ארכיון חודשי: מאי 2015

מי פנוי באלנבי?

לקבוצת המאמנים (בוגרי הקורס שלי) יש קבוצת whatsapp, שבה אנחנו מתקשרים אלה עם אלה בכל נושא אפשרי. 


תמיד יש את ה"יום הולדת שמח" למי שזה תורו באותו היום או "חג שמח" לכולם כשזה רלוונטי…


כשנולד למישהו ילד או כשמישהו פשוט מרגיש חייב לשתף איזה קישור להרצאה מעניינת או שיר שנגע לליבו…


אבל הקבוצה נועדה ואכן משמשת בעיקר לתיאומים –


מי שצריך שיחת  clearway (הכנה ל….) לעצמו או למישהו אחר מחפש מתנדבים (או בתשלום). 


מי שרוצה להפנות מתאמנים ורוצה לדעת מי מאמן באזור מסוים או בתעריף מסוים. 


מההתחלה זה הזכיר לי תחנת מוניות, בלי הסדרן כמובן. נהגי המוניות פונים ומפנים אלה לאלה. 


זה נחמד.


יש בזה באמת תחושה של קהילה, כזו שתורמת, שנעזרת, שמעורבת בחיים של חבריה. 


 


בדרך כלל כשיש פניות מהסוג "מי מאמן בדרום תל אביב בתעריף 60 ש"ח?" אז יש תשובות כמובן בסגנון של 
"אני מאמן ביפו  ב-60" שמציעים את עצמם


או "מוישה זוכר מאמן בפלורנטין , לא בטוח מה התעריף שלו" שמציעים את אחד החבר'ה (נדיבות בפני עצמה).


אבל יש גם תמיד תשובות מסוג "אני מאמנת בצפון הישן של תל אביב ב-100 " או "אני מאמן ברמת אפעל" בלי ציון תעריף…


ואני לא כל כך מתייחסת  כי זה לא רלוונטי אלי אבל אם מישהו ביקש ספציפית דרום תל אביב ב-60 פתאם עולה בי השאלה


למה את/ה מרגיש/ה צורך להציע גם את עצמך במקום אחר או בתעריף אחר? במיוחד אם מישהו כבר הציע את עצמו? 


 


ואז אתמול מישהי שאלה "מי מאמן בקרבת מקום לקיבוץ המעפיל (או בכלל שמע על המקום הזה לפני שציינתי אותו עכשיו…)?" 


ומישהי מייד כתבה שהמעפיל נמצא בעמק חפר בין חדרה לנתניה…


 


אחד החבר'ה כתב מייד שהוא מאמן בכפר ויתקין. כן, בהחלט עמק חפר, בהחלט עונה על הקריטריון. 


אני הסתכלתי על המפה והבנתי איפה יושב קיבוץ המעפיל ומייד כתבתי שמות של שתי מאמנות אחת מבארותיים ואחת מכרכור, שלדעתי גם קרובות.


עוד מישהי כתבה את שמה של מאמנת מחופית. סבבה.


ואז מישהי שגרה ביישוב לידי הציעה את עצמה. 


אז נכון – אנחנו באזור השרון – זה לא רחוק נורא מהמעפיל, אבל יחסית לאחרים שצוינו כאן אנחנו רחוקות יותר. גיאוגרפית אולי לא נורא אבל כשיש פקקים? 


ואז קפצה לי המחשבה – למה באמת לא הצעתי את עצמי? בשעה בלי פקקים זו נסיעה של 25 דקות. סביר? לגמרי.


ואני תוהה – האם מתוך פרגון אמיתי לחבריי שגרים קרוב יותר? או מתוך חשש לקחת מתאמנים נוספים?


עד כמה אני באמת סגורה על עצמי שאני מאמנת וזהו?


מצד אחד אני מרגישה טוב עם המתאמנת החדשה שלי (כבר 6 פגישות, מחר השביעית) – מצד שני עוד לא עשיתי שום דבר פעיל כדי לקבל עוד מתאמנים (למרות  שכן נעניתי לפנייה להתנדבות לאימון במסגרת "גדולים מהחיים" – טרם פנו אלי). 


האם אני לא מספיק "רעבה"?


האם אני עדיין חוששת?


האם אני סתם מתעצלת? 


מה נסגר? 


 

בגמילה

T בתהליך גמילה ממשככי הכאבים והסבל בלתי ניתן לתיאור.

לילות בלי שינה, גלי חום והזעה, דקירות בכל הגוף, הבטן מתהפכת ובנוסף לכל הצרות גם כאבים שונים ביד ובכתף שהוא טוען שהם כאבי פאנטום ולא באמת נובעים מהמצב האמיתי. אלה הכדורים ש"רוצים" לגרום לו לחזור לקחת אותם.

איזה סיוט.

הוא התחיל עם גמילה מהליריקה, בהדרגה כך שבכל כמה ימים הוריד 25 מ"ג מהמינון עד שבסופו של תהליך הפסיק עם זה בכלל.

זה היה קשה ולא נעים אבל איכשהו נסבל.

בשלושת הימים האחרונים הוא בגמילה מהטראמאדקס וזה סיוט בלתי יתואר. בעצם מאז יום ראשון הוא לא ישן, הוא עצבני, הוא סובל….

היום הוא סוף סוף הסכים שנכתוב מייל למומחה הכאב (שהדריך אותו כיצד להיגמל) בשאלה אם יש דרך להקל על הסימפטומים – לפחות בלילה כדי שיוכל לישון. לא מספיק שהוא לא ישן חודשיים אחרי הניתוח, גם עכשיו זה צריך לחזור על עצמו?????

נראה אם ומתי יענה.

