ארכיון חודשי: פברואר 2015

אימונים #11 – התמודדות עם חוסר אמון ברופאים

ביום שלישי כמו שהייתי בסערת רגשות עם המצב של T הגעתי לאימון אצל למאמן שלי.

אני מתיישבת ומספרת מה קורה, ומתארת גם את היד, שכמו לופתת את צווארי ואת מפתח הלב ולא מרפה. הפחד המשתק…הכאב של T, הסבל שלו…אבל יותר מזה: פחד על החיים שלו. ופחד עלי…לאבד אותו. חידק טורף אחד קטן עלול לקחת לי אותו…ואני מתארת את התחושות והן מתגברות. הלסת ננעלת. אני מרגישה שאני מתחילה לנשוך את פנים הפה ופנים השפתיים…לחץ, עצבים, פחד.

וגם כעס. כעס על הרופא שלא הביא בחשבון זיהום ולא נתן מראש אנטיביוטיקה…ולא התרגש מהזיהום ועוד אמר להפסיק את האנטיביוטיקה למרות שבדיקת הדם הראתה שהגוף עדיין נלחם במשהו…שלא ענה לטלפון או ל sms יממה שלמה עד שניג'סנו לאשתו…כעס ותסכול. וחוסר אונים. מול המצב. מול הפחד לאבד את T לחידק טורף קטן ורופא אדיש ומעצבן. 

 

ומייד, כמו בלחיצת כפתור, עולה זיכרון. אני בת שבע או שמונה. הבטן כואבת, יסורי תופת, ואני מקיאה ללא הפסקה. אמא שלי איתי במיון בבית חולים. אני מתפתלת מהכאבים ואמא שלי נלחצת ומבקשת מהרופא, שעורך בדיקה מקיפה בגופי, שייתן לי לפחות משהו נגד הכאב.

והוא עונה לה: "אני צריך את הכאבים שלה". 

אמפי בת השבע חווה בגוף את אותה התחושה כמו עכשיו. ועולה גם כעס על הרופא. מה זה "צריך את הכאבים"? כמובן שהיום אני מבינה שכדי לאבחן הוא היה חייב להעזר בכאבים שיכוונו אותו, בנוסף למדידת החום ולקיחת הדם…אבל אמפי הקטנה לא הבינה ולא שמעה כל הסבר (אולי הוא הסביר לאמא, לא שמעתי, אבל גם היא התרגזה). אני סובלת, וזה טוב לו. הוא בטח איש רע, אם זה מה שהוא צריך, כאבים של ילדה קטנה. 

ואני כאילו מקבלת על זה "חיזוק" מאמא שלי, שבמקום להרגיע אותי גם היא כועסת. 

(בסוגריים אומר שלאמא שלי אין יכולת להרגיע מישהו, אם הוא כועס גם היא מתרגזת, אם הוא סובל גם היא מייד סובלת)

 

והמאמן שואל אותי שאלת תם: "אז מה היחס שלך לרופאים?" ואני מבינה שאני לא סומכת עליהם. והוא שואל אם אני רואה את ההקשר למה שקורה היום עם T והרופא. 

ואני מבינה שמאז ילדותי (לא יודעת אם מאז המקרה הספציפי הזה, אולי עוד קודם) אני דואגת לאסוף כמה שיותר ידע בתחום הרפואי – כדי להבין לבד, כדי להתמודד לבד, כדי להיות צעד אחד לפניהם, כי אם קורה משהו – לא תמיד אפשר לסמוך עליהם. פיתחתי מנגנון הישרדות שכזה.

 

וכמובן המאמן שואל אותי מה הייתי אומרת לאמפי הקטנה לו הייתי שם בתור המבוגר המיטיב.

ואני מבינה שבאותה נקודה אי אפשר היה לומר לה שהכל יהיה בסדר, כי לא ידעתי מה יהיה. ולא ידעתי מה יש לה.

וכל מה שיכולתי לומר לה הוא שאני רואה שהיא כואבת וסובלת ומקיאה בלי הרף, 

ולחבק אותה

ולומר לה שאני רואה שהיא פוחדת ולא יודעת מה קורה לה ומה יהיה

ולומר לה שאני רואה כמה שהיא כועסת על הרופא ועל מה שהוא אמר, ולהסביר לה כמה שהכאב שלה נורא, הוא נותן לרופא סימנים כדי להבין מה לא בסדר איתה, וכך הוא יידע טוב יותר ומהר יותר מה יש לה ואיך לרפא אותה. 

 

מה ששכחתי לציין קודם זה, שברגע שעלה הזיכרון – נעלמה הלפיתה בגרון ובחזה, השתחררה הלסת, נעלמו התחושות הפיסיות. זה היה ממש מוזר.

ואחרי שעשינו את התהליך (מה שנקרא בסאטיה: "פירוק זיכרון והבנייה מחדש") סיפרתי למאמן על הדרך שלי להתמודד עם חוסר האמון ברופאים.

