ארכיון חודשי: ינואר 2014

יום הולדת יש רק פעם בשנה

זה השיר איתו פתחה בתי את שיחת הטלפון הבוקר, כאשר התקשרה לאחל לי מזל טוב.


חיפשתי אותו ביו-טיוב כדי להעלות לכאן אבל הוא מופיע רק בתוך מחרוזת שלמה של שירי טיף וטף של דץ ודצה, ולא ממש בא לי…. לשון


בתי אמרה שישנה התרגשות גדולה אצלם בבית לקראת יום הולדתה של סבתא (או סבתי savti) כפי שהם אוהבים לקרוא לי…


איכשהו כשיש ילדים קטנים כל חגיגה הופכת לעליזה יותר. נכון?


נחגוג במסעדה יחד ביום ששי (יחד עם המשפחה של אחי). הזמנו שולחן לשש וחצי, כדי שגם הנכדים יוכלו להיות וליהנות.


 


אז בתי היתה שיחת הפתיחה של הבוקר, ואחריה חברתי הטובה א', וגם המון איחולים בפייסבוק ובמייל וב-sms וגם ב-whatsapp….


אני מרגישה מחובקת ואהובה על הבוקר וזה כיף גדול.


הורי כבר איחלו לי מזל טוב בשיחת סקייפ אתמול (הם תמיד מקדימים) וגם חיכה לי כרטיס ברכה אלקטרוני מהם במייל הבוקר.


T יצא לעבודה:  גם פגישה עם ספקים פוטנציאליים בתחום הבית החכם עם אחד השותפים,


גם פגישה עם שותף אחר (בונים יחד את אתר האינטרנט החדש של החברה)


ולבסוף משם ישם פעמיו לעסק הנוכחי (האירועים) שעדיין מתפקד (עד סוף פברואר), ואפילו יש הערב אירוע …אבל לא בטוח ש-T יישאר לעבוד באירוע,


כי…בכל זאת יש לי יומולדת….


אני בת 55.


חמש. חמש.


לא רע בכלל. 


 


לכבודי יורד גשם, וזה משמח אותי מאד, רק שהבנתי שזה רק היום…..


אז ההיפך מהשיר של ט"ו בשבט ("חמה הפציע ליום אחד") אצלנו זה "הגשם הפציע ליום אחד". 


 


אתמול הספקתי להגיע לשיעור פלדנקרייז בקאנטרי (זה גם פקקים על הבוקר וגם יש שם בעיית חנייה….לכן נמנעתי שנים מלהשתתף בשיעורים והעדפתי את חדר הכושר והבריכה שם אני קובעת לעצמי את הלו"ז)….והיה מצויין. ואחרי כן עוד אופניים בחדר כושר…כיף גדול.


אחרי ארוחת צהריים היה לי טיפול סיני, שגם כן היה מצוין. 


 


בערב המשכתי לקרוא ב"ספר החיים והמתים הטיבטי" והגעתי לפרק שממש "נגע" בי. יש את הספרים האלה, ואת הרגעים בתוך הספרים האלה, שפתאום אתה קורא משהו שאתה מבין שמדבר ישירות אליך. ונופל האסימון. מדהים. ודווקא זה בפרק שהמורה לא נתנה כ"שיעורי בית". חייבת לומר לה שלדעתי גם הוא צריך להיות כלול בחומר הקריאה לקראת הקורס…


 


בעוד שבוע בדיוק הקורס שלי מתחיל, ואני כבר ממש מתרגשת.


 אז המון מזל טוב לי ושיספיק היום לרדת הרבה הרבה גשם….

טיוטה #3

ינואר כזה שמשי אני לא זוכרת כבר.

אפילו בשנה שעברה כאשר החורף נגמר פתאם באמצע, ינואר זכור לי עדיין כחורפי ואף גשום למדי.

סיימתי את כל המטלות לקראת תחילת הלימודים, וזה כולל את מטלות הקריאה, בעצם.

כי הייתי צריכה לקרוא את פרקים 3, 4 ב"ויפאסאנה – האמנות לחיות" ואני כבר בפרק 8

והייתי צריכה לקרוא עד פרק 5 כולל ב"ספר החיים והמתים הטיבטי" ואני כבר בפרק 6.

כך או כך אני ממשיכה לקרוא בהם (במקביל) לא כי צריך אלא כי זה ממש מעניין אותי, ודי זורם.

הלילה ישנתי יותר מחמש שעות רצוף (לפני שהשלפוחית העירה אותי להפסקה קצרה) וזה היה מדהים.

אני ישנה מצוין אבל בהפסקות, בדרך כלל בגללה (השלפוחית) או מערכת העיכול (אבוי) אבל לפעמים סתם יש הפסקה בין קטע שינה לקטע שינה.

הטיפול הסיני מאד משפר לי את מצב הגב, למרות ששלוש שעות ישיבה על כיסא בבית הספר לאימון בשבוע שעבר עשו בי שמות. 

כנראה גם ללימודים אצטרך לגרור איתי "כריתי". אחרת לא אחזיק יום לימודים שלם.

השילוב בין הפלדנקרייז (ותודה לחגית על ההמלצה) לבין חדר כושר ממש מוכיח את עצמו

(ועם כל הצחוקים על האיטיות ו/או גריאטריות של הפלדנקרייז, בכל פעם נתפס לי סט שרירים חדש עליו עובדים באותו שיעור).

ביום רביעי כרגיל אספתי את הנכדים מהגן והם היו במצב רוח נהדר והיו מתוקים מהרגיל, כרגיל.