 

בינתיים T גיבור אמיתי ובמשך היום מתפקד כרגיל, עובד בגינה, מתקדם יפה בצורפות (מכין תכשיטים מדהימים, אולי בקרוב פוסט צילומים), מתעסק עם ה-KODI (למי שלא מכיר – תוכנת מחשב שמאפשרת צפייה בסרטים, סדרות וכו ) וכמובן מתעקש להמשיך לבשל. 

 

את סוף השבוע של החג דווקא בילינו יחסית בנעימים (בהתחשב בכל הסבל הזה) – ששי בערב כל המשפחה (כולל של אחי) היתה כאן – וגם כיוון שזה לא היה ערב חג וגם כי המשפחה שלנו (בעיקר אחי וחתני) קרניבורים שלא מתים על חלבי – היו סטייקים והמבורגרים (וכמובן מלא סלטים, תוספות ) ורק לקינוח עוגת גבינה עם שוקולד לבן. כבר מציינת בהזדמנות זו שמיום ראשון אני בדיאטה!!!!! די, מספיק עם השחיתות!!!

חכמוד לא הרגיש כל כך טוב (בחילות…קצת חום) אבל למרות זאת הצליח קצת ליהנות והיה ממש כיף.

אגב כשהם יצאו לכיוון האוטו ליווינו אותם וחתני ראה חשופית על הארץ, והפנה אליה את תשומת לבם של הילדים. הם כמובן ידעו לומר שחשופית היא חילזון ללא בית וכו ואז חתני אמר "נראה לכם שאפשר לאכול את זה?" וכולם אמרו איכס ויאק וכו ואז חכמוד אמר כלאחר יד: "הצרפתיים אוכלים את זה". עם דגש על ה"יים" במלה צרפתיים. מי אמר גאון של סבתא? 

 

בחג עצמו הלכנו לחדר כושר ולביקור הדו-שבועי אצל הדוד של T (שתמיד כל כך אסיר תודה על כל ביקור ועל כל טלפון) ושאר היום בילינו בשקט בבית.

בראשון בערב היו לנו כרטיסים להופעה של פורטיסחרוף באמפי פארק לייב בראשון – היתה הופעה מעולה, ושוב – למרות ש-T לא ממש הרגיש טוב, הצלחנו ליהנות ממנה מאד. הבעייה כמובן היתה ביציאה משם – שעה עמדנו (עמדנו ודוממנו מנוע!) בפקק ממש מחוץ לאצטדיון – בלי סיבה נראית לעין. התקשרנו לגלגלצ לנסות להבין מה בדיוק הולך שם וגם הם לא ידעו לומר. התקשרנו למשטרה וגם הם היו חסרי אונים. השוטרים במקום שנועדו לסייע ולהכווין את התנועה עמדו באוזלת יד – זה היה ממש מגוחך.

אחרי שעה פתאם הגיע אחד מהשוטרים, הורה לנו להסתובב אחורה ואז גילינו דרך חלופית לצאת משם. ראשון לציון היתה פקוקה לגמרי אבל הצלחנו לעקוף איכשהו ולנסוע דרך איילון – ומרגע זה תוך קצת יותר מחצי שעה היינו בבית. מטורף. T כבר היה גמור, וכאמור לא ישן כל אותו לילה וגם הלילה לא. אבל לפחות היתה הופעה טובה…….

אימונים #17 – כשלא מאמינים לי אני מתכווצת

בשבוע שעבר היה לי קטע עם T, משהו קטן וזניח אבל שמתי לב אליו כי הגבתי בלי שום פרופורציה. כאשר אין פרופורציה בין מה שקרה לבין התגובה, שווה להתבונן על מה שקרה, כי זה תמיד קשור לאיזה מנגנון או דפוס ולאו דווקא לאדם שמולו זה קרה או לסיטואציה שבה זה קרה.

מה שקרה הוא שקמנו בבוקר אחד בלי תכניות מיוחדות (לא שהיה ידוע לי על תכניות כלשהן). אני עוד הייתי בשלב של הקפה הראשון ו-T עבד קצת בגינה, ואז הגיע ע'. לא ידעתי שהוא אמור להגיע אבל שמחתי לקראתו כרגיל, והוא הצטרף אל T בגינה, ואני הלכתי…כנראה לשירותים. 

כשיצאתי הם לא היו. וגם הרכב של T לא היה. 

כאמור לא ידעתי על תכניות כלשהם, אבל באותו רגע זה לא ממש הטריד אותי. כלומר – אני כן אוהבת לדעת מה הלו"ז של T במהלך היום ואני תמיד מיידעת אותו בלו"ז שלי – ובמיוחד מעדכנת אותו אם משהו משתנה. אבל באותו הרגע זה לא היה עניין. עדיין לא. 

הרמתי אליו טלפון לשאול איפה הוא. התברר שהם נסעו יחד לפגוש חבר של ע' כדי להתייעץ איתו לגבי עסק חדש שהם חושבים להקים. 

"אה, לא ידעתי שזה מה שתכננת היום" אמרתי לו, ואז הוא אמר "בטח שידעת, אמרתי לך, אנחנו מדברים על זה כבר שבוע" ואז קפץ לי הפיוז.

זה קורה הרבה, ה"אבל אמרתי לך" ולפעמים זה מלווה ב"את לא מקשיבה" או "את לא זוכרת". ואני יודעת בוודאות שהוא לא אמר לי. אולי הוא אמר ל-ע' (זה מאד הגיוני – הוא אומר ל-ע' וחושב שהוא אמר לי, ולהיפך). ומשהו ב"אבל אמרתי לך" או "את כן יודעת, פשוט שכחת" מקפיץ אותי.

