ארכיון חודשי: אפריל 2015

חסרת מנוחה

התברר שעקירת השן לא עברה לגמרי חלק, למרות ההתחלה המזהירה – וסבלתי מכאבים וחוסר נוחות יתרה בימים שאחריה, כולל כל יום העצמאות וסוף השבוע שאחריו.

אז נזכרתי בדרך הקשה שכאשר יש כאב או אפילו חוסר נוחות בשיניים / חניכיים – אני נהיית עצבנית.

חסרת סבלנות. 

אופס.

בקיצור, בתקופה הזו אני חסרת מנוחה. קשה לי להיות עם אנשים, קשה לי לקרוא, אין לי אפשרות לפעילות גופנית יתרה כי כל תנועה כמעט גוררת אחריה פעימות כאב באזור העקירה – זה ייקח שבועיים שלושה עד שהחלק הזה יירגע כנראה. 

בנוסף ובלי קשר (או אולי עם קשר ) התפרצה לי פריחה אלרגית בפנים שהתחילה בקטן ביום שני והתפתחה מאד במהלך יום שלישי ביום והלילה היה סיוט. ברביעי בבוקר ויתרתי על הלימודים באימושיין (דבר שעוד לא קרה) כדי ללכת לרופא ולקבל כדורי אנטי היסטמין שבאמת עצרו את העניין . זה עוד לא עבר לגמרי אבל ההקלה היתה כמעט מיידית. גם אני וגם הרופא לא סגורים על מה גרם לתגובה האלרגית – זה התחיל בשני בצהריים. היינו בביקורת אצל האורתופד המנתח של T (נראה שלמרות איטיות ההחלמה, הכל מתקדם לשביעות רצונו בכיוון הנכון) ואז התיישבנו לאכול צהריים במסעדה אסייתית ליד המרפאה. בגלל העקירה אני עדיין אוכלת דברים רכים והזמנתי פאד תאי. אני חושדת באחד המרכיבים במנה הזאת שהוא הגורם לאלרגיה. אני לא חושבת שהיה בה אספרגוס (בדרך כלל אני מגיבה לאספרגוס) אבל מי יודע. עוד חשוד אפשרי הוא נורופן. אני בדרך כלל לא לוקחת איבופרופן מסוג כלשהו (אדוויל, נורפן..) בגלל הרפלוקס שלי, כך שאינני יודעת אם אני רגישה לזה או לא. אבל מאז העקירה לקחתי כמה פעמים, וייתכן שהתגובה היא לזה. כך או אחרת אני מקווה שהאלרגיX יפתור את הבעייה. כלומר, שגם כשאפסיק לקחת זה לא יחזור. 

קיבלתי את הדוח ממעבדת השינה שמאשר שאני סובלת מתסמונת הפסקות נשימה בשינה בדרגת חומרה קלה ו…- כמה מפליא – הם ממליצים לרדת במשקל. נו טוב, זה יכולתי לומר לעצמי גם קודם עצבני

T במצב הרבה יותר טוב, הוא התחיל סוף סוף להפחית קצת ממשככי הכאבים ולישון רצוף כבר כמה לילות….ופחות להירדם במהלך היום. הוא קיבל הפנייה להידרו תרפיה בנוסף לפיסיותרפיה….ועוד אישור מחלה, כך שאולי סוף סוף הוא יתחיל לקבל אובדן כושר עבודה. בכל החודשים האלה בעצם הוא לא יכול לעבוד, ובגלל "תקופת ההמתנה" של הביטוח, לא ראה גרוש עד עכשיו. 

נמאס לי להתעסק עם בריאות וגוף ורפואה. ממש נמאס לי. ובמצבי הנוכחי אין לי סבלנות להתעסק עם דברים אחרים. רואה הרבה טלוויזיה. אגב גילינו את נפלאות ה-kodi. זה סיפור להתקין אבל יש סרטון הדרכה מצוין בעברית ב-you tube. אנחנו שוקלים ברצינות להתנתק לגמרי מ-yes ולראות דרכו את הכל, יש בו ממש הכל. 

אני מניחה שזו תקופה כזו וגם היא תעבור, וברגע שפיסית ארגיש שוב טוב אוכל לחזור להתרכז באימון ובלימודים ובחברות ובספרים ובכל הדברים שכיף לי לעשות. יש לי את המתאמנת האחת שהתחילה לפני שבועיים וזה ממש משמח אותי. אולי זו סנונית ראשונה…..

