ארכיון חודשי: מרץ 2014

הפרדות

לא היפרדות, הפרדות (hafradot)


זו המילה להיום


זו רמת ההקשבה השלישית שלמדנו השבוע


ברמת ההקשבה הזו שומעים שיחות שונות שאנשים מנהלים תוך כדי דיבור


למשל הפרדה לפי נושאים:


אדם מדבר אתי על מערכת יחסים שלו עם מישהו, ותוך כדי שיחה אני שומעת שהוא גם מדבר על המישהו אבל גם על מערכת היחסים שלו עם אמא שלו, ובכלל הוא מדבר על החופש שיש לו או אין לו בחייו….וגם על להיות חלק ממשפחה….


 


למשל הפרדה תחושתית, רגשית: אדם מדבר אלי ואני רואה שמשהו קורה לו בגוף. או בתנוחה שלו או בצבע פניו שמסמיקות, או בדמעות שנבלעות בגרונו או מופיעות בעיניו…יש קשר (התאמה או סתירה) בין המלים שנאמרות לבין התחושות של הגוף באותו הרגע


 


למשל הפרדה הווייתית: אדם אומר לי "אני לא כועס" וכל הווייתו משדרת כעס באותו הרגע…..


 


ועוד ועוד.


מאמן אמור לדעת לעשות הפרדות כאלה כאשר המתאמן מדבר על משהו. 


תרגלנו את זה קצת השבוע, זה לא פשוט. 


ומצד שני – כל אחד שומע הפרדות אחרות, וזה בסדר. אין נכון ולא נכון. 


והמאמן יכול לבחור לאיזו הפרדה להתייחס…..והוא גם יכול לשאול את המתאמן – האם זה נכון שאני שומע שאתה מדבר גם על זה וגם על זה וגם על זה? ואם כן, על איזה מהם אתה רוצה לדבר עכשיו?


 


והמאמן יכול (צריך!) לומר למתאמן – מה קורה לך עכשיו בגוף? מה, מתוך מה שאמרת עכשיו, לדעתך גרם לתחושה הזאת להופיע? מה זה הזכיר לך?


 


וכו


 


ואני יכולה לזהות גם הפרדות ביום יום, בין התחומים השונים של חיי.


השעות שבהן אני מתרגלת אימונים עם משתתפי הקורס (clearway) ועם קרובי משפחתי (שיחות היכרות).


השעות שבהן אני לומדת.


השעות שבהן אני מתעמלת.


השעות שבהן אני קוראת, או כותבת.


השעות שבהן אני מטפלת בנכדים.


השעות שבהן אני מבלה עם T ועם חברים.


השעות שבהן אני צופה בטלוויזיה באיזו סידרה שהקלטנו.


השעות שבהן אני ישנה.


השעות שבהן אני מדברת בטלפון או בסקייפ (עם הורי ובני).


 


מאז שיחת ההיכרות עם אבא ניהלתי כבר שיחת היכרות עם אמא ועם אחי. 


אני מרגישה שהשיחות האלה מקרבות ביני לבין בני המשפחה שלי.


עכשיו סיימתי עם כל בני המשפחה מדרגה ראשונה….ויכולה להתפרס למשפחה המורחבת, חברים….


 


בפגישת האימון שהיתה לי השבוע היתה לי איזושהי תובנה.


עוד לא התעמקתי בזה עד הסוף אבל איכשהו מצאתי קשר בין אופי היחסים בין הורי (בין אמא לאבא) לבין אופי היחסים ביני לבין T.


כבר גיליתי בעבר רמזים על כך שבמקרים מסוימים אני מגיבה אל T כמו בת אל אבא….אבל פה מצאתי משהו חדש. 


גיליתי התנהלות שבה אני מתאימה את עצמי ואת חיי ליוזמות של T, בדומה לאיך שהתאמתי את עצמי ואת חיי להחלטות של הורי


ובדומה לאיך שאמא נאלצה (בחרה?) להתאים את עצמה ואת חייה ליוזמות ולהחלטות של אבא. 


זה הכל התחיל מהחזון – במפת החיים צריך לכתוב חזון. איך אני רואה את חיי בעוד 20 שנה. 


טוב, לדמיין עשרים שנה קדימה למישהי שכבר בת 55 זו בעייה. ישר צצות חרדות בנוגע לבריאות, בנוגע לכך ש-T ואני עדיין בסדר ועדיין חיים…


אבל ניסיתי להתעלם מהאספקט הזה ולחשוב על איך אני רואה את חיינו אם אכן הכל בסדר מהבחינה הזו.


ונתקלתי שוב בקושי שלי להתבונן קדימה, לתכנן…..


"אני זורמת עם מה שהחיים מביאים לי" זה היה המוטו תמיד. "אני מזהה הזדמנויות ואני מנצלת אותן, ועד כה באמת החיים האירו לי פנים בהזדמנויות שהם זימנו לי"……


זה נכון. אבל.


כילדה החיים זימנו לי שוב ושוב שינויים ומעברים. מהרחם לבית התינוקות בקיבוץ, למעברה בירושלים, לקרית יובל, ללוס אנג'לס (וגם שם מעבר בין שלושה בתי ספר שונים), חזרה לרמת אביב ואז להרצליה פיתוח….אינסוף שינויים במקום, בבית הספר, בשכונה, בחברה, בתרבות, בשפה….


