ארכיון חודשי: יולי 2015

אימונים #22 – בשן ועין

אצל המאמן שלי אני נינוחה, מפטפטת על הבן והכלה שהגיעו, הוא שואל על ה-kodi – קצת כמו שיחת חולין. 


מספרת על המתאמנת, איך היו לה פריצות דרך ואז סוג של נסיגה – נפילה – ואיך ניסיתי להסביר שככה זה, היא הגיעה לרמה הבאה, לשכבה העמוקה יותר, ושצריך לעבור דרך האיכס כדי להגיע לצד השני…על מה נתאמן היום? אין לי מושג!


מה קורה בגוף? 


אז כן, אני בעיקר עם הגוף בימים האלה "של שן ועין" (צוחקת). בעקבות השתל יש לחץ באזור השן – ובשן שלידה. 


העין הימנית (זו עם הקטרקט) רואה את העולם דרך עננה וזה מפריע.


כן, אני שמה לב שיש תנועה כלשהי בחזה, לאורך קנה הנשימה. סוג של חרדה. ציפיה. זה לא מפריע לנשימה, אבל זה שם. 


ממה אני חוששת? רוצה שכל הטיפולים האלה יהיו כבר מאחורי. חוששת שהכנסת השתל "דחפה" את השן הבריאה שלידה, ואולי גרמה לה נזק – ואז הסיפור לא ייגמר בזה ויהיה צורך ב….עוד טיפולים כואבים. לא יודעת. רוצה שזה ייגמר כבר וחוששת שזה לא. 


עם העין – גם כן רוצה כבר להיות אחרי הניתוח. ושהוא יעבור חלק. ובהצלחה. ניתוח הקטרקט הקודם היה קצת טראומטי. באמצע הניתוח האחות המסייעת פתחה זרם מים חזק ישירות לעין (במקום לסגור את הטפטוף כפי שהפרופסור ביקש) והוא נבהל נורא – חשש שזה גרם לנזק בלתי הפיך. זה בטוח גרם לכאבי תופת שלא ידעתי מה לעשות איתם (ועם עצמי) במשך כמה ימים…אבל תוך 24 שעות התברר שנזק לא נעשה לעין. הוא נרגע אבל אני נשארתי עם הבהלה….(שוב צוחקת)


המאמן מסב את תשומת לבי לכך שכאשר אני מדברת על משהו קשה, אני צוחקת. נכון, אני מאשרת. אני עושה את זה. מן מנגנון שכזה.


הוא שואל האם זה בא כדי להרגיע את האדם שאיתו אני מדברת. לא נראה לי. זה מרגיש לי יותר כמו …להימנע משיפוט, מביקורת.


כשאני מדברת על משהו קשה מייד עולה בי חשש מפני ביטול, הקטנה, ביקורת. זה קשה? זה שטויות, מה את עושה עניין? וגם – יש לי נטייה לבכות בקלות. אם אני מדברת על משהו קשה, אם יש חשש שזה יעלה בי בכי – אני "פותרת" את זה על ידי צחוק. 


אז כן – אפשר להתאמן על זה. להתרכז בתחושה – איזה זיכרון עולה? 


ובאותו הרגע דווקא עלה זיכרון טרי, מיום קודם. ערב. T ובני ואני יושבים בסלון אחרי שכולם הלכו ומדברים. אני מספרת קצת על האימון שלי. גם כלתי מתאמנת (דרך סקייפ אצל חברה שלי מהקורס) והיא מתלוננת (על עצמה) שלא עולים לה זיכרונות. ואני מנסה להסביר שתמיד עולים זיכרונות, תמונות, קטעי משפטים, אסוציאציות – אבל אנחנו מייד פוטרים אותם כלא רלוונטיים ולכן נדמה לנו שהם לא עולים. אני נותנת דוגמא: האימון שבו עלה לי החדר בבית הורי וההחלפה בין הטפט של אחי לשלי, והצורך "להיתקע" עם הטפט שלא בחרתי. כביכול לא רלוונטי, לכאורה לא חשוב – אבל היה אימון מדהים. ואז T אומר: "אז מה? מה לא בסדר בזה?" כלומר: כולה טפט, למה לעשות מזה עניין? התחושה שלי – ביטול, הקטנה. סטירה. התגובה הרגשית שלי: "אוף בשביל מה פתחתי את הפה לידו?" והתנועה שהייתה לי בחזה קודם נעצרת, ובמקומה יושב גוש של …עצב, כעס. והמאמן מייד מבקש לראות איזה עוד זיכרון עולה. ותוך שנייה אני בסלון בית הורי, גיל 16 או 17 – חזרתי מבית הספר ו"עשיתי את השטות" של לספר לאמא שלי שחברה שלי א' עיצבנה אותי או פגעה בי או…לא זוכרת אפילו מה היא עשתה. אבל לאמא שלי אסור לספר דברים כאלה – כי היא ישר הופכת ללביאה המגנה על גוריה. באותו רגע היא מחקה את א', אסור לי להיות חברה שלה יותר, והיא לא מסכימה שא' תבוא אלי. בשביל מה סיפרתי? אני יודעת שככה היא מגיבה, ולכן אני מאמנת את עצמי כבר שנים לשתוק. לא לשתף. לא לספר. בדיוק בגלל תגובות כאלה. אבל אבוד – נפלט לי. הנטייה שלי היא לספר. ו-א' אמורה להגיע אלי באותו יום ואין לי דרך להודיע לה לא להגיע –  כי אין לנו טלפון בבית!


והמאמן שואל מה אמרתי לאמא – וברור שלא אמרתי כלום. לא הייתי מסוגלת לענות כשהיא היתה מתחילה ככה. שתקתי וחשתי את הגוש הזה בחזה, בגרון – בלסת. וגם שם אצל המאמן הגוש הזה נוכח – והכאב באזור השן מתגבר. ואני שמה לב שבדרך כלל כאשר אני ככה עצובה, מתוסכלת, כועסת, דואגת – התחושה מתפשטת לאזור הלסת. גם כשאין לי בעיות בשיניים. אז מה עשיתי אם לא עניתי לאמא? הוא שואל אם בכיתי ואני די בטוחה שלא. היו כמה שנים בגיל ההתבגרות שלי שלא בכיתי בכלל. בטח עליתי לחדר. או שאולי יצאתי לטלפון הציבורי הקרוב כדי להתקשר לא' לומר לה לא לבוא. והמאמן שואל אותי – אם הכל היה אפשרי, מה הייתי אומרת לאמא? מה הייתי עושה?


והמחשבה הראשונה שלי היתה "לא הייתי מספרת לה בכלל". אבל אחר כך זה התחיל לזרום. "למה סיפרתי לך בכלל? תמיד את מגיבה ככה! " והייתי בוכה. והמאמן שואל איך הייתי בוכה. אני חושבת רגע. הייתי בוכה תוך כדי שאני צועקת עליה. "למה את מגיבה ככה כשאני מספרת לך על פגיעה או עלבון? אני בסך הכל רוצה לשתף! " ושם בחדר המאמן אני מבינה את הרצון של אמא שלי להגן עלי, לגונן עלי. מבינה ומכירה את הפחד שלה שינצלו אותי או יפגעו בי. "אבל אמא, תני לי להתמודד לבד עם הדברים האלה. סמכי עלי שאני מסוגלת!" וזה בעצם כל העניין. זה ההקשר. ואני שמה לב שלא כואבת לי השן, בכלל. התחושה נעלמה, גם מהחזה וגם מהלסת. איך זה ייתכן? השן כאבה לי בלי קשר לזיכרון….


