ארכיון חודשי: מאי 2014

אימונים #2

יוצא לי לעשות הרבה שיחות clearway. גם לאנשים מהקורס וגם לאנשים אחרים – שרוצים הכנה לקראת פגישה, מצגת, שיחה חשובה….

הספקתי גם לעשות כבר לא מעט שיחות היכרות.

כמה שחששתי מהשיחות האלה בהתחלה, עם התרגול התחלתי להרגיש איתן יותר ויותר טוב.

ופתאום אני שמה לב שאנשים פונים אלי ישירות כדי לבקש clearway. כי היה להם כל כך טוב כשעשיתי להם בפעם הקודמת.

או להפנות אלי אנשים שצריכים clearway.

מדהים. עם כל החששות, מסתבר שיצא לי מוניטין כזה, ופונים אלי…..מדהים.

אבל בכיתה, בקבוצות, לא העזתי לאמן – עד אתמול. 

כאן כבר לא מדובר ב-clearway או שיחת היכרות. מדובר ב-session אימון ממש. 

וכל הפחדים והחששות מלהיות בכסא המאמן עולים שוב: להקשיב ולשקף ולשאול את השאלות הנכונות ולהתייחס למה שקורה למתאמן תוך כדי שיחה – בגוף, וברגשות, ובמחשבות……אימה אוחזת בי כשאני חושבת לעשות את זה, ונמנעתי מזה כמה שיכולתי.

עד אתמול.

אתמול "קפצתי למים" ואימנתי בקבוצה בכיתה בפעם הראשונה. 

והיה בדיוק כמו שחששתי שיהיה. שכחתי לנשום, ונכנסתי לו באמצע המשפט, ואיבדתי את הרצף…

ולא שיקפתי ברמה אחת (מילה במילה) – למרות ששיקפתי יפה ברמה 2 (סיכום במלים שלי, התעכבות על מילות מפתח) ולא עשיתי הפרדות (רמה 3), ולא התעכבתי על מסקנות (רמה 5 – דפוסי מחשבה)…..הרגשתי כמו איילה שקפאה מול פנסי הרכב שבא מולה…..

ועם כל זה אימנתי אותו. די מפליא העניין הזה.

עם כל זה הוא עבר את התהליך, עלתה לו דילמה כלשהי ובסוף האימון הוא ידע מה הוא רוצה לעשות. ושחרר חלק מהמתח שהוא חש…..זה בכל זאת עבד.

השיטה הזאת די מדהימה.

ועם כל זה המאמנת שנתנה לי משוב אמרה שהשאלות שלי היו מעולות. ושלא להאמין שזו הפעם הראשונה.

אז חששתי – אז מה? אבל ידעתי שכמו ב-clearway וכמו בשיחות ההיכרות, זה הכל עניין של תרגול. תרגול ועוד תרגול. ועוד משוב. ובסוף…כנראה שאצליח. 

 

והיום באימון האישי (שבו אני מתאמנת לבד עם המאמן שלי) העליתי את שיחת הסקייפ שהיתה לי עם אבא ביום ששי.

את מה שזה עשה לי בגוף – ולא ידעתי מה לעשות עם זה, איך לפוגג את התחושה שמאז מלווה אותי כל השבוע…..

והמאמן ביקש ממני לתאר לו מילה במילה את השיחה שהיתה, עד שנקטעה כמובן כי אבא שלי ענה לאחי….

והסב את תשומת לבי לכך שכבר בהתחלה, כשאבא שלי אמר "אז ניסיתי עכשיו לחזור אל אחיך אבל לא היתה תשובה, אז צלצלתי אלייך בינתיים", הייתי צריכה להתייחס לזה ולא לברוח מזה, להתעלם מזה. 

שכבר במשפט הזה הייתי צריכה לשאול (את עצמי? אותו?): למה בעצם צלצלת קודם לאחי?

ואז נזכרתי שבשיחת ההיכרות שעשיתי עם אבא, כאשר הגענו לשאלה "על מי אתה סומך? למי תפנה בשעת משבר?" הוא נתן את אמא שלי כמובן, ואז את שנינו – גם אותי וגם את אחי, אבל אז הוסיף הסתייגות שבפועל אחי פחות זמין ממני, ופחות תהיה לו נטייה לפנות אליו.

ואז הבנתי שגם בילדות, ההתייחסות שלו אלינו היתה שאני המוצלחת, זו שתסתדר, זו שניתן לסמוך עליה – ולכן אין צורך לתת לי תשומת לב יתרה. שאחי נתפס (בטעות, לדעתי) כפחות מוצלח, יותר זקוק לעזרה, יותר "בעייתי", ולכן קיבל הרבה יותר תשומת לב. גם כ"פיצוי" על אחותו המוצלחת.

אז עכשיו הוא סופר מוצלח אבל לא זמין. כך או אחרת – אני זו שאפשר לסמוך עליה, שלוקחים אותה כמובנת מאליה. 

ובאותו הרגע (בחדר האימון), התפרצה הילדה שבתוכי, וזעקה "זה לא פייר". זה לא הוגן, שבגלל שאני כל כך בסדר ולא צריך לדאוג לי אז לא דחוף לתת לי את תשומת הלב. אני תמיד אהיה כאן, ולכן אפשר לתת לי לחכות. אפשר לסגור לי את שיחת הסקייפ באמצע. 

אבל האישה הבוגרת שבי התחילה להבין שאני יכולה להוקיר את אבא שלי על כך שהוא כל כך סומך עלי שתמיד אהיה כאן בשבילו. שאהיה זמינה עבורו. שאסתדר בכל מצב. 

אני עוד רחוקה מלהרגיש את זה, אבל לפחות אני מתחילה להבין……

נכדים

מזמן לא תעדתי לעצמי קטעים עם הנכדים

אני מבלה איתם לפחות פעמיים בשבוע, רביעי כשאני אוספת אותם מהגן (ולאחרונה גם T בא איתי בדרך כלל), בימי ששי בערב כשהם מגיעים לארוחת שבת.

חכמוד כבר ממש ילד, ומאז שאבא שלו קצץ את תלתליו הוא נראה עוד יותר בוגר. בן שלוש וארבעה חודשים אבל מתקשר וחושב כמו ילד גדול יותר. 

נשמותק סוף סוף פרץ את סכר השתיקה והמלים התחילו לזרום ממנו, כל שבוע הכמות מוכפלת ממש.

ועכשיו שהוא התחיל לדבר, מתגלה (מה שתמיד חשדתי) כל מה שהוא יודע: את כל הצבעים, מספרים עד 10 (כולל לקרוא אותם!), שירים וסיפורים בעל פה, ורוב החפצים בבית ובחוץ…

במקביל הוא פצח בתקופת ה-terrible two's….ולפעמים כל דבר קטן גורם לו לבכות ולקטר, ואז הוא מעווה את פניו (ולפעמים זה ממש נראה מאולץ, ולכן די מצחיק) ורוקע ברגליו – ומנסה להשיג את מה שהוא רוצה דרך בכי. 

בהתחלה זה היה מצחיק, עכשיו זה כבר מטריד, ובתי וחתני מהר מאד התעשתו והחלו להקפיד עם הגבולות איתו בדיוק כמו שלמדו לעשות עם חכמוד בגיל הזה.

הוא למד להגיד "לא" :בהתחלה זה נשמע יותר כמו "דו" ואחר כך כמו "נו" אבל עכשיו זה "לא" מפואר ובדרך כלל חוזר מספר פעמים ברצף.

ביחוד כשהוא נכנס למצב רוח כזה ("שיגונדלה" קראנו לזה כשהילדים שלנו היו קטנים) – כל דבר נענה ב"לא לא לא לא". 

בינתיים קל להסיח את דעתו ברוב המקרים

לפעמים זה קשה יותר.

הכי קשה זה כאשר בא לו שחכמוד ישחק איתו במשהו, וחכמוד לא רוצה באותו הרגע.

הוא ממש מסרב לקבל את העובדה שחכמוד רוצה לעשות משהו אחר. הוא מתעצבן ורוקע ברגליו ובוכה ודוחף לחכמוד את הצעצוע המדובר או כל דבר אחר שבא לו שחכמוד יעשה….ואז חכמוד גם מתחיל לבכות ו….."שמח" בבית משפחת הבת-של-אמפיארטי. 