אני מציינת זאת כי מאז יום הולדתו חלה נפילה במצב רוחו של חכמוד, והוא לא כתמול שלשום.

מעבר למצבי רוח, התפרצויות בכי וכעסים פתאומיים, הוא גם מתחלה ("כואבת לי הבטן", "אני לא מרגיש טוב") ולא רוצה ללכת לגן. 

משהו קורה בגן ובתי כבר הבינה שזה לא רק הוא.

יש קבוצה קטנה של בנים שהתחילו להתפרע לאחרונה, לגרור איתם חלק מהילדים ולהציק לילדים אחרים…ולא רק חכמוד מגיב לזה לא טוב.

חלק מהילדים התחילו בעצמם להתפרע ולהציק, וחלק (כמו חכמוד שלא נוטה להתפרעויות בעצמו) פשוט חוטפים שוב ושוב.

חתני לוחץ ללכת להדרכת הורים כדי להבין כיצד לטפל בעניין ולעזור לו באופן נכון, ובתי הסכימה – בעיקר כדי להרגיע אותו, אבל גם כי בעבר כל ייעוץ שהם קיבלו עזר להם לפחות במשהו.

במקביל בתי קבעה פגישה עם הגננת ומנהלת הגן כדי להבין מה בכלל מתרחש שם. 

 

T מתקדם יפה עם העסק החדש (הוא נכנס לתחום של בית חכם, לא יודעת אם כתבתי על זה כבר) ובה בעת ממשיך להפעיל את העסק הנוכחי עד סוף החודש הבא. במקביל הוא התחיל למכור את הציוד מהעסק הנוכחי לספקי ציוד קייטרינג, מסעדות וכדומה. אתמול הוא אפילו מכר חלק מהריהוט לקרוב משפחה שפותח משרד חדש – כך ששניהם מרוויחים.

עד היום איש לא חתם על חוזה עם הבניין לקחת את העסק, מה שמוכיח (שוב) שבעל הבית הזה רוצה תנאים לא הגיוניים שאיש לא מוכן לקבל.

מעבר להכפלת שכר הדירה ודרישה לחוזה בן 5 שנים, הוא גם דורש ערבות בנקאית של מיליון ש"ח. אף אחד לא מוכן לתנאים האלה, והיו כמה שפים ידועים שחשבו לקחת את המקום כדי לערוך בו אירועים (במקביל למסעדות שיש להם במקומות אחרים). 

עכשיו גם שמעתי שמסעדה שפועלת בקומת הקרקע של אותו בניין (העסק של T הוא בקומה שנייה) גם היא עוזבת.

בקיצור – טוב שהם סוגרים עכשיו ופונים לדרך חדשה. 

 

ביום ששי באו הנכדים (עם בתי וחתני כמובן) והיו במצב רוח כל כך טוב שכולנו היינו ממש בעננים. אין לי כבר מילים לתאר את המתיקות שלהם.

אתמול התעמלתי רק בחדר כושר – לא הספקתי להגיע לפלדנקרייז בתשע, כי עוד היו לי "שאריות" לסדר במטבח, אבל האימון היה כל כך טוב שלא הצטערתי על כך.

ישבתי אחרי כן עם חברים בדשא, התחרדנו לנו בשמש – והיה ממש כיף.

בערב יצאנו למסעדת טוטו בתל אביב עם זוג חברים טובים שלנו, לחגוג את ימי ההולדת של חברה שלי ושלי. היא חגגה כבר ב-23/1 ואני מחרתיים…תמיד אנחנו חוגגים ככה יחד, ואז באביב חוגגים לשני הבעלים שלנו (שאומנם החבר חוגג בסוף אפריל ו-T חוגג באמצע מאי אבל שניהם מזל שור). 

אז התחיל שבוע חדש והיום מעונן – אולי באמת לכבוד יום הולדתי הקרב ובא יגיע גם החורף המיוחל.

שבוע טוב.

 

 

אישפזתי את המחשב שלי

כבר שבועות ארוכים שאני מרגישה שהמחשב שלי חולה. זהו מחשב נייד מסוג ACER מדגם Aspire 5740. מינואר 2011.


בהתחלה חששתי מוירוס או malware, אבל סריקות חוזרות לא העלו דבר.


התחלתי להתלוצץ שבכל מחשב מותקנת תוכנה סמויה שאמורה להתחיל לפעול כשלוש שנים לאחר רכישת המחשב (אותו קיבלתי ליום הולדתי ה-52 מ-T היקר) שתפקידה לחולל בעיות ולגרום לאנשים לרצות לקנות מחשב חדש…..


ייתכן שזה גם נכון


כך או כך, לפני שבוע התחלתי לדאוג באמת לגורלו, וליתר ביטחון – כל עוד הוא עדיין חי – העליתי את כל המסמכים והתמונות (והסירטונים) שלי ל-box.


זה לקח הרבה זמן (יותר מיום) אבל הצלחתי. למזלי הרב.


בשבת המחשב עצמו זעק שיש בעייה בדיסק, וייעץ לי להפעיל תוכנית שירות בשם chkdsk


שתוצאותיה הראו בבירור שיש בעייה בכמה אזורים בדיסק.


כאשר לקחתי אותו סוף סוף ביום ראשון לטכנאי, עוד קיויתי שהוא יצליח להעביר בעצמו את כל מה שהיה בדיסק לדיסק החדש.


התבדיתי.


איזה מזל ששמרתי את כל החומר מבעוד מועד.


מבחינת תוכנות, יש לי את המקור של תוכנות כמו מצייר המפות האסטרולוגיות, מייקרוסופט אופיס וכו


ואת שאר התוכנות אין בעייה להוריד מהאינטרנט אחר כך. בראש ובראשונה אנטי וירוס (חינמי) כמובן.