ואז נזכרתי בחמי, ז"ל, שהיה רופא פנימי וגם קרדיולוג. הוא היה הדיאגנוסטיקן הכי טוב שפגשתי אי פעם. נראה לי הוא היה המאבחן הכי טוב נקודה. כל מי שהכיר אותו, כפציינט, כחבר, כבן משפחה – כולם זכו כי כולם קיבלו ממנו את המתנה האדירה הזו, היכולת לשאול את השאלות הנכונות, להקשיב באמת לפציינט, לנתח במהירות בראש את הנתונים ואם צריך – לשלוח לבדיקות הרלוונטיות….ולבצע את האבחנה המדוייקת ביותר!

וכמה שאני מתגעגעת אליו כי הוא היה חמי והיה לי כמו אבא כל השנים, אני עוד יותר מתגעגעת לזה. לעובדה שעליו יכולתי לסמוך, כרופא. תמיד. והוא הציל את חיי בני פעם אחת, והציל את T כמה וכמה פעמים. ועזר לנו על כל צעד ושעל – גם בנושא הרפואי. 

ומתוך הזיכרון הזה של חמי התחלתי לבכות, שם בחדר המאמן. בכי חזק ומטלטל, בכי לא עצור, לא מתבייש, בכי אדיר.

אני אפילו לא יודעת מה זה היה החלק הזה של האימון אבל משהו בטוח השתחרר שם. 

והלכתי הביתה רגועה יותר, מרגישה בגוף (ולא רק בראש) שאנחנו נתמודד עם כל מה שיגיע. 

ואני מבינה שדברים תמיד קורים. מחלות קורות, תאונות קורות, מלחמות קורות ופיגועים קורים…ובתוך כל אלה אין לנו שליטה על מה שיקרה…..יש לנו רק שליטה על איך אנחנו מגיבים להם. איך אנחנו מתמודדים איתם. וכאן – בהתמודדות – אני לא חסרת אונים. 

וכבר באותו היום מצבו של T השתפר קצת. רמת הכאב (מהניתוח) ירדה קצת. והאנטיביוטיקה התחילה שוב לפעול על הזיהום וגם בית השחי נרגע קצת…והדרך עוד ארוכה אבל אולי רואים כבר קצת אור…

אוף

עשרה ימים של אנטיביוטיקה חלפו עברו להם, ולמרות שבדיקת הדם הראתה שעדיין יש זיהום, הרופא המנתח הורה ל-T לא להמשיך לקחת אנטיביוטיקה ולחכות לראות מה יקרה.

זה לקח בדיוק יומיים והגולות בבית השחי התנפחו שוב וכאבו והחום שלו עלה…. אוף!

המנתח לא ענה לטלפון וגם לא ל-sms, ומייד קבעתי תור להיום על הבוקר אצל רופא המשפחה. 

הרופא הקבוע של T לא עובד היום וקיבלנו רופא אחר, דווקא מצא חן בעיני.

הוא הסביר שזה שהדלקת מתבטאת בבלוטות הלימפה לא אומר ששם היא נמצאת, אלא שם הגוף נלחם. שאחרי ניתוח ייתכן זיהום באזור הניתוח שיבוא לידי ביטוי בדם ובבלוטות הלימפה. 

הוא אמר שני דברים, אחד עודד אותנו והשני הפיל אותנו לקרשים.

בצד המעודד הוא אמר (לאחר בדיקה במישוש) שלא נראה שזו בלוטת הלימפה שדלוקה אלא אולי בלוטות זיעה (כי זה ממש על פני השטח ואדום וכי הכתף עצמה לא כאובה ולא חמה או דלוקה.

בצד המפיל לקרשים הוא שאל אם הוכנסו גופים זרים לכתף, וכששמע שהוכנסו 5 עוגנים, הוא הסביר שהרבה פעמים חיידקים נכנסים עם השתל, מתרבים שם ואז מתחילים להתפשט בדם לכל הגוף. למשל סטאף (שם חיבה ליצור איום בשם סטאפילוקוקוס, שיושב באופן קבוע על העור ולא מזיק שם אבל אם חודר לגוף יכול להרוג אותנו – סוג טורף שכזה). 

בדימיוני הקודח כבר ראיתי את T מובהל חזרה לחדר ניתוח שם פותחים את הכתף לנקות את הזיהום ושוב כל הסיפור מההתחלה……

הרופא הרגיע שייתכן שזה לא זה, והמשך טיפול של 10 ימים נוספים באינטיביוטיקה עשוי לרפא את הבעייה, וגם אם זה כן זה – ניתן לטפל באנטיביוטיקה חזקה יותר בהמשך (אבל אז הוא כבר יפנה אותנו בחזרה לרופא המנתח להמשך טיפול) אם יהיה צורך.

בכל מקרה אמר שאם T מתחיל להרגיש ממש רע, חום גבוה ו"ספטי" (septic) – לא להסס ולטוס למיון!

אוף. 

אז כרגע אנחנו מצויידים באנטיביוטיקה לעוד 10 ימים, וטופס לבדיקת דם חוזרת בתום הטיפול. 

 

וכל הגוף שלי זועק חרדה. סטאף. כמה אסוציאציות שם החידק הזה מעלה בי. 

אבא של גיסתי שכמעט הלך מאיתנו בעיקבות ניתוח לב פתוח בו הוא חטף סטאף…וברגע האחרון הצליחו להציל אותו.