אינסוף התחלות חדשות, הסתגלויות חדשות, פרידות חדשות….הילדה שהייתי המציאה את עצמה קצת מחדש בכל מעבר שכזה.


למדה לשרוד. להתמודד. למצות את המיטב מכל מקום חדש. להתערות בחברה. להצליח. לשגשג. 


מעניין שלא הפכתי מופנמת ומנותקת אלא כן השקעתי בכל פעם מחדש בחברויות, בלימודים, בחוגים, בחיים…..


אבל למדתי שלא אני קובעת. מעולם כמובן לא התייעצו עמנו, הילדים, אם לעבור, לאן או מתי. 


קבעו עובדות בשטח ואנחנו היינו צריכים להסתדר. והסתדרנו. אני אפילו יותר מאשר אחי.


וזה הופנם. זה הפך לדפוס.


לא אכנס לזה עכשיו אבל התחלתי להבין שבאופן גורף אני לא מתכננת קדימה כי אני מודעת יותר מדי שלא משנה מה אתכנן, דברים יקרו ואני אתאים את עצמי למה שקורה. 


התחלתי גם להבין שאני חוששת מהאכזבה. למה לתכנן אם בסוף זה ישתנה, ישתבש…ואתאכזב?


ומצד שני הרי הוכחתי לעצמי כל השנים שאני מסתדרת בסופו של דבר בכל מצב….אז איך בכל זאת נדמה לי שאני חוששת מהאכזבה?


בקיצור – יש הרבה עבודה לעשות על התובנה הזו, אבל מדהים שהיא עלתה, ובשלב כל כך מוקדם באימון …טוב – זו לא הפעם הראשונה שאני מתאמנת, אפשר לומר שאני די בשלה…


 


שבוע חדש מתחיל, שעון קיץ התחיל, האביב התפרץ לגמרי בגינה שלי ובכל מקום….שבוע טוב חיוך

שיחת ההיכרות עם אבא שלי…

אתמול בערב סוף סוף התקיימה שיחת ההיכרות עם אבא.


זאת אחרי שקיימתי  3 שיחות clearway עם בן כתתי כהכנה לכך.


הכנתי לי "הוויות" לשהות בהן במהלך השיחה: רציתי שבשיחה איתי הוא יפגוש מישהי אכפתית, מכילה, תומכת, חמה וחומלת.


רציתי להביא לשיחה הקשבה אמתית ומוחלטת.


הכנתי לי כלי עזר למקרה שלא אצליח להישאר בהוויות האלה במהלך השיחה: נשימה והקשבה למה שמתחולל לי בגוף בזמן שהוא מדבר.


אופציה לבקש ממנו לעשות הפסקה, ולהמשיך מאוחר יותר, אם אפילו הנשימה לא תחזיר אותי להוויות שבחרתי….


אבא לא ידע מה אני מתכננת לשאול אותו. הוא חשב שאתחקר אותו על ההיסטוריה של חייו, וניסה להיזכר בשמות כל החברות שהיו לו לפני אמא…


כתבתי לי תוך כדי שהוא דיבר, ושיקפתי כמיטב יכולתי את מה שאמר. 


שאלת ה"מה שלומך" משתרעת על עמוד וחצי (A4) כתב קטן וצפוף. שלומו בסדר בסך הכל, לפעמים למעלה ולפעמים למטה.


הוא פירט מה שלומו כאשר הוא למעלה. העיתונים שהוא קורא, ההתעמלות (כמה פעמים ביום), הפודקסטים שהוא שומע, מה מעניין אותו, מה מעסיק אותו. כאשר הוא איתנו, עם הנינים, כאשר הוא מרגיש שהוא נחוץ ועוזר.


הוא פירט מתי הוא למטה – כאשר יש תשלומים לבצע, כאשר משהו בסבך הביורוקרטיה משתבש והוא נלחם לפעמים שבועות כדי להוכיח שקרתה טעות ולגרום לרשות כזו או אחרת להודות בכך (ולתקן). בזמנים האלה של ה-down הוא עסוק בלהיזכר בעבר. וגם אז, זוכר רק את הטוב. את הפרוייקטים המהנים והמאתגרים בעבודה בתקופות השונות, לא את הבוסים המעצבנים והחיכוכים האינסופיים שתמיד נקלע אליהם איתם. הוא מודה שהיה וכחן מגיל קטן, ושרוב הבוסים שהיו לו לא ידעו להתמודד עם זה, לפחות לא כפי שהוא היה צריך. הוא ציין 2-3 בוסים במהלך ההיסטוריה שהכירו בערכו וידעו להסתדר איתו. הוא סיפר על הנפילה הגדולה שחווה כאשר פוטר (בגיל 75) ובמהלך 4 שנים המשיך לשלוח קורות חיים ולנסות ללכת לראיונות עבודה ולהתקבל איפשהו. על מפח הנפש שוב ושוב כאשר נדחה על הסף או בעקבות ראיון עבודה לא מספיק משכנע.


בשאלת "מה אתה מצפה ממני כבתך" אני מודה שעלו בי תחושות ילדות מוכרות ולא חביבות.


"שתהיי מאושרת כל החיים". לכאורה ציפיה נהדרת. בתכל'ס זו באמת היתה מבחינתי "דרישה" משניהם, גם מאמי. "את שמחה? את מאושרת?" ואם לא אז לא עמדתי בציפיות. אי אפשר תמיד להיות מאושרת או שמחה….האם נכון בכלל לדרוש את זה? 


