ארכיון חודשי: יוני 2014

סופשבוע ספונטני עם הנכדים

לפני כמה חודשים סיפרה לי בתי שהם קבעו עם בייבי סיטר קבועה בכל יום חמישי בערב, כך שיוכלו לצאת קצת להתרענן משגרת השבוע – עבודה/ילדים – לראות סרט, להיפגש עם חברים….


בפועל הם לא ניצלו את זה מספיק.


בפועל חתני כן נפגש עם החברים שלו למשחק הפוקר השבועי בימי חמישי בערב


אבל בתי בדרך כלל עייפה ומעדיפה ללכת לישון מוקדם, ולעיתים רחוקות קובעת להיפגש עם חברות


אני זוכרת את החיים האלה – כל האנרגיות מתועלות לעבודה ולילדים….ולא נשאר כלום לעצמי. הייתי שם. זה לא עשה לי טוב.


לא הייתי רוצה את זה עבורה.


ואז ביום רביעי האחרון החלטנו בספונטניות שהם ישאירו אצלנו את הנכדים ביום ששי, אחרי ארוחת הערב, ויצאו להם לבלות עם חברים.


הם עשו עבודת הכנה לחכמוד, כמובן, שהנה ביום ששי הקרוב הם נשארים לישון אצל סבא וסבתא. כמה כיף יהיה…


לנשמותק עדיין מוקדם להסביר דבר כזה, למרות שרמת ההבנה שלו (וגם הדיבור שלו) ממש מדהימה….


ובאופן כללי, הוא שמח לעשות כל מה שחכמוד עושה. לטוב ולרע.


אז אתמול הם הגיעו, עם תיק ללילה ותיק לבריכה למחרת – ומאד מאד שמחו להישאר אצל סבא וסבתא.


אכלנו ארוחת ערב כולנו יחד: הכנו קציצות מטוגנות, פתיתים, פשטידת תרד עם גבינת עיזים, סלט ומרק שעועית צהובה קר על בסיס חלב, (עם תוספת כרוב חמוץ) – מתכון הונגרי מהבית הטרנסילבני של T, וכמובן אבטיח לקינוח (ואצבעות קינדר לקטנטנים).


אחרי הארוחה הלכו בתי וחתני, ואנחנו המשכנו לשחק עם הנכדים ולהכין אותם לשינה. 


כבר בסיפור לפני השינה נשמותק נרדם לו על הספה ו-T לקח אותו למיטה, ודקתיים אחריו הלך לישון גם חכמוד.


הוא קצת פחד, ורצה שאשאיר את דלת החדר שלהם פתוחה…אבל הסברתי לו שאם נשמותק יתעורר ויתחיל להתהלך באמצע הלילה


הוא עלול ליפול במדרגות – אז חייבים לסגור את הדלת. הבטחתי שאנחנו שומעים באינטרקום כל מה שקורה בחדר,


ובכל מקרה שהוא יקרא לנו מייד נגיע.


וכך היה.


תחילה הוא התעורר וביקש לעשות פיפי (כל הכבוד!) ו…לצחצח שיניים (?!). נכון, באמת שכחנו לצחצח להם שיניים לפני השינה….


כל הכבוד לחכמוד!


אחרי כמה שעות (לאחר ש-T ואני כבר נרדמנו) הוא קרא לי לכסות אותו…


ואז מתי שהוא נשמותק בכה מתוך שינה (אני זינקתי אבל כשהגעתי לחדר ראיתי שהוא בכלל לא התעורר מזה)


והיו עוד אי אילו רעשים שגרמו לי לקום ולבדוק שהכול בסדר


כך שלא באמת ישנתי הלילה – אבל זה רגיל כשהם נמצאים. זה לא הם, זו אני. מתוחה מדי, דרוכה מדי. בסוף אולי זה יעבור לי.


בשש ורבע נשמותק התעורר בבכי קל, וכשנכנסתי לחדר חכמוד מיד שאל "כבר בוקר? אפשר להתעורר כבר?" וכשעניתי שכן, שניהם רצו אלי בשמחה והתחלנו את היום.


הם שיחקו להם בחדר שלנו בזמן שהתרחצנו, והחלפנו להם בגדים לקראת הבריכה.


ירדנו לסלון והם אכלו ארוחת בוקר מפוארת ש-T הכין….


ואז נסענו כולנו לבריכה.


השתעשענו אתם בבריכה של הקטנים (היא מוצלת והם יכולים לשחק שם באופן עצמאי, תוך השגחה צמודה כמובן), ועל הדרך זללו גם אבטיח.


בהמשך גם בתי וחתני (שהתעוררו להם בסבבה בתשע בבוקר) הגיעו, עם ג'חנון וביצים ורסק עגבניות….חגיגה.


בשתיים עשרה נישקנו וחיבקנו את כולם לשלום, הלכנו להתקלח והשארנו אותם שם שימשיכו לכייף.


בבית הרבצתי סייסטה של שעה וחצי! 


