ארכיון חודשי: יולי 2014

סוג של שיגרה

הטלוויזיה דלוקה כל הזמן, בדרך כלל בלי קול. 


המבט קופץ מידי פעם לראות את הכותרות….מה קורה עכשיו? איפה נפל? האם יש נפגעים?


לצערי הבוקר יש. קשה. 


 


הגן של נכדיי נסגר בהעדר ממ"ד ונפתח בחזרה לפי הוראת פיקוד העורף. 


ביום רביעי התכוונתי לנסוע אליהם אחרי האימון של הבוקר, כדי שבתי תוכל לנסוע לעבודה.


ואז פתאום לקראת סוף האימון, היא הגיעה איתם לפה.


בלי מפתח כמובן… והטלפון שלי היה על שקט (3 שיחות שלא נענו ממנה…)


אה….לא מה שסיכמנו.


אבל…טוב, בסדר, זרמתי. 


אז הם חיכו כמה דקות בחוץ עד שיצאתי עם המתאמנת מהחדר והבנתי שהם כאן. לא נורא. נעים בגינה של סבתא.


גם כשחם.


 


נשמותק עדיין היה חולה, ולא רצה לאכול ולא רצה כלום פרט ללהיות על הידיים. 


אז חכמוד גם התחיל לבכות, בניסיון לזכות בתשומת לב משלו.


כשהייתי אמא צעירה הייתי נכנסת מזה ללחץ. 


היום לא. משום מה. אולי בגלל הגיל המופלג שהגעתי אליו


אולי בגלל תהליכים שכבר עברתי. 


אולי הרוגע שלי השפיע עליהם וגם הם נרגעו. נשמותק נרדם על הספה, חכמוד עוד ראה איתי קצת טלוויזיה ונרדם אף הוא.


הם ישנו עוד כאשר בתי באה לאסוף אותם. 


 


ובערב עשיתי clearway לחברה מהקורס, שעמדה לאמן בפעם הראשונה. 


וחשבתי לעצמי איך לכולנו יש את אותן חששות ואת אותם פחדים לקראת האימון.


שנקפא, שלא נדע מה לעשות, מה להגיד, איך להגיב.


שהלקוח יבקר אותנו או ייתייחס בציניות או יקום ויילך באמצע….


ובעצם כל מה שעלינו לעשות זה לדעת להקשיב. 


להקשיב היטב. ולתת ללקוח להקשיב לעצמו – בעזרת השיקוף, בעזרת השאלות….


נשמע פשוט אבל כמתחילים אנחנו כולנו (מסתבר) מאד מאד לחוצים לקראת זה. 


ואני חייבת לומר – גם בפגישה שנייה, עם לקוחה שכבר הביעה רצון להמשיך. 


עדיין קוצר הנשימה, עדיין מתהפכת הבטן. 


מזל שיש את כלי ה-clearway – שיחת ההכנה, ששמה על השולחן את כל החששות, את מטרות הפגישה, את ההוויות שכל אחד מאיתנו רוצה להביא למפגש – זה פשוט עובד. 


 


אתמול בתי החליטה לקחת את שניהם לגן, אבל קיבלתי טלפון מהגננת של חכמוד שהוא ממש לא מרגיש טוב, אז יצאתי להביא אותו.


מזל שיצאתי מוקדם לסופר אתמול – היו לי בדיקות דם / שתן תקופתיות ממילא, אז בדרך חזרה עשיתי את הקנייה השבועית.


אז הייתי פנויה כשהגננת צלצלה, ויצאתי מייד להביא אותו לכאן.


דרך אגב – רמת הגלוקוז שלי ירדה בחזרה לטווח הנורמה (גם ההמוגלובין a1c שמתריע על סוכר) – ולא ממש עשיתי משהו מיוחד בשביל זה. 


דווקא הכולסטרול יצא בפעם הראשונה מהטווח (215) , אבל הכולסטרול הטוב הוא גבוה (62) והרע לא בשמיים (124=near optimal)…


צריך לעקוב ולהקפיד יותר כנראה….


 


כשהגעתי לגן נשמותק ישן. חיבקתי אותו ושמתי אותו במושב שלו ברכב, והוא המשיך לישון כל הדרך. לפני כן הוא הסכים לשתות מים, אז נרגעתי. כי הגננת אמרה שהוא מסרב לשתות וחששתי שיתייבש. 


