ארכיון חודשי: ספטמבר 2014

הקיץ שהיה ו….איך השנה דילגתי על ראש השנה

מקווה שזה לא ייצא פוסט ארוך מדי – ואם כן אז מתנצלת מראש.

זה המחיר של אי כתיבה כל כך הרבה זמן

היה קיץ קשה. היתה מלחמה. לי אישית לא היה קשה – אבל דאגתי לתושבי הדרום, דאגתי לחיילים ולמשפחותיהם ובכיתי עם כל נפגע, עם כל פצוע ועם כל הרוג או נעדר……

באמצע הגיעו הורי לביקור, ואיכשהו הביקור הזה היה קשה מקודמיו.

דווקא אחרי שעשיתי כל כך הרבה עבודה עצמית, הסרתי כל כך הרבה שכבות מעצמי….ניקיתי כל כך הרבה דברים שניהלו אותי כל השנים, לאחר שפותחו כמנגנוני השרדות בילדותי הרחוקה – דווקא עכשיו חשבתי שיהיה יותר קל עם הורי. 

אבל אולי דווקא משום שאני עובדת חזק על דברים מהילדות, והכל חשוף וקרוב לפני השטח….אולי בגלל זה היה לי יותר קשה מולם.

מול ההתנהגות, מול האמירות, מול השיפוטיות הבלתי פוסקת….דברים שכבר התעלמתי מהם בשנים האחרונות במפגשים קודמים….טוב, מרובם הצלחתי להתעלם, לא מכולם. הפעם זה היה קשה יותר. 

בנוסף, היה עוד משהו – משהו שכבר התחיל בביקור הקודם בקיץ שעבר והתעורר שוב הפעם – היחסים בין אמא שלי לבין חכמוד. כן, כן – ילד בן 3.5 הצליח לעורר באמא שלי את הצדדים הכי מכוערים, הכי קטנוניים, הכי שיפוטיים, הכי מעצבנים של האישיות.

היא נעלבה מכל דבר קטן שהוא אמר או עשה, היא התמודדה מולו כאילו היא עצמה בת 3.5. זה היה מדהים לראות, וזה היה מאד קשה לראות. 

ואני במקרים כאלה הופכת ללביאה – הייתי כך גם עם ילדיי ועכשיו מסתבר גם עם נכדיי.

בסופו של דבר עשינו כמיטב יכולתנו להפריד כוחות, וכיוון שעם נשמותק היא דווקא הסתדרה מצוין, עשינו חלוקה פחות או יותר קבועה מי משחק עם מי ומי מטפל במי והכל פחות או יותר עבר על מי מנוחות.

 

באמצע כל זה חגגנו יום הולדת 50 לאחי, ארחנו כאן בבית 25 איש למסיבת הפתעה, ערב ארגנטינאי פר אקסלנס ש-T ארגן בשתי ידיו. הכרחנו אותו לקחת עזרה (טבח ושתי עובדות ניקיון) כך שזה מאד הקל על העבודה, אבל עדיין הוא הרים כאן ארוע שלא יישכח! שום פרט לא נשכח, כולל 4 סוגים של אמפנדס, אסאדו א-לה-פאריז'ה וגם חצאי עופות על האש, בטטות וכמובן אלפחורס (שהוא הכין לבד, שהיו טעימים אף יותר מ-Havana, שקנינו בביקורנו בארגנטינה לפני 3 שנים) ופלאן (גם כן הכין לבד) עם דולסה דה לצ'ה לקינוח, ולא וויתר גם על גבינה צהובה עם ריבת בטטה וריבת חבושים – הסיום הקלאסי לסעודה ארגנטינאית.

בחלק האמנותי של הערב כולם כתבו נאומים (גיסתי, אני, אחותה של גיסתי, החברה הכי טובה של אחי וגיסתי וכמובן שתי בנותיו) וגיסתי גם הכינה מצגת תמונות יפהפיה (ממעט התמונות שנשארו למשפחתנו – כי כל האלבומים נהרסו בשיטפון שהיה להורי בבית) וגם היא ואחייניתי הקטנה הקליטו שיר יפהפה ….בקיצור היה ערב מקסים. 

 

אז לראש השנה היינו מוזמנים לאחות של גיסתי, עם משפחתו של אחי ומשפחתה של גיסתי. ואז, כמה ימים לפני החג, אושפזה אמא של גיסתי עם ארוע מוחי וגם ארוע לבבי….בוצע צינתור והושתל קוצב לב…ותוך כדי הצינתור הם חוררו לה את הריאה…..ומשם כמובן חלה התדרדרות במצבה, טיפול נמרץ, כאבי תופת…..והחג בוטל.

