ארכיון חודשי: דצמבר 2013

אושר צרוף

אושר ילדי (ילדותי) צרוף, רק כך אפשר לתאר את חכמוד ביום ששי האחרון

הילד היה מאושר

הבלונים, המתנות, העוגה (בצורה של "ספידי מקווין" מ-"מכוניות")

כל תשומת הלב היתה עליו

הדוד האהוב שלו, ש"הגיע מאמריקה במטוס" וחגג יחד איתו גם הוא יום הולדת ("אני בן 3 והדוד שלי בן 30")

סבא בישל אוכל טעים

וסבתא הכינה עוגת תותים

כל המשפחה באה לחגוג לו

הילד היה פשוט מאושר

ואנחנו היינו מאושרים איתו

ומאושרים גם כי בני האהוב וחברתו היו איתנו

וגם כי באמת היה אוכל מאד מאד טעים…

 

והוא המשיך להיות מאושר גם למחרת בבוקר, מוקף בכל המתנות (בעיקר מכוניות מסוגים שונים, אבל גם בגדים ונעלים ומעיל…)

 

וזהו

עבר יום ההולדת

חזרנו לשיגרה

אני בשלבים אחרונים (אני מקווה) של החלמה, 

והיום מסתיימת לה השנה האזרחית – ונחגוג אותה בארוחת ערב ביתית כאן עם השותף של בעלי ואשתו

happy new year

הספירה לאחור החלה

בני ינחת מחר בערב לביקור של שבועיים וחצי, ולמרות שאני עדיין די על הפנים (עכשיו זה בעיקר האף וכל מה שמסביב לו – ראש, עיניים…) ההכנות בעיצומן!

היינו בסופר על הבוקר וקנינו את כל המצרכים שצריך לקראת ארוחת יום ההולדת שאנחנו עורכים לו יחד עם החכמוד בששי ערב.

הוא יהיה בן 30 וחכמוד יהיה בן 3. 

קנינו גם את הדברים האהובים הקבועים שלו, כמו עוגיות מזרחיות של עבדי, חומוס וכו'.

אחרי ש-T יצא לעבודה, הכנתי את הבסיס והמילוי של עוגת התותים המפורסמת שלי, שאין לילדיי יום הולדת בלעדיה.

תמיד בני (ב-26/12) פתח את עונת התותים ובתי (09/03) סגרה אותה (אבל בשנים האחרונות העונה התרחבה קצת).

העוגה עשויה מ-3 שכבות: בצק פריך עדין מאד, מילוי המרכב מפודינג תות מבושל (לא אינטסטנט) במיץ תפוזים, קצף ביצים (כן – דיברו איתי כבר על סכנת הסלמונלה!) וחתיכות של תותים. 

בשנים האחרונות קשה מאד להשיג את פודינג התות לבישול, ולמזלי חברה שלי מצאה לי 3 חבילות ב"טיב טעם", לא פחות ולא יותר, עם תוקף עד 2015, כך שאני מסודרת לשנתיים/שלוש הבאות חיוך.

עד כאן אני מכינה יומיים מראש ושמה במקרר, כך שהבצק סופג לו בנחת נוזלים מהמילוי, מה שהופך את כל העסק לעוד יותר עדין ועסיסי.

לפני ההגשה ממש, אנחנו מקציפים שמנת מתוקה וזו השכבה העליונה, ועליה מסדרים תותים טריים.

אם אספיק  – אצלם אותה לפני שנגיש לשולחן. זו בהחלט עוגה מנצחת.

נראה מה עוד יתחשק לי להכין, אבל את הרוב כמובן יבשל T. 

אני ממש, אבל ממש חייבת להבריא כבר, זה לא לעניין הצינון המעצבן הזה. 

היום החלטתי שאני אוספת את הנכדים מהבן למרות מצבי, מקווה שיהיה בסדר.

מחר אין לי שום דבר מתוכנן פרט לנסיעה לשדה התעופה בערב לאסוף אותו.

ההתרגשות בשיאה – ואני מתה כבר לחבק אותו (ואת חברתו המתוקה שמגיעה איתו). 

חג מולד שמח לכל מי שזה רלוונטי לו…..

 

רשימת מטלות

עדיין חולה.

לא עם חום אבל זיפת. ממש זיפת.

