ארכיון חודשי: אפריל 2014

אביב בגינה שלי

כל כך נהנית מהאביב שמתפרץ אצלי בגינה

הרימון הנץ, כמו שאומר השיר…

 

האלון מתעבה ומשריש….אמרו לנו שהוא צומח לאט אבל אחרי שלוש וחצי שנים הוא כל כך התפתח….

 

ערוגת הפרחים שליד הנדנדות ממש משובבת נפש….

 

הלגרסטרמיות שעמדו עירומות עד לא מזמן, מלבלבות וחלק אף מתחילות לפרוח, והברכיכיטון האוסטרלי חושב שהוא עדיין באוסטרליה ובכל שנה פורח בסתיו ומשיר עליו עכשיו, באביב…..

 

עץ הליצ'י פורח וכבר שוקד על הכנת הפירות הקטנים המתוקים שאנחנו אוהבים כל כך….

 

ועץ הלימון מניב לימונים גדולים ועסיסיים, יותר לימונים ממה שאנחנו מסוגלים לצרוך….אנחנו סוחטים ללימונדה ומחלקים לחברים ולמשפחה….ועדיין לא עומדים בקצב…

למה אני מפחדת כל כך להתאכזב?

כבר באימון הראשון הראשון שלי אי אז בשנת 2005, הבנתי שאחד הדברים שאני עושה הכל כדי להימנע מהם זו אכזבה.


למשל, כאשר רציתי לכתוב חזון, בפעם הראשונה, ולא ממש הצלחתי. ואז הבנתי שאני בכלל לא מסתכלת קדימה. לא מתכננת.


לא ממש. לא מעבר לימים הקרובים, מכסימום לשבועות הקרובים…..ורק במקרה של נסיעה או אירוע אז חודשיים-שלושה מראש. זהו. לא מעבר לכך.


כי נכון, הבנתי שדברים קורים, בין אם מתכננים ובין אם לא, ולכן אין טעם לתכנן.


מה זאת אומרת אין טעם?


אז מתכננים, ולפעמים זה מסתדר ולפעמים לא. בגלל זה לא לתכנן?


לא הגיוני.


ואז, כבר אז, ועוד כמה וכמה פעמים מאז – הגעתי להבנה (לתובנה, כמו שאומרים באימון) שאני מפחדת להתאכזב.


אז לא אז ולא מאז – לא הצלחתי לשים את האצבע על…..מה יקרה אם אתאכזב? מה כל כך מפחיד באכזבה? 


 


אז היום באימון האישי שלי, טעמתי לרגע מה זו אכזבה עבורי, מה זה עושה לי, מאיפה זה בא, ומה זה עושה לסביבה שלי.


 


זה התחיל מאנקדוטה בנלית לגמרי, תמונה ביתית אופיינית…..


אני באה הביתה מהלימודים, עייפה (פיסית), תשושה (נפשית – בעיקר מהחוויה של לצפות באימון לדוגמא שמישהי ממשתתפות הקורס התנדבה לעבור – לא זוכרת אם סיפרתי על זה, אבל יש שם סיפור חיים קשה) ובעיקר: רעבה. וכשאני רעבה, אני מסוכנת.


הגעתי הביתה באותו אחר צהריים, וניחוחות של בישול היו באוויר: T בישל כאשר לא הייתי בבית, ושמחתי מאד שהנה יש לי כבר אוכל מוכן, בזכותו, ואוכל להתיישב לי עם צלחת לידו בסלון ולשוחח על יומי ועל יומו.


משנכנסתי למטבח התפעלתי מזה שהוא גם שטף את כל הכלים, את הסירים בהם השתמש – זה לא טריוויאלי, למישהו שהיה שף כל השנים, והיה רגיל שיש עובד ניקיון ששוטף ומנקה אחריו – לבשל בבית וגם לשטוף כלים. בקיצור – הכוונות היו טובות. מעולות אפילו. אני מעזה להניח שהוא גם היה מאד מאד מרוצה מעצמו.


אז לפני שלקחתי לי אוכל, החלטתי לפנות את הסירים השטופים שעמדו הפוכים על השיש (טוב, אבן קיסר – אבל כולם קוראים לזה שיש, לא?) – כי בכל זאת יש לי קצת OCD ואני אוהבת לסיים מטלות לפני הנאות (במקרה זה, סידור כלים לפני אכילה). 


