ארכיון חודשי: אוקטובר 2014

clearway

אני יודעת שאני חופרת עם העניין הזה אבל באמת באמת שאין על הדבר הזה: clearway, שיחת הכנה


שיחת הכנה לכל דבר.


לשיחה עם מישהו אחר


לראיון עבודה


לארוע, נסיעה….הכנה לכל דבר כמעט. 


אני עושה זאת המון, בעיקר לחברי מהקורס. אנחנו עושים זה לזה לקראת ….מצגות, אימונים, שיחות עם בני משפחה….


עשיתי פעמיים לזרים מוחלטים (זו שיחה שמתנהלת בדרך כלל בטלפון) שהפנו אלי מבית הספר לאימון…


עשו לי לקראת שיחות היכרות עם חברי ובני משפחתי ולקראת אימון ראשון עם מתאמני הראשונים


ובכל פעם מחדש אני מתפעלת מהדבר הזה. clearway


 


היום הגיעה אלי מתאמנת שיש לה מחר בחינה מאד מאד חשובה. 


וכבר כאשר היא קבעה את האימון להיום, יום לפני הבחינה, חשבתי לעצמי שאציע לה לעשות clearway באימון הזה.


ומסתבר שזה בדיוק מה שגם היא תכננה לבקש. 


 


שיחת ההכנה בשיטת סאטיה* זו שיחה שמתמקדת בהוויות. 


לא "מה אעשה" או "מה אגיד" אלא "מי אהיה". ואיך זה יבוא לידי ביטוי במציאות.


 


בהתחלה שאלתי אותה מה שלומה. בלי קשר לבחינה. מה שלומה היום, עכשיו , ברגע זה.


אחר כך שאלתי איך היא לקראת הבחינה. 


שאלת ה"איך את" מדברת על מצב רוח, הלך רוח, רגשות, מחשבות. 


למשל תשובות כמו "מתרגשת" וגם "לחוצה" 


חשוב שהאדם יתבונן פנימה ויספר לעצמו איך הוא לקראת השיחה/ארוע וכו.


 


השאלה הבאה היא "מה את חשה". זוהי שאלה לגבי התחושות הפיסיות, מה שקורה בגוף כאשר היא חושבת על הבחינה הקרבה.


תשובות כמו לחץ בסרעפת או בחילה תארו את הלחץ, את הפחד אפילו. אבל היו גם תחושות נעימות בחלק העליון של החזה משני הצדדים, קרוב לכתפיים. תחושות שתוארו כ"טווס" או "פרפרים". תחושות שביטאו סוג של התרגשות שלא היתה דווקא שלילית


 


השאלה הבאה קשורה לדאגות, לחששות לקראת הבחינה (או השיחה).


בשאלה הזו הכוונה לפרט אחת לאחת את כל הדאגות וכל החששות שיש לה מהשיחה/בחינה/ארוע הקרב.


אז כמובן תשובות כמו "כשלון" אבל גם מעבר לכך. מה יהיה אם אכשל? מה אעשה עם עצמי? מה יגידו עלי כל אלה שמצפים ממני?


במה אעסיק את עצמי בחודשים הקרובים עד למועד הבחינה הבא והאם יהיה לי בכלל כוח לשבת שוב חודשיים וללמוד מחדש בלי להתחרפן?


האם בבחינה עצמה אאבד פתאום את הריכוז? האם אשכח את הכל, יהיה לי בלאק אאוט? 


ועוד ועוד


המטרה היא לפרט את הדאגות – ולשים אותן בצד. 


 


השאלה הבאה עוסקת במטרות. וכאן חשוב להבחין בין התוצאות הרצויות של השיחה / בחינה / ארוע  לבין מטרות שקשורות לאופן בו אקיים את השיחה /בחינה / ראיון / ארוע וכו. 


כלומר ברור שהמטרה שלה היא לעבור בהצלחה את הבחינה. אבל מעבר לכך יש לה מטרה להיות נוכחת, ורגועה, ולזכור את כל הטיפים שלימדו אותה לקראת הבחינה ולא להתבלבל מניסוחים מטעים של  השאלות…


במקרה של שיחה עם אדם אחר חשוב כאן לשים את היחסים לפני התוצאות.


לבוא לשיחה ביושר, עם מטרות ברורות ומוגדרות אבל ללא מניפולציה. הפילוסופיה מאחורי זה אומרת שאם אתה לא מסוגל לבוא נקי לשיחה ולשים את היחסים לפני התוצאות, עדיף לא לקיים אותה בכלל. זה לא אומר לוותר על הרצון שלך. אבל זה אומר להיות נקי וישר.


 


לאחר ששוטחים את המטרות, מתחילים להתכוונן נפשית. בוחרים הוויות. הלך הרוח שבו אנחנו מתכוונים להיות במהלך השיחה / בחינה וכו.


דבר ראשון בוחרים ערך או תרומה שנביא לשיחה. 


הערך הזה הוא הווייה (כמו קשב, קבלה, חמלה, נדיבות או גם מיקוד, יושר, ישירות, נוקבות ועוד) – שאמורה להוות מטריה שתישרה סביב הפגישה / בחינה / שיחה /ראיון / ארוע….


לבחינה שלה בחרה המתאמנת שלי את הריקות. זוהי הווייה שמהותה לבוא ללא שיפוט, ללא דעה קדומה, נקי ובלי להתייחס לרעשים (פנימיים וחיצוניים) שעלולים להסיח את דעתה. 


לאחר מכן בוחרים עוד 3-5 הוויות למשך השיחה /בחינה. 


היא בחרה להיות רגועה, ממוקדת / מרוכזת, קשובה (לעצמה ולבחינה) וגם חייכנית. 


אחר כך מתארים כיצד תיראה כל הווייה במציאות. איך היא כשהיא רגועה. איך זה בא לידי ביטוי במציאות.


במקרה של שיחה עם אדם אחר זה גם – את מי בן שיחך פוגש כאשר את רגועה. כאשר את חייכנית. כאשר את קשובה ומרוכזת. 