אחלה סופשבוע עם הנכדים חיוך

מתכון מבית סבתא לריבת חלב (dulce de leche) ואלפחורס

קיבלתי השראה מאליפל לתת כאן את המתכון של סבתא שלי לריבת חלב, ועל הדרך גם עוגיות אלפחורס (שכידוע, ריבת חלב dulce de leche) היא אחד מהמרכיבים שלהם:

 

ריבת חלב (dulce de leche)

 

חומרים:

3 ליטר חלב

800 גרם סוכר

חצי כפית שטוחה(!) סודה לשתייה

 

אופן הכנה:

לצקת את החלב לסיר ולהוסיף את הסוכר ואת הסודה תוך כדי בחישה

להרתיח את התערובת על אש בינונית תוך כדי בחישה

עד שמתחיל להיראות קצף, וצבע העיסה הופך לחום בהיר

להקטין את האש ולהמשיך לבשל תוך כדי בחישה עוד 10 דקות

לצנן

 

אלפחורס

 

חומרים:

200 גרם חמאה (אם רוצים פרווה זה יכול להיות מרגרינה)

300 גרם סוכר

2 חלמונים

2 ביצים

350 גרם קורנפלור

150 גרם קמח

2 כפיות אבקת אפייה

 

חבילת קוקוס טחון

 

אופן ההכנה:

לערבב את כל החומרים עד להיווצרות בצק (פריך), ללוש את הבצק , לרדד אותו ולקרוץ ממנו עיגולים לעוגיות

לאפות בתנור בחום בינוני במשך 10-15 דקות

להסיר בעדינות את העוגיות מהתבנית בעודן חמות

 

למרוח ריבת חלב על תחתית כל עוגייה ולצרף אותה לעוגייה נוספת (להכין "כריך" משתי העוגיות ומהריבה)

לפזר מעל לעוגיות המוכנות קוקוס טחון

 

בתיאבון חיוך

 

אימונים #4

הכנתי חדר אימון. 


זה אומנם החדר של בני, אבל הוא הרי בחו"ל 99% מהזמן, וגם כשיגיע – יש עוד חדר "אורחים" – אפשר יהיה להסתדר.


הכנתי פינת אימון מקסימה (לדעתי) – שתי כורסאות קטנות ושולחן קטן….


פיסית אני מוכנה.


אני יושבת בחדר האימון ונושמת. עושה "ישיבה שקטה". עוד מעט זה יתחיל.


המורה שלי עובדת על שיבוצים של מתנדבים למתמחים (שזה אנחנו) ואני יודעת על שתיים מחברותיי לקורס שהיפנו מישהי אלי.


עוד מעט זה מתחיל ואני מתרגשת ומשקשקת בו זמנית.


יש לי גם מתאמנת חדשה שלא דרך בית הספר, והיא כנראה תהיה המתאמנת הראשונה ראשונה ראשונה שלי – ואני מתרגשת מאד.


בתחילת השבוע חלמתי באחד הלילות סיוט קטן בו חדר האימון שהכנתי פרוץ לגמרי החוצה- נעלמו חלק מהקירות – ובחוץ הכל אפרורי ומלא עזובה, וחתולי רחוב פולשים לי לחדר….ואני חוששת שהחתולים שלי יברחו החוצה…


 


ופתאום מתחילים לחלחל פחדים מסוג אחר. 


פתאום אני מבינה ש-T מתלהב מזה שאני מתחילה לאמן, ואני מתחילה שיחות שלמות בראש שלי – של מה הוא מצפה ממני, והאם הוא מצפה שאפרוץ בקריירה חדשה….ואולי הוא כבר סופר את הכסף….


כל מיני שיחות (שלא מתנהלות אתו בפועל) שעושות לי הרבה רעש בראש.


ואני לא מצליחה להגיד כלום. לא מצליחה לשאול מה הוא בעצם מצפה.


לא מצליחה לומר לו ש….אין לי מושג לאן הולך כל זה.


ואם הוא זוכר הצהרתי כבר בהתחלה שאני הולכת לקורס הזה בשביל עצמי. בשביל ההתפתחות שלי. 


ושאני בעצם סיימתי לעבוד.


ונכון שבינתיים משהו השתנה, והנה אני לוקחת את הקורס הזה בשיא הרצינות ומבצעת את כל המטלות, ומתחילה סטאז' עוד מעט.


ובסטאז' אני בהחלט הולכת לאמן….וכבר קבעתי תור ראשון עם מתאמנת ראשונה…


אבל מי יודע מה יהיה אחרי הסטאז'….ואני לא רוצה להתחייב לכלום….ואין לי מושג איזו מאמנת אהיה בכלל, ואם אהיה טובה.


ואם יהיו לי לקוחות אחרי הסטאז'.


ואם ארצה בכלל לעבוד בזה….ובאיזה היקף…..


וכל השיחות האלה מתנהלות אצלי בתוך הראש.


 


ישבתי אתמול אצל המאמן שלי וסיפרתי על כל זה ועלה לי לחץ גדול בחזה, שטיפס ועלה במעלה הגרון אל הראש והציף לי את כל הפנים…


(גם עכשיו כשאני כותבת את השורות האלה מתחיל לכאוב הראש)…


והוא כמובן ביקש שאתייחס לגוף שלי, ואחליט באיזו מן התחושות שתיארתי אני רוצה להתמקד.


ותוך כדי שהוא שאל את זה, פתאום התחיל להעיק עלי דווקא הצוואר, והשכמות היו תפוסות….והבנתי שזה האזור שאני בוחרת להתמקד בו.


ישבתי שם עם עיניים עצומות, עם לחץ בחזה, ומחנק בגרון, וראש כואב, ופנים מוצפות ולוהטות…

וצוואר תפוס וכואב ושכמות תפוסות….


ונשמתי לי לאט.


והוא שאל איזה זיכרון או תמונה עולים.


ופתאום משום מקום מצאתי את עצמי עובדת בגינה אצל הורי בבית בהרצליה – הייתי בת 16 או 17 – אבא שלי מכריח אותי לעבוד אתו בגינה.


חם ואני מזיעה וכפופה מעל היבלית שאני מנקה והדשא שאני מכסחת…


ומה שמשום מה יותר גרוע בעיני זה שאבא שלי מזיע – מפלי מים ממש – והוא הוריד את החולצה וזה…מגעיל אותי. 