הרמתי סיר אחד ו….הוא היה שמנוני ואפילו עם לכלוך גס בחלקו הפנימי….ועוד סיר שמנוני….ומתחת לסירים "השטופים", כל השיש היה מלוכלך, והיו עליו שאריות של אריזות ריקות של גבינות וחומרים ש-T השתמש בהן במהלך הבישול….


ומשהו בתוכי עשה "קליק" – מן רפלקס מותנה, קמאי כזה, לא קשור לאמפי היום-יומית….משהו קדום כזה….וחטפתי את הקריזה. 


והוצאתי את זה כמובן עליו. 


"עדיף שלא תשטוף כלים אם ככה אתה מתכוון לעשות את זה" או משהו דומה. לא זוכרת במדויק. 


"מה? למה?" הוא באמת לא הבין על מה אני מדברת. 


"עדיף שתשאיר לי את הכל מלוכלך בכיור, אני כבר אשטוף"….


משהו גרם לו לא להגיב בכלל. יותר מזה, הוא לא נסחף בתגובה האוטומטית שלי, ואחרי ששטפתי את הכלים מחדש, ואת השיש ,וזרקתי את העטיפות והבאתי את המטבח למצב שבו רציתי אותו (כן, יש לי שריטות בתחום הזה, והרבה!), לקחתי אוכל והתיישבתי לידו בסלון, והוא (כאילו לא קרה כלום לפני רגע) שאל אותי איך היה בקורס. 


צל"ש ל-T….. כמובן.


אבל מה שמעסיק אותי זה….הרגע הזה. הקליק הזה, שהתרחש בי כאשר גיליתי שמה שחשבתי (שהמטבח נקי אחרי הבישולים) לא היה קיים במציאות.


הפער. הפער הזה…..בין הרצוי למצוי.


אכזבה.


אוקיי, אז התאכזבתי, אז מה? בקטנה, לא? 


אבל מה שהבנתי מהתקרית הקטנה הזאת, הוא שאני מגיבה בדיוק כמו אבא שלי!


כל הילדות שלי מאופיינת על ידי הדריכות הזאת, החשש הזה שיקרה משהו שירגיז את אבא שלי ויצית את הכעס הנורא שלו, ללא פרופורציה וללא הודעה מוקדמת. הוא אף פעם לא היה צפוי, הכעס שלו, ואף פעם לא עקבי. ותמיד מחוץ לכל פרופורציה.


כל ילדותי ונערותי פחדתי מזה וגדלתי בצילן של ההתפרצויות הבלתי צפויות המפחידות האלה, וכל בגרותי כעסתי עליהן (ועליו – בגללן). והנה גיליתי שיש בי בדיוק את אותה התגובה. גם אני חסרת פרופורציה, גם אני לא עקבית, גם אני בלתי צפויה, גם T צריך להיות דרוך לידי, שמא משהו יצית בי את הכעס הזה……..


והכעס הזה ניצת על ידי אכזבה.


כי לו הייתי מגיעה הביתה לכיור מלא כלים מלוכלכים ושיש מלוכלך, וניחוחות של בישול נהדרים בבית….לא הייתי מתאכזבת ולא הייתי מתעצבנת, כי הנה הוא עשה את שלו : בישל אוכל טעים, ואני אמונה על הניקיון. יש שוויון. שיתוף. כל אחד עושה את תפקידו. לא היתה מתרחשת כאן אכזבה.


האכזבה (והכעס שהיא הציתה) נגרמה ממראית העין שהכל נקי ושטוף…..אבל בפועל הוא לא!


אז מה קורה כאן בעצם? האם אני אומרת ל-T שהוא אחראי לא לאכזב אותי? הרי היחידה שאחראית עלי זו אני. זה כלל לא קשור אליו.


הוא מבחינתו עשה את שלו כדי לשמח אותי: בישל, וגם ניקה אחריו….למיטב הבנתו……


 


כדי שלא נפספס כאן את הפואנטה אומר שוב: מה שגיליתי היום על עצמי הוא פריצת דרך, לא פחות ולא יותר.