וכאן היא באמת הצליחה להתבונן פנימה ולהבין איך היא מביאה הוויות אלה לידי ביטוי במציאות. איך היד שלה מתכווצת עד כאב כאשר היא מרוכזת, ואיך הכתפיים שמוטות כאשר היא רגועה, איך הנשימה שלה – סדירה, רדודה ואיטית…


איך החיוך שלה גורם התרחבות של הפנים ופתיחה של ערוצים בגולגולת…….וכולי


 


בשאלה הבאה אני בודקת מה עלול להוציא אותה מההוויות שהיא בחרה. במקרה של שיחה עם אדם אחר הרבה פעמים אלה דברים שהאדם האחר נוהג לומר, דרך התבטאותו, או הפרעות חיצוניות למשל. 


בבחינה עלו חששות מכך שמישהו שיישב לידה יאכל במבה בזמן הבחינה, או שאלה קשה במיוחד שתוריד לה את הביטחון פתאום ועוד. 


 


ואז אני שואלת איך בכל זאת היא תחזיר לעצמה את ההוויות שהיא בחרה, וכאן היא בחרה לשנן את ההוויות שהיא בחרה לפני הבחינה, לעצור ולנשום בכל פעם שהיא מרגישה שהיא יוצאת מהקשב, ריכוז, רוגע וכו. במקרה קיצוני היא תקום ותלך לשירותים, תרחץ פנים…בקיצור, תעשה reset לעצמה כדי לחזור להווייות. 


 


בשלב הזה בשיחת הכנה לשיחה עם אדם אחר, עושים סימולציה. המאמן משחק את תפקיד האדם האחר (בוס, בת זוג, ילד, לקוח וכו) ומתקיימת סימולציה של השיחה המתוכננת. למרות שהמאמן לא מכיר את האדם איתו מתוכננת השיחה, המתאמן סיפק לו כבר מספיק מידע (עם המטרות, דאגות, בחירת ההוויות) כדי שהוא יוכל לשחק את התפקיד לא רע. 


בסימולציה יכולים שני ה"שחקנים" מייד להרגיש האם ההוויות באות לידי ביטוי והאם יש בעייה במוכנות לשיחה. 


לעיתים, אם המתאמן לא מצליח לקיים את השיחה כפי שתכנן, עושים סימולציה הפוכה. המאמן משחק את תפקיד יוזם השיחה, והמתאמן משחק את האדם השני. ואז חוזרים לסימולציה המקורית. 


 


השאלה הבאה היא: מה תהיינה התוצאות של הבחינה / שיחה במציאות הפיסית. כלומר – כיצד ניתן יהיה למדוד את התוצאות. 


התשובות יכולות להיות כמובן – אקבל את התפקיד / העלאה בשכר, אעבור את הבחינה (אעבור בהצטיינות את הבחינה), הוא יסכים למה שביקשתי וגם תוצאות כמו "אני ארגיש מאושרת" או "הוא יגיד לי שהוא שמח שקיימנו את השיחה" אפשריות כאן. אלה תוצאות שאפשר למדוד אותן. 


 


במקרה של הכנה לבחינה אין צורך בסימולציה כמובן, והשאלה הבאה ששאלתי היא:

האם את מרגישה שאת מוכנה ? וגם : מ-1-10 עד כמה את מוכנה? 


לפעמים זה הרגע בו המתאמן מבין שהוא כלל אינו מוכן ומחליט לא לקיים את השיחה. 


לפעמים המאמן הוא זה שמחליט שהמתאמן עדיין לא מוכן לשיחה, וזו הפעם היחידה בעצם שהאחריות למוכנות היא על המאמן. ה"קלירר" במקרה הזה.


גם במקרה שהמתאמן אינו מוכן, לעיתים אין ברירה אלא לקיים את השיחה. במקרה זה עדיין טוב שהתקיימה שיחת ההכנה, ה-clearway כי עדיף לגשת ככה לשיחה מאשר בלעדיה.


בכל מקרה שהמתאמן אומר שהוא מוכן אבל פחות מ-10, אני שואלת מה חסר לו כדי להגיע ל-10


המתאמנת שלי אמרה שהיא מוכנה 10, ושמאד מאד עזר לה שעשינו את שיחת ההכנה – זה עזר לה להרגע מהדאגות ולהיכנס להוויות ולהיות באמת מוכנה נפשית, לא רק מבחינת הידע בחומר. 


 


בקיצור היה מצוין


וכמה דקות אחרי שהיא הלכה התקשר מתאמן נוסף וקבענו שיחת הכנה גם עבורו, לקראת שיחה עם מנהל השיווק אצלו במפעל.


 


בקיצור – נחת. סוף סוף. 


 


 


 


 


 

אין חדש

לפתוח את "עדכונים בבלוגים הקבועים" הבוקר ולראות שאין שום דבר חדש זו תחושה לא נעימה

אבל היה יום ראשון וכולם חזרו לעבודה ולאף אחד בטח לא היה זמן או ראש לכתוב….

 

לאחרונה אני מוצאת אני משוטטת ומחפשת בלוגרים חדשים

כאן, בישרא

באתרים אחרים רפרפתי מבט פעם או פעמיים ולא מצאתי משהו שתפס לי את העין. או שלא באמת ניסיתי

 

בסמארטפון שלי כאשר מגיע מייל לכתובת של empiarti זה משמיע צליל של פקק של בקבוק נפתח (לא שעם, מתכת) …

שמתי לב שלבי קופץ בשמחה בכל פעם שאני שומעת את הצליל הזה

 

אתמול התעמלתי ופגשתי חברה לקפה בקאנטרי אחרי חדר הכושר. 

אחרי הצהריים היתה אמורה להגיע מתאמנת – שהתקשרה בצהריים לומר שהרכב שלה תקוע במוסך ואם אפשר לתאם מועד אחר

קבענו לחמישי בבוקר

מה יהיה עם האימונים האלה? 

 

 

חסרת מנוחה…

שעון החורף הזה עושה לי בלגן. קמנו מוקדם – אני בשש ורבע ו-T עוד הרבה קודם – וכמובן שהיינו עייפים אז הלכנו לישון בעשר וחצי….לא זוכרת משהו כזה אצלי מאז שעבדתי (והייתי קמה קבוע בחמש בבוקר אז צונחת מתישהו בין 10 ל-11) ואצל T מאז מחלת הנשיקה (חס וחלילה..)…..