עדכונים

מצבו של T ממשיך להשתפר בהדרגה, והנה כמה דברים שהוא כבר הצליח לעשות בעצמו למרות המגבלות בתנועה והכאבים בכתף/יד/זרוע…..


במקום בריכת הדגים שהניבה בעיקר אצות (בעיקר חוטיות, כאלה שסותמות את הצנרת) וירוקת מכוערת וכן היוותה חממה לביצי יתושים הוא בנה ערוגה חדשה עם מזרקה קטנטנה. 


את האדמה הביא לו בחור מהיישוב שיש לו טרקטור, אבל את כל השאר (כולל הקמת הטפטפות והתקנה המזרקה) הוא עשה בעצמו. 


מותר כבר לספר שזה בעצם מה שאני רציתי מלכתחילה: ערוגה קטנה (אפילו יותר קטנה מזו) בכניסה לבית, עם מזרקה קטנה שמשמיעה קול פכפוך נעים של מים. זה לקח 3 ניסיונות (שתי גרסאות של בריכת הדגים ולבסוף הערוגה הזאת) עד שקיבלתי את מה שהתכוונתי אליו. 


 


בנוסף T כבר ירד לסדנת הצורפות שלו במרתף וחזר לייצר תכשיטים להנאתו. להלן התוצרת הראשונה שלו מאז הניתוח: צדף כסף  ובתוכה פנינה…וכן, הג'ינג'ים הם שלי קריצה


 


אני גם הספקתי לעשות V על כמה וכמה ענייני בריאות – ביקור אצל א.א.ג (ועכשיו אני מבקשת כל הזמן להחליש את הרדיו והטלוויזיה, לדבר חלש…כי ניקו לי את האזניים), ביקורת אצל הגניקולוג (הכל בסדר ברוך השם, ואני חוזרת לקחת את ה-HRT אז בתקווה שתוך כמה שבועות גם גלי החום ושאר תופעות הלוואי המעצבנות של גיל המעבר תשכחנה), ביקורת שנתית אצל רופא העור (הוא הפנה אותי לכירורג פלסטי להסרת איזו נקודה כחולה מהרקה השמאלית שאמנם קיימת אצלי עשרות שנים ללא שינוי אבל בכל זאת עלולה להוות סכנה) והדובדבן על הקצפת: עקירה כירורגית של השן שבעטיה נגרם לי הזיהום שהגיע עד לחיך…


זה האחרון היה אתמול, ואני חייבת לומר בהפתעה (ובשמחה) שהיה פחות טראומטי ממה שציפיתי. 


תוך כדי הטיפול לא סבלתי (היה לא נוח אבל לא כואב), הכאב שבעקבות הטיפול (אחרי שהפרצוף החל להתעורר) היה עמום ונסבל, ועם כמה טיפות אופטלגין הלכתי לישון וקמתי כמו חדשה הבוקר. המשך יבוא.


בנוסף – הכי חשוב – יש לי מתאמנת חדשה. היא הופנתה אלי על ידי חברה פסיכותרפיסטית, שזה לא מובן מאליו בכלל (הפרגון, הפרגון). 


היתה לנו פגישה אחת, קבענו יום ושעה קבועים פעם בשבוע….והנה הסנונית הראשונה בחזרה שלי לאמן.


עוד מעט אני הולכת לאימון שלי, והיום ערב יום הזיכרון ….וכבר עצבות החלה ליפול עלי כבכל שנה בתקופה הזאת


כמה עוד נדע מלחמה? כמה עוד נישא חרב?


לא נראה באופק שמדינתנו הולכת לכיוון האחר, של הדיבור, של ההתקרבות, של השלום….וזה עוד יותר עצוב. 

אימונים # 15 – לתת תוקף לפחד

אני בקבוצת המנטורינג,
ונ' נבחרה לאמן אותי. נ' מתוקה, צעירה בת 21. מסורה לסאטיה ולתהליך. אני גם
מתמסרת, מאפשרת לה לתרגל עלי.