בני היקר, שבגיל 11 אחרי אמפטיגו קל (וטיפול מקומי בעור במקום טיפול אנטיביוטי אוראלי) חטף זיהום סטאף שהתלבש לו הכלייה – והוא כמעט הלך לנו. בבית החולים לא היה להם מושג איך להתחיל לאבחן אותו, ולולא חמי ז"ל (הרופא הפנימי הדיאגנוסטיקן הכי טוב בעולם!) לא היו מתחילים מייד בשני סוגי אנטיביוטיקה דרך הוריד…ועד שהיו מגיעות תוצאות בדיקות הדם כבר לא היה לנו ילד. 

ואלה רק הסיפורים מסביבתי הקרובה.

 

אז נושמת עמוק – אומרת לעצמי שהחידק הגיב לאנטיביוטיקה קודם, גם אם זה לא הרג אותו לגמרי, ואם הסיבוב הנוכחי לא יחסל אותו, יש דברים חזקים יותר בקנה…..

ומקווה לטוב…. עצוב

 

הרהורים

מי אני רוצה להיות? 


זו השאלה שלמדתי לשאול את עצמי במקום "מה אני רוצה לעשות?" שרווח בסביבתי, וכנראה אצל כולם.


כשעבדתי במחשבים, כשהייתי משועבדת בתחום המחשבים, במשרה מכובדת ומשכורת לא רעה (אמנם לא משכורת היי טק אבל עדיין לא מביישת אף אחד!), אהודה אהובה ומוערכת – הייתי אומללה. 


רציתי לעזוב. רציתי להפסיק. והשאלה ששאלו אותי כולם – מה את רוצה לעשות אם לא את זה?


מה את רוצה לעשות במקום?


ואני לא ידעתי.


אני ידעתי רק מה אני לא רוצה לעשות. את זה. 


לאחר שהחלפתי כמה מקומות עבודה (בכל משרה הייתי לפחות 6-7 שנים) הבנתי שזה לא קשור לחברה, למקום העבודה – זה קשור למקצוע, לתפקיד.


הייתי טובה, הייתי מצויינת – כנראה, לא הרגשתי כך תוך כדי אבל המציאות מראה שבאמת הייתי – ולא נהניתי מזה. 


סבלתי.


ובסופו של דבר, כשיכלתי להרשות לעצמי (כלכלית) עזבתי. הפסקתי. ירדתי מהסחרחרת המטורפת והלכתי הביתה לנוח. 


להשתקם.


להבין מה אני רוצה לעשות עכשיו. 


אבל מאז עברו כבר שנתיים וחצי, ולמדתי הרבה על עצמי ועל אנשים. והבנתי שהשאלה הנכונה היא: מי אני רוצה להיות?


לא רק בכלל בעולם אלא בכל רגע, בכל אינטראקציה עם כל אחד ועם כל מצב.


למדתי לבחור לי כל יום הוויות שתואמות למה שמתוכנן לי היום ולמי שאני רוצה להיות היום.


והבנתי שבסך הכל גם במהלך שנותי בתחום המחשבים, זו היתה בפועל השאלה שעניתי עליה בכל יום.


רציתי להיות אחת שעוזרת לאחרים, שפותרת בעיות, שמרגיעה, שמקשיבה, שממלאה הוראות ובקשות, ששומרת על סדר, שמשתפת את הידע שלה באופן חופשי עם כולם. וכך הייתי.


ומי אני רוצה להיות היום? 


ברגע זה ממש אני כמובן רוצה להיות כאן עבור T. אני רוצה מצד אחד לעזור לו – פיסית ונפשית – בתהליך הקשה שהוא עובר.


מצד שני אני רוצה גם לשמור על מרחק מתאים כדי שירגיש שיש לו חופש – חופש לנסות להסתדר לבד היכן שזה ניתן, חופש להתבודד עם עצמו או עם משחק מחשב או עם תכנית טלוויזיה – בלי להעיק עליו.


חופש להחליט אם לאכול ומתי…


בנוסף כמובן אני עדיין רוצה להיות סבתא מיטיבה, במידה כמובן. לאסוף פעם בשבוע את הנכדים מהגן ולשחק איתם וליהנות איתם. להזמין אותם אלינו הביתה ולעשות להם כיף.

אני גם רוצה להמשיך להיות אמא מיטיבה לשני ילדיי. להקשיב להם, לדבר איתם, להיות כאן עבורם, לשתף אותם.


 


אבל אני גם רוצה להתחיל לחשוב מי אני רוצה להיות בתחומים אחרים בחיי.


כרגע אני בתקופת ואקום בקליניקת האימון שלי. יש לי מתאמנת אחת שמגיעה פעם בשבועיים. ומתאמנת אחת שאמורה להגיע פעם בחודש אבל גם זה לא קורה.


מצד שני לקחתי על עצמי, פרט לאימון האישי שלי (אצל המאמן שלי) גם להשתתף פעם בשבועיים בקבוצת מנטורינג – שזה בעצם המשך לימודים באופן יותר מעשי, העלאת סוגיות מהאימון, תרגול של אימון בתוך הקבוצה…


ועכשיו נרשמתי גם לששה מפגשים באימושיין שגם הם מהווים המשך לימודים, למי שסיים כבר את הקורס אבל רוצה להמשיך להתעדכן. 


