ארכיון חודשי: מרץ 2015

הבריאות שלי

לא נראה לי שעדכנתי כאן מה קורה איתי בתחום הבריאותי בזמן האחרון – הייתי עסוקה יותר עם T ועם הכאב שלו וההחלמה שלו.


אבל בתקופה הזאת עוברים על הגוף שלי כל מיני דברים ואני חייבת לטפל גם בהם.


ראשית גיליתי כבר כשהיינו על החוף בגואה שכנראה מתפתח לי שוב קטרקט – הפעם בעין ימין. נדמה לי שעל זה כבר כן כתבתי. וגם על הגילוי שחלה היפרדות של הזגוגית בעין הזאת.


בינתיים אין החרפה – לא ב"שטח המת" שיוצר הקטרקט (כלומר זה עדיין לא מפריע לי ברמות שצריך כבר לנתח) וגם לא בכמות ה"זבובים" או "חוטים" שמטיילים לי מול שדה הראייה כל הזמן. יש רק אחד, וחלק מהזמן אני אפילו לא שמה לב אליו.


 


בנוסף החלה איזה תופעה נשית/גניקולוגית שהדאיגה אותי, הייתי אצל הגניקולוג – שהגיב בהלימה מלאה לתחושות שלי – ולקח ביופסיה של רירית הרחם. את התוצאות של הבדיקה אקבל באמצע החודש הבא….עד אז נושמת וממתינה בסבלנות. באותה נשימה (של הגניקולוג) הוא המליץ לי להפסיק כרגע לקחת את כדורי ה-HRT שהתחלתי לקחת לפני כמה שנים כדי להקל על תופעות גיל המעבר….getting old is a bitch….עצבני ויש לי הרגשה שחלק מהתופעות האלה (גלי חום וכו) כבר מתחילות לחזור, ובגדול…..


 


ובלי קשר לכלום, הופיע לי לפני כחודש משהו בחיך, חשבתי שזו אפטה אבל היא לא עברה למרות כל טיפולי האפטה השונים שקיבלתי גם מקופת חולים וגם מהרוקחת המהממת שלי. בנוסף התחלתי להרגיש רגישות כלשהי בשן שקרובה להיכן שממוקם הגוש הזה שצמח לי על החיך. רופא המשפחה אמר שלדעתו אני צריכה מרפאת פה ולסת אבל אין סיכוי שאקבל תור בטווח זמן נורמלי אז הוא הפנה אותי בינתיים לרופא אף אוזן גרון. אה?


קבלתי תור לשבוע אחרי כן, וה-א.א.ג גם הוא אמר לי כמובן שצריך מרפאת פה ולסת. אין מנוס. קבלתי תור ל-20/8. כן כן בעוד 5 חודשים! לא הגיוני בעליל, נכון?


כבדרך אגב אמר ה-א.א.ג הנכבד שאולי אעבור גם אצל רופא שיניים, אולי הוא יוכל לתת לי "עזרה ראשונה".


האמת – גם את רופא המשפחה שאלתי אם אולי כדאי לי לפנות לרופא שיניים, אבל הוא לא חשב כך. 


כעת, עם התור באוגוסט ל"פה ולסת" והערת ה-א.א.ג על רופא השיניים, החלטתי שמה יש לי להפסיד? והתקשרתי לרופא השיניים. 


הוא שמע את תלונתי וביקש שלפני שאגיע, אעבור במעבדה ואביא לו צילום פנורמי של הפה שלי.


הגעתי אליו ביום חמישי – והוא הראה לי בצילום שבשן ה"רגישה" שסמוכה לגוש המוזר, היה טיפול שורש – ובחלק העליון של התעלה יש איזושהי בעייה – כנראה דלקת – אזור שמופיע בצילום בצבע שחור…הוא גם בדק את הגוש והכריז שהוא פשוט מוגלתי! טוב, זה נשמע יותר פתיר מאשר גוש בלתי מזוהה….


בכל מקרה הוא הפנה אותי למומחה לטיפולי שורש, שיבדוק בעזרת מיכשור משוכלל מה קורה שם בתעלה – ואם זה אפשרי, ייתקן את מה שניתן לתקן ויפתור את הבעייה, ואם זה לא אפשרי – יהיה צורך בעקירת השן וביצוע שתל.


איי! איי! גם בפה וגם בכיס בוודאי, אבל לפחות נראה היה שאני בכיוון. קבעתי מייד תור למומחה טיפול השורש ליום ראשון ….ואצלו, לאחר צילום נוסף ובדיקה של חמש דקות (ומאתיים וחמישים ש"ח) הוא אמר שהשן שבורה ואין מה לעשות בצד שלו, יש אכן לעקור אותה – ולשם כך שאחזור אחר כבוד לרופא השיניים שלי….עצוב 


רופא השיניים ביקש שאגיע קודם כל כדי לקחת מידות לתותב שאצטרך להרכיב לאחר העקירה יאק ולקבל הסבר על התהליך…


אז זה מה שמתוכנן לי היום: ביקור אצל רופא השיניים ואחרי כן תור במכון השינה….אה, כן, דילגתי על העניין הזה אבל ה-א.א.ג הפנה אותי גם למכון שינה. נחירות (והתעוררות מהן) וכו'. מרגישה מאד גריאטרית אבל אין מה לעשות.


צריך להקשיב לגוף – לא רק לתחושות שקשורות לרגשות אלא גם לתחושות שמבשרות על בעיות פיסיות לשון


עדכונים בהמשך ויום אביבי קצת קריר ונפלא לכולם פרח

אימונים #13 – זה לא פשוט לחזור

אני יושבת אצל המאמן שלי ומתארת לו איך, במצבי הנוכחי שבו בפועל אין לי מתאמנים – כולם נעלמו, גם אלה שכביכול הביעו רצון להמשיך להתאמן – אני מוצאת את עצמי פוחדת לחזור לאמן.

מרגישה חסרת ביטחון, מרגישה שאני לא יודעת לעשות את זה כמו שצריך. שאני לא עומדת בציפיות. 

 

ואני גם מבינה שכך היה גם כאשר עבדתי במחשבים, כל הזמן הרגשתי את הפחד הזה. שאני בעצם לא מספיק טובה ולא מספיק יודעת מה אני עושה. ולא באמת הבנתי איך עוד לא עלו עלי. איך זה עוד לא התפוצץ לי בפנים, איך אני עדיין נחשבת מוצלחת ומעריכים אותי, ומקדמים אותי, וסומכים עלי. 

כלומר – זה לא קשור למקצוע, זה לא קשור לתחום. 

זו אני.

גם באימון – תחום שאני בחרתי ולא היה מן "ברירת מחדל" כמו המחשבים, תחום שאני לא חייבת להתפרנס ממנו, תחום שאני אוהבת באמת וגם….תחום שבו אני רואה תוצאות, לא רק בעצמי כמתאמנת אלא גם במתאמנים שעברו אצלי. עם כל הבוסריות שלי כמאמנת, עם חוסר הניסיון…הם התקרבו לעצמם, הכירו חלק מהמנגנונים שמפעילים אותם, למדו לקחת אחריות על חייהם, למדו לנשום, לשהות, לתכנן מי הם רוצים להיות במערכות היחסים שלהם ולא רק להגיב כל הזמן….זו היתה התחלה כמובן אבל הם קיבלו כלים – כל אחד התקדם בקצב שלו ובמידת הנכונות שלו להתבונן על עצמו, אבל קרה שם משהו. משהו שאני סייעתי להם לעשות…

גם שם, כשאני מאמנת, אני כל הזמן חוששת שאני לא עושה את זה כמו שצריך, שאני לא עומדת בציפיות. ואני מפחדת לחזור לזה. מפחדת לשווק את עצמי, לחפש מתאמנים חדשים. בתיאוריה רוצה להתנדב – לאמן מישהו בהתנדבות – איש/אשת חינוך או ניהול, מישהו שהאימון שיעבור ייטיב עם הקהילה  – ובפועל לא עושה שום צעד בכיוון. מפחדת. משותקת. 