ויש שעות של אידיליה משפחתית. שניהם משחקים במכוניות קטנות "אוטו אדום אש" חכמוד קורא לאחת מהן, ונשמותק מצליח לומר גם הוא "או טו, אה…דום…אש". או שהוא אומר "דה…אים" שזה "ידיים". או "עב! מאם" (שזה "אני רעב, רוצה אם אם")

והכי הוא אוהב את המילה "עוד". ואומר אותה הרבה. "נה עץ" (קמץ מתחת לנון) = הנה עץ. ואז "עוד עץ".

וכמובן "עוד פם" = עוד פעם. כמעט על כל דבר הוא מבקש עוד פעם. לטרוף פשוט. 

בששי נשמותק טרף את האוכל, כרגיל, אבל את חכמוד היה צריך לשכנע לאכול עוד כמה ביסים לפני שיהיה זכאי לקינוח. חכמוד היה מעדיף להתחיל ולסיים עם הקינוח, בשביל מה נחוץ כל האוכל הזה? הוא אכל כמה שיכול – ואפילו החמיא לשף ("סבתא תודה שהכנת את האורז הטעים הזה") ולבסוף קיבל אישור והלך להביא את "ביצות השוקולד" (כך הוא לביצי שוקולד) לו ולנשמותק (ברור שהוא יודע בדיוק באיזו מגירה אני שומרת אותן). נשמותק מאד שמח לקבל ביצה ("צה"), התחיל ללקק, אבל חזר לשניצל. בתי התחילה לללק את השוקולד שלו כי חשבה שהוא לא מעוניין, אז הוא התעצבן עליה "לא לא לא!", חטף ממנה את הביצה, וכך לקח לו בנחת לק מהשוקולד וביס מהשניצל….הילד יודע לחיות חיוך

 

טיוטה #4

נושאים שעולים באימון, ומחוצה לו.

 

אפילו כאשר אנחנו עובדים בקבוצות בכיתה, מתרגלים אלה על אלה….בפועל מתרחש שם אימון. ממש.

ולפעמים אני ממשיכה את העבודה שהתחילה בכיתה, אצל ג', המאמן המדהים שלי. 

בשבוע שעבר, למשל, זה התחיל ממכתב. מכתב שהתבקשנו לכתוב למישהו בחיינו. זה יכול להיות מישהו חי או מת, אהוב או שנוא….כל אחד.

זה רק היה צריך להכיל 4 משפטים: 

– סלח/י לי …

– אני סולח/ת לך….

– אני אוהב/ת אותך

– תודה..

ואם זה מישהו שכבר אינו בין החיים יש להוסיף משפט "הייה שלום.."

 

וגם אם לא סלחנו או לא אוהבים….צריך לשלב את המשפטים האלה איכשהו.

למשל…"הלוואי שיכולתי לומר לך שאני סולחת לך" או "הייתי רוצה להיות מסוגלת לומר שאני אוהבת אותך"

 

ולמרות שהאינסטינקט הראשוני שלי היה לכתוב את המכתב לדוד שלי שנפטר לפני כמה חודשים (ועוד אעשה זאת)

פתאום נכנסה לי לראש ר' והבנתי שאני כותבת לה. 

ואז היא עלתה לי גם בתרגול אימון שעשינו בקבוצות (ואחד מחברי הקבוצה אימן אותי).

ואז היא עלתה גם באימון אצל ג', המאמן שלי.

ותוך כדי האימון על ר' – פתאם עלה בי זיכרון – של מערכת יחסים אחרת, בילדות הרחוקה – יחסים דומים מבחינה האחיזה שהיתה להם עלי.

ופתאם עלה כל כך הרבה כאב והבכי התפרץ כאילו משום מקום. 

לא דמעה, לא מחנק בגרון – בכי מטלטל שיצא ממני ללא שליטה – ואפילו לא עבר דרך הראש. לא חשבתי על כלום. לא היה לי מה לומר.

רק לבכות ולהיות בתוך הכאב הזה….

 

מעולם לא דיברתי על מערכת היחסים ההיא מהילדות.

ואפילו לא התכוונתי להתעסק באימון הנוכחי במערכת היחסים עם ר'. 

אבל דברים עולים מעצמם – כאשר מאפשרים להם.

 

ואז ביום ששי בערב שוב התמודדתי עם דברים שעולים לי בגוף כאשר אני מדברת עם אבא שלי.

לכאורה אינטראקציה פשוטה וסתמית.

ארוחת הערב כבר היתה מוכנה, השולחן היה ערוך, הארגזים עם הצעצועים של הנכדים מוכנים בסלון….אבל עוד היה מוקדם ובתי ומשפחתה התמהמהו להגיע, אז התקשרתי בסקייפ להורי.

לא היתה תשובה, והתיישבתי לצפות בינתיים בטלוויזיה….

ואז אבא שלי התקשר.

"מה נשמע חמודה? לא יודע איך פספסתי את הצלצול שלך. גם אחיך ד' התקשר בסקייפ ולא שמענו את הצלצול שלו. מאד מוזר.

אז ניסיתי עכשיו לחזור אל ד' אבל לא היתה תשובה, אז צלצלתי אלייך בינתיים"

אוקיי. סבבה. בינתיים הכל טוב.

ואז תוך כדי שיחה, מתברר שאחי מנסה לחזור אליהם בסקייפ….

אבא שלי בטון לחוץ :

"אה, אני רואה שד' מתקשר בסקייפ, אז אני עובר אליו " וזהו, נעלם לי מהסקייפ. מהרגע להרגע.

אוקיי, מה קורה לי בגוף? 

מה זה הצל הזה, הענן הזה שמתסובב לי בבטן? זה לא ממש גוש, כבר לא – אחרי כל כך הרבה שנים – אבל זה משהו. עדיין.

כן כן, ברור שמרגע שאחי נולד ועד היום הזה אבא שלי מעדיף אותו, שם אותו במקום ראשון….אני יודעת את זה ומודעת לזה שנים.

ויותר מזה – לאחרונה שמתי לב שגם לבנות של אחי יש אצלו בתודעה איזושהי עדיפות, משום מה, על הילדים שלי.

הוא יכול להיות באמצע שיחת סקייפ עם הבן שלי, למשל, ואז האחיינית שלי מתקשרת אליו במקרה – והוא מנפנף את בני תוך שנייה ללא התלבטות וללא מחשבה נוספת. רגע – לא יכולת לומר לה "אני בסקייפ עם הנכד שלי, כבר חוזר אלייך"?

וכנ"ל לגביי….

אבל לא, הוא לא אמר "אני אגיד לאחיך שאני בשיחה איתך ושאני כבר חוזר אליו"

לא

הוא אמר לי שהנה אחי מתקשר אז זהו….ועבר אליו!

וכן, אני כבר ילדה גדולה. ואני עושה הרבה עבודת ניקיון על העניין הזה. אבל זה עוד שם. לא התנקה לגמרי.

מודה.

הרי אותו אני לא אשנה. לא אנסה אפילו.

אבל אצלי יש עוד עבודה.

יש עוד הרבה על מה להתאמן…..

עדכון ביניים : סטאטוס – תקלות האינטרנט

כפי שתעיד העדרותי מהבלוגיה בשבוע שעבר, תקלות האינטרנט המשיכו גם לאחר שינמוך רוחב הפס שלנו ל-20 מגה.

בהתחלה היו נפילות קצרות ואחריהן ניתוקים של שעות

ובסוף במשך יומיים גם לא היתה רשת וגם לא היה לנו קו טלפון בזק בכלל.

בגלל החג הטכנאים התמהמהו מלהגיע, וגם אלו שהגיע קצרה ידם מלהושיע. 

בינתיים התחלנו ליצור קשר עם הוט, אבל לפני שנזמין את הקו (דאבל בלבד: אינטרנט + טלפון) רצינו שיספרו לנו מה המינימום רוחב-פס שהם מתחייבים אליו.

מה זאת אומרת?

בבזק טוענים, למשל, שאם הם מקצים לנו 15 מגה, אז בפועל זה מקסימום 15 ומינימום 5 או 10 מגה.

אם מדובר ב-30 מגה אז זה בין 20 ל-30 מגה

100 מגה – מדובר במינימום של 80 מגה וכדומה. 

בהוט הם לא מבינים למה אנחנו רוצים לדעת זאת, ואין להם תשובה.

הם מעבירים אותנו מנציג לנציג וממנהל למנהל, שכל אחד מהם חוזר אלינו תוך יממה או יותר (אם בכלל)…

ובאופן כללי נראה שהם לא מעוניינים בלקוחות "נודניקים" שרוצים תשובות על שאלות או התחייבויות כאלה ואחרות.