"שתמשיכי להתפתח כמו שעשית עד היום" – זה נשמע לי בסדר. ואז הוא הרחיב איך מעולם לא חשד שאני לא נהנית בעבודת המחשבים, כי עשיתי אותה כל כך טוב. שמעולם לא הבין בשביל מה אני לומדת רייקי, עיסוי שבדי, רפלקסולוגיה, אסטרולוגיה, תיקשור וכו – אבל שמח שאני לומדת דברים שמעניינים אותי. בכל מקרה הציפיה שלו היתה " שתהיי גאונית בכל תחום שמעניין אותך". לא פחות. גאונית? למה? (מהדהדת לי בראש השאלה הקבוע אחרי כל מבחן: "קבלת 98? על מה ירדו לך 2 נקודות?"…)


הוא בחר לומר לי מה הוא לא מצפה ממני. הוא לא מצפה שאסעד אותו ואצמד אליו בחודשיו האחרונים כפי שבני דודיי עשו עם דוד שלי (אחיו).


הוא מצפה שאהיה ערה להחלטות הכלכליות של T, למרות שהוא רציני ואבא סומך עליו, אבל שאשים לב אם מתקבלת פתאום החלטה חפוזה, שה-Input שלי יכול להחזיר לקו הנכון.


הוא מצפה שאהיה בריאה, שאוכל נכון (לדעתי אנחנו – T וגם אני – לא אוכלים מסודר מספיק)… שאקח ברצינות את ההתעמלות כמו שאני עושה בשנים האחרונות. "לא מפריע לי שאת שמנה. את בכל זאת יפה על אף השומן, גם בפנים וגם בגוף".


הוא מצפה שאצליח באימון, יודע שיש בי את התכונות הדרושות.


מזל שלא צריך להתייחס לציפיות בשאלה הזאת. רק להקשיב, לשקף, לנשום, ולעבור לשאלות הבאות.


בשאלת "מה חשוב לך בחיים" ענה שקט, רוגע , ואז פירט – שקט כלכלי ורוגע מבעיות היום יום. קשר משפחתי חשוב. לו. אין לו צריך בקשר עם זרים. נראה לי שהוא לא התכוון זרים זרים, אלא מכרים, חברים. אחרי כן תיקן – הוא אוהב להתרועע עם חברים, בתנאי שלא מתפתחים ויכוחים דרמטיים. ככלל הבנתי שוב במהלך השיחה הזאת, מה שידעתי כל חיי אבל פחות הקדשתי לו מחשבה בשנים האחרונות, שהוא לוקח דברים כמו פוליטיקה ואירועים בעולם בכלל (ובארץ ובארה"ב בפרט) מאד אישית. הוא מדבר על אובמה, למשל,  מתוך הזדהות מוחלטת, ודרך הדיבורים שלו הצלחתי לדלות ערכים שחשובים לו כמו צדק, צדק חברתי, ביטחון לאומי ("לא אכפת לי שה-NSA יקראו לי את המיילים או יצותתו לשיחות שלי אם זה ימנע את התקפת הטרור הבאה").


כששאלתי אותו מה הוא למד על עצמו בשנה האחרונה הוא סיפר שהוא הבין סוף סוף (בעיקר בעקבות מותו של אחיו) שהוא זקן, שהוא קרוב לסוף הדרך, שאין לו מה להמשיך לחפש עבודה או תעסוקה כלשהי….ואז הוא סיפר שניסה בכל מיני מקומות ובכל מיני דרכים להתנדב – והושב ריקם.


הוא חושב שלו היה בארץ היה מוצא הזדמנויות להתנדב, שאינו מצליח למצוא שם. אבל אמא לא רוצה לחזור ארצה.


הוא הבין שכל דחייה כזו של מקום עבודה או אופציה להתנדבות שחקה לו את הכבוד העצמי ואת הדימוי העצמי והכניסה אותו יותר ויותר לדיכאון.


כששאלתי אילו דברים, לו היו קורים פתאום, היו משפיעים באופן משמעותי על חייו הוא אמר "אם אקבל עבודה" שלוש פעמים. ובסוף אמר גם "אם אחזור ארצה". 


לשאלה במה אתה גאה בחייך, ענה שבנו, ילדיו, ובמשפחותינו. הוא גאה גם בהחלטות שקיבל במהלך חייו, ושהוא יודע שכל מעבר (ארץ, מקום עבודה) הקפיץ אותו הן מבחינה מקצועית והן מבחינה כלכלית. לפעמים קשה לו עם העובדה שמעולם לא הוציא תואר אקדמי, אבל עובדה שהצליח מצוין גם בלי זה. הוא גאה שמבחינה כלכלית הוא נמצא ב-15% העליון (באמת?!) של האוכלוסיה בארה"ב. 


על מי הוא סומך, למי היה פונה בעת צרה? על אמא שלי, בגלל אהבתה אליו, מסירותה, ההיכרות שלה אותו יותר מאשר הוא מכיר את עצמו, נדיבותה, שתגרום לה לעשות עבורו הכל כדי לעזור. 


עלי, כי אני אכפתית (יש! הצליחה לי ההווייה!), מעוניינת, זמינה עבורו, הגונה ומעריכה את כל מה שקיבלתי מהם, לא מנצלת שום דבר לרעה.


