ארכיון חודשי: אוגוסט 2015

השבוע האחרון של אוגוסט

השבוע האחרון של אוגוסט עבר בנעימים.

בילויים עם חברים, אירוח של הנכדים.

לקחנו את נשמותק וחכמוד להצגת "הכבש השישה עשר". הם מאד נהנו וישבו מרותקים (בניגוד להרבה ילדים שפטפטו, בכו או ביקשו לצאת באמצע).

אני התמוגגתי על השירים האהובים אבל לא ממש הבנתי למה תפרו את הסיפור מסביב. 

אני יודעת שמקובל לתפור סיפורים מסביב לשירים כדי ליצור מזה הצגה – עיין ערך מאמא מיה של אבבה או מרי-לו של צביקה פיק.

אבל כאן זה נראה לי מיותר. מה גם שבגלל הסיפור – חלק גדול מהשירים הושמט, והושמע כ"טעימות קצרות" בסוף, וגם הסיפורים הקטנים (האיש הירוק, האיש עם השערות) הושמטו לגמרי. לי זה היה חבל – ובהזדמנות אשיג את התקליט המקורי להשמיע להם. עם הקריינות של יונתן גפן….

 

הם ישנו אצלנו בלילה . זו כבר הפעם השלישית שהם ישנים בחדר שלנו כאן על ה"ספסל" של הדובים. יש כאן שני מזרונים סגולים, כל אחד באורך ורוחב של מיטת יחיד – אנחנו מציעים את המזרונים (כל הדובים והכריות יורדים לרצפה "ושומרים עליהם בלילה") והם ישנים איתנו, רגועים ומבסוטים עד הגג.

וגם לנו זה נוח יותר שהם קרובים, אם הם רוצים מים או פיפי או שנכסה אותם – לא צריך לרדת במדרגות לחדר שלהם. סידור מושלם.

הם נורא מצחיקים – מדברים מתוך שינה. חכמוד אמר שהוא רוצה לצייר אצל סבתא וסבא, וגם התווכח עם חבר בחלום על מי דחף את מי.

נשמותק היה הכי מצחיק – מתוך שינה הוא אמר שהוא עייף קריצה

 

בבוקר חשבנו לקחת אותם לים אבל לא התחשק להם. אז לקחנו אותם לקולנוע. יש איזו סידרת סרטים של מקס האריה שהם אוהבים. שניהם ישבו מרותקים במהלך כל הסרט – ואפילו לא קמו בהפסקה. הם מאד נהנו. 

הקטע היחיד שאני לא מבינה הוא – מדוע מקפיאים אותנו בקולנוע. לדעתי היה שם קור של 10 מעלות. אולי 15. עדיין לא הגיוני. T הצטנן!!! 

 

כמובן שהם נרדמו באוטו בדרך הביתה, נשמותק המשיך לישון (ואני הצטרפתי אליו לחדר לסייטה קלה) וחכמוד נשאר עם T בסלון, אכלו ארוחת צהריים ושיחקו ב"מתנת הניחומים" שקנינו לו ליום הולדתו של נשמותק שחל בשבוע שעבר. 

 

כשנשמותק התעורר גם הוא אכל – וקיבל את המתנות ליום הולדתו. וכשבתי הגיעה לקחת אותם הם לא ממש רצו ללכת.

אני חושבת שזה הכי מחמם את הלב כשהם מבקשים לבוא אלינו, לישון אצלנו, ולא רוצים ללכת. 

מחר מתחיל הגן – מקווה שיהיה להם טוב. חכמוד מאד חושש מזה. הוא סבל מביריונות בשנה שעברה – והם העבירו אותו גן והשאירו אותו בטרום חובה (עכשיו במקום להיות הכי צעיר בגן הוא יהיה בין המבוגרים – אבל הוא עדיין קטנצ'יק). 

לנשמותק אני לא דואגת – הוא מסתדר בכל מקום, בדרך כלל. יש לו מן אישיות כובשת כזאת. 

מאחלת להם ולכולם שנת לימודים מהנה ומוצלחת 

 

מה שעבר על T

כבר כמה שבועות אני מתבוננת בו. 

מקשיבה לו.

נושמת.

מנסה להבין מה עובר עליו  – בעיקר מה עבר עליו בתקופה שבני וכלתי ביקרו כאן בתחילת החודש.

כבר כמה שבועות אני אומרת לו – ברוגע אבל בצורה מאד ברורה – כאשר הוא אומר משהו ואני נפגעת.

או עושה משהו ואני מתרגזת.

אני אומרת "אני מבקשת שלא תגיד….X, אני נפגעת מזה". או "בבקשה אל תעשה ..Y, זה מפריע לי".

ברור לי שזו גם אני. אני מגיבה למשהו כאשר הוא אומר או עושה. 

אבל גם ברור לי שזה בא מתוך כאב או קושי בתוכו. ולא היה ברור לי מה.

 

אני מקשיבה לו כשהוא מדבר, עד הסוף ועוד קצת. ואני שואלת שאלות לגבי דברים שלא לגמרי ברורים לי.

אני במצב של לימוד. חקירה. 

 

באיזשהו שלב חשבתי שזה קשור לפרוייקט העסקי שהוא ושותפו ע' מנסים להרים.