אני יושבת מול נ'
וסביבנו המאמן ושאר בנות הקבוצה (אנחנו קבוצה של בנות). ואני מתחילה לדבר על
הדאגה ל-T.
שהוא לא יוצא מזה, שלא רואים את הסוף. שבכל פעם שיש איזושהי התקדמות במצבו, יש גם
התדרדרות כלשהי. ושאני מוצאת את עצמי קצת מנותקת מעצמי במצב הזה. לא ממש מתמודדת עם
זה. פתאום עולים בי פחדים – מה יהיה אם הניתוח לא הצליח, מה יהיה אם הכאבים
שהובילו לניתוח יישארו לנצח בתור הכאבים שבעקבות הניתוח? ומה יהיה אם יקרה לו
משהו? כבר יומיים ברציפות שהוא חווה מעין התעלפות: ירידה של לחץ דם או משהו. הוא
מרגיש שהוא מתעלף, הוא מתכסה זיעה קרה. מה זה? מה גורם לזה? או שפתאם בערב עולה לו
קצת החום. ואז יורד. מה זה? אני נלחצת. אני שמה לב שאני גם פוחדת על עצמי. מה יקרה אם
יקרה לו משהו ואני אאבד אותו? מה יקרה אם אשאר לבד? חוסר הוודאות הזאת – האם הוא
יחלים לגמרי? האם הוא יהיה בסדר? וגם האם אני אהיה בסדר?

נ' מקשיבה לי ונושמת.
מביטה לי בעיניים. לא מפסיקה אותי. כמעט לא משקפת אותי. מתבוננת בי, לעיתים ראשה
מוטה ימינה ולעיתים שמאלה. לרגע עולה בי תחושה שאני תחת מעקב. והתחושה חולפת. עולה בי מחשבה "תשקפי אותי,
תשאלי משהו" אבל אני בוחרת לא לומר כלום. אז אני ממשיכה לעבוד. לבד. עולה בי בכי –
ואני נושמת לתוכו.

היא לא שואלת מה קורה
לי בגוף, אבל עולה לי זיכרון. אני בת 23 ובתי בת 3 חודשים ו-T
 גוייס למלחמת לבנון הראשונה. אני לבד בבית עם
תינוקת וכלבה. אני לא שומעת מ-T  במהלך כל המלחמה. אני
מסרבת לצאת מהבית בתקווה לשמוע ממנו ובחשש לשמוע עליו. הרדיו דלוק 24 שעות ביממה
כי מוסרים ד"שים ברדיו ואולי אשמע אותו. שנתי טרופה. אני ממשיכה בשיגרה של
אמא לתינוקת בת 3 חודשים. הנקה כל כמה שעות. ירידה עם הכלבה. מסרבת ללכת לאמא שלי
או לאמא שלו. רוצה בבית. לכאן הוא יחזור, אם יחזור. לכאן יגיעו להודיע, אם יגיעו.

נ' שואלת אותי מה אני
רואה. אני רואה אותה אבל אני מבינה שהיא חושבת שאני רואה משהו מעבר אליה, שאני
בוהה. אני מתארת לה את חדר השינה שלנו אז. בגיל 23. את הרדיו. את התינוקת. את
הכלבה. נ' ממשיכה להקשיב, לשתוק, להביט לי בעיניים, לנשום.

וגם אני נושמת. ופתאום
אני שומעת את קולה של אמא שלי אומרת שהכל יהיה בסדר. הכל יהיה בסדר. ועולה לי עוד
זיכרון. קדום יותר. מלחמת ששת הימים. מה יש לי עם מלחמות היום? אנחנו בקרית יובל,
ירושלים. אבא מגוייס, נלחם מול הירדנים. בדירה נשארנו אמא וסבתא, אני ואחי התינוק.
בבניין אין מקלט, והמקלט הכי קרוב – רחוק. עוד לפני המלחמה מלאנו שקי חול ועשינו
חומה בכניסה לבית. הדבקנו בדים על החלונות גם לצורך האפלה וגם למקרה שישברו. כשיש
אזעקה כל השכנים יוצאים מהדירות ויושבים יחד בחדר המדרגות. אני שומעת את שריקות הפגזים
הירדנים ואת הנפילות, מימין ומשמאל. בבניינים לידנו. אני פוחדת. אחוזת אימה. אמא
חזקה, סופר וומן. היא מחזיקה את כל הבניין. היא אומרת: לא יקרה לנו כלום. ולא יקרה
לאבא כלום. הכל יהיה בסדר. ואני יושבת מול נ' ושואלת בקול רם: איך היא יכולה לדעת
שהכל יהיה בסדר? אין לה שום דרך לדעת זאת.