על אחי מאותן סיבות (למרות שהוא פחות זמין ממני…)


על T בגלל נדיבותו, נאמנותו ומסירותו למשפחה.


על גיסתי – גם כן בגלל נאמנותה, מסירותה והאכפתיות שלה. 


לשאלה מי נותן לו השראה? ענה אובמה, בגלל נחישותו, כושר התמדתו, יכולתו לקבל החלטות.


הוסיף גם את אח שלו (דוד שלי), כי היה ישר, מתמיד, נחוש, ידע לבחור את האישה הנכונה, היווה דוגמא עבורו גם בעבודתו וגם כאיש משפחה.


בחירתו האחרונה היתה מפתיעה ומעניינת: דון קישוט. דון קישוט נתן לאבא שלי השראה. האמת, מתאים…מה זה מתאים! הוא דיבר על גבורתו וגם על נחישותו של דון קישוט, הוא דיבר על נצחיותו…..


שתי השאלות הללו (על מי אתה סומך, ומי נותן לך השראה) – הן שאלות מראה. הן מספרות לאדם על עצמו, כי התכונות שהוא אוהב ומעריך אצל אחרים, הן בעצם התכונות שלו עצמו. לרוב האנשים קשה לראות את זה או להסכים עם זה….


 


בקיצור התקיימה השיחה שלא ידעתי איך תהיה ולא ידעתי איך לאכול אותה, והיה בסדר.


היו קטעים שהופעלו אצלי "מתגים" מילדותי הרחוקה, דברים שאני יודעת שעדיין לא ניקיתי….אבל התמודדתי עם זה לא רע.


נשמתי. ושוב נשמתי.


אז יאללה, להתכונן לשיחת היכרות הבאה…..

עוד כמה משפטים שגורמים לי לחשוב…

כל אחד שואף בסך הכל להרמוניה, רווחה אישית ושקט נפשי

 

התייחסותי למה שנוכח כאן ועכשיו מקרבת אותי לעצמי באופן שהוא בלתי תלוי בנסיבות חיי

 

מה שמגביל אותי נוכח ומשתקף בתודעתי, בגופי, בכל תחומי חיי

 

ה"חיים" מתרחשים בפער שבין מה שיש לי לבין הציפיות שלי מעצמי

 

כדי להרפות מרגשות שאוחזים בי, קושרים אותי, עלי להתבונן פנימה, להקשיב לתחושות הגוף, לשהות איתן, ואז תתחולל התקרבות והיכרות שלי עם עצמי. מתוך ההתקרבות הזאת יווצר החופש להיות, ותיווצרנה אפשרויות חדשות לחלוטין. 

 

להיות נקיה משמעו להיות ישרה עם עצמי. להיות קשובה למי שאני, ללא האשמה וללא אשמה.

 

גדולתו של כל אדם נמצאת כבר בתוכו פנימה, אבל היא מוגבלת על ידו. 

 

הדבר העיקרי שנשחק במהלך חיינו הוא הרצון החופשי שלנו.

 

סיכום סופשבוע….

אז מה היה לנו בסוף השבוע הזה?

ניהלתי שיחת CLEARWAY מוצלחת מול חבר מהקורס לקראת שיחת ההיכרות שלו עם בן זוגו. 

זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי שאני מצליחה לעשות את זה בטבעיות וכמו שצריך (מבחינתי… וגם הוא טוען שעד כה זה ה-CLEARWAY הטוב ביותר שקיבל ממשתתפי הקורס חיוך)…

הצלחתי להביא את T לשיעור פלדנקרייז יחד איתי….ולמרות שזה היה לו מוזר ביותר (מי שלא מכיר את השיטה ורגיל לחדר כושר או אירובי…בהחלט נרתע בעיקר מהדיבורים : מה היד שלך רוצה לעשות כשהראש שלך מסתובב לכאן…? אילו צלעות נוגעות במזרן?) הוא לא פסל על הסף השתתפות נוספת בהמשך…

אפיתי את עוגת התותים המפורסמת שלי לכבוד בתי היקרה שהיום מלאו לה 32 אביבים (בעצם היא נולדה בי"ד באדר ובילדותה תמיד חגגנו לה בפורים אבל מאז גיל ההתבגרות היא מתעקשת לחגוג לפי התאריך הלועזי)…

הכנו ארוחת ערב חגיגית ביום ששי לכבוד יום ההולדת (בעיקר כי T לא יהיה בסוף השבוע הזה) ואחרי כן הם יצאו לבלות (ולישון לילה רצוף בשקט בבית) והשאירו לנו את הנכדים עד שבת.

בילינו ליל שימורים, פחות או יותר, עם הנכדים – שהיו מתוקים כרגיל אבל משום מה לא הצליחו לישון רצוף לילה שלם ובסוף השכמנו סופית בסביבות שש בבוקר. דווקא ההפרעה הראשונה של הלילה היתה בגלל החתולה ל', שישנה עם הנכדים בחדר ובאמצע הלילה החליטה שהיא רוצה לצאת משם….פתאום שמענו באינטרקום יללות….לא ממש מהסוג שציפינו לשמוע מחדר הנכדים…לשון

בסך הכל הם היו במצב רוח נהדר, ואחרי ארוחת בוקר מפוארת נסענו איתם לקאנטרי, שם הם השתעשעו בפינת החי, בגן השעשועים ואפילו בבריכת הפעוטות (שהיתה ריקה ממים בעונה זו אבל עדיין אפשר לרוץ בתוכה ומכל שטות הרי הם עושים משחק). 