(ובסוגריים אני אומרת לעצמי שעד היום אני לא סובלת את זה שכשחם לאבא שלי אז הוא מוריד חולצה ומסתובב בבית בלי חולצה….)


ואני (בת ה-16) כל כך לא אוהבת לעבוד בגינה. וכל כך לא רוצה בכלל לעבוד עם אבא שלי, גם בעבודות אחרות שבהן הוא נוהג להעסיק אותי – כאשר הוא מתקן משהו או מתקין משהו ואני צריכה לעמוד ולהחזיק ולהביא לו…..אני-בת-ה-16 ממש שונאת את זה.


וזה לא שאני לא עושה מטלות בית אחרות.


אני זו שמפנה כלים למדיח.


אני זו שמנקה כל שבוע את כל האמבטיות/בתי שימוש בבית (בלי עין הרע היו להם 4 חדרי אמבטיה בבית ההוא).


ודווקא עם זה אין לי בעיה. 


אבל אני עכשיו אתו בגינה וסובלת. 


והמאמן שואל אותי האם אמרתי את זה לאבא שלי. שאני לא רוצה לעבוד אתו בגינה. שאני לא אוהבת את זה.


 


לא, ברור שלא אמרתי. זו לא אופציה לומר את זה. זו לא אופציה לסרב.


והמאמן מקשה.


למה זו לא אופציה?


ואני מסבירה שאני לא מסרבת להורי, ושאני עושה הכל כדי שלא יכעסו עלי. 


והוא שואל "אם יכעסו עלייך אז מה יקרה?" ואני אפילו לא יודעת לענות על זה. כי בשלב ההוא מעולם לא העזתי לסרב ומעולם לא העזתי לעשות משהו שעלול לגרום להם לכעוס עלי.


 


ותחושות הגוף משתנות עכשיו והכאב עובר מהצוואר והשכמות לגב התחתון…..


 


וזה לא משנה שאני רואה את אחי מרגיז אותם כל הזמן, ונכון – הם כועסים, וצועקים – אבל תכל'ס לא באמת קורה לו משהו נורא.


ואני חיה בתחושה שלאחי זה מותר, אבל לי זה אסור.


 


והמאמן נותן לי לשהות בתחושות האלה עוד כמה זמן, ואז הוא אומר לי: "עכשיו את המבוגר המיטיב, מה את רוצה לומר לנערה בת ה-16 שהיית?"


ואני מתחילה לגמגם, כי אני רוצה לומר לה "מותר לך להגיד שאת לא סובלת את העבודה הזאת. ושאין לך בעיה לנקות חדרי אמבטיה או לשטוף כלים"…(שני דברים שעד היום אין לי שום בעיה לעשות, דרך אגב)….


ואני ממשיכה "מותר לך לומר מה את רוצה ומה את לא רוצה"…..אבל זה לא מרגיש לי אותנטי, כי עד היום אני מבינה שלפעמים יש לי בעיה לומר מה אני רוצה ומה אני לא רוצה….זה הזוי!


ואז אני פשוט רוצה לחבק את הילדה בת ה-16 שהייתה אני….והבכי מגיע.


 


ואני חוזרת לחדר של המאמן – והוא שואל אותי אם אני רואה את הקשר בין הילדה בת ה-16 שהייתי מול אבא שלי


לביני כעת – שלא מעזה להעלות דברים מול T. 


דה!! ברור שאני רואה את הקשר.


ופתאום זה נראה כל כך פשוט. ואני מתרגלת את השיחה. 


"תקשיב, T, אני אומנם מתחילה לאמן בסטאז'…אבל אני לא יודעת מה ייצא מזה בסוף . ואני מבקשת גם להפריד בין תהליכי האימון שאעשה, לבין נושא הכסף, וההכנסות". או משהו כזה….


 


כך מתרחש באימון תהליך הפירוק וההבניה. 


זה מדהים אותי בכל פעם מחדש.


 


בפועל זה לא תמיד פשוט.


חזרתי הביתה ולא הושבתי את T לשיחה. עדיין התלבטתי עם עצמי. 


ואז נקרתה לי הזדמנות, כאשר היינו ביחד בחדר האימון הזה שהכנתי לי, ושגם הוא ישתמש בו ללקוחות הבית החכם שלו (לא בו זמנית כמובן)…


וסיפרתי לו על הסיוט שהיה לי….ואמרתי "תראה מה זה, אני הלכתי לקורס הזה רק בשביל ההתפתחות האישית שלי…והנה אני עומדת להתחיל לאמן 


בסטאז'…אבל אין לי מושג מה יהיה מעבר לזה…" וזה כל מה שהצלחתי לומר בינתיים. אבל זו התחלה…..


 

חברות #2

השבוע ערכתי סוף סוף שיחת היכרות לחברה שלי כ', אשתו של השותף של T. 


ניסיתי לקבוע איתה כמה פעמים ובכל פעם זה לא הסתדר, ופעם אחת קבענו אבל כשהיא הגיעה היא לא היתה פנויה לזה בכלל, וגם היתה קצרה בזמן.


עשיתי 2 שיחות הכנה (clearway) לקראת השיחה איתה – בעיקר כי היא באמת עדיין מתאוששת מהטראומה של מחלת בתה בשנה שעברה, ולא ממש חזרה לעצמה – מי יודע איך ומתי זה יקרה. 


חששתי קצת שגם הפעם היא לא באמת תהיה כאן איתי, בשיחה, אבל הופתעתי לטובה. היתה שיחה מצוינת, שגם הבהירה לי הרבה דברים לגבי החברות ביננו, שהתחילה והתבססה בעיקר על הקשר בין הבעלים שלנו, אבל התפתחה ופרחה לה גם בין שתינו באופן בלתי קשור. 


