שהוא רוצה שישרפו את גופתו.

האמת – הנושא לא מעסיק אותי בדרך כלל אבל כאשר הוא עולה….גם אני רוצה שישרפו את גופתי. ויפזרו את האפר בים או משהו כזה.

אני מאמינה שממילא נשמתי ממשיכה הלאה – לעולמות אחרים או לגלגול נוסף בעולמנו, והגוף הזה שתופס מקום ונרקב באדמה פלוס המצבה הדוממת שמעליו – לא נושאת בעיני שום חשיבות. אני לא צריכה ללכת פיסית לבית הקברות כדי לחשוב (ולחלום) על סבתא שלי, דודה שלי, חמי וחמותי…קרובים שנפטרו.

טוב, סטיתי קשות. 

בתום יום ההולדת חזרנו הביתה גמורים, T ואני, והוא גם לא הלך לעבודה בערב (היה אירוע במוצ"ש אבל הוא פשוט לא הרגיש מספיק טוב ללכת והיה מי שינהל את האירוע במקומו).

גם בראשון נחנו רוב הזמן, ו-T התאושש באמת אבל הכאבים שלי לא פסקו. אני פשוט לא מצאתי תנוחה שמקלה עלי…

בשני אחה"צ היה לי תור לטיפול סיני (שהתחלתי לעשות עקב כאבי הגב/אגן). הטיפול היה מצוין אבל לא הזיז בכלל לכאבי המותן….

הרגשתי שאין ברירה והתחלתי לקחת את הכדורים שקיבלתי מהאורטופד (וסירבתי לקחת עד עכשיו).

אתמול בערב (אחרי הארוחה, כי התרופה שייכת לקבוצת NSAID שעלולות לפגוע בקיבה, וגם ככה אני סובלת מרפלוקס) לקחתי את הכדור הראשון. תוך שעה כבר התחלתי להרגיש יותר טוב.

בלילה ישנתי יותר טוב.

הכאב עוד שם מרחף לו, מחכה לנחות – אבל כמעט אינו מורגש.

אחרי שאוכל משהו אקח את הכדור הבא (המרשם הוא לפעמיים ביום).

אז נכון שסירבתי להתחיל עם זה כל עוד חשבתי שהתעמלות ודיקור יקלו עלי (והם באמת מקלים לי על הגב/אגן) אבל הכאב במותן משתק אותי, משבית אותי, אני לא מסוגלת לתפקד בכלל – לא במטלות היום יומיות שלי ובטח לא בעיסוקיי הכיפיים כמו התעמלות וטיפול בנכדים….

אז נראה תוך יום יומיים מה קורה איתי, ובינתיים יומי ריק מתכנונים ופעילויות.

אני מקווה רק שהכאב שכך מספיק כדי שאוכל לשבת לקרוא ספר (או לכתוב….כמו שאני עושה עכשיו)…

 

כלבים נגד חתולים?

בדרך כלל אני לא מתייחסת לנושא החם אבל ראיתי בתגובות בפוסט של קנקן התה שזה הנושא השבוע, ויש לי מה לומר על העניין הזה.

בילדותי היתה לי חתולה למשך זמן קצר, כשאחי נולד, אבל היא נגנבה (על ידי ילדים של שכנים) ומשום מה הורי לא התעקשו לקחת אותה בחזרה, אז לא יצא לי באמת להבין מה זה לגדל חתול בבית.

בשנים שאחרי כן היו לי שלושה כלבים.

שניים מהם כאשר עוד גרתי בבית הורי (וכמה שהבטחתי שאטפל בהם כמובן שרוב העול נפל על הורי!) ואחת לאחר ש-T ואני התחתנו.

C בעצם היתה מתנה לחתונה. בפועל היא היתה בתנו הבכורה. בזכותה הפכנו מייד למשפחה. היא ישנה איתנו במיטה, גם כאשר גדלה למימדיה הסופיים (היא ישנה באמצע ביננו ושנינו חיבקנו אותה, אחד מכל צד). מייד היתה מישהי שהיתה זקוקה לטיפולנו וטיפוחנו. מייד היתה מישהי שהיינו צריכים לקום בבוקר כדי להוריד אותה, ולחזור מייד הביתה מהעבודה, ולהאכיל ולקחת לחיסונים ולטייל ולשמור על כושר וגם לחנך.