יש בי דמיון לאבא שלי. בתחום שבו סבלתי ממנו הכי הרבה בילדותי, וכעסתי עליו הכי הרבה בבגרותי. בתחום שבו יש לי אפס סובלנות להתנהגות של אבא שלי. וגיליתי שגם בי יש את זה. זה היה מזעזע.


 


אבל גם מרפא.


כי אם אני מבינה ומקבלת שאני דומה לאבא שלי, אז יש לי סיכוי לעשות טרנספורמציה, להשתנות……


 


ויש לי סיכוי להבין מדוע כל כך חשוב לי להימנע מאכזבות, קטנות כגדולות.


כי אכזבות, מניסיון החיים שלי, עלולות להצית התפרצויות זעם חסרות תכלית, סיבה או פרופורציה. 


ופוגעות בי ובסובבים אותי.


 


אבל עכשיו שאני מודעת לכך, ייתכן שאוכל לשחרר את זה…..


 


 

אז לגבי הבאדי שלי…..

במהלך כל הזמן הזה מאז שקבלנו את המשימה ועד היום, 

עם כל ה"קיטורים" כביכול, והצחוקים ביני לביני לגבי מי הבן אדם הזה ולמה שידכו לי אותו…

עם כל העבודה העצמית שעשיתי על הנושא הזה – ההתלבטות איך להתנהג עכשיו ואיך אחר כך ומתי סוף סוף לומר משהו….

בכל זאת כל מה שעשיתי היה לנשום, לנשום, ולהמשיך להתקשר אליו כאשר היה התור שלי, ואפילו פעם אחת להתקשר אליו כאשר היה התור שלו.

מעולם הוא לא התקשר אלי בערב, בתור שלו.

פעמיים או שלוש הוא חזר אלי כאשר התקשרתי אליו והוא היה בממתינה או לא ענה…..

בראש חשדתי שהוא האדם הכי לא מאורגן והכי לא אחראי בעולם (או לפחות בקורס), אבל הלב שלי אמר לי לא לעשות עם זה כלום עדיין…..

והלב צדק.

הבחור במשמבר נישואים קשה מאד, משבר שנמשך כבר כמעט שנה….

כמעט שנה הוא חי בבית, והולך לאימון זוגי, והולך לאימון אישי, ומנסה להתגבר על העובדה שבמקביל לכל זה אשתו מנהלת רומן עם….בחורה בת 26, ולא מצליחה (והיא ניסתה פעם) להתנתק ממנה. 

והיום הוא ארז מזוודה ועזב את הבית. 

אז נכון – זה לא "תירוץ" לא לעמוד במשימות של הקורס שהוא נרשם אליו והתחייב לבצע את כל המטלות שלו.

אבל זה מסביר המון. לי זה מסביר המון.

והיום הוא החליט לשפוך באזני את כל הסיפור. ואני הקשבתי. ונשמתי. ושאלתי. וטיפ טיפה שיקפתי, לא ממש משפטים שלמים – לא נראה לי מתאים.

ונשמע שהוא ניסה. הוא באמת ניסה, להבין ולקבל. זו אישה שעברה בילדותה התעללות מינית מתמשכת.

ותמיד הוא התמודד עם זה בדרך זו או אחרת.

אבל יש ביניהם אהבה גדולה מאד.

ובגלל זה הוא חשב שהם יצליחו להתגבר גם על המשבר הזה. והוא נשאר, ותמך, וחיכה שזה יחלוף….

אבל בינתיים זה לא עובד, כי היא המשיכה לנהל מערכת יחסים מלאה עם הבחורה, ולחיות איתו בבית כמו שותפה לדירה…

ופתאום הוא הבין שהוא לא מוכן לזה יותר.

היא רצתה את הכל, גם את הבית ואת הבעל ואת המשפחה, וגם את הרומן. 

והוא כבר לא מסוגל להסכים לזה.

כבר לא רוצה להסכים לזה.

ואני לא יודעת מה יהיה בהמשך, אבל זו המציאות שלו כרגע.

והוא התנצל כמה וכמה פעמים שלא עמד עד כה במטלה הזאת, אבל זה כל כך לא רלוונטי.

והוא הבטיח שהוא ייתייחס לתזכורת שהוא שם לעצמו, להתקשר אלי בערב.

ואולי זה יקרה ואולי לא.

לטובתו אני מקווה שהוא יעמוד בזה. כי זה ייתן לו להרגיש יותר טוב עם עצמו.