וזאת למרות שאנחנו כל כך שונות ויש ביננו הפרש גיל עצום (12 שנים). 


השיחה היתה טובה וכנה ופתוחה ואוהבת – בדיוק כמו שרציתי שהיא תהיה – ושוב למדתי עוד משהו עליה, וגם היא על עצמה: היא הבינה שהיא באמת רוצה להתחיל לטפל בעצמה עכשיו, אחרי שבמהלך השנה וחצי האחרונות היא נמנעה מכך. היא הבינה כמה זה חסר לה וכמה היא כבר מוכנה לזה.


יותר מזה לא יכולתי לבקש.


ובנוסף…


אתמול פגשתי בקאנטרי חברת ילדות. חברת נערות, יותר נכון. 


חברה מהתיכון, שהיתה החברה הכי טובה שלי (אז לא קראנו לזה BFF) במהלך כל י"א-י"ב. 


מ' היתה חברה איתה יכלתי לדבר על הכל, והיא איתי.


היינו שונות מאד אבל גם דומות בהמון היבטים. ושתינו כתבנו. וקראנו, ספרות ושירה. וכתבנו. זה מאד חיבר ביננו. 


כמעט לא היו מחסומים ביננו, כמעט לא היו מגננות. בעיקר לא היתה שיפוטיות. היתה חמלה. היתה אכפתיות ואהבה אמיתית.


בכיתה היינו מתכתבות, אבל כדי שהמורים לא ישימו לב – עשינו זאת במחברת. לא בפתקים (פתקים, זוכרים? היום יש סמארטפון…)


ושתינו שמרנו את המחברות. יש לנו אותן עד היום.


והמשכנו להיות חברות גם במהלך השירות הצבאי ואחריו.


היא היתה בחיל האוויר ואני הייתי בממר"מ והייתי חתומה קבע. אז אני נשארתי בצבא והיא למדה פסיכולוגיה באוניברסיטה. 


פסיכולוגיה. מה שאני רציתי ללמוד….


 


והיה איזה פער של כמה שנים בקשר בינינו… אבל אז היא ובעלה עברו לגור באותה עיר שאנחנו גרנו, והקשר בין שתינו חודש. 


המשכנו להיות חברות טובות גם כשנולדו לנו הילדים  – ועוד כמה שנים אחרי כן.


הבן שלי צעיר מבנה הבכור ב-3 חודשים ואז נולד לה עוד בן. 


ואז…..הם עזבו את העיר ועברו ליישוב קטן לא רחוק מאיפה שאני גרה עכשיו…והקשר התנדף לו.


לא יודעת אפילו איך ולמה.


בכל פעם שנפגשנו שמחנו מאד להיפגש, אבל לא היה לזה המשך.


נולדו להם עוד שתי בנות אחרי שני הבנים שהכרתי. 


ביום הולדתי ה-50, כאשר T הפתיע אותי במסיבה גדולה וטרח וחיפש חברים וחברות שלי מכל הזמנים – הוא לא הצליח למצוא אותם, משום מה.


והצטער על כך מאד.


ואז כמה חודשים אחרי כן – לקראת יום הולדתה ה-50 – בעלה כן הצליח למצוא אותי. והזמין אותנו למסיבת הפתעה שערך לכבודה אצלם בבית.


מעבר לכיף של ההפתעה והחגיגה, היה ממש טוב להיפגש שוב – גם איתה וגם עם שאר החברים והחברות שהוזמנו למסיבה. זו היתה מעין פגישת מחזור….


ושוב ניתק הקשר.


וגם כשעברנו לגור פה, ממש מעבר לפינה מהם – לא ניסיתי ליצור קשר. וגם היא לא.


והנה היום, במקום שבו לא ציפיתי לראות אותה, נפגשנו. 


אני הייתי אחרי אימון ואחרי מקלחת, והיא הגיעה לשם בכלל לבדוק אם כדאי לה לעשות מנוי. ונפגשנו.


ושתינו כל כך שמחנו על המקריות הזאת. 


והחלטנו שהפעם נצליח, והפעם תהיה המשכיות ונתחיל להיפגש שוב.


מקווה מאד. נראה לי שזה זמן מתאים מאד עבור שתינו. ונכון שגדלנו (הזדקנו) ונכון שהשתנינו – אבל לפחות מהשיחה הקצרה היום בקאנטרי, 


נראה לי שאנחנו עדיין משדרות על אותו התדר.


איזה כיף לי השבוע. גם התקרבתי עוד יותר לחברה קרובה, וגם מצאתי חברה אבודה. 


 

אימונים #3

אני יושבת אצל המאמן שלי ומספרת כמה פחד עולה בי לקראת שלב ההתמחות – כאשר צריך להתחיל לאמן אנשים ממש. 

16 פגישות (לפחות), פעם בשבוע….אני על כסא המאמן….מישהו אחר – שאני לא מכירה, שלא עבר איתי את תהליך הקורס…על כסא המתאמן…

הבטן מתהפכת…הנשימה שטחית ומשהו מפריע לה….ואותו משהו מטפס גם לכיוון הגרון…

בהנחייתו אני מתרכזת בגוף – נושמת (לא באופן מאומץ או מכוון, איך שיוצא) ומסכימה לחוש את מה שקורה לי בגוף.

פתאם עולה זיכרון.

אני בת 8 או 9….בשיעור חלילית קבוצתי באקדמיה למוסיקה בירושלים. תחילת שנת הלימודים. חודשיים-שלושה אחרי מלחמת ששת הימים.

זו השנה השנייה שאני לומדת חלילית, ואני ממש טובה בזה.

כרגיל חבריי לכיתה משבשים את שמי (the story of my life) ואני לא מתקנת אותם. אין לי מספיק ביטחון עצמי כדי לתקן אותם.