כלומר – אני מחוייבת לאימון, מחוייבת לשפר את הידע שלי, את הניסיון שלי, את איכות האימון שלי. 


אני לא מבקשת עדיין לקבל מתאמנים חדשים כי אני לא פנויה לכך – עד ש-T לא יחזור להיות עצמאי ומצבו ישתפר קצת. 


אבל זה לא רק המצב של T. 


אני מרגישה שאני צריכה להתבשל עוד קצת לפני שאני קופצת שוב למים ומתחילה לאמן אנשים חדשים. איבדתי קצת את הבטחון (שמעולם לא באמת היה לי) כמאמנת. רוצה לעשות סוג של reset….אתחול. רוצה להיות טובה יותר. אותנטית יותר מבחינת סאטיה – שיטת האימון שלי. לא לרצות (מלשון ריצוי), לא לייעץ, לא להטיל משימות. להקפיד יותר על הנשימה, להקפיד יותר על ההתבוננות בתחושות הגוף. של המתאמנים. לא להיבהל מזה שקשה להם להתחבר לתחושות. לא להבהל מזה שהם רוצים לדבר – גם תוך כדי שקורה להם משהו בגוף. ללמד אותם לעצור ולכבד את הגוף ולשים לב לקשר בין התחושה לבין מה שהם דיברו עליו….


 


מי עוד אני רוצה להיות?


רוצה לחזור לספורט – כרגע אני ממש בקטנה עושה את התרגילים (ההכרחיים עבורי) עם המשקולות, אחרת גם הכתפיים שלי יגיעו למצב של T עצבני


והולכת קצת ברגל – לא מספיק. 


רוצה לחזור להיות חברה – להיפגש עם חברות, לחדש את הקשר.


רוצה לכתוב . לפחות את זה אני מצליחה לעשות בתקופה הזאת. זה משחרר, זה נותן לי ערוץ ללבן דברים ביני לבין עצמי.


רוצה לקרוא – לא היתה לי סבלנות לזה בשבועות האחרונים.


 


אז מי אני רוצה להיות היום? 


רוצה להיות רגועה, נינוחה, חומלת ומקבלת. רוצה להיות סבלנית. 


לא אמור להיות משהו שימנע ממני להיות בהוויות האלה.


אבל גם אם יצוץ משהו – יש לי יכולת לחזור אליהן. לנשום. ולנשום עוד קצת. ולהחזיר לעצמי את עצמי.


שיהיה שבוע טוב

שבת בבוקר

היה ששי ערב גשום וקר, ובפנים חמים ונעים.

דיברנו בסקייפ עם הבן והכלה, ואחרי כן עם הורי, ובאמצע גם אחי התקשר לשאול מה שלומנו. 

 

עיסיתי ל-T את הכתף, הצוואר, השכמות והגב וגם את כפות הרגליים – זה עשה לו ממש טוב. 

אמנם אחרי כן הרגשתי את יד שמאל שוב – צריכה להיזהר עם זה.

 

הלילה סער, רעמים וברקים וגשם ובעיקר ברד ניתך בהפסקות, וגם החשמל בא והלך בהפסקות.

שנינו – T ואני כל אחד בחדרו (הוא בסלון על הספה ואני בחדר השינה במיטתנו) ישנו בהפסקות….

הוא לקח את הכדורים בחצות ואז בארבע, וכעת מתקלח – אחד מרגעי הכיף של יומו. 

הבת אמורה להגיע עם בעלה והנכדים, וכשיצאתי לפתוח לכבודם את השער ולהחזיר את פח הזבל, נשמתי עמוק את האוויר הקריר (לא קר מדי) והנקי של הבוקר שאחרי. 

אחרי הסערה.

מעונן אבל יש הרבה אור, רטוב אבל כעת לא יורד גשם.

הכנתי את השולחן לארוחת בוקר משותפת, הכנתי את השטיח של דיסני ואת ארגזי הצעצועים, הלגו והפאזלים – הכל ערוך ומוכן לקבל את פניהם – שישמחו את לבנו ויסיחו דעתנו מהשגרה היומית.

שבת שלום ומבורך. חיוך

קצת כמו טנגו

ההתקדמות של T מתסכלת, יש לילות סבירים ויש איומים. יש ימים בסדר ויש ימים של סבל בהם אינו מוצא את מקומו. 

התסכול מתחיל לחלחל, ואתמול שמעתי אותו ממלמל "למה הכנסתי את עצמי?"

השבוע בביקורת אצל הרופא המנתח הוא אמר שכל מה שקורה (פרט לדלקת בלימפה, וכמובן התגובה האלרגית שהיתה) צפוי ותקין. 