והזמן של האימון נגמר.
אנחנו מחזירים את תשומת ליבנו לקבוצה, ממש שכחתי שהם שם. נ' אומרת שלא היה לה מושג
איך לסיים את האימון. אני מספרת שלפעמים רציתי לבקש ממנה שהיא תשקף אותי. שהיא
תשאל אותי על מה בעצם אנחנו מתאמנים – אבל היא לא שאלה, אז בחרתי לבד. התאמנתי על
הדאגה. ועלה בי זיכרון לא ראשוני – על מלחמת לבנון – ומתוכו עלה לי זיכרון ילדות.

והמאמן שואל אותי, לו
הייתי יכולה לפעול אז, כשהייתי ילדה, מה הייתי עושה? והדבר הראשון שעלה לי הוא לשאול את אמא :
איך את יודעת שהכל יהיה בסדר? אין לך דרך לדעת. בפוקס היה בסדר באמת. והמאמן מסביר
שבעצם אמא שלי, עם הרצון לגונן עלינו, וגם על עצמה, לא איפשרה לי לפחוד ולדאוג. לא
נתנה תוקף לכך שאני פוחדת ודואגת. פוחדת על עצמי ודואגת לאבא. ובכך מנעה ממני את
האפשרות לחוות את הפחד ואת הדאגה וללמוד לחיות אותם.

שבעצם גם ב-1982 פחדתי
על עצמי ועל T.
פחדתי על התינוקת שאולי אצטרך לגדל לבדי. דאגתי לשלומו, גם הגופני אבל גם הנפשי.
ולא היה שם מי שיאמר לי: הכל יהיה בסדר.

וגם היום אין לי. ואין
לי כנראה מספיק כלים לחיות עם הדאגה הזאת, ועם חוסר הוודאות הזה. אין לי מספיק
ביטחון בעצמי לסמוך שלא משנה מה יהיה, אתמודד עם זה.

האימון נפסק באמצע אבל
הגוף עבד, ומשהו השתחרר. למשך שארית המנטורינג הגוף שלי רעד. משהו עבד שם. למרות
חוסר ניסיונה של נ'. בזכות ההקשבה שלה. בזכות הנכונות שלי להתמסר לתהליך. ושוב –
זה לא שהפסקתי לפחד על T  ועל עצמי….זה לא שהפסקתי
לדאוג. אבל משהו השתחרר….ובהמשך אולי אדע מה וכמה…

אימונים #14 – כשהגוף בוגד

התחלתי לדבר על דיאטה
ובעצם דיברתי על היחסים שלי עם הגוף שלי. על התסכול שיש לי ממנו. על הבגידה שאני
חשה שהוא בוגד בי, וגם אני בוגדת בו – כאשר אני זוללת או מזניחה את הפעילות
הגופנית, אבל בעיקר הוא בוגד בי. כי בדרך כלל אני שומרת, ומתעמלת, ובכל זאת לא
יורדת במשקל, וכל דבר קטן שאני אוכלת מייד מתבטא בעלייה במשקל.  וזה נכון שחשוב לי לרדת במשקל בגלל הבריאות, אבל
עוד הרבה לפני הבריאות מה שמפריע לי זה איך שאני נראית. ואני שמה לב שיש בי כעס על
כך שאני מייחסת כזאת משמעות לאיך שאני נראית, אבל ככה זה. אני מתוסכלת מאיך שאני
נראית. ועוד משהו ששמתי לב אליו: מגיל צעיר מאד אני מתוסכלת מאיך שאני נראית. אבל
כשאני מסתכלת מידי פעם על תמונות מתקופות שונות (ואין לי הרבה, כזכור, כי כל
אלבומי התמונות של הורי נהרסו בשיטפון בפיצוץ צנרת) אני מבינה שנראיתי לא רע בכלל,
ולא הייתי ממש שמנה – אבל הרגשתי מאד שמנה. וגם כשהייתי 15 או 20 ק"ג פחות
ממה שאני היום. או בנערותי כשהייתי 25-30 קילו פחות ממה שאני היום, וגם אז הרגשתי
שאני "לא כמו שצריך". או "לא כמו כולם". ועולה בי עוד כעס:
למה יש אנשים שהם רזים, שיש להם בטן שטוחה או רק טיפה בולטת, רגליים רזות וארוכות
או לפחות רזות – שהירכיים שלהם לא מתחברות באיזה שהוא שלב – וזרועות רזות שאפשר
ללכת עם חולצה בלי שרוול…וציצי יותר קטן….למה יש אנשים שיכולים לאכול מה שבא
להם והם לא מייד משמינים?