ועכשיו שאני שמעתי את הסיפור, אולי הוא ירגיש יותר קרוב אלי, יותר מחויב. 

ואולי לא.

אין לדעת.

ולא ממש חשוב. 

אני רק שמחה שחיכיתי, שנשמתי, שטיפלתי בעצמי בזמן שהמתנתי עד שאבין מה קורה איתו.

ונראה מה יתפתח בהמשך…

 

חזרה לשיגרה #2

"אחרי החגים" הגיע, או לפחות "אחרי החג" וחזרנו לשיגרה…

החג עבר בנעימים בסך הכל.

אחרי שכתבתי את הפוסט ביום שלישי הלכנו לקאנטרי להתעמל, וישנו צהריים כמו מתים.

ביום רביעי הנכדים היו אצלנו כל הבוקר, מתוקים כרגיל, ואפילו הצלחנו לבלות עם כל אחד מהם זמן איכות כי כל אחד מהם ישן צהריים בשעות אחרות…

בחמישי עשיתי "שיחת היכרות" לאחיינית הבכורה שלי, בתו של אחי, וזו היתה חוויה של עונג צרוף לשתינו.

בששי בתי ובעלה והנכדים הגיעו כרגיל לארוחת ערב, עשינו על האש וישבנו בחוץ וכך עם החמסינים הראשונים של השנה חנכנו את הבילוי בגינה.

בשבת שוב התעמלנו, ואחרי הצהריים אספנו את דודה של T (שנמצאת כאן בביקור מלונדון אצל הנכד שלה במודיעין) , לקחנו אותה לבקר אצל הדוד של T, ומשם אלינו הביתה.

היא אישה מדהימה הדודה הזאת, בת 89 אבל לא רואים עליה בכלל את הגיל, מלאת חיוניות ומרץ ורצון לבלוע את העולם. ואי אפשר לראות עליה את כל מה שהיא עברה בחיים – זה סיפור לפוסט נפרד, אולי כמה וכמה פוסטים, אבל הוא כולל התייתמות מאם בגיל 8, הפרדה מהאב וששת האחים (כולל אבא של T) וילדות אצל דודתה ב"בית מלון" שהתברר כבית בושת, כולל התעללות מינית על ידי הדוד….דרך גירוש לאושוויץ ומשם לברגן בלזן…התאהבות בחייל יהודי אנגלי שהיה ממצילי המחנה, נישואים מהירים בגרמניה והגעה לאנגליה לבין חמותה, שם זכתה לקבלת פנים צוננת במיוחד על היותה "אשכנזיה נחותה" – בעלה היה צאצא למשפחה ספרדית מיוחסת…..והסיפור לא נגמר כאן…

באמת צריך להקדיש לה פוסט נפרד.

בכל אופן היה ממש כיף איתה, אכלנו יחד ארוחת ערב (שאני בישלתי, לשם שינוי) והיא ישנה אצלנו ובבוקר T לקח אותה, לבקשתה, לסיבוב בתי קברות – אביה וכל אחיה קבורים כאן בארץ, כל אחד בבית קברות אחר. לטענתה זה הביקור האחרון שלה בארץ, ולכן היה חשוב לה לבקר אצל כולם. 

כשהם חזרו יצאנו לצהריים – למסעדה ערבית מצויינת קרוב לבית, שהשכילה להגיש גם מצות, ולא רק לאפות, למי שרצה. 

אחרי הארוחה וכל ההתרוצצות בין בתי קברות היא היתה קצת עייפה, וכולנו נרדמנו לשעה ומשהו, לפני שהגיע הזמן להקפיץ אותה בחזרה למודיעין לפני כניסת החג (היא שומרת מסורת אבל הנכד שלה נהיה ממש דתי מאז שהתחתן ועלה ארצה). 

אתמול ארחנו כאן בגינה לארוחת צהריים את השותף של T ומשפחתו, שחזרו יום קודם מחופשה ביער השחור בגרמניה. הבנתי שזה הפך להיות אתר תיירות מבוקש לישראלים, במיוחד למשפחות. אני עדיין לא הצלחתי להשתחרר מהקטע של גרמניה, וטרם ביקרנו אפילו בברלין. T הרי היה במינכן בחודש שעבר (משחק כדורגל) וזה ממש לא הפריע לו. אני עדיין לא שם.