אבל פירוק הזיכרון העלים את הכאב. מופלא. 


ואני מבינה שהדאגה הזאת – שטיפול השיניים לא עבר בשלום / לא יעבור בשלום, ויידרש המשך טיפול ….שניתוח העין לא יעבור חלק…הדאגה הזאת היא הדאגה של אמא שלי. ושאין בה צורך. 


שמה שאני באמת רוצה זה לסמוך. מצד אחד לסמוך על רופא השיניים ורופאת העיניים שיעשו את עבודתם כראוי.


אבל יותר מזה – לסמוך על עצמי, שגם אם זה ישתבש – אני אוכל להתמודד עם כל מה  שיקרה, כל מה שיגיע. 


ואני מבינה שזו סוגיה ענקית אצלי – לסמוך. על עצמי. ועל אחרים. ונגעתי עכשיו – דרך אימון של כלום (כאילו) – במשהו עמוק מאד ורוחבי מאד…אני עדיין לא יכולה לאמוד איך זה ישפיע עלי, הפירוק הזה. ימים יגידו…..

זה היום, זה היום :)

היום בחמישה לשלוש אחר הצהריים בני וכלתי מגיעים לביקור מחו"ל. 


עד עכשיו האצתי בזמן שיעבור מהר – כדי שיגיעו.


מעכשיו אני מאיצה בו להאט – יש לי רק 15 יום איתם, וגם זה ודאי לא נטו.


מתרגשת לקראת המפגש, החיבוק. בעיקר החיבוק – כי למרות שאנחנו בקשר רציף בסקייפ ובווטסאפ – החיבוק הוא זה שחסר. 


 


היום אני גם מסיימת עם האנטיביוטיקה – ובסך הכל ההתאוששות מהשתלת השן עוברת די בסדר. יש עדיין לחץ (לפי דעתי השן שליד השתל נלחצת יותר ממה שצריך, ואולי אני אפילו מזהה סטייה קלה….אוף!) ואני עדיין אוכלת דברים רכים וקרים – אבל זה צפוי. בסוף השבוע יוציאו לי את התפרים ו…עוד שבוע גג נראה לי שזה כבר יהיה מאחורי. עד לשלב הבא (שאינני יודעת מתי הוא צפוי). 


 


אני קוראת לתקופה הזאת "בשן ועין" – כי אני עסוקה בהשתלת שן וניתוח הקטרקטלשון


מקווה ש…עד סוף הקיץ כבר אהיה כמו חדשה. 


 


אתמול והיום אנחנו עסוקים בבישולים (T מבשל ואני עוזרת לו בהכנות וניקיונות). כש-T מתרגש הוא עוד יותר מבשל. 


אבל זה סבבה כי בנוסף לבני וכלתי יגיעו גם בתי עם המשפחה כדי לראות אותם, ואבא של כלתי יגיע כדי לקחת אותה אליהם הביתה (הזוג הצעיר החליטו להתפצל לחלק מהביקור כדי שכל אחד מהם יספיק להיות מספיק זמן עם הוריו) – אז יש מי שיאכל את כל המטעמים האלה. וגם נאכל מזה בימים הקרובים.


 


סיימתי להעלות את כל השירים שלי על מסמך word וגם ניגנתי את כולם ווידאתי שהאקורדים מסומנים כמו שצריך מעל כל שורה….


את חלקם אני ממש ממש אוהבת. חלקם סתם…אבל גם הם שלי. 


אולי אשמיע אותם לבני וכלתי (בני כבר שמע אותם מתישהו, אני זוכרת. לפני כמה שנים…). 


הפרוייקט הבא – לכוונן את הצ'לו…..


 


המתאמנת שלי סיימה 15 מפגשים והגשתי לה את שאלון ההשלמה למילוי לקראת המפגש ה-16. בגלל שאני עדיין בהתמחות, במפגש ה-16 אני צריכה לעשות מעין שיחת השלמה (גם אם זו השלמת ביניים והמתאמנת תמשיך לבוא) – שאחריו היא תחליט אם להמשיך, והתעריף אמור לעלות. אין לי מושג מה היא תחליט ומה היא תוכל לשלם. היא היתה מופתעת שכבר היו לנו 15 מפגשים. צחקתי ואמרתי שהזמן טס כשנהנים והיא אישרה. דואגת לה. אימון סאטיה זה תהליך דמוי ספיראלה. בכל פעם שחלה התפתחות או פריצת דרך, מתגלות שכבות חדשות – והיא נמצאת כרגע באיכס כזה, איכס שבעקבות ההישגים. וקשה לשמוע ש"אין ברירה, חייבים לעבור דרך האיכס כדי להגיע לצד השני" – במיוחד כאשר במקביל אתה מאמין בשיטות ניו אייג' שמספרות שאפשר לדלג על האיכס ולברוא ישר מציאות נהדרת, בלי להתבוסס …….


ובכן, גם אני חושבת שחשיבה חיובית ובריאת מציאות זה דבר אפשרי ונהדר  אבל מניסיוני יש דברים שאי אפשר לדלג עליהם. 


קודם כל אתה צריך להכיר את עצמך, את מה שמנהל אותך – ועם ההיכרות, ניתן להתחיל לשחרר אחיזות….

אצל רופא השיניים

לא יודעת אם יש הרבה דברים בחיי שאני שונאת (ומפחדת) כמו בעיות שיניים, טיפול בשיניים, רופא שיניים  (הסדר אקראי לחלוטין). כואב לי יותר, כנראה, מאשר לרוב האנשים, החניכיים שלי רגישות ומדממות יותר מאשר אצל אחרים, ובכלל – שונאת את זה. אבל לפעמים פשוט אין ברירה. 

סיפרתי כאן (די בקצרה, נראה לי) על הסאגה שהיתה לי עם ה"גידול" בחיך שהתברר כמוגלה שהתפתחה בשן שהיה לה טיפול שורש ונסדקה….ו"פלשה" לחניכיים. בחרתי את רופא השיניים בעיקר לפי הקירבה לבית שלי. לא קבלתי המלצות וגם לא הלכתי לפי רשימת הרופאים שעובדים עם ביטוח השיניים שלי. אני אצלו בקליניקה 4 פעמים בשנה ממילא – אצל השיננית (הביטוח מכסה את רוב העלות, ואם אני מנקה את השיניים כל 3 חודשים אז הכאבים יותר נסבלים והאבנית פחות מספיקה להצטבר). 

הוא היה זה שאבחן את הבעייה, קבע לי תכנית טיפולים: עקירה כירורגית והשתלת עצם, CT ואז שתל, ואז החדרת הבורג שעליו יולבש הכתר….תהליך של כמה חודשים טובים.

קבעו לי אז תור לעקירה, אחרי שלקחו לי מידות עבור התותב, וכשהגעתי לתור התברר שהגיע התותב הלא נכון (והם לא בדקו אותו כשהגיע כך שרק אחרי שהגעתי התברר שיש צורך לדחות את העקירה). זו לא באמת היתה אשמתה של הפקידה (אשתו) של הרופא אבל זה קצת כן – כי כאשר מגיעים תותבים מהמעבדה, את אמורה לוודא שהגיע מה שהזמנת. הייתי מאד סבלנית וחייכנית והיא מאד שמחה שאני מקבלת את העניין כל כך יפה ולא הפסיקה לומר כמה אני נחמדה. 

