ארכיון חודשי: אוגוסט 2014

אימונים #5 – על מחויבות ודאגה

יש לי כבר 3 מתאמנות, ובשבוע הקרוב מתחילים עוד 2. 

כולם הופנו אלי על ידי הקהילה, כלומר: עמיתי וחברי ללימודים. 

זה מדהים בעיני. האמון שהם נותנים בי. קשה לי לעכל את זה. איך הם יודעים אם אני מספיק טובה עבור החברים שלהם, האחים שלהם, השכנים שלהם? 

אני כל הזמן מתחבטת עם עצמי לגבי איכות האימון שאני נותנת.

כל כך שמחה שהקורס ממשיך, שאקבל הדרכה וליווי. כל כך זקוקה לזה. 

השבוע באימון שלי אצל המאמן שלי העליתי שוב את הדאגות שלי. 

אני לא מספיק "סאטית", אני טוענת. מלשון "סאטיה", זו שיטת האימון שלמדתי, מבית נטלי בן דוד, בית ספר אימושיין להוויה, הקשבה וטרנספורמציה. 

"למה את מתכוונת?" הוא שואל. 

אני יודעת למה אני מתכוונת.

נכון, אני אומרת לו. אני מקשיבה. אני משקפת. אני שואלת שאלות, לעיתים נוקבות.

הוא צוחק. "לא אמרת כלום, את מאמנת לגמרי!"

ואני מקשה. "אני לא מספיק עובדת עם הגוף, עם הנשימה. המתאמנות שלי לא מספיק מחוברות לגוף, לתחושות. לא מצליחה לבצע את תהליך הפירוק וההבנייה"….אני דואגת שהן לא מקבלות את רמת האימון שמגיע להן.

ואני גם דואגת שאני לא משתמשת מספיק בכל רמות ההקשבה. לא את כולן אני מבינה עד הסוף.

"מה למשל?" הוא מבקש לדעת.

"למשל רמה 6" אני אומרת.

רמת הקשבה 6 היא רמת ההקשבה למחויבות ולדאגה שברקע.

היא מבטאת את הקונפליקט או את הפער שבין המחויבות המובנית של האדם להרמוניה, רווחה ושקט נפשי שמקורה בתודעה, לבין הדאגה שאוחזת בגוף.

לפי רמה 6 אנחנו תמיד בקונפליקט פנימי בו אנחנו רוצים ולא רוצים את מה שיש לנו. יש לנו מחויבות עמוקה ועם זאת דאגה עמוקה כלפי אותו הדבר.

המאמן שלי הזכיר לי את זה, וראה שמשהו קורה לי בגוף. הוא הפנה אותי כמובן לתחושות ותיארתי קוצר נשימה, מן גוש לא ברור שישב בחזה וטיפס לכיוון הגרון, שחסם חלק מהאוויר בעת שאיפה ובעיקר בעת הנשיפה.

הוא ביקש שאתרכז בתחושות….עצמתי עיניים ופשוט נשמתי איך שיכלתי, דרך אותו גוש.

הוא ביקש שאתאר את הגודל של הגוש, הצורה, הצבע….

ואז הוא שאל אם עולה לי זיכרון.

זה הקטע שתמיד מפתיע אותי. זה גם הקטע שתמיד מפחיד אותי עם המתאמנות, "יעלה להן זיכרון? לא יעלה? מה אעשה אם לא יעלה?" וזו בדיוק הדאגה שלי…..

הרבה פעמים עולים לי זכרונות כאילו לא קשורים.

פתאום זכרתי את עצמי בת 7, בקרית יובל עם אבא שלי שקנה לי אופניים ליום ההולדת.

רק שאבא שלי, כמו אבא שלי, קנה לי אופניים בגודל של מבוגר, ועוד עם רמה (אופניים של בנים). 