אז הנה רשימת המטלות שלי לשבוע הקרוב.

– להבריא, ומהר!

– להצטייד בבית מרקחת/טבע בכל מיני "מטעמים" לשיפור המצב.

– לקנות מצרכים לאפייה/בישול לקראת בואו של הבן שלי וחברתו בסוף השבוע.

– להייות מספיק בריאה עד יום רביעי כדי לקחת את הנכדים המתוקים שלי מהגן.

– להיות מספיק בריאה, ומהר, כדי לחזור לפעילות הספורט שלי.

– להתחיל ללמוד רוסית עם האפליקציה שהורדתי לסלולרי.

– להתחיל סוף סוף לקרוא את הספר של אשכול נבו שיושב אצלי כבר כמה שבועות.

– להבריא

– להבריא

– להבריא

נשמותק הנדיב…….עם נגיפיו :)

מהסוף להתחלה – נראה לי שחליתי קצת. או שאני בהתחלה של משהו. 

עוד לא ברור.

זה "יושב" לי מתחת לגרון, בקנה הנשימה העליון – כמו גוש של משהו שעומד להפוך למשהו….

אין לי מושג אם אצליח להעלים את זה כלעומת שבא, או שזה באמת יתפתח למשהו

לא מתאים לי להיות חולה! בטח לא בשבוע לפני שבני מגיע מחו"ל ובא לי לבשל ולאפות ולהכין לו את החדר וכל ההכנות הנפלאות הכרוכות בהמתנה המתוקה לבואו…..

אז נראה מה יהיה.

רוב השבוע שמרתי על נשמותק, שגם סבל (כרגיל) מדלקת אוזניים וגם כנראה חטף שפעת או משהו דומה – עם חום והמון ליחה (וקצת שיעול) ומצב רוח זיפת (יחסית לנשמותק, כמובן). 

אז הגיוני שהוא היה נדיב בנגיפיו ונתן קצת לסבתא…..

כאשר ירד לו החום (ולא כאבה האוזן) הוא היה כולו מתיקות וחיוכים. אפילו אכל כרגיל (אצלי, לא כל כך אצל הוריו)…

אבל אז בכל פעם החל לדעוך…..להיות מסכן, להישפך עלי. לישון רק על הידיים….

מסכן קטן. 

כל כך מרחמת עליהם כשהם חולים. ועכשיו גם מרחמת על ההורים. 

ואפילו על חכמוד שאיבד טיפה מתשומת הלב הרגילה לטובת מחלתו של נשמותק….

ביום רביעי T הגדיל לעשות ונשאר איתי במקום ללכת לעבודה.

גם ככה לא היתה כמעט עבודה השבוע. רק אתמול בצהריים והיום בצהריים. 

הוא עזר לי לטפל בנשמותק, עזר לי כמובן עם הארוחות וכל הלוגיסטיקה – עזר לי להרים אותו על הידיים כאשר באמצע הטיול נשמותק לא הסכים יותר לשבת באופניים/עגלה. 

זה כל כך הרבה יותר קל כשיש איתך מישהו. מישהו שמבשל ומפנה ומחזיק אותו כאשר את צריכה לשירותים, למשל….

תענוג!

ואחרי הצהריים נסענו יחד לאסוף את חכמוד מהגן, וחיכינו איתם אצל בתי בבית עד שחזרה (בסביבות חמש ורבע) מהעבודה.

חכמוד כל כך שמח שגם סבא בא לקחת אותו. חגיגה אמיתית!

ברביעי בערב סוף סוף היה להם תור לרופת א.א.ג המומלצת (התור הוקדם להשבוע במקום פברואר בזכות חברה של חברה שלי….. איזה מזל כאשר יש קצת פרוטקציה…). היא היתה כל מה שהם קיוו. הסבירה, ציירה להם את המצב של פנים האוזן, נתנה להם פרוגנוזה – למה לצפות ומתי.

וכרגע המליצה על טיפול משולב – המשך הטיפול החיצוני (טיפות מי חמצן וטיפות אנטיביוטיות) וגם ניסיון באנטיביוטיקה מניעתית (ידוע שהרופאים חלוקים לשניים בסוגייה הזאת). היא אמרה שתוך חודש ניתן יהיה לראות אם זה עובד, ואם לא – יפסיקו עם זה.