לא זוכרת בכלל שהגבתי ככה אי פעם לשעון חורף. סוג של ג'ט לאג…

אתמול היו אמורים להגיע שני מתאמנים. זה של אחר הצהריים ביטל עוד במוצ"ש , מה שדווקא הסתדר כי חתני נתקע עם הרכב והכניס אותו למוסך, וכיוון שיום א' הוא היום שלו לאסוף את הילדים מהגנים, הוא שאל אם אנחנו יכולים לעשות זאת. T מייד התנדב, וכשהתברר שגם אני פנויה אחה"צ – הצטרפתי בשמחה למשימה.

המתאמנת של הבוקר לא הודיעה כלום, וכאשר ראיתי שהיא כבר ב-12 דקות איחור התקשרתי אליה. היא ענתה לי בקול שברור היה שהיא חולה ואמרה שבדיוק הגיעה הרופאה, היא מצטערת שלא התקשרה להודיע שהיא חולה, היא תדבר איתי עוד מעט. 

בדיעבד נזכרתי שהיא כבר הגיעה אלי חולה בשבוע שעבר  – היה לה ברונכיט (טענה שזה לא מדבק אה?)…וזה כנראה התפתח והתדרדר עוד יותר. כשהיא התקשרה אלי עשרים דקות מאוחר יותר, היא התנצלה שוב ושוב שלא הודיעה בבוקר ושיש לה כנראה דלקת ריאות. היא כמובן אמרה שתשלם על הפגישה שלא קוימה אבל לא אקח ממנה כסף. מחלה זו מחלה. עם כל הכבוד להסכם ביננו ולכלל שיש להודיע 24 שעות מראש על ביטול או שינוי, לא מרגישה שאני יכולה לקחת כסף ממישהו שלא הגיע בגלל מחלה. מצד שני היא היתה חולה כל השבוע….היא לא חשבה שזה הגיוני שהיא לא תגיע בראשון? לא יודעת. 

בכלל יש לי שאלה לגבי זה. האם זה נכון שאני מתקשרת למתאמנים כאשר הם לא מגיעים ולא מודיעים…אולי זה לא נכון. אולי צריך להשאיר את זה בידיים שלהם, באחריות שלהם….

אז מצאתי את עצמי פנויה כל היום, הקאנטרי סגור בימי ראשון – אז ניצלתי את הזמן להשלים גיהוץ (נכון, זה תפקידו של T אבל מאז שיש לנו מגהץ קיטור גיליתי את חדוות הגיהוץ לראשונה בחיי, וגם הכתף שלו מאד מאד מאד כואבת – ייתכן שהוא בדרך לניתוח).

אחרי הגיהוץ הדפסתי את כל המעטפות להזמנות החתונה של הבן. כלומר, הדפסתי את הכתובות על המעטפות. 

את ההזמנות עצמן כבר עיצבנו והדפסנו – גם כן בעצמנו – בהנחיית הזוג הצעיר כמובן. קנינו נייר ממוחזר (אוף-ווייט עם טיפה נוצצים עדינים), הצטיידנו במלאי של דיו למדפסת (תכל'ס לא לקח הרבה) ויש לנו הזמנות לתפארת בחצי או שליש מחיר ממה שהיה עולה להזמין בבית דפוס. וגם היה כיף.

זה החלק החיצוני (מקופל כך שהזוג מקדימה ומפת הגעה – שכרגע הסתרתי כמובן –  בחלק האחורי). את האיור בחרו בני הזוג הצעירים. 

   

וזה החלק הפנימי בעברית בצד ימין ובאנגלית בצד שמאל (עם שינוי שמות , מקומות ומספרי טלפון כמובן) 

אז אתמול השלמתי את המעטפות….גם על זה אפשר לעשות V. 

T הזמין כיפות סטן לבנות עם פס כסף והכיתוב של שמות החתן והכלה והתאריך. הוא עשה משהו דומה בכחול כהה לחתונה של הבת ויצא נהדר. עד היום יש לנו מהכיפות ההן – לשימוש בחגים או כשחכמוד רוצה קידוש בששי ערב….

אחרי זה קראתי בלוגים, אכלתי, ראיתי קצת טלוויזיה….ו-T חזר מקורס הצורפות (סיפרתי שהוא התחיל קורס צורפות? הוא ממש נהנה ונראה שהוא ממש טוב בזה) – עם טבעת כסף ועליה חישוקים….ממש מצאה חן בעיני

 

ואחה"צ אספנו את הנכדים המתוקים מהגנים השונים שלהם ושיחקנו איתם עד שחתני הגיע (בטרמפ עם חבר מהעבודה). 

הבוקר – תוך כדי שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה – נכנסה לי בקשה לשיחת הכנה CLEARWAY מחברה שלי לקורס, וזה היה ממש מוצלח

בכל פעם מחדש אני מבינה כמה הכלי הזה חזק – שיחת ההכנה. לא יודעת איך זה בשיטות אימון אחרות, אבל בשיטת סאטיה* – ששמה דגש על הוויות – כלומר מי אני רוצה להיות בשיחה/פגישה/ראיון/ארוע, ושמה יחסים לפני תוצאות – שיחת ההכנה CLEARWAY היא כלי ממש ממש עוצמתי. 

ממליצה לכל אחד לקראת שיחה חשובה, ראיון עבודה, מבחן, ארוע, אפילו נסיעה….וזו גם שיחת האימון היחידה שאפשר לקיים בטלפון. 

קבעתי עוד CLEARWAY לעוד חברה מהקורס מחרתיים בבוקר. 

אחה"צ מגיעה מתאמנת שהיתה בחו"ל בשבועיים האחרונים ואולי עכשיו אלך להתעמל קצת בקאנטרי….כן, נשמע לי רעיון מצוין. 

אימונים #8 – כמה אנרגיה צריך להשקיע כדי לעמוד בציפיות

יותר ויותר אני שמה לב שכאשר עולה זיכרון במהלך אימון והתבוננות בתחושות גוף – מצד אחד ההקשר לא תמיד נראה קשור על פניו, ומצד שני הוא מאד מאד מדויק. 