ואני מדברת על זה
שמילא, לו הייתי "שמנה" אבל יציבה במשקל, כל הזמן אותו הדבר. הייתי
לומדת להתאים את הבגדים ותסרוקת וכל מה שצריך – לגוף שלי כמו שהוא. אבל לא, כל
שנה, כל שנתיים – המשקל ממשיך לטפס ולעלות. אין שום גבול עליון. אין סוף לכמה שאני
מסוגלת להשמין, ועכשיו צריך גם לחשוב על הבריאות.

ואני מדברת על זה
שלמרות שאני מתעמלת באופן סדיר, אני לא באמת מצליחה לבנות כושר כמו שהייתי רוצה,
כי לכל מקום אני סוחבת עלי עוד שני אבטיחים מיותרים (מבחינת המשקל) שמקשים עלי
ומכבידים עלי ומאטים את הקצב שלי.

ובו בזמן אני עדיין
מתביישת שאני בכלל מתעסקת עם זה. עם הגוף, עם השומן, עם המשקל, עם המראה.

וכועסת על עצמי וכועסת
על הגוף וקצת מרחמת על עצמי גם בגלל איך שאני נראית וגם בגלל שאני לא כמו כולם וגם
בגלל שאני כל הזמן עושה דיאטות ומונעת מעצמי מאכלים שאני אוהבת….והבכי עולה…

והמאמן שואל אותי איך
הנשימה …והנשימה סדירה. אין משהו שחוסם אותה. היא סדירה, היא זורמת. והוא שואל
מה אני חשה בגוף – אז אני חשה את הדמעות שמציפות את העינים והגרון, בעצם את כל
הפרצוף. כל הראש מלא בדמעות, וקצת יוצרות לחץ על העיניים ועל הסינוסים….

ואני נושמת.

ועולה זיכרון ילדות:
אני בכיתה א או ב…שיעור התעמלות. קרקע ומכשירים. כולנו יושבים בשורה לאורך הקיר,
לאורך הסולמות שמחוברים לקיר…וכל אחד בתורו קם ובא למזרון וצריך לעשות גלגול.
גלגול רגיל קדימה…וכשמגיע תורי להתגלגל, מייד אחרי הסיבוב או אפילו בתוך הסיבוב,
אני מקבלת סחרחורת איומה, הכל נהיה שחור ואפור והחדר נעלם ואני מאבדת את שיווי
המשקל – זו תחושה נוראית. מפחידה. ואחרי כמה רגעים זה נרגע.

אני לא ממש זוכרת אם
אמרתי שהיתה לי סחרחורת. לא חושבת שידעתי לומר שאבדתי שיווי משקל. כמו שאני מכירה
את הילדה שהייתי, התביישתי לומר שמשהו לא בסדר. אבל ממש לא רציתי לעשות את זה שוב.
פחדתי. שזה יקרה לי שוב. פחדתי שכולם יראו (אולי כבר ראו?) שהסתחררתי ואיבדתי את
שיווי המשקל…אבל גם לא העזתי לומר כלום כי לא רציתי שהמורה תכעס עלי. בכלל, בתור
ילדה וגם בתור מבוגרת – קשה לי מאד כשכועסים עלי. ואני תקועה בין שתי ברירות בלתי
אפשריות, כי אני ממש לא רוצה לחוות את הבלק אאוט הזה שוב, אבל שום כוח שבעולם לא
יכול לגרום לי לומר את זה…אני לא ממש זוכרת מה עשיתי בפועל. אולי אמרתי למורה
ואולי אני זוכרת שהיא אמרה שלא נורא, אחרי כמה פעמים זה יעבור. לא ממש זוכרת. די
ברור שנאלצתי להתגלגל שוב. זו היתה הפעם הראשונה, אבל יש לי זיכרונות על זה גם
בהמשך – מהקיטנה ומשיעורי התעמלות נוספים. ובשנים מאוחרות יותר כאשר כבר שחיתי –
בבריכה. עד היום נראה לי שזה קורה לי כאשר אני עושה גלגול לפנים. זה לא קורה לי
כאשר אני עושה גלגול לאחור. ויכול להיות, אני לא ממש זוכרת, שהשווצתי עם הגלגול
לאחור, כי לא כל הילדים הצליחו לעשות גלגול לאחור. אולי כדי לפצות על חוסר האונים
שלי בגלגול לפנים…אבל עלה בי תסכול גדול, למה זה קורה לי, למה אחרים יכולים
להתגלגל חופשי לפנים ורק לי יש את הסחרחורת הזאת. מה לא בסדר איתי? ולא סיפרתי על
זה לאף אחד, גם לא להורים. לאף אחד.