אז למזלה של חברת בזק, עדיין אין עם מי לדבר בהוט ועוד לא עברנו.

ביום ששי הגיע טכנאי חיצוני (לא עובד בזק!), החליף כבלים ועוד חלקים בלתי ידועים בארון הסעף או במרכזיה (לא אצלנו בבית בכל מקרה)

ומאז יש אינטרנט ויש טלפון ועדיין לא היו ניתוקים.

אנו עוקבים בדריכות.

המשך יבוא.

במקביל אנחנו בתכתובת מול פניות הציבור של בזק לגבי פיצוי על כל החודש+ האחרון והשנה האחרונה בכלל, בה היינו כביכול במהירות 30 מגה ואז 40 מגה ובפועל לא הגענו לזה מעולם, חווינו הרבה ניתוקים – אבל לא התלוננו: כי למי יש כוח וזמן לחכות שעות על הקו בכל פעם?

וגם נאלצנו להשקיע בכל פעם בנתב (ראוטר) חדש עקב השדרוג. 

הם רצו לתת לנו חודש חינם, אחרי המכתב הראשון הם הסכימו לחודשיים חינם….ואנחנו כמובן לא מסתפקים בזה.

לאחר מכתב התלונה השני, התבשרנו כי חודשיים חינם זה כל מה שהם חושבים שעליהם לתת לנו כפיצוי, 

ושוב הם טוענים שניתן לשדרג אותנו בחזרה ל-40 מגה (למרות ששני טכנאים מנוסים קבעו במפורש שהקו שלנו אינו מסוגל לשאת זאת!). 

נראה לאן זה יגיע בסוף…

אולי לתביעה משפטית ממש…..

סיפורה של דודתו של T

את הסיפור הבא שמעתי מפיה של דודתו של T בערב יום השואה האחרון. מדובר באישה, אלמנה מזה כמה שנים, בת 89, בעלת חיוניות של אישה בת 70. היא לא הרבתה לדבר על חייה בכלל ועל פרק השואה בפרט, ולכן כאשר הסכימה הפעם לעשות זאת, התכנסנו כל המשפחה להקשיב, והקלטנו אותה ופשוט כתבתי כאן מילה במילה (בתרגום לעברית, כי היא דיברה באנגלית) את מה שהיא סיפרה. לא ערכתי ולא שיניתי דבר – הנוסח וההתבטאויות הם שלה. 


נולדתי ברומניה בעיר
סיגט אשר באזור טרנסילבניה, למשפחה דתית די אדוקה ומאד ענייה. הייתי הצעירה מבין
שבעת ילדי המשפחה. בגיל 8 איבדתי  את אמי,
שנפטרה ממחלה קשה. נמסרתי לדודתי, אחות אבי, שהייתה נשואה אך לא יכלה ללדת ילדים,
ואשר גידלה אותי כבת. גדלתי אצל דודתי ובעלה עד שנלקחנו כולנו למחנה ההשמדה. חיי
אצל דודתי היו קשים, לא מהבחינה החומרית אבל מהבחינה הנפשית. אמי מתה ואני הופרדתי
מכל אחיי ומאחותי, ומעולם לא הבנתי מדוע. איש לא טרח להסביר לי. בדיעבד נודע לי
שזו הייתה משאלתה האחרונה של אמי, שתהיה לי הזדמנות לחיות בנוחות ובשפע שלא היה
קיים בבית אבי.

למדתי בבית הספר והצלחתי
לסיים את לימודי בתיכון, מתוך מחשבה ללמוד רפואה. בהתחלה למדתי בתיכון רומני, אך
זה נסגר על ידי ההונגרים שפלשו לסיגט בשנת 1940 בעקבות הסיפוח להונגריה. אני זוכרת
שזה קרה ב-30 בספטמבר, ובן לילה השתייכנו להונגריה.  מאז החיים הפכו לקשים יותר ויותר עד לגירוש
למחנות. יהודים איבדו את מקומות העבודה שלהם, את כספם ואת רכושם.

המשכתי את לימודי
התיכון בבית ספר יהודי, והצלחתי לסיימו ואף להיכנס לאוניברסיטה.

בשנת 1943 נכנסו
הגרמנים, כנראה כי לדעתם ההונגרים לא פעלו מספיק מהר כדי להיפטר מהיהודים. הנאצים
החילו את חוקי היהודים הראשון, השני והשלישי. 
זה התחיל בסביבות אוקטובר-נובמבר 1943. זה התחיל מהאיסור להרוויח כסף או
להחזיק במשרה כלשהי. חשבונות בנקים הוקפאו. כולם התחילו להרגיש שפופים מאד. בתי
ספר הוקפאו, ואני גורשתי מהאוניברסיטה, שם הספקתי ללמוד במשך 6 שבועות בלבד.

לאחר חוק היהודים
השלישי, אני מאמינה שזה היה כבר בינואר 1944, אז אסור היה לנו להסתובב ברחובות,
לערוך קניות או כל פעילות אחרת. הפכנו לאסירים בתוך ביתנו. ברחוב חולקו מנשרים בהם
היה כתוב שעלינו למסור את תכשיטינו וכל רכושנו. הוזהרנו שכל רכוש שלא נמסור יימצא
וכל מי שינסה להסתירו, יירה וייהרג על המקום. זה נמשך כחודשיים, ובשלושים באפריל
1944 נאמר לנו לארוז כשלושים קילו כל אחד (שעיקרו היה מזון) ולעבור לחלק מסוים של
העיר, שם הם יצרו סוג של גטו. החיים היו די קשים, כי בקושי היה לנו אוכל. התחלקנו
בין כולנו כמיטב יכולתנו. בשביעי במאי 1944 ריכזו את חלקנו בבית הכנסת הספרדי
שבעיר, שם השאירו אותנו כל הלילה, בלי שנדע מה עומד לקרות.

ברצוני לספר לכם סיפור
קטן כאן שרלוונטי מאד לחיי. מאחר והצלחנו להציל חלק מהתכשיטים שלנו, כי המנטליות
של יהודי מזרח אירופה הייתה, שאם יש לך רכוש או עושר כלשהו, תמיד ניתן יהיה לקנות
את חייך או את מזונך. וכל העת הזכירו לנו במגפון לא להשאיר אצלנו כל תכשיט או דבר
ערך כלשהו. כיון שהצלחתי להציל כמה תכשיטים רבי ערך בתוך ממחטה, וכמובן פחדתי
להכניס ממחטה זו עמי לתוך בית הכנסת, ביקשתי לצאת לשירותים, שהיו מחוץ לבית הכנסת,
והסתרתי את הממחטה מתחת לאבן.

כאמור השאירו אותנו על
מושבי בית הכנסת כל הלילה, ובבוקר החלו צעקות וצרחות שקראו לנו להסתדר בחמישיות.
לא ידעתי כיצד לקחת את הממחטה שלי בחזרה, אז שוב ביקשתי מהשוטר לצאת לשירותים.
הצלחתי לאסוף את הממחטה וחזרתי לשורה שלי, ואז הצעידו אותנו מרחק רב לאורך כל העיר
מבית הכנסת ועד לתחנת הרכבת. עברנו ליד הבית בו גדלתי, ואני זוכרת היטב את
התושבים, שכבר השתלטו לנו על הבית, עומדים בפתח וצוחקים.

הגענו לתחנת הרכבת
והוכנסנו לקרונות בקר, איני יודעת כמה בכל קרון או כמה קרונות היו. בקושי היה לנו
מקום לשבת. היה עמנו קשיש שנפטר במהלך הנסיעה, איש זקן שהייתה לו חנות חרסינה
בעיר. איני זוכרת אם היו לנו מים, או מה אכלנו. סביר להניח שהיה לנו משהו בתיקים,
שעדיין נשאנו עמנו. ואז הגענו ליעדנו, לאושוויץ, שם סולקנו מתוך הקרונות בצרחות raus, raus.

נאמר לנו שעל הגברים
לפנות לצד אחד והנשים לצד שני, ושוב סידרו אותנו בחמישיות.

סליחה, שכחתי לספר שלא
ידענו מה לעשות עם הממחטה שהכילה את כל התכשיטים. דודתי הציעה לי להסתיר אותה בתוך
צנצנת הריבה. במהלך ההסתרה נתקלתי במתנה שקיבלתי ליום הולדתי ה-16, ולא הצלחתי
להביא את עצמי להיפרד ממנה. תמיד אהבתי אותה. היה זה לב קטן מזהב, ובתוכו אבן ברקת
בצורה של תלתן בעל ארבעה עלים. הכנסתי את התליון לפי, והסתרתי אותו שם.

