ארכיון חודשי: ינואר 2015

הביקור במקדש Shree Siddhivinayak ומסעדת Khane Khas

מכל החוויות  שחווינו בביקור הקצרצר במומבאי ביומיים האחרונים של הביקור בהודו, האינטנסיבית ביותר והמכוננת ביותר היתה חווית הביקור במקדש

Shree Siddhivinayak

לא קראתי על המקדש לפני שביקרנו ולא ידעתי מה משמעותו לעם ההודי ולדת ההינדית, והמפגש הראשוני שלי היה כאשר ירדנו מהמונית וראינו את התורים הארוכים המשתרכים על המדרכה בדרך לבידוק הבטחוני לצורך הכניסה. כמו כל תור לבידוק בטחוני בהודו (בשדה התעופה, במלונות ובמקומות נוספים) גם כאן היה תור נפרד לנשים ותור נפרד לגברים (בעיקר משום שבקצה הבדיקה מתבצעת גם בדיקה גופנית, לנשים על ידי אישה ולגברים על ידי גבר). נראה היה שהתור של הנשים ארוך יותר אבל בסך הכל זה הלך די מהר.

תוך כדי עמידה בתור כבר חוויתי בהלה קלה, כי כל הזמן צעקו עלי – או יותר נכון צעקו לקראתי. דוכנים על גבי דוכנים של פרחים וממתקים ותשורות נוספות שהציעו לי לרכוש על מנת להעלותם תרומה לישות האלוהית השוכנת במקדש. גם בתור מחוץ למקדש וגם ברחבה הפנימית לפני הכניסה למקדש עצמו. ככל שהתקרבנו לכניסה, כך הלכו מחירי התשורות וירדו, כך שמי שהתאפק ולא קנה בהתחלה, קיבל את התמורה הרבה יותר בזול. 

את המצלמה נאלצנו להפקיד מחוץ למקדש כך שלצערי אין לי אף תמונה. והדוחק בפנים היה כה רב שגם לו רציתי לחטוא ולצלם בעזרת הטלפון, לא הייתי מצליחה, פיסית, לעשות זאת.

בנוסף בשלב די מוקדם בתור כבר התחילה מערכת צעקות מקבילה לקראתנו להפקיד את נעלינו בדוכן זה או אחר. התברר שאין להיכנס עם נעליים למקדש, וישנם כמה וכמה דוכנים שכל עיסוקים הוא שמירת נעליים עבור הנכנסים. עשינו זאת ממש לפני הכניסה (גם כאן זה התברר כאופציה הזולה ביותר) ונדחקנו עם ההמון פנימה. אני אומרת נדחקנו כי אין לי מילה אחרת לתאר את הצפיפות ואת תחושת הדחיפות של האנשים. משום מה חשתי כאילו אנחנו התיירים היחידים, למרות שזה לא ממש הגיוני. כולם סביבי היו הודים, וכולם החזיקו בתשורות שונות בידיהם וכולם דחפו ודחפו על מנת להגיע לנזירים שעמדו לצד פסלי האלוהות שבפנים המקדש ולמסור בידיהם את תרומתם. בדיעבד התברר כי האלוהות הזאת מגשימה משאלות ומעניקה ברכות, ולכן חשוב היה כל כך לאנשים לעשות זאת. התברר לי שלא מתחילים פרוייקט בלי לקבל את ברכת הישות האלוהית, היא מסייעת במציאת בני זוג, כניסה להריון, ריפוי ממחלות ועוד ועוד. מסביב לאזור שבו נמצא הפסל והנזירים יש אולם עם כסאות, דומה לבית כנסת, בחצי גורן, בו ישבו אנשים ושרו יחד את תפילותיהם. זה היה מרשים. בצד עמדו אנשים שכבר הספיקו למסור תשורתם בעינים עצומות והמשיכו כנראה להתפלל בכוונה גדולה אל האל הטוב והמיטיב. לא היה זה אתר תיירות בכלל, זה היה משהו כל כך אותנטי וכל כך עוצמתי, וזה עבר כל כך מהר מבחינתי – שרק אחרי כן התחלתי לעכל מה ראיתי ומה חוויתי. 

נראה לי שזו היתה גולת הכותרת של הביקור במומבאי. 

 

חוויה מסוג אחר לגמרי חווינו באותו הערב. T רצה למצוא לנו מסעדה אמיתי הודית לא תיירותית (כי בגואה גם כאשר זו היתה מסעדה בשוק או על החוף זה תמיד היה מכוון תיירות והתפריטים כללו, בנוסף למאכלים ההודים גם תאילנדי, סיני, מערבי ואפילו ישראלי).

כהרגלו הוא בדק ב-trip advisor ומצא שםהמלצות חמות על  מסעדה בשם Khane Khas ברובע מערב Bandra. 

מצחיק אותי לחשוב שהתקשרתי לשם לנסות להזמין שולחן, והם אמרו לי באדיבות שהם לא לוקחים הזמנות אבל הם לא ממש עמוסים הערב, אנחנו יכולים לבוא. 

הצצה במפה ובדיקה ב-waze וב-google maps הראתה שזו אמורה להיות נסיעה של 20 דקות, אפילו 15 דקות אם אין תנועה. בפועל "תנועה" אינה מילה שניתן להשתמש בה במקרה הזה. הכבישים בדרך למסעדה היו מפוצצים בכלי רכב מכל סוג שהוא, החל ממכוניות (חלקן פאר וחלקן טרנטה אמיתי), מונית מכל הגדלים וכל הסוגים, טוקטוקים באלפים וקטנועים ברבבות. רוב הכבישים היו רחבים, לפחות 3 נתיבים אם לא ארבעה, אבל בפועל נוצרו שם כשבעה או שמונה "נתיבים" והדוחק היה פנומנלי. זזנו בקצב של נחיל ענק…כלומר לאט. מאד לאט. בנוסף לתנועה הרבה, התברר שברובע אליו אנחנו נוסעים יש סוג של happening מוסלמי כרגע, להקת זמרים ששרה בערבית רקדה ושרה עם רמקולים בקולי קולות על גג של אוטובוס, משהו דמוי הנחמנים אצלנו, וסביבם המון אדם שר ורוקד. זה היה מחזה מרתק מחלון המונית. בגלל הקצב האיטי גם מידי פעם דפקו לנו ילדים על החלון, מבקשים התייחסות (קרי: נדבה). 

כל העיר היתה מוארת ומקושטת ושוב בדיעבד למדנו שזהו יום הרפובליקה, היום בו הודו יסדה את הרפובליקה ואימצה את החוקה. הם קיבלו בפועל את עצמאותם מאנגליה 3 שנים קודם לכן, אבל ליום הזה יש כנראה משמעות וסמליות בפני עצמו, מעבר ליום עצמאות.

הגענו כבר ל-west bandra והרחובות שקקו גם מאנשים, הולכי רגל. בצידי הכביש מאות חנויות נעלים, סוג של "נווה שאנן" של פעם, אבל בעיקר כפכפים צבעוניים בהמוניהם. זה היה מרשים, די מרהיב ושוקק ותוסס.