הלקוחות הפכפכים ולא בטוח שיצא משהו בכלל לפועל. חשבתי שאולי זה מתסכל אותו יותר מדי, שהוא רוצה את זה מאד וחושש 

שזה לא יצליח בסוף.

 

בסוף שאלתי. מה קורה? מה עובר עליך? בתקופה הזאת? אתה כועס עלי? על מישהו? אתה לחוץ ממשהו?

 

והתשובה – כה פשוטה – הגיעה בסוף.

 

מעל לחצי שנה אחרי הניתוח של הכתף הוא קיווה שזה יהיה הכל מאחוריו. או הרוב לפחות.

בכל החודשים האלה כאשר מצבו הלך והשתפר, טווח התנועה הלך וגדל, הפיסיותרפיה – ואחריה גם התרגילים שהוא עושה בעצמו כל יום – עדיין כאב, הוא עדיין חש מגבלות מסוימות – אבל כל הזמן היתה לו תקווה שבסוף: זה ייגמר.

והנה התברר לו שייתכן שלא הכל נפתר בניתוח הזה. המנתח אמר זאת מההתחלה אבל לא ממש הצלחנו להבין מה הוא אומר.

גיד אחד כל כך פגום שהוא גם לא הצליח לחבר אותו עד הסוף והוא גם לא מספיק גמיש.

והוא זה שעושה את כל הבעיות.

ישנן תנועות ש-T לא מצליח לעשות, ישנן תנועות שהוא מצליח חלקית. 

ובעיקר – הגיד הזה "נתפס" מידי פעם, בכאבים חזקים. וכשזה קורה בלילה….זה מעיר אותו. איכות השינה נפגעת, לוקח זמן עד שהוא מצליח לשחרר.

וזה מכניס אותו לדיכאון. וזה משפיע על הכל. 

 

על מצב הרוח, על הסבלנות שיש לו (או אין לו ) לילדים או לנכדים. לחשק שלו לעשות דברים. הכל.

וזה כל כך ברור פתאום.

כזאת אכזבה – לעבור את כל הסבל הזה וכל הכאבים וכל ייסורי הגמילה ממשככי הכאבים, והפיסיותרפיה הקשה….ולא באמת לקבל את איכות החיים שהוא קיווה לה. 

 

חבל שהוא לא ידע לבטא את זה כאשר בני היה כאן. בני הרגיש שמשהו לא בסדר, ו-T חשב שבני לא נהנה כאן ומת לחזור הביתה. דו שיח של חרשים.

בסך הכל היית אומר: כואב לי, אני מבואס שהניתוח לא לגמרי הצליח. ובני היה יכול להבין, במקום להיפגע ממנו. להראות אמפתיה במקום להתבאס מהיחס של אביו, שבאמת היה בעייתי. שטות. תקשורת תקשורת תקשורת. 

 

ופתאום נזכרתי שגם חמי, ז"ל , היה אותו הדבר בתחום הזה. בשנותיו האחרונות כשכבר היה אלמן וחולה דיאליזה וסבל מכאבים חזקים בלב (אחרי שני ניתוחי מעקפים שלא ממש הצליחו) והייתי איתו הרבה – זיהיתי שבכל פעם שהוא היה רגזן ויורה לכל הכיוונים – זה היה משום שלא הרגיש טוב פיסית.

כל כך פשוט….כל כך קשה.

 

אתמול הדבקתי ל-T רצועות kinesiology tape לאורך ולרוחב הכתף והזרוע לפני שהלכנו לישון. הלילה הוא לא התעורר מכאבים.

זה לא פותר אבל זה עוזר. ובשבוע הבא יש לו עוד ביקורת אצל המנתח – והוא רוצה לבקש ממנו בדיקות מקיפות לגבי הסטאטוס של הכתף. הוא רוצה לדעת מה בדיוק קורה שם בפנים. 

ועכשיו שהוא הצליח לבטא את מה שבאמת מטריד אותו, שאר מצב הרוח שלו מאד השתפר. 

את כל כך לא מפונקת!

"את כל כך לא מפונקת", אמרה לי הרופאה המלכה כשבאתי אליה לביקורת אתמול.

היא התכוונה לכך שלמרות שמשהו הציק לי בעין במהלך השבוע, ההסברים הטלפוניים שלה הרגיעו אותי ולא הטרחתי אותה לבוא לבדיקה מיוחדת.

היא גם התכוונה לכך שלמרות שבביקורת אחרי ניתוח לא מחכים בתור, חיכיתי יותר משעה להיכנס אליה, היה עומס מטורף אתמול ובאמת שהיתה עדיפות לנכים וזקנים שישבו שם וברור שהיה להם הרבה יותר קשה לחכות מאשר לי.

כך או אחרת היא עשתה לי "ויש" בפנים העפעף  למקרה שבאמת נכנס לי גוף זר שהוא זה שגרם למצוקה שלי, ונראה לי שזה עבד. 

כל השאר תקין.

אני רואה מצוין, מרחוק, ובאמת עוד כמה שבועות אלך לאופטומטריסט לבדוק מה קורה ואילו משקפיים אני רוצה להתאים לעצמי. 

 

"היא כל כך מפונקת" אמר T על כלתנו כשהם ביקרו כאן, והרגשתי שזה ממש קשה לו. "היא לא החזירה כוס או צלחת לכיור אחרי ששתתה/אכלה". אז מה? כל השנים היתה לבד, אני מניחה שהתרגלה (הורגלה?) שכאשר היא אצל אמא ואבא (ואנחנו שווי ערך לזה) היא לא מזיזה אצבע. 

