ארכיון חודשי: ספטמבר 2015

רשימת סדרות שראינו / אנחנו רואים

התיישבתי להכין רשימה של
סדרות שאהבתי לראות או שאני צופה בהן כעת. וואלה יש הרבה. אני בדרך כלל לא רואה
יותר מפרק או שניים ביום, בערב לסיום היום לפני שהולכים לישון, אבל לפעמים יוצא גם
פרק בצהריים – איזו אתנחתא באמצע היום. אבל לפעמים אני תופסת יום סתלבט כזה (כמו חמישי שעבר) ורואה כמה פרקים ברצף.

זה לא נשמע הרבה אבל תכל'ס יש
לנו הספק לא רע. אולי בגלל שזה מה שאנחנו רואים – סדרות, לפעמים סרטים – וכמעט אף
פעם לא תכניות (פרט לחדשות) בערוצים 2, 10, 1. לפעמים "עובדה" או למשל
בשבוע שעבר: הסרט על חטיפת מטוס סבנה. אגב הסרט – לולא היה זה סיפור אמיתי לא
הייתי מקבלת את זה כתסריט אמין. כל כך הרבה דברים היו עלולים להשתבש שם…מדהים
שזה הצליח.

טוב, אז לגבי הסדרות, אנסה לסדר אותן לפי איזשהו מדרג איכות, לא בטוח שאצליח.

רוב השמות באנגלית ולא לכולם מצאתי את השם שנתנו לזה בארץ.

סדרות טובות שאנחנו רואים/ראינו ביחד

שובר שורות, הסמויה, סמוך על סול, דקסטר, Luther, Bron, The legacy, Borgen
פאודה, הומלנד (העונה השניה והרביעית בעיקר), בית הקלפים (העונה הראשונה בעיקר),

The knick, Life, the killing, Boss
גיהנום על גלגלים (כל העונות בינתיים), רוקי בלו, ריי דונובן (כולם משחקים מצוין ללא
יוצא מן הכלל והעונה השלישית היא בינתיים הכי מוצלחת), הרשימה השחורה, האישה
הטובה, בלש אמיתי (רק העונה הראשונה), הנעדר, המרגלים של וושינגטון, האמריקנים, המנטליסט, SUITS, rectify, banshee, crisis, dig, 

המפצחת (סדרה צרפתית מצוינת), תא גורדין, השוטר הטוב, the west wing

סדרות "בסדר" שאנחנו רואים/ראינו ביחד:

damages (צלחנו רק את העונה הראשונה בינתיים, המעברים קדימה ואחורה בזמן די מעצבנים)

legends, les hommes de l'ombre , Longmire , Da Vinci's demons
madam secretary,outlander,criminal minds, NCIS
person of interest, prison break, the affair, leverage, dollhouse
quirke, the red road, The fall, awake
show me a hero, white collar, Rome

סדרות שאני רואה לבד: 

a home for the heart, orphan black, devious maids,, orange is the new black,

game of thrones,mad men, masters of sex, parenthood, switched at birth,
revenge,  under the dome (האמת שאחרי שתי העונות הראשונות זה נמאס),

the client list,  brothers and sisters , six feet under, battlestart galactica 

boardwalk empire, the newsroom, queer as folk, looking, skins (אבל רק עונה או שתיים ראשונות), the tudors, weeds, 

סדרות ש-T  רואה לבד:  strike back, Vikings, our world war, chicago PD

סדרות סתם להעביר את הזמן:  

arrow, castle, elementary, daredevil,royal pains,the returned

 

סדרות טובות שגילינו ב-kodi:

American Odyssey  – 

זוהי סדרה חדשה, היתה רק עונה אחת בינתיים. מדובר בחיילת אמריקאית, נשואה ואם לבת, שמשרתת באפריקה ועולה על פרשת שחיתות של ממשלת ארה"ב שכדי לכסות עליה ה-CIA  משמיד יחידה שלמה ומנסה (ללא הצלחה) להשמיד גם
אותה. מרתק ועשוי מעולה.

Power
– ראיתי שתי עונות בינתיים, סידרה על סוחר סמים מצליח בניו יורק
שנקרע בין משפחתו וחברו הטוב השותף עימו לעסקי הסמים לבין  אהובת נעוריו שבינתיים הפכה לתובעת משטרתית
והרצון להפוך את עסקיו לחוקיים. עשוי היטב ומרתק.

the last ship – בעקבות מחיקת רוב אוכלוסיית העולם על ידי וירוס
קטלני, ספינה אחת של חיל הים האמריקאי מנסה לפתח תרופה וחיסון ובדרך נתקלת
במכשולים ואויבים . עשוי היטב. שתי עונות בינתיים.

murder in the first – סדרה משטרתית מצוינת, מתרחשת בסן פרנסיסקו, ראיתי
שתי עונות מצוינות בינתיים.

