ארכיון חודשי: יוני 2015

בסך הכל היה שבוע טוב

בסך הכל היה לי שבוע ממש טוב. 

היינו בקאנטרי גם בחדר כושר וגם בבריכה עם הנכדים 3 פעמים.

נפגשתי עם חברה. 

ארחנו את בתי ומשפחתה לארוחת ערב ביום ששי, אחרי שהיינו איתם בבריכה

סיימתי (בקושי רב ובלי הרבה הנאה) את הספר "אבא עשיר, אבא עני" של קיוסאקי (והבנתי שלמזלנו הרב T התחיל לחיות ככה וליישם את העצות מהספר בעצמו, בלי הדרכה ובלי כלום) והתחלתי (בהנאה רבה מאד) את החדש של אשכול נבו (שלוש קומות נדמה לי שקוראים לו). 

 

היה לי אימון ממש טוב (לשם שינוי) ביום ראשון עם המתאמנת שלי, ויצאתי בהרגשה ממש טובה (מקווה שגם היא…). 

 

כבר שלושה שבועות שאני שומרת ממש טוב על התפריט שאני אוכלת, לא שיש עדיין תוצאות אבל לזה אני רגילה. הגוף שלי לא תמיד מגיב, וגם אם כן – הוא מגיב מאד לאט. כרגע לפחות יש לי סבלנות.

 

סידרנו קצת דברים בבית (עניני אינטרנט וכו, סוף סוף התאמנו את הנתב והמתג בסלון למהירות האינטרנט של הנתב הראשי – 200 מגה). לא זוכרת אם כתבתי כאן אבל התנתקנו מ-YES והתקנו KODI (מה שנקרא XBMC) ואנחנו רואים טלוויזיה דרכו בחינם. הכל. התחנות הישראליות ותחנות זרות, סדרות וסרטים, ולילדים – הכל. T כבר ממש נהיה מומחה בהתקנה וההתאמה (קונפיגורציה) של התוכנה, אחרי שהתקין אותה על כמה מחשבים בבית. 

מעבר לנושא החיסכון (פחות כמעט 300 ש"ח בחודש) המבחר שיש לנו עכשיו הוא עצום. ויחסית אנחנו צרכני טלוויזיה, רואים הרבה סדרות וסרטים ו-T אוהב ספורט, ויש גם סרטים וסדרות לנכדים…בערוץ 2 או 10 אנחנו רואים רק חדשות, לעיתים רחוקות "עובדה" או משהו כזה. 

זה היה שבוע שקט יחסית, בלי אימון (שלי) ובלי מנטורינג (את שניהם אני עושה פעם בשבועיים).

היום יש לי אימון (שלי), ובערב אני יוצאת עם חברה לסרט, ומחר מנטורינג…כך שהשבוע אני קצת יותר עסוקה. וזה דווקא ממש כיף שיש ימים כאלה, בהם אני יכולה לרבוץ עם ספר או מול הטלוויזיה כמה שבא לי, ויש ימים בהם יש כל מיני דברים מתוכננים. 

לפני שלוש שנים, לקראת עזיבת העבודה שלי, תהיתי אם אני בן אדם שמתאים לאורח חיים כזה – שבו בכל יום אני קובעת לעצמי את סדר היום כראות עיני. חשבתי שאני כן אבל כולם נורא הפחידו אותי שאשתגע, שאטפס על הקירות, שאשתעמם. אני שמחה לגלות שצדקתי – שבדיוק מתאים לי אורח חיים כזה….ושיהיה עוד שבוע כזה טוב חיוך

 

 

 

כנראה שבאמת משהו משתחרר

אחרי האימון האחרון והחלום שלי הסתובבתי כמה ימים עם תחושה של כעס. 


גם במנטורינג בשבוע שעבר הבעתי את זה. וגם עשיתי שטות והעליתי סוגיה שקשורה למתאמנת שלי, והבנתי לפי השאלות של המאמן וחוסר היכולת שלי להתרכז ולענות עליהן באופן ברור שאני בכלל לא בכאן ועכשיו. אני עדיין מתבשלת בתוך עצמי, בתוך הדברים שצפו ועלו. 