יש לי בעייה עם חלק מהדרייברים ( למשל המיקרופון המובנה משמיע "רעש לבן" ואני בטוחה שזו בעיית דרייבר), וגם…בחלק מהאתרים ה-scroll bar לא מגיב לעכבר….


נכנסתי לאתר של acer ולא מצאתי דרייבר ספציפי אלא משהו כללי: מן setup כזה של כל הדרייברים ביחד


אני מהססת להתקין את זה מחשש שזה יפגום במשהו, בתפקוד של המחשב או בתפקוד של דרייברים אחרים שכן עובדים.


יש עצה למישהו שמבין בזה?


אני יכולה כמובן גם להתקשר לטכנאי ולשאול אותו…


עוד התלבטות היא כרגע האם להעתיק את החומר מה-box לתיקיות המחשב או להשאיר את הכל שם ולעבוד ככה, כאשר בכל רגע נתון הכל כבר מסתנכרן ומגובה… מה דעתכם?


דרך אגב, למי שלא מכיר – box הוא סוג של "ענן" חינמי: אתר שמאפשר לשמור קבצים מהמחשב מחוץ למחשב, ויותר יפה: לשתף אותם עם אחרים. ניתן לקרוא את הקבצים באינטרנט או לעשות להם הורדה למחשב אחר, וניתן גם לסנכרן את הקבצים במחשב, בטלפון, בטאבלט וכדומה.


שמתי לב שככל שמשתפים יותר חומר, כך -box נותנים יותר שטח באתר שלהם.


אני משתפת המון (בעיקר תמונות אבל גם מסמכים לעת הצורך או סרטונים של הנכדים או של הופעות של בני) ונכון להיום יש לי ב-box כבר 52.75 gigabytes לרשותי (מתוכם אני מנצלת כרגע 38.8 gigabytes בגלל הגיבוי הזה).


והכל חינם.


ונגיש. מכל מקום. 


מדהים, לא?


 

ישיבה שקטה

חלק מ"שיעורי הבית" שיש לי עבור הלימודים היא לשבת כל יום במשך לפחות עשר דקות במה שהמורה שלי קוראת "ישיבה שקטה".


זו בעצם מדיטציה שמתרכזת בנשימה.


לא עוצמים עיניים, לא מתרכזים במנטרה כלשהי – אלא רק בנשימה.


לא נושמים באופן מיוחד או מאולץ, אלא רק מפנים את תשומת הלב לנשימה – האם היא רדודה או עמוקה? עד היכן היא מגיעה בגוף?


האם היא מהירה או איטית. פשוט שואפים ונושפים רגיל.


ובכל פעם שמגיעה איזו מחשבה, מבינים שזו מחשבה שמסיחה את דעתנו, לא מתעצבנים או משהו , פשוט חושבים לעצמנו: הנה מחשבה שמסיחה את הדעת, ונותנים לה לעבור הלאה וחוזרים להתמקד בנשימה.


בזמן הישיבה השקטה שומעים קולות מסביב, מזהים תחושות בגוף…. עוברים לפעמים להתמקד באזורים בהם מופיעות התחושות האלה, נותנים להן תשומת לב, לפעמים עולה גם רגש כתוצאה מכך…לפעמים לא.


עשר דקות – זה כלום בעצם, לעומת כל ההתרוצצויות של היממה.


המורה שלי  אומרת שאם ניתן להאריך זאת אז מומלץ. שעה. שעתיים. שלוש.


אנשים צוחקים ואומרים לה שאין להם זמן.


ואז היא שואלת כמה זמן הם יושבים מול הטלוויזיה כל ערב, למשל.


זה לא עניין של זמן.


זה עניין של רצון וסדר עדיפויות.


עוד מטלה שיש לי לקראת הקורס הוא, כפי שכבר ציינתי, לקרוא את "ספר החיים והמתים הטיבטי" של סוגיאל רינפוצ'ה (שקבלתי בהשאלה ברוב טובה מרותי קוטלר השבוע), ו"ויפאסאנה – האמנות לחיות" שכבר קניתי והתחלתי לקרוא (אני באמצע).


ביום רביעי היה מפגש בבית הספר לאימון ושם קיבלתי עוד מטלה לשיעורי בית: לערוך רשימת נושאים לטיפול בתחום : ניירת, בריאות, סידורים בבית, מערכות יחסים וכסף.


אני מניחה שהרשימה הזו היא קדם ל"רשימת ניקיון" שנקבל עם תחילת הקורס.


נאמר לנו שישנה רשימת ניקיון בת 127 פריטים (הרשימה מתארכת עם השנים, לפי מה שהבנתי).


כחלק מתהליך ההתפתחות האישית שאנחנו נעבור בקורס לקראת ותוך כדי חינוכנו להיות מאמנים, עלינו להגיע לפחות ל-85% מרשימת הניקיון.


הבנתי שאחד הסעיפים הוא הפסקת העישון.


אז לא חייבים להפסיק לעשן כמובן, זה יכול להישאר במסגרת ה-15% שלא מבצעים.


אני מרותקת בכל פעם מחדש מהמורה הזו ומהשיטה שלה, שדרך אגב כל הזמן משתנה ומתפתחת, ומי שעשה את הקורס לפני שנה או חמש או עשר שנים קיבל קורס די שונה ממה שאני עומדת לקבל.


אז התחלתי את רשימת המטלות שלי.