אז היום חזרה השיגרה.

בבוקר היה לי תור אצל רופא עור – יש לי גידולונצ'יק קטנצ'יק אבל חשוד על השוק הימנית, שבאמת רופא העור החליט שיש להסירו ולשולחו לבדיקה, ולכן היפנה אותי לכירורג פלסטי – התור ביום ראשון הקרוב. כבר היה לי פעם BCC על האף, אז עכשיו הרופאים כבר לא מתמהמהים ושולחים אותי להסרה ובדיקה מייד. 

אחרי כן הלכתי לקאנטרי, בזמן ש-T חיכה בבית לטכנאי של בזק. כבר כמה שבועות שהאינטרנט שלנו הפכפך, נעלם וחוזר ללא התראה וללא עקביות. לפעמים זה נמשך דקות ולפעמים שעות ….והיו כבר כמה טכנאים כאן ולא פתרו את הבעייה. מקווה שהיום זה ייפתר סופית.

בערב יש לי שיחת הכנה (clearway) לבני, לקראת מצגת שהוא צריך לתת באוניברסיטה (שם בבוסטון). זו תהיה לי הפעם הראשונה שאני עושה clearway למישהו שהוא לא ממשתתפי הקורס. נראה איך יהיה. 

ואם כבר מדברים על הקורס (שיצא לחופשת פסח ארוכה וימשיך רק ביום שלישי הבא), הבוקר התקשרתי שוב לבאדי שלי, אחרי שבמהלך החג הוא נסע לחו"ל ולא ראיתי טעם לנסות ליצור איתו שוב קשר עד עכשיו.

הוא היה בשיחה ממתינה כאשר צלצלתי, וחזר אלי אחרי כמה דקות. שאלתי מה שלומו ואיך היה בחו"ל ושוחחנו כמה דקות ואז הוא אמר שהוא מכניס תזכורת לטלפון שלו להתקשר אלי כל ערב, כי מה שקרה עד עכשיו היה שבסביבות אחת עשרה בלילה בכל פעם הוא פתאום נזכר שלא התקשר, וכמובן זה היה מאוחר מדי. וכל זאת בלי שפעם אחת הערתי לו על ההתנהלות שלו עד כה. אולי אולי אולי הוא ייתיישר לבד, רק מעצם זה שאני מתמידה בצד שלי…..נראה. המשך יבוא.

הבוקר שאחרי…ליל הסדר

שוב בוקר, אביב אביך קמעה, אבל נעים והציפורים עדיין מצייצות בגינה….

שקט

שקט שהופרע לכמה דקות הבוקר כי האזעקה שלנו החליטה לצפצף….ללא סיבה נראית לעין.

זה כבר היה אחרי שבע אבל בכל זאת חג….לא נעים נבוך

 

את הימים האחרונים בילינו בהכנות רגועות לליל הסדר. 

כל יום T בישל משהו קטן, ואני שטפתי כלים…ובין לבין המשכנו את סדר יומנו הקבוע.

ממילא הסכמנו, בפעם הראשונה בהיסטוריה של משפחת אמפי, שכל אחד יביא משהו – כך שלא היו לנו המון הכנות. 

כך גם כל אחד הביא את מנת הדגל שלו.

גיסתי הכינה בשר נהדר וגם שניצלים כשרים לפסח (עם קמח מצות), אחותה הכינה פרגיות טעימות ובעלה הכין שני סלטים מעולים,

אמא של גיסתי הכינה כבד קצוץ (למרות שגם T הכין, אז ניתן היה להשוות בין הגירסא הרומנית שלו לבין הגירסא הפולנית שלה),

וחתני הכין אורז – כנציג אוכלי הקטניות מבינינו (ומשום שאף אחד מהנכדים שלנו לא אוכל תפוחי אדמה….)

אז T היה ממונה על המרק, הגפילטע פיש (לא מתוק!) והחזרת (חריפה וטעימה!!!) וגם על הקינוחים: קראמפל תפוחים כשר לפסח (מקמח תפוחי אדמה) וקרם ברולה (כי אומנם כשר לפסח אבל אין פה בעייה של חלבי אחרי בשרי). 

