העליתי באימון שלי כמובן את השאלות שעלו לי בעקבות התכתבות ה-whatsapp מהפוסט הקודם.
כרגיל בהתחלה זה היה מבולבל משהו, לא ידעתי במה להתמקד.
דיברתי גם על התחושה של "מה היא נדחפת?" שעלתה כאשר זו שגרה יישוב לידי הציעה את עצמה כמאמנת למרות שביקשו במפורש מאמנים שקרובים לקיבוץ המעפיל.
וגם על ה"למה אני לא הצעתי את עצמי?" במיוחד אחרי שהיא כבר הציעה את עצמה ובדקתי ב-waze ובלי פקקים אפשר להגיע מהקיבוץ אלי תוך 25 דקות.
איכשהו נכנסנו גם קצת לשיחה על הנטייה הזו שלי לעזור לאחרים. על זה שתמיד אחשוב מייד על מי להמליץ, ולאו דווקא על עצמי.
על זה שתמיד אני זו שמסודרת ויודעת מתי מתקיים מפגש ומתי לא. זו שאפשר לבקש ממנה את תבנית שיחת ההיכרות או ה-clearway או מה היו שיעורי הבית….
וזה לא מהיום. תמיד היה לי חומר מסוכם והיה ממש כדאי ללמוד איתי למבחנים. אגב אני לא הייתי צריכה ללמוד כי הקשבתי בכיתה והכנתי שיעורי בית וידעתי את החומר, אבל כאשר למדתי עם אחרים גם לימדתי אותם וגם מן הסתם תרגלתי את הידע שלי בחומר שוב.
השיחה נדדה קצת וסיפרתי איך, כאשר עבדתי במחשבים, הייתי כל הזמן בלחץ. כאשר עוד הייתי תוכניתנית, הלחץ היה לכתוב בלי באגים, מה שכמובן בלתי אפשרי (שומעת עד היום בראשי את ד', המנטור הראשון שלי במדור בצבא אומר במבטא הדרום אמריקאי שלו "אין תכנית בלי באגים") – ואז הלחץ הגדול היה לגלות את הבאגים. להבין למה התכנית נופלת או מניבה תוצאות לא נכונות. לחקור, לגלות – ולפתור. כשפתרתי חשתי הקלה גדולה, וגם שביעות רצון מעצמי, אבל עד שפתרתי – הייתי מכווצת, לחוצה, בחרדות ממש.
עם השנים עברתי לתחום של תמיכת תשתית, ניהול בסיסי נתונים – כאן כבר לא פיתחתי את התוכנה בעצמי אלא התקנתי מערכות הפעלה, תוכנות צד ג' ובסיסי נתונים, ותמכתי במפתחים. וכאן בפועל הייתי בעוד יותר לחץ, כי בעצם תקינות ותפקוד המערכת היו תלויים בי. וכאשר משהו לא היה תקין – בין אם זה בגלל באג שתוכניתן הכניס לתכנית שלו ובין אם בגלל בעייה בתוכנה או בסיס נתונים של ספק חיצוני – אני הייתי הכתובת הראשונה, העיקרית, שכולם פנו אליה. יום ולילה.
תקופה ארוכה לא היה לי קשר ישיר למאגר התקלות / פתרונות של הספקים, לא היה אז אינטרנט ולא היה גוגל – והרבה מאד היה תלוי ביכולת הגילוי והפתרון שלי, להבין איפה הבעייה, מהי, ואיך לתקן אותה.
בכל פעם שפנו אלי או שראיתי בעצמי שיש בעייה במערכת – קודם כל הבטן היתה מתהפכת, הלב נפל לתחתונים – ואז הייתי צוללת פנימה וחוקרת.
בתקופה ההיא (טרום אינטרנט) התחלתי לתעד לעצמי את כל התקלות שנתקלתי בהן, מה היתה הסיבה או סיבות לתקלה ומה הפתרון או פתרונות שמצאתי. ה-PC היה בחיתוליו, לא היה אפילו word, לא זוכרת אם כבר היה מעבד תמלילים שאיפשר גם לכתוב וגם אחר כך לעשות חיפוש לפי טקסט…
את התיעודים האלה נהגתי להפיץ בין כל בעלי התפקידים המקבילים אלי בארץ, כדי שיהיה להם קל יותר כאשר הם מתקינים או מתחזקים את המערכות שלהם.משהו בתיעוד הזה הרגיע אותי. הוריד את סף הלחץ. נתן לי כלים להתמודד.
אבל כל זה כבר שייך לחיי הבוגרים. והמאמן שלי מבקש לדעת מתי בדיוק עלתה בי התחושה שהפעילה את כל זה. והבנתי שהתחושה עלתה כאשר זו שגרה ביישוב לידי הציעה את עצמה. והוא מבקש לדעת מהי התחושה, ואיפה היא יושבת לי בגוף. בהתחלה היתה תחושה של לחץ לאורך כל בית החזה באזור קנה הנשימה ועד לסרעפת. כאילו משהו דוחף את הדפנות מבפנים. והוא מבקש שאשהה מעט עם התחושה הזאת, ואשים לב לנשימה. אחרי כמה שניות התחושה התחילה להתרכז באזור הסרעפת בלבד, מפתח הלב, מקלעת השמש….תחושה של צריבה. הוא ביקש להבין איזה סוג של צריבה ועלתה לי אסוציאציה של מגע בפלפל חריף. לא נורא שורף אבל לא נעים.