לקראת חתונה במשפחה הערב התחילו לרחוש בתוכי "רעשים" שקשורים לאמא של הכלה. למערכת היחסים שלי איתה, למערכת היחסים שהיתה לי איתה במשך שנים. מערכת יחסים מכבידה ושואבת אנרגיה. מערכת יחסים ששיניתי בבת אחת לפני כשבע שנים. מערכת יחסים שבחרתי שלא להתאמן עליה עד עכשיו. 

ניסיתי לגעת בזה פעם אחת בעבודה בקבוצות בכיתה…..

גם העליתי את זה פעם אחת אצל המאמן שלי והזיכרון לקח אותי למערכת יחסים אחרת, בגיל 13, סבוכה ובעייתית….וביליתי את שאר האימון ממררת בבכי ובלי יכולת לדבר או למצוא את ההקשר בכלל…. פרט לעובדה ששתי מערכות היחסים הללו ממש עשו לי לא טוב, וכן העובדה שהן כלל לא מאפיינות אותי. אין לי מערכות כאלה. בהן אני אני כולי מכווננת לרצון ולצרכים של האחר ואני עצמי הופכת ללא חשובה….

או יותר נכון, מערכות שבהן אני מאד מאד חשובה, חיונית אפילו – לטובת רווחתו של האחר. אבל אין לרצון שלי זכות קיום בתוך המערכת. אולי זה הדבר היחיד שמקשר בין שתי מערכות היחסים האלה – של גיל 13 ושלי עם ר'.

היום אמרתי למאמן שלי שאני חושבת לנסות להתאמן על המערכת עם ר' אבל גם חוששת מזה. 

וכששאל ממה אני חוששת, הרגשתי שאולי אני חוששת שאם אתאמן על זה, אהיה מחויבת לחדש את היחסים. והבנתי שאני ממש, אבל ממש, לא מעונינת לחדש את היחסים איתה. כרגע אנחנו מדברות בטלפון פעם בכמה שבועות, לפעמים חודשים, נפגשות באירועים משפחתיים וזהו. זה מה שמתאים לי. 

הבנתי שאני ממש לא רוצה לנהל איתה שיחה על מה שהיה ועל מה שעכשיו ביננו.

בנוסף אני מרגישה שאני לא מסוגלת לחשוב עליה בלי שעולה שיפוטיות, כעסים, חרטות.

אבל העובדה היא שעולים לי רעשים בהקשרים שונים, והערב ניפגש והיא האמא של הכלה ולא דיברנו כבר שבועות…

ומשהו רוחש מתחת לפני השטח ואני רוצה לנקות. להתחיל לנקות, ג'יפה שמסתובבת אצלי בקשר למערכת איתה, ג'יפה ששואבת ממני אנרגיה.

אולי לא 85% אנרגיה כמו במערכת היחסים שלי איתה פעם, אבל מספיק 1-2% אנרגיה מבוזבזת על משהו שכבר לא רלוונטי, רצוי לנקות. 

ואז המאמן שאל אותי מה אני חשה בגוף. והרגשתי שהעיניים שלי מציקות. כבדות. לוחצות. קצת מטושטשות אפילו. 

והנשימה כבדה. כאילו משהו לוחץ על החזה העליון שלי ומפריע לשאיפה. 

שהיתי בתוך התחושות האלה, והוא שאל איזו תחושה בולטת יותר. אמרתי שהעיניים. אז התרכזתי בעיניים.

ואז הוא שאל איזה זיכרון עולה לי מתוך התחושה הזאת. ותוך שנייה (באמת מהירות שיא) ראיתי את עצמי הולכת לבית הספר בכיתה ד', השנה הראשונה שלי בארה"ב…..  הליכה של 5 דקות בערך. העיניים שלי דומעות, אולי בגלל השמש, אולי בגלל זיהום האוויר (חיינו בלוס אנג'לס)…אבל אותי מטריד שמישהו יראה אותי ויחשוב שאני בוכה. 

זה כל הזיכרון. העינים שלי דומעות בדרך לבית הספר ומה שמטריד אותי זה שמישהו יחשוב שאני בוכה. וכשאני מגיעה לבית הספר נראה לי שהתחושה נעלמת. אין בעייה עם העינים. ואז המאמן שואל עוד שאלות ואני מספרת על אותה שנה ראשונה בארה"ב, הילדה החדשה, מארץ אחרת, לא ממש יודעת את השפה, לא מכירה את המנהגים. רוצה להיות כמו כולם, להראות כמו כולם, לדבר כמו כולם, להתנהג כמו כולם….רוצה להתלבש ולהסתרק כמו כולם…לא יודעת כיצד להתידד עם ילדים אחרים אז מסכימה כמובן לכל חברה שמציעה את עצמה. ויש כאלה. והכל חדש. והכל שונה. 

מה שאני חשה הוא מאמץ תמידי. והתאמה עצמית מתמדת. כל הזמן אני מתאמצת להתאים את עצמי. להסתגל. לא לבלוט, שלא יצחקו עלי. 

והוא שואל אם הייתי המבוגר המיטיב בסיטואציה ההיא, מה הייתי אומרת לילדה שהייתי. מה היא היתה צריכה לשמוע. ולקח לי זמן לחשוב על זה. נדמה לי שהייתי מחבקת אותה ואומרת לה שזה בסדר שאני מרגישה שהכל כל כך קשה וצריך להתאמץ כי אובייקטיבית זה קשה. לעבור לארץ זרה, ללמוד שפה חדשה, להכיר מנהגים חדשים, לא לדעת. הייתי אומרת לה שהיא נהדרת כמו שהיא וגם שמותר לה לבכות אם קשה. למרות שאם זה רק השמש שמסנוורת אותה או הערפיח שמציק לה בעיניים אף אחד לא יחשוד שהיא בוכה. ובכלל היא תבין יום אחד שזה ממש לא חשוב מה אחרים חושבים עליה. ולא חשוב מה מצפים ממנה או מה היא חושבת שמצפים ממנה. אולי זה מה שהייתי אומרת. אבל היא לא היתה מאמינה לי. בזאת אני בטוחה. ולכן היא (אני) לא סיפרה להוריה את העניין הזה עם העיניים, ואת הקשיים החברתיים ואת המאמץ הבלתי פוסק. היא ידעה שהם מצפים שהיא תשתלב ותתאים את עצמה ותסתגל והיא עשתה זאת. בגדול. 