לתוספות T הכין תפוחי אדמה, בטטות, דלעת ערמונים (כל זה בתנור), שעועית ירוקה (מוקפצת עם שום בווק) ו…לשם המסורת, צימס (גזרים גמדיים ושזיפים מיובשים…תוספת אשכנזית מתוקה). 

למותר לציין שהכל היה טעים מאד. 

קנינו פרחים וערכנו את השולחן (צלחות הפלסטיק הן עבור חכמוד ונשמותק כמובן )

הספקנו אפילו לישון קצת אחר הצהריים, אבל אז עובדת לשעבר של T התקשרה לומר חג שמח והעירה אותנו….. עצוב

בכל אופן היה נחמד מאד. קראנו את ההגדה בתורות, שרנו כל משפט שמישהו זיהה שיש עליו שיר, שתינו וצחקנו וצחקנו וצחקנו …ובעיקר נהנינו מהנכדים, ומההרכב המשפחתי… היה מוצלח.

המשכנו את ההגדה אחרי האוכל, כמו שנהגנו תמיד לעשות במשפחה שלנו, ופתאום גילינו קטעים שלמים שלא הכרנו, כי חמי ז"ל היה ממלמל אותם מהר מהר כדי לסיים….

בסוף כולם הלכו, שבעים ושמחים וטובי לב, וסחוטים מרוב צחוקים… ואז T ואני סיימנו לנקות (הכל פרט לריצפה, שאת זה השארנו לבוקר). 

כך נראה השולחן עכשיו…

הבוקר חתני כבר התקשר לומר כמה כיף היה ומתי רואים אותנו שוב…..בתי עדיין ישנה.

איזו נחת! 

 

ועדכון לגבי הבאדי שלי….

בשבת קבלתי whatapp מאחת משתתפות הקורס שלי, שהיא זקוקה ל-clearway ביום ראשון בבוקר. קבעתי איתה לשמונה וחצי בבוקר, והודעתי לבאדי שלי (כאילו זה משנה לו לשון) שאני עסוקה בשעה "שלנו", האם הוא מעדיף שאתקשר אליו לפני כן או אחרי כן.

הוא ענה (כמובן) "הילדים בבית, עדיף אחרי".

כאשר התקשרתי אליו הוא כמובן לא ענה.

ואז קיבלתי ממנו הודעה "עשר דקות מתקשר". יפה, לא?

ובאמת הוא התקשר. שמחה וששון. דיברנו חמש דקות כנדרש, ואז שאלתי אותו "אשמע ממך הערב?" והוא אמר "בטח, בתשע וחצי" ואז הוא הוסיף (ביוזמתו) "אחרי החג נחזור לשיגרה" ולא אמרתי לו שמעולם לא הצלחנו לפתח שיגרה עדיין….

כמובן שהוא לא התקשר בערב. וגם לא סימס כדי להתנצל או להסביר למה…..

עכשיו חג אבל מחר יום רגיל, אתקשר אליו בשמונה וחצי בבוקר….והמשך יבוא חיוך

חג החרות

אביב הגיע פסח בא….ובעצם זו תחילתה של שנה חדשה.

במקור השנה היתה מתחילה באביב. עם הלבלוב והפריחה וההתחדשות על פני כדור הארץ.

הציפורים בגינה שלי מצייצות…..טוב למען הסדר הטוב חייבת לומר שהן עושות זאת תמיד, במשך כל עונות השנה.

יצאתי לשבועיים חופשה מהלימודים, ונראה לי שזה יחסר לי.

בינתיים אני מתרגלת כל הזמן, שיחות clearway עם חברי מהקורס, ושיחות היכרות עם בני המשפחה וחברים.

השבוע טרם קבעתי שיחת היכרות עם מישהו….

בנוסף למשימות השבועיות הרגילות שניתנו לנו עד כה : לנהל שיחות clearway, שיחות היכרות, והקראת "ספר החיים והמתים הטיבטי" מאת סוגיאל רינפוצ'ה עם חבר טלפוני, עכשיו קיבלנו כולנו גם באדי. Buddy, חבר. 

והמטלה היא לדבר בטלפון פעמיים ביום עם הבאדי שלנו.

בבוקר עלינו לשאול אותו/ה מה שלומו/ה, כיצד הוא/היא יוצא אל היום החדש: עם אילו הוויות (למשל: חריצות, חמלה, יושר, אותנטיות….)