הוא שלח את T לבדיקת דם והתברר (לפי תוצאות הספירה והשקיעה) שהגוף עדיין נלחם בזיהום. מצד אחד לויקוציטים ולימפוציטים תקינים, מצד שני ה-ESR ומשהו שקוראים לו C-REACTIVE PROT גבוהים מהטווח הגבוה המקסימלי. אז הוא ממשיך עם האנטיביוטיקה. כבר שבוע שני. לפי המצב בשטח ( הגולות בבתי השחי) יש שיפור, אז יש תקווה. 

לפחות הסדרנו את המינונים והתזמונים של המשככים – ורק פעם אחת הוא סבל מסחרחורת שוב.

 

ביום רביעי ע' לקח אותו לשבעה של אבא של עובד שלהם לשעבר, זה עשה לו טוב לצאת קצת. אני ניצלתי את ההזדמנות ללכת לקוסמטיקאית, לטפל קצת בעצמי.

אחר הצהריים השארתי אותו לבד בבית ונסעתי לאסוף את הנכדים מהגן. בתי היתה חולה מאד ורציתי בכל זאת לעזור קצת.

הבאתי גם אוכל, למקרה שלא היו לה כוחות לבשל. 

הם היו מאד חמודים, ושמחו שבאתי.

 

אתמול אחרי הפיסיותרפיה של T עשיתי קניות בסופר (היה מפוצץ!) ואז כל אחר הצהריים בישלתי. רציתי לגמור הכל אתמול כדי שאהיה פנויה לגמרי היום ומחר. יבואו חברים, יבואו הנכדים – לא רציתי להתעסק עם המטבח. 

יצא מאד מוצלח אבל משהו – לא ברור מה – קרה לי במפרק היד (שמאל, היד החזקה) וכל הערב סבלתי כאבי תופת. לא יודעת אם מתחתי משהו או שזו היתה מכה…הרגשתי מטומטמת שאצל T יד שמאל (גם כן היד החזקה) מנוטרלת בגלל הניתוח, ואני מכניסה את עצמי למצב דומה (מה, אמפי, את מקנאה? רוצה צומי?????!!!!!). 

 

שנינו נרדמנו על הספה מול הטלוויזיה בסביבות 23:00 אז עליתי לישון (הוא דווקא התעורר ונרדם רק ב-1:00 אבל ישן עד 4:00 ואחר כך ישן עוד איזו שעה כך שזה נחשב לילה טוב חיוך), והמנוחה בלילה עזרה כי הבוקר היד שלי במצב יותר טוב. 

 

הייתי חייבת כמובן לצלם את הברד שירד ונערם קצת בגינה שלי……שיהיה סופשבוע נעים וחמים חיבוק

לילה שקט

אז ה"ניסוי בבני אדם" שעשיתי על T אתמול, בעצת החברה של החברה הצליח….

היה אמנם פספוס כלשהו במינון – הטראמאדקס שהיה צריך להילקח פעמיים ביממה נלקח 3 פעמים והזאלדיאר שהיה צריך להילקח כדור אחד 4 פעמים נלקח שני כדורים 3 פעמים ….(להגנתי אומר שהייתי כבר בפאניקה מייסורי התופת שהוא עובר) – אבל זה עשה את העבודה. 

הוא לקח את הכדורים בתשע וחצי בבוקר, וזה התחיל להשפיע בערך בשש אחה"צ (כאמור נלקחה עוד מנה בשלוש וחצי….כנראה טעות שלי!).

גם הכאב נרגע אבל הוא גם היה די מסטול, זו היתה תחושה מוזרה אבל לא נוראה. 

היה לו מצב רוח טוב ואפילו תיאבון סוף סוף, טיגנתי לו שניצל לארוחת הערב, עם סלט טרי, ואפילו תותים ובננה עם יוגורט לקינוח – ממש ארוחה מלאה חיוך

בתשע וחצי בערב נתתי לו שוב את הכדורים (כאמור, שני זאלדיאר וטראמאדקס אחד) – ואז בחצות הוא התחיל להרגיש סחרחורת ובחילה…נראה לי זה היה קצת overdose….

אבל למרות זאת, מחצות ועד שלוש וחצי הוא ישן (בישיבה על הספה בסלון) עמוק, בלי כאבים.

התעורר לא מהכאבים אלא מהסחרחורת דווקא….אבל נרדם שוב בארבע עד שש….הכי הרבה (והכי רצוף) שהצליח לישון מאז הניתוח. 

הבוקר הסתכלנו שוב על ההנחיות על הקופסאות והבנו את הטעות….לא נחזור עליה.

מעניין שהכאב לא נעלם, הוא היה שם "אבל היה חסום" אני מצטטת את T. אני חושבת שאני מצליחה להבין למה הוא מתכוון.

עכשיו הוא כבר אחרי קפה, פרוסה (ואנטיביוטיקה), מקלחת…. ועוד מעט ניסע לרופא המנתח לביקורת והסרת תפרים.

נקווה להמשיך ככה (ללא הסחרחורת והבחילה) חיוך

 

עוד שבוע של סבל

שבוע עבר….

שבוע שבו הצלחתי לאמן פעם אחת, להתאמן פעם אחת, ולהשתתף בקבוצת המנטורינג ….

