ארכיון חודשי: פברואר 2014

שיחת היכרות ראשונה

אז קיימתי את "שיחת ההיכרות" הראשונה שלי במסגרת שיעורי הבית בקורס מאמנים


כחלק ממשימות הקורס, עלינו לקיים "שיחת היכרות" כזאת עם כל אחד מבני המשפחה שלנו מדרגה ראשונה.


בני זוג, הורים, ילדים, אחים ואחיות.


אפשר גם גיסים/ות ואפשר – אם רוצים – גם חברים/ות.


ההמלצה היתה ללכת מהקל אל הכבד – להתחיל ממי שנוח איתו ומשתף פעולה, ולהתקדם בהדרגה עד לקשים ביותר.


שיחת ההיכרות היא השיחה שמתקיימת בפעם הראשונה שמאמן נפגש עם המתאמן. 


היא יכולה גם להשתרע על פני יותר ממפגש אחד, כי התשובות לכל שאלה אורכות זמן שונה אצל כל מתאמן.


גם בשיחות עם בני המשפחה אמרו לנו לא להגביל בזמן וניתן להמשיך את השיחה עד תומה, על פני כמה ימים.


סיפרו שהשיא היה שיחת היכרות בת 9 שעות בין אישה לבעלה. השיא ההפוך היה חצי שעה.


 


את שיחת ההיכרות הראשונה שלי קיימתי עם T, למרות שלא ידעתי אם זה הקל או הכבד.


מצד אחד הוא האדם הכי קרוב אלי בעולם, הכי אוהב אותי, הכי "מרגישה איתו בבית". 


מצד שני הוא לא נוטה "לחפור" (בניגוד לשאר משפחתי, פרט לאחי – שכנראה יהיה הכי קשה) ולא תמיד הגיב לשיתופים שלי


מהקורס באופן שעורר בי רצון להמשיך לשתף. 


כך או כך החלטתי להתחיל איתו, מה גם שיש לנו בימים אלה הרבה זמן פנוי יחד – כאשר אני לא עובדת, העסק הקודם שלו נסגר בימים אלה והעסק החדש עדיין בחיתוליו.


 


קבענו שנשב אתמול ואמרתי לו להודיע לי כאשר הוא מוכן. לא התכוונתי להזכיר לו, ואמרתי לעצמי שאם הזמן יעבור ולא נספיק (כי לקחנו אתמול את הנכדים מהגן כבכל יום רביעי) אז בערב אקבע איתו מחדש ליום אחר.


אבל בלי שאצטרך לומר דבר, הוא הגיע לסלון בצהריים, התיישב (עם אוכל, ועם הפלאפון) ואמר : אני מוכן.


בהתחלה היה נראה שיילך קשה. השאלה הראשונה היא "מה שלומך, איך אתה מרגיש?" וכמו שיש כאלה שיכולים לענות על השאלה הזאת במשך כמה שעות, T ענה "בסדר גמור" ולשאלתי אם יש עוד משהו שהוא רוצה לומר בנושא שלומו, הוא ענה שלא, זה הכל.


אבל אחר כך זה התחיל לזרום.


שאלות כמו


מה הציפיות שלך ממני כאשתך?


מה חשוב לך בחיים?


מה למדת על עצמך בשנה האחרונה?


על מה אתה גאה?


מי האנשים שתפנה אליהם ראשונים בעת הצורך, על מי אתה סומך? מה התכונות שגורמות לך לפנות דווקא אליהם?


מי נותן לך השראה ובזכות אילו תכונות?


ועוד – עשו את שלהן.


 


המורה שלי מספרת שאנשים לומדים להכיר דברים חדשים בקרוביהם בעקבות השיחה הזאת.


למרות שחלק גדול מהדברים ש-T סיפר הכרתי, עדיין היו דברים חדשים או דברים שידעתי אבל אף פעם לא דיברנו עליהם.


היה מרתק.


הצלחתי פחות או יותר לעשות את שיקוף הנדרש (לעיתים חזרה על הנאמר לצורך הבהירות ולעיתים חידוד או תמצות משהו ספציפי או שאלת שאלת הבהרה), ובעיקר הקשבתי. הקשבתי המון.


צודקת המורה שלי שאנשים פשוט צריכים שיקשיבו להם.


 


שמתי לב לתחושות שלי במהלך השיחה. לנשימות שלי. לא היתה התרגשות מיוחדת או לחץ. חשבתי שאהיה אך לא הייתי בלחץ.


מה שכן הרגשתי הוא שמאז אנחנו עוד יותר קרובים. זה מוזר כי אנחנו מאד מאד קרובים. אבל כמו שיש את ה"הקשבה עד הסוף ועוד קצת" נוצר אצלנו "המון המון קרבה ועוד קצת". ורק בגלל זה כבר היה שווה להתחיל עם T.


 


כאשר בתי שאלה אותו איך היתה השיחה הוא אמר "בסדר גמור, אמא היתה מאד מנומסת" מה שגרם לי להתפקע מצחוק.


 


אחרי הצהריים אספנו את הנכדים מהגן…טוב, זה כבר יהיה פוסט אחר.


והיום עשיתי שיחת הכנה למישהי מהקורס לקראת שיחת היכרות שלה עם הבת שלה. אבל גם זה כבר יהיה פוסט אחר.


סופשבוע נעים חיוך


 

אז מה למדתי בגן היום?

אז מה למדתי בגן היום?* (כלומר אתמול)


בגדול המשכנו את התרגולים – רק שהפעם הייתי צופה בעיקר, ולא השתתפתי (לא כמאמנת ולא כמתאמנת).


לא זוכרת אם כבר כתבתי כאן שבכל שיעור מתנהלת שיחת אימון מול כל הכיתה למישהי שהתנדבה לכך.


צריך אומץ אדיר, לדעתי, להסכים להתאמן מול כולם, והבחורה הזו אכן מגלה אומץ אדיר ונדיר, כי הסיפור שלה לא פשוט בכלל.


כמובן שאיננו מספרים לאיש מה שהולך שם, והמטרה היחידה שאמורה לעמוד מול עינינו היא ללמוד כיצד עושים זאת.