בניירת אני ממש בסדר. כל כמה חודשים אני עוברת על מגירת הניירת ועושה בה סדר, מתייקת, זורקת, מתעדת מה שצריך.


בנושא בריאות אני גם כן די בסדר – אבל רשמתי לקבוע לי תור לבדיקה שיגרתית גם אצל רופא עיניים (שלא הייתי מאז ניתוח הקטרקט שלי לפני ארבע שנים) וגם אצל אף-אוזן-גרון (האוזניים….. זקוקות לניקוי כל כמה זמן). אני עוסקת באופן קבוע בפעילות גופנית וגם די מקפידה על התזונה.


אצל כירורג (בדיקת שד), רופא נשים ורופא משפחה (כולל בדיקות דם ושתן תקופתיות) אני מקפידה לבקר באופן קבוע (מינימום פעם בשנה).


לגבי הבית התחלתי להכין רשימה (כמה בעיות חשמל ואיטום חלון אחד ומושב אסלה….בקטנה) וסיפרתי עליה ל-T שמייד לקח על עצמו להתחיל לתקן או לזמן איש מקצוע שייתקן. תמיד ראיתי שהתהליכים שאני עוברת משפיעים גם עליו. אני מאד אופטימית פתאום לגבי מה שהקורס הזה יעשה למערכת היחסים שלנו. זוכרת שהיו לי חששות לא מזמן….


לגבי כסף גם המצב מתועד, מסודר וידוע, ושוב הכנתי תקציב (הוצאות מול הכנסות) כמו בקורס הקודם, ואני שקטה שאני יודעת כל מה שקורה איתנו בתחום הזה.


מערכות יחסים?


אז כאן תמיד יש על מה לעבוד, ואחרי שבקורס הקודם התרכזתי במערכת עם בתי (ודרכה גם עם חתני) היא באמת עברה ניקיון ושידרוג ומעולם לא היתה טובה וכנה ואמיתית יותר.


אז נותר לי לעבוד על יחסיי עם T , שכמה שהם נהדרים תמיד יש על מה לעבוד,


ויחסיי עם כל אחד מהורי כמובן.


נראה לי שאני כבר עמוק באווירה של הקורס אפילו שהוא טרם התחיל.


איזה כיף.

שיגרת השבוע

הלילה הבן שלי טס בחזרה לחו"ל. יותר נכון מחר לפנות בוקר,
כלומר היה לנו אותו עדיין לכל היום.

הבעייה היתה שנשמותק חולה, משלשל, וכמובן התנדבנו לטפל בו היום כדי שבתי תוכל ללכת לעבודה.

זה אומר שהיינו מנוטרלים מבחינת יציאה מהבית, בילוי עם הבן בחוץ,
קניות, מסעדות כל מה שאולי היינו עושים לו היינו איתו לבד.

מצד שני, הקטנצ'יק לא ירגיש ירוד מדי רוב הזמן, והיה כיף לבלות איתו את היום
– פרט לקטעי השלשולים כמובן. כשזה יוצא, זה פורץ לכל הכיוונים…..

היה מעניין.

בסוף בתי בכלל לא הלכה לעבודה כי היא חלתה בעצמה, אז לקחנו את נשמותק כדי שהיא תוכל לנוח, לישון, להתאושש (ולהקיא כל כמה שעות)…

 

ביום רביעי היה לי ממש אחר צהריים / ערב איכות עם הנכדים, כאשר –
בנוסף לאיסוף מהגן ובילוי משותף עד שבתי הגיעה מהעבודה – גם נשארתי לשמור עליהם עד
שנרדמו, כי בתי וחתני יצאו לחתונה.

אכלנו יחד ארוחת ערב ועשינו להם יחד אמבטיה, בתי השכיבה את הקטן לישון
עוד לפני שהלכו, ואני ביליתי קצת זמן איכות לבד עם הגדול עד שגם הוא נרדם, ואז
קראתי לבייבי סיטר ונסעתי הביתה.

שלשום בערב הם באו לארוחת ערב, הזמנתי גם את משפחתו של אחי, ובילינו
ששי אחרון כולם יחד לפני שבני טס בחזרה לחו"ל. היה ממש כיף, והאוכל כמובן היה
טעים מאד.

ביום שלישי היתה לבני הופעה בתל אביב, בשלישיית ג'אז (הוא המתופף)
שניגנה בעיקר חומר מקורי של הסקסופוניסט (חבר שלי בני) וגם קצת סטנדרטיים של ג'אז.
היה מהמם. נהנינו מאד.

הם חבר'ה מוכשרים באמת. תענוג לשמוע אותם מנגנים.

אתמול סוף סוף התעמלתי אימון מלא כמו שצריך. גם הרגשתי כבר טוב וגם היה
לי את הזמן הדרוש. בנוסף לחדר הכושר גם הספקתי להגיע לשיעור מוקדם של פלדנקרייז,
שהתרכז במיוחד בגב תחתון, כאילו במיוחד בשבילי. היה מעולה.

עוד מעט מגיעה חברתו של בני (באוטובוס מהצפון, שם הוריה גרים) ונצא כולנו למסעדה, לבלות יחד את הערב האחרון של הביקור שלהם. בשתיים וחצי בלילה הם כבר נוסעים לשדה התעופה…..

אז הנה מתחיל לו שבוע חדש, יום אחרון עם הבן, יום נוסף עם נכד חולה,
ובהמשך אני מקווה להספיק הרבה התעמלות, הרבה קריאה ב"ויפאסנה – האמנות לחיות"
שאני קוראת עבור הלימודים אבל נהנית ממנו מאד, באופן מפתיע, הרבה כתיבה וקריאה
בבלוגיה….שיהיה שבוע טוב.