מה אני שומעת כשהוא אומר את זה? אני שומעת "את דפוקה, משהו לא בסדר איתך". אני לפעמים שומעת "את לא מקשיבה כשאני מספר לך דברים". אבל בעיקר אני שומעת "את משקרת, את כן יודעת". זה לא מה שהוא אומר, אבל זה מה שאני שומעת.

אגב – אם קורה משהו כזה והוא אומר "אופס, שכחתי להגיד לך" אז שום דבר לא קורה. הכל בסדר. 

והמאמן שלי מבקש ממני לתאר לו מה קורה לי בגוף כאשר אני משחזרת את השיחה הזאת, את רגע ההתעצבנות. התחושה שלא מאמינים לי. וישר עולות לי דמעות לעיניים והן שורפות. אבל מייד אני זזה מהתחושה הזאת, לא מסוגלת כנראה לשהות בה. אבל אז השרירים של הרגליים מתכווצים. והוא מבקש ממני להתרכז בתחושה הזאת של הרגליים ולשים לב לנשימה שלי. 

ולראות איזה זיכרון עולה. 

ובהתחלה לא עולה זיכרון. רק תחושה חזקה של ידיעה שמי שלא מאמין לי זאת אמא שלי. ולא עולה זיכרון ואני שוהה בתוך התחושה ומרוקנת את המוח…ובכל זאת קופצות מחשבות, ועולה לי שיר שכתבתי על זה בגיל 14 או 15….על זה שאמא שלי לא מאמינה לי, ושבאמת אני משקרת לה. ולא אמרתי את זה למאמן, ומרוקנת את המחשבות וממשיכה להתרכז בתחושה הפיסית. ואז עולה סצינה מגיל 13 שלדעתי כבר עלתה באימון בעבר בהקשר אחר.

זה קורה הרבה – שעולה אותו זיכרון. לי זה עוד לא כל כך קרה אבל אני יודעת שזה קורה.

בסצינה אני בת 13 ועדיין בארה"ב, חברה של ק', מערכת יחסים בעייתית למדי – ילדה מבית כנראה בעייתי (לא הייתי אצלה ולא הכרתי את הוריה אבל ברור לי שזה היה בית בעייתי) שהתקרבתי אליה מאד ואפילו חשבתי שאני מאוהבת בה, אהבה לסבית. וק' אהבה מאד לספר לי סיפורים שזעזעו אותי עד עמקי נשמתי. איני יודעת עד היום אילו מהסיפורים היו אמת ואילו בדיה. באחד הסיפורים היא קיימה יחסי מין עם ילד אחר כבר בגיל 9 או 10. בסיפור אחר היא ניסתה להתאבד עם סכין. ועכשיו, בזיכרון שעלה, ק' סיפרה לי שהיא עישנה סמים. אני הייתי מאד מאד מודעת לסכנת הסמים – לימדו אותנו על סמים והתמכרות בבית הספר וגם הגיעו מכורים לשעבר לדבר איתנו בכיתה. דאגתי מאד ל-ק' והסתובבתי די מצוברחת אחרי ששמעתי את הסיפור הזה, ואמא שלי קלטה אותי כמובן והתחילה לחקור אותי מה עובר עלי. לא רציתי לומר כמובן אבל בסופו של דבר היא הצליחה לחלוב את זה ממני ופלטתי "ק' לוקחת סמים". באותו רגע אמא שלי התפרצה, בזעם, בדאגה, בלחץ אטומי – אמרה שהיא שמה סוף לחברות ביננו, שאסור לי להתראות איתה עוד, שהיא תלך למחר ליועצת בבית הספר לדווח על כך….ואני נבהלתי נורא. רציתי לקחת את דברי בחזרה. לעשות כאילו הם לא נאמרו מעולם. ואי אפשר היה. אבוד. מילותיי יצאו ממני ועכשיו הם אצל אמא שלי ואין דרך לבטל זאת. התחננתי שהיא לא תלך ליועצת. לא רציתי שק' תסתבך. ניסיתי לומר שהמצאתי את זה, שסתם אמרתי. זה לא הלך כמובן. מאותו הרגע ועד שחזרנו ארצה באותו קיץ, אמא שלי הסיעה אותי בכל יום לבית הספר ובחזרה, על מנת לוודא שאני לא מתראה עם ק' (לפחות לא מחוץ למסגרת הלימודים). 

והמאמן שלי ישר רואה הקשר (אחד מני רבים) – כלומר, אמא שלך וידאה שהיא יודעת כל יום מתי את מגיעה לבית הספר ומתי את חוזרת ממנו. אז בין היתר הילדה שהיית הסיקה שאם היא תוודא שיודעים בכל רגע היכן היא ומתי היא תחזור, לא יבואו אליה בטענות ולא תצוץ בעייה של חוסר אמון. 

תכל'ס נכון. זה המנגנון שלי. למנוע מצב של חוסר אמון, אני מראש מיידעת. על כל צעד. וזה יותר מזה – לפעמים כאשר אני בדרך הביתה אני מוצאת את עצמי רוצה להתקשר ולומר שאני בדרך הביתה, ואז שואלת את עצמי בשביל מה, הרי הוא יודע שאני אמורה להגיע עוד מעט וזה גם לא מטריד אותו ובכלל – כאשר אגיע הוא יידע שהגעתי. ובכל זאת לפעמים אני מתקשרת מהדרך…..