פרט לכך, כל שאר השבוע מוקדש ל-T

הכאב הוא הכי גרוע בלילה, והוא הרוג מעייפות. לא מצליח לישון. חוטף תנומה של חצי שעה כאן, שעה וחצי שם, גם במהלך היום – וזה משאיר אותו תשוש ואפוף.

לא ממש ברור איך משככי הכאבים עובדים, אם בכלל. יש שעות ארוכות במהלך היום שהוא בכלל לא צריך לקחת, ובלילה כמה שהוא לוקח זה לא עוזר.

ניסינו את כל השילובים …שום דבר לא משנה את העובדה שכשמגיע הלילה, הכאב בלתי נסבל.

הוא נשאר בסלון ברוב הלילות, שם הוא מצליח לפעמים למצוא תנוחה כדי לתפוס תנומה. הלילה הוא ניסה לחזור למיטה אבל ירד בחזרה בסביבות שתיים.

אתמול חברה של חברה (ששמעה את הסיפור) התקשרה להמליץ לקחת את אחד הכדורים בבוקר, בסביבות עשר, אחת עשרה, כדי שהוא ישפיע כמו שצריך בלילה. זה הניסיון שלה. היא לא רופאה אבל היא מנהלת מרפאה ויש לה המון ניסיון. ננסה. כשהיא התקשרה זה היה מאוחר מדי כדי להשפיע על הלילה הזה. אבל ננסה היום. בינתיים עבר עוד לילה של סבל צרוף. אין לו כבר כוחות יותר….

בפיסיותרפיה הוא מתקדם יפה, כך אומרת הפיסיותרפיסטית, והוא בינתיים צורח מכאבים. ו-T אדם עם סף כאב מאד גבוה. אם הוא צועק, סימן שזה ממש, אבל ממש כואב.

שלוש פעמים בשבוע פיסיותרפיה ועוד תרגילים שונים בבית.

ביום שלישי התנפחו לו בלוטות הלימפה גם בבית השחי וגם בצוואר – התקשרנו למנתח שלא מצא קשר בין זה לבין הניתוח ( you think?) והפנה אותנו לרופא המשפחה, שבדק בעדינות ונתן אנטיביוטיה. רק אתמול (אחרי 4 ימי אנטיביוטיקה) הוא התחיל להרגיש שהבלוטות (שעדיין נפוחות) כבר פחות כואבות. 

התפתחה לו שם, בבית השחי מתחת לכתף המנותחת, גם שפשפת נוראית. קבלנו משחה גם עבור זה. 

בקיצור – סובל.

ממש סובל. מחכה ליום שבו יוכל לישון כמה שעות רצוף בלילה, זה ישנה לו את הכל. 

כרגע לא מסוגל להתרכז בשום דבר, אפילו טלוויזיה – נרדם באמצע. 

אמנם היד החזקה (שמאל) מושבתת, אבל אם הוא יהיה ערני והכאב יהיה בשליטה, הוא יוכל לעשות המון דברים במחשב – ביד ימין. 

מקווה לטוב. מקווה לשיפור. מקווה שיעבור את החלק הזה, הכי קשה. מקווה. 

 

אימונים #10 – להתבונן על האכילה כעל נחמה

דפוסי אכילה…..

שמתי לב, שבמהלך הניתוח של T וביום השחרור (ןלמחרת) שלו מבית החולים, כמעט שלא אכלתי. 

הייתי בסדר דווקא כי הכנתי לי אוכל בתיק, ואכלתי אותו שם כשהמתנתי….אבל זה היה רק כי צריך 

וכדי לא להיות כל כך רעבה פתאום שארד לקניון ואטרוף משהו באחד מבתי הקפה….

 

אבל אז שמתי לב, שכאשר חזרנו מהמיון, אחרי ש-T פיתח תגובה אלרגית למשככי הכאבים וכמעט נחנק למוות….לא יכלתי לסתום את הפה.

ולא במשך יום או יומיים….

זה נמשך כחמישה ימים.

כל הזמן הרגשתי צורך לאכול.

ובעיקר מתוקים. 

ואפילו אם אכלתי כבר, ואז הכנתי ל-T אוכל – אכלתי שוב איתו.

ושעה אחרי האוכל פתאום רציתי שוקולד (מריר אומנם אבל בכל זאת….)

ואפילו אם לקחת רק פרוסה של גבינת עיזים – מרחתי עליה ריבה (קטע ארגנטינאי) …

 

באימון השבוע סיפרתי את כל זה למאמן שלי כמובן, כי אני מכירה את התופעה הזאת אבל לא באמת מבינה את המנגנון המפעיל אותה.

הוא שאל אותי כמובן מה התחושה הפיסית. והבנתי שזה לא רעב. זה חשק. זה צורך. זה חור בחלק העליון של הבטן שצריך למלא.

ותוך כדי תיאור התחושה נהייה לי חם והייתי צריכה להוריד את הפליס שלבשתי.