בינתיים היא עדיין בבית חולים אבל מתאוששת לאט לאט, היה עוד ארוע מוחי ולא לגמרי ברור מה יהיה….

ואנחנו מצאנו את עצמנו משוחררים מערב חג. זה לא שלא היה לנו לאן ללכת. 

גם המחותנת שלנו (אמא של חתני) הזמינה אותנו, מכיוון שגם בתי וחתני היו מוזמנים אליה, וגם השותף של T שהם כמו משפחה מבחינתנו מייד אמרו שנגיע אליהם….אבל אנחנו פתאם הבנו שאין לנו התחייבות מיוחדת בערב החג הזה ובאופן ספונטני לחלוטין נכנסנו לאפליקצייה "חוליו" והזמנו לנו טיסה ומלון ב…..ברלין.

ברלין הקרירה והיפה – שעד כה נמנעתי מלנסוע אליה (גרמניה וכו) אבל הפעם נכנעתי.

היינו שם מיום שלישי בבוקר ועד שבת לפנות בוקר – חרשנו אותה (ברגל וב-ubahn ובאוטובוס תיירים) במשך ארבע ימים מלאים – ונהנינו מכל רגע. מהמוזיאונים והאנדרטות והנקניקיות וההבדלים בין מזרח למערב והמלון (מומלץ – Mandala Suites על Friedrichstrasse) שהיה במרכז העניינים עם גישה נוח לכל מקום ובתי קפה מצויינים ממש מתחת למלון…..

אז זהו.

חזרנו לשיגרה, לאימונים ולנכדים ולחתולים – מצפים להמשך חגים שקט ורגוע בבית….

שנה טובה ומתוקה

 

ספרים שאהבתי ושהשפיעו על חיי

באיחור מה הגעתי לכתוב פוסט שרביט הספרים שקבלתי גם מ-voyager האהובה וגם מקורדליה היקרה

בטוח שפספסתי המון ושכחתי המון, נראה מה הצלחתי לדלות מזכרוני…..

 

 

ספריה של איין ראנד ובמיוחד מרד הנפילים – זה היה בשנות העשר'ה לחיי, התוודעתי לראשונה לזרם הזה ולסופרת הספציפית הזו והתלהבתי מאד. בהמשך כמובן דעותי התגבשו ולא המשכתי בקו הזה של האובייקטיביזם אבל זה כן נתן לי הסתכלות חדשה על מה שהיום אני קוראת לו "אחריות אישית". אחריות לעצמי, שלילה של הנטייה להפיל את בעיותי וצרותי על "המצב" או על אחרים או על איך שחונכתי או על כל נסיבות חיי האחרות. 

ספריה של גין מ אוול ובראשם שבט דב המערות – קראתי בראשית שנות העשרים לחיי ופשוט נהניתי. באותה תקופה קראתי גם ספרי אנתרופולוגיה שונים, כמו "הקוף העירום" שנתן גם הוא זווית שונה על ההסתכלות שלנו על עצמנו ועל התפתחותנו על כדור הארץ

כל סיפרי הארי פוטר מאת גיי קיי רולינג – הגעתי לזה מאוחר יחסית (הספר השלישי כבר יצא) ובני ואני התנפלנו על הסידרה ברעב מעורר השתאות. בכלל כל חיי נמשכתי לקסם וכוחות על טבעיים, ורולינג השכילה לכתוב רומן, ספר ילדים בעצם, שגם נתן הצצה לעולם שכולו קסם וגם עסק במוסר, בנאמנות, בחברות, שלטון הטרור ….כל מה שצריך! בהמשך קראתי גם את כיסא פנוי שהיא כתבה למבוגרים, ונהניתי לא פחות!

בשנות התשעים נכנסתי חזק לנושא ההילינג והמדיטציה, וכל הניו אייג' – ושניים מהספרים שעשו עלי רושם חזק במיוחד היו:

הנבואה השמימית מאת ג'יימס רדפילד  וגם

התקדשות מאת אליזבת הייך

יש עוד המון, כל כך הרבה שאין סיכוי שאגיע לאחוז קטן מהם, אבל מה שעלה לי בראש עכשיו – ובזאת אסיים את הרשימה הזאת – הוא הספר

 צילה של הרוח מאת קרלוס רואיס סאפון. 

תודה לכל הכותבים ולמי שהפנה אלי את השרביט

ובהזדמנות זו אאחל לכולם שנה טובה ומתוקה

שנת שלום ושלווה

שנת שקט נפשי והרמוניה

שנת אהבה ונתינה והגשמה ושגשוג

 

 

עריכה מאוחרת: ברור שפספסתי מיליונים! אז בלילה פתאם נזכרתי שבעצם כל הספרים (כמעט) של א.ב. יהושע – אבל אם אני חייבת לציין אחד אז דווקא את "מסע אל תום האלף" !!!