בבית הוא עדיין ישן, אבל שוב הסכים לשתות לפני שהשכבתי אותו. 


בהתחלה הוא הסכים לישון רק על הידיים שלי (איזה flashback זה עשה לי לבתי בגיל הזה עם המחלות שלה….שעות שכבנו אז כאשר היא ישנה על הידיים שלי…) אז ניצלתי את ההזדמנות לנמנום קצר.


בסוף הצלחתי להשכיב אותו ולאכול משהו. 


הוא המשיך לישון גם כשבתי באה, ואכלה כאן, וישבה איתנו קצת – לפני שהיתה צריכה לנסוע לאסוף את חכמוד מהגן. 


הבנתי שהיה אחר צהריים רב תהפוכות אצלם בבית, אבל נראה תיכף איך עבר שם הלילה….


 


כאן לא היו אזעקות הלילה עד כמה שאני יודעת , אבל הבנתי שדרומית לנו וגם צפונית לנו נפלו טילים. 


סוג של שיגרה חדשה.


מלחמה, מחלות נכדים, אימונים ראשונים….


הכל מתערבב יחד


מאחלת שוב שקט בכל הארץ, איש תחת גפנו ותאנתו


איש בקייטנתו, בעבודתו, בחופשתו…..


ובריאות לכולם


 

אז ירדנו למקלט…

צמודים לטלוויזיה, עוקבים אחר ההתפתחויות בדרום….וכבר לא כל כך דרום….ועוד יותר מרכזה…ועוד יותר צפונה…


הנה אזעקות בתל אביב ובהרצליה


הנה בכל אזור המרכז


ירושלים


ופתאום בחדרה, פרדס חנה, בנימינה? מה? זו טעות? לא טעות? יש טילים שמגיעים לשרון הצפוני? באמת? 


והנה אזעקה גם אצלנו, ביישובי השרון הדרומי…


T בדיוק עמד להיכנס למקלחת, ואני הייתי בסלון. 


אז ירדנו למקלט


כן, כאשר בנינו את הבית התעקשתי שאת הממ"ד נבנה במרתף, כך נהיה מכוסים לקראת כל המצבים


ממ"ד גדול לפי כל חוקי התקן (החדש שיצא באותה שנה – 2009)…


יש בו טלפון, וטלוויזיה – ניתן לשהות בו זמן ממושך


אלא מה? 


דברים מהמרתף החלו "לזלוג" לתוך הממ"ד עם הזמן


כנראה אין מנוס, גם אנטי-אגרנים כמונו מצליחים כל כמה שנים לצבור …


ובמיוחד בחודשים האחרונים – 


כאשר T סגר את העסק הוא הציע לבת דודתו (מאנגליה) חלק מהציוד (ציוד מטבח, כסאות) עבור דירה שהיא קנתה כאן במודיעין.


היא שמחה מאד על ההצעה אבל הדירה לא פנויה עדיין, הדיירים מתפנים רק בספטמבר. אז בינתיים כל הציוד אצלנו. במרתף. אה….במקלט. 


ו…גם סידרתי לי חדר אימון נחמד בחדר של בני, אז היינו צריכים לפנות משם את מערכת התופים שלו.


גם זה ירד למרתף….אה, למקלט. 


אז קצת צפוף שם – אבל אנחנו רק שני אנשים, ובינתיים לא צריך לשהות לאורך זמן, אז…נסתדר. 


בסדר.


ירדנו למקלט.


וגילינו….שלולית של שתן (כן! יאק שתן) שאחד החתולים החליט שהוא חייב להשאיר לכבודנו באמצע הממ"ד. 


נו, באמת. יש גבול!


אולי החתולים שלי משתפים פעולה עם החמאס?


טוב, החזקנו מעמד עם הריח עד שיצאנו מהמקלט (היה ויכוח קל האם מספיק לחכות דקה וחצי עד שיוצאים או שצריך לחכות 10 דקות) – ומייד הבאתי כמובן דלי וסמרטוט ושפשפתי ומרקתי…


חוצפנים החתולים האלה! מה נהיה עם ההשתנות האקראיות האלה פתאם? 


 


הבוקר ירדתי לבדוק ובינתיים זה לא חזר על עצמו.