לקח בערך שעה, בין היתר כי הנהג שלנו – שלא ידע אנגלית – התקשה למצוא את הכתובת שנתנו לו, אבל פתאם T הבחין במסעדה מבעד לחלון המונית. המונית נעצרהוהתברר שכדי לחצות את הכביש, שהיה מוצף במים (לא חושבת שזה היה ביוב אבל בכל מקרה הכביש היה בשלבי שיפוץ או סלילה מחדש) יהיה צורך לדלג על פני מרצפות בטון כדי לא לבוסס במים. הנהג, שהבין מהר מאד שיהיה לנו קשה למצוא באזור הזה מונית חזרה, הציע לחכות לנו. הסכמנו כמובן. 

המסעדה היתה חנות פינתית קטנה ודי עלובה עם שולחנות וכסאות פלסטיק (סגנון כתר), ויותר עובדים מאשר לקוחות (כמו בכל מקום בהודו) – אבל היא היתה נהדרת, והם היו אדיבים ומקסימים. כ' התאכזבה אמנם כי הם לא הגישו אלכוהול (כנראה באמת זה אזור עם רוב מוסלמי) אבל האוכל והשירות היו ללא דופי, ושמחנו מאד שנקלענו לשם. גם המחירים, כמובן, היו מגוחכים. היינו התיירים היחידים במקום. 

השיבה מהודו

היתה חופשה מדהימה.

היה חופש.

היה כיף.

היתה מנוחה והיה בילוי. היה אוכל טעים וקיץ. קיץ נעים, לא מעיק. היה ים חלומי. שקיעות מרהיבות. 

המטרה הראשונית – לשמח את השותף של T ואשתו בחופשתם הראשונה ללא הילדים מאז מחלתה של ביתם, הושגה ובגדול.

היתה אווירה נעימה ונהדרת והיו הרבה צחוקים וגם שיחות נפש. היה נהדר.

הודו התקדמה מאד מאז שהיינו שם ב-2003 אבל עדיין לא מספיק כדי שאצליח להתחבר ולעדכן….

אמנם היה אינטרנט…אבל כמו החשמל ומערכת הטלפון, זה בא והלך, וגם כשזה בא – זה צלע. 

ודווקא היה כיף להתנתק ככה מהעולם – לטייל על החוף בגואה, כאשר ההתלבטויות היחידות היו אם עכשיו ים או בריכה, אם בירה או מרגריטה, עיסוי איורוודי או מערבי…

וכבר לא לקח 45 דקות לקבל מנה שהזמנת במסעדה, כמו פעם, והמנה שהגיעה היתה במפתיע זו שהזמנת, ולא משהו רנדומלי, כמו שקרה לנו בד"כ בביקור הקודם.

וכאשר שאלנו אם מנה כלשהי היא spicy או לא – הם במפתיע ידעו לומר אם כן, או רק פיקנטית או בכלל לא. 

אבל עדיין הכבישים כל כך רעועים שלוקח שעה וחצי לנסוע 35 קילומטרים, ובדרך רואים משפחה של חמישה רוכבים על קטנוע, פרות מהלכות באמצע הדרך וגם הולכי רגל ששמים נפשם בכפם כאשר הם מתהלכים בדרך כי הנהגים משוגעים עוד יותר מאשר כאן.

ועדיין ההבדלים התהומיים קיימים – העשירים הם עשירים מאד ויש להם משרתים, העניים עניים מאד. דווקא בגואה המצב נראה טוב יותר, במומבאי זה היה שוק הרבה יותר גדול. 

לצד שכונות של רבי קומות מפוארים ומלונות פאר קיימות עדיין שכונות העוני, הפחונים זה על גבי זה, השווקים חנויות הרחוב שרוב מרכולתם שרועה על המדרכה, ועדיין אזורים בהם אנשים פשוט כורעים באמצע המדרכה ועושים את צרכיהם….

ועשן.

גם בגואה מישהו שורף משהו כל הזמן, אבל במומבאי זה מצב תמידי. עשן. 28 מעלות ועשן. 31 מעלות ועשן. 

כמה תמונות לסבר את העין

עוד מעט יוצאת לשדה התעופה

בעוד שעה ומשהו תגיע המונית שתאסוף אותנו, מכאן ליישוב הסמוך לאסוף את ע', השותף של T ואשתו כ', ומשם לשדה התעופה. 

חודש החתונה והאירוחים מאחורינו, ותשעה ימי חופשה בשמש החמה של גואה, הודו, לפנינו.

תכננו את הטיול הזה (או משהו דומה לו – בקאריביים אולי או בזנזיבר) לפני שנתיים. 

אבל בנובמבר 2012 חלתה בתם בת ה-12 של ע' וכ' בסרטן ונטרפו הקלפים. תכנונים לחוד, מציאות לחוד.

הם יצאו למלחמה – מאוחדים כמשפחה, תומכים בילדה, זה בזה וגם כל העת בבן הצעיר, שבכל רגע נתון במהלך השנה ההיא היה אחד מהוריו איתו בעת שהשני היה בבית החולים עם הגדולה. 

אנחנו תמכנו בהם מהעורף. T נשא בעול לבדו בעסק, גם במהלך שנת האשפוז והטיפולים וגם בחודשים שאחרי כן, כאשר גם ע' וגם אשתו כ' לא הצליחו להתאושש מהטראומה ומהחרדות למה יהיה, ולא ממש חזרו לתפקד בעבודה ובחיים פרט לחיים המשפחתיים הכי מצומצמים.

הוא בישל והביא לילדה לבית החולים כל מאכל שהתחשק לה פתאום – בכל שעה שהתחשק לה – כי אבד לה התיאבון ואבד הטעם, ועד שהיתה מוכנה לאכול משהו, כדי לחזק את הגוף המותקף ע"י המחלה והכימותרפיה – שום מאמץ לא נראה גדול מדי. 

 

לאחר כמעט שנה של טיפולים כימותרפיים, ביותרפיים וניתוח קשה …..ובמקביל שיקום אינטנסיבי גם בבית החולים וגם בבית – שיקום שנמשך עד היום…הילדה חזרה ללימודים, חזרה לחיים, חזרה לחברותיה ולעיסוקיה ועשתה הכל כדי להשאיר את החווייה ההיא מאחוריה.

עדיין יש בדיקות מלחיצות כל כמה חודשים, עדיין כמובן יש פיסיותרפיה והידרותרפיה, עדיין ניכרים – וכנראה תמיד ייכרו – צלקות ותוצאות המחלה והניתוח – אבל היא בריאה, היא יפהפיה, היא בוגרת ואחראית ועברה את הטראומה בגדול. 

 

הוריה, לעומת זאת, רק עכשיו מתחילים לצאת מהקונכיה אליה נכנסו – רק עכשיו מתחילים לשחרר, לצאת, להשאיר את הילדים מידי פעם לבד….לא ליותר מדי זמן. הטראומה גדולה מדי.