נגמר

דוד שלי נפטר.

הוא שכב במיטתו מוקף בשלושת ילדיו, ששניים מהם סעדו אותו בחודשים
האחרונים ואחד מהם הגיע לבקרו למשך כמה ימים בכל חודש.

הוא היה הלום מורפיום ולכן לא סבל מקוצר הנשימה שפקד אותו עקב מחלתו,
וכנראה לא סבל כאבים, אבל היה ערני מספיק כדי לדעת שהם כולם שם איתו ברגעיו
האחרונים.

עצוב, אבל תהליך הפרידה ממנו נמשך זה זמן מה והיינו מוכנים. 

אצל הורי, מעבר לכאב האובדן והפרידה, עורר מותו של דודי האהוב מחשבות קשות על הסוף הקרב והולך גם עבורם.


היתה לי שיחה מאד חריפה עם אמא שלי על הנושא הזה אתמול.

היא לא רוצה שנהיה שם בסוף, כאשר יגיע זמנה. היא לא רוצה שנסעד אותה,
היא בכלל לא רוצה שנהיה איתה כאשר בריאותה תורע ומצבה יתחיל להתדרדר.

לפחות היא חושבת שהיא לא רוצה.

סבי ז"ל חי אצלנו בשנתיים של מחלתו עד לפטירתו, וסבתי ז"ל
היתה שש שנים בבית אבות סיעודי, דועכת לה לאיטה עד שגם היא הסתלקה מן העולם, ונראה
לי שהטראומה של התקופות האלה השאירה את חותמה בנפשה של אמי.

היא חושבת שכאשר היא תגלה שמשהו לא בסדר אצלה, היא כבר תשים קץ לחייה.
זו התכנית. יש לה גם צוואת "חיים" (כזאת שקיימת בארה"ב, אין לי
מושג אם היא קיימת גם בארץ) בה כתוב במפורש שאין לנקוט בשום אמצעי החייאה או הארכת
חיים במקרה שגופה לא עושה זאת בעצמו.

אין לי מושג אם זה מה שבאמת יקרה כאשר נגיע לשלב הזה. אין לי מושג אם
היא לא תמצא את עצמה נאחזת בחיים בדיוק בזמן שהיא חשבה שבו תוותר עליהם ברצון.

הטראומה הזאת שלה מהסוף, יהיה מתי שיהיה, גורמת לה לרצות לחיות הרחק
מילדיה, מנכדיה, מניניה, ולהישאר שם בארה"ב במקום שבו אין להם משפחה ואין להם
כמעט חברים – מרצון.

הטראומה הזו שלה מונעת גם מאבא שלי את האפשרות לחיות קרוב אלינו, כי
היא לא מוכנה לחזור ארצה למרות שהוא כבר מזמן רוצה זאת. מאז שיצא לפנסיה (או פוטר,
כמו שהוא מנסח זאת) בגיל המופלג של 75.

מצד אחד נוח לי שהם רחוקים. נוח לי שהם באים לבקר פעם בשנה/שנתיים או
שאנחנו פוגשים אותם לטיול בפינה כלשהי של העולם. הורי אנשים לא קלים, מוזרים
אפילו, ולא תענוג גדול להיות איתם לאורך זמן.

אבל מצד שני הם מפסידים כל כך הרבה בכך שהם רחוקים מאיתנו. לא באמת
מלווים את נכדיהם בצעדיהם הבוגרים הראשונים בעולם, לא ממש נהנים מהנינים המתוקים. והיום (טפו טפו) הם בריאים, חזקים, חיוניים, מלאי אנרגיה. לא חבל לבזבז את השנים האלה מבודדים מכל המשפחה? 

וגם מבחינה אגואיסטית לגמרי, יהיה לי ולאחי הרבה יותר קשה כאשר באמת
אחד מהם יתחיל להתדרדר מבחינה בריאותית. הם בצד השני של העולם, מרחק טיסה של יממה
שלמה מדלת אל דלת. הרי לא עולה בדעתה שבאמת נשב כאן בחיבוק ידיים ונאמר לעצמנו
ש"ממילא היא רחוקה אז אין טעם לנסוע לעזור".

היא אומרת "כשאני אמות, אבא ייסע לישראל להיות איתכם". 

כאילו שמישהו מבטיח לה שהיא תמות קודם.

כאילו שמישהו מבטיח לה שעד אז הוא עדיין יהיה במצב שמאפשר לטוס, ועוד טיסה כל כך ארוכה.

שום שכנוע לא עוזר, ואנחנו עובדים עליהם כבר שנים – במיוחד מאז שאבי הפסיק לעבוד (בגיל 75!).

בשבוע הבא ימלאו לה 82, הוא יהיה בן 80 באפריל. איך גורמים לה לרצות לחזור? 

OVERWEIGHT OR OBESE?

רופא המשפחה שלח אותי לרופא מומחה למחלות מטאבוליות.

לדעתו עודף המשקל שלי, והעובדה שאני לא מצליחה לרדת במשקל (מעבר למה
שכבר ירדתי בשנה שעברה, וחלק מזה כבר עלה בחזרה), מצריכים בדיקה וטיפול מעמיקים
יותר.

נכון, אני לא מרגישה טוב עם עודף המשקל שלי, אבל לא חשבתי (עד שהוא לא
התייחס לנושא ככה) שאני במצב מסוכן.

בדיקות הדם שלי טובות יחסית, נכון שהסוכר והכולסטרול וגם
הטריגליצרידים גבוליים, אבל זה עדיין לא מצדיק בהלה כזו, לדעתי.