והמאמן אומר לי:
השתמשת ממש באותם משפטים. למה אני שמנה ואחרים רזים (למה הילדים האחרים מתגלגלים
חופשי ולי יש סחרחורת). למה הם יכולים לאכול חופשי ואני מכל דבר קטן משמינה. והכעס
הצפוי של המורה על חוסר הרצון שלי להתגלגל – הפך לכעס שלי על הגוף, מדוע הוא כפי
שהוא. והרחמים על עצמי. אחד לאחד.

והוא שואל אותי – אם
הייתי הילדה פעילה בזיכרון, אם הכל היה אפשרי מבחינתי אז– מה הייתי עושה. ואני
חושבת על זה…לולא הרגשתי חסרת אונים, מפוחדת, מבויישת…אולי הייתי אומרת למורה
שאני לא מוכנה בשום אופן להתגלגל. שזה עושה לי רע. אולי הייתי אומרת לה או לפחות
אחרי הצהריים להורי – שקורה לי משהו נורא כאשר אני מתגלגלת, ואולי היו בודקים את
זה, עוזרים לי, עושים עם זה משהו.

והוא שואל מה הייתי
אומרת היום לילדה שהייתי: וזה היה לי כבר יותר קשה. אבל מה שהצלחתי לומר זה שאני
רואה אותה, שאני רואה את מה שקורה לה, הייתי נותנת תוקף למה שעובר עליה כשהיא
מתגלגלת. שהיא לא לבד עם זה. זה באמת קורה לה. וזה באמת מפחיד. וזה הגיוני שהיא
מפחדת להתגלגל שוב. ושהיא יכולה לדבר על זה עם מישהו.

לא יודעת מה האימון
הזה שחרר – אולי איזו שכבה דקיקה ממיליוני השכבות שמועמסות על דימוי הגוף שלי. אבל
נתתי שם עבודה. ימים יגידו….

ברוך הבא לחיים שלי

פתאם אתה מרגיש דברים שאני חייה איתם כל חיי.

פתאם אתה רואה איך זה להיות אני.

התרופות מקשות על הגוף שלך, ואתה חווה לראשונה בחייך תופעות שאני חייה איתן כל חיי. 

איך זה מרגיש לך?

איך זה לא לישון לעולם לילה רצוף, להתעורר כמה פעמים, ללכת לשירותים באמצע הלילה?

איך זה מרגיש לך כשמערכת העיכול בוגדת ואתה חייב לשתות חומרים מסייעים כדי להשתחרר בשירותים?

איך זה מרגיש לעשות אהבה, והתשוקה מתגברת, וליהנות נורא אבל לא להצליח לגמור?

 

האם אתה מבין אותי יותר? האם אתה מאמין יותר? האם אתה מזדהה?

 

איך זה מרגיש – בתקופה הקצרה שאתה חייב לצערי לחוות את זה – ורק כתופעות לוואי של הכדורים – להיות אני? 

 

פסח 2015

איזה כיף לשבת בבית ביום גשום חלקית ולא לעשות דבר. 

אולי לא לעשות דבר פרט להשלמת הניקיון של המטבח אחרי האירוח של אתמול.

היו כאן the usual suspects: בתי עם חתני והנכדים, אחי עם גיסתי והאחייניות המתוקות. שולחן לעשרה.

לו היו כאן גם בני ואשתו הטרייה היינו 12. ולו היו גם להם 2 ילדים היינו 14 – וזה בדיוק הגודל של שולחן האוכל שלנו. 14. יש למה לצפות….

 

בחמישי שלפני ליל הסדר הנכדים היו אצלנו כל היום. הם היו מתוקים כרגיל אבל גם היה לא פשוט. 

נשמותק, בן השנתיים וחצי פלוס, נמצא עמוק בתוך תקופת ה-terrible twos. בודק גבולות, בוכה כמעט ללא סיבה ובוודאי ללא פרופורציות, לומד גם קצת לעשות מניפולציות….חכמוד, בן הארבע ורבע גם כן נמצא בתקופה דומה – בתי קוראת לה the fucking fours. 