כיצד עושים זאת טכנית : איך מתחילים, מה שואלים, איך משקפים, איך מגיבים וכו' ואפילו איך להושיב את המתאמן מול המאמן, מה להכין (מים, מגבוני נייר)…


וגם כיצד מתנהלים כאשר עולים דברים. 


בראש ובראשונה (זה כבר נשמע כמו מנטרה, אני יודעת) – הנשימות. הנשימות של המאמן כאשר הגוף שלו שומע ומגיב אוטומטית למה שנאמר.


הנשימות של המתאמן – כאשר הוא מוצף ברגשות וצריך לדעת לתת מקום לתחושות שעולות בו, בראש ובראשונה בגוף – לתת כבוד לגוף שלו, לאפשר לו להסדיר את הנשימה, להרגיע את התופעות (כמו רעד, לחץ בראש או בחזה או בבטן, דמעות כמובן)….


הרבה פעמים המתאמן מנסה להימנע מלשהות בתחושות הלא נעימות ומבקש להמשיך….


והמורה שלי מתעקשת לחכות, לנשום, לתת לתחושות מקום ואז לתת להן להתפוגג.


פעמים רבות תוך כדי ההמתנה הזו, גם עולים זיכרונות שקשורים לתחושה, שקשורים למה שדובר….שמאירים באור חדש ושונה את החוויה שהמתאמן מדבר עליה….. יש לזה ערך עצום, להתייחסות הזאת לגוף ולתחושות ולנשימה.


נראה לי (בינתיים לפחות) שזה השוס של שיטת האימון הזאת לעומת אימון אונטולוגי קלאסי.


 


כי כל כך הרבה פעמים אנחנו מדחיקים היטב (וההדחקה הייתה בהחלט נחוצה לנו בעבר כדי לשמור על עצמנו ועל שפיותנו הרגשית) חוויות ילדות שבפועל עדיין משפיעות עלינו ומנהלות אותנו. 


דוגמא קלאסית לכך היא ילדה שהייתה מוכה או שאמא שלה הייתה אישה מוכה, שבוחרת בן זוג אלים….שוב ושוב. 


עד שלא מתייחסים לזה ולא מסייעים לפוגג את החוויה ואת כל ההשלכות שלה על מי שאנחנו כיום, לא ניתן לשבור את הדפוס, לא באמת.


עוד דבר שדיבר אלי מאד בהקשר הזה: פעמים רבות אנשים שמבינים פתאום מה עבר עליהם בילדות, כועסים על עצמם או מתביישים או חשים אשמה שהם "לא עשו שום דבר בנידון" אז. 


המורה שלי מדגישה שוב ושוב את העובדה שכילדים הם היו חסרי אונים מול הוריהם, מול הדוד המטריד, מול המורה המתאכזר….ואין להם מה לבוא אל עצמם בטענות על חוסר האונים שלהם אז. אבל שהיום הם כבר לא ילדים, והיום – לאחר שימיסו את הדפוסים ההם בתוכם – הם כבר לא חסרי אונים, והיום הם יכולים לשנות את חייהם. 


 


עוד דבר שקורה בשיטת האימון הזאת, הוא הטיפול במבנה הרגשי של הילד שבתוכנו.


בגדול, אנחנו הרי באים להתאמן (בדרך כלל) על תחום מסוים בחיינו שאנו רוצים לשפר או לפתור. 


לדוגמא: יש לנו קושי להתפרנס או יש לנו קושי לנהל את הכסף שבחיינו. 


בפועל, היחסים שלנו עם כסף נובעים מן המבנה הרגשי שלנו, שעוצב בילדותנו.


אם ננסה לאמן את עצמנו להתייחס באופן שונה לכסף באופן תכליתי ושכלי בלבד, זה עשוי לעזור אבל לא יפתור לגמרי את מקור הבעיה.


אבל אם נגלה את המבנה הרגשי שלנו שמשפיע על התייחסותנו לכסף (מה הייתה האווירה בבית הורינו בנושא כסף, אילו משפטי מפתח נאמרו תמיד בבית לגבי כסף – כמו "כסף לא גדל על עצים" ) נוכל להתרכז במהות ולא בתופעה, וכך יגדל הסיכוי לטפל בזה באמת.


 


בכל אופן שיעורי הבית שלנו השבוע הם לנהל שיחת אימון ראשונה (לפי התבנית שלמדנו) עם אחד מבני המשפחה שלנו, לבחירתו. שיחה ראשונה זו נקראת "שיחת היכרות" ויש לה שאלות קבועות מראש. היא יכולה להתנהל במשך שעה והיא יכולה לקחת כמה שעות טובות – תלוי במתאמן (או במקרה הזה בקרוב המשפחה הנבחר). 


בחרתי לעשות זאת מול T ונראה לי שנעשה זאת היום. 


זאת תהיה הפעם הראשונה, כמעט, שהוא ייחשף לתוכן של הלימודים שלי. 


למרות שאני מדברת על זה ומשתפת קצת חוויות, משום מה איתו היה לי עד כה הכי קשה לשתף. 


לא יודעת לשים את האצבע על הסיבה לכך, אבל משהו בתגובות שלו בכל פעם שנושא הקורס עולה, מרתיע אותי.


ודווקא בגלל זה נראה לי חשוב ביותר לערוך איתו את "שיחת ההיכרות" הראשונה…. למרות שלא היתה לי "שיחת הכנה" לזה (clearway).


המורה שלי ממליצה לא לעשות אף שיחת אימון בלי לעבור CLEARWAY קודם. ולאור חוויות ה-CLEARWAY המעטות שכבר חוויתי (לא על עצמי) בקורס, אני מבינה לגמרי מדוע. אבל משום מה לא בא לי לחכות לקבל CLEARWAY לפני….. 


נראה כבר.


אני מתרגשת לקראת השיחה, אבל לא באמת חוששת ממנה. נראה לי שאולי אעשה לעצמי עכשיו הכנה קצרה לקראתה….


משהו שקוראים לו CLEARDAY שאדם עושה לעצמו (עדיף כל בוקר, אבל למי יש סבלנות?)