הקשר אחר הוא כמובן הצורך שלי לדעת מה הלו"ז שלו. אז כאן אני מה? אני הופכת לאמא שלי? הרי אם יש דבר אחד שאני יכולה בוודאות לומר על T הוא: אין לו יכולת או רצון לשקר או להסתיר. הוא ישר כמו סרגל, ישר מדי יש אומרים – כל אחד יודע בדיוק מה הוא מרגיש כלפיו, הוא לא יודע להעמיד פנים. אז לא – כאן בעצם זה יותר ה"אמרתי לך, את לא הקשבת" או "את לא זוכרת". התגובה שגורמת לי להרגיש שמשהו לא בסדר איתי. בעצם כמו שאני דאגתי לחברה שלי ק', סיפרתי לאמא שלי שהיא אמרה לי שהיא לוקחת סמים, והתגובה של אמא שלי היתה להתפרץ עלי. לבוא בטענות אלי. מתוך דאגה ואהבה כמובן – אבל בדרך שהבהילה את הילדה בת ה-13 וגרמה לה להתכווץ. גרמה לה לשתוק. גרמה לה לחשוב 100 פעם (מאז ועד היום) לפני שהיא פותחת את הפה לספר משהו. הפחד מפני התגובה הזאת. ההתפרצות המבהילה. ההגבלות שמגיעות בעקבותיה…

וכאן המאמן שלי שואל אותי – לו הילדה היתה יכולה להיות פעילה – לו יכלה להגיד הכל, לו היה לה החופש לעשות הכל – ברגע הזה של ההתפרצות של האמא. מה היתה עושה? מה היתה אומרת? ופתאם מצאתי את עצמי מדברת ישירות אל אמא שלי, ובוכה, ואומרת לה "למה את מתפרצת עלי? אני זקוקה לאוזן קשבת, אני זקוקה לחיבוק בסך הכל. חברה שלי ממלאה את הראש שלי בדאגות ובחרדות, וייתכן מאד שהכל מצוץ מהאצבע, וייתכן שלא – אני צריכה שתתני לי לדבר. שתתני לי להביע את הפחדים שלי. לו נתת לי צ'אנס הייתי מספרת לך שנראה לי שלא טוב ל-ק' בבית, מרביצים לה או מתעללים בה נפשית…אולי היא באמת עישנה משהו ואולי סתם רצתה את תשומת לבי. והאמת היא שאם לא היית מייד נכנסת ללחץ ומתפרצת עלי, אולי יחד היינו מגיעות למסקנה שכן כדאי ללכת ליועצת, אבל לספר לה את כל התמונה – ולהזהיר שאולי מסוכן ל-ק' בבית ואולי יש דרכים עקיפות לברר אם היא לוקחת סמים, כי אם יקראו להורים שלה ויאשימו אותה ייתכן שהם יפגעו בה. כי היא סיפרה לי עוד כל מיני סיפורים לפני כן – שהיא ניסתה להתאבד לפני כמה שנים, שכבר בגיל 9 או 10 היא שכבה עם נער…ואין לי דרך לדעת אם כל זה נכון או סתם צורך בתשומת לב. אבל אולי היא באמת זקוקה לעזרה…אבל את – אמא – לא מקשיבה לי בכלל. שמעת משהו שהלחיץ אותך ומרגע זה את אוטמת את עצמך ורק מגיבה. מגבילה את התנועות שלי, מנסה לנתק את החברה מחיי – סוגרת בפני את הדבר היחיד שאני כן זקוקה לו – הקשבה והכלה. לא שיפוט, לא פתרון ובוודאי לא עונש" 

אז אני מתארת לעצמי שאפשר למצוא הרבה הקשרים בין הסיטואציה לבין הזיכרון, ועליתי על אחוז קטן מהם. אבל הקטע האחרון – הילדה הפעילה שפונה בפעם הראשונה לאמא שלה בצורה כל כך ברורה וישירה ואומרת – זה מה שאני זקוקה ממך אמא. זו היתה פריצת דרך עבורי. זה מה שהיה חסר לי בילדות וזה מה שמנהל אותי עד היום. התחושה שאני לא יכולה לומר הכל ולזכות בהקשבה נטו, בהכלה, בקבלה. תמיד תהיה תגובה, תמיד התגובה תפגע בי. אז עדיף לא להגיד…..ובמקרה זה עלה עכשיו – בתגובה שלי ל"אבל כן סיפרתי לך" של T, לא יודעת אם יש קשר ישיר. הקשר הוא שאני מרגישה שאומרים לי "את משקרת". זה מכווץ אותי. זה מקטין אותי. זה מגביל אותי. 

ילדים וילדים של ילדים

בתי התקשרה הבוקר במצב רוח מדוכדך וסיפרה על השיחה שהיתה להם עם הגננת של חכמוד אמש. 

חכמוד בטרום חובה (תיכף מסיים) כי הוא יליד 31/12. בפועל הוא הכי קטן בגן גם בגיל וגם בגודל. הוא ממש קטן (גם יחסית לגילו). הוא חכם בטירוף וגם מתבטא בצורה מאד חכמה ובוגרת, אבל עדיין יחסית לשאר ילדי הגן הוא צעיר מדי. היה לו מזל, אמרה הגננת, שהוא מצא שניים שלושה חברים לשחק איתם השנה, כי רוב הילדים בכלל לא בכיוון שלו. 

המוטוריקה העדינה שלו אינה ברמה של טרום חובה, אמרה הגננת. כישורי הציור והגזירה שלו לא מתקרבים לנדרש ברמה הזאת. הוא נמנע ככל שהוא יכול מעבודות יצירה, ומבלה את רוב זמנו בבנייה בקוביות (אגב – הוא אלוף בבנייה, מה רע בזה בדיוק?). 

בריכוז (או איך שקוראים לזה היום) הוא מקשיב ומשתתף בערנות ובחוכמה רבה, וחוץ מזה הוא מקסים וחכם – אבל לא מתאים לגילאים של ילדי הכיתה שלו. טרום חובה גדול עליו. 

אז מה עושים עכשיו? 