אני כבר הייתי יומיים עם אנטיביוטיקה, והעקירה נדחתה מיום חמישי ליום שני שאחריו – כך שבסופו של דבר לקחתי אנטיביוטיקה במשך כעשרה ימים. לא נעים אבל גם לא נורא. גם התכוננתי נפשית לעקירה והיא נדחתה – וגם זה לא נעים אבל לא נורא.

לפני כשבועיים עשיתי את הCT ולאחר כמה ימים היא התקשרה להגיד שהכל בסדר וניתן לקבוע תור לשתל. פתחנו יומנים (אני, לפחות, פתחתי) והיא קבעה לי את ההשתלה לאתמול בשעה 16:30. 

כבר בדרך לקליניקה התחלתי לחשוד שמשהו לא בסדר, כי פתאום הבנתי שלא קיבלתי SMS תזכורת על התור הזה. הם תמיד שולחים. 

הגעתי ואמרתי שלום, מה נשמע, לא קבלתי SMS על התור הזה. "את באמת לא רשומה אצלי" היא אמרה. ידעתי! שוב קרתה תקלה. (זה היה המקום לשאול: למה דווקא אני?!). "איך אני לא רשומה אצלך?" והזכרתי לה את שיחת הטלפון, איך התקשרה אלי ואמרה שהCT בסדר ואפשר לקבוע….

"נכון נכון" היא הודתה מייד "ומשום מה לא כתבתי את זה ביומן וקבענו תורים במקומך" . טוב, זה כבר מוגזם, לא?

התיישבתי. אני לא מאמינה שזה קורה לי שוב. היא היתה כולה התנצלויות, ואני אמרתי ששוב אני כבר יומיים עם אנטיביוטיקה, ואני יודעת שהם טסים למחרת לשבוע חופש, ואין מצב שאני דוחה שוב. היא אמרה "נכון, נכון, את חייבת לעבור את ההשתלה היום, תיכף נדבר עם הרופא ונראה מה עושים" ואז היא אמרה "אני דווקא מאד מחבבת אותך" וזה גרם לי לחשוב לעצמי "אז את מי שאת לא מחבבת את דופקת לו קטעים כאלה כל הזמן?????" 

רופא השיניים בדיוק סיים טיפול ויצא אלינו, המצב הוסבר לו והוא מייד הסכים לקבל אותי בסוף היום: שמונה ורבע בערב. לא ממש מצא חן בעיני שאני אהיה האחרונה בסוף יום עבודה מפרך אבל איזו ברירה היתה לי?

חזרתי הביתה (עכשיו דווקא שמחתי שזה קרוב) והתייצבתי שוב בשמונה ורבע. 

היה קפוא בקליניקה והצטערתי שלא באתי עם גרביים ונעליים. ומכנסיים ארוכים. 

הסייעת (שלא נראה היה שהיא ממש יודעת מה היא עושה ואיפה נמצא כל דבר ואיך קוראים לכל מכשיר) ניסתה להעלות את הטמפרטורה של המזגן (גם לה היה קר, היא ישבה שם עם טריינינג). רק אחר כך התברר שיש שם שמיכה במיוחד למצבים כאלה, המזכירה (אשתו) לא ממש טרחה לעדכן את הסייעת בעובדה הזאת. 

זריקת ההרדמה השפיעה רק חלקית, וזאת למרות שהוא תיגבר אותה באמצע עם עוד חומר הרדמה. הכל כאב. נורא. והכל דימם – וכל הזמן הוא נאלץ לתפור עוד ועוד תפרים בגלל החניכיים "הסוררות" שלי. ובמהלך כל הטיפול שאלתי את עצמי אם יש סיכוי שאגיע אליו שוב לטיפול אחרי שכל הסיפור הזה ייגמר. פרט לכך זה הלך קל יחסית ומהר. פחות משעה. 

נשארתי עוד רבע שעה כדי שהוא יוודא שאין דימומים והכל מחזיק יפה. בסך הכל הוא כנראה עובד בסדר גמור. 

בבית ישבתי עם קרח (שהרופא נתן לי) ואיזה 50 טיפות אופטלגין נוזלי פלוס נורופן. חשבתי שיהיה לילה סיוט – אבל ישנתי כמו תינוקת. קמתי בלי כאבים, מעט לחץ מידי פעם באזור השתל. 

היום המזכירה (אשתו) התקשרה לשאול איך אני מרגישה. ואז הם טסו לחו"ל. מקווה שלא אזדקק להם. 

אפשר לעשות V גם על העניין הזה. מקווה שהשלבים הבאים כבר פחות טראומטיים……שבת שלום

 

 

השירים שלי…

האצבעות דואבות, הצוואר תפוס – והלב מתרונן ושר חיוך


כבר שעתיים שאני יושבת כאן ומנגנת על הגיטרה את השירים שלי, 


אחרי שכבר שבועיים אני מעלה על מסמך word את כל המילים והאקורדים מבין הדפים המצהיבים הישנים בקלסר החום והמרופט בו צברתי במהלך השנים את כל שירי.


שלושים ושבעה שירים – וחוץ מאחד או שניים יש לי אקורדים לכולם, זוכרת אותם וזוכרת את המנגינה שלהם.


תחושה מופלאה של יצירה – זה שלי. אני כתבתי. אני הרגשתי ושפכתי על הנייר.


אני הלחנתי להם מנגינה. אני מנגנת. אני שרה.


וחלקם לא רעים בכלל. נכון פה ושם אילצתי איזה חרוז, ונכון – ברובם אין הרבה גיוון של סולמות ואקורדים. אבל מה? הם די יפים. 


הקול חלוד והאצבעות מחוסרות תרגול (וכבר שנים מחוסרות אותן שכבות עור עבות שפיתחתי בזמנו בעיקר בזכות הנגינה בצ'לו אבל גם בזכות הגיטרה). 


אבל אני מאושרת. 


גיליתי אותם מחדש, גיליתי את עצמי מחדש.


את האהבות, את האכזבות, את הטיולים על שפת הים, את הגעגועים – אותי. 


שירים שלי….חזרתם אלי חיבוק

סופשבוע נהדר

המתאמנת שלי תמיד חוששת שאם טוב – אז בטוח תיכף יקרה משהו רע. אני מאד מאד מאד מאד מאד מקווה שהיא לא צודקת (ברור שזה מנגנון שלה, אבל עדיין יש הרבה אנשים שחושבים כך)

אני בתקופה טובה – ומאד רוצה לחשוב שהיא עומדת בפני עצמה – התקופה הטובה – ולא מחייבת …טוב, מספיק להתעסק עם זה. 

ביום חמישי קיבלתי מסאז' בקאנטרי ( אני משתדלת לקבוע פעם בחודש, זה לא תמיד מספיק אבל זה פחות או יותר מה שאני מרשה לעצמי, מה גם שזה הכי זול שם) אצל סבטלנה המופלאה. היא קורעת אותי אבל זה באמת עוזר לכמה שבועות….

זה היה סיפתח מצוין לסוף השבוע. 

אחר הצהריים "בישלנו"  – זה אומר שאת רוב הבישול עשה T, אני עזרתי עם שטיפת הכלים/סירים/כיריים וגם הכנות – כמו קילוף וגירוד הביצים הקשות (את סלט הביצים אני הכנתי דווקא, וגם את האורז לילדים). 

אז ששי בבוקר היינו די פנויים, ו-T רצה לקפוץ לסדנת הצורפות שלו לקחת את התכשיטים שהוא מסר לציפוי זהב. הוא עובד עם כסף – זה יקר מדי לעבוד עם זהב – אבל בתנו ביקשה את הטבעות שלה בזהב, והסכימה "להתפשר" על ציפוי זהב, שהוא כמובן הרבה יותר זול. T הכין לה טבעות מהממות 

     
שנראו עוד יותר מהממות אחרי ציפוי הזהב. 