וכיוון שלמדתי בשנתיים האחרונות שכשעולה לי תחושה אז פשוט להסכים לחוש אותה, ולנשום – זה מה שעשיתי. 


ובלי לשים לב, דברים התחילו להשתחרר.


פתאום מצאתי את עצמי מסדרת לי את הכריות במיטה בדיוק איך שנוח לי.


פתאום היה לי קל לבקש מ-T לעשות (או לא לעשות) דברים שקשורים לנוחות או לרצון שלי. בנינוחות. בלי כעס. בלי מסכנות. 


פתאום היה לי גם קל יותר עם המתאמנת שלי, למרות שעדיין לא הצלחתי להבהיר לה בדיוק מדוע אנחנו מסתובבות ליד הנושא ואיך היא מרחיקה אותי ואת עצמה מהמקומות בהן היינו יכולות לצלול פנימה. אבל היא קלטה משהו, לא ברור מה – משהו – ואני מקווה שמחרתיים אצליח קצת יותר. 


פתאום יכולתי לומר ל-T שזה לא נשמע תומך או מעודד במיוחד כאשר הוא מציע לי לסגור את התיק במס הכנסה. 


פתאום יכולתי לומר לו שאמנם אני עדיין לא סגורה על איך ואם אני ממשיכה לאמן ולפתח את הכיוון הזה אבל אני עושה זאת בזמן שלי וזה מתאים לי הקצב הזה. 


וזה לא פתאום – זה בהדרגה, זה בשקט, זה כמעט בלי לשים לב – רק שאני יותר רגישה לניואנסים עכשיו וכן שמתי לב. 


 


נראה לי שהסוגיה הזאת – שעלתה באימון האחרון – שנראתה לי כמו משהו קטנוני בהתחלה – היא משהו מאז'ורי בחיי, וישנן הרבה שכבות להסרה שם. 


 


ונראה לי שהשיטה פשוט עובדת. סאטיה, שעובדת מתוך הגוף והנשימות, שלא מנסה לשנות הרגלים או דפוסים או אמונות באופן קוגניטיבי – אלא מפנה את תשומת ליבנו לתחושות ולרגשות….ופשוט לשים לב, להכיר. להכיר ולחבק את אני הפנימית, הילדה, שחוותה את מה שחוותה והסיקה מה שהסיקה וכפי הנראה ממשיכה לנהל אותי חזק גם היום – פשוט עובדת. 


 


אז כבר הוכחתי שאני מתאמנת מצטיינת. מאחלת לעצמי – ולסובבי – שגם אהיה מאמנת טובה מספיק כדי להיטיב עם אחרים. כי זה לגמרי שווה ולגמרי עובד. 


 

אימונים #19 – כשהרצון נשחק

אחרי שבוע של הרהורים ושיחות מרתקות איתכם, הבאתי את החלום למאמן שלי. 

סיפרתי לו שאני כבר מתלבטת עם זה כמה ימים, שאיכשהו תפסתי כיוון של : ציפיתי למצוא X ומצאתי Y, ועוד Y שלא שייך (לא למטבח ולא לי), שאני לא סגורה שזה באמת T ש"עשה לי את זה" וגרם לכל כך הרבה כעס וחוסר אונים בחלום אבל זה הוא שהופיע שם. שזה מוזר לי כי במציאות T ואני מאד נותנים מקום זה לזה ומכבדים את ה-space זה של זה….וכבר עמדתי לספר גם על הרגע שבו T שאל אותי "את לא רוצה לסגור את התיק שלך במס הכנסה? הרי בקושי יש לך מתאמנים" (משפט שעלה לי כאן במהלך שיחות התגובות עם אמא'לה)…..אבל אז תוך כדי משפט עלתה לי תמונה.

תמונה של המיטה שלנו, ויותר נכון – הכריות. 

כי לי, מאז דלקות הכתפיים שפקדו אותי on and off ב-15 שנים האחרונות (כן, לא רק T סבל מכתפיים, אבל אני בינתיים התגברתי על זה בדרכים שונות) וכאבי הגב מהם אני סובלת ב-3 שנים האחרונות, מצאתי לי "סידור" מאד מקל בעזרת כריות במיטה. בנוסף לכרית התומכת בראש, יש לי (היו לי) עוד שתי כריות שאני ממקמת במיקומים שונים (מתחת לגב כשאני על הצד, בין הרגליים או מתחת לכתף כשאני על הבטן) תוך כדי שאני מתהפכת בשנתי. 