כבר הזכרתי את זה פה פעם…


שיהיה לי ולכולנו יום נפלא חיבוק


 


* שאול מהשיר "מה למדת בגן היום" של הדודאים   

תודה לאל יש רמה שתיים

השבוע בלימודים "זרקו" אותנו כבר למים, וניהלנו שיחות (או יותר נכון – חלקי שיחות) אימון זה עם זה בקורס.


בשיחה הראשונה הייתי צריכה רק לשאול "מה שלומך" ולהקשיב (עד הסוף ועוד קצת – רמת הקשבה 0 – תוך שימת לב לנשימה שלי ולתחושות שעולות לי בגוף) .


ואז לשקף לבן/בת זוגי את מה שהם אמרו (רמת הקשבה 1).


לאחר מכן הייתי צריכה לשאול "מה הביא אותך לקורס המאמנים?" ולהקשיב / לשקף אותו הדבר.


בשיחה השנייה הייתי צריכה להכין את בן/בת הזוג שלי לשיחה. זה משהו שנקרא CLEARWAY – שיחת הכנה לשיחה: לדוגמא, הכנה לראיון עבודה, שיחה עם הבוס או אבא או בן זוג או ילד או חברה או…..כל שיחה שדורשת הכנה (לפי המורה שלי כמעט כל שיחה דורשת הכנה וכדאי לעשות כמה שיותר CLEARWAY). 


ישנן שאלות מובנות ששואלות (שוב) מה שלומם, איך הם לגבי השיחה המתוכננת, מה התחושות שלהם לקראת השיחה,


מי הם רוצים להיות במהלך השיחה (אילו הוויות הם בוחרים לעצמם: לדוגמא, להיות חומל, קשוב, ישיר, כן….וכו),


מה מטרות השיחה וכיצד תיראנה תוצאות השיחה במציאות (לדוגמא: הם יקבלו העלאה בשכר או הם יתקבלו לעבודה או הם ישיגו מבן הזוג משהו שרצו לבקש אך לא העזו),


מה עלול למנוע בעדם להיות בהוויות שבחרו לעצמם עבור השיחה (לדוגמא: התנהגות של בן שיחם שתסיט אותם מההוויות שבחרו ותגרום להם להגיב מתוך מנגנון אוטומטי כמו פחד, כעס, ריצוי, ביטול עצמי וכו)


וכיצד בכל זאת יצליחו לשמור על ההוויות שבחרו – אמצעים לשמור על עצמם כמו לעצור לנשום, למשל.


ועוד.


 


אני מכירה את עצמי כקשובה, בדרך כלל, וכל מי שמכיר אותי יעיד על כך. ובכל זאת ניגשתי לתרגולים האלה בחשש גדול.


ראיתי את עצמי מהצד והרגשתי מלאכותית וחסרת ניסיון. 


כבולה בתבניות שעלי לפעול לפיהן.


אבודה בנושא השיקוף הזה, חזרה על מה שנאמר….


מתי לשקף? איך לשקף? איך אזכור בכלל את מה שנאמר? 


 


למרות הקושי, ניגשתי לביצוע השיחות ברצינות ועם הרבה מוטיבציה, ובשתי השיחות (שכזכור היו רק תרגול), פרצו בנות הזוג השונות שלי בבכי תוך שעלו להן תחושות קשות שאותן בטאו בפני. 

יש יאמרו שהצלחתי. 


לא שרציתי שיבכו חלילה, זה אפילו פגע בתפקוד שלי:


באחת משום שההזדהות שלי איתה שיבשה לי את הנשימות שלי ואת כל השיקוף מאותו רגע ואילך


ובשנייה משום שבכלל לא הבנתי מאיפה הגיעו הדמעות האלה וכיצד זה התחבר לנושא שהיא דיברה עליו….


ובכל זאת, סימן שקרתה כאן שיחה אמיתית. משהו בדרך שבה דובבתי אותן והקשבתי להן, גרם להן להיות באמת נוכחות עם התחושות האמיתיות שלהן והמציאות האמיתית שלהן – וזה היה מרגש מאד.


 


למרות זאת, הלכתי גם השבוע הביתה בתחושה שמאד מאד קשה לי עם שיטת השיקוף הזאת, ושאולי אצטרך לתרגל אותה שוב ושוב במהלך הקורס עד שאתרגל, אבל לא נראה לי שאי פעם באמת ארגיש איתה בנוח.


 


ואז ישבתי לקרוא את שיעורי הבית, והגעתי לרמת הקשבה שתיים. 


הללוייה. יש רמת הקשבה 2. 


כאן סוף סוף מצאתי את עצמי.


מקשיבים כמו קודם, עד הסוף ועוד קצת. מבינים, או מנסים להבין מה נאמר. 


אבל לא חוזרים כמו תוכי על מה שנאמר.


אפשר לסכם את הרעיון או לחבר בין מה שנאמר עכשיו לבין מה שנאמר קודם או בשבוע שעבר – ואז לשאול שאלות מתוך מה שנאמר:


לשאול למה הכוונה, או למצוא קשר או סתירה בין דברים שנאמרו ולבקש להרחיב או להסביר….. אוי תודה לאל על רמת הקשבה 2!


זה מדבר אלי.


זה מרגיש אנושי וטבעי ונורמלי.


כך אוכל בנחת לתת להם לדבר הרבה וברצף בלי לדאוג מתי לשקף באמצע (ואולי לקטוע להם את חוט המחשבה!) ואם אצליח לזכור הכל.


כך אני כנראה מקשיבה בדרך כלל. זה נשמע לי מוכר.


רמת הקשבה 2, איזה כיף שבאת מאוהב

גם חכמוד נדיב עם נגיפיו…

השבוע הזה התחיל בלי הרבה תכנונים.

מפגש אחד עם חברתי המאמנת שנדחה ונדחה ונדחה להיום – ושוב יידחה!

הלימודים הפעם בחמישי/ששי… וזהו פחות או יותר. לא היו לי יותר מדי תכנית.

מזל.