 

והוא כמובן שואל אותי מה התחושות שעולות לי בגוף בזמן שאני מדברת, ואני מרגישה שנגמר לי האוויר, וצריכה להזכיר לעצמי לנשום. וגם יש לחץ על העיניים והרקות…והוא מבקש ממני להישאר בתחושות האלה ולחכות לראות איזה זיכרון עולה.

 

ופתאום עולה זיכרון מגיל 14, בדיוק חזרתי ארצה עם משפחתי מארה"ב, אני בכיתה ח' בטיול שנתי, יושבת בטיולית עם חברי לכיתה בדרך לגליל…כן, זה היה המונפור ועוד כמה אתרים באזור. לא זכרתי בדיוק.

זוכרת את הטיולית – נראה לי שזה כבר לא קיים היום, בעיקר כי זה לא היה בטיחותי. ספסלים ארוכים כאלה וכמובן שאף אחד לא חגור…

זוכרת אותנו שרים עד צרידות – שירי טיולים, שירי ארץ ישראל היפה…זוכרת את הכיף שחשתי שאני שוב בארץ ושוב חלק מהנוף, שוב מטיילת ושוב שרה בעברית…מרגישה שייכת. 

ואז, בחלק מהשירים – פתאום עולה בי בכי. מן התרגשות כזאת, בכל זאת שנים לא הייתי כאן ושנים לא הייתי חלק מההוויי הארץ ישראלי הזה – משהו נוסטלגי עולה בי. 

כולם שרים בטיולית, חלק מהשירים אני מכירה עוד מלפני שנסענו לחו"ל וחלקם חדשים לי, נכתבו אחרי שעזבנו. ואני לומדת את השירים החדשים והם מרגשים לא פחות.  "מלכות החרמון" למשל… ואני נתקעת באמצע כי הגרון שלי מתמלא דמעות והעיניים מוצפות. ואני מתעצבנת על עצמי כי פאדיחות (וואלה אז אפילו לא ידעתי את המילה הזאת, אפילו "פאשלות" לא היה עדיין"…כנראה "בושות"…)- ומה יקרה אם ישימו לב? ואני מפסיקה לשיר בכל פעם שזה קורה. ומתעצבנת עוד יותר. למזלי אף אחד לא שם לב. 

ואני מנסה להבין מה זה הבכי הזה שעולה. ומבינה שזו חזרה למשהו אהוב. משהו שהתגעגעתי אליו. אבל גם משהו שאני צריכה ללמוד להשתלב בו בחזרה. ויש לי כאן קושי. והציפייה – של כולם וגם שלי – ש"אנחת בריצה" ואמשיך מאיפה שהפסקתי – בגיל 9 וחצי לפני למעלה מארבע שנים כשנסענו לארה"ב. ואי אפשר ממש לצפות לדבר כזה. לא מילד ולא ממבוגר. שינויים קיצוניים כאלה, גם בי וגם במקום אליו אני חוזרת. ובמיוחד בשנים ההן – 1968 עד 1972 ישראל השתנתה לבלי הכר. עזבתי אחרי מלחמת ששת הימים וחזרתי לפני מלחמת יום כיפור. 

 

והמאמן שואל אם אני רואה את ההקשר לתחושה של היום. והיה לי קשה לראות קשר, והוא אמר שלדעתו מילת המפתח היא "לחזור". כי בתחילת האימון אמרתי שאני מפחדת "לחזור לאמן". ובעצם הציפייה שלי היא אותה ציפייה – אמנם ההפסקה לא ארוכה כזו והשינוי לא גדול כזה אבל אין פרופורציה כאשר מדובר בקפסולות זיכרון שבגוף. שוב אני מצפה מעצמי "לנחות בריצה", לחזור לאמן כאילו לא עברו עלי דברים בחודשים האלה. שוב מדובר לחזור למשהו אהוב, משהו שאני מתגעגעת אליו, אבל פוחדת להיתקע. כמו הבכי באמצע השירה. פוחדת להתפדח. פוחדת מהתגובות. 

 

והוא שואל אותי – לו היית יכולה אז בגיל 14, מה היית עושה? לו הכל היה אפשרי ולא היה חשש משום דבר, מה היית רוצה לעשות? וחשבתי רגע ואמרתי שבעצם לא הרגשתי אז שאני יכולה לספר את זה למישהו, שאני יכולה לדבר על זה בכלל. עם אף אחד. ולו יכולתי, לו הייתי "הילדה הפעילה" באותן סיטואציות – ולא הילדה הפאסיבית שמתפדחת ומשתתקת ונסגרת בתוך עצמי – הייתי מדברת על זה – שם, באותו רגע, עם חברה למשל. או אחרי הטיול בבית עם אחד ההורים. ואולי זה היה משחרר משהו, ולא יוצר בי את הדפוס הזה של בהלה, בושה, פחד, השתתקות (=שיתוק). 

 

נדמה לי שבאימון הזה פיתחתי קצת חמלה כלפי עצמי בכל הקטע הזה של לחזור לאמן. זה יקרה כשאהיה מוכנה, וגם אז – לא נורא אם זה לא יעבור "חלק". יש תקופת הסתגלות.

וכבר ביום רביעי בסדנת ההמשך באימושיין כאשר תרגלתי אימון במשך כמה דקות ובאמת היה לי קצת קשה להיכנס לזה – נותרתי רגועה. נשמתי. הבטתי למתאמנת שתרגלה איתי בעיניים. היתה נינוחות חדשה. 

סוג של שיגרה #2

עוד שבוע חלף עבר לו ואנחנו 7 שבועות אחרי הניתוח של T. 

הלילה היה הלילה הכי טוב שהיה מאז ה-1 בפברואר, מבחינתו.

אני דווקא התעוררתי כל שעתיים, היה לי חם, היה לי קר, הייתי צריכה לשירותים…לילה מוזר. 

הוא מקפיד לעשות את תרגילי הפיסיותרפיה (הקשים והכואבים) כי הוא רואה התקדמות מבחינת טווח התנועה של היד וכוח השרירים.

אבל הוא מודאג. 

גם כי הכאבים עדיין ברמה חזקה מדי לשלב זה של פוסט-ניתוח, ורוב הלילות קשים, מקוטעים ומעוטי שינה, 

וגם כי חלק ניכר מהשרירים עדיין לא מגיב, לא משתף איתו פעולה, והוא מרגיש כאילו הזרוע הזאת מושתלת, לא שלו. נראה לי שזה ממש מפחיד אותו.

החלטנו שבכל זאת נחפש מומחה לכאב, באופן פרטי, כדי לטפל בסוגיה הזאת עכשיו ולא לחכות עד יוני או אוגוסט כשמתפנה תור באחת המרפאות.

 

חזרתי לחדר כושר וזה ממש ממש עושה לי טוב. אמנם אני מקפידה לעשות את תרגילי החובה (לכתפיים ולגב) גם בבית, אבל זה לא אותו הדבר.

וזו הדרך היחידה לשמר (ולשמן) את הגוף, המפרקים, השרירים – כדי למנוע כאבים. אצלי ההתעמלות היא כמו תרופה מונעת. 