מאז הניתוח של T, אם הוא נתקל באחת הכריות תוך כדי שינה (אם הכרית "פולשת" לצד שלו של המיטה) והוא מתעורר בכאבים (מה שקורה לפחות פעם בלילה, ההתעוררות מכאב, לא הפלישה של הכרית) הוא מתחיל להתלונן על זה. "די כבר עם הכריות האלה" ו"מה יהיה עם הכריות" וכדומה. 

בהתחלה ניסיתי להקפיד שהכרית הימנית (זו שקרובה אליו) תישאר קרובה אלי ולא תגלוש לצד שלו, ובהמשך פשוט ויתרתי עליה. אבל משהו התקומם בי, ובאחד הימים השבוע גם אמרתי לו: "זה שאתה סובל מכאבים לא מבטל את העובדה שגם אני סובלת מכאבים, הכאב שלך לא מבטל את הכאב שלי". הוא לא ענה. אולי כבר נרדם. אולי העדיף לשתוק. ועזבתי את זה. 

ועכשיו באימון תוך כדי תיאור של העניין הזה, עולות לי דמעות לגרון ולעיניים ונוצר לחץ סביב הסינוסים והמאמן שואל אותי מה קורה ואני עונה שנעצבתי. שטף אותי עצב. העצב שמתחת לכעס, כנראה. והמאמן מבקש ממני כמובן להתמקד בתחושות בגרון ובסינוסים – התחושה החזקה מביניהן – ולראות איזה זיכרון עולה. כלום. נאדה. שום זיכרון לא עולה. ואני נעשית מודעת לרעשים מבחוץ. והראש מתחיל לנדוד למחשבות על המתאמנת שלי….ואני נושמת ומטפלת בגוף ומחכה, וגם הוא ממתין – בסבלנות רבה – ולא עולה שום זיכרון. ואני אומרת שלא עולה כלום. והוא אומר בנחת "לא נורא, נחכה שיעלה". וגם שואל מה קורה עם התחושות, ואני עונה שהן עדיין שם. ונושמת, ועוצמת עיניים, ומחכה. ולאט לאט מתחילות תמונות שונות לעבור לי מול העיניים, לא ממש זיכרונות שלמים. ומשום מה כולם קשורים לחדרים שלי ושל אחי כשעוד גרנו כולנו יחד כמשפחה. והמאמן שלי אומר שאני יכולה לבחור תמונה אחת או לספר לו על כולן. מה שבא לי. 

תמונה אחת מתרחשת בגיל 12 בערך, בארה"ב, כאשר אנחנו עוברים דירה וסוף סוף כל אחד מאיתנו מקבל חדר משלו (עד אז חיינו יחד אחי ואני באותו החדר) ואחי מקבל את החדר הגדול ואני מקבלת חדר ממש קטן. ובתמונה השנייה חזרנו ארצה (אני בת 13) לדירה בת 4.5 חדרים ושוב אחי מקבל חדר רגיל ואני מקבלת את חצי החדר. ובתמונה השלישית שוב עברנו דירה (בגיל 16) לבית שהורי בנו בהרצליה. בבית הזה אחי מקבל חדר עם אמבטיה צמודה ושירותים, ואני מקבלת חדר בקומה עם סבתא שלי, ויש לנו אמבטיה ושירותים משותפים, לי ולסבתא. ועוד אני זוכרת במעבר דירה ההוא שכל אחד מאיתנו התבקש לבחור טפט לחדר שלו, והמתקינים שמו בטעות את הטפט שלי אצל אחי בחדר, ואת הטפט שלו אצלי. 