בראשון על הבוקר התקשרה בתי שחכמוד הקיא כל הלילה …אם אוכל לשמור עליו. 

ראשון תמיד היה קודש – לי ול-T, כאשר T עבד בסופי שבוע בעסק הקודם….

עכשיו זה כבר מתחיל להתמסמס, במעבר שלו לעסק "נורמלי" שבו תמיד הוא יהיה פנוי ששי-שבת.

עדיין, אנחנו מסתכלים על יום א' בשבוע כעל היום שלנו.

קצת סידורים , קניות, ובעיקר זמן איכות של שנינו – אם זה טיול או סרט או סיאסטה טובה….או שילוב של כולם יחד.

היו לנו טיפה תכניות של סידורים בראשון אבל עקב מחלתו של T ממילא דחינו את הכל.

אז לא התנגדתי לקבל את חכמוד המתוק, לטפל בו ולפנק אותו.

יש באנגלית ביטוי שאומר no good deed goes unpunished

שזה די סתירה, כמובן, אבל כל כך מתאים במקרה שלי. 

טיפלתי בחכמוד בראשון כל הבוקר, והלילה (בין שני לשלישי) ביליתי בשירותים  את הרוב הלילה….

בואו נאמר שבניגוד אליו (שרק הקיא) אני חטפתי "את כל החבילה".

עכשיו עדיין עם בחילה מגעילה אבל נראה שהפעילות עצמה נרגעה קצת….יושבת בגינה ומקשיבה לציוץ הציפורים בשמש 

החורפית…. מקשיבה לשיעול הבלתי נגמר של T שעובד על המחשב בפינת העבודה בחדר השינה שלנו למעלה….

לא ממש איך שתכננתי לבלות את היום הזה….אבל גם זה קורה 

בריאות שלמה אוף

הנה חלף לו עוד שבוע

שמתי לב שככל
שאני מתבגרת, הזמן חולף מהר יותר.

הנה חלף לו עוד שבוע.
ווווש (woosh)…..חלף
לו ואיננו.

בשני בבוקר באמת
נפגשתי עם החברה מלונדון ובתה בת השנה – ישבנו לנו בבית קפה בשמש האביבית של
פברואר ופטפטנו לנו במשך כשעתיים….היה כיף ממש.

לא התעמלתי באותו היום
כי אכלנו ארוחת בוקר בבית הקפה, ואני לא יכולה להתעמל שעתיים אחרי שאני אוכלת
(מישהו אמר בקע בסרעפת?)….

אבל היה לי טיפול סיני
בשתיים אז זו קצת פעילות גופנית…אמנם פאסיבית אבל (בטווינה) היא מפרקת אותי
לגורמים לא פחות מאשר בהתעמלות, והדיקור כמובן מפעיל את כל המערכות. נכון שהיא
מטפלת לי בגב (ובכתף) אבל בפועל היא מטפלת בכל המערכות. אני ישנה טוב יותר,  רצה לעיתים רחוקות יותר לשירותים, משהו מתרחש
לי בגוף בעקבות הטיפול הזה. משהו טוב.

בערב באמת נפגשתי עם
החברות היקרות שלי, ולמרות שהפעם זה היה קצר מהרגיל (נפגשנו בתשע ונפרדנו באחת
עשרה), האיכות לא נפגעה מהכמות.

יום שלישי בלימודים
היה מצוין, אני ממש נהנית בלימודים האלה.

התברר שמחלתו של T  התדרדרה לברונכיט, הוא כבר על אנטיביוטיקה ועוד
לא ממש רואה את הסוף. למרות זאת הוא התעקש, שהנכדים (והוריהם) יגיעו בששי ערב
לארוחה (מה גם שנראה שזה לא מדבק). אז אני בישלתי  את רוב האוכל, ולכל הבשלנים שביניכם:  אין לי מה להעלות לכאן תמונות, זהו אוכל שגרתי
בהחלט: פסטה (פרפרפלה או בשפת נכדיי "פרפרים") ברוטב עגבניות, עוף
(מתכון של סבתא שלי) ביין בתנור ובינתיים הכנתי גם סלט ביצים כמנה ראשונה.

גםT  התעקש גם להכין משהו קטן (קיש
כרישה וטארט טטאן), אבל סבבה – לא נורא. הבישול לא ממש מעיק עליו, זה די יוצא לו
מהשרוול.

בבוקר, דרך אגב, הוא נעמד
במרתף וגיהץ. כן, גם כשהוא חולה. "האדים עושים לו טוב" (אני מצטטת אותו
כמובן).

יצא לי לאסוף את
הנכדים מהגן גם ברביעי וגם בחמישי, תענוג טהור. ברביעי זה היום הרגיל שלנו, והם
ידעו שאני מגיעה (לפחות חכמוד ידע, אין לי מושג מה נשמותק יודע או לא יודע). חתני
(שהביא אותם לגן בבוקר) שכח להשאיר לי שלט-רחוק לחניה שלהם אז חניתי קצת רחוק
(בעיה קשה, החניה אצלם בשכונה בשעות מסוימות) ובדרך מהחניה עברנו דרך גן שעשועים
זעיר שליד הבית שלהם. במזג אוויר כזה ממש התבקש להתעכב שם, אז נכנסנו. זו הייתה
הפעם הראשונה שהייתי בגן שעשועים עם שניהם לבד, מה שהתברר כאתגר לא פשוט.

חכמוד "כבר
גדול" אלק, ובאמת די זהיר, אבל כולה בן 3 ואני בכל זאת חייבת להשגיח בשבע
עיניים. מצד שני נשמותק הקטן חסר פחד ומנסה לטפס על כל מה שאפשר וגם על מה שאי
אפשר. מצאתי את עצמי מתזזת בין שניהם, כאשר בשלב כלשהו נאלצתי לטפס ולהיכנס (טוב –
לנסות להיכנס) עם נשמותק למתקן גבוה עם "מגלשה סיבוב" (כמו שחכמוד קורה
לזה) ו….נתקעתי. לא כי אני כזאת שמנה, ממש לא. פשוט זה נמוך מדי לגובה של מבוגר
(ועוד היתה לי "גיבנת" של תיק על הגב), בלי מקום נאות
להסתובב….והקטנצ'יק כבר זחל בדרך למגלשה….מרוב לחץ פשוט תפסתי אותו וגררתי
אותו בחזרה (תוך מחאותיו הרמות), הובלתי אותו לכיוון אחר במתקן שם יכולנו שנינו
לעבור בנוחות, ולהתגלש ביחד במגלשה רגילה (לא "סיבוב").