המורה אומרת שהיום נלמד לנגן את "ירושלים של זהב". כולנו מכירים את השיר, שהפך להמנון ממש לפני ואחרי המלחמה (נעמי שמר הוסיפה לו בית חדש בתום המלחמה).

אני מנסה – רק משמיעה ומהחוש המוסיקלי הטבעי שיש לי.

ב"ריח אורנים" אני מרגישה, בגוף, שחייב לבוא "במול" ובאמת זה נכון. ניגנתי את השיר נכון במכה ראשונה. אני מאושרת, המורה מחייכת, ואז….

אחד הילדים זורק לי "לא יכול להיות שגילית את זה עכשיו בפעם הראשונה, בטוח כבר ניגנת את השיר הזה בבית….!"

בוקס בבטן.

הוא חושב שאני מרמה, ואני לא. ואין לי שום דרך להוכיח לו שלא. ומשום מה אני מרגישה שלא מספיק שאני אומרת "מה פתאום? זו הפעם הראשונה שאני מנסה לנגן את השיר הזה!". 

 

אני בחדרו של המאמן. דמעות מציפות את כולי, מכף רגל ועד ראש. לא מאמינים לי ואין לי דרך להוכיח כלום.

פרדיגמה שמלווה אותי כל החיים. 

ופתאום הוא אומר: "אני שומע נכון שאת חושבת לעצמך 'תיכף הם יעלו עלי?' " ואני בהלם, איך הוא שמע את זה? לא אמרתי כלום בקול רם,

אבל זהו משפט חיי. 

בכל מקום.

בלימודים, בכל מקומות העבודה, אפילו בהורות שלי……"תיכף יעלו עלי". אני כאילו טובה ומוכשרת ומוצלחת אבל בטח תיכף יעלו על זה שהכול בלוף.

וזה לא משנה ששום דבר לא בלוף.

וזה לא משנה שאני באמת טובה ומוכשרת ומוצלחת.

וזה לא משנה שאני נותנת את כולי …

משהו בתוכי "יודע" שאו טו טו הכל יתפרק. מישהו יגלה משהו ולא תהיה לי דרך להוכיח "את חפותי". 

 

המאמן השתמש ברמות הקשבה 4 ו-5.

ברמת הקשבה 4 הוא שומע את מה שלא נאמר. הוא שומע "רעש" מעבר למה שאני מגלה לו.

הוא שומע פחד והימנעות.

ברמת הקשבה 5 הוא שומע מסקנות שהגעתי אליהן כתוצאה ממקרה כלשהו, ומאז אני לא רק חיה אותן, אלא מייצרת להן הוכחות שוב ושוב כל חיי.

 

הוא מדהים, המאמן שלי. אם אהיה שמינית מאמנת ממנו, עשירית מאמנת ממנו – ארגיש שהצלחתי ובגדול.

אבל זו גם השיטה הזאת. רמות ההקשבה…..

 

ברמת הקשבה 4 מניחים ש…אנחנו גדולים, ישרים ונקיים במהותנו. המגבלות, ההתניות והדפוסים שפיתחנו נועדו כדי להתגונן ולשרוד איומים, לעיתים קיומיים, שחווינו בילדותנו – אבל אינם משקפים את מי שאנחנו.

ש…כשאנחנו אומרים משהו, ישנם דברים נוספים ברקע שאיננו אומרים.

ש…אנחנו מדברים מתוך "רעש" לא מודע שאנו נושאים בתוכנו – בכולל בלבול וקונפליקטים – וכיון שכל שיחה מתהווה תוך כדי שאנחנו מדברים אותה,

אותו "רעש רקע" בהכרח מופיע ונכלל בשיחה….ושיש לו משמעות גדולה עבורנו כי הוא מורכב מקולות שהושתקו…

ש…השפה שלנו כוללת מלים "מרחיקות" כמו "כאילו", "כביכול", "אולי" – שמהוות מנגנון הימנעות והגנה

והכי בומבסטי: ש…שום דבר לא קורה לנו ללא רשותנו השתתפותנו הפעילה והסכמתנו המלאה! אנחנו פשוט משכפלים שוב ושוב את טראומות ילדותנו…..

 

ברמת הקשבה 5 מניחים ש…תמיד אנחנו מדברים מתוך תבנית חשיבה או פרדיגמה כלשהי שהיא חלק בהקשר רחב יותר – לעולם לא נדבר מתוך ריק.

ש…אנחנו עסוקים בלחזק ולהוכיח באופן לא מודע את המסקנות שבהן אנחנו אוחזים, לגבי עצמנו, אחרים והעולם.

ש…תפיסות העולם האלה שלנו שקופות לנו כי אנו חיים דרכן…בדומה לכך שאיננו יכולים לראות את פנינו. איננו מודעים אליהן.

ש…בין אם משהו נחשב "טוב" או "רע" עבורנו, קשה לנו להיות עם מה שיש…ומיד אנחנו מייצרים אמירה כלשהי ששופטת ומפרשת את מה שקרה לחיוב או לשלילה. זה מנגנון השרדותי שיוצר "חוזק" שנועד להגן עלינו…אבל כיום ה"חוזק" רק מגביל אותנו

ש…לאורך חיינו אנחנו יוצרים פעולות שמגבות ומוכיחות את המסקנות שהסקנו ומעצבים את התנהגותנו לפיהן. האירוע הראשוני נשכח מזמן ואנחנו ממשיכים להיות בקשר רק עם המסקנה. בסופו של דבר הוכחת המסקנה הופכת להיות המניע הלא מודע לפעולותנו…

המשך עלילות האינטרנט

לפני כחודש עדכנתי כאן בפעם האחרונה – ועדיין הייתי עסוקה בסוגיות ההתנהלות מול בזק, התלבטויות של תביעה או לא, התנתקות או לא….