ואז עולות עוד תמונות – כולן שייכות ליחס מיוחד שאחי מקבל מהורי. הם קונים לו 2 קילו גלידת שוקולד (שרק אותה הוא אוכל) ו-10 חבילות של שוקולד "קרוקנט" של עלית שהוא אוכל כאילו זה סנדוויץ' (וממני הם מסתירים את זה כדי שלא "יצאו לי פצעי בגרות" אבל אני תמיד מוצאת את המחבוא החדש). והמאמן בהתחלה מבקש ממני להתמקד בתמונה המוקדמת ביותר, אבל אני אומרת שדווקא מהתמונה המאוחרת יותר, זו של גיל 16, אני מצליחה גם לזכור תחושות עמומות של כעס והתקוממות. אז אנחנו מסתכלים על התמונה הזאת. על הנערה בת ה-16 שמקבלת את החדר שאין בו שירותים ומקלחת צמודה ואחיה בן ה-10 כן. על הצורך לחיות עם טפט שנבחר על ידי ילד בן 10 כי המתקינים התבלבלו בין החדרים (ואף אחד לא חשב להכריח אותם לעשות את ההחלפה). על התחושה הכללית שאני פחות חשובה ממנו. שלהורי אכפת יותר ממנו וממה שהוא רוצה וממה שהוא צריך. ואין לי מושג למה. וגם אני לא מעזה לומר כלום, לא מתקוממת על זה, לא נלחמת על הזכויות שלי, לא מערערת על ההחלטות שלהם. מרגישה בפנים שמצד אחד זה סוג של עוול קטן, ומצד שני לא מעזה להילחם על זה. וגם – זה אף פעם לא מספיק חשוב. תמיד נראה לי קטנוני. וגם – אין לי שום דבר נגד אחי, הטענות רק כלפי הורי. להיפך – אני קצת מקנאה באחי שהוא יודע להשתלח בהם כאשר הוא לא מקבל את מה שהוא רוצה. שהוא רב איתם ואומר להם מה שבא לו וזה לא מפחית מאהבתם אליו, ומהנתינה שלהם כלפיו. בעוד שלי (כילדה) משום מה לגמרי ברור שאם אני הייתי מדברת אליהם ככה, הלך עלי. זה לא ברור. אבל ככה זה. 

והמאמן מבקש ממני (הנערה בת ה-16) לומר או לעשות מה שהייתי אומרת או עושה לולא הרגשתי מוגבלת או חסרת אונים. אם הכל היה אפשרי – מה הייתי עושה. או אומרת. ואני לא רואה שום אפשרות. אני היום עדיין מנוהלת על ידי אותה ילדה בת 16. או 13 או 12. שותקת. עדיף לשתוק. פוחדת מהתגובה. והמאמן סבלני, לא מאיץ, ממתין. מבטיח שהוא (בניגוד להורי) לא יגיב. ואני מתחילה בהיסוס. "אני לא מבינה למה אני פחות חשובה ממנו מבחינתכם". וזה נשמע לי מלאכותי ומרוחק. ואז "אני לא מסכימה שתמיד תתנו לו עדיפות על פני". והדמעות עולות. "אני מפחדת להתלונן על זה בפניכם, כי תכעסו עלי, תתפרצו עלי, וזה מאד מפחיד אותי. תגידו שאני אגואיסטית וקטנונית. לא תאהבו אותי יותר. אני מפחדת שזה רק יחמיר את המצב ותתייחסו אלי כאל פחות חשובה אפילו ממה שאני עכשיו, אז אני מעדיפה לשתוק. לוותר. לומר לעצמי שזה לא כזה חשוב. אני גם מפחדת שאם תתנו לי את מה שאני רוצה, זה יהיה על חשבון אחי". והמאמן שואל אותי גם אם הייתי יכולה לעשות משהו, לא רק לדבר. ואני חושבת פתאם שאני יכולה להתנחל בחדר של אחי ולומר שאני לא זזה משם. שזה עכשיו החדר שלי ולא מעניין אותי כלום…אבל לא רוצה "לדפוק" את אחי.

והמאמן מחזיר אותי להיום. לכל הויתורים הקטנים שאני עושה מול T – כמו סילוק הכריות. שמה את הרצון שלו לפני הרצון שלי. ואני חושבת על זה שהרבה פעמים ביחסים ביננו אני מתייחסת אליו כמו שהתייחסתי להורי, במקום לבן זוגי. אבל אז אני מבינה משהו שהוא חדש לי לחלוטין – אני גם מתייחסת אליו כמו אל אחי. כי אני פוחדת שאם אני אתעקש על מה שאני רוצה, הוא ייפגע מזה. כאילו אין מצב ששנינו נקבל את מה שאנחנו צריכים ומישהו תמיד צריך לוותר. לפעמים הוא "הורי" ואני מפחדת להרגיז אותו. ולפעמים הוא "אחי" ואני מפחדת לפגוע בו. 