אז גם לדעתו של המומחה למחלות מטאבוליות.

ה-BMI  שלי נמוך מ-30, הוא אמר לי. זה אומר שאני בעודף
משקל (overweight) ולא שמנה (obese) כמו שרופא המשפחה טוען.

אז מצד אחד זו הקלה כלשהי. אני בריאה, יחסית, ולא שמנה, יחסית, ואני
באמת חייה באורח חיים בריא, יחסית.

אני מתעמלת 3-4 פעמים בשבוע (כשאני לא חולה), אני פעילה מאד עם
הנכדים, אני אוכלת מאד בריא – תפריט מאוזן שרוב הפחמימות שלו מורכבות מירקות
ופירות ואין בו כמעט שומנים.

אז נכון שמידי פעם אני חוטאת במתוק, וזו באמת האהבה הגדולה שלי.

ברור לי שהכמיהה למתוק, בעיקר לשוקולד, כרוכה גם באיזושהי התנייה
אוטומטית שפיתחתי בילדות…סוג של פיצוי על תסכולים וחסכים…ועל זה אני מנסה לשבת
ולמדוט ולשחרר…אבל בלי קשר, אני באמת באמת אוהבת שוקולד, ונראה לי שמידי פעם
להתענג על זה, אם זה לא בהגזמה או מתוך צורך רגשי עלום, זה לא נורא.

לא ברור לי מדוע בשנה שעבר הצלחתי לרדת יותר מעשרה קילו, ואז לאט לאט
התחלתי להעלות אותם בחזרה. יש לי חשד שהבלימה בירידה והתחלת העלייה קשורים בעבודה
העצמית שהתחלתי לעשות בעקבות "נקודת מפנה". העלייה התחילה בדיוק אז. שני
הקילו הראשונים עלו במהלך הקורס, ומאז לאט לאט עליתי עוד כשלושה. כלומר, ברגע שאני
נוגעת ברבדים הנפשיים העמוקים יותר, הלא מטופלים, מתחילה לחקור אותם ולהכיר אותם
(ואת עצמי) אז מייד מתעוררים מנגנונים אוטומטיים שכביכול מגינים עלי, כמו אכילת
המתוק.

אני מניחה שכאשר אצליח לפוגג את רובם (או אפילו חלקם) העלייה במשקל
תיבלם בהתאמה.

אני מקווה כך לפחות

דוד שלי

דוד שלי גוסס.

כבר שנה שהוא סובל מפולמונרי
פייברוסיס
, ניוון ריאות בלתי ניתן לטיפול ובלתי הפיך. בחודשים האחרונים מצבו
מתדרדר ועכשיו זה כבר עניין של ימים עד הסוף.

מאד רציתי לנסוע אליו, להיות איתו קצת, לחבק אותו, להיפרד. הוא חי
בצפון מערב ארצות הברית, מרחק עשרים ומשהו שעות טיסה.

הוא לא הסכים שאבוא. וגם ילדיו הסבירו לי שאין לו כוח לראות אנשים פרט
אליהם ואל אבא שלי, אחיו.

הייתי מאד רוצה להיפרד ממנו אך אני נאלצת לעשות זאת עם עצמי, מרחוק.

ואולי בכל מקרה הפרידה ממנו היא בעיקר עם עצמי, והיתה כך גם לו הייתי
נוסעת.

דוד שלי חי בתוכי, בזיכרונות ממנו, בתמונות, בחוויות המשותפות, בכל מה
שלמדתי ממנו.

האיש,שנמק כעת על מיטתו, וכבר לא אוכל או שותה, לא קם מהמיטה ויש לו
בקושי כמה דקות ערות – הוא כבר לא הדוד שלי.

תוך שנים ספורות בני דודיי מאבדים את שני הוריהם. דודתי, אישתו, חלתה
בסרטן הלבלב ונפטרה תוך חודשים ספורים.

מצבו של דודי גם הוא התדרדר יחסית מהר, תוך
שנה מאבחון המחלה, כאשר ישנם חולים במחלה זו, שמחזיקים 4-7 שנים במצב הזה.

תוך ימים ספורים הם יהיו יתומים גם מאב.

כל אחד מהם חי בעיר אחרת,
שניים מהם בארה"ב ואחד באוסטרליה. אבל הם מאד קרובים זה לזה ואני מקווה
שימשיכו להיות בקשר הדוק זה עם זה כפי שהיו עד כה.

אני מקווה שימשיכו את חופשות הקיץ המשותפות, סדרי פסח
המשותפים…שילדיהם יכירו זה את זה מקרוב ויפתחו חוויות משותפות, כפי שבני דודיי
ואחי ואני פיתחנו לנו בתקופות שהיינו יחד.

גם אנחנו גדלנו רחוק אלה מאלה, פרט
לארבע השנים שחיינו בילדותנו בארה"ב באותה עיר.

מאחלת להם נחמה. מאחלת לי נחמה.

אני מאבדת את דודי האהוב.

תהיות על מה יהיה (בעיקר של בני)

התחלתי לקרוא את הספר של ויליאם הארט, על ויפאסאנה – האמנות לחיות.

קריאת הספר היא מטלה לקראת תחילת הלימודים, אבל בינתיים זה לא מרגיש
כמו מטלה. אני מאד נהנית. אני עדיין מחפשת את "ספר החיים והמתים הטיבטי"
של ריפונצ'ה, הוא אזל מהחנויות ועדיין לא מצאתי אותו גם באתרים של ספרים משומשים.

התחלתי לצאת מן המחלה, למרות שהצינון עדיין כאן.