אני לא שם כדי לנפח שרירים או לחטב את הגוף (הייתי רוצה אבל אני ממש לא בנויה לזה, כנראה) ואפילו בסיבולת לב-ריאה אני די "פושרת" אבל אני מתמידה ואני מפעילה את כל המערכות וזה הכי חשוב. 

 

T חזר לעבוד קצת בגינה, אז עזרתי לו לאסוף את מה שהוא ניכש, למרות שאני ממש שונאת לעבוד בגינה (עוד "תבנית" שפיתחתי בילדות, כשאבא שלי הכריח אותי לעזור לו בגינה – שווה מתישהו להתבונן על זה באימון קריצה).

 

נפגשתי עם חברה מהקורס בשפת הים של תל אביב בשבוע שעבר, ישבנו על כוס קפה ושוחחנו בלי לשים לב שהזמן עובר. יש כמה אנשים מהקבוצה הזאת שאני בטוחה שהם כבר חברים לכל החיים. כל אחד כל כך שונה אבל מה שמשותף לנו מחבר אותנו כנראה ממש חזק.

 

ביום הבחירות (לפני שהתבררו התוצאות) בילינו בנעימים עם ע' וכ' בצהריים ועם בתי, חתני והנכדים המתוקים בערב. לקחנו אותם להמבורגר וגלידה וצפינו יחד בטלוויזיה (חכמוד רצה כמובן לראות את "טרופותי" אבל הסברנו לו שהיום כולנו רואים "איש עם משקפיים" שזה השם שהוא נתן למהדורות חדשות). הילדים כמובן החלו לנמנם עוד לפני תוצאות המדגם והם החליטו לקחת אותם הביתה. 

 

למחרת כאמור למדתי וזה היה כל כך כיף ששמחתי שלמרות ההתלבטות, נרשמתי לקורסון ההמשך הזה (7 פגישות בלבד). המורה שלי לא שוקטת על שמריה וכל הזמן בודקת את עצמה, מדייקת את עצמה, מפתחת עוד ועוד את השיטה, חוזרת לבסיס – עכשיו למשל היא שמה את הדגש על החקירה. לא לצאת מתוך הנחה שאם המתאמן אומר מושג, שאנחנו (או הוא) מבינים למה הוא מתכוון. היא תירגלה איתנו לשאול מה זה. לא "מה זה בשבילך…?" אלא פשוט "מה זה?". אתה מדבר על זוגיות? מהי זוגיות? אתה מדבר על פחד? מהו פחד. וכאשר הוא מתחיל לומר מה זה….לשאול שוב. וללכת עם המחשבה עד הסוף, לא לברוח ממנה לדברים אחרים.

היא אמרה שכל כך שמנו דגש על העבודה עם הגוף, והתחושות, והעלאת הזיכרון – דברים חיוניים בפני עצמם בתהליך הפירוק ואימון – ששכחנו קצת את החלק האונטולוגי של האימון, החקירה. היה מרתק.

 

אחרי הקורס אספתי את הנכדים מהגן, והם מאד שמחו לראות אותי יום אחרי יום. שמתי לב שכאשר הם מתחילים לריב (בדרך כלל חכמוד מנסה להרגיז את נשמותק, אולי מוציא עליו עלבונות שהוא סופג בגן) אני פחות נבהלת. ואני לא מאפשרת להיכנס ל-loop כזה של הרגזה-בכי-הרגזה-בכי. אני אומרת בשקט שאין סיבה באמת לריב על מה שזה לא יהיה באותו רגע, ונותנת לכל אחד מהם תוקף למה שהוא רוצה/אומר/עושה…ואז אומרת שאם הם מתעקשים לא להיות חביבים זה לזה, אז נצטרך ללכת ישר הביתה כי אי אפשר להסתובב ככה ולעשות דברים כיפים תוך כדי ריב.

איכשהו בינתיים זה עובד. חכמוד (שהוא בדרך כלל זה שיוזם את ההקנטות) מייד מתחיל להיות סופר חביב, סופר אח-גדול-מיטיב, נשמותק מייד נמס, צמא לכל גילוי חיבה מאחיו, האווירה משתנה באחת ושלושתנו שמחים וטובי לב ממשיכים בפעילות שתכננו לעשות.

 

אחת התחנות היא כמובן הסופר (משום מה), חכמוד רוצה ביצת הפתעה כרגיל ונשמותק נודד בין שוקו (בטעם בננה) לבין כל מה שחכמוד רוצה. באופן מפתיע הוא מחליט בסוף על שוקו (איזה כיף שיש לו רצונות משלו!) אחרי שחכמוד כבר לקח קופסא של 3 ביצי (ביצות קריצה) כדי שיהיה לשניהם ("ואחת תקחי לסבא כדי שירגיש טוב"…..איזה מתוק!) והחלטתי לא להכריח אותו להחליף לביצה בודדת.

נעמדנו בתור, שהיה ארוך מהרגיל לשעה זו של היום, חכמוד העביר את הזמן בליטוף כל החטיפים המתוקים שמונחים שם ליד הקופה בדיוק למטרת פיתוי הממתינים בתור (אבל לא מבקש עוד משהו כי יודע שלא יקבל), ונשמותק מביט למעלה בחיפוש אחר משהו מעניין, רואה את המספרים התלויים מעל כל קופה, ומתחיל להקריא בקול רם: פה יש 6, פה יש 5, שם יש 4 (הילד בן שנתיים וחצי…כן?). האישה שעומדת לפנינו בתור משתאה, מסתכלת עליו, על המספרים, שוב עליו – בפה פעור. אחרי כן היא מסתכלת עלי ורואה שאין לי עגלה ואני עומדת בידיים ריקות. 

"מה את קונה בעצם?" היא שואלת אותי. "את מה שכל אחד מהם מחזיק" אני מצביעה על הקופסא בידו של חכמוד ובקבוק השוקו-בננה בידיו של נשמותק. "אז אולי תהיי לפני בתור? " היא מציעה בנדיבות ואני זוקפת זאת לזכותם של הגאונים של סבתא…..קריצה ! בדרך הביתה שמעתי את חכמוד אומר לנשמותק "אפילו שיש לך שוקו אתן לך ביצת הפתעה אחת, מה אתה אומר על זה אח שלי?" והתפוצצתי מצחוק!

 

בששי לקחתי את בתי ליום כיף, יום שופינג לכבוד יום הולדתה (שהיה כבר לפני שבועיים). מזמן לא עשינו זאת, והיה ממש נחמד לחוות את השינוי שחל בה, סוג של בגרות, סוג של רוגע…. פתאם לא היה צורך להיסחב עד לתל אביב, אפשר להישאר בהרצליה, קרוב לבית. פתאם היה יותר חשוב לה לשבת יחד לכוס קפה ולפטפט מאשר לנצל את קרבתו של הארנק של אמא. וגם כאשר לבסוף בדקנו את החנויות, היא היתה הרבה יותר שקולה וצנועה בבחירותיה מאי פעם. התינוקת שלי גדלה. על אמת. היה באמת כיף להסתובב ביחד, לדבר ללא הפרעה, להקשיב, ליהנות מהביחד. 

וגם לראות אילו בגדים יפים היא קנתה, בין היתר שימלה אותה היא מתכננת ללבוש בליל הסדר. קבענו שנעשה זאת שוב בקרוב, רק הקטע של הבית קפה והפטפוטים,מרוב שהיה כיף. 

 

אז עוד שבוע חלף, האביב כבר כאן (חכמוד אמר שמזג האוויר "הפכפך") ועוד מעט פסח. הפעם הסדר לא אצלנו – נהיה אצל אמו של חתני. 

כן, בהחלט סוג של שיגרה. 

 

 

סימן שעוד לא הגענו….