נעמדנו בחמישיות. אני
עמדתי ליד דודתי, והיא עמדה ליד אישה שהחזיקה בתינוק בן 3 שבועות. הכרנו את משפחתה
היטב, הייתה זו בתו של הקשיש שנפטר בקרון במהלך הנסיעה, המשפחה בעלת חנות כלי
החרסינה. הצעירה התקשתה להסתדר עם התינוק והמזוודה, מאחר שבעלה הופרד ממנה. הצעתי
לעזור לה, באומרי שיש לי כוח להסתדר גם עם התינוק וגם עם התיק שלי, ואכן לקחתי
ממנה את התינוק, והיא החזיקה שני תיקים קטנים.

כאשר עמדנו בשורות,
ראינו גרמני ענק, או לפחות לנו הוא נראה ענק, שפסע לעברנו. לידו עמדה אישה, וראינו
שחלק מהאנשים מופנים ללכת ימינה וחלק שמאלה. ככל שהוא התקרב, וכבר היה במרחק של
שתיים-שלוש שורות ממני, דודתי חטפה ממני את התינוק, ללא כל סיבה נראית לעין.
כשהתקרב אלינו הגרמני, הוא היכה בשוט ביני לבינה, שלח אותה לצד אחד ואותי לצד שני.
כשהבטתי לאחור לראות אם היא מגיעה אחרי, איש אחד תפס אותי ודחף אותי מתוך השורה.
ואני זוכרת שצעקתי אליו, כי היה לו טלאי מגן דוד צהוב, (דרך אגב, זה היה החוק
היהודי השלישי, שכולנו חייבים לענוד טלאי צהוב של מגן דוד): "איך אתה יכול
לעשות זאת ליהודי?" והוא ענה "לכי, לכי". והלכנו, כל מי שצווה ללכת
לכיוון שלי. הסתדרנו בשורות ברחוב אחר, שוב בחמישיות. והמגפון החל לצעוק שוב.

לא ראיתי את האנשים
שהלכו, למיטב זכרוני ימינה (רבים טוענים שזה היה להיפך, שהם הלכו שמאלה ואנחנו
ימינה). אני דווקא זוכרת שאנחנו הלכנו שמאלה. אף אחד מהם לא הלך בעקבותינו. המגפון
הכריז שאם יש אישה בהריון או מבוגרת, הם יסייעו לנו ויסיעו אותנו ברכב ליעדנו. אף
אחת לא זזה. כשהכול נרגע מעט, נכנסנו לחדר ענק והורו לנו להתפשט. ואינני יודעת אם
אתם יכולים לדמיין זאת, בעולם תרבותי, להיכנס לברבריות שכזאת: נשים מתפשטות, וברור
שאין סיכוי שהן תסכמנה להסיר גם את בגדיהן התחתונים. והשוט מצליף בכולן, ועדיין
סירבנו להתפשט. הגיעו כבר אלי ואני נותרתי בחזייה שלי, וסירבתי להסירה. איש גבוה
ורזה, שעד היום אני מאמינה שהוא היה הונגרי, סטר לי על לחיי ובאותו רגע התליון,
הלב הקטן, נפל לי מהפה.

לאחר 61 שנה, נכדיי ובני
זוגם, הזמינו אותי לתה. נכדי הבכור עמד לעלות ארצה, ויום הולדתי קרב. יצאנו יחד,
והם הגישו לי קופסת תכשיטים. איני יכולה לתאר לכם את הרגשתי ברגעים אלו. התליון
שהם נתנו לי הוא כמעט אחד לאחד העתק של התליון ההוא שאבד לי באושוויץ, ואיני חושבת
שמאז הסרתי אותו אי פעם מצווארי. הילדים סיפרו לי שציירתי להם אותו פעם, אפילו
אינני זוכרת את זה.

סידרו אותנו בשורה
עורפית והלכנו דרך מעבר, שם היו כסאות. התיישבנו, ומאחורי כל כיסא עמדה בחורה עם
מספריים וקוצצים, לא יודעת בדיוק מה הם היו. כשהתיישבתי, היא החלה לגלח את שיער
ראשי. אחד מאנשי האס-אס ניגש אלי, ואמר לי "תזכי להשאיר את שיערך אם תבואי
איתי". ידה של הבחורה הייתה על כתפי, הדברים התרחשו מהר כל כך, ובאותו הזמן
לא היה לי מושג מה עומד לקרות בשלב הבא. אבל הרגשתי שידה סוחטת את כתפי, והבנתי.
ואמרתי "לא, תודה, אלך עם כולם". הוא לא היכה אותי, הוא לא עשה דבר. הוא
פשוט התרחק. הבטתי בבחורה והיא הנידה בראשה. אני חושבת שהיא הייתה סלובקית.

גילחו אותנו וקילחו
אותנו, ובצד השני של חדר המקלחות היו ערמות של בגדי פסים שהם חילקו לכולם. התלבשנו
והוכרחנו לצאת לחצר שוב. לא תאמינו, אבל כשהבטנו אלה באלה כולנו פרצנו בצחוק.
ראשית, היינו קרחות. שנית, הבנות הגדולות קיבלו שמלות קטנות מדי, והבנות הקטנות
קיבלו שמלות גדולות מדי, וזה היה מראה מבדח מאד.

כשהגענו לקסרקטין
כולנו החלפנו בגדים זו עם זו, ואף הכנו חגורה מחלקה התחתון של השמלה, כיון שזה בכל
זאת היה גדול מדי עבור חלקנו, וכך זה נראה יותר נורמלי. בקסרקטין היו דרגשים או
ספסלים, עליונים ותחתונים, בגודל של כשש רגל על שש רגל (כמטר שמונים על מטר
שמונים), הוא היה מרובע. בשלב ההוא היינו 12 נשים על כל דרגש, כמו סרדינים. שש
בכיוון אחד ושש בכיוון ההפוך. אחת הבנות הייתה באמצע לימודיה בשירת אופרה, והיא
החלה לשיר "האידישע מאמע". זה היה בלתי ייאמן.

איני יודעת אם היה זה
ערב או בוקר, אנשים נבחרו ללכת להביא את האוכל. הגיע קרש ועליו לחם ומכלים גדולים
של מים, כי זה מה שהיה המרק: מים עם קצת תפוחי אדמה וזה כל מה שהיה. ושמתי לב
שהלחם הגיע פרוס לעשר פרוסות, כאשר בכל דרגש היינו 12 בנות. וקרה המקרה שאני פתחתי
את פי והעזתי לשאול מדוע הגיעו עשר פרוסות כאשר אנחנו 12 בנות. הייתה זו הפעם
האחרונה שפתחתי את פי לדבר למשך 11 וחצי החודשים בהם שהיתי במחנה. הוכיתי קשות
ולמדתי את הלקח.

איני יודעת מדוע אבל
הקסרקטין שלנו היה בבידוד במשך כמה שבועות. לא עשינו כל עבודה. רק קמנו להתפקד
(בגרמנית: zelapel ) בחמישיות כל בוקר או בכל פעם שהאזעקה נשמעה כי
מישהו ניסה לברוח. עמדנו כך שלוש או ארבע שעות בכל פעם, תלוי בהתקדמות הספירה. אם הכול
הלך חלק, נדמה לי שזה ארך כשעה וחצי או שעתיים, וכנ"ל בערבים. בוקר וערב.
הקומנדו היו נכנסים מבחוץ ובודקים שכולם נמצאים.

החלק הגרוע ביותר
בתקופה ההיא, מבחינתי, ואני מאמינה שגם עבור כל האחרות, היה המזון, שהיה בלתי
אכיל. בערב קיבלנו פרוסת לחם, פעם עם מרגרינה, פעם עם נקניק ופעם עם גבינה. זה היה
בלתי ניתן לבליעה. בלתי ניתן לאכילה. כמובן שאכלנו את זה מיד כי היינו רעבות מדי.

אבל בעצם החלק הגרוע
באמת של אותה התקופה, בתקופה המוקדמת של הבידוד, הייתה לקום כל בוקר ולמצוא בנות
תלויות על חוטי החשמל. הן לא עמדו בזה עוד. זו הייתה הדרך הקלה לצאת מזה.  לדעתי זו לא הייתה דרך קלה בכלל. לדעתי זו הייתה
הדרך הקשה ביותר לצאת מזה. אני חושבת שהן היו יותר אמיצות מכל האחרות.