ואם כן – המינון של האנטיביוטיקה המניעתית ממילא יתקזז עם המינון של האנטיביוטיקה שהוא היה מקבל בכל פעם שהוא חוטף שוב דלקת (שזה כפעם/פעמיים בחודש). 

נראה שנשמותק עכשיו בידיים טובות.

ביום חמישי כבר לא היה לי כוח ובתי נשארה איתו בבית. חבל לי שהיא מפסידה ימי עבודה (ועוד עבודת התמחות!) אבל כבר הרגשתי שאני לא מסוגלת. 

עשיתי מאמץ והלכתי לקאנטרי, גם שיעור פלדקרייז וגם חדר כושר – אבל כבר התחלתי להרגיש שאני עומדת לחלות.

אתמול הם באו לארוחת ערב, ולו רק כדי להתאוורר קצת מלהיות סגורים איתו בבית. 

הוא וחכמוד כל כך שמחו לבוא אלינו, שזה היה שווה את הכל.

נשמותק אפילו הצליח לשחק ולאכול קצת וליהנות לפני ששוב עלה החום והתחיל להרגיש פחות טוב. מסכן קטן. נראה לנו שהוא גם מצמיח שן חדשה, בנוסף לכל. מי אמר שקל להיות תינוק? 

חכמוד ביקש להישאר לישון אצלנו (וואו!) אבל הסברנו שאני לא מרגישה כל כך טוב, ושסבא הולך לעבודה בבקר, ושהוא יישן אצלנו בשבוע הבא, כאשר דוד שלו כבר יגיע ארצה.

הוא אמנם עוד לא בן שלוש (בעוד 10 ימים) אבל כמו שאני מכירה אותו, הוא יזכור את זה ויזכיר לנו….. פשוש קטן!

אז היום אני בבית. לא מתעמלת, לא יוצאת לשום מקום. קוראת סוף סוף את הפוסטים של בלוגריי הקבועים והאהובים, מגיבה, כותבת….ואולי אתחיל סוף סוף את הספר החדש של אשכול נבו ש"קניתי אך טרם הספיקותי לעיין בו". 

שבת שלום ובריאות שלמה לכולנו 

סערת נוסח אמפי

אז ביום רביעי החליט קמין הגאז שלנו לעשות בעיות.

מדליקים…והוא נכבה. מדליקים שוב….והוא נכבה. 

באותו יום T עדיין טען שזו הרוח, הנושבת בחוזקה דרך הארובה (הכפולה) ומכבה, ובכך מפעילה גם את מנגנון הפסקת זרימת הגאז האוטומטית, המונע דליפה במקרה של כיבוי.

ביום חמישי לא היתה רוח וזה עדיין קרה.

צלצלנו לחברה והתברר שרק היום (יום שני) הם יוכלו לשלוח טכנאי.

לא התווכחתי. תיארתי לעצמי שיש עליהם עומס מטורף.

מה שלא תיארתי לעצמי זה שגם ביום חמישי משעות אחר הצהריים ואילך וגם שעות ארוכות בששי ערב, נהיה מנותקים מהחשמל.

זה קורה כאן הרבה, ביישוב שלנו נטול השלג וההצפות בשרון, ולדעתי לאו דווקא קשור למזג האוויר…..

אז ה"גיבוי" שלנו לקמין הגאז היו המזגנים, ולמרות שהחום שהם מפיצים הרבה פחות נעים מגאז, התגעגענו אליהם בשעות הארוכות ללא חשמל…

הסופה העיפה כל דבר שלא היה מחובר בחצר שלנו, סולם, כסאות…אבל לא נגרם נזק ממשי.

בלילה שבין רביעי לחמישי הגשם (או הרוח) הפעיל גם את האזעקה של הבית וגם את האזעקה של הרכב שלי.

בלילה שבין חמישי לששי הוא קיצר את האינטרקום – שהתחיל לצלצל בלי הרף (שזה אומר – גם פעמון הדלת וגם כל הטלפונים בבית…..)

בתי עם חתני והנכדים היו אמורים להגיע בששי ערב (צל"ש להם על הנכונות לצאת במזג אוויר כזה מהבית) ולא יכלנו להרשות לעצמנו את הרעש הבלתי נסבל הזה…..אז פשוט "ענינו" לאינטרקום באחד ממכשירי הטלפון, והשארנו אותו פתוח…….(עד היום, כאשר זה סוף סוף התייבש).