"גם אצלם בדירה הוא עושה הכל. הוא מנקה, הוא עושה קניות, הוא מבשל". אני לא בטוחה שזה מדויק אבל נכון שלבני יש נטייה להיות ה"אבא", גם כשהוא חי עם שותפים. 

"היא מושכת את הדוקטורט הזה כבר שנים, מזמן אין לה מילגה, ועכשיו שהם נשואים הוצאות שכר הלימוד האסטרונומיות נופלות עליו". כן, זה קטע מטריד. להוריה מעולם לא היתה אפשרות לממן לה את המחייה או את הלימודים, ודמי הכיס המזעריים שהם שולחים לה לא מכסים כמעט כלום. מאז שהסתיימה המילגה היא משלמת שכר לימוד – לא יודעת אם מלא – זה נושא רגיש אצלה ובני מגונן עליה ולא מאפשר לדבר איתה על זה יותר מדי. בסמסטר הראשון אחרי שהסתיימה המילגה היא אמרה שתלווה מהדוד שלה. מאז לא שמעתי כלום. על הסמסטר האחרון (ינואר) היא דילגה אבל עכשיו בספטמבר היא מתכוונת להמשיך. ואין לה מושג אם תסיים. היא תקועה. "היא צריכה להחליט" רוטן T. " שתיקח את עצמה בידיים כבר ותסיים או שתעזוב את זה, גם לא נורא. יש לה תואר שני…אולי זה מספיק". הוריה כמובן רוצים שהיא תמשיך. אבל אין להם דרך לעזור. 

 

"היא מאד מפונקת" אומר לנו ע' על אשתו כ'. היא החליטה לצאת השנה ל"מלכת המדבר", סוג של "לאתגר את עצמה" או פשוט לברוח קצת מהבית ומהשיגרה. היא ספורטאית ובכושר מעולה ולכן לא העליתי על דעתי שיהיה לה קושי כלשהו במסע מסוג זה, אבל מתברר שהמציאות קצת אחרת. "מספיק שלשק השינה כבר אין את הריח של הבית (של הניקוי יבש), או שהיא ישנה עם כמה אנשים באוהל – ואז היא לא מצליחה לישון כל הלילה, או שלא ישנה צהריים כפי שהיא רגילה כל כך….היא גמורה מזה. " ואני מתפלאת. כנראה שהיא משדרת סוג של ג'דה, אולי בגלל הספורט והאוכל הבריא…אבל אין לזה קשר עם הרגלי היום יום. 

 

"היא כל כך מפונקת היום" אומר T בחיבה על החתולה שלנו ומלטף אותה תוך כדי גרגורים עד שנמאס לה והיא הולכת. 

 

מאד מעניין לי לחקור את המושג הזה "מפונקת". בהיבטים השונים בהם נתקלתי בזמן האחרון. 

 

חזרה לשיגרת הקיץ

עדיין לא התחלתי לנהוג מאז ניתוח העין אבל זה בעיקר כי לא ממש היה לי לאן לנסוע, וכשהיה לי אז T היה נהג צמוד ומסור.

העין כבר כמעט לא מציקה ואני כבר לא ישנה עם הפלסטיק הקשיח הזה בלילה.

קניתי לי לבינתיים בסופרפארם משקפי קריאה פשוטות (משמשות לי למחשב ולקריאה/טלפון נייד וכו) ולשאר הדברים אני כרגע בלי.

הראייה שלי עדיין משתנה כל הזמן ולפעמים מטושטשת זמנית – אמרו לי שזה תקין. 

היום צחקתי איזה חצי שעה אחרי שהרכבתי בטעות את המשקפיים של T (מולטיפוקל) במקום משקפי הקריאה הזמניים שלי, ותהיתי לתומי למה פתאום הם לא מתאימים. מה, עד כדי כך העין משתנה תוך יומיים??? שאלתי, ו-T אמר "את יודעת שאלה המשקפיים שלי, כן?". לא יכולתי להרגע מרוב צחוק. 

בכל מקרה עוד שבועיים שלושה תתייצב הראייה ואז אלך לאופטומטריסט לבדוק מה בדיוק קורה שם. 

בששי יש לי ביקורת אצל הרופאה המלכה – אבל נראה לי שהכל באמת בסדר. איזה כיף שזה מאחורי 🙂

בתי עם הבעל והקטנטנים טסו לכרתים עם עוד חברים, אמנם חכמוד נסע חולה (וירוס שהתחיל בעין, חום וקצת בעיות בבטן וכרגע יצאה לו פריחה – שהרופאה אמרה להם מראש שהיא חלק בלתי נפרד מהוירוס הזה) אבל הוא היה בדרך להחלים ואנחנו מתפללים שאף אחד מהם לא נדבק ממנו. 

בני ואשתו (שכבר חזרו לבוסטון לפני יותר משבוע) טסו השבוע לקליפורניה – לבקר חברים וכמובן את הורי. היום נדמה לי שהם קבעו להסתובב יחד בסן פרנסיסקו. איזה כיף להם 🙂

אנחנו חזרנו לשיגרת הקיץ שלנו. 

הביקור הסדיר בחדר כושר ,הביקור אצל הדוד הקשיש, מפגשים עם חברים וחברות…..