הוא הציע לי לבוא איתו לסטודיו, והסכמתי. זו היתה הפעם הראשונה שהייתי שם, וזה היה מאד מעניין. שני חדרים, המון ציוד, עמדות עבודה מסודרות לארוך כל הקירות, וליד חלקם ישבו אנשים ועבדו. T הראה לי את העמדה שלו, קיבל את הטבעות מהמורה ויצאנו. 

בדרך הזכרתי שעדיין אין לי בגד לחתונה של הבן של א' ו-א' חברינו הטובים. "אני כבר מסודר עם בגדים" אמר T בהנאה, כי באמת כאשר הלכנו לביקורת אצל האורטופד המנתח ביום שני – וכרגיל חיכינו המון בתור – קפצנו לקניון רמת אביב הסמוך וקנינו לו חולצות ומכנסיים ב"אמריקן איגל". אגב – לא הכרנו את הרשת הזאת והיו שם דברים ממש נחמדים. בכל הרשתות יש מכירות סוף עונה, קנינו 4 חולצות בד מכופתרות ב-100 ש"ח חולצה, ושני זוגות ג'ינסים שישבו עליו ממש יפה (ונוח) במאתיים תשעים לזוג. 

עקצתי אותו שאם לא הייתי מכירה אותו כל כך טוב הייתי חושבת שהוא מנסה לעצבן אותי. אני מקטרת שאין לי בגד לחתונה ואתה מתפאר שאתה מסודר? מה זה צריך להיות? "אין בעייה" הוא אמר, "בואי נלך לקנות לך משהו" וכך יצאנו לשופינג בשבילי! פרט לחו"ל מידי פעם (בעיקר כאשר אני לא מתנגדת נמרצות או שאנחנו ממילא בחנות כדי לקנות לנכדים) אני אף פעם לא הולכת עם T לקנות לעצמי בגדים. בכלל – אני שונאת לקנות בגדים, בדרך כלל הולכת לבד או עם חברתי מ', ולאירועים מיוחדים סומכת רק על גיסתי נ' שתבוא איתי. אבל התברר שנ' לא תתפנה עבורי בזמן – עד שהיא סיימה עם כל בחינות הבגרות (מורה בתיכון, רכזת אנגלית) היא ואחי טסו לחו"ל לשבוע, ואיך שהם חוזרים היא טסה שוב עם האחיינית שלי לכמה ימים. לא רציתי להמתין לרגע האחרון. התברר ש-T הוא בן זוג מושלם לשופינג. כאמור בכל הרשתות יש מכירות נהדרות עכשיו. נכנסנו לקניון עיר ימים בדרום נתניה ומייד מצאנו את קרייזי ליין. מצאנו שתי שמלות שנראו לנו (עלי הן נראו איכס!), מכנסיים שחורים (נראים מחוייטים אבל גמישים ונוחים להפליא וישבו עלי בול) וחולצה ירוק-לבן קיצית ומחמיאה, והלכתי למדוד. בינתיים T הביא לי עוד דברים למדוד, החליף מידות – ממש פרטנר מושלם. היתה לו סבלנות, הוא בדק כל מיני דגמים – לו רציתי (וממש לא רציתי) יכולתי לעבור עכשיו בכל החנויות בקניון ולמדוד ולקנות להנאתי. זו היתה הפתעה גמורה עבורי. 

יצאנו עם המכנסיים והחולצה, ועוד חולצה בגוונים של לבן-אדום עם טייטס תואמים בשחור-אדום – הייתי בעננים. ממול היתה חנות של קליגולה – מצאתי לי זוג סנדלים שחורים, שאמנם לא היו אורטופדים אבל נראה לי שלערב אחד אצליח לנעול אותם בנוחות יחסית. (מכסימום אביא כפכפים ליתר ביטחון). 

זהו. גם אני מסודרת לחתונה. 

בערב בתי וחתני באו עם הנכדים – ואחרי הארוחה ("סבתא, האורז שהכנת ממש טעים!") חכמוד פתאום שאל "אני נשאר לישון כאן?" האמת שזה לא היה מתוכנן (במיוחד משום שלמחרת הם היו מוזמנים ליום הולדת של חבר שלו מהגן) אבל קפצתי על המציאה. שאלתי "אתה רוצה לישון כאן?", והוא טיפה נבהל מעצמו ואמר "רק עם נשמותק גם נשאר". שאלנו את נשמותק שהסכים מייד, ובפעם הראשונה ערכתי להם את המיטות אצלנו בחדר השינה.

כאן ליד החלון על הספסל של "הדובים" תיכננו מאז שבנינו את הבית הזה שכאן יום יבוא וישנו אצלנו נכדים. המזרון (מזרן?) הסגול הזה נוח מאד, רחב וארוך – יש שניים כאלה, כך שכל נכד השתרע לאורכו בקצה אחר. הם היו מבסוטים עד הגג ונרדמו מייד. ההורים שלהם היו קצת המומים מהספונטניות הזאת, וחתני אפילו התעצב קצת – כאשר מגיע סוף השבוע הוא רוצה להיות איתם כמה שיותר – אבל כיוון שזה היה רק ללילה, והבטחנו שנביא אותם השכם בבוקר לבריכה ומשם – הם יגיעו ויקחו אותם ליום ההולדת של החבר – הם לא הספיקו להתגעגע אל הילדים יותר מדי, וכן הספיקו לישון שנת לילה ארוכה ורצופה חיוך.

הקטנטנים ישנו בשקט ובשלווה כל הלילה (לא מעט, נראה לי, בגלל הידיעה שהם איתנו בחדר). בחמש בבוקר חכמוד התעורר מחלום ("חלמתי שלא הצלחנו להגיע בזמן ליום הולדת…) וביקש חיבוק לפני שחזר לישון (אני עדיין מתענגת על החיבוק הזה). הוא קם סופית בסביבות שש וחצי, את נשמותק היינו צריכים להעיר….

נסענו יחד לבריכה והם השתכשכו להנאתם בבריכה של הקטנים עם "טילי המים הספוגיים" שקנינו להם ב"רמי לוי" ב-5 שקלים בשבוע שעבר. מדהים כמה הדברים הכי קטנים מעסיקים אותם הכי הרבה…

הצלחנו גם להאכיל אותם (חביתה בפיתה וירקות) עד שההורים שלהם הגיעו (אחרי שנת לילה מצוינת ובוקר רגוע להפליא) ואז הלכנו לחדר כושר והם התארגנו ללכת איתם ליום ההולדת.

אחרי שחזרנו מהקאנטרי ואכלנו צהריים, T הלך לנוח ואני נסעתי לאסוף את א' האחיינית הצעירה שלי (אני מוקפת בא'-ים) לסרט "הקול בראש" בקולנוע. אמנם ראיתי את הסרט כבר ב-kodi, אבל נראה לי שראיתי גירסה שהיתה מותאמת ל-3D (ואין לי 3D) והצבעים….לא נראו משהו. גם רציתי לראות את זה שוב, גם רציתי בקולנוע הפעם, וגם נראה לי שהיא תאהב. ובאמת – היא מאד אהבה, מאד שמחה בכלל על הבילוי איתי אחת על אחת (בקושי יוצא לנו להיפגש מחוץ להרכב המשפחתי המורחב) וגם אמרה שלא בטוח שהיתה הולכת לראות את זה לולא הצעתי. היה מקסים. 