אז כאשר ע' וכ' ביקשו מאיתנו לנסוע איתם לחופשה ההיא, שנדחתה, לכבוד יום הולדתו ה-50 של ע' שחל בשבוע שעבר – נענינו מייד.

 

האמת – לא ממש התאים לי עכשיו, אחרי החודש האחרון. בא לי לחזור לשיגרה שלי, לשקט שלי, לחדש את האימונים ולמצוא מתאמנים חדשים נוספים…לחזור לספורט (שהוזנח מאז שחליתי ובמהלך שבועות החתונה והאירוח), לחזור לעצמי.

אבל אין מצב שהיינו מסרבים לבקשה הזאת, עד שסוף סוף הם מראים סימנים שהם חוזרים לעצמם. שהם רוצים לנפוש ולבלות ולחיות – שהם מצליחים לשחרר קצת את האחיזה המודאגת מהילדה…מהבן שנעשה עוד יותר קשור ותלותי…

אבל הנה המזוודה ארוזה, והמונית הוזמנה, הכרטיסים הודפסו ויש ויזה וביטוח נסיעות…..אנחנו נוסעים

ועכשיו דווקא כן מתעורר בי החשק, לקצת קיץ בחורף הקר הזה, לקצת בטן גב וצחוקים (איתם זה תמיד צחוקים) בלי לטפל באף אחד ובלי לדאוג לאף אחד…..

ואם יהיה גם wifi, כפי שפורסם באתר המלון – אז אפילו אתעדכן כאן מידי פעם, אקרא ואולי אף אכתוב (בסלולרי….לא חווייה מרנינה במיוחד)

טיסה נעימה לי ולהתראות בצד השני חיוך

אימונים #9 – החשש שהחיבוק יגרום נזק

בדרך למאמן שלי אני מתקשרת לחברתי הטובה א' שסובלת כבר כמה ימים מכאבים בלתי מוסברים באזור הבטן, ואחרי שאולטרסאונד לא העלה דבר, נשלחה אתמול למיון ולבדיקת CT. 

היא מספרת לי שהיא מאושפזת, התגלה גוש על השחלה – חייבים לנתח. היא לא מתכוונת לנתח בבית החולים הזה, היא מתכננת להשתחרר ולהתייעץ היכן ואצל מי כדאי לעבור את הניתוח. אבל זה משהו שצריך להתבצע, וכמה שיותר מהר. היא לא לחוצה, היא אומרת.

אני כבר מרגישה את הנשימה נעתקת לי, את החומציות עולה בוושט לגרון וממלאה את אזור החזה העליון ויורדת גם לסרעפת….

היו לי כל מיני נושאים עליהם תכננתי לדבר באימון שלי, אבל התחושה הזאת השתלטה לי על הגוף, ועל זה דיברתי. 

על הפחד, פחד מוות. על הדאגה לה. ותוך כדי דיבור גם עלה לי חשש לגבי התמיכה שלי בה. איך אתמוך בחברה שלי, בתהליך שהיא עוברת – הנפשי, הרגשי והפיסי. מי היא צריכה שאהיה בשבילה. 

והתחושה מתפשטת בחזה ובמעלה הגרון ולחץ בראש…וקשה לי לנשום כי יש גוש כזה שחוסם. ואני מרגישה שאני צריכה להתאמץ כדי לנשום, והאוויר עובר "מסביב" לגוש הזה. והמאמן אומר לי לא להתאמץ, רק להתבונן בנשימה, להתרכז בתחושה – ולראות איזה זיכרון עולה.

ותוך שביב של שנייה עולה לי זיכרון מגיל 4. 

סבא שלי חולה, הוא מאושפז ולא ראיתי אותו הרבה זמן. הייתי מאד קשורה לסבא שלי, והוא אלי.

ובזיכרון הזה באנו לבקר אצלו בבית החולים. 

אנחנו באזור המתנה כלשהו, ומישהו יוצא מהמעלית ודוחף כיסא גלגלים, עליו יושב סבא שלי. והוא כפוף וחיוור ולא מגולח. 

ואני שמחה כל כך לראות אותו, שאני רצה אליו וקופצת על ברכיו לחבק אותו.

וכולם נבהלים וצועקים עלי לרדת, ואני – בת ה-4 – נבהלתי נורא. וירדתי מייד. והלב דפק בחוזקה ולא זוכרת מה היה בהמשך הביקור.

בדיעבד אני יודעת שהוא היה אחרי ניתוח. היה לו סרטן המעי הגס, והוא נותח – פתחו, ראו שזה התפשט ואין מה לעשות – וסגרו. 

אבל אז לא ידעתי דבר. לא הכינו אותי שהוא עבר ניתוח, ולא הזהירו אותי לא לגעת…

כמה זמן אחרי הביקור הזה הוא נפטר. הייתי בת 4 – אז אולי זה היה שעות ואולי ימים ואולי יותר מזה. אבל היתה זו אולי הפעם האחרונה שראיתי את סבא שלי. ובכלל נודע לי שהוא נפטר מילדה בשכונה, בת של שכנים שפגשה אותי למטה בחצר ואמרה לי "סבא שלך מת". כך התבשרתי על מותו של סבי האהוב.

לא זוכרת שהורי או סבתי כלל דיברו איתי על זה. לא נכחתי בלווייה. 

אבל מה שאני זוכרת היטב, הוא שהייתי משוכנעת – במשך שנים רבות – שהוא מת בגללי. בגלל שקפצתי עליו אז באותו היום. הרי כולם צעקו עלי. ברור שעשיתי משהו לא בסדר. 

שנים לא נזכרתי ברגע ההוא, ופתאום הוא צץ, מתוך התחושה הזאת. 

וכמובן שבמהלך השנים הבנתי שזה לא היה בגללי. בראש הבנתי. אבל הגוף כנראה זכר את החווייה של הילדה בת ה-4.

והמאמן שואל אותי אם הייתי היום, אני המבוגרת, יכולה לדבר עם אני בת ה-4 – מה הייתי עושה עבורה, מה הייתי אומרת לה. 

ואז מגיע בכי מטלטל שכלל לא ידעתי שקיים בי עדיין לגבי סבא שלי.

ומבעד להתייפחויות אני יורדת בדימיוני על הברכיים, מחבקת את אמפי בת ה-4, מבקשת ממנה סליחה שלא הכינו אותה למפגש עם סבא, שלא הסבירו שלסבא יש פצע בבטן ולכן צריך להיזהר כאשר באים לחבק אותו. מספרת לה כמה שסבא אוהב אותה, איך הוא נהנה לשחק איתה שעות, איך הוא הקשיב בסקרנות ובסבלנות במשך שעות כאשר ניהלה שיחות ארוכות עם חברתה הדימיונית פטוניה (יש לי קוריוז לגבי הפטוניה הזאת אבל זה בפוסט אחר)….והבכי מטלטל אותי ואני ממשיכה לדבר איתה/איתי ולהרגיע. לספר על המחלה הקשה שלא ניתן היה לרפא, וכלל לא היה לה קשר לכך. זו לא היתה אשמתה. 