נפגשנו עם בתי וחתני במרינה בהרצליה לבראנץ' של שבת, ואחרי כן החזרנו להם ברוב טובנו את ילדיהם, וחזרנו הביתה והרבצנו חרופ של שעתיים…

ובערב ניהלתי "שיחת היכרות" עם בני, דרך הסקייפ, שהיתה ממש ממש מוצלחת. גם מבחינת הטכניקה שלי (שמשתפרת והולכת) וגם כי תמיד תענוג לשמוע אותו מדבר ומספר על מה חשוב לו בחיים, מי חשוב לו, מה ציפיותיו ממני וכו.

כיוון שהוא מטבעו יותר "חופר" מ-T, השיחה ארכה כמעט 3 שעות….קצת יותר מדי לשיחה אחת ברצף – באמצע הצעתי לו להפסיק ולהמשיך היום, אבל הוא ביקש להמשיך – ובדיעבד הוא הבין שזו היתה טעות, בסוף הוא כבר התעייף, והאמת שגם אני. 

היום גשום קצת ואפור ופחות חם והציפורים מצייצות בעליצות ….

עוד מעט אנהל רענון של שיחת CLEARWAY עם מישהי שעשיתי לה כבר CLEARWAY בשבוע שעבר, לקראת שיחת היכרות עם בתה, אבל השיחה לא התקיימה עדיין (רצוי לעשות את ה-CLEARWAY עד 48 שעות לפני השיחה עצמה) והחלטנו שנדרש רענון קצר. 

בסך הכל שמתי לב שאני הרבה יותר עסוקה ממה שהייתי מזה הרבה זמן, ונעים לי עם כל הפעילויות שאני עושה.

שמתי לב שאני לא מתקדמת עם הספר שלי (4 בתים וגעגוע של אשכול נבו שיושב אצלי עד המדף הרבה שנים ורק עכשיו סוף סוף הגעתי אליו), שיש לי הקלטות בממיר של YES שעדיין לא צפיתי בהן, וכל זה מספר לי שיש לי פחות זמן "סטלבט" מאשר בחודשים האחרונים, וזה דווקא מתאים לי מאד.

מחרתיים T טס למינכן עם החבר'ה שלו מהעסק שנסגר (השותף ובנו ושני המנהלים) לצפות בביירון מינכן נגד ארסנל (שמינית גמר ליגת אלופות כדורגל) והם ישובו רק בשבת לפנות בוקר. עשו לעצמם מתנת פרידה מהחברה – יוזמה ברוכה, לדעתי, של T. 

מחר קבעתי CLEARWAY לעצמי לקראת "שיחת היכרות" שקבעתי עם בתי ביום רביעי….

בשלישי שוב יום לימודים, וברביעי קבעתי לעצמי גם המשך (בתקווה סיום) ה-CLEARWAY לעצמי לקראת השיחה עם אבא, וגם פגישת אימון ראשונה עם המאמן ששוייך לי במסגרת הקורס.

בסך הכל סופשבוע תוסס ומצפה לי שבוע תוסס לא פחות.

תענוג. 

ושימשיך הגשם, למה לא?

שיחת ההכרות עם אבא שלי – המשך

עדיין לא היתה.

אבל אני כבר במקום אחר.

לאחר שהתייעצתי עם המורה (ושיתפתי את הכיתה) ביום שלישי, הבנתי כמה דברים.

ראשית – לא בוער לי לעשות את שיחת ההכרות הבאה דווקא עם אבא שלי, ויש לי סבלנות וזמן לעבד עוד דברים עם עצמי לפני כן

שנית – רצוי לסיים עד הסוף את ה-clearway (שהגענו איתו רק לאמצע) לפני שאבצע את השיחה

שלוש – באמת אין צורך (וגם אין אפשרות) לנקות לגמרי את היחסים עם אבא לפני שאני עושה איתו שיחת היכרות, אבל כדאי באמת לוודא שאני מוכנה לשיחה.

בימים האחרונים, ב"ישיבה השקטה" שאני עושה (לא כל יום, מה פתאם כל יום קריצה), ניסיתי לכוון את המחשבות אל אבא, ואל התחושות שעולות לי בגוף.

חידדתי לעצמי את הדאגות שיש לי מהשיחה, ואת מטרות השיחה מבחינתי.

הבנתי שכיוון שיש לי מנגנון אוטומטי ש"מתנתק" רגשית כאשר אני מקשיבה לאבא, מנגנון ששומר עלי באיזשהו מקום, ושכנראה פותח לפי צורך כלשהו בילדות, הדאגה הגדולה ביותר שלי בשיחה הזאת היא שאוטומטית אתנתק – ואפספס את הפואנטה, כמו שאומרים.

בנוסף, בלי קשר לאבא שלי דווקא, ראיתי במהלך התרגולים שלי בקורס, שיש לי נטייה לשכוח לנשום דווקא כאשר אני זו שמדברת.

כאשר ה"מתאמן" התורן מדבר, אני קשובה ואני נושמת.

ודווקא כאשר אני משקפת את דבריו או שואלת אותו דבר מה, קורים שני דברים:

אני לפעמים שוכחת לנשום

אני מגבירה את הקצב

 

היום המשכתי את ה-clearway מול הבחור שעבד איתי בתחילת השבוע, והיו לי כמה תובנות.