בסוף תקופת הבידוד שוב
עברנו סלקציה. עבורי זו הייתה הסלקציה השנייה בחיי במחנה. כל מי שזכתה לשרוד את
התקופה ההיא בחיים, קיבלו מספר והוקצו לעבודה. אני הייתי אחת מהם. ניתן לי מספר
שקועקע על זרועי. עדיין הייתי באותו קסרקטין אך היו כבר פחות אנשים על כל דרגש
מאחר שחלקם נבחרו ללכת למשרפות.

לי ניתנה עבודה באחד
משלוש קבוצות הקומנדו שעסקו בבניית בית חולים גרמני מחוץ למחנה. צעדנו החוצה בכל
בוקר וחזרנו פנימה בלילה. העבודה הייתה קשה מאד מאד. אני אישית סחבתי שמונה עד
עשרה לבנים ביום מקצה אחד של אתר הבנייה לקצה השני. כבר היה יוני או יולי 1944
ואני הייתי כל כך כל כך צמאה. ובדרכנו הלוך ושוב עמד עץ תפוח, סליחה עץ אגס. והאגס
תלוי לו מעל לראשי, ואמרתי לבנות "אני לוקחת את האגס הזה". באותו הזמן הייתה
לנו קאפו, בחורה מצומקת, שידענו לפי המשולש השחור על דש הבגד שלה שהיא הייתה זונה.
היא הייתה מרשעת ביותר. כאשר העזתי וקטפתי את האגס, מרוב צמא, היא ראתה אותי, חטפה
אותו ממני והכתה אותי קשות

אני חייבת לומר לכם כי
כל הדברים האלה קרו לי, והייתי בת מזל לאורך כל הדרך, בכל אשר פניתי. עמדתי כעת
בפני הסלקציה הבאה שלי. באותה התקופה התיידדתי עם בחורה הונגריה מבודפשט, בשם
קלארי, אשר פיתחה ציסטה נוראית על השד. הגרמנים לא אהבו כתמים או ציסטות, ולפני
הסלקציה נפרדנו לשלום זו מזו. לרוע המזל הציסטה הייתה בצידה השמאלי. היינו צריכות
להתפשט ולשאת את בגדנו על זרוע ימין, ומנגלה ואישה בשם אמה גרייזר היו משמאלנו.
היינו כבר מוכנות ללכת כשאמרתי לקלארי: "מה זה משנה? את אבודה ממילא אם את
מחזיקה את הבגד בצד ימין. נסי להסתיר את הציסטה עם בגדייך ותראי מה קורה".
ותאמינו או לא, היא הצליחה לעבור, אבל לי את תפסו את הזרוע. עד היום איני יודעת מי
זה היה וגם אחרי שיצאתי מהמחנה לא ידעתי לומר מי זה היה שתפס את זרועי כדי לקחת את
המספר שלי, ואחד אחר אמר לו "עזוב אותה, תן לה ללכת". הייתי המומה, כי
מעולם לא ציפיתי שמשהו יקרה לי. צעדתי מאחורי חברתי, והייתה זו תחושה נהדרת להיות
בחיים באותו הרגע. איבדתי קשר אתה ולעולם לא ראיתי אותה אחרי כן. הקצו לי עבודה
במפעל בשם וייבראי לייצור חלקים לרובים. באותה תקופה חליתי בדיזנטריה קשה. היה כבר
דצמבר, והחלקים שייצרתי כמובן לא שווים כלום. האיש שתפקד כקאפו היה מניח עליהם את
רגלו כדי לנסות אותם, ואם הם לא היו חזקים מספיק ונשברו, חטפת מכות. שלי כמובן
נשברו, לקראת סוף דצמבר, הייתי חלשה מדי כדי לבנות אותם כמו שצריך. לכל דבר
התלוותה סטירה. הוא החטיף לי סטירה ואמר מילה אחת: "טרנספורט". זהו. רק
מילה אחת "טרנספורט". לא ממש ידענו את משמעות המילה
"טרנספורט" באותה התקופה, כי אני אומנם ראיתי את המשרפות מעלות עשן מזה
זמן רב, כי הקסרקטין שלי היה צמוד למשרפות, במרחק רחוב אחד בלבד מהן. אבל לא ידעתי
מה זה אומר.

למחרת, נדמה לי שזה
היה ה-28 בדצמבר 1944 עברנו סלקציה נוספת. ואיכשהו עברתי בהצלחה יתרה. ישר לקרונות
הבקר. קור מקפיא, הרכבת מלאה עד אפס מקום, נסעה במשך כיומיים. אני יודעת שהגענו
לבלזן באחד בינואר 1945. היה לי קר כל כך. ברכבת הסרתי את נעלי. כל מה שהקצו לנו
אחרי הסלקציה הזאת היו מעילים חסידיים ממשי, קפוטה, שאיתם הגיעו החסידים שנלקחו
לאושוויץ. זה כל מה שלבשתי. רגליי היו כה קפואות שהסרתי את נעליי כדי לשפשף את
כפות רגליי. ואז נפתחו הדלתות וצעקות ה-raus, raus, raus החלו שוב. לא הצלחתי למצוא את נעליי. קור
מקפיא באחד בינואר 1945. השלג מגיע לי עד הברכיים ואנחנו מסתדרים שוב בחמישיות
ועלינו לצעוד. מעלי ראיתי גשר, ועליו עומדים כל הגרמנים וצוחקים כאשר עברנו. הרכבת
הגיעה לברגן ונאלצנו לצעוד 7 קילומטר למחנה.

כאן היו לנו דרגשים
בודדים. לא דומה בכלל לאושוויץ. באושוויץ היו שירותים וחדרי רחצה נפרדים. ניתן היה
ללכת אפילו לפנות בוקר כדי להתרחץ לפני zelapel, ולשמור על איזשהו כבוד עצמי אנושי. כאן היו
קסרקטינים עם דרגשים ושירותים ביחד, הכול הסריח נורא. בהתחלה עוד המשיכו לקיים את
המפקדים, zelapel.
מסביב הכול מלא ערימות על גבי ערימות של גופות. שלדים מעורבבים אלה באלה. הגענו מגיהינום
אחד, אבל זה היה גיהינום בלתי ניתן לתיאור. לא הייתה עבודה. לא היו קבוצות קומנדו.
לא היה אוכל. לא ניתן להתרחץ. ואפילו לא ניתן ללכת לשירותים כמו בן אדם.

בסביבות פברואר
חליתי.  גם התמלאתי בכינים בגודל בלתי ניתן
לתיאור. אם נגעתי בשיערי הן נפלו. לא יכולתי לזוז, ושוב הייתי בת מזל. השומרת
בביתן שלי אהבה אותי. היא לא הסגירה אותי למרפאה. לולא היא, אינני בטוחה אם הייתי
יושבת כאן היום.  אין תרופות או משהו אחר
להקלה. אל תשאלו אותי איך, נעדרתי מ-zelapel שוב ושוב, אין לי מושג איך אבל התחלתי
להחלים. עדיין לא יכולתי לדבר. אני זוכרת את הבחורה שמעלי אומרת עלי "היא
הבאה בתור על הערימה". ואני זוכרת את עצמי היטב חושבת לעצמי "לעולם לא
אהיה על הערימה הזאת. אני אצא מהגיהינום הזה!" הבראתי, פחות או יותר. כמעט
הצלחתי ללכת. ואני זוכרת יום אחד הגרמני נכנס לבקש עזרה בקבירת המתים. בשלב ההוא
היו כמה אוקראיניות בקסרקטין שלנו. הן הגיעו לא מזמן. אחת הבחורות קופצת מהדרגש
העליון ואומרת לו בבירור: "היום אתה מבקש ממני לעבוד, מחר אתה תעבוד
בשבילי!" איך הן ידעו, לעולם לא אדע. אבל הן ידעו שהבריטים קרובים מאד. וכך
גם האמריקאים.

אינני זוכרת באיזה שלב
התחילו צעקות וקריאות "הבריטים מגיעים, הבריטים מגיעים". הגרמנים נעלמו,
כבר לא ראינו אותם כמה ימים. לא היה שום דבר לאכול או לשתות. בלגן בכל מקום.
הצלחתי להתנדנד החוצה ולהישען על קיר הקסרקטין וראיתי טנקים נכנסים. לפחות חשבתי
שאלה היו טנקים. חשבתי כך עד ליום השואה ה-60, כשפגשתי את האיש הראשון שהגיע
לבלזן. הוא אמר לי "יקירתי, אלה לא היו טנקים, אלה היו ג'יפים". הוא היה
האיש הראשון שנכנס. הוא היה עם עוד שניים, וברגע שהם ראו את המצב הם יצאו בחזרה.