בכיתי ובכיתי ופתאום הכל נרגע. והגוש נעלם והנשימה חזרה לעצמה – ורק הדמעות עדיין התגלגלו קצת על הלחיים. 

והמאמן שואל אותי אם אני רואה את הקשר – בין הזיכרון, לבין מה שקורה היום, בדאגה שלי לא'.

ויחד אנחנו מבינים שאני פוחדת לחבק אותה. שמא אגרום לה נזק, כמו שהגוף שלי זוכר שהוא גרם, כביכול, לסבא.

ואני יודעת שאהיה כאן בשבילה, לא משנה מה היא תעבור, ומה שקורה לה זה כמובן לא באשמתי וגם לא באחריותי. 

ואין לי סיבה לפחד לתמוך ולחבק. והיא יודעת שאני כאן בשבילה. והתחושה נעלמה…..

הסיפורים שמאחורי הקלעים

מזל טוב, יש לי בן נשוי ובת חדשה. טוב, היא כבר היתה חלק מהמשפחה בשלוש וחצי השנים האחרונות, אבל עכשיו זה הפך לרשמי.

הבראנץ' בשבת שלפני החתונה היה הצלחה גדולה.

החלק הכי חשוב בו היה באמת שהאנשים הכי קרובים לנו ולכלה נפגשו במתכונת אינטימית יומיים לפני החתונה.

כל מי שהגיע באמת רצה להיות כאן, וכולם רצו לשמוח עם החתן והכלה. 

כולם טרפו את האוכל המדהים ש-T בישל (ואני עזרתי…), ובאופן די מפתיע ומשמח הרבה גם עזרו בפינוי ובשטיפה. במיוחד ע', השותף של T (ומי שאני כבר שנים קוראת לו "אשתו של T"). וגם גיסתי נ' (אשתו של אחי) וחברתי  הטובה א'. מוקירה להם הרבה תודה על כך. 

נשמותק עדיין היה קצת חולה וזה היה חבל, אבל מצב הרוח היה נהדר – וגם חגגנו לחכמוד יום הולדת 4 באותה הזדמנות – היה כיף גדול. 

 

יום ראשון היה אמור להיות רגוע ושקט, בני וכלתי תכננו לצאת למלון בתל אביב בו הם שהו שלושה לילות (מתנת חתונה מבתי וחתני).

ואז התברר שאין חשמל בכל הקומה העליונה בבית ובחלק מהחדר של בני. בדיקה מהירה בארון החשמל בקומה שלנו גילתה, שחדרו מי גשם לארון החשמל! 

בתושיה רבה T חיבר כבל מאריך ארוך מאד (איזה מזל שהוא נכנס לעניני הבית החכם, אבטחת הבית וכו' ויש לו אביזרים שכאלה) לקומה שכן היה בה חשמל, ועם מייבש השיער שלי עמל לייבש את כל הפקקים, שאט אט שבו לאיתנם.

אחרי כן הוא ובני עלו לגג ואטמו במומחיות וביסודיות את האזור שבו הם חשדו שהתרחשה החדירה…..המבחן הגדול היה כמובן בימים הבאים במהלך הסערה…בינתיים הכל בסדר חיובי

 

לפני שבני יצא למלון, הוא עזר ל-T להעמיס על הרכב את כל מה שקנינו לחתונה (יין לשולחנות, ממתקים, שלט הכוונה לחניה, בקבוקי מים מזכוכית לשולחנות…). הכל נשמר מבעוד מועד במרתף, וכאשר הם התחילו להעלות את הכל במעלית (כן יש לנו מעלית בבית, התעקשות שלי כאשר בנינו – במחשבה שכאשר נכנסים לבית רב קומתי אחרי גיל 50, צריך לחשוב קדימה…) : המעלית נתקעה. 

 

מרפי במיטבו חגג אצלנו ביום ראשון. עד ש-T התגבר מייד גם על זה בתושייתו, הפעיל "ירידת חרום" מארון הפיקוד במרתף ועשה לה reset והכל הסתדר – בני כבר הספיק לסחוב ידנית ארגז אחר ארגז לרכב….

 

ביום החתונה תכננו שבנות המשפחה תיפגשנה בסוויטה שלהם במלון לפן ואיפור (הספר והמאפרת הגיעו למלון במיוחד), והבנים ילכו לספא לעיסוי ו-relax ואז ארוחת צהריים. תחילה הבאנו לאולם את כל מה שהועמס יום קודם על הרכב (ע' "אשתו של T" היה איתנו ועזר לסחוב) ו-T כבר אז התחיל להתרגז. בעלי האולם התגלו כשקרנים ולא מקצועיים, ולמרות שהאירוע עבר בסופו של דבר בשלום, המקום היה יפהפה, וכולם מאד נהנו – הניהול של המקום היה מאד כושל.  מבין הדברים שהובטחו לנו ולא בוצעו: קבלת ריהוט חדש – לא קרה, סידור של פטריות חימום בכניסה לאוהל קבלת הפנים – לא היה – ובאמת בקבלת הפנים היה קר מדי. המשגיח של האולם פסל להגשה חלק מהמשקאות החריפים למרות שהיו כשרים. היין, למשל, לא היה מבושל. במקרה כזה רק ליהודי מותר לפתוח את הבקבוק. המשגיח טען ש"רק יהודי דתי יכול לפתוח אותם" ו- T ממש התחיל להתעצבן אבל שף הקייטרינג (שהיה טבח אצל T שנים רבות בתחילת דרכו) תפס פיקוד, השתלט על הענינים ואמר ל-T לא לדאוג, הוא יטפל בכל. 

 

התכנית התקדמה כמתוכנן, T הוריד אותי במלון ואסף את בני לספא. כשהגעתי הספר כבר עבד על התסרוקת של הכלה, ובתי  הגיעה קצת אחרי וכך גם המאפרת. שניהם (הספר והמאפרת) היו חמודים ומקצועיים, והעברנו את זמננו בנעימים תוך כדי שהם הופכים אותנו ליפות (טוב, נו, ליותר יפות לשון )…

 

הזמנו טייק אווי מברד סטורי (כריכים וסלטים) ולקח להם המון זמן להגיע, וכאשר הגיע המשלוח – התברר שאין רטבים לסלטים. בתי התקשרה אליהם, והם ענו שייקח להם חצי שעה להגיע. גם אחרי חצי שעה הם לא הגיעו, אבל בתי גילתה תושיה והציעה לבקש מהמלון (שהגיש רק ארוחות בוקר) לשלוח לנו לחדר שמן זית ולימון חיוך

 

ואז הגיעו ההורים של הכלה, ואחותה של הכלה, ובעלה של אחות הכלה – ופרט לכך שנהיה צפוף שם (למרות שזו היתה סוויטה מרווחת) – האווירה השתנתה בבת אחת. כבר מזמן ידעתי שיש לאמא של הכלה בעייה לפרגן לבתה, אבל עכשיו, כנראה מההתרגשות והלחץ, זה התפרץ במלוא הדרו. היא היתה צריכה שכל תשומת הלב תהיה עליה. היא עשתה סצינות לספר, שהצליח לאבד את סבלנותו האינסופית, וכולנו היינו צריכים לשמוע שעה ארוכה בעברית וברוסית שהפן שלה לגמרי לא כמו שהיא ביקשה, ומה יהיה עכשיו ?!?! הכלה (שכבר מזמן הבנתי שהיא רגילה לתפקד כהורה מול הוריה) אמרה לה שהיא יכולה להכנס לאמבטיה לסדר בעצמה היא התעצבנה עוד יותר. אחותה של הכלה הציעה אינספור מספרות שם בקרבת מקום בתל אביב…והעצבים הרקיעו שחקים. היא ממש נהייתה drama queen במלוא הדרה. בסוף היא כן סידרה בעצמה ו….זה נראה בדיוק אותו הדבר כמו שהספר עשה לה!