והמאמן שאל אותי אם אני רואה הקשר בין הזיכרון הזה לבין מה שדיברנו על מערכת היחסים עם ר'. שוב זה לא הקשר ישיר. זה רק המאמץ. המאמץ והאנרגיה הבלתי נדלית שהשקעתי ביחסים האלה. הציפיות שלה, הפנקסאות שלה, השיפוטיות שלה…וגם שלי מולה. התחושה שאין לי ברירה אלא להשקיע, להיטיב, לעזור, לפרגן, להתחנף, להחמיא, לרחם, לתת, להקשיב, לתזכר גם את T והילדים בכל פעם שיש יום הולדת או משהו אחר – להכריח אותם להתקשר…..זה היה מתיש. ולא באמת אהבתי אותה. אהבתי – חייבת להודות – את העובדה שהיא היתה זקוקה לי. שהיא אהבה אותי. שהיה לי מעין כוח כזה לעזור, להיות הסלע שלה. האוזן הקשובה שלה. ברור ששיתפתי פעולה. עד שמצאתי דרך להפסיק. וראו זה פלא לא התמוטט העולם. והיא מאד נחמדה ולא צינית כמו שהיא יודעת להיות כאשר אנחנו מדברות או נפגשות. 

לא יודעת באמת מה ההקשר – אבל מקווה שמשהו בכל זאת השתחרר…..

כבר אחרי החגים

אמנם עדיין סופשבוע אבל בפועל כבר אחרי החגים


אצלי אמנם אין הרבה הבדל בין חג לחול ובכל זאת בחגים היתה קצת יותר משפחתיות, יותר מפגשים עם חברים, היה נחמד


בבוקר ערב שמחת תורה גם בתי וגם חתני עבדו, אז בילינו בכיף עם הנכדים


הם היו מתוקים ברמות עוד יותר מהרגיל, וזה היה תענוג צרוף


בחוץ ירד גשם לסירוגין אז נשארנו בבית (והם מאד נהנו להביט בגשם מבעד לחלון) והעברנו את הזמן בנעימים.


זה התחיל מארוחת בוקר נהדרת שהם אכלו על השולחן הקטן שלהם (ולשם שינוי חכמוד אכל עוד יותר טוב אפילו מנשמותק, שבדרך כלל טורף כמו נהג משאית – יסלחו לי נהגי המשאיות).


לאחר שפינינו את הארוחה וניקינו את השולחן הוצאתי את הבצק/פלסטלינה שקנינו להם וגם כלי עבודה למטבח (מערוך, תבניות צורה, גלגל שיניים של פיצה וכו) והם נהנו להם שעה ארוכה מעבודת הכפיים.


לאחר מכן שלפנו את הקוביות, את הפאזלים וכמובן סיפורים לרוב.


לגבי פאזלים חייבת לציין משהו. כבר בגיל שנה ראינו שנשמותק מסדר טבעות צבעוניות לפי צבע וגודל תוך דקות, משחיל צורות דרך החורים המתאימים ואפילו מוצא התאמות בקלפים (מסוג משחק הזיכרון). לפני כחצי שנה בתי שמה לב שהוא מסתדר מצויין עם פאזלים של קטנטנים בגילו, והיא התחילה להביא פאזלים שמתאימים יותר לגיל של חכמוד ואף יותר – ושני הילדים התלהבו מזה מאד. בתי עצמה גילתה כמה היא אוהבת לעשות פאזלים.


כאשר ראינו את זה התחלנו גם אנחנו להצטייד בכמה – גם פאזלים של תמונות (של דמויות שהם מכירים כמו שמוליקיפוד ודיאגו ודורה) וגם משחקי שבהם צריך להתאים צורות (דוור ומכתב, רופא ומדחום וכו), צורות לספרות (דורה אחת, שני בוץ, שלושה תיקי גב וכו) או יחיד לרבים (דולפין אחד, שלושה דולפינים)….והם (כולל נשמותק בן השנתיים) אלופים בכולם!


בקיצור – אין טעם לקנות להם פאזלים שכתוב על הקופסא גילאי 2-5 כי הם מזמן עברו את העניין הזה. 


בתחום הקוביות עברנו כבר מקוביות רכות לקוביות דמויות לגו (פחות מחצי מחיר של הלגו) ואמנם מכוניות ואווירונים אנחנו עדיין צריכים לעזור להם לבנות, אבל בניינים עם שער וחניה….הם כבר מסתדרים לבד. בקיצור – גאונים של סבא וסבתא לשון


בנוסף לכל אלה שניהם, במיוחד חכמוד, אלופים במשחקי תפקידים. שעות אפשר לשחק דמויות מתוך הספרים האהובים עליהם תוך שינויים במהלך הסיפור ואלתורים. זה פשוט תענוג צרוף.


הוסיפו על זה שמדי כמה זמן אחד מהם מגיע להתפנק ולהתחבק ואומר בטבעיות "סבא אני אוהב אותך" או "סבתא אני אוהב אותך" וברור ששנינו הופכים לשלולית מרוב נחת. 


כשבתי חזרה מהעבודה התיישבנו כולנו לאכול צהריים (וכמובן חכמוד אמר "סבתא תודה שהכנת את המרק הטעים הזה" – תמיד יש לו הערות כאלה) וממש היה קשה להיפרד……


באותו ערב הם לא באו לארוחת חג כי היו מוזמנים לאמא של חתני, אז אתמול שאלתי אם הם באים הערב.


חתני אמר שהם יודיעו לנו, ולאחר כמה שעות פתאום שאל בקבוצת ה-whatsapp שלנו אם אנחנו רוצים לבוא אליהם לארוחת ערב?


אינני יודעת אם ציינתי זאת אי פעם אבל מאז שהם התחתנו הוזמנו לארוחה אצלם פעם אחת – ארוחת צהריים בשבת כאשר הם הודיעו לנו שבתי בהריון עם חכמוד, וזה עוד היה בדירה השכורה בתל אביב.


פעמיים הוזמנו אליהם ליום הולדת של אחד הנכדים – יום הולדת שנה של חכמוד בדירה בתל אביב ויום הולדת שנה של נשמותק כבר בדירה בהרצליה.