לא כל כך התאים ללב
הסבתאי שלי, ואני לא רוצה לחשוב איך יהיה להיות איתם בגן שעשועים רחב ידיים עם
המון מתקנים, המון ילדים, וללא גדר שתוחמת אותנו!

בתי הגיעה בינתיים
ופגשה אותנו בדרך משם הביתה. נשמותק ראה אותה מרחוק והתחיל לדדות (הוא לא ממש יכול
לרוץ עדיין) לקראתה ולצעוק "מה, מה, מה" (הגרסא שלו ל"אמא")
כל הדרך וגם אחרי שכבר היה חבוק בזרועותיה. אושר גדול.

אחרי כן קרה משהו
מוזר: נשמותק (שעדיין לא ממש מדבר, למרות שאוצר המלים שלו גדל בכל יום), הצביע על
הטלוויזיה ועל עצמו ואז על השלט ונראה ממש במצוקה. בדרך כלל כשאנחנו מגיעים הביתה
הוא מייד רץ לבחור ספר ואומר "פו פו" (סיפור, סיפור) ואנחנו מתיישבים
שלושתנו ומספרים כמה סיפורים בזה אחר זה, ואז מתיישבים לבנות בקוביות או לשחק משחק
כזה או אחר, אבל הפעם הדלקתי לו את הטלוויזיה ושמתי לו את דורה החוקרת, שאני יודעת
שהוא מאד מאד אוהב. הוא צפה דקה או שתיים ושוב נראה במצוקה. שוב הצביע על
הטלוויזיה ושוב על עצמי ואמר את שמו כמה פעמים ועשה תנועה (שרק בדיעבד הבנתי שהיא
תנועה של אריה שואג). שאלתי אם הוא רוצה לראות משהו אחר, אולי את דיאגו (גם אהוב
על שניהם ביותר) והוא נכנס עוד יותר למצוקה וכמעט התחיל לבכות והמשיך את התנועה
ואת ההצבעה על הטלוויזיה ואז על עצמו ולקרוא בשמו. הייתי אובדת עצות ממש. איזה
תסכול, לדעת מה אתה רוצה ולא להיות מסוגל שיבינו אותך! פתאום קלטתי את תנועה
ה"אריה" ושאלתי אם הוא רוצה לראות את אלכס ("מדגסקר") האריה
אבל הוא לא ידע לומר לי "כן", אז פשוט ניסיתי. זו הייתה הצלחה מסחררת.
בבת אחת הוא נרגע, התיישב לצפות בסרט (מצויר באורך מלא), כולו מרוכז ובמלוא תשומת
הלב, כולל תנועות וריקודים בהתאמה למה שהתרחש על המסך. מדהים.

גם בחמישי אספתי אותם,
כי בששי הייתה מסיבת יום הולדת לחכמוד בגן (משום מה בגנים אין ממש קשר בין תאריך
יום ההולדת לבין מועד החגיגה בפועל) והיו לה המון קניות לבצע ואפס זמן פנוי במהלך
יום העבודה האינטנסיבי.

חכמוד קצת התאכזב שזו
אני (הוא שמח לקראתי ביום רביעי אבל לא ציפה לי ביום חמישי), אבל שמח לשמוע את
הסיבה שאמו נעדרת. כשהגיעה לבסוף עם כל הקניות (מצרכים לעוגה כולל תמונה אכילה של
"איש העכביש" ספיידרמן, לפי הזמנתו, הפתעות לילדים, פירות ועוד דברים
נהדרים) הוא רץ לחבק אותה וקרא "תודה אמא, תודה שקנית דברים לכבוד יום ההולדת
שלי".

למותר לציין שכאשר
נשמותק שוב ביקש טלוויזיה,  מיד הבנתי במה
מדובר. צפינו קודם כל בפרק של דורה, כי זה מה שהיה בערוץ באותו הרגע וחכמוד ביקש
לראות עד הסוף. הסברתי לנשמותק (וכנראה שהוא הבין וגם קיבל) שפעם תורו של חכמוד
לראות מה שהוא רוצה ופעם תורו של נשמותק. הוא חיכה בסבלנות ואז שוב היה מרותק
לטלוויזיה. תופעה. מעניין מה קרה פתאום.

בתי מדליקה להם
טלוויזיה במשורה, ובכל פעם הם רואים משהו ואז מכבים. יש לציין ששניהם יושבים
מרותקים, מקשיבים למה שהם רואים ומשתפים פעולה עם הנעשה על המסך. יכולת ריכוז
מדהימה. אבל מעולם לא קרה שהם ביקשו זאת ברגע שהגענו הביתה.

ועוד משהו: בדרך כלל
נשמותק רעב כאשר מגיעים הביתה. ארוחת הארבע בגן בדרך כלל לא מספיקה לשמנדוב כמוהו
(כן, למרות שינוי הכינוי הוא נותר שמנדוב אהוב ומתוק). ביומיים האלה הוא לא היה
רעב בכלל. אפילו חכמוד, שהאוכל לא ממש מעניין אותו, ביקש כריך, ביקש
תפוח….נשמותק לא נגע בזה.

מקווה שהוא בסדר. ביום
ששי בערב כאשר הם הגיעו לארוחת ערב, נשמותק ישן. התברר שהוא נרדם עוד לפני שהם
יצאו מהבית וכמעט החליטו להשאיר אותו עם חתני, ושרק חכמוד ובתי יגיעו אלינו. ברגע
האחרון הוא התעורר, במצב רוח נהדר, והם החליטו לבוא בכל זאת בהרכב מלא. בדרך,
ברכב, נשמותק שוב נרדם, לא התעורר אצלנו כל הערב, לא התעורר באוטו בדרך הביתה, ולא
התעורר כל הלילה……

מוזר.