כדי לא לשמוע את הצפצופים שזה עשה, הנחנו על השפופרת כרית…..

מישהו כבר אמר necessity is the mother of invention…..קריצה

דווקא כאשר הילדים הגיעו קרו שני דברים נהדרים: חזר החשמל, והקמין נשאר דלוק. צחקנו שנשאיר אותו ככה דלוק עד יום שני בבוקר, כאשר יגיעו הטכנאים… ובאמת ניסינו לעשות זאת (כי הוא גם מחמםאת חדר השינה שלנו באמצעות הארובה שלו שעוברת אצלנו)….אבל בראשון בבקר הוא שוב כבה וסירב להישאר דלוק.

אז בסך הכל עברנו את הסערה הזאת בשלום, ומאחלת לכל מי שעדיין נצור ו/או מנותק מחשמל/מים/טלפון וכו שהכל ישוב למקומו בשלום במהרה

שבת בגליל

באופן מפתיע לא היתה ל-T עבודה בשבת. בכלל האירוע היחיד שהיה לו השבוע היה בששי בצהריים.

אז כאשר טבח שלו לשעבר הזמין אותנו יחד עם עוד עובדים לשעבר וגם עם השותף של T לצהריים ביישוב נידח בגליל, נעתרנו בשמחה.

היתה התלבטות קלה בגלל מזג האוויר, אבל לאחר ששמענו את כל הדיווחים על כל הכבישים החסומים, הגענו למסקנה שאיננו אמורים להיתקל בבעיות בדרך.

כצפוי, חלק גדול מן המוזמנים הבריזו, אבל אנחנו יצאנו לדרך, יחד עם עוד עובד בכיר של T עם אשתו והבן, ומאוחר יותר הצטרף גם השותף של T עם אשתו והבן (הבת הלכה לבלות עם אחד הדודים שלה).

בדרך ירד גשם שוטף, כזה שגם הפעלת המגבים במהירות המכסימלית בקושי עזרה לפנות את השמשה הקדמית.

כשמונה קילומטר לפני שהגענו ליישוב, נכנסנו לתוך ענן ש"התיישב" על ההר, ערפל כבד שבו רואים בקושי חצי מטר קדימה, כביש צר ומפותל עם תהום בצדו האחד….הרפתקאה לכל הדעות!

הוראות ההגעה בתוך היישוב היו "תספרו 3 באמפים בכביש ואז תחפשו את משאית הקייטרינג שלי וכך תמצאו את הבית". 

היו רגעים שחששנו שעקב הערפל לא נצליח לראות את המשאית, אבל יצאנו מן הענן לפני שנכנסנו ליישוב עצמו, וכך גם הספקנו לראות חלק קטן מן הנוף המרהיב שמסביב. 

מצד אחד – הארבל והכינרת.

מצד שני – הגליל העליון, הרמה והחרמון. מושלג, מושלג, מושלג. 

בהמשך הבוקר ירדו עננים על הנוף הצפוני הזה, וכבר לא ראינו עוד את השלג עד לשעות אחר הצהריים…..

מצאנו את המשאית, וכך גם את הבית, בקלות.

הבית גדול ויפהפה, מושקע ובטוב טעם. 

לזוג, שהכירו והתחתנו (כמו זוגות רבים אחרים, דרך אגב) כאשר עבדו אצל T והשותף שלו עוד בעסק הקודם , כאשר עוד היו שניהם שכירים – הוא היה טבח והיא מלצרית – נולדו מאז 5 ילדים.

היא בבית, מגדלת את הילדים, שהגדול מביניהם אחרי בר מצווה והקטן בן שנתיים.

חמישה ילדים בבית (ועוד שני ילדי האורחים) ולא שמענו אותם בכלל. הכל רגוע, שלו, אווירה כפרית.

לפני שבע שנים חלה והחלים ממחלת הסרטן, ולא נתן לזה להסיט את חייו מהמסלול שהתווה לעצמו. 

הם עברו ליישוב הזה לפני 4 שנים מאזור השרון, הוא פתח את עסק הקייטרינג הזה ועושה חיל. 