וגם לבקש שיספר/תספר לנו על דבר אחד שהוא/היא מתכונן/ת לעשות היום.

ואז לספר לו/לה את אותם הדברים לגבינו.

ואז בערב, צריך להתקשר שוב ולספר מה היה בפועל. איך מימשנו את ההוויות שבחרנו, האם בצענו את הדבר שתכננו.

את הבאדי בחרה המורה שלנו, בקפידה רבה.

מטרתה היתה לבחור לנו באדי שיהווה לנו שיעור בחיים.

שיעור לחיים…..אלה מילים יפות, נראה לי, לומר שהיא בחרה מישהו שיקפיץ לנו את כל הפיוזים.

כך היא חילקה את רוב הקורס לזוגות, אבל אני בשלישייה. 

כן, כן, את הבאדי שהיא בחרה לי, היא זיווגה עם עוד מישהו בנוסף.  כנראה הוא מקרה קשה במיוחד… 

ישבתי עם הבאדי שלי בהפסקה וקבעתי איתו מי מתקשר למי ובאילו שעות. קבענו שאני אתקשר בבקרים בשמונה וחצי (וכבר כשהוא אמר לי : "כן, בסביבות 8:30" הבנתי איך זה עומד להתנהל…), ושהוא יתקשר אלי בערבים בתשע וחצי. 

בימי ששי קבענו שאני אתקשר אליו ב-10:30. בימי ששי יש רק שיחה אחת. אין שיחות בשבת או בחגים. 

לאחר מכן הוא תיאם עם הבאדי הנוסף שלו.

יום למחרת כמו שעון (וכמו שהמורה ידעה שיקרה) התקשרתי לבאדי שלי בדיוק בשעה 8:30 בבוקר.  הוא היה בשיחה ממתינה.

אחרי חמש דקות ניסיתי שוב והוא עדיין היה בממתינה.

כמה דקות אחרי כן הוא חזר אלי, ניהלנו את השיחה כמו שצריך (אמורה לארוך 5 דקות) וקבענו שנדבר בערב.

בערב הוא לא התקשר. 

בדקתי מה זה עושה לי, מה עולה לי בגוף כאשר אני מצפה שהוא יתקשר וזה כמובן לא קורה. 

עלה משהו לא ברור בגרון. פעם אולי זה היה מתפתח לכעס, לאכזבה. לאחרונה אני פחות מגיבה לדברים האלה, כנראה הצלחתי כבר לפרק חלק מהמנגנונים שמקפיצים אותי. נשמתי. פעם, זה היה מתמזג לי עם האמונה שאין לי על מי לסמוך. שנים הסתובבתי עם התחושה שאין לי על מי לסמוך. עד שהבנתי שאני יכולה לסמוך על עצמי. לא משנה מה קורה, יש לי על מי לסמוך: על עצמי. 

הרי זה משהו קטן מאד: מישהו היה אמור להתקשר אלי והוא לא התקשר. קרה הפער בין מה שציפיתי לו לבין מה שקרה במציאות.

על הפער הזה אני עובדת באימון, בלימודים, בחיים. 

התלבטתי אם להתקשר אליו והחלטתי שלא. אני יודעת שהמורה אמרה שאנחנו אחראיים על הבאדי שלנו, ושאם הוא לא ממלא את המשימות שלו אז היא תבוא בטענות אלינו…..אבל החלטתי לדחות את זה בינתיים. לא התקשרתי.

למחרת בבוקר כמו שעון התקשרתי אליו. הוא לא ענה. אחרי חמש דקות התקשרתי שוב. הוא שוב לא ענה.

שוב נשמתי. 

טוב, ככה זה לא ילך….חשבתי לעצמי. 

כתבתי לו whatapp: "בוקר טוב. גם הברזת לי אתמול בערב וגם עכשיו אתה לא עונה?"

הוא לא ענה. אחרי שעה ורבע הוא ענה ב-whatsapp: "בוקר. אני מתנצל. הילדים כולם בבית. אני אתקשר הערב בתשע וחצי".

אוקיי, עניתי. מה זה קשור, חשבתי. יש עבודה, יש ילדים, יש חיים. המורה ידעה את כל זה כאשר קבעה את המשימה הזו. 