בדרך כלל אני לא כותבת על פוליטיקה אבל התגובה המיידית הזאת של עצב בעקבות תוצאות הבחירות שתפסה אותי ואת רוב קרובי ומכרי גורמת לי לחשוב על זה יותר מתמיד, וכרגיל הכתיבה עוזרת לי לעשות לעצמי סדר בדברים.

כי עצוב לי. באמת. על התקציבים שיילכו שוב להתנחלויות ולישיבות החרדיות ולטייקונים הגדולים. ועל הגזרות ועל המיסים ועל העמקת הפערים בין העשירים לעניים. על החינוך והבריאות והתשתיות והיחסים עם העולם ועוד מלחמות ובלי משא ומתן…..עצוב לי. 

 

אתמול היה לי יום הדרכה בבית הספר לאימון שלי וגם שם כולם הגיעו עצובים ביום שאחרי. 

אבל בדיוק שם מלמדים אותנו על הפער הזה בין מה שאנחנו רוצים שיהיה לבין מה שיש במציאות.

מלמדים אותנו שאין פער במציאות. במציאות יש את מה שיש. 

ומלמדים אותנו גם שאם זו המציאות שלנו, זה מה שרצינו. ואם נדמה לנו שלא רצינו – כדאי לנו לחקור איך, למרות שרצינו משהו אחר, הגענו לזה.

וכמו כל דבר אחר שאני חוקרת לעצמי ובעצמי – יש לי תחושה חזקה שזה קשור בדרך. 

בדרך שבה חשבנו להשיג את מה שאנחנו רוצים.

וכדאי לנו לחשוב היטב על הדרך, ועל מה שאנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו רוצים. 

וחשבתי על עוד משהו. ההבדל בין שינוי לטרנספורמציה. כי זה עיקר הלמידה שלי שם, בבית הספר להוויה והקשבה היא לזהות את ההבדל בין שינוי לטרנספורמציה.

כי שינוי זה משהו חיצוני. לעבור דירה, להחליף עבודה, להתגרש, להתחתן, ללדת או לאמץ ילד. אלה כולם שינויים חיצוניים.

אלה לא טרנפורמציה.

וכנראה השינוי – החלפת הממשלה, החלפת המדיניות, החלפת ההתנהלות של המדינה כלפי אזרחיה וכלפי העולם – שאנחנו רוצים, לא באמת אפשרי בלי שנחולל טרנספורמציה מבפנים, אחד אחד, כולנו (או לפחות רובנו). 

ועל זה אני וחברי עובדים שם בעצם – על לחולל טרנספורמציה מבפנים, קודם כל על עצמנו, וגם על המתאמנים שלנו, וגם על הסביבה הקרובה שלנו – בכך שאנחנו מדברים את השפה הזאת, את הפילוסופיה הזאת. 

של אחריות אישית. של ראיית המציאות כפי שהיא. של חיפוש פנימי של מה שמגביל אותי כדי שיהיה לכל אחד מאיתנו יותר חופש פעולה במרחב שלו ולא יופעל על ידי התניות אוטומטיות. 

והעבודה עוד רבה והדרך עוד ארוכה, וזה מצחיק אותי שאני מצטטת דווקא את נעמי שמר, שעד כמה שאהבתי את שיריה, דרכה היתה ונשארה דרך הימין – אבל אם השינוי שרצינו עדיין לא קורה, סימן שעוד לא הגענו והאופק עוד רחוק…..

 

אימונים #12 – דפוסי חשיבה אפשר לרשת גם מההורים

עם תחושת הבלבול שהייתי בה כל השבוע הגעתי אל המאמן שלי. 

התחלתי לספר על מה עובר עלי ואיך השיגרה הנוכחית שלי נראית, תהיתי על עתידי כמאמנת וגם הבעתי חששות מהמצב הכלכלי,

בכל זאת T סגר את העסק שלו לפני שנה, העסק החדש (של הבית החכם) לא מניב מספיק עבודה כדי באמת להצדיק את עצמו

ובתחום האימון נרשמות בעיקר הוצאות ומעט מאד הכנסות, והעתיד לא ברור. 

סיפרתי שתפסתי את עצמי מהרהרת אם אולי אני חייבת בכל זאת למצוא עבודה כלשהי, לא בתחום האימון, כדי להכניס כמה שקלים נוספים לתקציב המשפחתי….ושזה מעציב אותי, המחשבה הזאת – שהנה חשבתי שאני יכולה לפרוש ולא לעבוד יותר, ו-T גם אמר שאני יכולה וזה בסדר 

אבל אולי טעינו ואולי …..

 

והמאמן שואל אותי מה התחושות שמלוות את המחשבות האלה, איפה זה מופיע בגוף כאשר אני מדברת על הספקות האלה, על הדאגות האלה, על החששות האלה. 

ובהתחלה נדמה לי שאני לא חשה שום דבר מיוחד, אבל אולי הנשימה ….הנשימה נעלמת לה, במיוחד כאשר אני מדברת על זה. אני שוכחת לנשום.

וצריכה להזכיר לעצמי. ואז מגיעה אנחה ולא סתם נשימה. יש איזו תחושה חלולה בנשימה הזאת. 

ואני גם מתחילה לרחם על עצמי, שהנה דמיינתי לעצמי שאני יכולה לצאת לפנסיה וליהנות וללמוד דברים ולעסוק אך ורק בפנאי ובדברים שבא לי ולא בדברים שחייבים…ואני מגלה שאולי זה בכלל לא המצב.

וזה לא שאובייקטיבית גיליתי שזה לא המצב, אני רק חוששת שזה לא המצב. הסתבכתי. 

 

ובנוסף לנשימה הנעדרת אני מרגישה את הלסת מתקשה, ולחץ מעל לעיניים. 

והמאמן שלי מבקש ממני להתמקד רק בגוף, רק בתחושות האלה….ולראות איזה זיכרון עולה. 

ובמשך זמן רב לא עולה שום זיכרון. ואני מזכירה לעצמי לא לנסות להיזכר, לא לעבוד עם הראש – אלא להתמסר לתחושות הגוף, ומכסימום לא יעלה שום דבר וזה גם בסדר. גם ההסכמה לחוש, בלי שום מחשבה ובלי שום זיכרון – גם זה עושה איזושהי עבודה.

ופתאם עולה זיכרון "לא קשור בכלל" כביכול – 

אני בת תשע וחצי ובדיוק עברנו לגור בארצות הברית, אולי חודש אחרי שהגענו. 

אבא שלי נוהג ברכב ואמא יושבת לידו, אחי ואני יושבים מאחור. לאף אחד אין חגורת בטיחות – לא חושבת שבכלל היו אז ברכבים חגורות וגם אם היו, אף אחד לא חגר. 

זוכרת אותנו יורדים מה-freeway ומחכים ברמזור אדום שיתחלף, ואז התחלף לירוק ואבא שלי התחיל לנסוע ומישהו שהגיע משמאל לא ראה שיש לו אדום, היה לו שמש בעיניים או משהו, ונכנס בנו חזק. בצד של אבא שלי, בצד של הנהג. 

היה לנו דודג' דארט, רכב די חזק כנראה, והיה נזק אבל לא קטסטרופלי, אבל מה שקרה הוא שמהמכה אבא שלי עף ימינה, והראש שלו התנגש בראש של אמא שלי שישבה לידו. אי אפשר היה לדעת את זה באותו הרגע, ובאמת לא ידעו ולא פינו אותנו באמבולנס או משהו כזה, אבל כתוצאה מהמכה הזאת, נפגעה לאמא שלי האוזן הפנימית והיא איבדה את שיווי המשקל ושכבה במשך חודש או יותר בלי יכולת לקום מהמיטה. 