סביר להניח שאצלו בראש (שאמנם הראה נדיבות יוצאת דופן בקנייה הזאת) היה ברור שזו רכישה חד פעמית שתספיק לי לכל החיים ואולי גם תשמש את אחי התינוק יום אחד….לשון

ברור שלא יכלתי לעלות לבד על האופניים וגם לא לרדת מהם לבד, והמעצורים (שהיו רק על הידיות) היו לי קשים מדי ללחיצה, והדרך היחידה שהצלחתי לרכב (בקושי הגעתי לדוושות) היתה כאשר הוא אוחז באופניים ורץ יחד איתי (אחלה כושר בשבילו אבל חסר תועלת משום בחינה אחרת). 

ובנוסף לכל אני גם כמובן פחדתי פחד מוות (גם ככה הייתי די פחדנית) וגם אם מידי פעם הצלחתי לדווש קצת ולשמור על שיווי משקל, לא היתה לי שום דרך לעצור בלי ליפול. 

לא היו לי אז כלים לומר לאבא שלי שהאופניים האלה לא מתאימים לי. לא יתאימו לי עוד כמה שנים טובות ואולי (בגלל הרמה) לעולם. 

מה שהיה זה פחד ותסכול וגם כעס – שכעת, בחדר האימון, גרם לגל חום לשטוף אותי….

עצרתי את שטף הסיפור ונשמתי עד שגל החום עבר, וגם הגוש בחזה התפוגג…ורק דמעות עלו לגרוני ולעיני. 

"מה הילדה היתה אומרת לאבא שלה לו יכלה?" שאל אותי המאמן שלי.

לרגע לא היה לי מושג מה הייתי אומרת לאבא שלי. התחושה היתה שאי אפשר היה לדבר עם אבא שלי.

ואז פתאום אמרתי "תודה רבה שקנית לי מתנה כזו, אופניים, אבל בעצם אין שום דרך שבה אוכל לרכב עליהן, כי אני לא מגיעה לריצפה". 

וזה נשמע כל כך פשוט – ומצד שני זה היה בלתי אפשרי. 

ובעצם, בתור המבוגר האחראי, הוא היה אמור לדעת את זה בעצמו. 

אני לא יודעת מה קרה לאופניים האלה, אבל לא רכבתי עליהן כמובן. 

שנים אחרי כן, כשכבר גרנו בארה"ב, ניסיתי לרכב על אופניים של בני דודיי, שהיו בגודל המתאים ובלי רמה ועם מעצור בדוושות, והצלחתי בלי שום בעייה. אז הורי קנו לי אופניים דומות, ובכל 4 השנים שגרנו שם רכבתי עליהם לבית הספר ולכל מקום. בלי שום בעייה. וגם בהתחלה כשחזרנו ארצה, אבל אז גנבו אותן….

 

המאמן שלי שאל אותי אם אני יכולה לראות את הקשר בין הזיכרון הזה לבין החששות שלי לגבי המתאמנים שלי.

הקשר לא לגמרי ברור.

כביכול התחושה שלי היא שאני אמורה עכשיו "לקפוץ למים" ולאמן לפני שיש לי את כל הכלים, את כל המיומנויות הנדרשות לכך…

או שאני מרגישה פשוט שזה גדול עלי.

אבל האם אני כועסת על מישהו? לא נראה לי. נראה לי שאני פשוט מרגישה שאני לא מספיק טובה. שזה גדול עלי כמו שהאופניים ההם היו גדולים עלי. 

ואז הוא צחק, כי הוא אמר שהנה מצד אחד אני מחוייבת למתאמנים שלי, ומצד שני אני ממש דואגת שאני לא מספיק טובה עבורם.

ובכך הדגמתי את רמת הקשבה 6…..

 

דברים שהריח שלהם טוב יותר מהטעם שלהם …

הבוקר בדרך חזרה מהסופר עם T הרחתי את הלחמניות הטריות מתא המטען והתחלתי לחשוב על כל הדברים ש(לדעתי) ריחם טוב יותר מטעמם.

ברור לי שעל רוב הדברים כאן יחלקו עלי. אבל לא משנה. זו דעתי. 