פעמיים היא המליטה ויצא לנו לחוות גם את האושר של הלידה וגידול ראשוני של הגורים, וזכינו להכיר את המסירות האמהית שלה עוד לפני שהפכנו להורים בעצמנו.

ילדינו נולדו כבר למציאות של חיית מחמד בבית, ולמדו לאהוב חיות מיומם הראשון.

אבל היו גם קשיים. כאשר יש תינוקות בבית וצריך לטייל עם הכלבה בכל מזג אוויר בחורף ובקיץ, כאשר T נלחם בלבנון ונאלצתי להתמודד לבד עם הטיפול בתינוקת בת 3 חודשים וגם לטפל בכלבה.

כאשר חברים של הילדים התחילו להגיע לבקר אצלנו והכלבה החליטה שהיא בעצם כלבת שמירה ומנעה מהם לגעת בצעצועים של ילדינו, חושפת שיניים ומפחידה אותם….ונובחת ללא לאות אם סגרנו אותה בחדר למהלך הביקור….וכנ"ל לגבי עוזרת הבית. והשכנים שהתלוננו בלי הרף על הנביחות… 

משהו קרה לה בבגרותה ולא ניתן היה להרגיע אותה. 

כאשר סיימה את חייה, בכינו בכי מר וממושך, אבל לא יכלנו להביא עצמנו להתחיל מחדש עם כלב אחר. 

גם רגשית זה היה קשה מדי, וגם פיסית הרגשנו שהספיק לנו.

אבל הילדים לא הרפו, וביקשו חיית מחמד. הם כבר היו בבית ספר יסודי ופיתחו רצונות משלהם וביקשו וביקשו….אז כאשר החתולה של חברים שלנו המליטה, החלטנו לקחת גור אחד. 

מבחינה מעשית המחשבה היתה שהרבה יותר קל לטפל בחתול מאשר בכלב. בעיקר לא צריך לרדת איתו כמה פעמים ביום. הוא עושה את צרכיו בארגז חול שאותו מנקים/מרוקנים ובזה סוגרים עניין. 

מבחינה רגשית המחשבה היתה שבאמת חשוב, מצד אחד, שילדינו ימשיכו לגדול עם חיית מחמד – לא יפחדו מחיות, ילמדו להתחשב בהם ולפנק אותם ובהמשך גם לטפל בהם בעצמם….וגם האמת היא שהייתי בטוחה שלא אקשר נפשית לחתול כמו לכלב, וכשיגיע יומו להחזיר נשמתו לבורא, זה לא יכאב כמו שכאב לאבד את כלבתנו האהובה. 

החיסרון הברור היה, לדעתנו, שחתול לא מחזיר אהבה כמו כלב. הוא טיפוס אגוצנטרי שמתחשב רק בעצמו, ולא ניתן לפתח עמו מערכת יחסים כמו עם כלב. 

ובאמת בשנה הראשונה בחייו של P החתול הכל התברר כנכון. הבן אומנם פחד ממנו קצת בהתחלה אבל התרגל מהר מאד. הבת התאהבה מייד. T גם הוא התאהב מייד – חובה לציין כאן ש-T אוהב בעלי חיים ובעיקר בעלי חיים (וילדים) אוהבים את T. יש לו את זה. ואני שמרתי על ריחוק.

הטיפול הפיסי היה פשוט, יחסית, אוכל והחלפת חול בארגז. פעם בשנה חיסון וזהו, פחות או יותר. באיזשהו שלב הגיעה מכת הפרעושים, שלימדה אותנו שחובה לטפל יסודית בשוטף גם בנושא הזה, וה"דובדבן" היה כאשר גילינו שאם מחזיקים חתול לא מסורס בבית אז…הוא הורס את הבית. הוא "מרסס" כל חלקה טובה והריח….טוב, אפשר למות מזה! בצער רב סירסנו אותו, ותוך כמה שבועות הנזקים נעלמו (יחד עם ההורמונים שלו) אבל האופי הזכרי שלו נשאר….P לא היה חתול טיפוסי. הוא היה "חתול שמירה". הוא אהב מעט מאד אנשים מחוץ למשפחה (אותנו הוא אהב ללא סייג) ואת מי שלא אהב מייד הפך לחשוד. ולחשודים צריך לארוב….ועל חשודים צריך להסתער….בקיצור, גם P כמו C היה צריך להיסגר בחדר כאשר בא מישהו הביתה….אבל לפחות הוא לא נבח קריצה