עדיין לא חזרתי לקרוא. אבל נראה לי שאני פשוט תקועה עם שני ספרים שלא מדברים אלי….(איש הקוביה ו-Angela's ashes) שבשניהם אני ממש ממש בהתחלה. 

 

T עובד על אתר אינטרנט למכירת התכשיטים שהוא צורף – ועוד לפני הפרסום כבר קנו ממנו כמה וכמה תכשיטים. 

הנה צילומים של  חלק מהם  – אני מאד גאה בו, גם בעיצובים שחלקם מאד מקורי וגם כמובן בביצוע. 

 

אני התחלתי להקליט לעצמי את השירים שלי – עבור עצמי אבל בעיקר עבור בני, שהבטיח לכתוב את התווים שלהם. יש לי את האקורדים (של רובם) אבל את המנגינות אני פשוט זוכרת, ועדיף שיהיה תיעוד מסודר.

 

עדיין נורא חם וכולכם כבר קיטרתם על זה (או קיבלתם בהכנעה) אז לא אוסיף.

והנה כבר הגיע סוף השבוע. שבת נהדרת לכולם. חיוך

בקרוב יגיע הרגע בו אבין שאני יכולה לסמוך על עצמי

מסתובב כאן שרביט של "הרגע שבו ידעתי שאני יכולה לסמוך על עצמי" בו תיארו חגיתכמו מניפה וקורדליה רגעים מדהימים שלהן

ולי לא עולה כלום. נאדה. כלום. ניינטה. כי אני עדיין לומדת לסמוך על עצמי.

כי אני מסתובבת חיים שלמים עם תחושה שקשה לי לסמוך. שמסוכן לסמוך. הן על אחרים והן על עצמי.

וקורדליה הציעה לי להיזכר ברגעים יפים…..

ועולים לי דווקא רגעים מופלאים בחיי – מסתבר שחיי רצופים ברגעים יפים. החיים חייכו אלי, האירו לי פנים.

אבל כמעט כל הרגעים דווקא מבהירים לי עד כמה לא היה לי מושג שאני יכולה לסמוך על עצמי. 

עד כמה היו אלה אחרים שהבינו שהם יכולים לסמוך עלי. 

ויש לי בטיוטות פוסט רשימות כזה בו פירטתי, בהצעתה של קורדליה, עוד ועוד רגעים קסומים מאז הילדות הרחוקה ועד היום.

הישגים מופלאים, התגברות על קשיים, זכייה בפרסים. נבחרתי, נצחתי, נשלחתי לייצג, התקבלתי, מוניתי, צויינתי לשבח…..

 

בכל הרגעים האלה אני מתבוננת על עצמי מהצד ועדיין לא בטוחה שאני יכולה לסמוך על עצמי.

עדיין לא מאמינה לאחרים כאשר הם סומכים עלי.

עדיין לא מבינה איך הם ראו מה שראו בי, איך הם קלטו בי את מה שאני עדיין לא קולטת.

ואפילו מהססת אם לפרסם את הפוסט ההוא – כי הוא נראה לי כמו שורות על גבי שורות של "שוויץ" – התרברבות סתמית – "הו, תראו כמה אני מוצלחת" – לא אוהבת את זה. 

 

אבל עובדת על זה. מסתכלת על זה נכוחה. מבינה שזה הנושא כרגע, אחד הנושאים – ויש לי סבלנות. ואורך רוח.

ואני נושמת.

איך עדיין לא הבנתי שאני יכולה לסמוך על עצמי?

מסתובב כאן שרביט של "הרגע שבו ידעתי שאני יכולה לסמוך על עצמי" בו תיארו חגית, כמו מניפה וקורדליה רגעים מדהימים שלהן

ולי לא עולה כלום. נאדה. כלום. ניינטה. כי אני עדיין לומדת לסמוך על עצמי. כי אני מסתובבת חיים שלמים עם תחושה שקשה לי לסמוך. שמסוכן לסמוך. על אחרים ועל עצמי. וקורדליה הציעה לי להיזכר ברגעים יפים…..

ועולים לי דווקא רגעים מופלאים בחיי – אבל הם דווקא מבהירים לי עד כמה לא היה לי מושג שאני יכולה לסמוך על עצמי. 

הפעם ההיא בכיתה ו' בו חיבור שכתבתי נבחר מקום ראשון בתחרות חיבורים, הוקרא בפני כל בית הספר והופיע אחר כך בעיתון עם שמי ותמונתי.

מאוחר יותר באותה שנה כאשר קיבלתי תעודה שכולה A – משהו שלא נתפס בכלל בעיני.

הפעם ההיא בכיתה ח' שבה שרתי בתחרות כשרונות צעירים בבית הספר וזכיתי במקום ראשון.

ואפילו השנה ההיא בכיתה ט' בה נכנסתי לכיתה חדשה, כיתה של גאונים (בה מלכה, בין היתר, מלכת הכיתה מנתחת העינים שלי) – והתחלתי את השנה עם 4 במתמטיקה ובלשון וסיימתי עם 9….ופרס מצוינות.

הפעם ההיא שנבחרתי לצאת לקורס מ"כים של הגדנ"ע, קורס שהיה הרבה יותר קשה מהטירונות שעברתי כמה שנים אחרי כן. עמדתי שם באתגרים לא פשוטים והצלחתי, ואפילו נבחרתי לחניכה מצטיינת מחלקתית או פלוגתית – אפילו לא זוכרת איזו. 