הבנתי שזה הולך אצלי ביחד. המהירות, והנשימה הרדודה, הלא סדירה, אפילו לעיתים עצירת הנשימה.

אז שמתי לי כמה מטרות לשיחה עם אבא: 

לזכור לנשום, לדבר לאט. 

לשים לב לתחושות ולהיות ערה אם במקרה נכנס לפעולה מנגנון ההתנתקות.

 

בנוסף עלתה לי מטרה נוספת: לנסות לנצל את שיחת ההכרות כדי להתקרב אל אבא.

בשיחות הכרות שערכתי (עם T ועם משתתפי הקורס האחרים בכיתה) חשתי שהשיחה מקרבת ביננו.

אז אני מקווה שגם עם אבא השיחה תיצור קירוב….

 

ב-clearway דיברנו גם על נושא הרתיעה שלי מהדיבור של אבא.

הפעם דייקתי את עצמי יותר, והבנתי שיש לו סגנון דיבור ספציפי שמפריע לי.

משהו מלאכותי ומתחנף שהוא משתמש בו, כאילו כדי למצוא חן, להראות חברותי יותר ממה שהוא באמת.

ועלה לי זיכרון מתקופת התיכון, שהוא היה מסיע אותי לבית הספר, ושנינו היינו שותקים כל הדרך. 

וזה היה בסדר.

לא היה מתח ולא היתה רתיעה.

וחשבתי על זה שאבא שלי באמת שתקן. ושכאשר אמא שלי בסביבה, אז היא כל הזמן מדברת כדי למלא את החלל.

וכשאני איתו לבד (וזה כבר כמעט אף פעם לא קורה), אין לנו בעייה לשתוק שעות ביחד.

ופתאום חשבתי על זה שאולי באמת קשה לו לדבר, אין לו מושג איך לנהל סתם שיחה.

אין לו בעייה כאשר הוא מדבר על נושאים מקצועיים, למשל. או אפילו פוליטיקה (למרות שבתחום הזה הוא מתחיל להתלהם ואז זו צורת דיבור אחרת שמקפיצה אותי עוד יותר…..רק עכשיו חשבתי על זה לשון)…

אבל כאשר זו "שיחת חולין", אין לו בכלל את הכלים לנהל אותה, והוא מעדיף לשתוק. ואולי הדיבור המתחנף המלאכותי שלו הוא משהו שיוצא לו כי הוא לא יודע איך לעשות את זה אחרת. 

ופתאום הרגשתי חמלה גדולה אל האיש הזה, ודמעות עלו לי בעיניים.

פתאום הרגשתי איך זה להיות הוא, במיוחד עכשיו – אחרי שלקחו לו את שני הדברים היחידים שבאמת עוררו בו עניין: את העבודה שלו ואת אח שלו.

והוא נשאר עם השעמום ובדידות והצורך לקיים שיחות חולין שתמיד שעממו אותו ואין לו את הכלים לנהל אותן…..

 

ושוב לא הספקנו לסיים את ה-clearway.

ודחינו לשבוע הבא.

ובאמת לא בוער לי לנהל את השיחה עם אבא. זה יכול לחכות.

 

ושוב חשבתי על שיטת האימון הזאת, איך שהיא עובדת, ואיך שהיא מאפשרת לי לעשות עבודה אמיתית עם עצמי – ולא באמת חשוב מי בצד השני.

כי הבחור הזה, שהוא בסך הכל מתלמד כמוני, ואמנם קצת חופר וקצת נכנס יותר לעומק ממה שמישהו אחר אולי היה עושה…בסך הכל יודע להקשיב, יודע את התבנית של השיחה, יודע לשקף ולשאול שאלות…אבל את רוב העבודה אני עושה. וזה עובד. זה ממש עובד.

מדהים בעיני.

שיחת ההכרות עם אבא שלי

או….השיחה שלא היתה.


היום קבעתי שיחת CLEARWAY (שיחת הכנה) עם אחד מחברי בקורס מאמנים, לקראת שיחת ההיכרות שאני מתכננת לעשות מול אבא שלי.


התקשרתי אל הבחור בשעה היעודה והוא התחיל לשאול אותי את השאלות המובנות….


מה שלומך? איך את לקראת השיחה?


וביקש שאתאר בקצרה למי אני מתכוננת לעשות את שיחת ההיכרות הזאת ומה טיב היחסים בינינו.


בשיחת ההכנה הזו יש 12 שאלות. היא אמורה לארוך בין 40 דקות לשעה ועשרים.


לקראת השעה ועשרים הגענו לשאלה 5. 


התברר שיש לי רתיעה פיזית ממש מלדבר עם אבא שלי. רתיעה מלהקשיב לקולו. 


זה לא התברר לי עכשיו לראשונה, כי אני חשה כך מגיל 13 או 14 ….אבל זו בהחלט הפעם הראשונה שניסחתי את זה כך לעצמי בקול רם.


זה לא רק כשהוא מדבר אלי, זה בכלל כאשר אני שומעת אותו מדבר. 


אני גם לא סובלת כשהוא נוגע בי, והוא לטפן ידוע, אבא שלי. 


כילדה מאד נהניתי מהליטופים שלו, והייתי יושבת שעות שילטף לי את היד או יעשה לי "נעימי" בגב…. 


אמא שלי לא נגעה, ולא סובלת שנוגעים בה. אבא שלי חם, נוגע, מלטף. 