כל כך שמחתי לראות איך בנו בני הזוג את עצמם, הקימו את משפחתם לתפארת. איך הוא הקים עסק במו ידיו, עובד קשה אבל רואה ברכה בעמלו, ועסקי הקייטרינג הם די עונתיים (פרט לאירועים קטנים גם בחורף) כך שיש לו לפעמים גם זמן לנוח וליהנות עם המשפחה.

הם עזבו הכל מאחור, עברו לגליל, נתנו לילדים שלהם חיים מסוג אחר לגמרי מאלה שהיו חווים בשרון…

(לא שיש משהו רע בגידול הילדים בשרון, ילדיי גדלו בשרון ויצאו לגמרי לא רע…)

ונתנו גם לעצמם אורח חיים אחר לגמרי. קצב חיים אחר לגמרי. 

הם סיפרו שמשפחות צעירות רבות עקרו ליישוב בשנים האחרונות והתגבשה קהילה נהדרת, בה לכל אחד יש את הנישה שלו שאותה הוא גם משתף עם אנשי היישוב.

הבחור "פתח שולחן" כמו שאומרים, והגיש לנו את מיטב המאכלים שהוא יודע להכין, פינק אותנו ואירח אותנו מכל הלב. 

מזג האוויר הקפוא היה קצת מבאס – אבל הבטחנו לחזור גם במזג אוויר טוב יותר. 

בדרך הביתה השמש שקעה לה ברוב הוד והדר בין העננים, ואני חשבתי לעצמי: איזה יופי שנסענו אליהם. 

 

טיוטה #2

חורף, אבל ממש חורף. 

מאז שהגעתי לגיל המעבר לא זוכרת שהיה לי קר ככה. אז כנראה שבאמת קר. 

ירושלים נצורה, כמו בעשרה בטבת ההוא רק שמזג האוויר  גרם לזה הפעם ולא נבוכדנצר.

זוכרת את חורף 1968. גרנו בקרית יובל, ירושלים. אבא שלי בדיוק היה בתל אביב בענייני עבודה, ונתקע שם בחוסר יכולת לחזור הביתה

בגלל השלג שנערם. 

זוכרת את סבתא שלי מעירה אותי בשעת בוקר מוקדמת כדי להראות לי, מבעד לחלון, את הברושים המושלגים והגגות הלבנים….כילדים היינו כמובן בעננים.

לא הלכתי לבית הספר, וכאשר מזג האוויר איפשר זאת: ירדנו, כל ילדי השכונה, למטה לשחק בשלג.

 

תנודות מצב הרוח של T כבר צפויות ואני מתחילה להבין אותן טוב יותר, ולפיכך להגיב אליהן טוב יותר.

מה שהכי קשה לו זה חוסר הידיעה. 

חוסר הידיעה מה יהיה, מה יהיה איתו – לאיזו דרך חדשה הוא יילך בעוד כחודשיים. 

וגם עצם השהייה כרגע בעסק שהולך ונסגר, הולך ומצטמצם. ימים שלמים של חוסר מעש.

מיעוט אירועים, שרובם כבר נקבעו מזמן, וחוסר יכולת לקבוע אירועים מעבר לסוף פברואר, הופכים את העסק למקום שומם, מדכא.

השבוע יש רק אירוע אחד, היום בצהריים. ברית או משהו כזה. דצמבר הולך להיות קטסטרופה מבחינה כלכלית.

לא נורא, הם יכולים לעמוד בכמה חודשי הפסד לקראת הסוף, אבל פחות יכולים לעמוד בדיכאון של עסק שומם….

בכל פעם שמגיעות הודעות על הוצאות לא צפויות – זה מלחיץ אותו.

השבוע הוא נהיה עצבני פתאם כאשר חזרתי מטיפול עיסוי. לא הייתי בטוחה אם זה בגלל זה, ועזבתי אותו בשקט.

למחרת בבוקר שאלתי מה זה היה.

אז נכון, הוא היה עצבני בגלל משהו אחר, אבל על הדרך גם נלחץ כי בעצם הוא לא יודע איזה טיפולים אני עושה, כל כמה זמן, כמה זה עולה…

אילו חוגים אני לוקחת…וכמה זה עולה…

חוסר הידיעה הוציאה אותו מאיפוס.