והתחושות בגוף נחלשו קצת והדמעות שככו אבל אני עדיין מטולטלת מהתובנה…..והאימון נגמר. ואין לי מושג מה הגילוי הזה יעשה – ברמה הפיסית משהו בטוח השתחרר היום – אבל במציאות….רק הזמן יגיד אם משהו אצלי השתנה…..

 

הרהורי הפוטנציאל האבוד

השבוע חלמתי באיזה לילה (בעצם באיזה בוקר, אחרי שהתעוררתי לפנות בוקר ונרדמתי שוב) שאנחנו מארחים (כרגיל) את המשפחה (אחי ומשפחתו ובתי ומשפחתה) לארוחת ערב. הארוחה בעיצומה ואני כבר מתארגנת להגיש קינוח ושואלת מי רוצה עוגת גבינה…ואז אני פותחת את הארון במטבח שבו (בחלום) אמורות להיות מסודרות כל הצלחות, ובמקום צלחות מסודרים שם כרטיסי ביקור של T (אגב – הם היו מסודרים כמו שמות של אורחים באירוע, עומדים במשולש כזה….לא בקופסאות או בערימות) וכל מיני דברים של T – שבכלל לא קשורים למטבח ובכלל לא אמורים להיות שם. ובחלום אני חשה חנק ולחץ בכל הגוף ואני מנסה לצרוח מה פתאום הוא דוחף את הדברים שלו במטבח בכלל, ואיפה הצלחות – ואני אומרת "מנסה לצרוח" כי אני בקושי נושמת ויוצא לי מן צפצוף חנוק ומתוסכל כזה, כמו שהרבה פעמים קורה (לי לפחות) בחלומות כאשר אני כועסת ומתוסכלת. התעוררתי עם סימן שאלה מאד גדול בפנים. מה זה אומר? 


במציאות T בחיים לא יסדר כרטיסי ביקור או שום דבר כזה במטבח או במקום שלא ממש מיועד לזה…נראה לי. להפך, הוא מאד מעריך את כושר הסידור שלי ואפילו משוויץ לאחרים שאני אלופת הסידור ושכדאי להם להתייעץ איתי. והאמת שבאותו יום (לפני החלום) סידרתי מחדש איזה ארון במטבח (ארון התריס, איפה שהמיקסר ומעבד המזון וכו) והייתי מאד מרוצה מעצמי. 


בקיצור – לא ממש קשור אבל בטוח קשור באיזושהי דרך למציאות. זה תמיד קשור איכשהו ותמיד יוצא הכי נקי והכי לא מסונן בחלומות. 


ואתמול נפגשתי עם חברתי מ' שהיא גם פסיכותרפיסטית (שהפנתה אלי את המתאמנת היחידה שיש לי כרגע) וגם חברתי מאז התיכון (עם הפסקה גדולה באמצע) וסיפרתי לה על החלום. והיא אמרה "לא יודעת מה אתך אבל לי זה מיד ברור על מה החלום" ומאד הופתעתי. אמרתי לה שחשבתי להתאמן על זה בשבוע הבא (אני מתאמנת פעם בשבועיים) אבל אשמח לשמוע מה היא חושבת. 