אוכל רק לומר לכם,
שאישית תמיד אהיה אסירת תודה לאנגליה. כשראיתי מה הם עשו עם הגרמנים באותו הזמן.
הם הכריחו את הגרמנים לקבור את המתים. הם נראו יותר גרוע מאתנו תוך שלושה ימים. הם
פינו את המחנה, הם הוציאו את מפקד המחנה להורג מיד, וכן את אמה גרייזר, האישה
הנוראית ההיא. הם נהגו לתת לילדים באושוויץ שוקולד לפני שהכניסו אותם לתאי הגזים.
והרופאים האנגלים עזרו להציל חיים רבים מאד. חיטאו אותנו וחיסנו אותנו בכל חיסון
אפשרי למשל נגד שחפת. הם היו חייבים להכניס סדר כלשהו לתוך המחנה, כי הם לא ידעו
כיצד להתמודד עם החצי חיים/חצי מתים. עד היום הזה אני מאמינה שהם נאלצו להרוג את
כל מי שהיה אז במרפאה, כדי שניתן יהיה להציל את מי שעוד היה אפשרי להצלה. הם גם
איבדו רופאים רבים בבלזן, והם סייעו לנו כמיטב יכולתם.

כנראה כיון שהם רצו
איזשהו סוג של סדר, הם לקחו קודם את הצ'כים לתוך ברגן, שם היה מחנה של שבויי מלחמה
שהיה בניין מלבנים עם מיטות קומתיים נורמליות עם סדינים וכריות וכל מיני
דברים.  אמרתי לעצמי "טוב, אהיה צ'כית
אבל אני חייבת לצאת מכאן". אז נרשמתי כצ'כית. תיקנתי את זה אחר כך, כאשר יחידת
הסעד היהודית הגיעה לצלה (celle) בגרמניה.

נתנו לנו אוכל. לצערי
הבריטים עשו טעות נוראית אחת: הם הותירו את מחסן האוכל פתוח, ואלה שיכלו ללכת והיו
בריאים מספיק, אכלו יותר מדי ומתו מזה. אלה שלא יכלו ללכת בעצמם לא יכלו ללכת
ולקחת אוכל לעצמם. ושוב הייתי בת מזל מהבחינה הזאת. לא מזמן פגשתי קרוב משפחה של מישהו
שאכן נפטר כך באותו הזמן. הם גם השאירו את השערים פתוחים, זו הייתה טעות נוספת כי
אלו שיכלו ללכת יצאו מהמחנה ונכנסו לכפר שלידו. הגרמנים ברחו משם והשאירו הכול על
השולחנות, אוכל וחרסינה והכול….

בכל מקרה, אני מאבדת
קצת את חוט המחשבות, אני מצטערת. זכרוני אינו טוב כפי שהיה. 

שהינו בברגן עד שהמחנה
התרוקן וכל המתים נקברו. הלכנו לצפות בהרס המחנה, ולהבות גדולות נזרקו על כל
קסרקטין, עד שהם שרפו כל אחד ואחד עד האחרון שבהם. אינני חושבת שנותר היום שם משהו
עומד מהמחנה המקורי. רק מצבת הזיכרון, וזו נבנתה הרבה יותר מאוחר. כשהייתי במחנה
בברגן, היו הסעות לעיירה קטנה בשם צלה, שלא הייתה רחוקה משם, כי הם עסקו בפינוי
הבניין ששהינו בו לחלוטין.  נלקחנו לצלה,
שם שיכנו אותנו באורוות, כי לא היה מקום אחר לקחת אותנו אליו. באורוות הללו חילקו
לנו אוכל וביגוד. בשלב זה כולנו כבר התחלנו להתאושש ולעמוד על רגלינו, ולהרגיש
פחות או יותר כמו בני אדם שוב.

הגיעה שמועה שיחידת
הסעד היהודית האנגלית עומדת להגיע ולטפל בנו ולעזור לנו, ושהם יוצבו בבית כנסת קטן
בעיירה. קבוצת בנות מתוכנו נהגנו ללכת לבית הכנסת הזה. שם פגשתי את מי שעמדה בראש
היחידה, אישה בשם ליידי הלויקס, שהביאה עמה נשים וגברים שדאגו לנו, טיפלו בנו,
חילקו לנו כל מיני דברים. הם גם ניסו לשכן אותנו בדירות גרמניות נורמליות, שם נוכל
לחיות בתנאי נוחות יחסית עד שנדע מה קורה אתנו. היא הקימה מעין מועדון קטן לשם
הלכו כל האסירים, היא הייתה מנגנת בפסנתר. הם הכינו לנו אוכל, ניגנו מוסיקה והיו
גם ריקודים. הלכנו לשם כל ערב. מובן שהשמועה על כך פשטה כנפיים והגיעה גם לכוחות
הבריטיים שהיו מוצבים בעיר, וכך הגיעו למועדון גם חיילים ואנשי חיל האוויר
היהודים. וכך פגשתי שם את בעלי.

הוא שירת בחיל האוויר,
וכיון שהגרמנים עדיין התנהגו באופן מחפיר והכול היה מאד לא יציב, החיילים הבריטים
היהודים היו מלווים אותנו הביתה מהמועדון בכל ערב. בשלב זה כבר גרנו בחדרים קטנים.
אני גרתי בחדר עם שתי בנות שהיו אחיות. הצעירה מביניהן הייתה בת 15 והשנייה בת 20.
גרנו יחד בחדר והפכנו לחברות.  החיילים
ליוו אותנו בערב בחזרה הביתה מהמועדון כדי שלא נצטרך ללכת לבד בחושך ברחובות.

החברה שלי חזרה
לרומניה לראות אם מישהו נותר שם בחיים, והשאירה את אחותה איתי. היא אמרה שהיא
תחזור ברגע שהיא תדע מה קורה, אבל לא רצתה לקחת אתה את אחותה הקטנה. היא הצליחה
להשיג מעבר. בשלב זה הגיע אלי כבר מברק מאחי דרך הצלב האדום שדיווח לי שאבי וכל
אחיי היו בחיים. מה שהייתי צריכה לספר לכם בהתחלה, זה שהמיקום שבו אני גרתי הפך
להונגריה, אבל היכן שכל שאר המשפחה עברה לגור נותר רומניה הישנה.  הם מעולם לא נשלחו למחנות השמדה אלא למחנות
עבודה. אחותי הייתה היחידה שכבר הייתה נשואה והיא חייה באזור שלי, עם בעלה ובנה
הקטן. הבעל נשלח למחנה עבודה. היא הוכתה מכות רצח לאחר שחיפשו אצלה במרתף דברי
ערך,  שכביכול היו לה, ולא מצאו דבר.  אינני מאמינה 
שבאמת היה לנו משהו כזה. אני חושבת שהיא נלקחה לאושוויץ עם בנה הקטן.

איבדתי לגמרי את חוט
המחשבה. אני ממש מצטערת. אה, כן, קבלתי מברק שבישר לי שאבי, אמי החורגת וכל אחיי
הבנים נותרו בחיים. איך הם מצאו אותי? אחד מאחיי הלך לבניין העיריה בעיר הולדתנו,
שם נתלתה רשימה של ניצולים. שמי היה כתוב לא נכון, אבל אחי החליט שזו אני, ויצרו
עמי קשר דרך הצלב האדום. כך קיבלתי שני מברקים בהם היה כתוב שהם כולם בחיים.
ניסיתי בכל כוחי לחזור הביתה. בשלב זה כבר לא רציתי בשום אופן להישאר ברומניה,
ותכניתי הייתה לעלות לישראל. החיים לא הסתדרו ככה. לא הצלחתי להגיע לרומניה.
בניסיון הראשון הצלחתי להגיע עד לגבול הצ'כי, שהיה עתה בידיים רוסיות. אני זוכרת
את שם העיר שוונדורף, בטח באזור סלזיה, והחזירו אותנו.  בניסיון השני האמריקנים החזירו אותנו
מפרנקפורט, ובניסיון השלישי פספסתי את הרכבת מברגן עצמה.