אחרי שהסיפור הזה נרגע (והכלה הרגישה והמתחשבת כל הזמן הרגיעה אותה, תוך כדי שאיפרו אותה, ודאגה שאמא שלה תהיה בסדר) סיכמנו איתם שנגיע לאולם בשש וחצי לצילומי התמונות המשפחתיות. ואז צצה לה דרמה חדשה. הם לא באים לבד, הם מסיעים את אחת החברות (של האמא של הכלה). נו ו…? מה הבעייה, רציתי לדעת. מה הבעייה שהחברה תגיע גם היא מוקדם ותשב בצד בזמן שהמשפחות מצטלמות? מסתבר שזו היתה עילה להתפרצות דרמתית מחודשת, וכבר הבנתי שהיא מתחשבת הרבה יותר בחברות שלה מאשר בבתה הכלה…שזה אמור להיות היום שלה! לא יודעת איך הקטע הזה נגמר כי היא עוד היתה בטלפון ברוסית עם מישהו (החברה?) כאשר אמרתי שלום ונסעתי הביתה, להתלבש ולהתארגן להגיע עם T….נבוך 

 

מרגע שבני חזר למלון וכל האורחים נעלמו, הבנתי שבאמת התחיל להיות לחתן ולכלה כיף, הם יצאו ברוח המטורפת של יום שני (שבפוקס היה היום היחיד בשבוע שעבר שבו לא ירד גשם!) לצילומים בנווה צדק, ואז הגיעו לאולם שמחים וטובי לב. 

 

בקבלת הפנים כאמור היה קפוא, ואנשים הצטופפו מתחת לאותן מנורות חימום בודדות שכן סופקו על ידי האולם. אבל היתה אווירה נהדרת, והאוכל היה מעולה (לא שאני כל כך אכלתי, אבל זה מה שאמרו כולם ומה שטעמתי באמת היה מצוין). 

 

ההורים של הכלה השתלטו על החדר חתן כלה (משום מה הם לא לבשו את בגדיהם החגיגיים בבית בו התארחו, אז היו צריכים להתלבש), והאמא של הכלה התחילה לסנג'ר את הכלה (תביאי לי ג'ין וטוניק, וכדומה). בשלב הזה הכלה פתחה פה סוף סוף, אמרה לאמא שלה שתביא לעצמה מה שהיא רוצה בכל זאת היא הכלה…), ובני ביקש ממני להורות לכולם לצאת מהחדר ולתת להם קצת שקט לבד שניהם. זה היה די הזוי. 

 

הצלם היה מצוין. הדי ג'יי היה מעולה ומתחשב. בני וכלתי לא ממש רצו מסיבת ריקודים וגם לא היו הרבה צעירים בחתונה – מה שבדרך כלל מבטיח רחבת ריקודים מאוכלסת היטב במהלך האירוע. היה חשוב להם שלא יהיה רועש מדי ושאפשר יהיה לשוחח בעת הישיבה בשולחנות. הם נתנו לדי ג'יי יד חופשית בהגברת הקצב למקרה שבמהלך הריקודים עצמם הוא יראה שאנשים נעלמים, אבל בסוף הוא בעצמו השתפן, ולא שם בכלל מזרחי או טראנס…רק מקסימום לטינו או בלקני שמח…היו ריקודים, שמחים, אבל זה לא היה העיקר. 

בקבלת הפנים ובזמן הארוחה ניגנה שלישיית ג'אז (חבר גיטריסט של בני ומלוויו בתופים וקונטרבאס) וזה היה מקסים.

 

היו רגעי שיא של התרגשות במהלך הערב הזה: החופה עצמה, הטקס – בו ממש ראו כמה הם מאוהבים וכמה חשוב להם לחלוק את רגע ברית העולם שלהם עם האנשים הכי קרובים אליהם. בני כמעט התפוצץ מרוב אושר ואהבה בזמן שהקריא את הטקסטים שאנחנו כל כך רגילים לשמוע ובכל זאת נשמעו שונים ויחודיים, ובעיקר אמיתיים. 

השיא השני היה כאשר אחותה של הכלה, בדרך כלל בחורה קרה ומרוחקת, "על גבול הספקטרום", כמו שבתי הפסיכולוגית אומרת, הקרינה מצגת (קצרה בת כ-3 דקות) של תמונות ילדות ונערות של בני ושל הכלה. היא הצליחה להתאים תמונות שלהם אלו לאלו, ומול עינינו הם גדלו והתפתחו במקביל במהלך השנים, בלי להכיר זה את זו – עד למפגש הנכסף לפני שלוש וחצי שנים. זה היה יפה ומתוק ונוגע ללב ומצחיק מאד, ולא נותרה עין יבשה אחת בכל האולם במהלך 3 הדקות האלה. זה היה מאד מאד מרגש. 

 

אז מה עוד היה מאחורי הקלעים של החתונה הזאת? תמיד כמובן יש זוג אחד שמביא מתנה (בזמני קיבלנו יותר מתנות מאשר צ'קים, אבל היום זה כבר לא מקובל, בטח למי שחי בחו"ל). בחתונה של בתי היה זה בן דוד של בעלי שהביא צלחת זכוכית שאשתו הכינה בעצמה (יפה מאד אבל מתאים יותר למתנת חג מאשר חתונה). בחתונה של בני היה זה בן דוד אחר, דתי, שהביא מפת שולחן. ועוד כתב על הברכה שהוא התחשב בזה שהזוג הצעיר צריך לקחת אותה איתו במזוודה בחזרה לחו"ל…

אבל הקוריוז של הערב, תעלומה שמלווה אותנו עדיין – הוא בן דוד אחד (בן של בת דודה) שהגיע עם כל המשפחה שלו – 5 נפשות – ולא נתן דבר. לא מתנה, לא מעטפה – כלום. ואין לנו מושג מה הסיפור הזה. כי….גם בחתונה של בתי קרה אותו הדבר איתו. וגם אז לא עשינו עם זה כלום. כי איך אפשר לפנות למישהו ולומר….מה? המעטפה שלך הלכה לאיבוד, תבטל את הצ'ק, תבדוק אם הופקד? מה? וכיוון שזה כבר קרה בעקביות פעמיים, אז מה הסיכוי שזה באמת הלך לאיבוד? וזה מישהו שכל כך קרוב אלינו, שאנחנו כמו הורים בשבילו כאן בארץ (כי הוריו חיים באנגליה והוא עלה ארצה אחרי שהתחתן). בקיצור – תעלומה שכנראה תישאר תעלומה.