אנחנו ידענו את כל זה. מדובר בשיחת טלפון של חמש דקות. באמת כל כך קשה לקיים אותה? 

נשמתי. נשמתי עמוק. 

בערב כמובן הוא לא התקשר.

היום יום ששי ואני אתקשר אליו כמתוכנן בעשר וחצי. האם יענה? מה אחוש אם לא? מה אחוש תוך כדי השיחה? נראה.

אין לי ספק שהתהליך הזה יעשה לי בגוף כל מיני דברים – וזו כנראה הזדמנות מצוינת להתייחס אליהם ולפרק אותם….

חג חרות שמח 🙂

כשישראבלוג בסכנת סגירה

כבר כשבוע אנחנו מתחבטים עם סכנת הסגירה של ישראבלוג ועם הדרכים השונות להציל את האתר שלנו, את הבית שלנו – כפי שרבים מאיתנו מתייחסים אליו – ותוך כדי התהליך קרה משהו….


אנשים הפסיקו לכתוב.


לתחושתי, לפחות, פרט לפוסטים מסוג זה, שנועדו לבטא את תמיכתנו במציאת פתרון למשבר, חלק ניכר מבלוגריי הקבועים לא כתב השבוע. וחבל.


אולי אני טועה אבל כך זה נדמה לי.


משהו במצב הרוח, אולי…"אם עומדים לסגור אז מה הטעם"? 


ואני חושבת שבנוסף להתגייסות להצלת הבית, כדאי לנסות ולהמשיך לחיות בו ולהחיות אותו ולהצביע ברגליים (או במקלדת…)


אז חתמתי על העצומה ואענה על השאלון…והגבתי אצל חברי הבלוגרים…


אני יחסית חדשה כאן, פחות משנתיים, אבל מהר מאד איפשרתם לי להרגיש שזה בית. אתם מכירים אותי בדרך שחלק מחבריי ומשפחתי לא מכירים, למרות שאני אנונימית. או בגלל האנונימיות והחיבוק החם שקיבלתי מכם, הצלחתי סוף סוף לכתוב ולהיפתח אחרי שנים ש"המבקר הפנימי" בתוכי צינזר כל חלקה טובה….


והקריאה בבלוגים שלכם….זו פתחה בפני עולם של אנשים איכותיים וטובי לב, עולם של אנשים שחייהם שונים משלי בכל כך הרבה תחומים ובכל זאת היום אני מרגישה שכולנו מחוברים איכשהו…


אני מאד מקווה שישראבלוג יינצל מסכנת הסגירה…


אבל אם לא ניתן יהיה להמשיך במתכונת הנוכחית, הייתי רוצה להאמין, שננסה כולנו יחד לעבור כקהילה לאתר חלופי. 


אני יודעת שהמשפט האחרון יקפיץ את חלקכם, הוא לא פטריוטי והוא כבר מביא בחשבון שנכשלנו במשימתנו….אבל כך אני מרגישה. תמיד הקפדתי להיות כנה כאן, ולא אשנה ממנהגי כעת.  איני רוצה להרגיז או לפגוע במי מכם, אבל אני מציאותית ואני יודעת שהחיים הם כאלה, ואנשים מפוטרים, ומקומות נסגרים…והחיים והצורך לכתוב ולשתף יכולים לשרוד את האובדן של פלטפורמה זו או אחרת. ישראבלוג הוא בעיקר קהילה (או הרבה קהילות מקבילות ומשורגות זו בזו) של אנשים. וסגירת האתר, עצובה ומרגיזה ומקוממת ככל שתהיה, לא סוגרת את העובדה הזאת. ואנו, האנשים, בקבוצות או בבודדים, ודאי נרצה להמשיך….


טוב, כבר מדמיינת את התגובות הנזעמות שמחכות לי אבל מתוך אהבה אני כותבת. אעשה כל שביכולתי לסייע לשמר את ישראבלוג כפי שהוא…או אף טוב יותר. אבל אם דינו נחרץ, ארצה להמשיך לכתוב באתר אחר ואשמח אם גם אתם תביאו בחשבון אופציה כזו – שתהפוך את המעבר, אם יהפוך לכורח המציאות,  לחוויה הרבה פחות טראומטית והרבה יותר חיובית.