אני זוכרת את החודש השני שלנו בארה"ב כאשר אמא שלי במיטה בחדר חשוך כל החודש, לא מתפקדת. בגלל הראש הקשה (רצו על זה הרבה בדיחות) של אבא שלי. 

לא היה לי עוד מה לומר על התאונה עצמה, בתור ילדה. לא זוכרת את הבהלה או הטראומה, והסתדרתי לא רע גם עם זה שאמא היתה מנוטרלת במשך חודש – בכל זאת היתה לי סבתא צמודה שגרה איתנו ותפקדה ממילא כאמא במשרה מלאה. זו כנראה לא היתה הפואנטה של הזיכרון.

מתוך הזיכרון הזה החלה שיחה, שם בחדר המאמן, על עוד דברים שקרו לאבא שלי ופגעו באמא שלי. 

הוא רצה לעבור לגור בארה"ב ליד הוריו ואחיו, והיא קטעה קריירה מוצלחת באוניברסיטה העברית בירושלים, שם בדיוק סיימה תואר שני וכמעט בטוח היתה מקבלת שם משרת מרצה.

בארה"ב היא לימדה בקולג' ועשתה דוקטורט ב-UCLA והחלה ללמד גם שם, ואבא שלי התחיל לקבל מלא הצעות עבודה מהארץ עם תנאים מפתים – רק שיחזור. היא התנתה את החזרה ארצה בסיום הדוקטורט שלה, לפחות, אבל בעצם חזרנו ושוב נקטעה לה קריירה מבטיחה כמרצה, הפעם ב-UCLA.

בארץ היא גילתה שבאוניברסיטה העברית כבר אין משרה עבורה וממילא עברנו לגור בתל אביב. באוניברסיטת תל אביב בכלל לא הכירו אותה וגם שם לא התפנתה שום משרה, ואמי מצאה את עצמה עורכת איזה עיתון לדוברי ספרדית ואז, כשהוא גם כן נסגר, עובדת כמזכירה בכל מיני מקומות…דברים שלא קשורים בכלל לתחום ההתמחות שלה. רק כדי להביא עוד משכורת הביתה. 

בשנים האחרונות לפני שהם שוב עזבו לארה"ב (שוב בגלל הקריירה שלו) היא לימדה גם באוניברסיטה העממית וגם בלימודי חוץ של אוניברסיטת תל אביב עם מעט שיעורים פרטיים בין לבין….אבל לא באמת היה קשר לדוקטורט ולכישורים שלה כמרצה בתחומה. 

ושוב בארה"ב, בגיל 53 נדמה לי, כבר לא הצליחה (ולא ממש התאמצה) למצוא עבודה. 

אז מה אומר הזיכרון שעלה לי? 

האם אני רואה הקבלה בין הורי לבין T וביני? 

האם בגלל דברים שקורים עם T (כמו הסגירה של העסק ואי ההצלחה של עסק חדש) אני צריכה לשנות את מסלול חיי ולפקפק בבחירות שלי? 

ויותר מזה : האם אני מרגישה שאני צריכה לקבל אישור, רשות, מ-T כדי לעסוק במה שאני אוהבת במקום במה שאני חייבת? 

כאילו הייתי ילדה, ולא אישה עצמאית עם רצונות וזכויות משלה….?

 

ובאמת כיום, שאבי כבר לא עובד, ורוצה לחזור לגור בארץ – אמא שלי נעמדה על הרגליים האחוריות ופסקה – לא יקום ולא יהיה. טוב לה שם, היא נשארת שם, "כשאני אמות אתה יכול לחזור ארצה". 

עכשיו היא "נזכרה" שגם לה יש רצון משלה, ושהיא לא חייבת לקטוע בכל פעם את מסלול חייה כדי להתאים לרצונות שלו.

 

אז איפה אני בסיפור הזה? הרי T לא מצפה ממני דבר כזה, וגם אם היה מצפה – אין סיבה שאסכים. 

פרשתי מהעבודה לאחר שבדקנו ווידאנו שניתן כלכלית לעשות זאת.

התחושות האלה, החששות האלה – לא באמת שייכים למציאות שלי. אלו כנראה תבניות מחשבה שנטעו בי מהחיים של הורי…

ואיך כל זה עלה מתוך זיכרון "שכביכול לא קשור" של תאונה שבאמת לא היתה אשמתו של אבי ובכל זאת הוא זה שגרם את הנזק העיקרי…..

 

זה מרתק אותי בכל פעם מחדש, האימון הזה, העבודה דרך תחושות הגוף.

אז זה לא היה אימון מרעיש עולמות – אבל עליתי כאן על משהו חשוב. 

על דפוס חשיבה ש"ירשתי" מהיחסים בין הורי שלא תיארתי לעצמי ש"התיישב" אצלי כך. חומר למחשבה.

 

עוד קצת עדכונים

התחלתי לכתוב פוסט כבד ומבולבל על איפה שאני נמצאת כרגע….על קבוצת המנטורינג, על האימון השבוע….ומחקתי אותו. 

אולי אחזור אליו מתישהו כשזה יסתדר לי בראש ובגוף. 

 

מצבו של T משתפר והשילוב בין הטראמאדקס לליריקה עושה את ההבדל בלילות. 

הזיהום עבר והוא לא היה צריך להמשיך את האנטיביוטיקה. 

בנוסף בפיסיותרפיה הוא הגיע לשלב שהוא יכול וצריך להפעיל את הזרוע / יד של הכתף המנותחת, אז בנוסף לתרגילים רבים שעליו לעשות כדי לחזק את היד ולהגדיל את טווח התנועה של הזרוע, מותר לו לנהוג, לבשל, אפילו לחזור לצורפות. 

אסור לו להרים משקלים (בבישול כמובן אני זו שמרימה תבניות וסירים וכו). 

בשיחה עם הרופא המנתח נאמר לו שרמת הכאב שהוא עדיין חווה, בעיקר בלילה, היא באמת יוצאת דופן לשלב הזה של ההחלמה, והוא נשאל אם הוא רוצה להגדיל את המינון של הטראמאדקס. 

הבעייה היא שגם ככה T מרגיש מסוחרר ומסטול מהתרופות, וזה מפריע לו להתרכז ולתפקד במהלך היום. הוא שאל אם אין משהו שהוא יכול לקחת רק ללילה….והבעייה היא שהוא הרי אלרגי לפרקוסט וכל המשפחה הזאת…..

המנתח הפנה אותו למרפאת כאב, וכאן מגיע הקטע המצחיק (מעצבן). בתל השומר קיבלנו תור ל-30 ביוני! ניסינו באיכילוב וקבלנו את אוגוסט. וזה משום שכתוב על ההפנייה "דחוף". אחרת….דיברו על נובמבר. 

כיוון שהפיסיותרפיסטית אמרה שנראה לה שככל ש-T יפעיל את היד יותר, כך גם הכאבים יפחתו, החלטנו לחכות כמה ימים לראות אם זה נכון, ואם לא אז ללכת למומחה לכאב באופן פרטי. 

בנוסף החלטנו שוב לשחק עם הזמנים של הטראמאדקס, לקחת אותו מאוחר יותר ולראות אם זה משפיע על מידת הסחרור במהלך היום (כזכור הוא עבר לקחת אותו בצהריים כי נאמר לנו שלוקח כמה שעות טובות עד שהוא נכנס לפעולה מלאה). נחיה ונראה.