ט' האחיינית הבכורה עסוקה בבחינות סוף שנה (פסיכולוגיה באוניברסיטה) אז לא הפרענו לה – ומקווה לעשות לה יום כיף כאשר הבחינות יהיו מאחוריה. 

אחי וגיסתי בחו"ל השבוע, סוף סוף יצאו לחופשה (שתוכננה בקיץ שעבר ונדחתה עקב "צוק איתן"). 

היה סוף שבוע נהדר…..ושימשיך ככה!

אימונים #21 – החופש לעשות מה שאני רוצה

באימון השבוע דיברתי על המפגש שלי עם "מלכת הכיתה". 

כי מעבר לכך שהיא, ללא ספק, יצאה מלכה – אני מסתובבת כבר כמה ימים עם השאלה: מה זה הפער הזה בין איך שאנשים רואים אותי לבין איך שאני חווה את עצמי?  

איך אני מסתובבת בעולם במוד של "אני לא מספיק…"

לא מספיק טובה, לא מספיק חכמה, לא מספיק יוזמת, לא מספיק בטוחה, לא מספיק רזה, לא מספיק יפה, לא מספיק רגועה…לא מספיק טובה… וכו וכו וכו?

מתי זה התחיל? ולמה? 

והמאמן שואל אותי אם אנחנו מדברים על השוואות. ואני חושבת על זה קצת – לא, זה לא ממש השוואה. לפעמים כן, לפעמים אני יכולה – לדוגמא – לרצות להיות כמו… או להגיב כמו… או להראות כמו מישהו אחר….ספציפי. במקרה ספציפי בדוגמא ספציפית. אבל בכללי – אין צורך בהשוואה. "בלעתי" כנראה איזה סט של סטנדרטים (עם רף די גבוה כמובן) של מה אני מחשיבה כ"מספיק טוב" ובתחושה שלי אני לא מגיע אליו בהרבה תחומים. הרבה מדי תחומים.

ועוד משהו – בתחומים בהם אני כנראה כן הגעתי אליהם, אני בכלל לא מתייחסת. לוקחת כמובן מאליו או לא מחשיבה כתחום חשוב או שוכחת מזה בכלל. מה שנוכח הוא מה שחסר. אוף!

וכשאני מדברת על המפגש עם ה"מלכה", ומגיעה לרגע בו היא התחילה לשיר את השיר שלי – הוא שאל: איך הגבת? איך הרגשת? וסיפרתי לו איך תפסתי לה את היד וסיפרתי לה איך היא ריגשה אותי. והוא ציין – זה בזכות פריצת הדרך שהיתה לך בפעם הקודמת. לא ביטלת את שבחיה, לא מיהרת להחזיר לה מחמאה – רק ביטאת את התחושה שלך. נתת לה תוקף. הסכמת להביע את הרגש. לזה היתה לך גישה בזכות העבודה שעשית. 

וואלה, נכון. מי יודע איך הייתי מגיבה לפני כמה חודשים? אפילו שבועות? 

אבל בחזרה לפער שלי – הוא שואל על הנשימה שלי ואני שמה לב שתקוע לי גוש של דמעות בגרון, והנשימה נתקעת בו גם בדרך פנימה וגם בדרך החוצה. מידי פעם חלק מהגוש משתחרר והדמעות עולות למעלה ואני קצת בוכה. אני מרגישה "זה לא פייר" ומנסה להבין מה לא פייר. אני כועסת. על מה אני כועסת? מתגעגעת לתום הזה של הילדה הקטנה – הילדה שהסתובבה בעולם כאילו היא מרכזו, כאילו היא הכי הכי. והוא מבקש שאספר לו עליה.

ועולים לי כמה זכרונות ילדות רחוקים, אבל התמונה הכי ברורה שעלתה היא מגיל 3 או 4 – שבת בבוקר, הורי מארחים חברים בסלון, מגישים תה וקפה ועוגה או עוגיות. חלק מהזיכרון הזה ויזואלי וחלק הם כנראה סיפרו לי שוב ושוב במהלך השנים, כך שלא ברור לי מה באמת אני זוכרת ומה דמיינתי לי. אני כן זוכרת את סט הספלים הירוקים מפלסטיק…ואת עגלת התה – שתי קומות – אולי זכוכית, אולי שיש …

בזיכרון אני מחליטה שגם אני מארחת. אני הולכת למזווה שבמטבח, מוצאת בו בקבוק עם נוזל צהוב – דומה לתה שהורי מגישים – מוזגת ממנו לספל ירוק כזה מלא מלא עד לשפה, מניחה את הספל על צלוחית ירוקה – לפי כל כללי הטקס – ולאט לאט הולכת עם זה לסלון להגיש לאורחים על עגלת התה. אני מאד מאד מרוצה מעצמי שאני מארחת כמו הורי. אני לא שמה לב כמובן שאני משאירה אחרי שובל צהוב של הנוזל הזה – שהתברר שהיה שמן. אני על גג העולם. החברים של הורי (שעדיין לא היו להם ילדים משל עצמם בשלב ההוא) מאד אוהבים אותי וחושבים שכל דבר שאני עושה הוא חכם ומוצלח ומצחיק. גם הורי בשלב ההוא מתייחסים אלי כאילו אני נזר הבריאה לפחות. וכולם צוחקים על ה"תה" שאני מגישה ואף אחד לא כועס, לא על היוזמה המוזרה ולא על שובל השמן על הרצפה…

והמאמן שואל איך הילדה מרגישה – ואני מנסה לחשוב במושגים של ילדה. כי הילדה לא יודעת מושגים כמו "אהובה" ו"שייכת" אבל היא כן יודעת איך זה מרגיש. ואני חושבת שהילדה שמחה. פשוט שמחה. 

והמאמן מבקש ממני להיות שם איתה, אמפי של היום – המבוגר המיטיב – מה אני יכולה לומר לה או לעשות כדי לתקף את מה שהיא מרגישה? ואני מדמיינת אותי שם איתה ופתאם אני מתחילה לבכות. ממש להתייפח. אני רוצה לשמור עליה, על התום הזה ועל התחושה הזאת שהיא כל כך מוצלחת, וכולם אוהבים את כל מה שהיא עושה, וצוחקים איתה, וסולחים לה על דברים (מה שבשנים הבאות ייעלם לחלוטין – כתם? על הרצפה? משמן? אבא שלי מתפוצץ מדברים כאלה! והמעניין הוא שהוא תמיד היה כזה, פשוט בשנים ההן זה מעולם לא הופנה כלפיי). ואין לי איך לומר לה לשמר את זה, כי זה עומד להשתנות. כי עם השנים יקרו עוד ועוד תקריות, קטנטנות וגם גדולות יותר – שישחקו בכל פעם עוד קצת ועוד קצת את התחושה של להיות שייכת, ואהובה ומוצלחת לא משנה מה היא עושה

ואני אומרת לילדה שהייתי: איזה כיף לך, נכון? את שמחה. את רואה מה שאת מרגישה? לזה קוראים אהבה. ואני מחבקת אותה ומלטפת לה את השיער הקצר החלק והבלונדיני….וחושבת לעצמי כמה היא היתה יפה וכמה לא היה לה מושג. ואז אני מבינה משהו, ואני אומרת לה: ככה מרגישים כשיש חופש לעשות את מה שרוצים. בלי לפחד מהתגובות. מההשלכות. מאישור או עונש. בלתי תלוי בתוצאה. 