בשלב זה בעלי לעתיד
הציע לי נישואים והזמין אותי לחזור אתו לאנגליה. עניתי לו שאינני יכולה להתחתן אתו
עד שאראה את משפחתי. הוא בעצם היה כבר מאורס כשפגש אותי, וכשחזר מחופשתו הבאה בבית
דיווח לי שביטל את אירוסיו. הוא התחנן בפני לא לחזור הביתה. הייתי חייבת לנסות,
וזה היה הניסיון השלישי, הנסיעה שפספסתי בברגן. ואני זוכרת שבדרך חזרה אמרתי לעצמי
"זה כנראה הגורל, אלוהים לא רוצה שאחזור הביתה". ובאמת לא חזרתי מעולם.

ביוני 1946 יחידת הסעד
היהודית ערכה עבורי מסיבת אירוסין. התארסנו ובעלי הגיש טפסי בקשה לחיל האוויר עבור
חתונתנו. זה לא הסתדר. זה סיפור ארוך מאד, כי התחתנו 4 פעמים ולא אספר לכם את כל
השתלשלות העניינים.  

בתקופה ההיא חליתי.
התמוטטתי יום אחד בפתח בית החולים. הם הכניסו אותי. היה לו מפקד סקוטי נחמד מאד.
בעלי השיג לי רופא  גרמני בשם ד"ר
בומקא.  לאחר צילומים ואלוהים יודע איזה
בדיקות נוספות אובחנתי כחולה בשחפת.

התחתנו בגרמניה אחרי
כל זה, שכחתי לומר לכם. הרב שהשיא אותנו נקרא ד"ר דנציג. התחתנו במקום בשם
באדהרזבורג. בעלי הוציא את כל כספי המענק שקיבל מחיל האוויר כדי לקחת אותי לשם,
כדי שאוכל להחלים.

זה היה מקום נופש של
יהודי גרמניה. בעלי קיבל חופשה מחיל האוויר ונפשנו לנו שם. אחרי החתונה הוא חזר
לחיל האוויר ואני חזרתי לחדר בו התגוררתי.

נסענו מרחק רב כדי
שנוכל להתחתן, איני יודעת כמה קילומטרים נסענו להתחתן וחזרנו לבאדהרזבורג,  זה היה בנובמבר, והייתי רטובה  עד לשד עצמותי, קפואה מקור, חוטפת כבר הצטננות,
בבית הכנסת הקטן (מקווה) שצריך לעבור לפני שמתחתנים. כל מה שאני זוכרת משם זה שאני
בבית הכנסת אבל אני לא שם באמת. אני בבית הכנסת בעיירת מולדתי, ואימא שלי עומדת
מעלי ושמה את ידה על ראשי. ואמי אומרת לי "אל תדאגי יקירה, הכול יהיה
בסדר". ובשנייה אחרי כן דליים של מים שטפו אותי. איני יכולה לתאר לכם איך
הייתי ביום חתונתי.

לא הצלחתי לקבל היתר
כניסה לאנגליה, וחמותי ניסתה לסדר את כניסתי בתור עוזרת הבית שלה.

אנסה לקצר.

הגעתי לאנגליה. נכנסתי
להריון כמה פעמים אך איבדתי את התינוק פעם אחר פעם. בסוף כאשר בני הבכור נולד,
סבלתי מהתמוטטות עצבים. הגעתי לטיפול פסיכיאטרי בבית החולים, אבל הייתי במצב קשה
ולא ממש שיתפתי פעולה. בסופו של דבר היה הרופא צריך לאיים עלי שאם לא אדבר אתו,
הוא יכריז עלי כעל אימא של כשירה וייקחו ממני את התינוק. באותו הרגע החלטתי שאני
חייבת לצאת מזה, ועברתי את הטיפול כמו שצריך, כדי שישאירו את בני בחזקתי.

 היינו צריכים להינשא שוב, כמובן. כאשר בני כבר
היה בן חמש בית הכנסת דרש מאתנו להתחתן שוב. הם לא קיבלו את הכתובה שלי. מה שמצחיק
הוא שהרב הספרדי באותה תקופה היה יוגוסלבי שהיה אמור להבין את המצב, אך סירב
להבין.

כך יצא שהבחורה שייצגה
את אמי מתחת לחופה בגרמניה, מיחידת הסעד היהודית, הייתה באותו הזמן באנגליה והיא
סייעה לי עם החתימות ועם התמונה. זה הסיפור שלי, פרט לעוד משהו שהייתי רוצה לומר
לכם ושתזכרו: יש לי משפחה נהדרת. היה לי בעל מדהים. הוא היה אבא מדהים וסבא מדהים.
אני רק ניצולה אחת. יש לי שני ילדים, 4 נכדים נפלאים ומצליחים, חמישה  "וחצי" נינים יפהפיים מהממים.
הכפילו זאת בששה מיליון ואז תבינו את האובדן שעמנו חווה.

אני בת מזל ואני חושבת
שהיה לי הרבה מזל לאורך כל הדרך. כבר שמעתי סיפורים הרבה הרבה יותר נוראיים משלי.
איני מצפה מכם להבין, כי המוח האנושי התרבותי אינו מסוגל להבין מה התרחש.

אספר לכם עוד סיפור
קטן אחד. הייתי בהריון עם בתי אחרי הרבה הפלות, והיא שכבה במנח עכוז בתוך הרחם.
הייתי במעקב בבית חולים טוב מאד באנגליה. ורופא אמריקאי צעיר אמר לי "גברתי
אני יכול לסובב את התינוק בשבילך אם תוכלי להירגע". אמרתי לו שאין בעיה. ותוך
כדי שהוא הפך את התינוק בתוך הרחם הוא אמר "אני רואה שהיית במחנה
ריכוז". אמרתי לו שכן, ואז הוא הציע לי להסיר את המספר המקועקע על זרועי
בניתוח פלסטי, בתנאי שאכתוב את הסיפור שלי. פרצתי בצחוק. שאלתי אותו מה לדעתו תעשה
לי ההסרה של המספר מזרועי, והאם הוא יכול לעשות הסרה דומה מהמוח שלי." ולגבי
כתיבת סיפורי", אמרתי לו, "עבורך יהיו אלה נקודות שחורות על נייר
לבן". אני עדיין מאמינה בכך. עדיין איני מצפה מהמוח התרבותי להבין זאת בכלל.
אני רק מבקשת מכם לחשוב על 6 מיליון אנשים. אל תאשימו אותנו שנכנסנו למחנות כצאן
לטבח. בדור שלי, ובכל הדורות שקדמו לנו, אולפנו ללכת תמיד עם ראש מורכן. יש לכם
חופש כאן בארצכם הנהדרת. אל תשכחו אותם. תפילה אחת בשנה, נר אחד בשנה. היו ביניהם
מיליון וחצי ילדים.

תודה שהקשבתם.

שרביט הפעם הראשונה ש…..

 

קיבלתי שרביט מאנדרוניקי,
נ*גה
וקיימן
ואפילו לא ידעתי…..כי רוב השבוע לא היה לי אינטרנט, עדיין, או שהיה לסירוגין….

וגם הייתי די עסוקה
(אבל זה בפוסט נפרד).

החלטתי לספר על הפעם
הראשונה (והאחרונה!) שהתערבתי ביחסים שבין בעל לבין אשתו.

יש לי חברה טובה כבר
שנים רבות, נקרא לה תמר.

תמר השתתפה בפרויקט שבראשו
עמד מישהו שעבד איתי באותה התקופה, נקרא לו זיו.  זיו
היה נשוי כבר כמה שנים טובות כאשר הכיר את תמר. אז עוד לא היו להם ילדים.

תמר אהבה מאד לעבוד עם
זיו, העריכה אותו מאד ובאיזשהו שלב התחילה ממש להעריץ אותו.  וכמו שהדברים האלה קורים לפעמים, התאהבה בו. היא
ידעה שזו אהבה חד צדדית, ושזיו נשוי (נראה היה באושר), ושזו אהבה בלתי אפשרית –
אבל הלב רוצה מה שהלב רוצה.

כאשר אשתו של זיו
נכנסה להריון תמר לקחה זאת מאד קשה. כאילו הבינה באותו הרגע שזהו, הנישואים האלה הם
עובדה מוגמרת, ואם היה לה מתי שהוא סיכוי אצלו – כעת הוא נעלם סופית.

אהבתה הנכזבת של תמר אל
זיו נמשכה מספר שנים, ובמקביל היא ניסתה, והצליחה, לנהל מערכות יחסים רומנטיות
אחרות – אבל הלב כנראה נותר שבוי, והכמיהה לזיו לא פסקה.

אני לא ידעתי אז אם זיו
מודע בכלל לאהבה העוצמתית הזאת שלה אליו (הייתי די תמימה, האמת, למרות שכבר הייתי
נשואה, והאמת שגם היום אני לא תמיד רואה דברים כאלה), אבל כנראה שהוא ידע גם ידע.