 

עבור החתן והכלה הביקור הזה לא היה פשוט. בנוסף לאינטנסיביות של בחינות הגמר בחו"ל ומייד עלייה למטוס ונחיתה כאן תוך כדי ריצה להשלים את הפעילויות שהחתונה חייבה – גם T, לא רק האמא של הכלה, היקשה עליהם את התהליך. הכל היה בכוונות טובות וברצון טוב כמובן, להבטיח שהאירוע וכל מה שמסביב לו יהיה הכי טוב, הכי מוצלח, הכי נכון – כפי שהוא ראה זאת. תוך כדי כך, הוא לא ממש הקשיב לזוג הצעיר, ופעמים רבות מדי חשב שהוא יודע מה הם רוצים יותר טוב ממה שהם יודעים. זה יצר חיכוכים עוד כשהם היו בחו"ל, כאשר הוא בחר עבורם דברים בלי להתייעץ איתם או אפילו תוך התעלמות ממה שהם ביקשו מפורשות. הוא פשוט לא יכול היה לקבל שמה שהם מבקשים הוא באמת מה שהם רוצים. זה לא נשמע לו הגיוני ולכן נטה להחליט עבורם. בני תפס אותו לשיחה כאשר הגיע ארצה, אבל המסר לא ממש עבר. כלומר – T נכנע לחלק מהדברים, אבל בני יכול היה לראות שהוא נעלב. אני ניסיתי לא להתערב ביניהם, אבל כן נתתי תוקף לדברים שהכלה והחתן אמרו וביקשו, ובעיקר הדגשתי בשיחות הפרטיות ביננו שהוא חייב להאמין להם כאשר הם אומרים לו שהם רוצים משהו, ובעיקר כשהם לא רוצים משהו. 

מעבר לכל, אני חושבת שהחוויה הכי חזקה של החתן והכלה בביקור הזה היתה שהגיע הזמן שהם יהיו אלה שאחראים על כל היבט של חייהם, שהם כבר לא הילדים של אמא ואבא. נדמה לי שזו חוויה שכל אחד חווה בשלב זה או אחר של ההתבגרות, זה קצת עצוב שזה קרה במקביל לאירוע כל כך חשוב וכל כך משמח – מכל בחינה אחרת – אבל זה מה יש, כמו שאומרים. 

כאשר הם שוחחו איתי על הדברים האלה, הם לבד אמרו שהם מבינים ש-T ואמא שלה לא ישתנו, ושהם אלה שצריכים לעשות עבודה פנימית עם עצמם, להשתחרר מהתגובות האוטומטיות שלהם לאבא (שלו) ואמא (שלה). הם שניהם כל כך מתחשבים, וכל כך "ילדים טובים", שזה היה החלק הקשה ביותר. 

אבל יש להם זה את זו, והם מאוהבים עד הגג, ומבינים זה את זו ותומכים זה בזו לגמרי – כך שאיני דואגת. הכל יהיה בסדר.

כעת הם כבר במטוס בדרך הביתה לארה"ב….אני מתגעגעת אבל מבינה ששם הבית שלהם כרגע ושם החיים שלהם – ועם זה צריך להסתדר, כמו שעשינו עד כה. 

 

טוב, זה היה ארוך ומייגע….ונכתב על פני יותר משבוע ימים…..ובטח יש כאן דברים מיותרים או ששכחתי דברים…לא נורא

הורי עדיין אצלי  – אבל הם טסים מחרתיים הביתה, ואז נישאר שוב לבד בממלכתנו – T ואני. האמת – די מצפה לזה.

וביום ראשון אנחנו טסים להודו….אבל זה בפוסט אחר…

 

 

 

 

סימן טוב ומזל טוב

עוד אין כל כך תמונות ולא היה לי זמן לכתוב כמו שצריך אבל רציתי לעדכן שהיתה חתונה נהדרת

החתן והכלה היו מקסימים ומאושרים

האווירה היתה נהדרת

האוכל, המוסיקה, הטקס, הברכות (לא הרבה, רק האבא של הכלה נתן נאום קצרצר ומצגת קצרה ומרגשת שהכינה אחותה של הכלה)…

החתן והכלה היו יפהפיים, וגם אנחנו נראינו לא רע…חיוך

בקיצור – היה מעולה

מקווה להגיע לתיאורים מפורטים יותר וסיפורים של מאחורי הקלעים…..בהמשך

אז מה היה לנו שם?

בת הדודה ומשפחתה טיילו בכיף באילת, פטרה, ים המלח וירושלים. אני מקבלת דיווחים יומיים ונראה שהם מבסוטים והכל בסדר. היום הגיעו לבת הדודה השנייה שלה בגבעתיים. 

נשמותק כמעט הבריא אבל אז כל הליחה הזו כמובן הגיעה לאוזניים (יש לו כפתורים) ועד שזה לא השתחרר הוא סבל וגם ההורים שלו המסכנים…

כלתי היתה חולה ממש, קיבלה אנטיביוטיקה, בני היה מצונן אבל שניהם כבר בשלבי החלמה.

T במצב רוח טוב, כבר מיום רביעי אנחנו במטבח מכינים את הבראנץ' של שבת. אני כאן כותבת בין סיוע בקילוף, גירוד, אחסון ושטיפת כלים (ובכל פעם מחדש נדהמת כמה נכנס במקרר שלנו!)

הספקנו לקנות עוד חולצה לבנה לבני שחשש שחולצה אחת תסריח מדי במשך ערב שלם וכך יוכל להחליף באמצע.

בנוסף T הזמין כמה חולצות T עם הלוגו שעל ההזמנה לחתונה,בגדלים שונים לשלב הריקודים.

T גם התעקש לקנות לבני טלית חדשה – לא נורא. עוד טלית לעולם לא תזיק. אבל זה היה מצחיק כאשר נסענו ל"טיב טעם" לקנות גבינות ונקניקים לבראנץ' – איך הטלית והשינקן ישבו יחד באוטו בלי להתלונן…..קריצה

אתמול בני אסף את חולצות ה-T, את הנעליים של הכלה וכמובן את שימלת הכלה מהתופרת אחרי כל השיפוצים, התיקונים, וכמובן גיהוץ אחרון. 

עוד נשאר לו לאסוף את הטבעת שלו (שהיתה צרה מדי על האצבע ורחבה מדי יחסית לאורך האצבע) שהזמין מחדש אבל היא עדיין לא מוכנה. 