והמאמן שואל אותי אם אני רואה את הקשר למה שקרה עם "המלכה". ואני מבינה שהיא הזכירה לי חלק ממני. היא הזכירה לי תקופה, בה עשיתי את מה שרציתי בלי לחשוב על התגובות או לחשוש מהתגובות. כשאני כתבתי ושרתי מול כולם את השירים שלי – לא ציפיתי למשוב, לביקורת, לחוות דעת. היה לי צורך לכתוב ולשיר ועשיתי זאת בלי לחשוב יותר מדי. לא היה פחד במה ולא היו פרפרים בבטן כי לא ציפיתי לשום דבר. רציתי לשיר ושרתי. ואיכשהו, כולם קיבלו את זה. ובפועל עודדו את זה, אבל לא חשבתי על זה כך בכלל. והיא הזכירה לי. ועל כך אני אסירת תודה לה. כי זה הזכיר לי שיש לי המון חלקים כאלה של אמפי – הקטנה, המתבגרת, הבוגרת – שעושה מה שאני רוצה בלי לזכור את ה"לא מספיק". שם יש לי חופש. ואני מחפשת להיזכר בהם, מחפשת להוקיר אותם, מחפשת להמשיך לבטא אותם – להכיר את עצמי ולתת לחלקים האלה יותר מקום בחיי. זה הרבה יותר מהנה ומספק מאשר להתעסק עם ה"לא מספיק"….

 

וברור שבשבוע האחרון אני עוברת על הקלסר החום והישן עם הדפים המצהיבים עם כל המלים והתווים והאקורדים של השירים שלי (בחלקם אפילו כתבתי את התאריך!)….  ומעלה אותם על המחשב כדי שלא יילכו לאיבוד. חלקם ממש יפים וחלקם לא: וזה בכלל לא משנה. אני אוהבת את כולם כי הם חלק ממני. ויותר ויותר אני נזכרת לאהוב גם אותי. חיבוק

 

רגעים קטנים של אושר

כשנשמותק פותח את הפה ומבקש שאנשוף לו ("תעשי פו, סבתא") כי הצ'יפס שהוא דחף לשם עדיין חם מדי….

כש-T ואני ביחד במרתף – הוא עובד על הצורפות שלו, מייצר תכשיט חדש, אני מגהצת…..סוג של אידיליה

כשאנחנו יושבים בדשא על הגבעה בקאנטרי אחרי אימון מוצלח ושותים אייס קפה…. 

כשאני נכנסת לגן של נשמותק או חכמוד והוא (כל אחד מהם) רץ אלי לחיבוק וכל הילדים קוראים "את סבתא של חכמוד/נשמותק, נכון?"

כשאני מתהפכת במיטה מהצד לגב ופתאום מטייל עלי חתול מגרגר ומבקש ליטופים… 

כשהמתאמנת שלי מספרת על התפתחויות בחייה ואני מבינה שמשהו זז אצלה גם בזכותי…

כשאני מתחילה ספר חדש ומבינה שהוא כתוב היטב ולא בא לי לעזוב אותו

כשאני חוזרת הביתה ויודעת שמחכה לי ספר כזה….  

 

נראה לי שזו רשימה שאני יכולה לתחזק, להוסיף עליה בכל פעם שאני נזכרת במשהו 

אפשר גם לקרוא לה: סיבות להודות ליקום שאני חייה….

מלכת הכיתה

כבר כשהגעתי ארצה בכיתה ח' שמעתי עליה. היא היתה בכיתה ח' מקבילה, ידעתי את שמה כבר (כי הוא הלך לפניה) אבל עדיין לא ידעתי איך היא נראית. יצא הגורל ופיזרו את הכיתה שלנו לקראת כיתה ט' ואני, יחד עם עוד 5 ילדים מהכיתה שלי, שובצתי בכיתה איתה. הכיתה שלה היתה ברמה מאד גבוהה, הרבה יותר גבוהה מזו של הכיתה הקודמת שלי שפורקה, ועם כל החוכמה והשקדנות שלי עדיין לקח לי כמה חודשים טובים להשלים חוסרים ולהצטיין גם אני. מעולם לא הגעתי לרמה שלה. מעולם. 


אוקיי, אולי היא לא היתה יפהפיה במובן הקלאסי של המילה, ואולי היא לא היתה חתיכה במובן המחוטב הקלאסי של המילה – אבל היא נראתה טוב, והיה לה גם שיער נהדר (שתכל'ס היה די דומה לשלי, חלק ושתני …אולי מעט עבה יותר ולכן "נופל" טוב יותר). אבל בעיקר – היא היתה חכמה. והיא היתה גם מתוחכמת. היה לה ביטחון עצמי אבל היא היתה גם נחמדה. היא ידעה לרדת על עצמה ("אני כל כך מזייפת שהמורה ביסודי במקהלה ביקשה ממני שרק אעשה עם השפתיים") בחינניות ובלי שמץ של רגשי נחיתות. תמיד היה לה חבר – והוא תמיד גם היה די מלך הכיתה. בכל תקופה מישהו אחר. היא גרה באזור העשיר יותר של השכונה והוריה היו שניהם רופאים, אם אני זוכרת נכון. היא דיברה אל מבוגרים, מורים וכדומה בגובה העיניים. היא הצטיינה בכל המקצועות בלימודים (גם ריאלי וגם הומאני) אבל גם היתה פופולארית מאד והלכה לכל המסיבות הנחשבות. 


מעולם לא היינו חברות אבל היתה תקופה שהיינו באותו "חבר'ה" אז יצא לנו לא מעט לבלות ביחד. לא הלכתי למסיבות ההן ולא הייתי פופולארית (הייתי, אבל לא בצורה שהיא היתה) אבל איכשהו כן יצא לנו להיות לא מעט ביחד – אני אפילו לא זוכרת איפה – וכמובן ה"סוד" הגדול שלי (שלא היה סוד בכלל, מסתבר) היה שהייתי מאוהבת (אהבה נכזבת וחד צדדית) באחד החברים שלה (גם בזמן שהוא היה חבר שלה וגם כאשר כבר לא). כלומר לרשימת ה"היא יותר מוצלחת ממני" נוסף גם "הוא בחר אותה אבל מעולם לא אותי". 


כאשר כבר התחתנתי ונולדו הילדים פגשתי אותה פעם אחת – בבריכה שליד הוריו של T – גם היא התחתנה (עם איש עסקים, לא מישהו שהכרנו בבית הספר) וגם לה נולדו כבר ילדים (בת ואז תאומים בנים), למדה רפואה והתמחתה בעיניים. היא לא השתנתה. היה נחמד להיפגש אבל לא היינו מספיק חברות מעולם כדי שיהיה לזה המשך.


 


כשניתחתי את הקאטאראקט הראשון שלי עשיתי זאת אצל פרופסור אחד חבר של אמא של גיסתי (היא מכירה את כולם וכולם חברים שלה – זה ממש משתלם להיות קרובת משפחה שלה!) – התברר שגם הבן הגדול שלו היה איתנו אז באותה כיתה ט' אגדית, והבן הקטן שלו עבד איתי באחת מחברות ההיי-טק בה עבדתי 6 שנים. עולם קטן. הפרופסור הזה היה פעם מנהל המחלקה בבית חולים נחשב, אבל כאשר אני הגעתי אליו הוא כבר פרש משם והיא קיבלה את ניהול המחלקה. כשהוא שמע שהייתי איתם בכיתה הוא התקשר אליה ונתן לי את הטלפון. הייתי קצת נבוכה אבל היא כרגיל היתה מאד נחמדה בטלפון. גם היא כבר הפכה לפרופסורית….בקיצור היא בהחלט עמדה בכל הציפיות. 