ובינתיים למרות האופטימיות הזהירה שהבעתי בפוסט הקודם, המשיכו הניתוקים מהאינטרנט על בסיס יום יומי, לעיתים לדקות ספורות ולעיתים לשעות ארוכות.


לא עזרו ה"שינמוכים" השונים (הורדת המהירות), הטכנאים והקבלרים ונציגי השירות…..זה פשוט לא עבד כמו שצריך.


גמלה ההחלטה בליבנו לנטוש את בזק. הרבה אלטרנטיבות אין עדיין – קיים דואופול של בזק ושל הוט בתשתית האינטרנט.


חברות כמו סלקום מציעות אינטרנט ללא תשתית, אומנם, על גבי הרשת הסלולרית כנראה….אבל הקליטה הסלולרית ביישוב שלי גם ככה לא מזהירה, ולא היינו מוכנים להסתכן. 


לבסוף פנינו להוט וביקשנו לעבור אליהם. שמענו (גם מרבים מכם וגם מאחרים) כמה הם חולירות, אבל לא יכולנו להמשיך בתשתית הקיימת.


בזק פשוט לא הצליחו להתגבר על התקלות.


היו אלה הימים שלפני נסיעתנו לארה"ב ו-T חשש שעקב תקלות האינטרנט לא ניתן יהיה לנטר מרחוק את מצלמות האבטחה שלנו ואת האזעקה. זו הסיבה, כנראה, שהוא החליט לקבוע עם טכנאי הוט ביום לפני שטסנו!


אני הייתי בלימודים כל אותו היום. ארזתי ערב קודם כדי שהערב לפני נסיעתנו יהיה לי רגוע ונטול פעילות.


אני תמיד חוזרת עייפה ורעבה מהלימודים, ובא לי להתקלח בסבבה ולרבוץ עם ספר או מול הטלוויזיה בערב שלפני הטיסה. 


בפועל זה כמובן לא מה שקרה.


הזמנו רק אינטרנט וטלפון אצל הוט, את הטלוויזיה השארנו ב-YES. כל הזמן נאמר לנו שזה לא משתלם, כלכלית, אבל לא בא לי על התכנים בכבלים.


so shoot me. 


בכל מקרה, ההתקנה של הוט התחילה ביום שלישי ההוא בבוקר, ובפועל נמשכה כל היום ולא הושלמה.


במקביל לעבודת הטכנאי, T היה בטלפון עם הוט ועם בזק בינלאומי (ספקי האינטרנט שלנו) כל היום,


וזה נמשך גם אחרי שהגעתי הביתה (בסביבות שש בערב).


T החליט שהוא רוצה מהירות 200 מגה, ובשיחה מוקדמת עם בזק בינלאומי נאמר לנו שזה אפשרוי מבחינתם.


בדיעבד גילינו שמשום שיש לנו כתובת IP קבועה (עבור מצלמות האבטחה והאזעקה) ניתן לקבוע עד 30 מגה מהירות בלבד. למה לא אמרו מראש?


ובהתחלה קו הטלפון לא עבד. 


החיבור לאינטרנט עבד אבל רק בראוטר של הוט, לא בשאר הבית.


אחר כך הטלפון כבר עבד, אבל האזעקה לא הצליחה להתקשר דרך הטלפון למוקד או לפלאפונים שלנו דרך הטלפון של הוט.


בקיצור – בסוף אותו היום, כאשר כבר הזמנו מונית לשדה התעופה ו-T היה חייב כבר לארוז מזוודה….


החלטנו שעוצרים, משאירים את המצב כמו שהוא, מה שעובד – עובד, ומה שלא – לא. שוכחים מזה, וממשיכים לטפל בזה כשנחזור.


החברים שקיבלו על עצמם לטפל לנו בבית (להאכיל חתולים, להשקות עציצים, לוודא שהכל בסדר) ממילא טכנופובים ולא אהבו את העובדה שיש אפליקציות לניטור המצלמות והאזעקה, והם שמחו מאד שכל הסיפור הזה לא עבד. לא היה אכפת להם לרוץ לכאן בכל פעם שהמוקד יתקשר שהאזעקה פועלת.


בפועל האזעקה לא הצליחה להתקשר ממילא למוקד, כך שאם היו אזעקות – רק השכנים המסכנים סבלו מזה. כנראה שלא היו, כי החברים הגיעו בכל


יום להאכיל את החתולים ומעולם לא היתה אינדיקציה שהאזעקה הופעלה בשלב כלשהו. מזל!


ביום רביעי ההוא בבוקר, כבר כשהיינו בשדה התעופה, התקשרו מהוט לשאול אם אנחנו מרוצים. לשון


T שטף אותם בחביבות בטלפון, הודיע להם שכמעט שום דבר לא עובד ובהחלט לא – אנחנו לא מרוצים – אבל אנחנו טסים עכשיו לחופשה וזה יצטרך להמתין לשובנו. קבעו איתו טכנאי ליום חזרתנו (שוב הייתי בלימודים כל היום!), וכאשר הטכנאי הגיע הוא הצליח לטפל בחלק מהבעיות, אבל לא בכולן.


באותו הערב היה אינטרנט ברוב חדרי הבית (הכי חשוב היה הסלון – כי שם גם ה-VOD של YES) אבל לא בעמדת המחשב של T בפינת העבודה!


האזעקה עדיין לא הצליחה להתקשר למוקד (או אלינו) אבל ניתן היה כבר לנטר מרחוק את מצלמות האבטחה.