והיום בבוקר הורי היו אמורים לנחות בשעה 9:25. שלשום בהתכתבות whatsapp עם גיסתי, התברר שהם בכלל הבינו שהורי מתחילים את הביקור אצלנו, בשבוע של החתונה, ועוברים אליהם אחר כך. בדיוק ההיפך ממה שקבענו. ההיפך ממה שהורי עצמם ביקשו כדי "לא להפריע", והאמת שזה התאים גם לנו שיהיה לנו בית ריק ממשפחה ואורחים בשבוע הזה. אז גיסתי כלל לא הכינה את חדר האורחים (חדר העבודה) שכולל פינוי הארון שם מכל מיני דברים בכל פעם שהם מגיעים. אבל זה לא נורא. התברר שלא יהיה אצלם בכלל אף אחד בבית הבוקר, כי אחייניתי הקטנה בבית הספר, גיסתי ואחייניתי הגדולה אצל גניקולוג ובמספרה, ואחי מלמד עד 11:00. בגלל שידענו כולנו (חוץ מהמשפחה של אחי) שהורי אצלם השבוע, יצאנו מתוך הנחה שהם יפגשו אותם בשדה. אנחנו עסוקים עם הבראנץ' ליותר מ-30 איש, והחתן/כלה עסוקים בסידוריהם. חשבתי שאם אסע לאסוף אותם ואשאיר את T כאן לבשל לבד, לא יהיה לו רכב אם יעלה הצורך לקנות משהו שחסר. ובכלל – אם אאסוף אותם אביא אותם אלי, לא לביתו הריק של אחי – גם ככה הם מרגישים שהם פולשים ומפריעים – עוד חסר שנטרטר אותם בין הבתים. הם ירגישו עוד יותר לא נוח. ועוד אחרי טיסה של עשרים ומשהו שעות מדלת אל דלת…

היתה קצת התמרמרות כאן (במיוחד של T) איך הביקור של ההורים פתאום מגיע "בהפתעה" לאחי וגיסתי, ואיך היא לא מזיזה את הגניקולוג וכו' אבל אני לא התכוונתי בכלל להיכנס לפינה הזאת. ואז חתני התקשר בדיוק לבני להציע לוקיישן לצילומים-שלפני-החתונה-במקרה-של-גשם (דרך אגב הצעות יתקבלו בברכה – זה חייב להיות באזור תל אביב) ושאלתי אותו אם הוא במקרה פנוי להסיע את הסבא וסבתא מהשדה. הוא אמר שנראה לו שאין בעייה (אני מצטטת) ונשמנו לרווחה. אמרנו לו להביא את הורי אלינו (כי בבית של אחי, כאמור, לא יהיה אף אחד). לבתי היה מתוכנן טיפול-עשרת-אלפים (הסרת שיער, פדיקור, מניקור, קוסמטיקאית…וכו) לקראת החתונה. כך שהיא לא היתה פנויה. בסופו של דבר הצלחנו לבשל את רוב הדברים לבראנץ' כבר ביום חמישי, אז שחררנו את חתני מהמשימה ונסענו בעצמנו. מזל שכך, כי נשמותק עדיין לא הרגיש טוב ונשאר עדיין בבית. מהצד השני האחיינית הקטנה שלי הודיעה שהיא לא צריכה להיות בבית הספר עד 11:00 ואחי הודיע שהוא יחזור ב-11:00 אז כך או אחרת יהיה מישהו בביתם לקבל אותנו כשנביא את הורי. הכל הסתדר. בסוף הטיסה נחתה ב-8:37 (הקדמה של 45 דקות!) וחיכינו אולי 5 דקות עד שהם יצאו. הם מאד שמחו לראות אותנו (ואמא שלי אמרה שהיה לה ברור שאני אהיה זו שאקח אותם מהשדה), הפקדנו אותם בביטחה בבית אחי ונסענו הביתה להמשיך בבישולים. סוף טוב הכל טוב. 

היום אנחנו לבד בבית עם הזוג המאושר, האווירה רגועה וכרגע T הכניס גם ג'חנון לתנור. למחר תהיה גם לזניה, מיליון סלטים וגבינות ונקניקים ובורקס תרד עם גבינה ו….אין לי כוח להיכנס לכל מה שיהיה. בהצלחה לכולנו והמשך יבוא…

אימון קשה במיוחד – שיר שמעלה תחושות קשות

אני במספרה. עושה גוונים לקראת החתונה. מעדיפה את הצבע השטני (כן, בדקתי – זה שטני מלשון שטן ולא שתני מלשון שתן קריצה) הטבעי שלי אבל, מה לעשות? יש כבר די הרבה לבן …..

הספר שוקד על מחלפות ראשי וברקע מתנגנים שירים ברדיו. ופתאם מתחיל השיר הזה 

לא יודעת אם כבר יצא לי להזכיר את זה, אבל בנוסף לכך שכל מוסיקה עושה לי משהו – ישנם קטעי מוסיקה או שירים שממש מטלטלים אותי. ולא במובן טוב. השיר הזה ספציפית, מהרגע ששמעתי אותו – או ליתר דיוק ראיתי את הקליפ שלו בטלוויזיה – לראשונה, עשה לי רע. ככה הגדרתי את זה לעצמי אז, לפני שלמדתי לזהות תחושות, לנשום לתוכן. לשהות בהן למרות שהן קשות. לתת לזכרון לעלות. 

אתמול ישבתי במספרה והשיר הזה התחיל להתנגן ברדיו, והתחושה הציפה אותי. במרכז החזה ממש מתחת לגרון התפתח כדור של אש, צורב ומחניק. הגוף כולו התכווץ, הפנים הוצפו בדמעות – מבפנים, לא יצאו החוצה – וגלים של כאב מוזר אך מוכר זרמו במורד שלוש מאצבעות ידי הימנית – הזרת, הקמיצה והאמה. זו היתה הפעם הראשונה שנתקלתי בתחושה הזאת מאז שהתחלתי ללמוד *סאטיה, ופשוט נתתי לה לשטוף אותי, להציף אותי. הספר התעסק עם הצבע וריבועי האלומיניום בשיערי, עיני ממילא היו עצומות וראשי מורכן ולא הייתי חייבת לתקשר עם אף אחד – והתמסרתי לכאב. לעצב העמוק שעלה, לפחד התהומי שהשתלט. כולה משיר שמתנגן ברדיו. נשמתי. אילצתי את עצמי לנשום, כי הנטייה היתה לעצור את הנשימה. רוקנתי את הראש ממחשבות, ונתתי למה שיעלה – לעלות. ומה שעלה היתה תמונה של אונס. מישהו משכיב מישהי בכוח על ריצפת סלון בדירה כלשהי, ואונס אותה. 

השיר נגמר, התמונה נעלמה לי מהראש, התעשתתי איכשהו ועברתי לסדר היום, ולמחרת העליתי את התחושה אצל המאמן שלי. הוא התחיל לשאול אותי שאלות לגבי התחושה ולגבי הזיכרון – אבל לא ממש הצלחתי לשחזר את זה. רק מן הד של התחושה. כאילו משהו שמישהו אחר הרגיש. 