הערב יש כאן ארוחת יום הולדת לכבוד בתי בת ה-33 ו-T כבר יישם את ההמלצה והתחיל לבשל ולאפות. גם אחי ומשפחתו יגיעו ונעשה לה שמח. אפילו קניתי נרות (שני נרות של הסיפרה 3) לשים על העוגה. 

 

שלשום אספתי את הנכדים מהגן. הם שניהם נמצאים במין שלב כזה או אחר של בדיקת גבולות (למצב של חכמוד בתי קוראת the funking fours על משקל terrible twos של גיל שנתיים, ונשמותק ב-terrible twos כמובן). כל דבר קטן גורם להם לבכות או להעלב או לכעוס זה על זה או עלינו. וזה יפה לראות איך בתי מתמודדת עם זה, ואיך אני לומדת להתמודד עם זה. כלומר יש איזה תמהיל מרתק בין להקשיב להם, לתת תוקף למה שעובר עליהם (אני רואה שאתה כועס, אני רואה שכואב לך, אני רואה שנעלבת, אני מצטערת אם גרמתי לך להעלב, בהחלט לא התכוונתי לכך) ולשים לזה סייג (אתה שם לב שהתחלת לבכות כי הצעתי לקנות לך ביצת הפתעה שבמקרה מיועדת לבנות ולא לבנים? אתה מבין שיותר פשוט להסביר לי שיש הבדל בין אחד לשני? נראה לך שאפשר להפסיק כרגע לבכות בגלל זה, הנה בחרנו את הביצה הנכונה…)

באופן כללי חכמוד נראה לי כעוס יותר בימים אלה, אולי קשה לו בגן ואולי קשה לו יותר עם זה שנשמותק קיים ולוקח ממנו חלק מתשומת הלב. אבל אלה החיים ואין שום דרך להמנע מזה. יש רגעים שהם מסתדרים נהדר ביחד (וחכמוד יודע היטב לסובב אותו כרצונו) אבל נשמותק לא פראייר ויש לו רצונות משלו…שלפעמים מתנגשים עם אלה של חכמוד. לא פשוט. בתי וחתני מתמודדים עם זה כל כך יפה שאין לי מלים בכלל להלל ולשבח. ובנטו כל רגע עם הילדים המתוקים האלה הוא רגע של אושר צרוף, גם כשהם בוכים, גם כשהם רבים, גם כשהם כועסים….יש בהם משהו קסום. 

 

אז בכל זאת (למרות מה שכתבתי בהתחלה) רוצה לומר שאני בתקופה מבולבלת מבחינה אישית, לא ברור לי הכיוון ולא ברורים לי הרצונות שלי כרגע. המציאות היא שאני מתאמנת, לומדת, מתעמלת (לא בתדירות הרגילה אבל מתקדמת לכך לאט) אבל כמעט לא מאמנת, ולא בטוחה מה יהיה עם זה (ומה אני רוצה שיהיה עם זה). בקבוצת המנטורינג אני ממש נהנית, אבל מרגישה מתח סמוי מול זו שאימנתי בפעם הקודמת – ועכשיו כמעט כל דבר שהיא אומרת מקפיץ לי משהו בגוף. עכשיו היא פרסמה בפייסבוק אימון שהיא עשתה למישהי….ולמרות שעשתה זאת בלי להזכיר שמות, ברור לי שהמתאמנת יודעת שזו היא. האם קיבלה רשות לפרסם את זה בפייסבוק? זה מוזר, אני מרגישה שמותר לי לחשוף רק את מה שאני עוברת גם אם זה בעילום שם. בחיים לא העליתי על דעתי לכתוב כאן על המתאמנים שלי…..וזה אפילו לא בתפוצה של פייסבוק. ולא בא לי להתעמת איתה על זה ואני מרגישה טעונה כלפיה….במנטורינג השבוע כאשר העליתי סוגיה כלשהי והמאמן ביקש שכל אחת תגיד את דעתה, מה שהיה לה להגיד זה שאני כל הזמן מדברת על האחר (על בעלי ומצבו, על חברה שהפניתי לאימון אצל מישהו מהקבוצה והיא לא מרוצה ומה כדאי להמליץ לה) במקום לדבר על עצמי מול זה. ותכל'ס זה ממש לא נכון. דיברתי על עצמי מול המצב שנוצר עם T, דיברתי על ההתלבטות שלי מול החברה שהפניתי לאימון….מה הקטע שלה? באמת יש לה עכשיו משהו נגדי או שזו רק אני שמדמיינת וכבר כל דבר אצלה מקפיץ אותי? 

מה קורה איתנו?

השמש זורחת והציפורים מצייצות….נראה כאילו האביב הגיע או לפחות הוא ממש בפתח

הטנגו ממשיך

מצד אחד T ממשיך להתקדם מבחינת טווח התנועה של היד בפיסיותרפיה, וגם (טפו טפו חמסה עיגולים) נראה שהזיהום שלו בדרך להיעלם כאשר בבית השחי יש זכר קטן (כמו עקיצה) לגולה שהיתה, והיא לא כואבת, ואין לו חום – וזאת לאחר שסיים את מנת האנטיביוטיקה השנייה כבר ביום ששי. 

מצד שני הכאבים שלו מתגברים, מתפשטים לכל הזרוע עד ליד, והוא לא ישן טוב בלילות, והלילה היה קשה במיוחד.

הוא התחיל לקבל (בנוסף לטראמאדקס וזאלדיאר עם תוספות של אופטלגין או נורופן לפי הצורך) גם תרופה בשם ליריקה, שנועדה במיוחד לכאבים שמקורם עצביים. עדיין מוקדם לדעת אם זה משפיע או לא – נראה תוך יום יומיים.

ואני…פתאם יש לי אפטה בחיך, ופתאם צצה גם איזו בעייה נשית…קבעתי לי תור לגניקולוג היום. אוף. 

 

בינתיים אני הולכת לחדר כושר, קובעת שוב עם חברות – בקטנה – יוצאת להליכות עם T (בעיקר בשבילו אבל גם אני נהנית מזה).

 

אין זכר למתאמנות שלי – מאחת מהן כבר התייאשתי מלשמוע (וקבעתי שאני לא יוצרת איתה קשר, מחכה לשמוע ממנה) ומהשנייה אין לי מושג למה לצפות כי הדירה שלה בסיום שיפוץ והיא כנראה עוברת דירה ובטח האימון זה הדבר האחרון שהיא חושבת עליו (למרות שהביעה רצון להמשיך ולהתאמן, ברגע שהבינה כמה טוב זה עושה לה). 

אני לא עושה בינתיים שום צעד אקטיבי כדי לקבל מתאמנים חדשים – אני בסוג של המתנה. למה? לא ברור. לעצמי אולי. ממתינה לעצמי. שאחזור. שאחזור לעצמי. לא יודעת….לא ברור.

השבוע יהיה לי אימון (שלי) וגם קבוצת מנטורינג (שבדרך כלל אני מצפה לה בכיף והשבוע אני קצת חרדה לקראתה – אולי בגלל החוויה של הפעם הקודמת)…

 

מאז ש-T נותח עליתי 2 קילו!!! אני לא מפסיקה לטחון. משהו בתוכי דואג….לחוץ….לא רגוע. משהו זקוק לנחמה מהסוג המתוק. הפחמימי. אני נכנעת לזה אבל בראש ממש מתעצבנת על עצמי.

 

אז מה קורה איתנו? לא ברור לי. 

 

מכינים עוגיות אצל סבא וסבתא

בתי נשארה בסוף עם ימי מחלה בבית כל השבוע, אבל הרגישה יותר טוב – אז אתמול, כשחכמוד אמר לה שהוא רוצה לבוא לסבא וסבתא, היא הרימה טלפון ושאלה אם זה בסדר מבחינתו.