לא אפרט יותר מדי את
השתלשלות העניינים אבל כמה שנים אחרי כן, התממש הרומן בין תמר לזיו. אינני זוכרת
את התדירות או את האינטנסיביות של היחסים, אבל אני יודעת שהוא נמשך מספר שנים.

ואז תמר הכירה את יואב.
והם התאהבו. ועברו לגור יחד. והחליטו להתחתן.

אינני יכולה לתאר את
האושר שחשתי כאשר זה קרה.

כל כך רציתי שתמר תהיה
מאושרת, והיא סוף סוף מצאה את אהבת חייה, והתחתנה.

אבל זיו לא הפסיק את
הקשר עם תמר, המשיך להתקשר אליה ואם אינני טועה רצה גם להיפגש. למרות שמרגע שתמר
הכירה והתאהבה ביואב היא הפסיקה כמובן את הרומן עצמו, היא עדיין שמרה לזיו חסד
נעורים, ולא ניתקה אתו כל קשר.

והתברר שיואב מאד מאד
קנאי, ומאד לא מצא חן בעיניו הקשר של תמר עם זיו. אם אינני טועה, היה זה רקע
למריבות רבות בין יואב לתמר, ואני (תמימה שכמוני) חששתי שזה יביא לקרע ושבר
בנישואין, והחלטתי – אלוהים יודע למה – שאני חייבת לעשות משהו.

כתבתי לזיו מכתב
אנונימי, במכונת כתיבה (לא היו אז מעבדי תמלילים….) כדי שלא ניתן יהיה לזהות את
הכתב. איני זוכרת כמובן בדיוק את הנוסח אבל זה היה בערך משהו כזה:

"יחסיך עם ת',

עליך לנתק מיד את
יחסיך עם ת'. אם לא תנתק מידית את יחסיך עם ת' תהיינה לכך השלכות קשות ותיאלץ לשאת
בתוצאות"

או משהו דומה. זה היה מזמן.

זה היה מכתב, במעטפה
עם בול, לא היה אז דואר אלקטרוני. שלחתי את המכתב למקום העבודה של זיו, כמובן ללא
כתובת השולח, וגם שלחתי אותו מתל אביב,  שם
עבדתי אבל לא גרתי שם, כדי שלא ניתן יהיה לקשר אותו אלי בשום דרך.

אחרי כמה שנים הבנתי
מתמר שזיו סיפר לה על המכתב. בהתחלה הוא חשב שמדובר במשהו שקשור לעבודה, בכלל. אבל
אז הבין שהכוונה ב-ת' זו היא, כנראה נבהל שמישהו יספר לאשתו על הרומן שהיה, ובאמת
ניתק עמה את הקשר.

אני אפילו לא זוכרת
מתי גיליתי לה שזו הייתי אני, או שהיא ניחשה לבד. למזלי היא לא מספיק כעסה עלי
בכדי לנתק איתי את הקשר !!!

אינני יודעת מדוע
חשבתי שמתפקידי להתערב שם, כנראה שבאמת חששתי שהקשר הזה יביא לקרע בנישואים של תמר
ויואב, ולא סמכתי מספיק על חוסן היחסים ביניהם. כאמור – הייתי צעירה ותמימה מאד. לימים
ראיתי שאהבתם שרדה כמה וכמה משברים נוספים, והכאתי על חטאי לא פעם שהעזתי בכלל
להתערב. לשמחתי לא נגרם שם נזק.

אין צורך לומר – זו גם
הייתה הפעם האחרונה אי פעם שהתערבתי ביחסים בין בני זוג!

 

אני מעבירה כעת את
שרביט "הפעם הראשונה שלי" אל

voyager

עדה

אמבטית שמש

Jenny10

 

 

 

 

הסאגה הבלתי גמורה של תקלות האינטרנט

אז לא ממש בא לי ודחיתי ודחיתי אבל מרגישה שאני חייבת לספר על סאגת תקלת האינטרנט שאני חווה בחודש האחרון…..ובעצם בשנה האחרונה.

כאשר עברנו לבית הזה ביישוב הזה קיבלנו קו בעל מהירות גלישה של 15 מגה. ולא היו תקלות. 

בינואר 2013 קבלתי טלפון מבזק, שהציע לי לשדרג ל-30 מגה ללא עלות נוספת. פי שתיים מהירות ללא עלות נוספת, לא תיקחו?

זה לא מדויק שזה היה ללא עלות נוספת, כי הייתי צריכה להחליף את הנתב (ראוטר) כדי שיתמוך במהירות הגלישה החדשה. 17 ש"ח בחודש. 

ההגדרה, למי שלא יודע, היא "עד 30 מגה". זה כמו שיש מבצעים בחנויות. "החל מ …% הנחה" או "עד % הנחה"….אותיות קטנות. 

מודה ומתוודה, לא ממש עקבתי אחר המהירות בפועל. היום אני יודעת שמעולם לא קבלנו יותר מ-20 מגה, אבל יותר גרוע מזה: מידי פעם האינטרנט היה פשוט קורס. "יוצא מסינכרון" הוא המושג המקובל אצלם בבזק. 

ההנחייה שלהם היא לנתק את הנתב מהחשמל ולהחזיר אותו, ובדרך כלל זה עזר. 

שוב אני מודה ומתוודה – לא ממש עשינו מזה עניין, משום מה.

איזה לקוחות נוחים אנחנו. פראיירים? אולי. 

ביולי 2013 (חצי שנה אחרי?) קבלתי שוב טלפון מבזק, שוב הצעה לשדרג את המהירות, הפעם ל-40 מגה. שוב ללא עלות נוספת. לא אקח? וודאי שאקח. לא משנה שבטפשותי לא בדקתי בכלל אם אני מקבלת את ה-30 מגה שהבטיחו לי עד כה.

הסכמתי, ודאי שהסכמתי. רכשתי נתב חדש, ודאי שרכשתי. 21 ש"ח בחודש. 

עכשיו כמות הנפילות התגברה. אבל אני ממושמעת. מוציאה את הנתב מהחשמל, מחזירה אותו, ממשיכה לעבוד בשקט. מדהים אותי…איזו לקוחה האבלה אני. 

עד שהגיע סוף מרץ, תחילת אפריל – והניתוקים התגברו. כמה פעמים ביום, לפעמים למשך דקות, לפעמים למשך שעות ארוכות. 

ואז סוף סוף פתחתי תקלה. ועוד תקלה. ועוד תקלה.

והגיע טכנאי. ועוד אחד. ועוד אחד. ועוד אחד…..

ובינתיים T הפסיד המון שעות עבודה מול חו"ל (שיש לו שם עסקים) ומול לקוחות פוטנציאליים בארץ שהוא ביקש להדגים להם כיצד מתחברים מרחוק למערכת האזעקה ומצלמות האבטחה….ולא ניתן היה כי לא היה כאן אינטרנט….. 

ולא ניתן היה להוריד סרטים מה-VOD

ולדבר עם הבן שלנו בסקייפ, או הורי….הנמצאים כולם בחו"ל?

וסתם לגלוש להנאתנו…

חודש שלם! 

ובסוף הטכנאי האחרון שהגיע אמר בכנות: הקו שלכם לא מסוגל לסחוב יותר מ-20 מגה. אין לכם ארון סעף קרוב עם סיבים אופטיים. ארון הסעף שלכם רחוק והכבלים אליו הם ארוכים ומפותלים ומנחושת (הטכנולוגיה הישנה)…..אין סיכוי. והורה לבזק לשנמך לנו את הקו ל-20 מגה. לא 40, לא 30 – 20! 

ו"לזכות אותנו בחודש אינטרנט" על חודש התקלות האחרון. וזהו.

ומה עם כל השנה וחצי שבה אנחנו כביכול 30 או 40 מגה אבל בפועל לא? והניתוקים? 

ומה עם אובדן ההכנסה?

והשיבוש בחיים? ועוגמת הנפש?

לא, זה הם לא יכולים לתת. עלינו לפנות לתלונות הציבור של בזק.

ובכן, אתמול פנינו.

ובמקביל התחלנו לבדוק את החבילות של הוט. 

אומנם אני לא רוצה את הטלויזיה של הוט, אבל יש חבילות דאבל – אינטרנט וטלפון, בעלויות דומות לבזק ובתיאוריה לפחות, במהירויות גלישה גבוהות יותר. 

המשך יבוא…..