היום התעמלתי בקאנטרי
(רק חדר כושר, שוב לא הגעתי מוקדם מספיק לשיעור פלדנקרייז ) ו-T  נשאר לבד בבית, עם כאב ראש, טשטוש בעיניים והמון
ליחה. אחר כך נראה שהוא משתפר. יאללה שיבריא כבר!

שבוע טוב חיוך

משפטים שגורמים לי לחשוב

משפטים (שלמדתי) שגורמים לי לחשוב:

 

כשמדברים אלינו, מוסרים
לנו איזשהו עולם פנימי רגשי המתואר על ידי שפה שהיא בעצם פרטית לכל אחד.

 

כמעט לא מדברים על
תחושות ורגשות, אלא מתארים את העולם בדרך שמרחיקה את הדובר ואת השומע מעצמם. לא
במודע, הודפים את התחושות ואת הרגשות.

 

כשקשה לנו לשמוע משהו
אנחנו הודפים את החוויה הרגשית שעולה בנו.

כשאנחנו מגיבים, אנחנו
בעצם מגיבים לגוף שלנו, לא לאחר. זה משתקף באחר. אבל בעצם שום דבר לא קורה לי. הוא
פשוט קורה. ואני מגיבה.

רק לילדים קורים
דברים. ילדים הם עדיין חסרי אונים וחסרי ישע. וישנם ילדים שיותר קשה "לעשות
להם", הם חזקים ומתנגדים, כוחניים ומוגדרים לעיתים קרובות כ"קשים".
אותם יותר קשה לדכא. הם יותר מסוגלים להגן על עצמם.

 

אנחנו כבני אדם לא
מודעים לכך שמערכת החישה מנהלת אותנו.

 

מה שמנהל את מערכת
היחסים שלנו עם החופש והשלווה שלנו הם היחסים שלנו עם מערכת החישה שלנו, וזו קשורה
למערכת הנשימה.

 

כאשר אנחנו משוחחים עם
מישהו עלינו להיות מודעים לכך שהשפה מוגבלת. גם שלהם וגם שלנו. לא תמיד נבין למה
הם מתכוונים כשהם מתארים משהו, ולא תמיד הם יבינו אותנו.

 

היכולת שלנו להקשיב
קשורה ליכולת הנשימה, וזו קשורה להווייה שלנו, שקשורה לתחושות שלנו. הפיסיות.

 

אם אנחנו רוצים לייצר
טרנספורמציה בתקשורת שלנו, עלינו לשים תמיד את היחסים לפני התוצאות.

 

חשוב להבין שאנחנו לא
הנסיבות שלנו. יש לנו מערכות יחסים עם תחומי חיינו השונים. יש כסף ועבודה, משפחה,
בן זוג, שפה, גוף, אוכל…..יש לנו. הם לא אנחנו.

יש לי עודף משקל. זה
משהו שיש לי ואני מנהלת איתו מערכת יחסים כלשהי. זה לא שאני שמנה. זו לא אני. זה
משהו שיש לי.

יש לי חובות. אני לא
חייבת כסף במהות שלי אלא רק בנסיבות חיי.

אם מסתכלים על זה
נכון, מבינים שאם זה לא אני – אז יש לי מה לעשות בנידון. יש לי אחריות על תחומי
חיי.

הם לא אני ועל כן ניתנים לשינוי, להתפתחות, לעבודה עצמית.

כאשר אדם סימביוטי עם
מה שקורה לו, זה מנהל אותו.

 

צריך לעבוד עם מה שיש,
לא עם מה שאין. לא עם מה שעדיין אין ולא עם מה שכבר אין. רק עם מה שיש.

 

למה קשה לאנשים להתאמץ
לשנות את מערכות היחסים שלהם עם תחומי חייהם השונים? "בביצה מגעיל, מסריח אבל
חם ומוכר".

 

ככל שאני מוכנה להיות
בחוסר וודאות כך אני חייה יותר.

 

התפקיד הכי חשוב של
הורים הוא לאמן את ילדיהם לחיות עם תסכולים, אכזבות, קשיים. הורים מכורים להרגשה
הטובה של ילדיהם.

 

התפקיד של ילדים הוא
להיות אהובים. על הוריהם לא לצפות מהם להיות אוהבים. זה עבר קורה מעצמו, על הדרך. אבל זה לא התפקיד שלהם.

 

אם אנחנו לא מבינים
חמלה על עצמנו, לא נוכל לחוש חמלה כלפי אחרים.

 

הקשבה היא שריר שניתן
לפיתוח.

 

שיקוף הוא חזרה על מה
שנאמר בלי פרשנות, בלי שיפוט, בלי לשנות, בלי לנתח ובלי לתקן.

מטרות השיקוף:

–         
לאפשר למקשיב
לוודא שבין את מה שנמסר כפי שנמסר

–         
מאפשר למדבר
לשהות עם מה שהוא אמר ולהיות אחראי על זה

שיקוף זו רמת אחריות אישית. הוא מונע התדרדרות
של יחסים לתוקפנות והתרחקות. שיקוף שומר על היחסים. מאפשר pause: שהייה. התבוננות על מה
שנאמר.

לאחר השיקוף ניתן לתת נקודת מבט משלנו על מה
שנאמר או לשאול שאלה.

שיקוף נכון אמור להרגיע הן את הדובר והן את
המקשיב.

הוא מוריד את רמת הדרמה ומעלה את רמת האנרגיה.
יוצר עצירה מתודית יזומה. מעלה את רמת ההקשבה. ממקד, מבחין בין עיקר לטפל.

 

לנצל את האביב הנכפה עלינו

עצוב עצוב עצוב שאין גשם, אבל זה מה יש, אז לפחות אפשר ליהנות ממזג האוויר האביבי הזה.

 

בשבת ישבנו בקאנטרי בדשא אחרי האימון, וספגנו את השמש שליטפה את פנינו….