עם השנים נקשרתי גם אני אליו, בניגוד לרצוני, והוא הפך בעל כורחי לחלק אהוב ובלתי נפרד מהמשפחה. כאשר הוא נעלם יום אחד, חיפשנו אותו שלושה ימים ושלושה לילות (ובתי בכתה בכי תמרורים במהלך כל שלושת הימים) עד שבמקרה מצאנו אותו באמצע הלילה במהלך חיפושינו, מסתתר במגרש החנייה של הבניין שלידנו (אבל מעבר לגדר, בניין שבפועל היה ברחוב הסמוך). 

כאשר P היה בן 4, התבקשנו לשמור למשך חודש על אמו החתולה, בעת שבעליה נסעו לחו"ל. בימים הראשונים היתה חשדנות ואיבה בין הבן לאמו, שכבר לא זכרו ולא הכירו זה את זו. אבל אחרי מספר ימים החלה מערכת יחסים חמה וידידותית ביניהם, ובסוף החודש כאשר היא הוחזרה לביתה, הבנו שלא טוב היות החתול לבדו ולקחנו חתול נוסף. 

מהרגע הראשון התייחס P ל-G כאבא לבנו. הוא נתן לו זכות קדימה בצלחת האוכל, ליקק אותו וטיפח אותו ושיחק איתו ופינה לו מקום בכל פעם שהגור הקטן והחוצפן רצה לשבת דווקא היכן ש-P ישב. מהר מאד התברר ש-G הוא ממש לא חתול ככל החתולים. הוא בכלל לא ידע שהוא חתול, או לפחות הוא לא ידע שאנחנו לא חתולים. זו היתה הפעם הראשונה שראינו חתול שנותן ודורש אהבה. חתול שמחובר אלינו בחבל הטבור. חתול שבא כאשר קוראים לו. חתול שחדר לנו לתוך הנשמה. ובעקבותיו למד גם P להתמתן ולהתפנק יותר, לתת ולקבל אהבה יותר מהרגיל. 

G לא היה גזעי ולא היה יפה. היה לו ראש קטן ואזניים משונות משוננות, וגוף ארוך ושמן וחסר פרופורציה.

הוא ישן עלינו בלילות, מצץ לנו את חולצת הפיג'מה (או חולצה כלשהי, גם כאשר ישב עלינו בסלון מול הטלוויזיה) ועיסה אותנו בכפותיו תוך כדי גרגור חזק. הוא חילק את אהבתו גם בין כל בני המשפחה וגם לחברים שהגיעו לבקר. היה עושה "נאגחות" של חיבה וגם מנסה לשתות לכולם את המים (דוחף ראש לכוס או דוחף כף ומלקק), גונב אוכל מהשולחן או השיש אם לא שמנו לב….ממש "ילד שובב". 

P חי באושר ועושר עד גיל 18.5

G חלה בסכרת בגיל 15, התחלנו לתת לו זריקות אינסולין פעמיים ביום והוא התאושש וחזר לחיים טובים עד גיל 17.5

כמה חודשים לאחר מותו של P החלטנו להביא חבר ל-G, שכבר היה מבוגר אבל טרם אובחן בסכרת.

הפעם החלטנו ללכת על חתול גזעי, וגילינו גזע שלא הכרנו קודם – סקוטי קצר שיער שמוט אוזניים. הוא נראה ככה:

זה היה הדבר הכי מתוק שראינו בחיינו. בכלל לא נראה כמו חתול. וכמו שהוא נראה חמודי כזה כך גם האופי שלו.

אצל D לא היה זכר לתוקפנות של P. הוא היה עדין, סקרן, ידידותי אבל לא קרציה. זה חתול שמבקש את קרבתך אבל לא מתעלק עליך.

חתול שלא גונב אוכל מהשיש או מהשולחן, שלא דוחף כפותיו לתוך כוס המים שלך. משהו לא מהעולם הזה.