כאשר הוא היה בגן פרטי, בתי היתה תחת הרושם שהילדים צעירים מדי בשבילו. שאין לו עם מי לדבר ושאין מי שיאתגר אותו. עכשיו זה הפוך. ילידי דצמבר ינואר יוצאים דפוקים כנראה.

הקשבתי לה. מה יכולתי לומר? סיפרתי לה שגם אני "הושארתי" שנה בגן (אמנם בחובה, לא נראה לי שבכלל היה אז טרום חובה, בשנות הששים) למרות שכבר ידעתי לקרוא והייתי מאד מפותחת שכלית, כי חברתית הייתי קטנה וחסרת ביטחון (ילידת ינואר). השנה הנוספת בגן חובה עשתה לי רק טוב. 

היא מתלבטת. היא עצובה. היא דואגת לחכמוד – שאולי לעולם לא תימצא המסגרת שתתאים לו בדיוק.

אבל – אמרתי לה – היה לו כיף ללכת לגן? כן – היא אומרת. והוא במצב רוח טוב כשהוא חוזר מהגן. והוא מצא דרכים להתמודד עם כל הקשיים. טוב, גאון של סבתא כן או לא? החיים הם התמודדות – גם לילד בן ארבע. אבל היא צודקת שלפחות בגילאי הגן ההתמודדות אמורה להיות פשוטה יותר, הוא לא אמור להצטרך להתאמץ כל כך…

עכשיו היא חושבת לרשום אותו לגן אחר – שוב טרום חובה – לשנה הבאה. ויהיה צורך באישור מיוחד לכך, מהגננת, מהפסיכולוגית החינוכית…וצריך למצוא גן…לבי איתה. עם בתי הדואגת לבנה בכורה.

ואז באותה הנשימה היא שואלת אם אנחנו יכולים (שוב) לממן לה את הטיפול הפסיכולוגי (שלה). בעבר סייענו לה בכך בתקופת הלימודים. היום היא בהתמחות – לא משכורת בשמיים אבל זו עבודה, ובעלה עובד. הם מקבלים כסף כל שנה מהורי. T ואני, לעומת זאת, לא עובדים. העסק של "הבית החכם" לא התרומם בשנה האחרונה והוא סוגר אותו עכשיו בקושי מאוזן. האימון שלי בכלל לא בכיוון של להרוויח כסף ואני משלמת על האימון והמנטורינג של עצמי. יש לנו הכנסה פאסיבית לא רעה שבדרך כלל מספיקה בדיוק כל חודש. לא מעבר לזה. משהו צורם לי כשהיא מבקשת משהו כזה היום. 

אני נושמת. 

השנה הם ערכו ומתכננים עוד שיפוצים בדירה. הם נוסעים לחו"ל עם חברים בקיץ. כל זה כנראה מהכסף שהורי שלחו להם, כי מהשוטף אני יודעת בוודאות שלא נשאר כלום, ואף הנטייה היא למינוס כל חודש. אז איפה סדרי העדיפות? מדוע לא נכנס הטיפול לתקציב השוטף? הרי היא פסיכולוגית, זה ידוע שהיא חייבת להיות כל הזמן בטיפול….לא ברור לי. 

אני לא נכנסת איתה לזה. שוחחתי על הנושא עם T והחלטנו שבינתיים נעתר ונבוא לקראתה בחצי הדרך. ניתן לה מחצית מהסכום שהיא ביקשה. במשך חצי שנה. ואז נבדוק אם אפשר לתת יותר או אם אפשר להפסיק (היא אמורה להתחיל לטפל באופן פרטי בקליניקה כבר תוך חצי שנה…).

אני אוהבת לעזור לילדים – אבל גם חשוב לי שהם יידעו איך להתנהל עם כספים. משהו לא ברור לי בקטע הזה……

 

ואז T פתאם שואל אותי "ועד מתי את ממשיכה להתאמן?" וזה מרגיש לי כמו בוקס בבטן. מה זאת אומרת? עד מתי? עד שאחליט שמספיק. כרגע זה עושה לי טוב…..

טרנספורמציה…it creeps up on you

ובתרגום חופשי – לא שמים לב שמתרחשת טרנספורמציה. היא הדרגתית, היא עדינה (המילה הנכונה היא subtle, כמעט בלתי מורגשת) והכי חשוב – קשה לזכור איך היית קודם. ולכן אנשים רבים לא מודעים לכך שהם עברו טרנספורמציה. זה לא שינוי….ממצב X למצב Y. זה תהליך….

אחד הדברים הראשונים שהמורה שלי אמרה לנו בתחילת קורס מאמנים (בעצם לא, כבר בקורס הראשון : "נקודת מפנה") הוא להמנע מלרכל. להמנע מריכולים, ולנסות לא לשתף פעולה כאשר מישהו אחר מרכל איתנו על מישהו שלישי. 

ולחלקנו היה מאד קשה עם זה – הרי על מה נדבר עם חברינו ובני זוגינו ומשפחתנו אם נמנע מלרכל? 

אז היא דייקה בהגדרה שלה של מה זה לרכל ומה זה לדבר על מישהו בלי לרכל – היא אמרה שאם הבן אדם שמדברים עליו יוצא קטן – זו רכילות. ואם הוא יוצא גדול – אז לא. 

די פשוט בעצם. 

ביום חמישי הייתי ביום הולדת 50 של חברה טובה, ואתמול הייתי (לא עלינו) בלווייה. ובמפגש הזה עם חברים וחברות פתאם הרגשתי פיסית את הצרימה בכל פעם שמישהו ריכל. ממש ריכל. פתאם שמתי לב שיש ממש איזה גוון של רוע קטן בטון של המרכל. 