והוא מבקש לדעת איזה זיכרון ילדות עולה מתוך ההשתהות על התחושה. אני נושמת, מתרכזת בתחושה – בהתחלה לא עולה כלום. ויש לו סבלנות, והוא ממתין איתי. אני נושמת ומתרכזת בתחושה.
ופתאם אני רואה בזכרוני את חדר התזמורת בחטיבת הביניים בכיתה ז', בארה"ב. שנה חדשה, בית ספר חדש, כל אחד משתתף בשיעור מוסיקה כלשהו, וכיוון שאני מנגנת כבר 3 שנים על צ'לו, נרשמתי לתזמורת בית הספר. בתזמורת משתתפים תלמידים מכל שכבות הגיל של בית הספר. יש 4 צ'לנים. הצ'לנית הראשונה בכיתה ט', נדמה לי, לא זוכרת את שמה, בחורה שקטה בלונדינית. בתחילת השנה המורה עורך אודישנים לכל הנגנים כדי לסדר מחדש את התפקידים. אחרי שהוא שומע אותי מנגנת הוא מחליט שמעכשיו אני צ'לנית ראשונה. לא המשכתי אמנם בעולם המוסיקה הקלאסית אבל אני די בטוחה שהקטע של מי צל'ו ראשון (ובמיוחד כנר ראשון, אם אני לא טועה) הוא די סטאטוס. הוא נחשב הכי טוב. אני, הצוציקית החדשה בכיתה ז' תפסתי את מקומה של הטת'ניקית הוותיקה. בגוף שלי אותה התחושה, של הלחץ לאורך קנה הנשימה, של הצריבה בסרעפת.
מה קורה? כמה דברים. אני מרגישה נורא שתפסתי את מקומה של הבחורה. אני גם חוששת לא לעמוד בציפיות של המורה. מה אם אני לא באמת כל כך טובה והוא יגלה זאת בהמשך? מה אם אאכזב אותו?
המאמן שואל מה אמרתי – וכמובן שלא אמרתי כלום. לאף אחד מהם. שתקתי. לא זוכרת שמישהו עשה מזה עניין. הבחורה היתה לגמרי סבבה עם זה, כנראה. אבל אני הייתי בלחץ. זו היתה הפעם הראשונה שהשתתפתי בתזמורת (עד אז נגנתי רק סולו ורק עם המורה שלי או מול הורי). והמאמן שלי מבקש ממני, הילדה בת ה-12 וחצי, לראות מה הייתי יכולה לעשות או להגיד אם לא הייתי כופה על עצמי את השתיקה, אם הכל היה אפשרי. אם שום דבר לא היה מפחיד.
ודבר ראשון התנצלתי בפני הבחורה. "אני מצטערת שתפסתי לך את מקום הצ'לו הראשון. לא התכוונתי. אולי לא הייתי צריכה בכלל להירשם לתזמורת, אולי הייתי צריכה ללכת לשיעור מוסיקה כללי רגיל". ואני מרגישה שלא אמרתי את זה אז כי פחדתי מהתגובה שלה. עדיף לשתוק.
והמאמן אומר לי – כמו היום. עדיף לשתוק. לא להציע את עצמך כמאמנת, עדיף להציע אחרים. כי כשאת מציעה את עצמך עלולים לבחור בך. ואז זה מלחיץ. כשאת ממליצה על החברים שלך נכנס לפעולה אותו מנגון שמרגיע אותך. כי אם יבחרו בך את גם תחושי שאת תופסת את המקום של אחד מהם, וגם תפחדי שמא תאכזבי, לא תעמדי בציפיות. זה בדיוק אותו מנגנון.
ואז הוא שואל אותי – אז מה האפשרויות שעומדות בפנייך היום כאשר את נתקלת בסיטואציה דומה שוב?
ואני חושבת לעצמי – אם אני חופשיה והמנגנון לא מנהל אותי – אני יכולה להציע את עצמי. זה לאו דווקא על חשבון אחרים. אני לא יודעת מה השיקולים שיגרמו למתאמן פוטנציאלי לבחור את המאמן שלו. אולי המחיר, אולי המיקום הגיאורפי, או שעות העבודה – אז מה הבעייה לשים את עצמי כאופציה ולתת למה שאמור לקרות שיקרה.
יש גם אפשרות שמי שיגיע אלי אמור היה להגיע אלי – ואני זו שמתאימה לו. למה מראש לחשוש שאאכזב אותו או לא אעמוד בציפיות? אולי אני בדיוק מה שהוא צריך?
אבל כל זה כאשר אני חופשיה מאחיזת המנגנון…..ואני עוד לא שם. אבל לפחות זיהיתי אותו, הכרתי אותו – התקרבתי אל עצמי עוד קצת.