הפעם ההיא שהמחנכת שלי הודיעה לי שנבחרתי להישלח עם משלחת נוער של משרד החוץ לייצג את ישראל בארה"ב, ועברתי את כל הבחינות ואת סמינר הניפוי ונסעתי.

ההודעה שקבלתי מצה"ל שבזכות הבחינות הפסיכוטכניות שלי התקבלתי לקורס התכנות בממר"מ.

ועברתי את הקורס.

והפכתי לתוכניתנית טובה, ואחרי כן למנהלת מערכות הפעלה ובסיסי נתונים ומאוחר יותר ראש צוות ומומחית תשתית של תוכנת ERP ידועה…..

וכמה וכמה פעמים במסגרת קורס קצינות – כשהייתי צוערת תורנית מחלקתית במסע בהרי ירושלים, ולמרות הקושי הפיסי הובלתי את המחלקה כולה בהצלחה ועמדתי בכל המשימות – ובסוף הקורס גם קיבלתי מצטיינת מחלקתית. 

ואיכשהו גם בכל מקומות העבודה – הייתי מבוקשת, ומוערכת, וזכיתי פעם אחת בפרס העובדת המצטיינת של האגף.

ובחרתי בן זוג אוהב, שאמנם לא ממש יודע לדבר את אהבתו אבל יודע גם יודע להפגין ולחיות אותה כל יום במשך 40 שנה.

וגידלתי ילדים מדהימים, שפרט לכך שהם אנשים מדהימים בפני עצמם, גם טוענים משום מה שאני אמא נהדרת.

וסבתא נהדרת.

ובחרתי חברות נדירות – שכל אחת מהן "מצביעה ברגליים" בכל פעם שהיא מתקשרת אלי ונפגשת איתי – שכנראה אני חברה טובה.

ולמדתי לסלוח להורי על פגיעות והטחות ועלבונות ושקרים – ולאהוב אותם בלי קשר, ולתמוך בהם כפי שהם, ולבנות איתם מערכת יחסים חדשה לגמרי.

ולמדתי לאמן – ועם כל חוסר הביטחון המובנה שלי, אני רואה את הטרנספורמציה גם במתאמנים שלי וגם בי.

 

ובכל הרגעים האלה אני מתבוננת על עצמי מהצד ועדיין לא בטוחה שאני יכולה לסמוך על עצמי. עדיין לא מאמינה לאחרים כאשר הם סומכים עלי.

ואפילו מהססת אם לפרסם את הפוסט הזה – כי הוא נראה לי כמו שורות על גבי שורות של "שוויץ" – התרברבות סתמית – "הו, תראו כמה אני מוצלחת" – לא אוהבת את זה. 

 

אבל עובדת על זה. מסתכלת על זה נכוחה. מבינה שזה הנושא כרגע, אחד הנושאים – ויש לי סבלנות. ואורך רוח.

ואני נושמת.

 

מפל מים, ירוד

זה מה שמצאתי במילון מורפיקס כשחיפשתי את המילה cataract. 


ירוד – זו המילה העברית למחלה הזו, שמתבטאת בעכירות של עדשת העין. 


כך נראית העין                                                  כך נראה העולם דרכה


    


אבל cataract הוא מפל מים – ובאמת עכשיו שאני חושבת על זה, אפשר אולי לדמיין את התופעה כאילו ראיתי את העולם דרך מפל מים.


רואים אבל לא ברור, מטושטש, חבוי. ואולי כך ניתן לתאר את איך שנראה העולם דרכה…..



אני תמיד קראתי לזה "ענן" אבל….אפשר בהחלט לחשוב גם על מפל. 


כך או אחרת הענן איננו.


הוא הוסר אתמול בידה האמונה של מלכת הכיתה לשעבר, בזריזות וללא תקלות. באמת – אין מילים. 


מרגע שהגענו למרפאת העיניים בתל אביב ועד שמצאתי את עצמי ברכב עם T (שליווה אותי) עושים פעמינו בחזרה הביתה חלפה פחות משעה. כולל הרישום, בדיקה אצל האופטומטריסט (להכנת העדשה החדשה), טפטוף טיפות ההרחבה וההרדמה שלוש או ארבע פעמים, הכנה על מיטת הניתוח, כיסוי כל כולי מכף רגל ועד ראש (כך שרק העין הימנית שלי הייתה גלויה למנתחת), חיבור למוניטור…..הניתוח עצמו וההתאוששות הקצרצרה שאחריו. מדהים!


כשעתיים אחרי הניתוח ההרדמה המקומית החלה לפוג והיו קצת כאבים – לא ממש הצלחתי למצוא תנוחה נוחה על הספה אז לקחתי כדור אופטלגין, ואחריו עוד אחד. נמנמתי קלות כשעה-שעתיים והתעוררתי במצב הרבה יותר טוב, רק דומעת ללא הרף.


דמעתי ודמעתי אבל זה נרגע – וישנתי טוב בלילה (עם כיסוי של פלסטיק קשיח על העין המנותחת) – וקמתי כמו חדשה הבוקר.


כל 4 שעות טיפות (אנטיביוטיות, וגם דמעות מלאכותיות למניעת היובש) – הראייה עדיין מטושטשת אבל אין ענן. אין מפל. יש לי עדשה חדשה!