חלק גדול מספריה של צרויה שלו, וגם של שפרה הורן

בטח אזכר בעוד…..

אימונים #6 – חוסר היכולת לבקש עזרה

מזמן לא כתבתי . הפוסט הזה יושב לי בטיוטות מאמצע אוגוסט. נזכרתי באימון שהתרחש בתקופה בה לא הצלחתי לכתוב. פתאם נזכרתי בו וכתבתי עליו…..ובסוף לא פרסמתי. ואיכשהו זה קשור לפוסט האחרון שכן פרסמתי…..

 

זה היה אחרי ששלב א של הקורס הסתיים ולפני ששלב ב' התחיל, והרגשתי קצת אבודה, ללא הדרכה.

בסוף שלב א של הקורס קבלנו רשימה של שמות מאמנים (רשימת coach-on-call) אליהם ניתן לפנות כדי להתייעץ או לבקש עזרה בנושאי האימון השונים. לא פניתי לאף אחד מהם. לא ידעתי מה אגיד להם. מה אבקש. איך אתאר את הקשיים שנתקלתי בהם. אז פשוט לא פניתי לאף אחד מהם. 

אז בסוף זה יצא כאשר הגעתי לאימון האישי שלי אצל המאמן שלי.

כרגיל הגעתי לאימון עם חששות גדולים שצצים לי כאשר אני יושבת בכיסא המאמנת. 

 

והזיכרון שעלה לקח אותי פתאום לכיתה ט'. 

זו היתה שנת 1973, השנה של מלחמת יום הכיפורים.

חזרתי ארצה מארה"ב לכיתה ח', ושולבתי בכיתה "בעייתית". היינו 3 תלמידי חדשים שהגיעו מבחוץ. שתיים מאיתנו חזרנו עם משפחותנו משהות של כמה שנים בחו"ל, ואחד עבר מעיר אחרת. היינו "תלמידי חיזוק" לכיתה ה"בעייתית" – אבל זה כנראה לא היה מספיק, ובסוף השנה פרקו את הכיתה שלנו ופיזרו אותנו בין כל כיתות ט'.

אותי שמו בכיתה חזקה במיוחד, תותחים אחד אחד. תלמידים מצטיינים בכל התחומים – גם הריאלי וגם ההומאני – ילדים שהיו בטוחים בעצמם גם מבחינה לימודית, גם מבחינה חברתית, אפילו בספורט. מן סופר-כיתה שכזו.

אני נחשבתי תמיד לתלמידה מצטיינת, אבל יחסית לילדי הכיתה הזאת הייתי, בחלק מן המקצועות, בינונית ומטה. במיוחד בלשון ומתמטיקה. 

ובפעם הראשונה בחיי, בתחילת השנה, קבלתי ציונים כמו 5 ו-4 במבחנים. 

כאמור זאת היתה השנה של מלחמת יום כיפור, וחלק מהזמן לא היו לימודים. במהלך הלחימה חלקנו עסקנו בכל מיני סוגים של התנדבויות, ואני נגנתי בצ'לו בתזמורת הגדנ"ע, בפני חיילים בעיקר. התזמורת המשיכה בהופעותיה וחזרותיה גם כאשר הלימודים התחילו מחדש, והפסדתי לימודים.

כאשר חזרתי בסופו של דבר לכיתה, כבר הייתי בפיגור נוסף.

הייתי מבועתת. לא ידעתי מה לעשות ואיך לעשות כדי להעלות את ציוניי. 

 

וכאן אני חוזרת לחדר האימון, והמאמן שלי שאל אותי מה בעצם קרה אז. בכיתה ט'.

ואני הבנתי שלא ביקשתי עזרה. לא ידעתי לבקש עזרה. לא הבנתי שזה מה שעושים. 

לא מהורי. לא מהמורים. לא מחבריי לכיתה. 

איכשהו התיישבתי על התחת ולמדתי והשלמתי את החוסרים והעליתי לאט לאט את הציונים, ועד סוף השנה כבר חזרתי לרמת הציונים שהייתי מורגלת בה. כמובן שהציון השנתי שיקף גם את הקשיים של תחילת השנה, אבל קבלתי אז, אני זוכרת בבירור, איזשהו פרס הצטיינות שהכיר במאמץ שהשקעתי. 

אצלי בראש – זאת היתה השנה הקשה ביותר בחיי. 

אצלי בראש – נולדה לה מסקנה. 