התקדמות ניכרת קריצה


הטכנאי נתן ל-T את מספר הטלפון שלו למקרה הצורך, ובאמת הזעקנו אותו והוא הגיע ביום חמישי וסיים לטפל בהכל – פרט לאפליקציה של האזעקה –


אותה הוא פשוט לא הכיר. 

לשם כך נאלצנו להזמין את מי שהתקין לנו את האזעקה , אבל זה כבר בקטנה. 

היום – שלושה שבועות אחרי – הכל עובד.


יש אינטרנט 200 מגה בכל הבית (וויתרנו על כתובת ה-IP הקבועה, וגם על התשלום הנוסף עבורה!).

ואין נפילות!!


 


יש ניטור של מצלמות האבטחה והאזעקה בסמארטפון.


יש טלפון (אותו מספר טלפון שהיה לנו כל הזמן – בזכות ניידות המספרים) והוא מתקשר יפה גם למוקד וגם לפלאפונים שלנו בעת הצורך.


דרך אגב, לא בכל המחשבים אנחנו אכן גולשים במהירות של 200 מגה. 


חלק מזה הם המחשבים עצמם – הישנים יותר – שבנויים לעבוד עד 100 מגה בתקשורת שלהם.


חלק מזה הוא ה-switch שמקשר את הראוטר של הוט לחדרי הבית השונים – גם אותו צריך להחליף בהזדמנות.


אבל לא בוער. גם ככה יש לנו אינטרנט מהיר יותר ממה שהיה לנו בבזק, וכאמור – בלי ניתוקים.


והמחיר פחות מהמחיר שקבלנו בבזק על הרבה פחות מזה פלוס ניתוקים וכאבי ראש. 


אז נכון, עוד נגלה בהמשך את החוליריות של הוט, אבל בינתיים שמח וטוב לנו.


מקווה שזה (לעת עתה) סוף סיפורי האינטרנט בבית אמפיארטי. שבוע טוב לכולם. חיוך

**נ.ב. כאשר מניידים טלפון מבזק להוט זה קורה אוטומטית. אבל יש לזכור – האינטרנט ממשיך להיות פעיל ואתם משלמים עליו. צריך להתקשר לבזק במיוחד כדי להתנתק גם מהאינטרנט. 

זה גרם לי לחשוב – למה בזק לא מאפשרים (או שהם כבר כן מאפשרים היום?) להזמין רק אינטרנט בלי קו טלפון בכלל? ממילא מדובר בשתי טכנולוגיות נפרדות זו מזו!!!

חופשה לנשמה

וואי וואי כמה זמן לא הייתי כאן……

אבל הנה אני מתחילה לחזור (קודם כל התעדכנתי בכל הפוסטים הכי מעודכנים שלכם ועכשיו לאט לאט אתחיל גם לכתוב שוב)…..

אז first things first כמה תמונות מהטיול שלנו 

T ואני טסנו לבוסטון, שם גר הבן המתוק שלנו עם חברתו המתוקה לא פחות. 

הם בדיוק סיימו שנת לימודים באוניברסיטאות (השונות) שלהם – הוא סיים שנה ראשונה של תואר שני (במוסיקה, הוא מתופף גאז') והיא סיימה שנה שנייה של דוקטורט (גם כן במוסיקה, היא כנרת/כנרית….איך אומרים?  קלאסית).

אחרי יומיים בבוסטון שלפנו אותם משם, ושמנו פעמינו למדינות ניו אינגלנד היפהפיות. 

רוב התמונות עדיין במצלמה של T אבל בכל זאת לא התאפקתי וצילמתי קצת גם עם הסמארטפון שלי….הנה טעימה קטנה…

בר הרבור (Bar Harbor) במדינת מיין (Maine)…

 

למפל Ripley (שמורת White Mountains במדינת ניו המפשייר – New Hampshire) הגענו בהליכה טיפה מאומצת בתוך יער מדהים במעלה ההר…

 

את הבית הזה בראש Mount Washington (גם כן ב-White Mountains) היה צריך לקשור בשלשלאות לאדמה כדי שלא יעוף ברוחות, 

שמגיעות שם לשיאים מדהימים…

Mount Washington כולו נוצץ מאבני גרניט שמכילות "אבן אש" (pyrite) שמכונה גם "זהב השוטים" (fool's gold)

וזה הנוף שניבט מהפיסגה…

עדיין בניו המפשייר, בדרך לוורמונט (Vermont) לאורך כביש שהוא אתר תיירות בפני עצמו בשם Kancamagus Highway (כביש קאנכמאגוס) מצאנו ערוץ נחל סלעי בשם Rocky Gorge.

הכביש הזה מפורסם בעיקר בתקופת השלכת אבל גם באביב הנוף משני צידיו מרהיב ביופיו.

מעבר לנחל מצאנו גם אגמון (Pond) עוצר נשימה

כאשר הגענו לוורמונט ביקרנו, בין היתר, ב-Burlington, ואגם שאמפליין היפהפה (Champlain Lake, Vermont)

וכיון שלא רחוק משם נמצא המפעל (המקורי) של בן אנד ג'ריס, החלטנו שחייבים לסייר (ולטעום)…

טוב זה רק על קצה המזלג….

הטיול שלנו כלל גם את מדינת רוד איילנד (Rhode Island) וכמובן מסצ'וסטס – בה נמצאת בוסטון עצמה, וגם סיילם (Salem) שם התרחש צייד המכשפות הנוראי וההזוי במאה השבע עשרה…

אולי אביא עוד תמונות בהמשך (כשנוריד אותן סוף סוף מהמצלמה של T)

משום מה מאז שחזרנו אנחנו עסוקים בטירוף…

עיקר המטרה של החופשה הזאת היה כמובן להיות עם הבן וחברתו, אליהם אנחנו מתגעגעים באופן קבוע! (וכמובן שבכל העת שהיינו שם

התגעגענו לבת ולנכדים…..)