פתאם שמתי לב שמאחורי הרוע (הקטן מאד אמנם) יש גם איזשהו פחד….קשה לי להסביר.

פתאם ראיתי דברים שמעולם לא שמתי לב אליהם. 

ואז נפל לי האסימון. עברתי טרנספורמציה. אני כבר לא אותו אדם שהיה שומע (ומדבר) רכילות בנונשלנטיות. עכשיו זה ממש מפריע לי. זה כבר יצא מהמרחב שלי, צורת הדיבור הזאת. זה צורם לי.

מוזר…..אה?

אימונים #16 או שמלת השבת של חנה'לה…..

הגעתי חולה אל המאמן שלי. לא חולה, מצוננת נורא. וקיטרתי לו שדווקא עכשיו שיש לי כזה שבוע מלא פעילות אני לא מרגישה טוב.


ושלא מתאים לי להיות חולה עכשיו ואני מרגישה שהגוף בוגד. 


ודיברתי קצת על כל התיאוריות (שלכם בין היתר) על למה זה קורה עכשיו. החל מ"כולם חולים עכשיו זו העונה" דרך "אולי אני רוצה ש-T יטפל בי לשם שינוי אחרי שטיפלתי בו חודשים" וכלה ב"כל החודשים האחרונים לא נתת לעצמך להתפרק ועכשיו כש-T די בסדר הגוף מרשה לעצמו". 


ואמרתי שאני מסרבת להתמסר למחלה. ושזה לא הוגן.


כשעבדתי בטירוף מסביב לשעון במחשבים אז הבנתי וקיבלתי שכל מחלה שהגיעה נועדה בעצם להשכיב אותי, להכריח אותי לנוח, לאגור כוחות. אבל עכשיו אני חופשיה, עוסקת רק במה שאני רוצה, ישנה כמה שאני רוצה ומתי שאני רוצה….בקיצור – זה לא מתאים. 


ותוך כדי דיבור אני מרגישה שחם לי בכל הגוף ואני מזיעה. הוא שואל על הנשימה שלי (דווקא סדירה) ועל תחושות הגוף – ואני מתארת איך אני מזיעה וחם לי בראש מתחת לשיער וברגלים מתחת למכנסים ובידים….חם לי ולא נעים לי.


והוא שואל מה זה מזכיר לי ואני מייד אומרת שכאשר אני מתרגזת נהייה לי חם. והוא מבקש שאשהה בתוך התחושה הזאת של החום הלא נעים. 


ולספר לו איזה זיכרון עולה. (זה מעניין, למדתי ממנו לשאול איזה זיכרון עולה ולא האם עולה זיכרון….זה לא משאיר אופציה לכך שלא יעלה זיכרון). 


ומייד (אני מתה מהקטע הזה של זיכרון שעולה תוך חלקיק שנייה, דברים שלא ידעתי שאני זוכרת בכלל!) אני רואה את עצמי בכיתה א, בת 7 (ילידת ינואר, כבר הייתי בת 7 בסוף כיתה א). אני אמורה לשחק את חנה'לה בהצגה חנה'לה ושימלת השבת. תפקיד ראשי. שמחתי מאד. התרגשתי מאד. סבתא שלי התותחית תפרה לי שמלה לבנה במיוחד לקראת ההצגה. 


ויום או יומיים לפני ההצגה חליתי. אני לא זוכרת ממש את המחלה, אבל באותה התקופה היו לי אנגינות, דלקות גרון, והרבה. מדלקות האוזניים נדמה לי שהתפטרתי כבר בגן חובה – "דקרו" לי פעם אחת (סיוט בפני עצמו) ולא זוכרת דלקות אוזניים אחרי כן אבל דלקות גרון היו ובשפע. כל הילדות. חום גבוה, כאב גרון, טונות של אנטיביוטיקה. וברזל. וויטמינים. הייתי ילדה חולנית (לא אכלתי טוב – חחחח הלוואי היום קריצה). 


בכל אופן חליתי וכמובן שלא יכלתי לשחק בהצגה של חנה'לה. איזו אכזבה! כל ההתרגשות והשמחה והתכנונים – הלכו פייפן! אני לא זוכרת פרטים, מי אמר מה למי…לא עלתה תמונה "אונטולוגית" מלאה כמו שהמורה שלי קוראת לזה. אבל יודעת שכאשר הייתי חולה הייתי מושבתת. או בגלל החום הגבוה (לא פלא שנהייה לי חם עכשיו….כל כך מדוייק!) או בגלל שככה הורי הגיבו כאשר היינו חולים. מי שחולה – שוכב במיטה. הולך לרופא, מקבל תרופות, שוכב עד שמבריא. זה לא פייר, חשה הילדה קטנה שהייתי. כל כך ציפיתי להצגה הזאת, לככב בה. והכל נהרס.


ומה שעולה לי – זה שאולי זו היתה הפעם הראשונה שזה קרה, אבל לא הפעם האחרונה. במהלך כל השנים נוצר דפוס כזה (מנגנון שמוכיח את עצמו שוב ושוב) שאני חולה ביום הולדת שלי או משהו אחר שמקלקל את התכניות. ואין מה לעשות. או בגלל שהמחלה השביתה אותי באמת, או בגלל שאין מה להתווכח עם הורי כשהם אומרים שלא. הרי אני היום כהורה הייתי חושבת אולי על האופציה של לפמפם את הילדה באקמולים ודקסמולים ומאפשרת לה לצאת רק לערב ההצגה…..רק לשחק את תפקיד חייה. אבל האופציה הזאת לא היתה קיימת בכלל, לא בראש שלי ובטח לא בראש של הורי.