נעזרנו בכל מה שלמדתי באימון : לתת תוקף לרגשות שלהם, לשקף את מה שהם אומרים/עושים/מבקשים – אבל להיות מאד ברורים לגבי מה אנחנו מסכימים ומה לא. איכשהו, זה עבד. מעניין שהניסיון שלנו כהורים פחות תופס כאן. או שאולי אנחנו לוקחים אותו כמובן מאליו. 

בכל מקרה היה קשה אבל היה כיף.

 

ביום ראשון של חול המועד הם שוב היו אצלנו כל היום. הפעם שום תופעת terrible twos או fucking fours לא צצה בכלל. תהיתי לגבי זה – איך זה ייתכן או מה תרם לזה? ואז חשבתי על זה שביום חמישי הם היו אחרי שבוע של גן, עם המתחים והלחצים שצברו כל השבוע, עם העלבונות הקטנים שהם סופגים ובולעים כל יום…עם התסכולים – אלוהים יודע מה באמת עובר עליהם בכל דקה של כל יום. 

ואילו ביום ראשון הם כבר היו אחרי חמישי (איתנו) ששי-שבת (עם ההורים ועם המשפחה המורחבת) – וכנראה כבר נטולי לחצים ותסכולים. החופש עושה להם טוב. נדמה לי שביום ראשון היה לנו בילוי עם הנכדים הכי כיף שהיה אי פעם, וזה אומר הרבה.

 

בליל הסדר היינו אצל המחותנת שלנו, אמו של חתני. בנוסף אלינו היו שם כמובן גם בתי עם חתני והנכדים, אחיותיו עם בני זוגן (והגדולה גם עם שני ילדיה בגילאים דומים לנכדיי), דודתו של חתני עם 3 ילדיה הבוגרים, דודו הגרוש של חתני (בלי הבן שלו, שהיה עם אמו) וסבתו של חתני. והיה כיף אמיתי. קריאת ההגדה גם בוצעה במלואה (לפני ואחרי הארוחה) וגם היתה מצחיקה וכיפית, עם שירים באמצע ובסוף (כולל "ויהי בחצי הלילה", "ואמרתם זבח פסח" וכמובן "אחד מי יודע" וגם "חד גדיא" ) ואוכל טעים ביותר (בלי גפילע ובלי קניידלך – בישול בוכרי במיטבו). הקטנטנים שיתפו פעולה עם הקושיות ועם האפיקומן ועם הגביע לאליהו הנביא…ונשארו ערים וערניים ובמצב רוח נהדר עד הסוף (נשמותק נרדם באיזשהו שלב אבל חכמוד ושני בני דודיהם החזיקו מעמד). לא שמנו לב איך הזמן עבר – פרט לכך ש-T התחיל להרגיש פחות ופחות טוב (מה שקורה לו בד"כ בערבים מאז הניתוח) ואנחנו הלכנו הביתה ראשונים – אבל זה כבר היה עשרה לחצות הלילה. לא רע. 

 

ביום שני נסענו לצפת למחותנים השניים – הוריה של כלתי – והבאנו להם את אלבום החתונה (יצא מקסים) וכמובן מתנה לחג. אכלנו איתם צהריים ופטפטנו וצחקנו והיה ממש נחמד. אמנם נסענו (בפקקים של חול המועד) יותר שעות ממה שבילינו אצלם, אבל היה שווה. 

 

בשלישי בערב הוזמנו לארוחת ערב אצל חברינו א' וא' – ארוחת פשוטה של שקשוקה וסלט….והיה כיף גדול פשוט לבלות ביחד. 

 

ברביעי היה לי אימון ומייד אחריו את קבוצת המנטורינג. היה ממש טוב, גם באימון ובגם במנטורינג. 

היה לי קצת אינטנסיבי כי גם בקבוצה "התנודבתי" להתאמן (מישהי מהקבוצה "התנודבה" לאמן) – כך שבעצם התאמנתי פעמיים רצוף באותו יום. לא פשוט. אולי אכתוב על האימונים בנפרד. 

 

אתמול כאמור המשפחה היתה אצלנו לארוחת ערב חג – הכנו אותה ביחד והיה כיף גדול עם כולם, וגם הצלחנו לדבר עם בני בסקייפ. עכשיו הגוף קצת מפורק (עבודה במטבח – גם הבישול וגם הניקיונות שאחריו – קשים לי, בעיקר עם הגב – אבל זה שווה את הכיף של לארח את כולם כאן). 