גם חמאס טרם הוריד אותנו למקלט הבוקר אבל…היום רק התחיל.


 


אצל הבת כבר הודיעו שאין גן והיא צריכה לקחת את חכמוד הביתה (נשמותק עדיין היה בבית בגלל המחלה) והיא חייבת ללכת לעבודה, ואני מאמנת הבוקר ו-T עובד גם – אז לא יודעת איך היא תסתדר.


מלחמה. ממש. 


 


מאחלת שהשקט יחזור לארצנו, וכמה שיותר מהר. 


מאחלת שחיילנו יצלחו במשימותיהם ולא ייפגעו חלילה.


מאחלת שלא ייפגעו אזרחים מהמטחים האלה.


שיהיה יום שקט ובטוח לכולם


 

השבוע שהיה

זה התחיל עם האימון
הראשון שאימנתי אי פעם (מחוץ לקבוצות התרגול בכיתה)….ויצאתי בתחושה נפלאה




זה המשיך עם הבשורה
הנוראית על מציאת גופות הנערים, יהי זכרם ברוך




זה המשיך עם היום
האחרון של קורס מאמנים (שלב א) – יום עוצמתי ומרגש ביותר




זה המשיך עם התלהמות
רשתית ותקשורתית יוצאת דופן – במובן הכי גרוע של המילה – ואולי אף גלש למעשה/י
נקמה….מה שמשאיר אותי כואבת ונדהמת (במובן הכי גרוע) עד כמה בני אדם מוכנים
לשכוח שהחיים הם בעצם שאיפה לשקט נפשי, שלווה והרמוניה….


 


זה המשיך עם אימון
נוסף, שהותיר אותי עם תחושה עוד יותר מופלאה – וחשק גדול להמשיך לעשות את זה,
למרות הפחד הגדול שזה מעורר בי….


הבנתי שהגעתי לשלב שבו
אני מסכימה לחיות עם הפחד הזה


מסכימה לחיות במצב של
אי וודאות


מסכימה גם שלא הכול
אני חייבת להבין, ושתהליכים מתרחשים ומתפתחים בי גם כאשר אינני מבינה עד הסוף מה
בעצם קרה….


 


ואז חכמוד חלה, איזה
וירוס מעיים ו-40 חום…ועכשיו הוא כבר יותר טוב אבל חלשלוש,  ונשמותק נדבק…


 


אז מצאנו את עצמנו אתמול לבד, T  ואני והכדורגל, וזה דווקא סבבה לי. להיות קצת לבד עם T  ביום
ששי בערב…


 


ועשיתי שיחת CLEARWAY לחברה שלי מהקורס,
שהתכוננה לשיחת "פיטורין" של מתאמן – היא הבינה שלא נכון לה להמשיך לאמן אותו. זהו 
מתאמן
חדש שהתחיל אצלה…וזה ממש לא התאים מכל מיני סיבות….

ועזרתי לה להתכונן לשיחה הלא פשוטה הזאת…וגם
מזה יצאתי עם הרגשה נהדרת.

אפילו אעז לומר …תחושת העצמה.




ועוד שני חברים מהקורס
התקשרו אלי ואמרו לי שהפנו אלי מתאמנים חדשים…אז בקרוב אולי אקבל מהם טלפון
ונקבע פגישת אימון ראשונה….


 


אתמול שברתי שיגרה,
ונפגשתי עם חברתי מ' בקניון…משהו שברגיל אני ממש, אבל ממש לא אוהבת לעשות, אבל
איתה אני נפגשת בכיף לא חשוב איפה. אכלנו לנו ארוחת בוקר יחד וקשקשנו (בעיקר
הקשבתי – מיומנות שאני מפתחת לאחרונה יותר מהרגיל) ואז אפילו עשינו קצת שופינג.
אני. קניתי לי בגדים חדשים. ואפילו נהניתי מזה. מופלא.


 


והיום התעמלנו בקאנטרי, חדר כושר – היה מצוין. ובצהריים סייסטה ארוכה (plus benefits…קריצה…)




זה היה השבוע שהיה.




מאחלת לי ולכולם
סופשבוע טוב, ושבוע טוב יותר, הרבה יותר, מזה שהיה. למרות שאני לא ממש אופטימית
בתחום הזה…..