ואז הוא מצא את השיר ביו-טיוב. פלאי הטכנולוגיה. וברגע שהוא השמיע את השיר, כמו בלחיצת כפתור – הכל חזר, הכל שטף אותי. פי כמה חזק יותר, וגם שם – בחדר המוגן והמיטיב של המאמן – יכולתי לשחרר. הבכי התפרץ והגוף התכווץ עוד יותר, והאימה – אימה צרופה, והעצב – עמוק ותהומי – השתלטו עלי. והזיכרון עלה שוב. הפעם בהיר יותר. זו היתה תמונה מתוך סרט. סרט טלוויזיה קנדי שאני ממש לא זוכרת באיזה גיל הייתי כשראיתי אותו, וגם לא זוכרת את שמו. לבחורה בסרט היה בן זוג – לא זוכרת אם זה היה חבר או בעל – שנסע לכמה ימים. וחבר של בן הזוג אירח לבחורה חברה ולקח אותה לבילוי כלשהו. היה להם מאד נחמד, והם חזרו אחרי הבילוי לביתו, ושם הוא התחיל איתה, וכאשר היא הביעה התנגדות – הוא הפיל אותה בכוח לריצפה, סתם לה את הפה ביד אחת ואנס אותה. הכל קרה נורא מהר. הוא אפילו לא הפשיט אותה לגמרי. זה היה די מזעזע דווקא משום שזה לא היה גראפי ומשום שהיא היתה בהלם ממה שהתפתח תוך דקות. ברגע שהוא גמר הוא נהיה כולו ידידותי ורך אליה, נישק לה את הפנים, ואמר שהוא הולך למלא את האמבטיה שתוכל להתרחץ ולהתרגע…בשנייה שהוא נעלם בחדר האמבטיה היא ברחה מהדירה. ובבית היא קירצפה את עצמה, לנסות להיטהר, לנסות להסיר את מה שדבק בה ולא יורד….וכמובן שזה הקשה עליה למחרת כאשר התלוננה עליו במשטרה….כל זה לא רלוונטי לתחושות שלי. מה שעלה לי בשנייה ששמעתי את השיר היתה רק סצינת האונס עצמו. והעצב הגדול והפחד. וזה היה מוזר, כי זה לא משהו שקרה לי. זה היה סרט. ושהיתי בתוך הזיכרון הזה, בתוך התחושה שעדיין כבשה לי את כל הגוף, ועלה לי עוד זיכרון, מוקדם יותר. הייתי בת 13, כיתה ז', ארצות הברית…שיעור היסטוריה – יותר נכון פרה-היסטוריה, דינוזאורים או האדם הקדמון – אותה תחושה עברה לי בגוף. הכאב השורף במרכז החזה, זרמי הכאב במורד אצבעות יד ימין…העצב העמוק, הפחד. לא היה לזה קשר, עד כמה שזכרתי, לתוכן השיעור. זה היה קשור לאותה מערכת יחסים סבוכה ומוזרה שהיתה לי אז, עם ילדה בגילי. ילדה בשם ק'. אותה מערכת יחסים שעלתה לי גם בפעמים המועטות בהן התאמנתי על יחסי עם ר'. לעיתים בליויית בכי מטלטל וחוסר יכולת לדבר בכלל. 

איך הגעתי משיר, לסרט, ליחסי עם ק'…..אני מתחילה להבין שכנראה אין מנוס מלעבוד על מערכת היחסים ההיא. פתאם ראיתי מול עיני את הקליפ של השיר, והבנתי שהזמר הזכיר לי את השחקן בסרט, את האנס. זה היה הקשר בין השיר לאונס. זו היתה אותה תחושה שחשתי הרבה, במהלך כל אותה שנה, בגיל 13, בהקשר של יחסי עם ק'. שאותה אהבתי, שאליה נמשכתי – גם משיכה פיסית, למרות שפרט לדימין לא קרה ביננו כלום – שממני פחדתי, ששיקרה לי, שסיפרה לי שהוריה ואחיה מתעללים בה, שסיפרה לי שהיא מעשנת סמים, שסיפרה לי שהיא ניסתה להתאבד – עד היום אין לי מושג מה מתוך כל אלה היה נכון. שמתוך מצוקה אמיתית סיפרתי על כך לאמי, שבשנייה ששמעה את המילה "סמים" הפסיקה להקשיב, וניסתה לנתק את היחסים באיבחה חדה אחת. ששמה עלי "שמירה", הסיעה אותי והחזירה אותי מבית הספר ומכל מקום אחר. שרצתה בטובתי אבל לא השכילה להקשיב לרגשותי, למחשבותי, להתלבטויותי. בסוף אותה שנת לימודים חזרנו ארצה, לדעתי לא מעט בגלל הסיפור הזה, והכל נחתך באמצע. מעולם לא "השלמתי" את הסיפור הזה, מבחינה רגשית. אבל היו מסקנות. תמיד יש מסקנות. ילד תמיד פותר לעצמו איכשהו את כל מה שקורה. ההחלטות שקיבלה הילדה שהייתי, בגיל 13, היו כאלה: אין על מי לסמוך. לא על אמא, שאי אפשר פשוט לספר לה משהו ולדבר על זה ולשאול שאלות ולהיות מוקשבת. שמשתמשת נגדי בכל נתון שאני מספרת לה, והכי טוב פשוט לשתוק.  לא על חברות, שמשקרות ומערערות את כל מה שחשבתי שידעתי על עצמי, שפוגעות וגורמות לכאב פיסי ממש, שמשתלט על כל הגוף והלב. וגם – ניתוק פיסי. למרות שהיה לי חבר בגילאים 14-15, מעולם לא היה מגע כלשהו ביננו. הפכתי ל"פוריטנית" כביכול, אפילו לא נשיקות. בקושי מגע יד. בקושי סלואו קצת צמוד. וזאת למרות שהייתי ילדה מאד חושנית וייצרית. כבשתי הכל. עד שפגשתי והתאהבתי ב-T לא נתתי ביטוי לתשוקות שלי בכלל. וזה היה בגיל 16.5. וגם אז זה לקח זמן. וגם אז – הגוף השתתף אבל אני הרבה פעמים טיילתי לי במקומות אחרים. לא הייתי שם עד הסוף. אני די בהלם להבין עד כמה השפיעה מערכת היחסים הזאת עם ק' והעימות עם אמא שבעקבותיה על עיצוב העצמי שלי …..ורק נגעתי בקצה הקרחון. 

והבעייה היא שהתחושה עדיין לא עזבה אותי. עד עכשיו. והשיר לא עוזב לי את הראש. ואני ממש לא פנויה לזה, עם הבישולים ל"בראנץ' שבת חתן" והערכות לביקור של הורי מחר והחתונה בתחילת השבוע….אני לרגע לא לבד ואין לי מתי לקבוע עוד אימון לנסות לשחרר משהו ולהרגיע….אז החלטתי בכל זאת להתבודד כמה דקות ולכתוב. לשפוך את הכל החוצה בתקווה שזה יעזור. ואולי זה באמת עוזר…..