והמאמן שואל אותי מה המסקנה שהילדה הסיקה מהמקרה הזה, ופתאם הבנתי – זה התחיל אז! הילדה הסיקה שאי אפשר לתכנן שום דבר כי תמיד עלול לקרות משהו שישבש. שיקלקל. שיבטל את התכניות. שאין טעם לצפות למשהו שאמור לקרות כי בכל מקרה צפויה אכזבה מרה. 


זוהי אמונה שמנהלת אותי עד היום. אני לא מתכננת כמעט שום דבר קדימה. אולי חופשה, אבל רק במרחק של חודשים ספורים. לא מסוגלת לחשוב קדימה על מה ארצה לעשות בעתיד, תכנית חומש, תכנית שנתית…כלום. אני משותקת בתחום הזה. לא מתכננת. זורמת. מתמודדת עם מה שיש ומנצלת הזדמנויות. ה-ISSUE הזה מלווה אותי, אגב, מאז שהתחלתי להתאמן עוד ב-2007. חוסר היכולת לתכנן. חוסר היכולת להתמודד עם אכזבה. עדיף לא לצפות כדי לא להתאכזב. וואו. לא מאמינה שזה התחיל אז. אני המומה. 


 


המאמן מבקש ממני להיות מבוגר מיטיב, מה  ירגיע את הילדה? מה היא היתה צריכה לשמוע באותו הרגע? מה יכולתי לעשות בשבילה? ואני לא מסוגלת לחשוב על שום דבר. אני  לגמרי הילדה בת ה-7 שבוכה ומאוכזבת ומרגישה חוסר אונים מול מצבה. אז הוא ביקש שאמלא את תפקיד ה"ילדה הפעילה". מה הילדה יכלה לעשות אם היה לה חופש וכוח? וגם זה היה קשה לי. מה יכלתי לעשות? ולאט לאט הבנתי שאני יכולה לבכות ולקטר ולהגיד שזה לא פייר. כמו היום שאמרתי שזה לא הוגן שיש לי כזה שבוע עמוס פעילות מהנה ואני לא מרגישה טוב. בדיוק אותו הדבר. אני יכולה לצעוק ולהטיח בהורי שיעשו משהו, כל דבר שהוא, כדי שכן אוכל לשחק בהצגה.


ועולה לי עוד רעיון – אני יכולה להעמיד את ההצגה בבית, מול הורי. ללבוש את השמלה ולשחק את התפקידים בעזרתם….איזשהו פיצוי. 


ואז הוא שואל אותי אם בכל זאת אני יכולה להיות המבוגר המיטיב עבור הילדה שהייתי. מה הייתי יכולה לעשות עבורה כדי שתרגיש טוב יותר?


ורק אז אני מתחילה להבין שיכלתי פשוט לחבק אותה ולומר לה שהיא צודקת. שזה באסה. שזה מאכזב נורא וגם אני מאוכזבת איתה. שהיא צודקת שזה לא פייר. והיא קטנה מדי מכדי שאוכל להסביר לה שדברים קורים לפעמים, ומשתבשים, וזה לא אומר שזה תמיד יהיה כך, ושאין לה מה להסיק את המסקנה שהסיקה. אבל לפחות לתת לתחושות הקשות שלה תוקף, להזדהות, להסכים. 


הורי תמיד טיפלו בי במסירות כשהייתי חולה – פיסית. אבל מעולם לא העלו על דעתם (ולא עלה על דעתי לבקש) שיתנו תוקף למסכנות שלי. שירחמו עלי. ואולי הם רחמו ופשוט לא ביטאו את זה בדרך שאני קלטתי. 


 


אני חייבת לומר שזה היה אימון פורץ דרך עבורי. סוף סוף הבנתי איך נולד הניצן הראשון בדפוס הזה שמנהל אותי כל כך הרבה שנים. זה לא אומר שהכל נעלם. שהכל השתחרר. שעכשיו פתאם אהיה מסוגלת לתכנן לטווח רחוק ולא לפחד מאכזבה. אבל משהו השתחרר בגוף באימון הזה….ואסימון אחד נפל בראש….מדהים!

גיביתי את הבלוג….

מבשרי השחורות מביניכם כבר העבירו לי את המסר: ישרא ייסגר בקיץ. 

ליתר ביטחון וידאתי שהבלוג שלי מגובה, והעליתי עותק שלו גם על ענן (google drive במקרה שלי)

אין ספק – עצוב – אבל יהיה עצוב עוד יותר אם אתם תתפזרו לי לכל עבר.

יש לי כארבעים קבועים (מתוכם כותבים באופן שוטף פחות מ-20 ועוד חמישה שישה כותבים מידי פעם)

אין לי מושג כמה קוראים יש לי. 

אין לי מלים לתאר מה הבלוג הזה והקהילה שנוצרה עבורי בעקבותיו עשה עבורי. כמעט 3 שנים של כתיבה אחרי שנים של שתיקה חנוקה….

משהו בי השתחרר.

כמו לכתוב יומן. יותר טוב מלכתוב יומן כי התגובות שלכם שדרגו את החווייה. 

מצאתי כאן חברים אמיתיים – נכון את רובכם לא פגשתי ולא אפגוש – אבל זה חלק מהעניין. עדיין אתם מכירים חלקים בי שאנשים רבים בחיי אינם מכירים.

נוצר פה מרחב מאד אינטימי. מרגישה מאד קרובה אליכם. לחיים שלכם. ללבטים שלכם. לשמחות ולצרות שלכם.

לא הייתי רוצה לחשוב שאם הפלטפורמה תיעלם – תיעלמו לי גם אתם.

יש אלטרנטיבות ברשת….

עדה כותבת ב-wordpress ולא הפסקתי לרגע לעקוב ולקרוא אצלה, אני התחלתי לכתוב במקביל ב-bloger (כאשר פחדתי שישרא ייסגר בפעם הקודמת) והפסקתי…

אפשר להמשיך להיות בקשר. 