לא נלחצתי. פירטתי לו מה אני עושה ומה אני כבר לא עושה, וכמה זה יוצא בחודש.

הוא שאל על הלימודים שמתחילים בפברואר והזכרתי לו שכבר שילמתי מראש את כל שכר הלימוד של הקורס ואין יותר תשלומים צפויים בסיפור הזה.

נראה לי שהוא נרגע.

ברור לי שאין לזה קשר למצבנו הכלכלי האובייקטיבי, וברור לי שהוא ממשיך לבצע רכישות מוזרות ובלתי נחוצות – ובאופן מצחיק זה מגיע מאותו מקום. 

אותו מקום שנלחץ כאשר אני מוציאה 60 ש"ח על שיעור פילאטיס, מוציא $1700 על מצלמה חדשה בדגם מתקדם יותר מזו שיש לו בבית ועדיין עובדת מצויין. 

וכרגע אני לא מטיחה בו את זה, כי אני מבינה שהוא במצוקה ואני מבינה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו את קניות הניחומים שלו, ואני גם לא צריכה לוותר לעצמי על עיסוי ב-180 ש"ח פעם בחודש/חודשיים. עם הפילאטיס אני לא ממשיכה אבל לא בגלל זה.

כאשר הוא לא בלחץ הוא ממש כיפי.

הוא באמת מגהץ כל שבוע, וממש נהנה מזה.

הוא בא איתי שוב לאסוף את הנכדים מהגן ביום רביעי והיה אושר גדול מכל הכיוונים.

אתמול היינו יחד בהצגה "מדליה להארי" עם מרים זוהר ואילן דר, ולמרות הקור הנוראי והגשם הגענו ממש בסדר, חנינו ממש קרוב, ונהנינו מאד. כולם שיחקו מעולה, במיוחד מרים זוהר, ואפילו דב נבון הפתיע לטובה. 

זו היתה הצגה חגיגית, בעיקר למוזמנים, ו-T רצה (כרגיל) להגיע עם ג'ינס מהוה וקפוצ'ון. בדרך כלל אני לא רבה איתו על זה, אבל אתמול התעקשתי. להצגה חגיגית צריך להתלבש יפה, ולו רק כדי לכבד את מי שהזמין אותנו. 

באופן מפתיע ולא אופייני, ברכב בדרך הביתה, הוא פתאם אמר לי "תודה שהחלפת לי את הקפוצ'ון". 

הבוקר הוא זינק מהמיטה החמה כדי לרדת למטבח ולהספיק להעמיד חמין על הגאז לפני שהוא הלך לעבודה. 

יש לו את הרגעים שלו, ל-T המתוק שלי. 

צריכה לנשום עמוק ולהמשיך להבין אותו, את מה שעובר עליו….לתמוך, להתחשב, וגם לעמוד על מה שחשוב לי בינתיים.

התקופה הזו תעבור, ברור לי.

רק צריך קצת סבלנות…..

 

דברי שבח לשם שינוי

תמיד אנחנו מקטרים על ספק שירות כזה או אחר, ובצדק גמור, אז חשבתי שמן הראוי גם לשבח כאשר זה מגיע .

שנים שאני מנויה בבזק בינלאומי כספק האינטרנט שלי. 

נדמה לי שכבר הזכרתי מספר פעמים את השירות הטוב שלהם, את ההיענות המהירה וגם את רמת המחירים הסבירה.

מכל הספקים תמיד הייתי הכי מרוצה מהם, והנה השבוע שוב קבלתי הוכחה שזה לא סתם נדמה לי.

קבלתי מייל מבזק בינלאומי שמבצע אנטי וירוס/אנטי ספאם שקבלתי מהם (תמורת 8 ש"ח בחודש) עומד לפוג ומהחודש הבא אשלם עבורו את המחיר המלא (כ-16 ש"ח לחודש). על זה מגיע צל"ש בפני עצמו, כי רוב הספקים לא מיידעים על כך. 

ניצלתי את ההזדמנות כדי להתקשר אליהם ולוותר על השירות (ממילא יש אנטי וירוס חינמי בכל המחשבים שלנו).

נציגת השירות שענתה לי (ממש מהר) לא התווכחה, ביקשה בנימוס שאמתין על הקו כדי שהיא תסיים לבצע את פעולת הביטול, ואישרה שהנה בוטל השירות ויופסק החיוב.