 

1. לחם טרי

2. טוסט

3. קפה

4. עוגה 

5. לימון

6. בזיליקום

7. בשר על האש (מנגל…)

8.נענע (@ כל הזכויות שמורות לנ*גה}

9. תותים (@ כל הזכויות שמורות לאליפל}

10. מקטרת (עם טבק של קפטן בלאק) (@כל הזכויות שמורות ל"אני רק הערה")

11. תה עם מקל קינמון, פלח תפוז וג'ינג'ר (@ כל הזכויות שמורות לבליבלוג)

12 ספגטי קרבונרה עם ביצה טריה ובייקון מטוגן…(@ כל הזכויות שמורות לבליבלוג)

13. אבקת שוקולית. נטו, עוד לפני החלב…(@ כל הזכויות שמורות לבליבלוג)

14. עוגת שמרים (@כל הזכויות שמורות ל"צופה מן הצד")

15. שוקולד (@כל הזכויות שמורות ל"צופה מן הצד")

16. בטנים (@כל הזכויות שמורות לBloemenmeisje)

17. שפתון בריח דובדבן (@כל הזכויות שמורות ל"פשוט פרודנס")

18. בצל מטוגן (@כל הזכויות שמורות לטליק)

19. מקל וניל (@ כל הזכויות שמורות ל"ללא שם")

20. יערת דבש (@כל הזכויות שמורות לרותי קוטלר)

 

וואי, הייתי בטוחה שיש הרבה יותר. בטח יש ואני לא זוכרת כרגע. נראה לי שאשחרר את הרשימה הזאת ואוסיף עליה עם הזמן…

אבד המומנטום…..

כתיבה של שנתיים ברצף נקטעה ומרגישה שאבד לי המומנטום

כביכול – המלחמה השתיקה את המוזה

ועכשיו – דילגתי לעצמי על יותר מדי רגעים

זוכרת שגם בילדותי היו תקופות בהן פתאום לא כתבתי ביומן….אבל תמיד חזרתי לזה.

נדמה לי שאז הייתי עושה מן תקציר….מה היה ומה עשיתי מאז שכתבתי לאחרונה

להשלים את החסר עבור עצמי? הרי אף אחד לא קרא (ולא היה מיועד לקרוא) את יומני חוץ ממני

וזאת עוד בעייה:

התחלתי להיות מודעת מדי לקהילת קוראיי (המדהימים והאהובים) ואולי אני כבר פתאום לא מספיק אנונימית עבור עצמי בבלוג הזה…

לא יודעת בדיוק על מה זה משפיע ואיפה זה מפריע לי….אולי אבין תוך כדי כתיבה

המלחמה הזאת עוררה בי כל מיני רגשות שכבר היו רדומים

בעיקר את המודעות לכך שאי אפשר באמת לשבת באי הקטן שלי בחיק משפחתי ולהתעלם ממה שקורה בחוץ

ואת הפטריוטיות שלי, שתמיד היתה מובנת מאליה אבל לא נהגתה בדרך כלל בראש חוצות

לא ימניות לאומנית חלילה, לא שמאלנות ….פשוט אהבת העם והמולדת, על כל מה שמעצבן וכל מה שיפה בהם.

אהבת חינם.

סולידריות – עם החיילים ומשפחותיהם, עם תושבי הדרום או הספר באשר הוא (היום זה דרום, קודם היה צפון….כאשר הייתי קטנה זה היה כולם)…

כשאני חושבת על הפלשתינים בכלל ותושבי עזה בפרט אני שמה לב שיש בי רחמים ורצון שמצבם יהיה יותר טוב, הרבה הרבה יותר טוב ממה שהוא – אבל אין בי חמלה

וזה מטריד אותי. רחמים כן, חמלה לא.

זה מרמז לי שאני לא מצליחה לראות אותם כגדולים ויכולים, כפי שאני הייתי רוצה לראות את כל בני האדם באשר הם.

אני מנסה , ברוח הלימודים שלי, לומר לעצמי שה"יש" שיש להם הוא איכשהו תוצרת עצמית שלהם. יודעת איפשהו שזה נכון. לא מצליחה להבין את הראש של אנשים שזה ה"יש" שלהם.