 


כיום שוב התפתח לי קאטאראקט – הפעם בעין השניה – והחלטתי ללכת אליה. היה לי קשה להרים טלפון, הבטן ממש התהפכה לי. אבל ידעתי שלא היא תענה, ענתה לי מזכירה וקבעה לי תור. לא אמרתי שאני מכירה אותה מבית הספר, רק אמרתי שזו הפעם הראשונה שאני מגיעה אליה, שיש לי קאטאראקט ואני מעוניינת בניתוח, ושאת הקודם ניתחתי אצל הפרופסור המנטור הזה שלה (עד היום הם חולקים את אותה קליניקה באותו מרכז רפואי). 


אתמול הבטן ממש התחילה להתהפך לי בכל פעם שחשבתי על המפגש ביננו. אפילו שקלתי לבקש שמישהו מחברי המאמנים יעשה לי CLEARWAY כדי להתכונן. בסוף לא היה לי מתי (בתי חולה ועזרנו עם הנכדים) והגעתי ככה, בלי הכנה.


כפות ידי הזיעו, הבטן המשיכה להתהפך, הדופק עלה – הרגשתי כמו ילדה בת 15 שעומדת לפגוש את מלכת הכיתה האגדית שוב. אפילו לא הרגשתי מטופשת בגלל זה, היה ברור לי למה אני לחוצה וזה נראה לי הגיוני ולגיטימי.


 


כשהיא ראתה אותי היא התנפלה עלי בחיבוק חם ואמרה איזה כיף לראות אותי ושאני נראית אותו הדבר. (גם היא נראתה אותו הדבר, היא הסתפרה קצר אבל השיער עדיין נראה נהדר והיא כולה נראתה לי מושלמת כרגיל). מייד ביקשה שאספר לה מה איתי ואני ניסיתי לקצר כמה שאפשר (בכל זאת אנשים מחכים בחוץ). והיא שאלה אם אני עדיין שרה. הייתי קצת המומה. נכון בחטיבה וגם בתיכון כל הזמן כתבתי שירים ושרתי גם אותם וגם שירים  אחרים – בבית הספר, בתנועה, בגדנ"ע, בחבר'ה. תמיד הייתי עם הגיטרה. "אני זוכרת את כל השירים שלך" היא אמרה והייתי עוד יותר המומה. "את רוצה לשמוע? " היא התחילה לשיר (מלים ומנגינה) שיר מהפחות מוכרים שאני כתבתי. זה ריגש אותי ממש. זה לא היה מהשירים שכל המחזור הכיר. זה היה שיר קטן שאפילו לא זכרתי שהשמעתי באזני מישהו. אמרתי לה כמה היא ריגשה אותי עכשיו. והיא זכרה שכתבתי אותו ל-T, והיא שאלה אם היא זייפה (וזכרתי את הקטע הזה גם). "את שרת מאד יפה והיית ממש מוכשרת" היא אמרה. היא היתה מושלמת, גם היום. מדהימה. מוצלחת ונחמדה. אותו הדבר בדיוק. והיא גרמה לי להרגיש יותר בנוח. ואז ניגשנו לעניין והיא בדקה לי את העיניים כמו שאף אחד לא בדק אי פעם (אפילו הפרופסור) – מהר ובלי להציק יותר מדי (אני כל כך רגישה בעיניים, אי אפשר להתקרב אלי בכלל) אבל ביסודיות. היא הרגיעה אותי שהעיניים שלי מצויינות, פרט לקאטאראקט, כלי הדם והרשתית ו…היא אמרה המון דברים שאני כמובן לא זוכרת – הכל תקין. וקבענו תור לניתוח. ליום אחרי שבני נוסע בחזרה לארה"ב. זהו. עשיתי זאת. והיה אפילו נחמד. 


מבחינתי – היא עדיין מלכת הכיתה. 

הרהורי הקן המתרוקן

אצלי הקן התרוקן כבר מזמן אבל התחלתי לחשוב על על התקופה הזאת, שבה הילדים מתחילים לעזוב את הבית, בעקבות הפוסט של טליק וגם התגובה של צופה מן הצד.


זה הרי לא מתרחש בבת אחת: אתם מתחילים כזוג צעיר ואז הילדים מתחילים להיוולד ובהתחלה הם זקוקים לכם כל שנייה של כל שעה של כל יום….ולאט לאט מתחילות ההפוגות – חוג פה ושם, מפגש עם חבר/ה פה ושם…ותנועה, ובילויים – יש הרבה הקדמות לעזיבה הסופית. הם יוצאים לטיול עם התנועה או בית הספר…הם מתגייסים – וגם שם יש פתאום את הבית הריק, ואז הוא מתמלא ואז הוא מתרוקן…ולפעמים יש את הטיול אחרי צבא – שזו כבר היעדרות של חודשים רבים….ושוב הם חוזרים.


ועד שהם עוזבים סופית – כבר כביכול היה לכם זמן להתרגל גם לריק, ולבחון איך אתם שוב כזוג צעיר.


ואני מתבוננת במשפחות רבות סביבי ואני רואה שכל אחת שונה מהבחינה הזאת.


יש משפחות שבהעדר הפוקוס על הילדים – ממש מרגישות את החוסר, את האובדן כמעט. 


אנחנו דווקא מאד שמחנו להישאר שוב זוג צעיר קצת פחות צעיר. 


שמחים כשהילדים (ועכשיו גם הנכדים) באים אבל שמחים גם כשהם הולכים.


מאושרים במשפחתיות המתוקה שלנו אבל גם בבדידות הזוגית שלנו.


נראה לי שמאד שפר מזלנו מהבחינה הזאת……

אימונים #20 או איך מעמיקים תחושות טובות

הגעתי לאימון היום עם ההתלהבות של פריצת הדרך שהתרחשה בי מאז האימון הקודם.


דיווחתי על השחרור שחשתי, על השינוי שחל בי – איך שפתאום זה פשוט : להביע או לבצע את הרצון שלי בלי כעס ובלי לדאוג שאולי זה יבוא על חשבון מישהו אחר. תיארתי לו כמה דוגמאות – גם מול T וגם מול הנכדים ובכלל…כמה שזה רוחבי העניין הזה וכמה שזה משהו מאד מאד בסיסי בחיים שלי.


וחשבתי על זה שבטח יש עוד מתחת לפני השטח, אבל לשכבה הבאה כבר נגיע כשיגיע הזמן…תוך כדי שאמשיך להתבונן בי ואמשיך להתפתח. וזה יעלה. 


וסיפרתי גם על האימון המוצלח שעשיתי ביום ראשון, ובכלל – דיווחתי על תחושה טובה. ואמרתי שאין לי מושג על מה אני רוצה להתאמן. 


והוא אמר שזה נהדר שבאתי עם פריצת דרך ועם שמחה גדולה ושאפשר לעבוד גם מתוך זה. 


אגב זה לא משהו שלמדנו באימושיין, זה פיתוח ייחודי של המאמן המדהים שלי. לעבוד ולהעמיק את פריצת הדרך.


אוקיי, אמרתי, איך עושים את זה? והוא ביקש ממני לשים לב לתחושות הגוף ולנשימה.


שמתי לב שכל בית החזה שלי מלא בפרפרים כאלה של שמחה והתרגשות, וזה אפילו מגיע עד ללסתות. 