בהתחלה G לא התייחס אליו כמעט, אבל בדיעבד התברר שזה היה בגלל המחלה שכבר פשתה בו.

אחרי שהתאושש בעקבות זריקות האינסולין, הם התחילו לשחק ולהתלקק כמו ש-G ו-P עשו כל השנים. 

הכאב הגדול בא לנו כאשר G נפטר. נכון, היה לנו כבר את D לאהוב ולהתנחם בו, אבל חתול כמו G לא היה ולא יהיה. 

עד היום אנחנו לא מפסיקים להיזכר בו, לספר עליו סיפורים, והדמעות חונקות את הגרון.

זמן קצר מאד אחרי שהוא נפטר החלטנו שאנחנו צריכים להביא חברה גם ל-D. וגם לנו, איזשהו ניחום נוסף על מותו של G.

שוב חיפשנו חתול מהגזע של D, והפעם מצאנו חתולה. אביה סקוטי קצר שיער שמוט אזניים אבל אמה בריטית קצרת שיער, עם אזניים זקופות.

חלק מהגורים יצאו עם אזניים זקופות וחלק עם אזניים שמוטות. הלכנו על השמוט. 


יותר קטנה מ-D, יותר בהירה ממנו, עיניה חומות ופרוותה ורדרדה-אפורה….L הבינה כנראה מייד את געגועי ל-G ושיחקה את תפקיד הגורה המפונקת הזקוקה לאמא…..היא שיחקה את התפקיד כמעט שנה שלמה, עד שעברה להתנהגות הרגילה של הגזע – מחפשת את קרבתנו אבל בלי להתעלק.

בשנה הראשונה היא ישבה עלי, ישנה לידי, עשתה כאילו היא מפחדת לרדת לבד במדרגות כאשר הייתי בסביבה כדי שארים אותה על הידיים….ממש הושיטה כפותיה במעלה רגליי כדי שארים אותה, כמו ילדה קטנה. כשלא הייתי בסביבה לא היתה לה שום בעייה לרדת לבד במדרגות. היא ריפאה את לבי הפצוע המתגעגע ל-G. היא ו-D נכנסו מייד לשגרת חיים יחד כאח ואחות מאומצים.

 

אז היום אחרי 3 כלבים ו 4 חתולים (טוב, 5 אם לספור את זאת שהיתה לי בגיל 5) אני יכולה לומר בוודאות שאני אוהבת את שניהם, 

שאני נקשרת נפשית ורגשית גם לאלה וגם לאלה, וכך גם T וכל המשפחה 

ובכלל פיתחתי תיאוריה קטנה, שלפיה ברגע שאנחנו מטפלים בבעל חיים כלשהו (לצורך הדוגמא אני נותנת אפילו ג'וק) אנחנו נתקשר אליו רגשית…… קריצה

 

 

שבוע עמוס וקשה עובר על כוחותינו

זה התחיל ביום שלישי בבוקר כאשר קיבלתי טלפון מהבת שהחכמוד עם חום גבוה.

היא היתה חייבת ללכת לעבודה (התמחות א')  שאלה אם אני יכולה לקבל את הקטנצ'יק לכמה שעות.

לא היו לי תוכניות מוגדרות, פרט לתכניות ספורט שתמיד יש לי ותמיד ניתן לדחות.

הוא הגיע במצב רוח טוב, יחסית, למרות החום. 

בילינו יום קסום ביחד, עם מדידות חום ונורופן (הוא לא הסכים בשום אופן לקחת את טיפות הנובימול – למה הם לא השכילו לעשות אותן יותר טעימות לילדים???)…

עם הפסקת חשמל (שלימדה אותו מה ניתן לעשות כשאין חשמל ומה לא ניתן לעשות). 

עם ארוחות לא רעות בכלל, במיוחד יחסית אליו – שלא היה אכלן גדול מעולם – דווקא בזמן המחלה הוא התעלה על עצמו ואכל נהדר. 

ואפילו עם שנת צהריים ("אני לא עייף, סבתא"). 

כשהתחילה הפסקת החשמל אמרתי לו שאפשר לקרוא סיפורים מהספרים החדשים (שבמקרה קניתי יום קודם כשחיפשתי מתנות לחבר מהעבודה לשעבר אליו הייתי מוזמנת ביום רביעי ולדוד של T שחגג 94 ביום ששי האחרון). 