היא אמרה שבתיכון היא התייחסה אלי בתור wow, בתור מישהי סופר מיוחדת – גם חכמה וטובה בלימודים ונחמדה וכשרונית ומוסיקלית ויודעת שפות…מישהי שיש לה פוטנציאל (הרבה יותר ממנה) "להיות מישהו". זה די הביך אותי, האמת. כל מה שהיא אמרה היה כאילו נכון, אובייקטיבית, אבל לא תואם בכלל לאיך שאני הרגשתי אז. באותן שנים המוסיקליות שלי שימשה אותי בעיקר לכתוב ולשיר בליווי הגיטרה שירים עצובים על אהבות נכזבות (זה היה לפני שפגשתי את T) או שירי אהבה (אחרי). את הצ'לו זנחתי בעיקר מתוך מרד בהורי (עצוב אבל נכון). הפסקתי לרקוד כי הרגשתי כמו פרה ליד כל הנערות השדופות בחוג. התלבשתי לפי אופנה של 5 שנים קודם לכן כי הפסקתי לגדול ואמא שלי לא חשבה שצריך לקנות לי בגדים חדשים. הייתי חסרת ביטחון ורוב הבנים התייחסו אלי כאל ידידה ולא ראו בי בכלל פוטנציאל רומנטי. וגם בקטע של ה"חוכמה" הרגשתי שאני לא באמת מתאמצת למצות את הפוטנציאל, עברתי ממגמה ריאלית למגמה דו לשונית הומאנית – כי זה היה יותר כיף, והאמת גם יותר קל. הרגשתי שאני פורקת עול ועושה רק מה שגורם לי להרגיש טוב – בעיקר עושה כל מה שאני יכולה בשלב זה לעשות כדי להתריס בהורי. התרסה בגרסת אמפי החנונית כמובן. 


ואז מ' אמרה שבהמשך הלכתי אמנם לממר"מ אבל בסוף לא עשיתי שום תואר אקדמי (לעומת אחי, שהגיע לדוקטורט ולפרופסורה), ושנראה לה שאני קצת מתוסכלת מזה. היא אמרה שהיא דווקא תמיד העריצה את היכולת שלי (ואני מצטטת) "לשים את עצמי בסוגריים" כדי לאפשר ל-T לקדם את עצמו ולמצות את הפוטנציאל שלו (שנים של עבודה במחשבים כדי לספק בסיס כלכלי יציב בזמן שהוא חיפש את עצמו במסעדנות, מלונאות ואירועים ונפל – כלכלית – שוב ושוב בעסקים עד שלבסוף הצליח, ובגדול). 


והיא חושבת שעל זה החלום. 


נשארתי קצת המומה, ולא ממש הגבתי. לא בא לי להגיד: אז נכון, ויתרתי על תואר אקדמי. אבל עשיתי כל כך הרבה דברים אחרים בחיי. בתחום הרוחני והרפואה האלטרנטיבית וכמובן התקדמתי והצטיינתי בכל מקומות העבודה (שלא ממש אהבתי, אבל עדיין גם הם משום מה חשבו שאני wow, כמוה) – האם זה נקרא שלא מיציתי את הפוטנציאל? והאם אני מתוסכלת מזה? 

אימונים #18 – החשש לתפוס מקום של מישהו אחר

העליתי באימון שלי כמובן את השאלות שעלו לי בעקבות התכתבות ה-whatsapp מהפוסט הקודם.

כרגיל בהתחלה זה היה מבולבל משהו, לא ידעתי במה להתמקד.

דיברתי גם על התחושה של "מה היא נדחפת?" שעלתה כאשר זו שגרה יישוב לידי הציעה את עצמה כמאמנת למרות שביקשו במפורש מאמנים שקרובים לקיבוץ המעפיל.

וגם על ה"למה אני לא הצעתי את עצמי?" במיוחד אחרי שהיא כבר הציעה את עצמה ובדקתי ב-waze ובלי פקקים אפשר להגיע מהקיבוץ אלי תוך 25 דקות.

איכשהו נכנסנו גם קצת לשיחה על הנטייה הזו שלי לעזור לאחרים. על זה שתמיד אחשוב מייד על מי להמליץ, ולאו דווקא על עצמי.

על זה שתמיד אני זו שמסודרת ויודעת מתי מתקיים מפגש ומתי לא. זו שאפשר לבקש ממנה את תבנית שיחת ההיכרות או ה-clearway או מה היו שיעורי הבית….

וזה לא מהיום. תמיד היה לי חומר מסוכם והיה ממש כדאי ללמוד איתי למבחנים. אגב אני לא הייתי צריכה ללמוד כי הקשבתי בכיתה והכנתי שיעורי בית וידעתי את החומר, אבל כאשר למדתי עם אחרים גם לימדתי אותם וגם מן הסתם תרגלתי את הידע שלי בחומר שוב.