אתמול אפילו התעמלתי, אמנם רק כשלושת רבעי שעה, אבל היה ממש בסדר.

בשלב זה העפתי את כל הויטמינים פרט לספירולינה ולפרופוליס, נראה מה זה
יעשה, אם בכלל.

אני מאד נהנית מהביקור של בני בארץ, ומזמן האיכות שיש לנו ביחד.

אני רואה שהוא דואג. דואג לעתיד שלו ושל חברתו, דואג מה יהיה.

האמת שבצדק הוא דואג. גם ככה קשה היום לצעירים לבנות את החיים שלהם,
יותר ממה שהיה קשה לנו. הוסיפו על כך את העובדה ששניהם מוסיקאים, היא קלאסית והוא
ג'אז, וזה מוריד עוד יותר את הסיכויים "להצליח". אבל זה בדיוק מה
שניסיתי להעביר לו אתמול.

ש"הצלחה" כמו שהוא חושב עליה היא כלכלית בעיקר. ונכון – זה מאד
חשוב, אפילו קריטי כדי לחיות ברווחה מינימלית ולהקים משפחה, אבל מה שיש להם –
הגשמה, עיסוק במקצוע שמלהיב אותם, שמבטא את האהבה שלהם לעולם וזה לזה, הוא בסיס
איתן, הוא משהו שאין להרבה אנשים. ואיכשהו אני מאמינה שכאשר פועלים מתוך הבסיס
הזה, מתוך יצירה ואהבה, אבל עם שתי רגליים על הקרקע – בכל זאת ניתן יהיה גם למצוא
פרנסה. אולי אני תמימה, אבל כך אני מאמינה.

ואנחנו נעזור כמובן, T כבר חושב על השקעה (וסיוע בניהול העסקי) בקונסרבטוריון או משהו
כזה שבו שניהם יוכלו ללמד ולהעסיק מורים לנגינה ולנהל פעילות מוסיקלית חשובה מאין
כמוה לילדים ונוער באזור, וגם מבוגרים. והאמת שיש סיכוי שעדיף להם להקים דבר כזה
בכלל בחו"ל. בארה"ב או באירופה.

נראה מה יהיה

בינתיים הם שניהם עוד לומדים – היא מסיימת דוקטורט (במוסיקה) והוא
בשנה ראשונה של תואר שני. שניהם עובדים גם בהוראת מוסיקה ובהופעות מזדמנות.

בשנה שעברה, לאחר שסיים תואר ראשון, נסע בני לניו יורק לנסות לפתח את הקריירה המוסיקלית שלו. אך הדאגות לפרנסה ולהשרדות גרמו לו להשקיע יותר זמן ואנרגיה בעבודות שאינן קשורות למוסיקה, והוא החל לפקפק בדרכו.

המרחק מחברתו והבידוד מחברים, שרובם לא חיו בניו יורק אבל גם אלה שכן – היו רחוקים ממנו מאד – גרמו לו להתכנס בתוך עצמו ולהתרחק מהמטרה המקורית שלו. בנוסף, הוא השתתף בתחרות יוקרתית בוושינגטון, אך זכה להגיע "רק" לחצי הגמר, ובכך הרגיש שנכשל.

זו היתה שנה קשה עבורו אבל אני מאמינה שהיא היוותה שיעור הכרחי בבית הספר של החיים שלו. 

בזכות מה שהוא עבר באותה שנה, הוא הבין שהוא רוצה להמשיך ללמוד לתואר שני, להתרחב בהשכלתו וניסיונו המוסיקליים גם לכיוונים של עיבוד והלחנה, ולא רק ביצוע והוראה. 

בזכות הבדידות הנוראה הוא הבין שמקומו לצד חברתו, הוא נרשם ללימודים בחזרה בעיר שבה היא חיה ולומדת, והם עברו לגור ביחד.

בזכות ההתרחקות מהמוסיקה, וההשפעה שהיתה לזה עליו, הוא הבין מה מקומה וחשיבותה באמת בחייו. 

ואולי
באמת אני תמימה, אבל אני מאמינה שהם יהיו בסדר. שיש להם את מה שצריך כדי לבנות לעצמם חיים טובים ומספקים. שהם בדרך הנכונה.

 

אחר צהריים עם הנכדים – 4

אתמול שוב התעוררתי חולה. כבר הייתי בדרך להחלמה והנה…הגרון כואב,
הראש כבד …מה יהיה כבר עם מחלות החורף האלה?


שמעתי ברדיו רופאה שאמרה שאין שום קשר בין קור לבין התקררות. אני מוחה
בתוקף. לא נידבקתי בכלל מהנכדים בנובמבר, כשמזג האוויר היה חם ונעים. רק מאז
שהתחיל להיות לי קר הגוף שלי נכנע.


טוב, די לקטר. אתמול נחתי כל היום, כולל שנת צהריים. שתיתי המון,
התנהגתי יפה, כמו חולה למופת. ואז אחר הצהריים קמתי ונסעתי להביא את הנכדים מהגן.


זה זמן האיכות האהוב עלי, לבוא לקחת אותם מהגן.


יש משהו בחיוך הזה שמפציע על פניהם כאשר הם מזהים אותי. יש משהו
בחיבוק, בקשקושים שלהם שמספרים לי כל מה שהם רוצים לומר.