שמחנו מאד, כמובן.

חתני היה אמור לעבוד עד מאוחר ועוד היתה לו הרמת כוסית לכבוד פורים אחרי שעות העבודה, אז הם באו אחר הצהריים במטרה להישאר גם לארוחת הערב.

אני ממילא תכננתי לבשל לקראת שבת (היום) כך שזה לא שינה את התכניות, רק הקדים אותן.

גם T וגם אני הצלחנו לישון היטב בצהריים (בלילות הוא עדיין מתעורר כל שעה בערך מכאבים…) אז היינו נינוחים ומאושרים כשהם הגיעו.

הם היו במצב רוח טוב מאד, שיחקו להנאתם ובאיזשהו שלב התחילו גם לעבוד עם בצק (פלסטלינה) ולהכין לנו "מטעמים".

ואז T העלה רעיון להכין עוגיות אמיתיות. ביד אחד (איך לא?) הוא הכין במעבד מזון בצק לעוגיות, בזמן שבתי ואני ניקינו את השולחן הקטן שלהם מפלסטלינה והערכנו אותו לכבוד לישת הבצק והכנת העוגיות.

נשמותק בוזק קמח על הבצק

חכמוד מצטיין עם המערוך

 

חכמוד קורץ עוגיות בגדלים שונים….

 

שניהם התגלו כבעלי ידיים טובות, גם בשימוש במערוך וגם בקריצת הצורות לעוגיות, והכינו שתי תבניות מלאות בעוגיות, אותן הכנסנו לתנור

ואפינו בזמן שכולנו ישבנו לאכול יחד ארוחת ערב (סלט ירקות, פסטה בולונייז וגם מרק כתום – גזר, דלורית ובטטה – שהכנתי אחה"צ לפני שהם הגיעו).

זה היה ערב מאד מוצלח, וכולנו נהנינו מאד. T היה מאושר שהם הגיעו לבלות איתו, ושהוא יכול היה לעשות איתם משהו כיפי ויצירתי.

הם היו בעננים, כמו תמיד אצל סבא וסבתא.

כולם היו מרוצים, פרט לחתני שהגיע במפתיע מוקדם מהמתוכנן הביתה ולא הבין לאן נעלמה המשפחה שלו…..

לכן הם יצאו הביתה מייד אחרי הארוחה (והקינוח – עוגיות) כדי להספיק להיות עם אבא קצת לפני שהלכו לישון……

זה באמת היה פורים שמח חיוך

שיפור קל

עבר עוד שבוע ונראה שמצבו של T משתפר לו לאיטו. מאד לאיטו.

הזיהום עוד לא נעלם אבל גם לא החמיר, אחרי 10 ימים של אנטיביוטיקה, והבוקר יש ביקורת אצל רופא המשפחה. נראה מה יהיה הלאה.

הכאבים בכתף, בזרוע – עדיין שם שרירים (לשון) וקיימים, אבל פחות מאשר לפני שבועיים, ויש לילות שהוא מצליח לישון כמה שעות רצוף.

במיטה. כבר לא על הספה בסלון בישיבה. 

בפיסיותרפיה הוא מתקדם מאד יפה, ונראה שעוד פחות משבועיים הוא כבר יורשה להפעיל את הזרוע המנותחת (ולא רק תרגילים פאסיביים).

משככי הכאבים עדיין מטשטשים אותו, למרות שהוא לוקח את המינימום ההכרחי, אבל אני רואה שהוא מצליח להתרכז קצת יותר, ומצליח להכניס קצת

עבודה (הצעות מחיר, מיילים…) וכבר לא תמיד נרדם באמצע פרק או סרט מול הטלוויזיה…

השבוע הייתי הרבה עם הנכדים (והשארתי אותו בבית) כי בתי חלתה בדלקת גרון קשה, חום גבוה ואפס יכולת לצאת מהמיטה. 

דווקא היה כיף לחזור להיות סבתא באחוזים יותר גבוהים, אחרי תקופה שלא ממש יצא לי להיות איתם לבד.

גם חזרתי לחדר כושר וזה עושה לי ממש טוב. 

את הקניות בסופר עשיתי אתמול בבוקר, כך שהיום אני פנויה לקחת את T לרופא, לפיסיותרפיה…ואז בטח אבשל. 

 

זה היה שבוע בלי אימונים (שלי) ובלי אימונים (של מתאמנים שלי) ואני בתקופה של "אולי בסוף זה לא יצא?" כל הקטע הזה של להיות מאמנת, אבל אני יודעת שזה פשוט בגלל התקופה. בגלל שלא הייתי פנויה לזה.ואני כנראה עדיין לא פנויה לזה. 

 

בנוסף יש לי סיפור "עין" : גם התחלה (ממש התחלה) של קאטאראקט בעין ימין (עין שמאל כבר נותחה לפני חמש שנים) ובנוסף התחלה של היפרדות זגוגית (בפועל זה נראה כאילו יש לי "זבוב" כל הזמן מול העין הזאת) באותה עין, עוד הוכחה שאני מזדקנת לשון (אם לא חשדתי כבר קודם שזה המצב) 

לפני שבוע כאשר ע' (השותף של T) ואשתו כ' ביקרו אצלנו, היא אמרה (לא זוכרת באיזה הקשר) שהם הולכים להזדקן בתל אביב ואנחנו נזדקן כאן ביישוב שלנו בשרון. בלי לחשוב הרבה צחקתי ואמרתי שאין לי מה להזדקן, אני כבר זקנה אז זה אבוד. זה היה בצחוק כמובן, אני לא זקנה ולא מרגישה זקנה, אבל אני גם לא מרגישה כמו רבים אחרים באזור הזה, שגידלו את ילדיהם "בכפר" למען "איכות החיים ואיכות החינוך" ומתים "לחזור לעיר הגדולה" לעשות חיים אחרי שהילדים יעזבו את הבית. 

להיפך. אנחנו חיינו ברעננה שם גידלנו את ילדינו במושבה שהפכה לעיר מול עינינו, וכאשר הילדים עזבו את הבית החלטנו לעבור שוב לכפר, לשקט, לירוק, לציוץ הציפורים….אני ממש לא אוהבת את תל אביב, מצטערת אבל מעולם לא אהבתי אותה. מעולם לא הייתי בליינית, מעולם לא אהבתי את הרעש והטינופת ובעיות החניה….

איך הגעתי לזה? לא משנה. בקיצור, זה לא דחוף אבל מתישהו השנה כנראה אעבור ניתוח קאטאראקט. 

ה"זבוב" כנראה ייעלם לבד, בזה לא מטפלים. רופא העיניים רק אמר שאם יש החמרה (כתם חדש, עוד "חוטים" או הבזקי אור) לבוא אליו מייד, ואם הוא לא מקבל באותו היום – אז ישר למיון. מקווה שלא יהיה צורך.

טוב – זה היה העדכון ליום פורים שמשי זה – חג שמח חיוך

חרדת אימון

בקבוצת המנטורינג נתנו לי לתרגל אימון. מישהי מהקבוצה התנדבה להתאמן מולי.

אין צורך לומר שהייתי במצב לא משהו, עקב מצבו הבריאותי של T

ואין צורך להזכיר שבחודשיים האחרונים אני כמעט לא מאמנת, גם כי חלק ממתאמני סיימו את התהליך וגם כי אני הייתי טרודה בדברים אחרים.

כל אלה נסיבות. כל אלה תירוצים.

התיישבתי מול חברתי לקבוצה שהתנדבה להתאמן, והיה קטסטרופה. הלכתי לאיבוד.