השיחה נדדה קצת וסיפרתי איך, כאשר עבדתי במחשבים, הייתי כל הזמן בלחץ. כאשר עוד הייתי תוכניתנית, הלחץ היה לכתוב בלי באגים, מה שכמובן בלתי אפשרי (שומעת עד היום בראשי את ד', המנטור הראשון שלי במדור בצבא אומר במבטא הדרום אמריקאי שלו "אין תכנית בלי באגים") – ואז הלחץ הגדול היה לגלות את הבאגים. להבין למה התכנית נופלת או מניבה תוצאות לא נכונות. לחקור, לגלות – ולפתור. כשפתרתי חשתי הקלה גדולה, וגם שביעות רצון מעצמי, אבל עד שפתרתי – הייתי מכווצת, לחוצה, בחרדות ממש.

עם השנים עברתי לתחום של תמיכת תשתית, ניהול בסיסי נתונים – כאן כבר לא פיתחתי את התוכנה בעצמי אלא התקנתי מערכות הפעלה, תוכנות צד ג' ובסיסי נתונים, ותמכתי במפתחים. וכאן בפועל הייתי בעוד יותר לחץ, כי בעצם תקינות ותפקוד המערכת היו תלויים בי. וכאשר משהו לא היה תקין – בין אם זה בגלל באג שתוכניתן הכניס לתכנית שלו ובין אם בגלל בעייה בתוכנה או בסיס נתונים של ספק חיצוני – אני הייתי הכתובת הראשונה, העיקרית, שכולם פנו אליה. יום ולילה.

תקופה ארוכה לא היה לי קשר ישיר למאגר התקלות / פתרונות של הספקים, לא היה אז אינטרנט ולא היה גוגל – והרבה מאד היה תלוי ביכולת הגילוי והפתרון שלי, להבין איפה הבעייה, מהי, ואיך לתקן אותה.

בכל פעם שפנו אלי או שראיתי בעצמי שיש בעייה במערכת – קודם כל הבטן היתה מתהפכת, הלב נפל לתחתונים – ואז הייתי צוללת פנימה וחוקרת.

בתקופה ההיא (טרום אינטרנט) התחלתי לתעד לעצמי את כל התקלות שנתקלתי בהן, מה היתה הסיבה או סיבות לתקלה ומה הפתרון או פתרונות שמצאתי. ה-PC היה בחיתוליו, לא היה אפילו word, לא זוכרת אם כבר היה מעבד תמלילים שאיפשר גם לכתוב וגם אחר כך לעשות חיפוש לפי טקסט…

את התיעודים האלה נהגתי להפיץ בין כל בעלי התפקידים המקבילים אלי בארץ, כדי שיהיה להם קל יותר כאשר הם מתקינים או מתחזקים את המערכות שלהם.משהו בתיעוד הזה הרגיע אותי. הוריד את סף הלחץ. נתן לי כלים להתמודד.

אבל כל זה כבר שייך לחיי הבוגרים. והמאמן שלי מבקש לדעת מתי בדיוק עלתה בי התחושה שהפעילה את כל זה. והבנתי שהתחושה עלתה כאשר זו שגרה ביישוב לידי הציעה את עצמה. והוא מבקש לדעת מהי התחושה, ואיפה היא יושבת לי בגוף. בהתחלה היתה תחושה של לחץ לאורך כל בית החזה באזור קנה הנשימה ועד לסרעפת. כאילו משהו דוחף את הדפנות מבפנים. והוא מבקש שאשהה מעט עם התחושה הזאת, ואשים לב לנשימה. אחרי כמה שניות התחושה התחילה להתרכז באזור הסרעפת בלבד, מפתח הלב, מקלעת השמש….תחושה של צריבה. הוא ביקש להבין איזה סוג של צריבה ועלתה לי אסוציאציה של מגע בפלפל חריף. לא נורא שורף אבל לא נעים.

והוא מבקש לדעת איזה זיכרון ילדות עולה מתוך ההשתהות על התחושה. אני נושמת, מתרכזת בתחושה – בהתחלה לא עולה כלום. ויש לו סבלנות, והוא ממתין איתי. אני נושמת ומתרכזת בתחושה.