ולפעמים הם פחות שמחים שזו אני שבאתי לקחת אותם, וגם זה בסדר. מותר
להם להתאכזב כאשר הם ציפו לאמא או אבא ודווקא באה סבתא. לא נורא. אני לא לוקחת את
זה אישית. מאז יום ההולדת של חכמוד, היתה לו איזו נפילה מההיי שבו הוא היה במשך
כמה ימים, וקשה לו מאד להיפרד מההורים בבוקר בגן. בתקופות שקשה לו, הוא נסוג לטקסים
שנותנים לו להרגיש ביטחון. בתי בטוחה שיש לו נטייה ל OCD, כמו רבים וטובים גם מהמשפחה שלנו וגם
מהמשפחה של בעלה.


אתמול T פגש אותי בגן כדי לעזור לי, וגם כדי לבלות בעצמו קצת זמן
איכות עם הנכדים. ובאמת לקח לחכמוד רגע או שניים להחליט אם הוא שמח לקראתנו או לא. הגננת
עזרה לו קצת להחליט, עשתה איתו "תחרות" ריצה מי יגיע ראשון אל סבא
וסבתא, היא או הוא. עד שהוא "ניצח" והגיע אלינו ראשון, כבר היה חיוך רחב
שפוך לו על הפנים.


כאשר עברנו לגן של נשמותק, החיוך היה מיידי ואמיתי ועוד לפני שהוא
הרים את זרועותיו כדי להיאסף על ידינו, הוא כבר ביצע את כל תנועות הידיים השייכות
לסיפור זה או אחר שאנחנו תמיד מספרים לו. כך הוא מכתיב לנו איזה שיר לשיר לו או
איזה סיפור הוא רוצה לשמוע.


יצאנו לכיוון הרכב שלי ומצב הרוח היה נהדר, אבל אז T עשה את
ה"טעות" של לנסות להושיב את חכמוד בכסא שלו במקום לתת לו לטפס ולהתיישב
בעצמו. בפעם האחרונה שבעלי עשה זאת, זה עבר לגמרי בשלום, כי הילד היה במצב רוח
נהדר והוא כל כך שמח שסבא בא לקחת אותו מהגן שהטקסים הקטנים שלו לא ממש עניינו
אותו. אבל עכשיו הוא היה במצב רגיש יותר, ומייד התחיל לבכות מתיסכול. בעלי לא הבין
מה גרם להתפרצות הזאת, וניסה לדבר איתו ולהבין מה הוא רוצה, אבל הילד נכנס ל-loop של "די, די ,די" בלי ליצור קשר
עין ובלי להסכים לדבר או להרגע.


הסברתי ל-T את הטקס, והצעתי לנכד להתחיל את הכל מההתחלה. לצאת מן
הרכב, לטפס לבד פנימה ולעלות על המושב שלו. זה לקח דקה או שתיים אבל בסוף הוא
התרצה ונרגע. את שארית הדרך עשינו במצב רוח מצוין.


כאשר חנינו, שלפתי מתא המטען את העגלה, שהכנתי הפעם מבעוד מועד כדי
להקל על עצמי את ההליכה עד לבית. נשמותק הולך כבר, אמנם, אבל לפעמים קשה לסנכרן
בין הקצב של שניהם, ולפעמים נשמותק רוצה על הידיים, והגב שלי לא ממש בנוי לזה.
ברגע שחכמוד ראה את העגלה הוא הכריז שזו העגלה שלו ושהוא זה שיישב בה. לאור
ההתפרצות הקודמת לא ממש התחשק לי להתעמת איתו על זה הפעם, הושבתי אותו בעגלה ונשמותק
הלך לצדי ודחף איתי את העגלה, קורן מאושר.


באמצע הדרך הצעתי לגדול להושיב לידו את נשמותק יחד בעגלה, ולמרות שהוא
הסכים, עקרונית, בפועל לא היה מספיק מקום לשניהם. למזלי T היה איתנו, אז הוא
הרים את נשמותק על הידיים עד שהגענו לבניין שלהם, שם גילינו למורת רוחנו שיש הפסקת
חשמל.


בתי גרה בקומה החמישית. היה חושך מוחלט. T הדליק אפליקציית
"פנס" בטלפון שלו, וכך עלינו במדרגות 5 קומות, כל אחד עם ילד על הידיים
(ו-T בנוסף גם עם שתי פשטידות שהכין עבור בתי, שהיתה ממונה על ארוחת הבוקר
בישיבת הצוות בעבודה הבוקר). את העגלה דחפנו למחסן בקומת הקרקע, בתקווה שהיא עדיין
תהיה שם כאשר נחזור.


נראה לי שעד שהגענו לקומה החמישית כבר שמעו את ההתנשמות שלנו בכל
הבניין. היום אני גם מרגישה היטב את השרירים הארבע-ראשיים שלי בשתי הירכיים, שמפאת
המחלה לא התעמלו בגלל בשבועיים האחרונים. לא ברור לי איך, אבל הגב יחסית בסדר.


ברור שעשר דקות אחרי שהגענו לדירה, חזר החשמל וגם בתי הגיעה.


נשארנו איתם ושיחקנו וסיפרנו סיפורים עוד כשעה וחצי, עד שהיא הספיקה
לבשל להם את ארוחת הערב, וחזרנו הביתה מותשים. נכנסנו לסאונה (ש-T הגאון התעקש
להתקין כאשר בנינו את הבית) ונדמה לי שבשעה 22:00 כבר היינו במיטה.


היום אני עדיין לא בריאה לגמרי אבל מרגישה יותר טוב. כבר הייתי בסופר
ובני עם חברתי אמורים להיות בדרך לכאן. השמש זורחת והציפורים מצייצות.


מאחלת לכולם סופשבוע שימשי ונהדר, מלא בריאות ומשפחתיות וביחד.