לא זוכרת שום אירוע שבעטיו התחלתי לא לסבול את זה. לא לסבול אותו. את כל החבילה שנקראת אבא שלי.


הקול שלו, המגע שלו, שפת הגוף שלו – הכל מרתיע אותי, מקפיץ אותי. 


ולא, אני די בטוחה שמעולם לא הטריד אותי מינית או אחרת. מעולם לא. לא הוא ולא אף אחד אחר.


אני לא סובלת את אבא שלי, ואני די בטוחה שאין לו מושג מזה. 


אני די בטוחה שאמא שלי ואחי ובעלי וכל שאר העולם – אין להם מושג מזה.


אני תמיד ידעתי את זה, ועכשיו זה גם נאמר בקול רם. בטלפון מול איזה ילד שלומד איתי בקורס מאמנים, וזו לו בערך הפעם השנייה או השלישית בחיים שהוא מנהל שיחת CLEARWAY עם מישהו.


הוא טוב? כן, הוא די טוב, כנראה. אבל גם השיטה עובדת. אין הסבר אחר.


כשהוא שיקף לי את מה שסיפרתי, הקשיב ונשם ואיפשר לי לנשום ולתאר את תחושות הגוף שלי תוך כדי שאני מעלה דברים….


פתאום שמעתי את עצמי. פתאום הבנתי שאני עדיין לא מוכנה לשיחה הזאת עם אבא.


שהסיבות שבעטיין שהחלטתי שהוא הבא בתור הן לא רלוונטיות – זה שיש לו זמן והוא זמין והוא רוצה את השיחה ומצפה לה בכיליון עיניים…ומוכן לשתף פעולה….וזה שאני כבר רוצה להיפטר מזה, כי אני חוששת מהתחושות הקשות שיעלו לי בגוף בזמן שאקשיב לו – ושלא אצליח לשהות בתחושות הקשות האלה ואברח למנגנון המוכר והוותיק של הניתוק מעצמי, ניתוק מהגוף ומהרגש….כדי לעמוד בזה…..כל אלה אינן סיבות טובות. 


תוך כדי שיחה זרקתי גם שזו לא נחשבת בעיני השיחה הכי קשה שאנהל מול בן משפחה כי הכי קשה זה יהיה מול אחי, שלא אוהב בכלל לדבר על עצמו ובכלל אין לי מושג מתי הוא ימצא זמן……


והבחור שיקף לי שנראה לו שאני בוחרת את השיחות שלי לפי המוכנות של בני שיחי במקום לפי המוכנות שלי….


בקיצור, הבנתי שאני עדיין לא הולכת לנהל שיחת היכרות עם אבא שלי.


הבנתי שאני צריכה להתייעץ עם המורה או אחד המאמנים בקורס לגבי המשך שיחת ההיכרות איתו, ולגבי בחירת בן המשפחה הבא שאעשה לו שיחה…


הודיתי מקרב לב לבחור – הוא עשה את עבודתו נאמנה ללא ספק. ואני לא מפסיקה להתפעל מהשיטה….

הדוד האחרון של T

למשפחה של T יש סיפור בפני עצמו, ועוד המון התפצלויות סיפורים מסיפורים שונים….אולי פה ושם אגע בהם כאן. 


אפשר ממש לכתוב סאגה עליהם, דור ההורים והסבים של משפחת T…..


בקצרה אומר שהם חיו ברומניה, באזור טרנסילבניה (דוברי הונגרית) שם נולדו גם T ואחיו.


להורים של אמא של T היו 5 ילדים – סבא של T נהרג על ידי שודדים כאשר סבתא של T היתה בהריון עם אמא של T, כך שהיא מעולם לא הכירה את אביה.


להורים של אבא של T היו 7 ילדים  – מהם זוג תאומים אחד – והסבתא שם נפטרה מסרטן כאשר אבא של T היה בר מצווה, ואחותו הקטנה היתה בת 10.


כלומר ההורים של T היו הקטנים (או כמעט הכי קטנים) מבין כל אחיהם ואחיותיהם.


סבא-מצד-אבא של T היה אדם בעייתי (על זה נאמר: understatement). אבל אהבו אותו בעיר בו הם גרו, כי הוא היה (ואני מצטטת את הדוד של T) "רע למשפחתו אבל טוב לכל האחרים". כאשר התאלמן שידכו אותו עם סבתא-מצד-אמא של T, שכבר היתה אלמנה אז כמה שנים טובות (אמא של T היתה בת 12 כאשר בוצע השידוך הזה).


אז יצא שאבא ואמא של T בעצם גדלו יחד כאח ואחות חורגים מגיל 12-13.


בנוסף, אחותה הגדולה של אמא של T ואחד מאחיו של של אבא של T (אחד מהתאומים) התאהבו והתחתנו זה עם זו. 


שוב – זה סיפור בפני עצמו איך יצא שגם אבא של T ואמא של T התאהבו והתחתנו בסוף, לאחר שגדלו יחד באותו בית כאחים חורגים…..לא עכשיו.


מכל האחים והאחיות האלה, שתיים הגיעו למחנות ההשמדה, ורק אחת מן השתיים שרדה. היא זו שחייה כעת בלונדון, וגם זה סיפור בפני עצמו איך הגיעה לשם. 