בנוסף היה חשוב לנו להוציא אותם קצת לחופשה, לאחר שהם באמת קורעים את התחת בלימודים ועבודה כל השנה…

ולא יגיעו הקיץ הביתה לביקור (גם כי יש הרבה הזדמנויות עבודה בקיץ והם זקוקים לכל סנט וגם כי לחברה של הבן יש המון המון השלמות לימודים 

להספיק…).

אבל מה שהרווחנו היה הרבה מעבר לכך, כי זכינו להכיר אזור שלא הכרנו בארה"ב, לטייל ולכייף (ולאכול נהדר) ולבלות עם הזוג המתוק…וגם לשחק אותה אמא ואבא שמפנקים…אפילו עשינו דברים כמו מיני גולף ובאולינג וסרט….נראה שהם ממש רעבים לקצת משפחה וקירבה ופינוק

מזל שיש להם זה את זו!

זהו, אז חזרנו הביתה – לשיגרה ולחתולים, ללימודים ולנכדים ….ולבלוג.

המשך יבוא

חופשה לנשמה

וואי וואי כמה זמן לא הייתי כאן……

אבל הנה אני מתחילה לחזור (קודם כל התעדכנתי בכל הפוסטים הכי מעודכנים שלכם ועכשיו לאט לאט אתחיל גם לכתוב שוב)…..

אז first things first כמה תמונות מהטיול שלנו 

T ואני טסנו לבוסטון, שם גר הבן המתוק שלנו עם חברתו המתוקה לא פחות. 

הם בדיוק סיימו שנת לימודים באוניברסיטאות (השונות) שלהם – הוא סיים שנה ראשונה של תואר שני (במוסיקה, הוא מתופף גאז') והיא סיימה שנה שנייה של דוקטורט (גם כן במוסיקה, היא כנרת/כנרית….איך אומרים?  קלאסית).

אחרי יומיים בבוסטון שלפנו אותם משם, ושמנו פעמינו למדינות ניו אינגלנד היפהפיות. 

רוב התמונות עדיין במצלמה של T אבל בכל זאת לא התאפקתי וצילמתי קצת גם עם הסמארטפון שלי….הנה טעימה קטנה…

בר הרבור (Bar Harbor) במדינת מיין (Maine)…

 

למפל Ripley (שמורת White Mountains במדינת ניו המפשייר – New Hampshire) הגענו בהליכה טיפה מאומצת בתוך יער מדהים במעלה ההר…

 

את הבית הזה בראש Mount Washington (גם כן ב-White Mountains) היה צריך לקשור בשלשלאות לאדמה כדי שלא יעוף ברוחות, 

שמגיעות שם לשיאים מדהימים…

Mount Washington כולו נוצץ מאבני גרניט שמכילות "אבן אש" (pyrite) שמכונה גם "זהב השוטים" (fool's gold)

וזה הנוף שניבט מהפיסגה…

עדיין בניו המפשייר, בדרך לוורמונט (Vermont) לאורך כביש שהוא אתר תיירות בפני עצמו בשם Kancamagus Highway (כביש קאנכמאגוס) מצאנו ערוץ נחל סלעי בשם Rocky Gorge.

הכביש הזה מפורסם בעיקר בתקופת השלכת אבל גם באביב הנוף משני צידיו מרהיב ביופיו.

מעבר לנחל מצאנו גם אגמון (Pond) עוצר נשימה

כאשר הגענו לוורמונט ביקרנו, בין היתר, ב-Burlington, ואגם שאמפליין היפהפה (Champlain Lake, Vermont)

וכיון שלא רחוק משם נמצא המפעל (המקורי) של בן אנד ג'ריס, החלטנו שחייבים לסייר (ולטעום)…

טוב זה רק על קצה המזלג….

הטיול שלנו כלל גם את מדינת רוד איילנד (Rhode Island) וכמובן מסצ'וסטס – בה נמצאת בוסטון עצמה, וגם סיילם (Salem) שם התרחש צייד המכשפות הנוראי וההזוי במאה השבע עשרה…

אולי אביא עוד תמונות בהמשך (כשנוריד אותן סוף סוף מהמצלמה של T)

משום מה מאז שחזרנו אנחנו עסוקים בטירוף…

עיקר המטרה של החופשה הזאת היה כמובן להיות עם הבן וחברתו, אליהם אנחנו מתגעגעים באופן קבוע! (וכמובן שבכל העת שהיינו שם

התגעגענו לבת ולנכדים…..)

בנוסף היה חשוב לנו להוציא אותם קצת לחופשה, לאחר שהם באמת קורעים את התחת בלימודים ועבודה כל השנה…

ולא יגיעו הקיץ הביתה לביקור (גם כי יש הרבה הזדמנויות עבודה בקיץ והם זקוקים לכל סנט וגם כי לחברה של הבן יש המון המון השלמות לימודים 

להספיק…).

אבל מה שהרווחנו היה הרבה מעבר לכך, כי זכינו להכיר אזור שלא הכרנו בארה"ב, לטייל ולכייף (ולאכול נהדר) ולבלות עם הזוג המתוק…וגם לשחק אותה אמא ואבא שמפנקים…אפילו עשינו דברים כמו מיני גולף ובאולינג וסרט….נראה שהם ממש רעבים לקצת משפחה וקירבה ופינוק

מזל שיש להם זה את זו!

זהו, אז חזרנו הביתה – לשיגרה ולחתולים, ללימודים ולנכדים ….ולבלוג.

המשך יבוא