ופתאם אני רואה בזכרוני את חדר התזמורת בחטיבת הביניים בכיתה ז', בארה"ב. שנה חדשה, בית ספר חדש, כל אחד משתתף בשיעור מוסיקה כלשהו, וכיוון שאני מנגנת כבר 3 שנים על צ'לו, נרשמתי לתזמורת בית הספר. בתזמורת משתתפים תלמידים מכל שכבות הגיל של בית הספר. יש 4 צ'לנים. הצ'לנית הראשונה בכיתה ט', נדמה לי, לא זוכרת את שמה, בחורה שקטה בלונדינית. בתחילת השנה המורה עורך אודישנים לכל הנגנים כדי לסדר מחדש את התפקידים. אחרי שהוא שומע אותי מנגנת הוא מחליט שמעכשיו אני צ'לנית ראשונה. לא המשכתי אמנם בעולם המוסיקה הקלאסית אבל אני די בטוחה שהקטע של מי צל'ו ראשון (ובמיוחד כנר ראשון, אם אני לא טועה) הוא די סטאטוס. הוא נחשב הכי טוב. אני, הצוציקית החדשה בכיתה ז' תפסתי את מקומה של הטת'ניקית הוותיקה. בגוף שלי אותה התחושה, של הלחץ לאורך קנה הנשימה, של הצריבה בסרעפת.

מה קורה? כמה דברים. אני מרגישה נורא שתפסתי את מקומה של הבחורה. אני גם חוששת לא לעמוד בציפיות של המורה. מה אם אני לא באמת כל כך טובה והוא יגלה זאת בהמשך? מה אם אאכזב אותו?

המאמן שואל מה אמרתי – וכמובן שלא אמרתי כלום. לאף אחד מהם. שתקתי. לא זוכרת שמישהו עשה מזה עניין. הבחורה היתה לגמרי סבבה עם זה, כנראה. אבל אני הייתי בלחץ. זו היתה הפעם הראשונה שהשתתפתי בתזמורת (עד אז נגנתי רק סולו ורק עם המורה שלי או מול הורי). והמאמן שלי מבקש ממני, הילדה בת ה-12 וחצי, לראות מה הייתי יכולה לעשות או להגיד אם לא הייתי כופה על עצמי את השתיקה, אם הכל היה אפשרי. אם שום דבר לא היה מפחיד.

ודבר ראשון התנצלתי בפני הבחורה. "אני מצטערת שתפסתי לך את מקום הצ'לו הראשון. לא התכוונתי. אולי לא הייתי צריכה בכלל להירשם לתזמורת, אולי הייתי צריכה ללכת לשיעור מוסיקה כללי רגיל". ואני מרגישה שלא אמרתי את זה אז כי פחדתי מהתגובה שלה. עדיף לשתוק.

והמאמן אומר לי – כמו היום. עדיף לשתוק. לא להציע את עצמך כמאמנת, עדיף להציע אחרים. כי כשאת מציעה את עצמך עלולים לבחור בך. ואז זה מלחיץ. כשאת ממליצה על החברים שלך נכנס לפעולה אותו מנגון שמרגיע אותך. כי אם יבחרו בך את גם תחושי שאת תופסת את המקום של אחד מהם, וגם תפחדי שמא תאכזבי, לא תעמדי בציפיות. זה בדיוק אותו מנגנון.

ואז הוא שואל אותי – אז מה האפשרויות שעומדות בפנייך היום כאשר את נתקלת בסיטואציה דומה שוב?

ואני חושבת לעצמי – אם אני חופשיה והמנגנון לא מנהל אותי – אני יכולה להציע את עצמי. זה לאו דווקא על חשבון אחרים. אני לא יודעת מה השיקולים שיגרמו למתאמן פוטנציאלי לבחור את המאמן שלו. אולי המחיר, אולי המיקום הגיאורפי, או שעות העבודה – אז מה הבעייה לשים את עצמי כאופציה ולתת למה שאמור לקרות שיקרה.

יש גם אפשרות שמי שיגיע אלי אמור היה להגיע אלי – ואני זו שמתאימה לו. למה מראש לחשוש שאאכזב אותו או לא אעמוד בציפיות? אולי אני בדיוק מה שהוא צריך?

אבל כל זה כאשר אני חופשיה מאחיזת המנגנון…..ואני עוד לא שם. אבל לפחות זיהיתי אותו, הכרתי אותו – התקרבתי אל עצמי עוד קצת.