כל השאר עלו ארצה בשלב כזה או אחר והיו מאד מאד מלוכדים כמשפחה…..ופרט לדודה שבלונדון (מהצד של אבא של T) ולדוד אחד כאן בארץ (מהצד של אמא של T) לא נותר כיום כבר אף אחד בחיים (כולל הוריו של T). 


לאח הזה של אמא של T לא היה הרבה מזל בחיים. אביו החורג התעלל בו קשות, פיסית ונפשית, וגם אחיו החורגים צחקו עליו וזלזלו בו רוב החיים.


הוא איש טוב לב ומהסוג שיודע לשרוד, למרות שהוא קצת משוגע (לא רק היום, בגיל 94, תמיד היה). 


ארע מזלו (או אתרע? אני אף פעם לא סגורה על הביטוי הזה) והתחתן עם מישהי שרק הוסיפה ללעג שקיבל ממשפחתו. היא היתה זונה (יהודיה, כן, היו גם כאלה) וגם כבר גרושה כאשר התחתן איתה, מעולם לא נולדו להם ילדים – והיא התעללה בו כל חייו (עד לא מזמן, כאשר הכניס אותה סוף סוף לבית אבות).


אבל הוא אהב אותה, עדיין אוהב אותה, וכנראה מי שגדל בהתעללות (מצד האב החורג) נוטה להמשיך את הדפוס הזה גם בבגרותו.


אמא של T היתה קשורה מאד לכל אחיה ואחיותיה, ולא פחות לאח הזה (שהיה גדול ממנה בשנתיים בלבד) – למרות אשתו ולמרות שאבא של T התייחס אליו בחיבה אך בזלזול כלשהו כל חייו. אבל כאשר אמא של T עמדה למות, היא השביעה גם את אבא של T וגם את T עצמו לדאוג לאחיה, ושניהם לקחו את התפקיד הזה מאד מאד ברצינות.


בתשע השנים שחלפו מאז שאמא של T נפטרה ועד שאבא של T נהרג בתאונת דרכים, היו אבא של T והדוד הזה צמודים. היתה לדוד האחרון של T עדנה למשך כמה שנים, עם האח החורג / גיס / חבר …אבא של T.


בתאונת הדרכים שהרגה את אבא של T, נפצע קשה גם הדוד. הם היו יחד במכונית. הדוד לא זוכר את התאונה עצמה, למזלו.


מאז התאונה, מי שדואג לדוד גם מבחינה פרקטית (עזרה עם הפיצויים מהביטוח, עובדת זרה, שיפוצים בדירה להתאמתה למצבו הגופני לאחר התאונה ועוד) וגם מבחינה נפשית הם בעיקר T ואני , וגם אחיינית נוספת שלו – בת דוד של T ובעלה. 


כאמור, ילדים אין לו. יש לו המון אחיינים, מארבעת אחיו ואחיותיו. וכולם, פרט לאותה בת דוד ול-T, מכרכרים סביבו בתקווה שיוריש להם משהו בלכתו.


הדוד הוא לא איש עשיר, אבל הוא מסודר. יש לו דירה משלו, והכנסה צנועה של פנסיה מארה"ב, לאחר שחי שם הרבה שנים והתאזרח. 


מה בדיוק חושבים כל האחיינים האלה שיקבלו ממנו לאחר מותו, לא ברור לי.


אבל לפחות, הם חושבים, יהיה להם חלק בדירה שלו. כנראה. אבל עם זה ישנה כעת בעייה.


בית האבות שם שיכן הדוד את אשתו המכשפה עולה לו 16000 ש"ח בחודש. והתברר ל-T לפני כמה חודשים שהדוד הפסיק לשלם את זה, והגברת עומדת בפני סילוק מהמוסד. בלי לפרט יותר מדי איך זה קרה, הגיע הנושא הזה לבית משפט, והשופט פסק שניתן למכור מחצית מן הדירה (החצי ששייך לאשתו) על מנת לממן את המשך שהייתה בבית האבות. אלא מה? מי ירצה לקנות חצי דירה? ועוד לתת לדוד להמשיך לגור בה?


התלבטנו התלבטנו והחלטנו לקחת את הסיפור הזה על עצמנו. 


לקחנו את כל חסכונותינו הנזילים פלוס משכנתא וקנינו מהדוד את הדירה. את כל הדירה – שלא יהיה בלגן אחר כך עם הבעלות והירושה – ובחוזה כתוב במפורש שלמרות שהדירה היא שלנו, הדוד והמטפלת שלו יכולים כמובן לחיות בה עד לסוף ימיו – שייבדל לחיים ארוכים. 


T, בהיותו T וישר כמו סרגל, רצה לכנס את בני דודיו לעדכן אותם במצב החדש – שכעת הדירה היא בבעלותנו, מסיבות כאלה וכאלה, שיידעו שאין להם מה לצפות לחלק זה של הירושה.


והדוד לא מוכן בשום אופן שנספר להם.


איננו יודעים מה המניעים שלו, אבל כנראה הוא חושש שהם יפסיקו לבוא לבקר אותו…..או משהו כזה.


כך או אחרת אני לא רוצה לחשוב מה יקרה כאשר יילך סוף סוף לעולמו ותיקרא הצוואה ויתברר שהדירה כבר לא חלק מהחבילה….


אז אנחנו משלמים עכשיו משכנתא – שלא תכננו שתהיה לנו, ובסוף עוד נחטוף קיתונות מבני הדודים….


טוב, נחצה את הגשר הזה כשנגיע אליו…..