כל מה שלמדתי בסאטיה התנדף כלא היה.

שימת הלב לנשימה, ההקשבה ללא סף, השיקוף המדויק (שמעולם לא הצטיינתי בו, דרך אגב) לומר בחזרה למתאמן את המלים שלו בלי שינוי, בלי פרשנות, בלי תוספות…. נעלמו.

הייתי טרודה מדי בלהבין למה היא חותרת. בלדעת אילו שאלות לשאול. 

כשניסיתי לשאול מה קורה לה בגוף היא לא שיתפה פעולה, והיא הרגישה כאילו אני בוחנת אותה ברנטגן.

כשניסיתי לשקף את דבריה היא אמרה שזה בכלל לא מה שהיא אמרה. 

כשהגוף שלה הגיב למילה שהשתמשתי בה (שהיא לא השתמשה בה) – וניסיתי לבדוק מה קורה לה, היא אמרה שהיא בכלל לא רצתה לדבר על זה, כי זו מילה שלי וזה לא קשור למה שהיא רוצה להתאמן עליו.

בשלב זה התנצלתי שאני מרגישה שהיא לא מקבלת אימון טוב. אבל לא הפסקתי. לא ברחתי. נשארתי מולה.

בשלב כלשהו היא אמרה שזה מה שקורה לה תמיד, ושהיא נאלצת לאמן את עצמה. ולטפל בי, המאמנת.

היא אמרה את זה אגב גם בהקשר שהיא כן דיברה עליו. שתמיד בסוף היא צריכה לדאוג לעצמה. לטפל בעצמה. היא לא יכולה לסמוך על אף אחד אחר שידאג לה. זה היה, אגב, נושא האימון שהיא העלתה. איכשהו זה השתלב עם מה שהיא קיבלה (או לא קיבלה) ממני.

היא אמרה שהיא מרגישה בודדה. 

בסופו של דבר הפסקתי לנסות לשאול שאלות. פשוט הקשבתי לה ונשמתי. ואז היא דווקא הצליחה להתחבר לעצמה, להעלות דברים. לדייק את הקושי שלה, להבין מה קשה לה. אבל היא כאילו עשתה את זה באמת לבד, בלעדיי. ואני הרגשתי אבודה. אבל נשמתי. והקשבתי. וניסיתי לשקף. לא ממש בהצלחה. כי היא כל הזמן אמרה "אבל איך את לא שומעת את מה שאני אומרת? זה בכלל לא מה שאני אומרת!"

היא דיברה על הכעס ועל האשמה (מלשון להאשים) שהיא חשה כלפי מישהו, ואני הרגשתי את הכעס וההאשמה מופנים אלי. 

ואמרתי את זה. שאני מרגישה את הכעס ואת ההאשמה. והיא טענה שהיא בכלל לא מרגישה את זה כלפי. וזה מפתיע אותה. ועלתה בה חמלה, שלא עולה בה בדרך כלל במצבים כאלה.

הזמן שהוקצב לאימון עבר בסוף ושתינו היינו די גמורות. 

המאמן שאל אותי מה לדעתי כן עבד באימון הזה, והאמת היא שהתשובה היחידה שעלתה לי (חוץ מלומר "שום דבר לא עבד!") היתה "שלא קמתי באמצע וברחתי" – כי תכל'ס זה מה שרציתי כל הזמן לעשות, והחזקתי את עצמי למשוך עד הסוף.

והוא שאל אותה איך היא, והיא אמרה שקשה לה, זה היה מאד מטלטל, אבל היא כן טענה שזה לא הדבר היחיד שעבד, כי ברגע שהשתתקתי והתחלתי פשוט להקשיב לה, היא הצליחה להתחבר לעצמה. ודברים כן עלו. 

המאמן אמר שלמרות איך שזה נראה, היא קיבלה את האימון שהיא היתה צריכה לקבל. הייתי בהלם מזה. וגם היא, נראה לי.

הוא אמר עוד כמה דברים מאד חשובים מבחינתי:

הוא כמובן דיבר על הקצב. באמת כשהתחלתי את האימון הקצב היה מהיר מדי, מרוב בהלה. שאלתי שאלות בזו אחר זו, לא ממש חיכיתי לתשובות, לא שיקפתי אותן….או לפחות לא שיקפתי טוב. כאשר השתתקתי והתחלתי להקשיב, הקצב ירד ואיפשר לה לחוש ולהעלות את הדברים שהטרידו אותה.

הוא דיבר על הצורך בשיקוף גם לצורך הורדת הקצב. הוא דיבר על הצורך בשיקוף מדוייק – במלים שלה – לוודא ששמעתי אותה נכון ולהשמיע לה בחזרה את מה שהיא אמרה, ולו רק כדי שהיא תרגיש מוקשבת. 

הוא גם אמר לה שאם אני הרגשתי שהיא כועסת ומאשימה, אז גם אם היא לא התכוונה לזה, חשוב שהיא תדע איך אחרים מרגישים. כי אם זה קורה בחדר האימון, זה גם קורה לה בחיים. על זה היה קצת ויכוח כי היא טענה שאולי זו אני שכעסתי על עצמי והאשמתי את עצמי ולכן חשבתי שזה מגיע ממנה. והאמת שהיא צודקת. ייתכן שזה זה. 

אבל הדבר שהכי היכה בי, זה שהוא אמר שברגעים הכי לא מתאימים, חייכתי. ובאמת יש לי נטייה כזאת. מישהו אומר משהו קשה, ואני מחייכת. אין הלימה בין מה שנאמר לבין התגובה הזאת שלי. וזה מנגנון שכבר נתקלתי בו אצלי, ובהחלט משהו שאני רוצה לעבוד עליו. אין ספק שזה מגיע ממבוכה, מבושה….אבל אין לזה מקום בחדר האימון.

 

ועוד חייבת לומר שמהמקום הקטן והמפוחד והקטנוני שלי, עם כל הבאסה על עצמי שלא אימנתי כמו שצריך – גם כל הזמן היתה בי התחושה שהיא עשתה לי דווקא. שהיא בכוונה לא שיתפה פעולה. וזה מבאס אותי עוד יותר שזו התחושה שעלתה בי, גם כי זה לא קשור – המתאמן לא חייב לשתף פעולה, ואני אמורה לדעת להתמודד עם כל מה שעולה לו. אני אמורה לדעת להשתמש בזה לטובתו. וגם כי אני די בטוחה שהיא לא עשתה לי דווקא. ואז אני מבינה שיש לי עוד דרך ארוכה ארוכה ארוכה לעשות כדי להיות מאמנת.

ואני נזכרת בכברת הדרך שעשו המתאמנים שלי, וכלים שהם קיבלו להכיר את עצמם ולהיטיב עם עצמם ועם הסובבים אותם…ויודעת שאלה שטויות – ברור שאני מאמנת, וברור שיש לי עוד המון מה ללמוד וזה בסדר.

אבל זה בראש עדיין.

והילדה הקטנה והמפוחדת (והפרפקציוניסטית) שבתוכי רוצה לשבור את הכלים ולעזוב את הכל ולומר שאני לא מתאימה לאמן ודי וזהו.

ויודעת שזה עוד מנגנון. לעזוב כשקשה.  

בגוף אני עדיין במצוקה. אני חרא מאמנת. אין לי שום סיכוי להגיע לאיכות האימון שאני רוצה.

וכולי. וכולי. 

 

ולמחרת אימנתי את המתאמנת האחרונה שנותרה לי בינתיים, והיה ממש סבבה. ואפילו יישמתי חלק ממה שלמדתי בחווייה הקטסטרופלית הזאת. 

והחיים ממשיכים.