במקור חשבתי שאולי כאשר העין תתייצב אוכל להסיר את המשקפיים (למרחוק) ולהמשיך רק עם משקפי קריאה לפי הצורך.


אבל אני רואה שהצילינדר הקטן שיש לי (בכל אחת מהעיניים) מפריע לי – במיוחד מול המחשב אבל נראה לי שזה יפריע לי גם בנהיגה. 


וממילא היום עם הפלאפון וכו' – לא יהיה לי נוח כל שנייה להרכיב משקפי קריאה ולהסיר אותם בחזרה.


אז זה עוד מוקדם לומר אבל נראה לי שאמשיך עם המולטיפוקל – למרות שכביכול תהיה לי ראייה 6/6 בשתי העיניים. זה נוח יותר, ובינינו – אני כבר רגילה.


אז שוב – זה עוד מוקדם לומר אבל לפחות התפטרתי מהקטרקט המעצבן הזה – ברוך שפטרנו. 


אחר הצהריים T ייקח אותי לביקורת אצלה במרפאה, ואני מאד מאד מאד מרוצה שזה מאחורי. 


 


 

השבועיים שהיו

בסך הכל, למרות החום הגדול והבתי נסבל, עברו עלי שבועיים נהדרים.


בני וכלתי הגיעו וניצלנו כל רגע אפשרי לחיבוקים ושיחות – מילוי המצברים שלהם ושלנו. בעיקר שלי.


לא כל כך ברור מה עבר על T בתקופה הזאת, אני עדיין קשובה לו – מנסה למדוד את הדופק הרגשי שלו – אבל גם בני חש זאת, ושאל אותי על זה.


בנוסף לכל התגובות שלכם לפוסט הקודם, השאלות של בני חידדו לי שאכן יש משהו. עדיין לא ברור מה. עובדת על זה.


בכל אופן חגיגות הביקור החלו בהתייצבות של בתי עם הנכדים כבר ביום הנחיתה, וגם חתני הצטרף לארוחת ערב משותפת וחגיגית. אביה של כלתי הגיע כדי לקחת אותה הביתה לצפת – הם החליטו להתפצל לחלק מהימים כדי שכל אחד מהם יספיק לבלות זמן איכות גם עם ההורים וגם עם חברים ומשפחה מורחבת.

באחד הימים בני וכלתי בילו אצל בתי עם האחיינים המתוקים – נשמותק וחכמוד – שכל כך שמחו שהם באו, ועשו שמח כל הערב


בששי ערכנו כאן עוד ארוחה משפחתית – הפעם יחד עם משפחתו של אחי, ובמוצ"ש בני קיים הופעה עם קומץ חברים – מופע גאז' שכלל כמעט כולו חומר מקורי שלו ושל אחד החברים – וכל המשפחה התייצבה. נהנינו מאד, היו אנרגיות מטורפות – ולמרות שזה היה גאז' חדשני וקצת קשה לעיכול האוזן הבלתי מורגלת – היה מדהים. ניכר היה שבני התקדם עוד יותר מאז ששמענו אותו בהופעה לאחרונה.


מה עוד היה? לכבוד יום הולדתו של חתני קבענו שהנכדים יגיעו אלינו איזה ערב ויישארו לישון, ובתי וחתני יצאו לבלות.


כשבתי סיפרה לחכמוד ולנשמותק שבאים לישון אצל סבא וסבתא הם עלצו ושמחו.


"עושים מסיבת פיג'מות אצל סבא וסבתא" הם שרו להם בזמן שהיא הכינה תיק (מדוגם להפליא – שקית בגדים לשינה, שקית לבריכה, שקית לאחרי הבריכה, שקית לבגדי החלפה וכו). היה מאד כיף, ולמרות שלא ישנו רצוף בלילה (הם ישנו מצוין אבל דיברו מתוך חלומות ואפילו צחקו מתוך חלום אחד) נהנינו מכל רגע. בבוקר לקחנו אותם לבריכה, ומשם ההורים שלהם כבר באו לאסוף אותם הביתה, ומשם לסופשבוע קמפינג שהם ערכו בחוף הבונים עם חברים.


 


ערב אחד כאשר כלתי כן היתה אצלנו – יצאנו ארבעתנו לשפת הים לאכול משהו – ולמרות החום הנורא ובעיקר הלחות הכבדה – היתה בריזה כלשהי והצלחנו ליהנות מהים ובעיקר מהחברה והשיחה. 


הצלחתי למצוא גם בוקר אחד שבו בילינו בני ואני לבד בים – זמן איכות ששנינו מאד רצינו לעצמנו – ועוד בוקר בו שרתי לבני את השירים שלי (הוא כבר שמע אותם בעבר אבל ביקש לשמוע שוב, והפעם גם העיר הערות מתוך הידע המוסיקלי שלו, שיבח והציע הצעות לשיפור : התענגתי על כל רגע.  ובאמת מבחינתי הביקור היה אומנם קצר אבל הצליח למלא את המצברים הרגשיים שלנו. 


אתמול לפנות בוקר הם יצאו לדרך ובערב הם כבר נחתו בבוסטון – עייפים אך מלאי אנרגיות מחודשות להמשיך את חייהם, לצמוח, להתפתח, לעבוד וללמוד ולאהוב – עד המפגש הבא. 