והוא שאל איזה זיכרון עולה, ולא ממש עלה זיכרון. כלומר – עלו זכרונות של מצבים דומים…אני כבר מבוגרת, ילדיי בוגרים – אחת בהודו, אחד בצבא…T בעבודה (באותן שנים הוא היה כל הזמן כמעט בעבודה)….ואני בסלון מול הטלוויזיה או עם ספר….וקופסא של ממרחית של עלית או משהו כזה בידי, ואני אוכלת ישר מהקופסא, עם כפית, וכל ביס מתוק ממלא קצת את החור הזה שדורש מילוי….ואחרי כל ביס אני מחכה לראות האם זה מספיק להיום.

האם הצורך נרגע.

אז למה זה קשור? לבדידות? לדאגה? 

ואז התחלתי לדבר על זה שלא הייתי אמא דאגנית. לא הייתי חרדתית. שחררתי.

לא מנעתי מהילדים ללכת לבד גם בגיל צעיר….לא דרשתי שיתקשרו כל הזמן לדווח היכן הם ומתי הם חוזרים, אלא אם עומד לחול שינוי במה שתוכנן מראש. לא היו ניידים חלק גדול מהזמן, נדמה לי שקנינו להם ניידים רק בגיל העשר'ה, ולפני כן היה טלקארט ולפני כן שיחות גוביינא מטלפונים ציבוריים…

בתקופות הפיגועים הגדולים באוטובוסים הם המשיכו לנסוע לחוגים ולפעילויות…לא הלחצתי אותם ולא סגרתי אותם בבית. כשבתי יצאה לטיולים של התנועה או בית הספר לא שמעתי ממנה עד שחזרה.

וגם אני עצמי – הייתי נוסעת בלילות לעבודה כאשר הזעיקו אותי עם תקלות (בתקופות שלא היה עדיין חיבור אינטרנט לעבודה מהבית)…בתקופה ש-T פתח את המסעדה הראשונה שלו ומילצרתי עבורו הייתי חוזרת לבד הביתה ב-1:00-2:00 בלילה….

ואז נזכרתי מתי הפסקתי לפחד. כתבתי על זה כאן ותיארתי את התקופה ההיא של רעידת האדמה בגיל 12 בפני המאמן שלי.

מעולם לא היה לי ברור איך דווקא אז ואיך בכלל – הפסקתי לפחד. והבנתי שלא באמת הפסקתי לפחד, פשוט כיסיתי את זה. היטב. 

מעצמי. ומהעולם. הייתי מאד משכנעת. מנגנון הגנה נולד, חוזקה נולדה – אני לא מפחדת מכלום ומאף אחד. אין עוד חוסר אונים מול מה עלול לקרות ומה עלולים לעשות לי. וכשבכל זאת הגוף נכנס לסטרס – אני אוכלת. בעיקר מתוק.

ובשנתיים האחרונות (מאז "נקודת מפנה" ומאז שאני מסכימה להתבונן פנימה יותר) אני מבינה שהפחד קיים שם עמוק בפנים.

היו תקופות שכעס כיסה עליו. בכל התקופות האוכל מרגיע אותו.

והתחלנו, המאמן שלי ואני, למצוא הקשרים בין מה שקרה בשבוע האחרון לבין אותה תקופה של רעידת האדמה, בגיל 12.

בשניהם היה מדובר בפחד מוות. אז – המוות שלי, של המשפחה שלי. עכשיו – של T.

בשניהם היה חוסר אונים מאד גדול – ובשניהם תיפקדתי כמיטב יכולתי. אז – על ידי מילוי הוראות החירום, עמידה מתחת למשקוף או יציאה מהבית.

עכשיו – על ידי הזעקת מד"א מיידית וקבלת טיפול חירום מציל חיים.

ובשניהם "המקום הבטוח" שלי היה הסלון. אז ישנתי בסלון, לבושה לגמרי, ערוכה לזנק במקרה של הרעידה הבאה. לבד.

מאז ועד היום – כאשר אני אוכלת, זה בסלון. לבד. 

 

והמאמן שאל אותי מה הייתי אומרת היום, אני הבוגרת, לילדה בת ה-12 שהייתי, מה היא היתה צריכה לשמוע. 

ונהיה לי עצוב באותו רגע כי באמת אין מה לעשות נגד רעידת אדמה, והסכנה אמיתית, ואין לי שום דרך למנוע אסון או באמת להגן עליה. 

ונזכרתי בילדות של בתי, שגם היא פחדה כל הזמן. וגם הפחדים שלה היו מדברים לגמרי מציאותיים – מחבלים, אנסים, פורצים…

וגם אותה היה לי קשה להרגיע, כי לא יכולתי לומר לה שדברים כאלה לא קורים, ושתמיד אוכל להגן עליה מפניהם…

 

והבנתי שכל שיכולתי לומר לאמפי הקטנה הוא שאני רואה אותה, שאני רואה שהיא פוחדת, ואני מבינה שהיא פוחדת, וגם אני בעצם פוחדת כי זה מפחיד. מאד. והסכנה אמיתית. ואין באמת מה לעשות, אבל אני כאן איתה, אם היא רוצה. היא לא לבד. אנחנו יכולות לפחד ביחד. 

 

העיקר לא להתעלם מהפחד, לתת לו תוקף – להסכים לחוש אותו. 

זה לא פתר שום דבר, כמובן, אבל זה קירב אותי קצת לעצמי. למי שאני, למי שהייתי, למה שמנהל אותי.