 

קראתי את בלוגיי האהובים, עשיתי את התקציב להחודש….נראה לי שאני מוכנה כבר לאכול צהריים ולרבוץ עם ספר או עם סדרה בטלוויזיה…..

 

חג שמח

 

הכי טוב שיש…

זה שם של סרט, עם ג'ק ניקולסון האגדי…וחשבתי עליו הבוקר דווקא בהקשר הרפואי הנצחי של T. 


למי שראה את הסרט, לגיבור (הדמות של ניקולסון) היה O.C.D חריף, שבין היתר גרם לו להיקשר למלצרית ספציפית במסעדה ספציפית (ובטח גם מנה ספציפית, לא ממש זוכרת). כשהמלצרית נעדרה מהעבודה עקב מחלתו של בנה, שלח אליה ניקולסון רופא פרטי כדי שיעזור לבנה להחלים – רק כדי שהיא תוכל לחזור לעבודתה ולשרת אותו. המלצרית היתה אישה קשת יום, חד הורית שגרה עם אמה והילד החולה, והטיפול שהילד זכה לו בבתי החולים הציבוריים היה מתחת לכל ביקורת. הרופא הפרטי שניקולסון שלח אליו חולל מפנה חד במצבו של הילד, ואני זוכרת בערך משפט אחד שהרופא אמר למלצרית/אמו של הילד לאחר הבדיקה הראשונה: "לכל הפחות בנך יתחיל עכשיו להרגיש הרבה יותר טוב".


זאת התחושה שיש לי השבוע, לאחר ש-T ביקר אצל רופא מומחה לכאב פרטי (ביקור ראשון 1000 ש"ח, כל ביקור נוסף 500 ש"ח). 


בנוסף לבדיקה המקיפה (גם התשאולית וגם הפיסית) שהוא ביצע (היינו אצלו כמעט שעה וחצי!) הוא גם הסביר את סוגי הכאבים השונים, את הסכנות שבכאב מתמשך שלא מטופל (יש לו גם השפעה שלילית על הגוף כי הגוף "מפצה" בתנועות ובתנוחות ובכך בעצם מנציח את מעגל הכאב, וגם כי הוא הופך את הכאב לכרוני הרבה אחרי שהסיבה המקורית לכאב כבר נעלמה). הוא גם הסביר באופן מקיף אודות הכדורים ש-T מקבל – מדוע המינונים שהוא קיבל לא רלוונטיים ומדוע הם אינם משפיעים כמו שצריך.


לאחר מכן הוא הסביר לגבי הזריקה שניתנת במרפאות הכאב – בעצם מוצאים את הסיב של העצב שמוליך את הכאב לשריר, ומנטרלים רק אותו. משאירים כמובן את הסיבים של העצב שאחראים על פעולת השריר, מנטרלים רק את הכאב. הפתרון הזה הוא זמני אבל אם הוא פועל, ויש צורך בכך, ניתן לעשות את אותו הדבר בעזרת גלי רדיו – המשפיעים לטווח ארוך יותר. 


הכי חשוב, הוא אמר – זה להפסיק את הכאב, גם כדי לאפשר התקדמות טובה יותר בפיסיותרפיה, וגם כדי לשבור את מעגל הכאב, שעלול לגרום לכאב להפוך לכרוני בלי קשר לבעייה הגופנית. 


אז בעוד שבועיים יש ל-T עוד תור אצלו, כדי לראות כיצד עבד השינוי במינונים, וכדי להחליט האם לקבוע תור לקבלת הזריקה, שצריכה להתבצע תוך הדמייה – כדי לראות בדיוק לאן יש להזריק. 


אתמול בערב T כבר לקח את התרופות במינון הנדרש (הבוקר יש לו תור אצל רופא המשפחה כדי לקבל מרשם לתרופה החדשה ומרשמים נוספים לתרופות הקיימות במינון החדש) והוא ישן רצוף עד 5:30 בבוקר, בפעם הראשונה מאז הניתוח (שהיה בדיוק לפני 8 שבועות!). 


אז אנחנו הרבה יותר אופטימיים, שמחים שבחרנו ללכת באופן פרטי למומחה כאב, נתעקש כמובן לקבל החזר מלא מקופת החולים (יש לנו אפשרות ליועץ פרטי 3 פעמים בשנה, ובכל מקרה זה מחליף את הצורך בהתחייבות למרפאת כאב)!


אז כמו שהרופא בסרט אמר: לכל הפחות כנראה ש-T יתחיל להרגיש עכשיו הרבה יותר טוב!