 

אימונים #23 – הפחד לשתף

בימים האחרונים התחיל לפעפע בי משהו – היו כנראה כמה טריגרים לפעפוע הזה. גם הפוסט המדהים של אמא'לה, גם נאום מרגש שבני נתן בהופעה שלו – על התקופה שבה הוא חי בניו יורק ואהובתו היתה בבוסטון וכמה נהדר שהחליט לחזור לגור איתה בבוסטון ולהתחיל תואר שני (שסיים בינתיים) וסוף טוב הכל טוב היום הם נשואים באושר….גם כמה תגובות של T לסיפורים שהעליתי מתוך האימון שלי …תגובות בסגנון של "אז מה הבעיה? " או "מה לא בסדר?" סוג של חוסר הבנה בסיסית שאני לא מקטרת על ההורים שלי אלא משחזרת תגובות שלי להתנהגות שלהם כדי ללמוד איך פיתחתי דפוסי התנהגות מסוימים אז – כדי להתמודד עם זה – שעדיין קופצים לי אוטומטית היום – ולא משרתים אותי. 

שמתי לב ששנים אני נמנעת מלדבר עם T על נושאים מסוימים. קשה לי. אני חוששת מהתגובה שלו – חוששת לעצבן אותו, חוששת לפגוע אולי, אבל בעיקר חוששת להיפגע. כל מה שאני מקטלגת תחת "רגשות" או שאנשים עלולים לקרוא לזה "חפירות" אני מאד נזהרת ומאד מצנזרת. אני שמתי לב שאני גם לא ששה לחשוף את עצמי או אפילו את החומר שאני לומדת – לביקורת. בעוד שאין לי שום בעייה לספר לאנשים אחרים את שיטת סאטיה למשל, את העקרונות שלה, את הנחות היסוד שלה – עם T אני מאד מאד מסננת. אני מדברת איתו רק על דברים שאני כבר ממש בטוחה בהם, שאין סיכוי שהוא יפסול או יקטין, וגם אם ינסה – אין לי בעייה לעמוד מאחוריהם. 

ומתוך זה התחלתי בימים האחרונים לחוש מן געגוע מלווה בכעס – געגוע ל"בן זוג שבראש" שהיה לי פעם, כנראה, שכבר מזמן שחררתי לטובת בן הזוג שיש לי במציאות. ובו זמנית התעצבנתי על עצמי על הגעגוע הזה כי אין – באמת אין – ולא יכול להיות לי בן זוג יותר טוב, אוהב, מתאים, נותן, משקיע, מתחשב, מסור – מ-T. והבנתי שזה כנראה לא קשור. יש תחומים (בעיקר הרגשיים והרוחניים) בחיי שאני נמנעת מלחשוף בפניו. מקסימום אני מעזה לעשות זאת כאשר יש עוד אנשים בסביבה. זה מוזר. מטורף אפילו. כנראה שבחברת אחרים יש לי פחות חשש שהוא יזלזל או יסתור או יקטין את מה שאני אומרת. 

ובו זמנית אני מתבוננת על עצמי מהצד ונוזפת בעצמי: אמפי, השתגעת? את עם הבן אדם הזה ארבעים שנה (!), מה הקטע שלך? וברור לי שזה הקטע שלי, יותר מהכל – יהיו תגובותיו אשר יהיו – ברור לי שיש לי שם משהו. מחסום, מגבלה ששמתי על עצמי ואני "מתחזקת" אותה כל השנים. ומדי פעם הוא מגיב בצורה שפוגעת בי וזה "מתחזק" אותה עוד יותר. "הנה" אני אומרת לעצמי, "ההוכחה שבתחום הזה עדיף שאשתוק". 

אז הבאתי את זה לאימון שלי השבוע (איך לא?) ובין היתר סיפרתי ש-T לא אומר לי שהוא אוהב אותי. אף פעם. הוא אמר לי (באנגלית) כשרק התחלנו לצאת, ונדמה לי שהוא אמר לי שוב רק ביום הולדת 50 שלי – כשערך לי מסיבת הפתעה ענקית – בנאום מרגש (לא היתה עין יבשה בכל החדר) בו בין היתר אמר "תמיד את אומרת לי שאת אוהבת אותי, ואני מהנהן בראש כמו אידיוט. אז כן – אני אוהב אותך, אני צריך אותך, אני לא יכול בלעדייך" משהו כזה. ואני צחקתי שזה אמור להספיק לי ל-50 השנים הבאות. בשנים הראשונות הייתי נפגעת מההנהון האידיוטי הזה שלו. אחר כך התרגלתי. מאז הנאום המדהים זה כבר ממש הפך לבדיחה. אין לי ספק שהוא אוהב אותי. אבל מה לעשות – לפעמים אני רוצה גם לשמוע את זה במלים. 

והמאמן שואל אותי (כמובן) מה קורה בגוף, והפעפוע הזה (שקודם הסתובב לו בין הגרון ללוע לעינים – בעיקר בצורת דמעות לא ממומשות) הפך לגולה קטנה אך נוכחת בפינה השמאלית של הגרון. ועוד לפני שהוא הספיק לשאול עלה לי זיכרון. 