לצערי כבר אז T התחיל להרגיש חולה, ומאז הוא די משופע. שפעת, צינון, כאב גרון, שיעול  – לא ברור בדיוק מה זה, אבל הוא מסכנצ'יק. 

וזאת כמובן לאחר שקיבל בתחילת העונה חיסון (כמוני). 

 

היום יש לי יום "עמוס", חברתית בעיקר – המפגש עם החברה המבקרת מלונדון עם בתה התינוקת,

אולי גם אימון בקאנטרי אחרי זה

בטוח טיפול סיני , כבכל יום שני

ובערב מפגש עם שתי חברות (יש!!).

 

מחר לימודים. 

מחרתיים התפנה לי שוב, כאשר החחברה המאמנת שלי שוב דחתה את המפגש שלנו לשבוע שאחרי כן….

כל תכנית היא בסיס לשינוי, כבר אמרנו?

 

לגבי שיעורי הבית שלי שמתי לב לכמה דברים:

א. למרות שאני מחשיבה את עצמי למקשיבה טובה, באמת לא הצלחתי הרבה להקשיב בשקט מוחלט ועד הסוף ובלי לעשות שום דבר במקביל.

ב. אני בעיקר מודעת לצורך בהקשבה מלאה וחסרת מעש כאשר אני מקשיבה ל-T. עם אנשים אחרים זה פורח לי לגמרי מהראש.

ג. כאשר אני מקשיבה לאנשים בטלפון או בסקייפ (וגם פנים מול פנים) מאד קשה לי להימנע ממילות עידוד תוך כדי הקשבה (אהם, לגמרי, וואלה, וכו'). 

 

מעניין. מעניין מאד כל עניין ההקשבה הזה.

דורש תרגול, כפי הנראה.

 

כמעט סוף השבוע

כצפוי רק חלק מהפוטנציאל התממש, כפי שאמרה לי  מישהי כאן: כל תכנית היא בסיס לשינוי.

ביום שני באמת עשיתי כושר בקאנטרי והיה מעולה. גם הטיפול הסיני היה מעולה, אבל חברתי א' לא היתה שם, אז עוד לא נפגשתי איתה השבוע.

את הפגישה עם חברתי מלונדון המבקרת בארץ דחינו לשבוע הבא, כמו גם את הפגישה עם חברתי המאמנת.

בשלישי כמובן שלמדתי, וברביעי (כיון שהתפנה לי הבוקר) קפצתי לבקר אצל חברה אחרת, שעברה בשבוע שעבר ניתוח לקיצור קיבה.

נראה שהמון אנשים (יחסית) עוברים את הניתוח הזה לאחרונה. כאילו נפרץ איזה סכר וכל הרופאים מאשרים את זה….לאנשים שמתאימים, כמובן.

לי לא היו מאשרים (לא שהייתי רוצה). אני לגמרי לא בקריטריונים.

אבל במשפחה שלנו (של T) כבר 3 עברו את זה. אחד לפני שנתיים פלוס ושניים בחצי השנה האחרונה. הם רזים, הם בריאים, הם מרגישים טוב ונראים מצוין……

גם חברתי מרגישה כבר טוב, כמובן ששבוע לא מספיק כדי להשיל את כל הקילוגרמים העודפים, אבל אני בטוחה שתוך כמה שבועות היא תיראה כמו חדשה.

רביעי זה כמובן גם "יום נכדים" – היום בו אני לוקחת אותם מהגן. 

גם השבוע T הצטרף אלי, והיה לנו זמן איכות נהדר עם שניהם. 

היום שוב הייתי בקאנטרי, הפעם הספקתי להגיע לפלדנקרייז – והיה מצויין. בכל פעם אני מתפעלת מחדש מכך ששום שיעור לא חוזר על עצמו. 

ואז, בספונטניות פתאומית, ביררתי אם יש מסאז'יסט/ית פנוי (יש בקאנטרי עיסויים בתשלום, מוזל) והיה. בדיוק אחרי הפלדנקרייז.

קיבלתי מעסה בשם ליאוניד, שכמובן התחיל את הקריירה שלו ברוסיה כפיסיותרפיסט ואח, וכאן השתלם במקצועות העיסוי וגם רפלקסולוגיה. היה ממש טוב. הייתי חייבת מסאז' וגם לא יצא לי לקבוע עם חברתי המסאז'יסטית ד' (זאת שכל הזמן מטפלת בנכדים ובחמותה) וגם אני קצת מקצצת בפינוקים….

אבל את הפינוק הזה הייתי חייבת ועכשיו, וזה הסתדר (אז היקום היה לטובתי כנראה חיוך…)

 

כשיצאתי מהעיסוי גיליתי 20 שיחות שלא נענו מ-T! נלחצתי, מה כבר קרה? ודווקא כשהשתקתי פעם אחת את הטלפון!

התברר שהוא לקח את הרכב למוסך להחלפת צמיגים, והיה צריך רגע לצאת ממנו כדי לבקש מרכב אחר לפנות לו מעבר או משהו… בכל אופן הוא סגר את דלת הרכב (המנוע היה דלוק והמפתח בפנים) והרכב ננעל אוטומטית!!! 

הוא התקשר כדי לשאול אותי אם רשום לי במקרה הקוד המאפשר פתיחת הדלת (יש קודן על דלת הנהג)…ואני לא עניתי לו. 

למותר לציין שהוא היה בהתמוטטות קלה…. אבל לזכותו ייאמר שהוא לא הוציא את זה עלי (לא שאני אשמה במשהו….אבל הכי קל היה יכול להיות להתפרץ עלי והוא לא עשה זאת). 

50 דקות ארך המסאז'….בהם הוא חיפש נואשות את הקוד או מישהו שיפרוץ לו לרכב….. בינתיים חזרתי אליו (וכמובן שהקוד מתועד אצלי! כאשר הצעתי לו לרשום את זה בזמנו בטלפון שלו הוא אמר שכן, הוא יעשה זאת אחר כך….. לשון)

סוף טוב הכל טוב, הרכב נפתח והוא המשיך בשגרת יומו. 

 

התקלחתי בכיף וחזרתי הביתה לארוחת צהריים וסייסטה….