וזו כל המטרה באימון הזה. 

ואולי זה גם קרב אותי קצת לפוגג את המנגנון הזה….של האוכל כהרגעה, של המתוק כניחום.

אבל ברור לי שישנן עוד שכבות רבות למנגנון הזה…והדרך עוד ארוכה.

חורף 2014-2015 סיכום ביניים

סתם כותבת שאלה אותי אם נרגע הלו"ז הצפוף שהיה לי לאחרונה…. וחשבתי על החודשים האחרונים והגעתי לאיזשהו סיכום ביניים.

אז מה היה לנו שם?

בתחילת דצמבר הייתי חולה. ממש חולה. וזאת למרות החיסון נגד השפעת (שמאז הבנתי שלא ממש עזר לאף אחד בעולם בעונה הזאת) ולמרות הפרופוליס הגולמי ולמרות הספירולינה (שניהם הפסקתי לקחת, דרך אגב…).

עדיין הייתי בשלהי המחלה כאשר בני וכלתי-לעתיד הגיעו ארצה.

ההכנות לחתונה היו בשיאן כאשר ארחתי כאן את בת דודתי עם בעלה והבנות.

ואז היה הבארנץ' המשפחתי הגדול, והורי הגיעו ארצה. 

ואז היתה החתונה.

ואז הורי עברו לכאן, מאחי, והם היו חולים.

ואז בני וכלתי טסו חזרה לבוסטון.

ואז הורי טסו חזרה לקליפורניה. עדיין חולים.

ואז טסנו להודו ל-9 ימים – זה היה קסום.

ואז הניתוח של T.

ועכשיו השיקום האיטי והארוך….

 

ובין לבין המשכתי לאמן, המשכתי להתאמן, סיימתי את הלימודים והתחלתי להשתתף בקבוצת מנטורינג/סופרוויז'ן אצל המאמן שלי.

 

אז לא, עדיין לא נרגע. אודיע לכם כשזה יקרה….

שיגרת כאב

הימים והלילות חולפים לאיטם

מאד לאיטם

T עבר אמנם מלהתעורר כל עשר דקות ללהתעורר כל שעה

לפעמים הוא לא מצליח למצוא תנוחה…

לפעמים, בדרך כלל לפנות בוקר, הוא מצליח להירדם לשלוש-ארבע שעות רצוף, וזה נפלא.

הוא לוקח קוקטייל של זאלדיאר ונורופן, מסרב לקחת את הטראמאדקס (שמתמוסס מתחת ללשון) כי זה מגעיל אותו וגורם לו לבחילות

לפעמים זה ממש עוזר נגד הכאבים ולפעמים פחות

הספקתי לקחת אותו לפיסיותרפיה פעם אחת, והוא עושה כמה פעמים ביום את התרגילים שנתנו לו לעשות בבית.

שוב, רק שניים מהתרגילים שנתנו לו.

הוא משחרר את הזרוע מהמתלה, מתכופף מעט, ומנענע אותה לכל הכיוונים לאט לאט. 

ראיתי שהוא עושה זאת גם כאשר מתגברים הכאבים. אולי זה מקל…..

אולי הוא רוצה שזה ייקל…..

הוא סוגר ופותח את היד, גם בבת אחת וגם אצבע אצבע…לבד או עם כדור. 

 

אבל יש לו תרגיל אחד שבו הוא צריך להישען על כדור שמונח בין השכמות שלו לבין הכיסא/כורסא, וליישר את השכמות אחורה.

את התרגיל הזה הוא מסרב לעשות. 

ביום ראשון יש לו שוב פיסיותרפיה, אנסה לברר מה התרגיל הזה עושה ומה יקרה אם הוא ימשיך לא לעשות אותו.

 

התרופות מטשטשות אותו אז הוא מנמנם גם במהלך היום.

כשבאים מבקרים (בינתיים הגיעו שני זוגות חברים, נשארו זמן קצר והלכו) הוא מותש אחרי כן והולך למיטה.

 

בתי החליטה לא להגיע היום עם הנכדים, ובמקום זה היא תגיע הבוקר לבד.

 

T מעביר את הזמן בין המיטה (מול הטלוויזיה) לבין הספה בסלון (מול הטלוויזיה) לבין המחשב (לפחות העכבר ביד ימין….איזה מזל)

 

אתמול רציתי להכין לו חזה עוף ברוטב צ'ילי מתוק לצהריים, והוא איבד סבלנות כאשר ראה אותי מתעסקת עם זה ובא ועשה את הרוב בעצמו, ביד אחת. לא רע, דווקא. גם ככה הוא מספיק מרגיש חסר אונים ותלוי.

יאללה, שיעבור כבר.

זה ייקח עוד זמן.

6 שבועות אסור לו להשתמש ביד, לנהוג…

אני רק מחכה שהכאב הנורא ישכך קצת. שיהיה נסבל. בכל זאת שנים הוא סובל מכאבים בכתף הזאת, בגלל זה הלך לניתוח.

אז לפחות שיחזור סף הכאב למה שהיה עד עכשיו

ושלאט לאט יתחיל להתפוגג…