תהליך המסקנה היה משהו כזה: כיוון שאני לא יכולה (??) לבקש עזרה מאף אחד, וכיוון שהיה לי מאד לא נעים כאשר היה לי כל כך קשה, 

רצוי שאבחר לעצמי מסגרת לימודית שבה אצליח להצטיין (!!) בלי שאצטרך לבקש עזרה, ובלי שיהיה לי כל כך קשה.

כך אוכל להצטיין בלימודים (משהו שהיה מאד חשוב לי), אבל גם יהיו לי חיים בנוסף ללימודים (תנועה, חוגים, חברה) והעיקר: אוכל לעשות את הכל לבד בלי קושי מיותר ובלי הצורך להעזר באף אחד

 

וזה נמשך. בכיתה י' נכנסתי בהתחלה למגמה ביולוגית, ומהר מאד ביקשתי העברה למגמה הומאנית. כי זה היה יותר קל.

שנה אחרי כן הגעתי למגמה ריאלית  –  בעקבות הצטיינותי במקצועות הריאליים של כיתה י' – ותוך זמן קצר שוב ביקשתי לעבור למגמה ההומאנית – דו-לשונית, בה נשארתי עד הבגרות. 

וגם בצבא ובמקומות העבודה – אמנם חיפשתי את התפקידים המאתגרים, אבל (כפי שעלה בפוסט הקודם) וידאתי קודם שיש שם מראש איזשהו מנטור או מישהו built-in שממילא תפקידו לעזור לי בעת הצורך בלי שאצטרך לבקש!


המאמן עזר לי לשמוע את המסקנה הזאת דרך רמת הקשבה 5:  זוהי רמת ההקשבה של ההקשר, הקונטקסט. ההקשבה לתפיסות ולמסקנות שברקע. 

רמת הקשבה 5 מניחה שאנחנו תמיד מדברים מתוך איזושהי פרדיגמה שהיא חלק מהקשר רחב יותר. ושאנחנו גם עסוקים כל הזמן בלחזק ולהוכיח באופן לא מודע את אותן תפיסות ומסקנות שבהן אנחנו אוחזים לגבי עצמנו ולגבי העולם. 

היא מניחה שאנחנו לא מודעים לתבניות מחשבה אלה והן שקופות לנו, בדיוק כפי שאיננו מסוגלים לראות את הפנים של עצמנו.

שהגוף שלנו זוכר את כל מה שקרה לנו, ומחזיק בתוכו מעין "קפסולות זיכרון" שניתן לגלות אותן דרך התבוננות בתחושות הפיסיות שלנו. המסקנות שלנו והתפיסות שלנו נמצאות בתוך קפסולות הזיכרון האלה, ואם נמקד את תשומת ליבנו בתחושות של הגוף הפיסי נוכל לזהות אותן, ועל ידי כך "לפרק" אותן. 

פירוק התפיסה מאפשרת יצירה של מסקנה חדשה, רלוונטית וחופשיה יותר. 

 

איך נוצרות התפיסות האלה? 

כל אירוע שמתרחש במציאות שלנו גורם למשהו להתרחש לנו בגוף. הגוף חווה חוויה תחושתית-רגשית.

כיון שאנחנו לא ממש בנויים לחיות עם מה שיש כמות שהוא, מייד אנחנו מפרשים לעצמנו את מה שאנחנו חשים כ"טוב" או "רע". זהו מנגנון השרדותי כלשהו, שאנחנו בעצם מתייחסים אליו כ"לומדים מהניסיון". 

מייד אנחנו מתחילים להסיק מסקנה כלשהי לגבי מה שקרה, או להחליט משהו על עצמנו או על החיים. 

דוגמא: אמא צעקה עלי – אז אני החלטתי להיות ילדה טובה תמיד, שהיא לא תצטרך לצעוק עלי. (= ריצוי) 

הדפוס הזה הופך להיות "חוזק" שלנו, שנועד להגן עלינו מפני חוויות דומות. 

הבעייה היא שבשלב כלשהו בחיינו ה"חוזק" הזה כבר לא רלוונטי, והוא מגביל אותנו. אנחנו שוכחים בכלל את האירוע שיצר את המסקנה ורק ממשיכים להיות בקשר עם המסקנה עצמה. 

מה שקורה אז הוא, שהוכחת המסקנה הופכת להיות המניע הבלתי מודע לפעולותינו….

 

אני יודעת שקצת סיבכתי את עצמי כאן – אבל אם מישהו הבין, בא לכם למצוא בתוככם דוגמאות למסקנות כאלה שהפכו לפרדיגמות בחייכם – אולי אתם זוכרים ממתי, ואולי בכלל לא?