כיוון שכבר הייתי איתה על הקו, שאלתי אותה אם אפשר לעשות משהו עם המחיר (המופרז, לדעתי) שאני משלמת על כתובת IP קבועה (שיש לי בגלל מצלמות אבטחה שהתקנו בבית). המחיר היה כ-25 ש"ח, והוא מייקר מאד את סך העלות לבזק בינלאומי. 

נציגת השירות היתה חביבה מאד, אמרה שבוודאי ניתן לבדוק את הנושא ושהיא מעבירה אותי לשירות הלקוחות. 

נציג נעים הליכות לא פחות ממנה ענה לי (מהר מאד) בשירות הלקוחות, שמע את בקשתי וביקש שאמתין דקה או שתיים בזמן שיבדוק אותה.

שניהם, דרך אגב, ביקשו לוודא לאיזה מספר טלפון לחזור אלי במקרה שהשיחה תתנתק חלילה. 

תוך דקה הוא חזר אלי והציע להוריד את עלות כתובת ה-IP הקבועה ל-15 ש"ח. כמעט חצי. 

בעוד אני מודה לו מאד, הוא הציע (ביוזמתו) לבדוק אפשרות להוזיל בכלל את עלות המנוי של בבזק בינלאומי. 

תוך דקות ספורות הוא הוזיל בחמישים אחוז את סך החבילה שלי, כולל כתובת ה-IP הקבועה, וכולל האנטי וירוס/אנטי ספאם שכרגע ביטלתי, ללא עלות נוספת וללא הגבלת זמן, כולל גם שירות פרימיום (לטיפול מרחוק במקרה של תקלה) שוב ללא עלות נוספת וללא הגבלת זמן. 

בתום השיחה קבלתי מייל המפרט את התכולה ואת המחיר של כל מה שהציעו לי. 

הנציג גם טרח לציין באיזו חשבונית אתחיל לראות את המחיר החדש, כדי שאדע מתי לצפות לכך.

בקיצור – צל"ש. 

חייבת להזכיר שלא הייתי לקוחה חדשה שצריך לפתות ולא איימתי בעזיבה….סתם התקשרתי לבטל שירות מיותר…

כל הכבוד והלוואי ששאר הספקים היו מתנהלים ומתנהגים ככה. 

 

בגשם לירושלים

ל-T יש משפחה ענפה, ובין היתר ענף אחד חי לו באנגליה.

בראש הענף דודתו, אחותו של חמי, שהופרדה ממשפחתה בילדותה ואשר הגורל (בעזרת הנאצים ועוזריהם ההונגרים בטרנסילוואניה) שלח אותה בגיל 18 לאושוויץ ולאחר מכן לברגן-בלזן….משם היא שוחררה לאחר כמה שנים על ידי הצבא הבריטי, פגשה חייל אנגלי יהודי צעיר…התאהבו….התחתנו….ומאז הם באנגליה.

סיפור לסרט, כמו רבים מסיפורי השואה. 

נולדו להם שני ילדים (בן ובת), שבתורם העמידו כל אחד שני צאצאים (בן ובת גם כן) שגם הם כבר מתחילים להתרבות….ואחד מהם אפילו עלה ארצה לפני כמה שנים והוא ואשתו ושלושת ילדיו חיים באושר במודיעין.

בת דודתו של T (האמא של העולה הצעיר) היא אחת מחברותי הקרובות ביותר בעולם, ידידת נפש ממש – איך זה קרה, אין לי מושג, אבל זה קרה מהר ולפני שנים רבות.

פעם, כאשר הם היו מגיעים לביקור בארץ, היה לנו הרבה זמן איכות לבלות יחד.

היום היא בעיקר סבתא כאשר היא מגיעה, ואין כל כך זמן לבני דודים. 

ובכל זאת אנחנו מוצאות זמן.

היום, למשל, היתה לה פגישה ב"יד ושם" – כדור שני לשואה היא מאד פעילה באנגליה בנושא "יום השואה" – והיא מנסה להחדיר את המודעות לנושא לבתי ספר יהודיים, בתי כנסת וקהילות – ונתקלת בקשיים.