זהו.


נכון שאנחנו שם כל שבוע כאשר אנחנו אוספים את הנכדים מהגן, ואז אנחנו לא נשארים עד לארוחת הערב.


הזמנה רשמית כזאת לארוחת ערב מעולם מעולם לא קבלנו. אפשר לומר שזה תקדים עולמי.


מייד עניתי שבוודאי ובשמחה, אז היום אין בישולים ואין הכנות – אנחנו הולכים לבתי וחתני לארוחת ערב ששי. איזה כיף חיוך

שני עדכונים…

 רציתי לעדכן כאן שני דברים:

הראשון הוא שהמתאמנת שלא הגיעה ולא הודיעה אתמול היא בסדר גמור. פשוט שכחה.

ונגמרה לה הסוללה בטלפון.

שלוש שעות אחרי שסימסתי לה, היא שלחה לי התנצלות גדולה וכמובן התחייבה לשלם על הפגישה שהוחמצה וכתבה שניפגש בשבוע הבא כרגיל.

ברור שנדבר על זה…..

עלו כאן השערות שונות שלכם מדוע היא לא הגיעה, אחת מהן שלא כל כך מתאים לה, נהיה כבד לה, ואז היא "שוכחת" או "אין סידור" וכו. 

השערה נוספת, שלי, היא שנגענו במשהו די אקוטי במפגש הקודם – ומניסיוני (וניסיונה של בתי הפסיכולוגית) לפעמים זה גורם לאנשים לחשוש מלגעת בזה שוב….בתת ההכרה, לאו דווקא במודע.

ויכול להיות שבגלל שהיא לא עובדת (חופשת לידה) והחגים, ושמחה משפחתית שגררה מסיבות שונות – השתבשה לה כל השיגרה והיא באמת באמת שכחה. כך או אחרת נדבר על זה כמובן במפגש הבא. 

 

עדכון שני הוא שגיליתי בלוגרית חדשה שאמנם כתבה בינתיים רק פוסט אחד אבל גם הרגשתי שהתחברתי אליה איכשהו וגם זקוקה לחיבוק…..

אז אם בא לכם….אתם מוזמנים לקרוא אצלה 

 

חג שמח וגשום לכולם חיוך

לנשום לנשום

שוב מתאמנת לא הגיעה, לא הודיעה, לא הגיעה, לא זמינה ולא עונה ל sms…..

זו מתאמנת שדווקא עושה עבודה נהדרת …כשהיא כן מגיעה.

יש לה נטייה לאחר כל פעם בחמש דקות אבל דווקא היא מודעת לכך ומשתדלת לא לאחר לכאן

כשהיא כן מגיעה

יצא לה לבטל כמה פעמים, בדרך כלל מספיק בזמן אבל לפעמים באותו היום 

לפעמים זה היה מוצדק (מחלה של התינוק למשל) ולפעמים פשוט לא מצאה לו סידור

פעם אחת היא הגיעה עם התינוק

אני יודעת שיש מטפלים/מאמנים שמאפשרים את זה (יודעת שבתי היתה מגיעה עם אחד הנכדים כאשר הם היו ממש תינוקות לטיפול הפסיכולוגי שלה)

אבל בשיטת האימון שלנו זה ממש לא אמור לעבוד כך, כי אמורים להיות מודעים לגוף ולנשימה ואי אפשר לעשות את זה כשגם מתעסקים עם פעוט שזוחל על הריצפה….גם אם הוא מעסיק את עצמו (אני הרי סבתא, ציידתי אותו במיטב הצעצועים)…

פעם אחת היא שכחה שקבענו אבל כשצלצלתי היא הגיעה תוך 10 דקות. 

בפעם האחרונה שהיא ביטלה (יום מראש) נתתי לה אופציה לבחור מועד אחר באותו שבוע, היא אמרה שהיא תבדוק ומעולם לא חזרה אלי

בשבוע שאחריו כאשר סימסתי לה ושאלתי אם נפגשים בשלישי בחמש כרגיל, היא סימסה בחזרה שכן אבל האם אפשר בשש.

המאמן שלי טוען שזו לא אמורה להיות היוזמה שלי להציע מועד חלופי, זה אמור לבוא ממנה. 

אני גם לא אמורה להזכיר למתאמנים שיש לנו פגישה. 

זו אמורה להיות אחריות שלהם. 

אז מה זה אומר כאשר זה לא מתנהל ככה?

ומה אני אמורה ללמוד מזה?

 

מה חשתי כאשר התקשרתי היום למתאמנת שלי וקיבלתי מענה של "המנוי אינו זמין כעת"? מה עבר לי בגוף? 

איזשהו מחנק באזור הסרעפת….

צורך לקחת נשימות עמוקות

צורך פתאומי לרוץ לשירותים (זה דווקא קורה לי כאשר אני בלחץ… מעניין) 

לא הצלחתי להתעכב בתחושה כדי לראות אם עולה זיכרון כי בדיוק התקשרו ההורים של כלתי לעתיד (מחותנים לעתיד) איתם קבענו הערב לראות את אולם החתונה…הם התקשרו לומר שהם בדרך (מצפת) כבר שעתיים, תקועים בצומת גולני עם פקקים ושתי תאונות.

טוב, נחכה. ייקח כמה שייקח.

אימון כבר אין לי…

אולי אשב לראות סידרה בטלוויזיה….לנשום ולהעביר את הזמן

אימונים #7 – מנגנון שמסווה אכזבה בהקלה

ישבתי אצל המאמן שלי ובעצם התחלתי לדבר על הביטולים – משהו שכנראה העסיק אותי במהלך כל השבוע האחרון. 

הרי גם כתבתי על זה כאן.

מה זה עושה לי כשמבטלים אימון. במיוחד כאשר מבטלים ברגע האחרון אבל גם בכלל כשמבטלים…

וגיליתי ש…התגובה הראשונית שלי היא הקלה. סוג של הקלה. וזה מאד מאד בילבל אותי. 