שמתי לב גם שהנשימה שלי מגיעה עד לפרפרים ונתקעת, לא מסוגלת להגיע עד הסוף. 


וישבתי בתוך התחושה הנעימה הזאת, והוא ביקש ממני לראות איזה זיכרון עולה. 


והאמת שקפצו לי בבת אחת המון זיכרונות – כמה קל היה להעלות זיכרונות נעימים שקשורים לתחושת השמחה וההתרגשות הזאת – אבל זאת שבלטה לי פתאום היתה הפעם הראשונה ש-T אמר לי שהוא אוהב אותי. 


והמאמן ביקש שאתאר את הזיכרון. 


הייתי בת שש עשרה וחצי, היינו יחד רק מספר שבועות, פחות מחודש אולי טיפה יותר מחודש…


היינו אחרי דייט (לא קראנו לזה דייט אז – סתם "יצאנו") והוא (ג'נטלמן אמיתי) ליווה אותי לדלת בבית הורי. ואז הוא אמר לי. 


והמאמן מתעקש על פרטים. איפה עמדתם בדיוק? מה הוא אמר? מה את אמרת לו? 


עמדנו בכניסה (הדלת הייתה פתוחה או סגורה?) – הדלת הייתה סגורה. היינו בפנים. 


(הוא נישק אותך?) לא היינו עדיין בשלב של נשיקות, לדעתי. אולי ברפרוף כזה, על השפתיים…


(ואיך הוא אמר?) הוא אמר באנגלית. I LOVE YOU. 


(ומה הרגשת?) בדיוק את התחושה הזאת של הפרפרים האלה שממלאים את כל חלל החזה ועולים עד הלסת. 


(ומה אמרת? מה עשית?) כלום, האמת. לא יכולתי לומר כלום. או לעשות כלום. נאלמתי דום. הייתי מאושרת אבל גם הייתי מופתעת.


(ומה קרה אחר כך?) לא ממש זוכרת, הוא הלך. הכל די מטושטש לי. לא חושבת שנאמר משהו לפני שהוא הלך. כן זוכרת שבדיעבד הוא סיפר לי שהוא היה מאד לחוץ כי הוא בחיים לא אמר לאף אחת שהוא אוהב אותה, ואני לא עניתי, והוא לא ידע אם זה הדדי…


(וזה היה הדדי? ) כן – אהבתי אותו. אבל לא אמרתי כלום. אני די בטוחה שעליתי לחדר וכתבתי ביומן. אני יכולה לחפש את זה…תמיד כתבתי ועיבדתי את הרגשות שלי דרך היומן. 


(ומה עוד הרגשת?) הייתי שמחה והייתי מופתעת, כי הייתה לי שנה די חרא. נפרדתי מהחבר הקודם שלי בקיץ הקודם (כמעט שנה קודם) ובמהלך כל השנה ההיא אף בן לא הסתכל עלי כעל אובייקט רומנטי, כולם היו ידידים שלי. הייתי כבר בטוחה שלעולם לא יסתכל עלי בחור בצורה כזאת. ופתאום T. 


והמאמן שואל אותי, אם הכל היה אפשרי אז מה היית אומרת או עושה שלא עשית ולא אמרת? 


מה באמת?


הייתי אומרת לו שאני אוהבת אותו גם. הייתי מחבקת אותו. נראה לי שאז עוד לא התנשקנו (מעולם לא התנשקתי עד אז) אבל הייתי מחבקת אותו ומראה לו שאני אוהבת אותו. 


(ומה עוד היית עושה או אומרת?)


אני נושמת לתוך התחושה והיא קצת מתפוגגת לי…ופתאום אני חושבת שאם הייתי חיה בבית אחר עם הורים אחרים ויחסים אחרים עם ההורים, הייתי רוצה לרוץ למעלה להעיר את אמא ולספר לה בהתרגשות ש-T אמר לי שהוא אוהב אותי. 


ואז מציף אותי עצב – עולות דמעות – ואני מבינה שלא היו לי יחסים כאלה עם אמא, למרות שמאד רציתי, למרות שפעם כשהייתי קטנה כן הייתי רצה לספר לה הכל, אבל ממש הכל בפרטי פרטים. ובמהלך השנים בכל פעם הייתי חוטפת – תגובה או מבט או טון דיבור שפגעו והכאיבו לי, מעולם לא ידעתי למה לצפות. או שאחר כך היא הייתה מצטטת אותי בהקשרים הכי לא קשורים – מזכירה לי את מה שאמרתי כל החיים…פוגעת…..ולמדתי לשתוק. לסנן. לחשוב אלף פעם לפני שאני אומרת משהו וגם אז – מנסחת היטב לפני שזה יוצא. 


והמאמן מבקש ממני לשהות בתוך הדמעות ובתוך העצב… ואז הוא שואל מה עוד הייתי עושה או אומרת ל-T שם ליד הדלת כשהוא אמר I LOVE YOU לו הכל היה אפשרי…..ואמפי בת ה-16 שבתוכי לא יכלה לחשוב על שום דבר…..


והמאמן מציע לי בעדינות, האם אני יכולה לומר לו כמה זה מרגש אותי שהוא אמר את זה, כמה זה משמח אותי? האם אני יכולה לתקף לו את מה שהוא אמר, לחשוף בפניו מה קורה לי בפנים? מופלא, לא הייתי חושבת על זה אז וכנראה גם היום זה לא עלה בדעתי.


בטח – זו בדיוק התקשורת שחסרה לי, זה בדיוק מה שהתחלתי לשחרר בשבוע שעבר בעקבות האימון הקודם…גם בטוב – לומר מה אני מרגישה. לחשוף. לסמוך על השני שאני יכולה לומר לי את אשר על לבי בלי לחשוש. כן – זה קשור בחשיפה. גם חשיפה של הרצון שלי, בלי לחשוש שהוא יהיה "על חשבון" הרצון של מישהו אחר. לסמוך על האחר שגם אם זה כן "על חשבונו" כביכול, הוא גדול ויכול להתמודד עם זה, וזו לא האחריות שלי להחליט בשבילו ולהתאים את הרצון שלי תמיד לרצון שלו. וגם – במקרה טוב – לחשוף את הרגשות שלי בלי לחשוש מהתגובה. שוב – לסמוך. קטע קשה אצלי…לסמוך.


והמאמן שואלי אותי אם אני רואה את הקשר – בין מה שהשתחרר, בין פריצת הדרך שהייתה לי השבוע, לבין הזיכרון הזה. וכן – כמובן – זה שחרור נוסף. זו היכולת לבטא את הרצון שלי והרגש שלי בפשטות ובלי חשש לא רק כשקשה אלא גם כשטוב.


תחושת השמחה והפרפרים האלה – מצד אחד ממלאים את הלב אבל מצד שני נועלים את הלסת – אני נאלמת ולא זוכרת לתת תוקף מילולי למה שאני מרגישה. אז היום אני כן מדברת, וכן מתקפת, וכן מביעה את הרגשות שלי – אבל כנראה במצבים בהם נכנס לפעולה המנגנון האוטומטי, הילדה ההיא עדיין נועלת לסתות.


ואני יושבת בפליאה בחדרו של המאמן ומבינה שלמדתי עוד טכניקה – להעמיק ולהעצים את ה"הישג" של פירוק תחושה והמסת דפוס התנהגות אוטומטי…על ידי "פירוק" תחושה נעימה. וכל הזכויות שמורות כמובן לג' המאמן הנהדר שלי חיוך