אני בת 17 בערך ו-T שיריונר, מגיע הביתה מסיני פעם בשלושה שבועות (במקרה הטוב). אין לי טלפון בבית אז חוץ ממכתבים אין לנו קשר בין מפגש למפגש. אני צעירה ומאוהבת ורומנטית מאד ומתגעגעת כל הזמן ו….כותבת שירים. חלקם מולחנים ומושרים אבל חלקם פשוט שירה – מכתבי אהבה וכאב וגעגוע בצורת שיר – ולקראת יום הולדתו ה-19 (ויום השנה לחברותנו, שחל באותו היום) אני מאגדת כמה לחוברת יפה ומגישה לו אותה במתנה. 

T חייל צעיר קורע את התחת ועובר את מה שעובר בצבא, מגיע הביתה לחברתו האוהבת ומקבל חוברת שירי אהבה עצובים ומתגעגעים, קורא והדמעות זולגות בדממה על לחייו – ובסוף הקריאה אומר לי : "זה לא עושה לי טוב". ומחזיר את החוברת. 

אמפי בת 17 בהלם לא מסוגלת לומר מילה. אין לה מושג הרי מה עובר עליו, אין לה מושג מה הוא צריך בתקופה קשה זו של חייו. היא רואה רק את מה שהיא מרגישה. והמלים של T הם כמו בוקס בבטן שלה. והיא אפילו לא עונה. אבל באותו רגע כנראה מתהווה מסקנה אצלה בראש – לצנזר. לא לשתף את געגועיה וכאבה על זה שהוא רחוק ומגיע לעיתים כל כך רחוקות. לא לחשוף בפניו את מה שקשה לה, אלא להתרכז בלעודד אותו, לשמח אותו, להיות עבורו המקום השמח, האוהב, החמים והנעים שהוא זקוק לו כאשר הוא מגיע הביתה מהמדבר ושמן המכונות והמפקדים והקשיים. ובאותו הזמן זה כנראה היה נכון לעשות זאת. להתחשב בו, לעודד אותו. אבל נוצר אצלי דפוס שנמשך לאורך שנים. 

וזה לא רק כדי להתחשב בו – אלא גם כדי למנוע את הפגיעה בי מהתגובה שלו. 

ולאורך השנים מצאתי "הוכחות" למסקנה הזאת, כי זה גם מה שקורה. מפתחים מנגנון הגנה מסוים ואז כל החיים מוצאים הוכחות מדוע הוא נחוץ ומדוע הוא עדיין רלוונטי. 

והמאמן שואל אותי, אם הכל היה אפשרי, אם היו לי כוחות, אם לא הייתי בהלם ובאלם – מה הייתי עושה או אומרת בסיטואציה ההיא. ואני חושבת רגע – ודבר ראשון קפץ לי שהייתי מבקשת סליחה. "אני מצטערת שזה העציב אותך, אני שפכתי את רגשותי ומחשבותי על הדפים וראיתי רק את עצמי, ולא חשבתי על מה עובר עליך, ולא חשבתי על איך אתה תרגיש כשתקרא את זה"

והמאמן שואל מה עוד? 

ואני חושבת קצת – "ספר לי מה עובר עליך שם, ומה אתה מרגיש? ומה אתה מרגיש כשאתה איתי בבית, ומה הרגשת כשקראת את השירים שלי"

ואני חושבת על זה שהוא כן מספר לי, בהרחבה אפילו, במהלך כל השנים – כל מה שקורה לו בצבא, כל מה שקורה לו בלימודים אחר כך, בעבודה….הוא כן משתף. הוא לא מצנזר. הוא מרגיש חופשי לדבר איתי, הוא מרגיש שאני מקשיבה. 

ועוד…

"הייתי בהלם עכשיו כשאמרתי לי שזה לא עושה לך טוב. לא הבנתי מאיפה זה בא לי, לא ציפית לתגובה כזאת, והאמת שזה פגע בי. חשוב לי לדעת שאני יכולה תמיד לומר לך את מה שאני מרגישה, אבל עכשיו אני חוששת לפגוע בך.

והמאמן שואל אותי אם אני רואה את הקשר בין הזיכרון לבין מה שקורה היום. במיוחד כשאני אומרת ל-T שאני אוהבת אותו והוא רק מנענע עם הראש. ואני מדמיינת את עצמי אומרת "אני צריכה שתגיד, אני רוצה לשמוע את זה, אפילו אם אני יודעת." 

ואני מרגישה בכל זאת משהו לא פתור. והמאמן חושב שאני לא רק מצנזרת כדי לא להיפגע, אני עושה זאת כדי לא לפגוע. כדי לא להיות שוב מול T במצב ההוא עם חוברת השירים, שבו שפכתי את ליבי – וזה לא עשה לו טוב. יכול להיות. זה לא סגור לי עד הסוף.

עדיין יש משהו בתגובות שלו שסוגר אותי, מכאיב לי – בקטנה – כמו עכשיו שהקראתי מכתב מרגש שחברה שלנו כתבה לחתונה של בנה, וכמובן שנחנקתי מדמעות – כי ככה אני, מתרגשת בקלות ובוכה בקלות – והוא מכיר אותי ויודע שככה אני – אבל הוא מייד צחק ואמר "אבל למה את בוכה? הארוע כבר עבר" למה הוא אומר את זה? הוא לא מבין שככה אני? שזה פוגע לצחוק על זה? 

ואני לא יודעת עם בעקבות האימון הזה משהו ישתחרר מהגוף, אבל אני בטוחה שלמשהו הזה יש עוד המון שכבות……