אחר כך מגיעים הספקות – האם הוא/היא לא מחייבים לתהליך באמת….והאימון תמיד במקום שני וקל לבטל…

האם אני לא מספיק טובה

אני לא כועסת כשמבטלים (וגם בדרך כלל יש סיבות ממש מוצדקות) וגם לא כועסת או נעלבת כאשר שוכחים שקבעו …

למרות שיש לי תהיות על זה…הרי לכולם יש יום ושעה קבועים, מה לא ברור? 

אבל כל זה הגיוני. מה שלא הגיוני זו ההקלה. 

ואז המאמן שאל אותי מה אני עושה. מה אני עושה בשעה הזאת שהיה אמור להיות אימון ובוטל.

וחשבתי על זה והבנתי שלפעמים אני מנצלת את השעה הזאת לעבוד על דוחות אימון של אחרים, להתעדכן שוב בחומר הלימוד…בקיצור, אני לא מאמנת (כי הוא לא הגיע) אבל אני מאמנת – כי אני עוסקת בתחום האימון. 

ולפעמים, אני פשוט עושה דברים אחרים. רואה טלוויזיה, קוראת, כותבת, יוצאת בכלל מהבית…נפגשת עם חברים…דברים שלא קשורים לאימון.

והמאמן שלי הזכיר לי שבשיטה שלנו (שמבוססת על קארמה, ועל זריעה מחדש של קארמה טובה) – אם אני עושה בשעה הזאת שבוטלה משהו שלא קשור לאימון, אני בפועל זורעת המשך ביטולים של השעה הזאת. 

זה קצת קשה להסביר – אולי אכתוב פה פוסט על כל זווית הקארמה בשיטת האימון סאטיה*….אבל זה כך.

כחלק מתהליך הקמת העסק, התבקשנו לסמן ביומן את הימים והשעות בהם אנחנו מעוניינים לאמן, ולשבת בחדר האימון בשעות האלה גם אם עדיין אין לנו לקוחות. זה יביא את הלקוחות. 

כלומר – באותם מקרים בהם בוטלה פגישה ואני בכל זאת ממשיכה לעסוק כך או אחרת באימון – אני זורעת המשך קארמה "חיובית" לגבי האימון הזה. ובאותם מקרים בהם אני מנצלת את הביטול כדי לעשות דברים אחרים – אני זורעת קארמה "שלילית" כביכול (למרות שאין באמת שלילי או חיובי בקארמה, יש את מה שיש) . 

 

בכל אופן התחלתי לדבר על ההקלה הזאת שאני חשה ברגע הראשון כשמבטלים….והתחלתי להתבייש בה. 

להרגיש לא נעים.

והתחלתי להיזכר במקרים דומים שבהם התחושה הזאת עלתה לי – כאשר הייתי אמורה לשמור על הנכדים ובסוף לא היה צורך

כאשר עוד עסקתי בטיפולים משלימים (עיסוי, רפלקסולוגיה) וגם אז היו ביטולים

ואז לילדות כאשר בוטל שיעור בבית הספר או שיעור נגינה…

ותחושת הבושה והביקורת העצמית וה"לא נעים" ממש התגברה לי בגוף והתרכזה באזור החזה ודרכי הנשימה העליוניים…

מין "ג'יפה" כזאת שמילאה את החלל הזה ופגעה קצת בנשימה…

מה זו ה"עצלות" הזאת? הרי אני אוהבת לאמן. אוהבת לבלות עם הנכדים. אוהבת לטפל באנשים…למה אני חשה הקלה כאשר הם פתאום מבטלים?

והמאמן שלי ביקש שאעלה זיכרון מתוך התחושה הזאת

וכאן אני חייבת להעיר שבשלב הזה לא מחפשים בעברנו זיכרון דומה מבחינת התוכן (כמו שהזכרתי עד עכשיו – ביטולים של טיפולים, שיעורים, בייבי סיטר וכו) אלא זיכרון שעולה מתוך תחושת הגוף. וזה לאו דווקא אחד לאחד. 

היה לי קשה. פתאום שמעתי נביחות של כלב מבחוץ ואז רעש של ילדים משחקים בחצר בית הספר הסמוך. ולא עלה לי כלום.

ונשמתי לתוך הג'יפה הזאת שמילאה לי את החזה והגרון….וחיכיתי.  ריקה. שמשהו יעלה.

ופתאום עלה זיכרון שכאילו באמת לא קשור.

 

אני בת שש עשרה ויוצאת עם T כחודשיים. הוא בן 18, שקט וביישן. אנחנו מתאהבים אבל ממש ואמא שלי קולטת את זה ונלחצת מזה מאד. מבחינתה (כאז כן היום) העולם הוא מקום מפחיד ומסוכן מלא אנשים מפחידים ומסוכנים שכל תכליתם בחיים לנצל אותנו ולפגוע בנו. הבחור הזה, שמבוגר מהבת שלה בשנה וחצי, ביישן ושקט כי הוא בעצם מסתיר משהו. צריך להגן עלי מפניו. וכך במשך שבועות היא משגעת לאבא שלי במוח ובאותו יום, זוכרת אפילו שזה היה יום רביעי, T אצלי ואבא שלי מגיע הביתה מהעבודה ואמא שלי טרטרה לו במוח ברכב כל הדרך הביתה על העניין הזה והוא קורא לי ול-T "אני צריך לדבר איתכם, עם שניכם". אנחנו יושבים בחדר שלי. T ואני יושבים על המיטה שלי, אבי ואמי כל אחד על כיסא. וזה מתחיל כראיון או יותר נכון תחקיר. מהם בעצם היחסים ביננו, ומה הכוונות של T כלפי – האם הן רציניות (WTF אנחנו בתיכון והתחלנו לצאת….מה זאת אומרת כוונות?)…ולהפתעתי הגדולה T עונה בכבוד וברצינות שהוא אוהב אותי ושכוונותיו כלפי לגמרי רציניות ושהוא חושב על העתיד ועוד ועוד….ואבא שלי לא מקשיב בכלל. הוא שאל שאלות שבכלל לא מעניין אותו לשמוע עליהן את התשובה. והוא אומר "יש רק פתרון אחד למצב הזה והוא: להפריד ביניכם. אוסר עליכם להתראות יותר מכאן ועד עולם" ואני, הקטנה המרצה (ריצוי) והממושמעת פותחת לראשונה את הפה שלי ואומרת לו "אם תפריד ביננו בכל זאת נמשיך להתראות". ואבא חוטף את הקריזה, עולה לו הדם לראש ומתחיל לצעוק עלי "את לא מחליטה כלום, את קטנה, את קטנה" ועם הצעקות מגיעות מכות – בחיים הוא לא הרביץ לי – ולא מכות בטוסיק או משהו כזה, מכות על הגב, על הכתף, על הראש….זוכרת שנקרעה לי הרצועה של השעון….ואז הוא תופס את T בשרוול ומוליך אותו אל מחוץ לחדר שלי, מעיף אותו במורד המדרגות והחוצה מפתח הבית וטורק אחריו את הדלת. אני כנראה בוכה, לא ממש זוכרת. זוכרת את התחושה הזאת – בדיוק אותה תחושה של הג'יפה הזאת בחזה ובגרון – ואיתה עולה מחשבה שאין ברירה. אני נפרדת מ-T. 