עשיתי סיבוב סידורים ברגל (דואר, בית מרקחת, סופר בקטנה….) ומאז אני בטטה מול הטלוויזיה. לא בא לי לקרוא או לעשות שום דבר אחר היום.

T עובד (יש עוד אירועים בעסק הנוכחי, שלושה שבועות לפני שהוא נסגר סופית) כנראה עד מאוחר, אז יש לי זמן עם עצמי לבד בבית, וכמובן שגם מזה אני מאד מאד נהנית. 

סופשבוע נעים

 

אז התחלתי את הלימודים #2

היום היה היום הראשון לתכנית המאמנים.

ששים ואחד תלמידים, מגילאים שונים, מאזורים שונים בארץ, מתחומי השכלה ועיסוק שונים – וכולם שם בחדר אחד באו ללמוד ולהתנסות בשיטת האימון המופלאה הזאת, שפותחה על ידי המורה על ידי שילוב של מתודות אימון קלאסיות עם בודהיזם טיבטי….או משהו דומה.

היום זה היה בעיקר פתיחה-למבוא-להקדמה, מעין הצגה מתומצתת של מהלך הקורס, החלוקה לנושאים שונים וכו

אבל היה תרגיל אחד שהיה ממש מעולה.

התבקשנו לעלות לקדמת החדר (יש במה קטנה והיה עליו מיקרופון) אחד אחד ולומר במשך דקה אחת: את שמנו, מקום מגורנו, המצב המשפחתי שלנו, ההשכלה שלנו, עיסוקנו, במה אנחנו גאים, מדוע הגענו לתכנית המאמנים הזאת ולבסוף לספר דבר אחד שלא יודעים עלינו (שזה קצת מצחיק כי אף אחד לא מכיר אף אחד אז לא יודעים עלינו שום דבר בעצם: זה היה צריך להיות "דבר אחד שאנחנו רוצים שיידעו עלינו" ). 

אז גילינו, כל אחד בתורו, שזה די מלחיץ לעמוד מול ששים ואחד איש (פלוס המורה פלוס עוד כמה אנשי צוות) ולספר למיקרופון על עצמנו ללא כל הכנה מוקדמת. 

גילינו שהקשבנו מרותקים לכל אחד מהמשתתפים, ושכמעט אף אחד לא זז ולא יצא באמצע מהחדר (לשירותים, לשתות, לענות לטלפון…)….

גילינו שחשנו הרבה אהבה והזדהות עם כל אחד שעלה ודיבר

גילינו שלא השתעממנו

שהסתקרנו

בדיעבד גילינו שאנחנו עושים זאת כבר שעתיים ולא הרגשנו איך הזמן עובר…..

ובסופו של התרגיל התברר שזה בכלל היה תרגיל בהקשבה…..

וזה שלמדנו קצת על כל אחד ממשתתפי התכנית זה היה בונוס.

אז אלה שיעורי הבית שלנו השבוע.

להקשיב.

לבחור מישהו (מהמשפחה, חברים, עבודה…) ולהקשיב לו עד הסוף…ועוד קצת.

לא להיכנס לו באמצע המשפט או להשלים לו את המשפט. לא לייעץ לו מייד מה הוא אמור לעשות עם מה שהוא סיפר….

פשוט להקשיב…וכאשר סיים לדבר לשתוק עוד קצת…למקרה שהוא רוצה להמשיך לומר עוד משהו.

ובנוסף אנחנו צריכים לבחור עוד מישהו (או אותו אחד) ולהקשיב לו בלי לעשות כלום תוך כדי (למשל  – אם רגילים להקשיב לילדים בזמן שאנחנו מבשלים או מרוקנים את המדיח…אז השבוע להקשיב להם בלי לעשות שום דבר אחר תוך כדי).

וכמובן לדווח על החווייה. האם זה היה קל או קשה. האם נתקלנו בתגובות מסויימות….

שבוע של הקשבה.

בפוטנציה…

בפוטנציה צפוי להיות לי שבוע עמוס, חברתי ומרגש.

מחר היום הראשון של הלימודים. זה לא בפוטנציה, זה לגמרי ממשי.

חברה טובה שלי (יותר כמו בת מאומצת כי היא בערך בגיל של בתי, אבל עבדנו יחד) שחיה בחו"ל נמצאת בביקור בארץ עם בתה בת השנה…וקבענו שהפעם בטוח ניפגש.

בפעם האחרונה שהיא היתה כאן אני הייתי באיטליה….

עוד מעט אצא לקאנטרי להתעמל (את שיעור הפלדנקרייז כבר פספסתי אבל לפחות חדר כושר….) ובפוטנציה אפגש שם עם חברתי המסאז'יסטית שכבר לא ראיתי חודשיים (או שהיא היתה חולה או שאני, או שאני שמרתי על נכד חולה או שהיא…)…

בפוטנציה אפגוש ביום רביעי את חברתי הטובה והמאמנת הראשונה שלי (דרכה הגעתי ללימודים האלה). גם אותה כבר לא יצא לי לראות כמה חודשים. כבר קבענו כמה פעמים להיפגש ובכל פעם אחת מאיתנו נאלצה לבטל/לדחות….

היום יש לי טיפול סיני (כבכל שבוע), והמטפלת היא הבת של חברתי הטובה א'. א אמרה שהיא תהיה אצל בתה כשאגיע, אז בפוטנציה אוכל לראות גם אותה למשך כמה דקות.

ביום ששי אולי אפגוש את חברתי הטובה מ' שעברה דירה לא מזמן. אותה ראיתי בחטף לפני שבועיים כאשר קפצתי לראות את דירתה החדשה אבל זה לא נחשב. אז יש פוטנציאל גם למפגש הזה.

אבל בעצם יש לי אירוע בששי, נדמה לי שזה בצהריים ב"הבימה". אז בפוטנציה אפגוש לפחות את אחי וגיסתי ואחייניותיי…. גם אם לא ייצא לי לפגוש את מ'.

המון פוטנציאל חברתי יש השבוע…מעניין מה מכל זה בסוף יתממש…..