עברנו אחד אחד על כל המכשירים שזקוקים לחשמל (הטלוויזיה כמובן, שהוא חשב שהשלט רחוק יצליח להעיר אותה, המעלית – שהוא כל כך אוהב לנסוע בה )… ואז קראנו סיפורים, ציירנו, גזרנו….

כן, הוא התחיל לגזור. זה התחיל עוד ביום ששי כאשר בתי (התחרותית להפליא) פירטה כמה קריטריונים התפתחותיים – קוגניטיביים ומוטוריים – שבני 3-4 אמורים לעמוד בהם. היא אמרה שחכמוד עומד כמעט בכולם. פרט לגזירה במספרים, את זה הוא עוד לא עשה. ראשית הזכרנו לה שהוא עדיין לא בן 3…. ושנית T שלף מספרים קטנים ודפים ולימד אותו תוך דקה לגזור. מאז הוא מאד אוהב לעשות זאת ומשתפר כל הזמן. עוד V ברשימה של פסיכולוגית הילדים הקלינית שלנו….לשון 

מדי פעם הוא ביקש את ההורים (זהו – הגענו לגיל שבו הוא אומר "בא לי" במקום "אני רוצה"! אפשר להתחרפן מזה!!!) – "בא לי אבא", "בא לי אמא" ואני אומרת לו שברור שבא לו, וגם הם רוצים אותו, וברגע שהם יחזרו מהעבודה הוא יקבל אותם. אבל רוב הזמן הוא הסתפק בסבתא ואפילו הצהיר אהבתו באיזשהו שלב (ממש כך: "אני אוהב אותך"). איזה ילדון!!

אחרי שאכל צהריים יפה מאד ובאמת נראה עייף אך הכחיש בכל התוקף, הצעתי לו לשבת עלי ולשים ראש על הכתף שלי, והוא נרדם עוד לפני שהראש הגיע לכתף. נתתי לו לישון כך חמש דקות לפני שהעליתי אותו לחדר. החום התחיל לעלות לו שוב והוא דיבר המון מתוך שינה אבל בכל זאת הוא ישן יפה עד שבתי הגיעה. דווקא אחרי שהיא הגיעה הוא נכנס למצב רוח ממש רע ובכה מכל דבר. גם החום עשה את שלו, ונתנו לו עוד נורופן לפני שהם יצאו. 

כאשר הם נסעו ואספו את נשמותק מהגן התברר שגם הוא עם חום. היא נשארה איתם בבית ברביעי ואני הספקתי לעשות את כל הסידורים שלי (סופר, חדר כושר, כביסות) במטרה לפנות לה את אתמול למקרה הצורך.

במהלך כל יום רביעי הם העלו חום לסירוגין, ובלילה נשמותק גם סבל (כרגיל) כל הלילה מכאבי אוזניים. אתמול היא לקחה אותם סוף סוף לרופא, שהכריז ששניהם עם וירוס, אבל עוד יום אחד של חום ועדיף לתת להם אנטיביוטיקה. אסור לילד להיות עם חום יותר משלושה ימים רצוף. לרווחת כולם הנשמותק הפריש את כל מה שלחץ לו בתוך האוזן תוך כדי הביקור אצל הרופא. מייד הוקל לו, וכשירד החום (בזכות הנובימול) מצב הרוח שלו חזר למוטב, ועד שאני הגעתי אליהם הוא היה עליז ומאושר. החכמוד דווקא לא הרגיש טוב, וגם נמאס לו להרגיש רע ("נמאס לי להיות חולה, אני לא מרגיש טוב"). 

אז נתתי לבתי להתרכז בחכמוד בזמן ששיחקתי עם נשמותק, וגם עזרתי עם הכיור המלא…..

נשמותק כבר יודע לזהות חיות בתמונות ולעשות תנועות ידיים לליווי שירים….הוא מדדה בכל הבית כמו ברווזון מתוק, בונה (ומפרק) בקוביות…הוא אפילו מנסה להגות מלים (טוב, הברות) – בעיקר כאלה שיש בהן ב' או מ'. הוא כבר קורא לבתי "מממ-מא" (המ' בשווא כמובן).