 

ובשלב זה בחדר האימון, אני אומרת למאמן שלי שזה לא הגיוני, זה לא מסתדר לי – כי זאת התחושה שאני חשה עכשיו כשאני כועסת על עצמי שאני חשה הקלה כאשר מתאמן מבטל. איך זה בכלל קשור לזיכרון ההוא? 

והוא שואל אותי מה עובר לילדה בת ה-16 בראש…..ואני זוכרת שאמרתי לעצמי שאבוד לי ואין לי ברירה ובאמת האהבה הגדולה הזאת הסתיימה ברגע זה כי ההורים גזרו. וחוסר האונים…..אבל זה מה שאני מכירה. ההורים קובעים ואני מצייתת. והתחושה בגוף – אותה תחושה. 

 

והמאמן מסביר…שאת חוסר האונים הזה קשה מדי להכיל. את העובדה שאני רוצה משהו, מאד רוצה אותו, ומישהו אחר קובע שאני לא יכולה לקבל אותו. אז אני "מסדרת" לי כיסוי כזה….תחושת הקלה, כשמישהו מבטל. זו לא באמת הקלה. זה חוסר אונים. 

 

חייבת לומר שזה היה סשן מטלטל במיוחד. בעיקר כי נוספה שם הסוואה….מנגנון על מנגון….שיאפשר לי לחיות עם המציאות.

כמובן שאז, בגיל 16, כבר למחרת הבנתי שאני לא מוכנה לקבל את הגזרה ו-T ואני המשכנו להתחמק ולהפגש אצל חברים ובבית הספר…והורי המשיכו לעקוב אחרי ולהגביל את צעדי עוד כמה שבועות עד ש…ברחתי מהבית ו…ההמשך זה סיפור בפני עצמו אבל קיצורו הוא שהעמדתי אותם, בפעם הראשונה בחיי בפני עובדה – שאני רוצה את T בחיי ואני לא מוותרת. אבל זה לא קשור עכשיו.

 

מה שקשור הוא שתהליך הפירוק (של התחושה בעזרת זיכרון) וההבנייה (מציאת ההקשר, ומציאת הדפוס שפיתחתי לי כאשר אני קובעת משהו ומישהו מבטל לי ) הוא תהליך של הגוף. זה לאו דווקא הגיוני ומסתדר אחד לאחד….

וכמו הרבה תחושות כאלה – ברור לי שבגיל 16 זו לא הפעם הראשונה ובטח גם לא העשירית שחשתי את התחושה הזאת. במקרה זה הזיכרון שעלה הפעם….

 

והעיקר שחל פירוק, הסרת שכבה…לא בראש, בתודעה, אלא בגוף עצמו. וייתכן שהדפוס הזה יתחיל להתמוסס ולפנות מקום לתגובה חדשה. ממקום חופשי יותר, ענייני יותר. אוקיי – ביטלת, לא היתה ברירה – האם חשוב לך למצוא מועד חלופי? האם אתה מחויב לאימון? האם פעם בשבוע מעיק עליך ולכן קורה לך שוב ושוב שיש צורך לבטל? לפתוח שיחה עניינית מול המתאמן/ת…..ולא להגיב בהקלה שמסווה חוסר אונים. כי היום אני לא חסרת אונים….

תהיות

לא מפני שזו שנה חדשה וזה זמן לחשבונות נפש

אולי כן

אולי מפני שזו תקופת חגים ומתאמנים כל הזמן מבטלים לי….חלקם בזמן וחלקם ברגע האחרון

אולי מפני שאני עדיין לא באמת מצליחה ליישם את השיטה – את התחושות והנשימות, את הפירוק וההבנייה….לא בצורה הקלאסית שאותה מלמדים

אותנו ואותה אני חווה באימון האישי שלי….

ואולי מפני שבאמת באמת באתי לקורס הזה עבור עצמי, בעיקר עבור עצמי, ולא באמת חשבתי לפצוח בקריירה חדשה…

יש לי תהיות האם אמשיך עם זה אחרי תום ההתמחות

ישנם ימים כאלה 

כאשר היה סשן אימון מתסכל במיוחד

או סתמי

או ביטול של הרגע האחרון

 

ואז כשאני בוחנת את עצמי אני מגלה איזה מורה דגול/ה המתאמן/ת שלי, שהצליח/ה לעורר בי את התחושות האלה של התסכול או אפילו הכעס…

ואפשר/ה לי להתבונן פנימה ולנשום ולהעלות עוד קפסולת זיכרון שקרבה אותי לעצמי, למה שמניע אותי, למה שמגביל אותי

למה שפיתחתי לצרכי השרדות וכעת רק מעכב אותי

ולהסיר עוד שכבה

תודה

תודה לכם, מתאמניי היקרים – שבעת שאני כאן כדי לעזור לכם להתקרב אל עצמכם, להכיר את עצמכם, 

לאפשר לכם להיות חופשיים יותר, לחיות בכאן ועכשיו ולא לתת לדפוסים ישנים לנהל אתכם

בעצם אתם מסייעים לי בדיוק עם אותם הדברים

 

להיות סבלנית

לסמוך על השיטה

לסמוך על התהליך

 

לתת לנשימה לעבוד, לגוף לעבוד…..

 

להסכים

 

שנה טובה