מסתבר שהגויים כבר הפנימו את הנושא, ואפילו יישמו יום שואה בינלאומי ב-27 בינואר בכל שנה (רק שבכל שנה נוספות ליום הזה "שואות" נוספות מדרפור וארמניה ועוד ועוד) בצורה מאד יפה ומאורגנת וממומנת על ידי הממשלה…

אבל מי שכמעט לא עוסק בנושא, לא מההיבט החינוכי ולא בתחום הטכסים, ההנצחות, העברת הלפיד לדור הבא….הם דווקא היהודים שם.

לקצר את הסיפור – היא קבעה פגישה ב"יד ושם" בניסיון לקבל מהם עזרה ותמיכה רשמית במיזם שלה, לקיים את יום השואה במועדו (כפי שמצויין בארץ) גם ברחבי הקהילות היהודיות באנגליה, שם מן הסתם יש הרבה פחות ניצולי שואה מאשר בארץ, וגם הם כבר הולכים ונעלמים…

הצעתי להסיע אותה לשם, ועל הדרך לבלות איתה יום שלם – רק היא ואני – זמן איכות. 

מצאתי לי יום לעשות זאת!

כל הדרך מהיישוב שלי (בשרון) למודיעין עוד היה טפטוף עקבי אבל קל.

את הדרך לירושלים ובחזרה כבר עשינו במטר שוטף, חצי ערפל וכמובן בחלק מהכבישים : בשלוליות מפחידות (ואין לי רכב 4 על 4 כמובן…).

בדרך לשם ה-waze לקחת אותי דרך 443 ולמרות הראות הלקויה הנהיגה היתה די נוחה.

בדרך חזרה ה-waze הוריד אותי דרך כבישים די צרים ומשובשים ביער ירושלים, הר נוף, מוצא…עד שיצאנו סוף סוף לכביש 1 ומשם לכביש 3 עד למודיעין. היה קצת מלחיץ, אבל הנוף (עד כמה שניתן היה לראות אותו מבעד לגשם ולערפל החלקי) היה מדהים!

זו אכן היתה הרפתקאה מהבחינה הזו

אבל את זמן האיכות שלנו יחד השגנו גם השגנו, וגם הפגישה ב"יד ושם" היתה, אני מקווה, פוריה ומוצלחת.

לפחות הגשם הגיע סוף סוף…חיוך

אז פילאטיס…..

טוב, אז הייתי כבר בשלושה שיעורי פילאטיס (מכשירים , אבל זה שילוב של מכשירים ורצפה) פלוס שיעור הכרות אחד פרטי.

לא יודעת מה דעתי.

מצד אחד – נראה שיש שיפור במצבי (אבל זה יכול להיות גם בזכות הדיקור והטווינה שאני מקבלת פעם בשבוע מהרופאה הסינית שלי…)

מאותו צד – אני באמת מפעילה שם שרירים שלא יוצא לי להפעיל בחדר כושר או בבריכה, לא משנה מה אני עושה.

מצד שני לא תמיד אני מרגישה שהתנועות מתאימות לבעיות הספציפיות שלי (כאלה שגורמות לכאב חד במותן או לדוגמא אתמול: בברך) ולא כל המורים (יש גם את מנהלת הסטודיו וגם מורים אחרים) אחידים ברמת ההקפדה והמעקב הצמוד שהם עושים לכל אחת…

מהצד הראשון – תמיד אני נורא תפוסה באותו ערב ולמחרת אבל יומיים אחרי השיעור זה כבר משתחרר

ומהצד השני  אני משלמת אקסטרה על השיעורים האלה כאשר אני כבר משלמת מנוי שנתי לקאנטרי קלאב (שנותן שיעורי פילאטיס רצפה אבל טרם ניסיתי אותם)…

לא יודעת

נותרו לי ב"כרטיסיה" שלושה שיעורים, ובסופם כנראה אחליט אם אני ממשיכה או לא.

אולי בינתיים אנסה בכל זאת את השיעורים בקאנטרי.

או – כמו שחגית הציעה ברוב טובה – פלדנרייז (שגם זה יש לי בקאנטרי, כלול במנוי)

בקיצור – לא יודעת עדיין. 

יש רגעים שאני בעננים שמצאתי משהו שממש קולע בול

ויש רגעים שאני משוכנעת שזה לא בשבילי…