הייתי רוצה לחשוב שאפשר. 

הצורך לכתוב לא קשור לאתר כזה או אחר. הקשר החברי שמצאנו אלה אצל אלה גם הוא לא קשור….

ימים יגידו אבל לא נראה לי שאפסיק לכתוב כשישרא יסגור את דפיו…….מה אתכם? 

לקראת שבוע עמוס

הגוף ממשיך לבגוד. התפטרתי מהפריחה האלרגית בפנים והתעוררתי הבוקר עם כאב גרון וראש – ובהמשך התפתח צינון.

אני כבר מבינה שעובר עלי תהליך ניקוי כלשהו ומתמסרת.

הבנתי. לזרום עם זה. 

המתאמנת הגיעה הבוקר למפגש השלישי שלה – כבר סיימנו שיחת היכרות בפעם הקודמת והפעם ביקשתי ממנה להכין מפת אימון. 

מדובר במספר שאלות שקשורות לחזון שלה (לדמיין את עצמה בעוד 20 שנה בכל תחומי חייה ולספר על כך כאילו זה קורה כבר היום), ערכים (לפרט את הערכים שלה בחיים כמו אהבה, חופש וכו ולתת לכל אחד מהם 4 מלים נרדפות לדעתה), כוונות חיים (לפרט את תחומי חייה בהם היא חשה שקיים פער בין מה שהיתה רוצה שיהיה לבין מה שיש בחייה במציאות) ומערכות יחסים בהם היא רוצה לחולל מפנה. 

ביקשתי ממנה שתשלח לי את זה בדוא"ל לפני המפגש היום והיא לא שלחה. יש מתאמנים שמתקשים עם הכנת המפה, יש כאלה שאין להם בעייה לכתוב אותה אבל על נייר. התברר שהיא מאלה. היא כתבה מפה מדהימה – בכתב יד. אז לא עברתי איתה על זה באותו הרגע, לקחתי את זה והקלדתי את זה לעצמי ואעבור על זה לקראת המפגש הבא – ואז נעבור על זה ביחד. 

במפה האדם מרשה לעצמו להרים ראש ולחלום (בחזון) ללא גבולות על כל מה שהוא מפנטז ורוצה בחייו….

בערכים ובמלים הנרדפות אדם מביא את המילון הפרטי שלו בהקשר לערכים שלו (למשל עבור חופש כל אחד מוצא מלים נרדפות אחרות, זה מדהים)

בכוונות החיים כמובן עולים הנושאים שבעטיים אדם הגיע לאימון, בדרך כלל

וכך גם במערכות היחסים. 

במהלך כל האימון חוזרים שוב ושוב למפה, היא העוגן – שעליו אנחנו עובדים. 

ומצד שני המפה יכולה להשתנות כל הזמן. וככל שאדם עובר טרנספורמציה במהלך האימון, לפעמים המפה הופכת לא רלוונטית או שדברים בה נפתרים – ואז בהחלט יש מקום לכתוב אותה מחדש. זה מופלא. 

המתאמנת שלי מאד משקפת לי את עצמי בהרבה מובנים. יש בה פוטנציאלים עצומים בכל כך הרבה תחומים – והם לא ממומשים. היא ממש מדגימה לי  את עקרון סאטיה מספר 9 : גדולתו של האדם נמצאת בתוכו פנימה והיא מוגבלת על ידו. 

כלומר, בבסיס אנחנו גדולים ויכולים, והיחידים שמגבילים אותנו אלה אנו עצמנו. בעזרת דפוסי התנהגות והרגלים, מנגנוני הגנה והישרדות, שפיתחנו עם השנים לצרכים שונים וכיום הם מגבילים אותנו.

וגם עקרון 3 : מה שמגביל את האדם נוכח ומשתקף בתודעתו ובגופו, מה שמגביל אותו משתקף בתחומי חייו. 

כלומר, כל מה שקיים במציאות בחיינו  בתחומים השונים (מערכות יחסים, כסף, עבודה וכו) זה ביטוי של המגבלות שפיתחנו על עצמנו. 

הרבה פעמים – כמו אצלה, כמו אצלי – הדבר היחיד שמונע בעד מישהו לפרוץ ולהאיר לעולם את כל הטוב והנהדר שקיים בפנים – זה הפחד. הפחד מאי הצלחה, מכשלון. לפעמים זה דווקא פחד מהצלחה. אני יודעת שאצלי לפעמים אני פוחדת לפתח אצל אחרים ציפיות יתר. עדיף שלא יצפו ממני.

ברור שכל זה נעוץ בילדות ובחוויות שלימדו אותנו להיזהר. 

אני מאד מאד מקווה שהיא תתמיד ותתאמן ותראה את הגדולה שלה לא רק בראש (כי בראש היא יודעת) אלא גם במציאות הפיסית. 

 

שבוע עמוס לפני (עמוס במונחים של אמפי 2015 כמובן, בלי שום פרופורציה לעומס שהיה נוכח בחיי עד 2012) – היום האימון שלה ומפגש מהנה עם חברה, מחר האימון שלי אצל המאמן שלי, מחרתיים יום לימודים באימושיין, בחמישי בערב יום הולדת 50 לחברתי הטובה ל' (לשעבר הבוסית שלי) ובששי גם מפגש מנטורינג וגם אחריו מפגש של החבר'ה מקורס מאמנים – מעין שילוב של מפגש חברתי עם סיעור מוחות לגבי האפשרויות השונות לקדם את עסק האימון של כל אחד מאיתנו. 

 

אז מקווה שהבריאות תסתדר עם כל זה

שבוע טוב