הרבה הרבה יותר קל בשניים, אין ספק.

אבל אז קרה משהו – נתפס לי המותן השמאלי. עם כל כאבי הגב שאני חווה בשנה האחרונה, זה עוד לא קרה לי. מאותו רגע הייתי די חסרת תועלת. נשארתי שם עוד כמה שעות אבל כמעט לא יכולתי לעזור, לפחות לא פיסית. פרשתי הביתה בסביבות שלוש וחצי….ומאז אני לא מוצאת תנוחה מקלה. איכשהו במהלך הלילה הכאב עבר למותן הימני. בתי הסבירה שאני עושה תנועות שמפצות על כאב הגב, ולכן זה קורה.

אני לא ממש יודעת מה אני אמורה לעשות עם זה. מצד אחד נראה לי שעדיף שאמצא תרגילים לשחרר את זה, מצד שני אולי אסור לזוז יותר מדי עד שזה יירגע….

בינתיים אני מושבתת, כך שלפחות יש לי זמן לכתוב/לקרוא – אם אצליח למצוא תנוחה נוחה למשך זמן סביר….

אם הילדים ירגישו טוב הם יבואו הערב…אבל גם אז אהיה מוגבלת במה שאוכל לעשות איתם (ועבורם).

מחר אנחנו מוזמנים לדוד של T עם כל האחיינים האחרים שלו (אין לו ילדים משלו) ו-T כמובן התבקש להכין את כל האוכל….ולא אוכל לעזור לו.

 

ביום רביעי בערב אצל החבר מהעבודה (לשעבר) היה נחמד. זה היה "ערב בנות" – כי פרט לחבר כולנו היינו בנות, כולל אשתו כמובן. הם עברו לדירה חדשה (לפני שנה) וסוף סוף הזמינו. היה נחמד להיפגש עם כולם (כולן…), למרות שבין אשתו (מאובחנת הפרעת קשב וריכוז) לבין אחת הבנות (נחמדה אבל פולניה לא סותמת את הפה) לא ממש ניתן היה להכניס מילה….

טוב, אחפש אולי באינטרנט תרגילים למתון/גב ….ובינתיים מאחלת לעצמי ולנכדים ולכולם הרבה בריאות….

רגע קטן של נחת

בששי אחרי צהריים בתי התקשרה לשאול אם הנכדים יכולים לישון אצלנו, בא להם לצאת.

אני ישנתי ו-T, שבדיוק חזר מהעבודה, ענה לטלפון שלי. 

הוא ענה שמבחינתו סבבה אבל צריך לשאול אותי, כמובן, כי הוא יעבוד בשבת בבוקר ואצטרך להסתדר איתם לבד.

זה לא הסיפור, למרות שכמובן הסכמתי והיה ממש כיף (פרט לעובדה שלמרות שהם ישנו מעולה כל הלילה אני הייתי כרגיל מתוחה – ישנתי בלחץ ובהפסקות וכל הגוף שלי היה מתוח  – או יותר נכון מכווץ – כל הלילה. צריך לעשות משהו עם העניין הזה בכל פעם שהם ישנים כאן!! ).

הסיפור הוא שכאשר הם סיימו את השיחה היא אמרה "ביי, אבא" או משהו דומה, והחכמוד שאל אותה "מי זה אבא שלך?"

והיא ענתה "סבא T הוא אבא שלי. " הוא חייך וקיבל את הידיעה בשלווה, אז היא המשיכה ושאלה אותו אם הוא יכול לנחש מי זאת אמא שלה.

הוא מייד אמר "סבתא" והיא שמחה על גאונותו בהסקת המסקנות, אבל כשהמשיכה ושאלה "איזו סבתא?" הוא ענה "סבתא א'", כלומר אימו של חתני. 

בתי מייד תיקנה אותו ואמרה שלא, "סבתא אמפי היא אמא שלי". 

הקטן לא חשב פעמיים והכריז "לא, סבתא אמפי היא שלי!". 

בתי צחקה ואמרה לו "כן, היא סבתא שלך והיא אמא שלי"

החכמוד ענה לה בכעס: "לא, היא לא אמא שלך, היא שלי, סבתא אמפי היא רק שלי!"