מרימה מעט את הראש (וירטואלית) ומתבוננת על כלל מדינות ערב וכמה מדינות איסלם בתוכן – וחושבת לעצמי שבחיים לא הייתי רוצה לחיות באחת מהן. לא בתור ערבייה ולא בתור זרה. 

אז מה אני אומרת בעצם? שום דבר. כנראה שאין לי עוד מה להגיד לעצמי בנושא זה.

בחודש הזה שבו לא כתבתי (חודש? יותר?) הייתי הרבה עם הנכדים. הם היו חולים פעמיים בתפוקה הזאת ויצא לי לי לטפל בהם יותר מהרגיל.

הם כל כך מתוקים שאפשר להתפקע. כל סנטימטר שנוסף להם פשוט מוסיף להם עוד מתיקות. וחוכמה.

הם כל כך חכמים. ויודעים מה הם רוצים. ויודעים לאהוב. 

בחודש הזה שבו לא כתבתי אימנתי. יש לי 3 מתאמנות. אולי יש לי יותר….כי מישהי התחילה ולא ברור אם היא תבחר להמשיך. אבל שלוש מתאמנות ממשיכות לבוא….ולאט לאט אני נכנסת לעניין הזה של האימון. חודש שלם של אימון בלי הדרכה. בלי ליווי. רק עכשיו התחיל שלב המנטורינג והמשך הלימודים….ואני זקוקה לזה כמו אוויר לנשימה. אני לא מרגישה שאני מצליחה ליישם את השיטה כמו שצריך. 

רק חלק ממנה. החלק שכנראה הכי קל לי ליישם. ההקשבה. השאלות – לעיתים נוקבות. החשיפה לעקרונות של השיטה. אבל לא מספיק מתייחסת לגוף. לנשימה. שלהן. שלי. 

במהלך החודש הזה יכולתי דווקא לבקש מנטורינג – בטלפון או במייל. ולא עשיתי זאת. רק במפגש האימון האישי שלי עם המאמן שלי  עשיתי זאת….זה כביכול היה "על חשבון" האימון שלי אבל בפועל מנטורינג זה אימון לכל דבר. זו היתה שיחה טרנספורמטיבית לחלוטין. למרות שהטריגר כביכול היה התייעצות לגבי אופן האימון שלי…..

בחודש הזה שבו לא כתבתי בני וחברתו הודיעו לנו שהם מתחתנים בחורף. הם יגיעו ארצה במהלך חופשת הסמסטר שלהם, יתחתנו ויחזרו לבוסטון. הבשורה הנהדרת הזאת באה לנו באמצע המלחמה, באמצע החללים, באמצע האזעקות – והיתה כמו אוויר לנשימה. אושר גדול, אור גדול בתוך החשיכה. 

ועכשיו אנחנו עסוקים בלוגיסטיקה של ארגון החתונה עבורם. 

בחודש הזה שבו לא כתבתי הורי הגיעו ארצה לביקור של חודש, כרגע הם מתארחים אצל אחי ובשבוע הבא יעברו אלינו. 

ואני ממש מרגישה איך אני קוצרת את הפירות שנטעתי בכל החודשים האלה כאשר התאמנתי על היחסים שלי עם אבא. 

משהו זז. משהו השתנה. לטובה. לחמלה. לסובלנות….

ובשבוע שעבר חזרנו ללימודים ואני ממש ממש שמחה להיות שם שוב. מחר יום לימודים נוסף.

אז הנה הצלחתי בכל זאת לכתוב סיכום של מה שעבר עלי בזמן שלא הצלחתי לכתוב. 

ונזכרתי למה אני כותבת. לעצמי. לתעד ולהתבונן במה שאני עוברת ובמה שאני חושבת ומרגישה. 

וכמו ביומן ילדותי ונעוריי……לפעמים אכתוב הרבה ולפעמים מעט. אבל זה לא משנה כי ביחסים שלי  אין התחשבנויות. 

וגם אם נפגשים אחרי זמן רב אפשר להמשיך מאיפה שהפסקנו. על אחת כמה וכמה ביחסים שלי עם עצמי…..