Paradox
– סידרה אנגלית שמשלבת חקירת משטרה עם מדע בדיוני. מדען חלל מתחיל
לקבל תמונות על אסונות או פשעים שעומדים להתרחש …יום למחרת. הוא מזמן את המשטרה
שמרכיבה צוות קטן ואיכותי שחוקרים את הפשעים שטרם קרו ומנסים לפענח אותם ולמנוע
אותם כשברשותם רק התמונות.

Proof
– חקירת התופעה של Near Death
Experiences –
חוויות של כמעט מוות – על ידי רופאה שגויסה על ידי מיליארדר גוסס שרוצה לדעת מה
מחכה לו לאחר מותו.

Gotham
–  במסגרת סדרות הקומיקס שצצו לאחרונה כמו פטריות אחרי הגשם, יש סידרה חדשה שמספרת על העיר גותהאם (של באטמן) כאשר ברוס ויין עדיין ילד צעיר והוריו נרצחים. הסידרה מתמקדת בבלש צעיר  ג'ים גורדון (ב"באטמן" הדמות שלו הוא מפקד המשטרה המבוגר) שפועל להשתית חוק וסדר בעיר המושחתת מוכת הפשע.

Narcos
– סידרה על פבלו אסקובר, סוחר הסמים הקולומביני.

 

 אולי בהמשך אכין רשימה של כמה סרטים שלדעתי היו ממש טובים לאחרונה. 

גמר חתימה טובה וצום קל לכל הצמים חיבוק

בין כסה לעשור

אני אוהבת את הביטוי הזה, את התקופה הזאת – ולאו דווקא מבחינת הכוונה המקורית שלה, ההתכוננות ליום כיפור, החרטה וחשבון הנפש….

אני – שבפועל עושה חשבון נפש כל השנה כבר הרבה שנים – לא מייעדת דווקא את התקופה הזו לכך.

אבל תמיד היתה לי חיבה מיוחדת בלב לימים האלה שבין ראש השנה ליום כיפור….

 

הלכתי לאופטומטריסט(ית) כאן ביישוב כדי לבדוק את הראייה החדשה שלי ולהחליט מה לעשות בנושא המשקפיים.

עברו 5 שבועות מאז ניתוח הקאטאראקט שלי וחשבתי שהגיע הזמן….

אז מרכיבים על האף "משקפיים" כאלה שבהם עין אחת מכוסה, ומול העין השנייה מרכיבים עדשות שונות במספרים שונים ודרגות צילינדר שונות (יש לי אסטיגמציה שלא תוקנה על ידי ניתוח הקאטאראקט באף אחת מעיני) ושואלים : מתי את רואה טוב יותר? בלי העדשה, עם העדשה או עם העדשה לאחר שהפכו אותה? זהו תהליך שהופך מייגע די מהר….ולאחר דקות ארוכות של בדיקת עדשות שונות החלטנו יחד – האופטומטריסטית ואני – שהעין טרם התייצבה ולא ניתן לדעת באמת איך אני רואה דרכה.

לא הצלחתי באופן ברור ועקבי להחליט עם איזו עדשה אני רואה טוב יותר. 

למרות שהעדשות שהושתלו לי בניתוחי הקאטאראקט הביאו אותי למצב של מספר 6/6, בגלל האסטיגמציה בפועל אני עדיין רואה מטושטש (אני רואה "צל" – האותיות עולות זו על זו ומקשות על פענוחן) – ובגלל שהראייה בעין המנותחת הטריה עדיין לא התייצבה, עוד מוקדם להתאים לה עדשה חדשה.

אבל כבר די ברור לי שאחזור למשקפי מולטי-פוקל (כי גם יש לי צילינדר שדורש כנראה עדשה לראייה למרחוק וגם יש לי לפחות מספר 1.5 לצורך קריאה ועבודה על המחשב)…..

אנשים מתלהבים לראות אותי בשבועות האחרונים ללא משקפיים – אבל אני די התרגלתי למשקפיים שלי ואני לא באמת מצרה כל כך על הצורך לחזור אליהן…ובאמת אולי לא אצטרך להרכיב אותן כל הזמן….

בכל מקרה קבעתי עם האופטומטריסטית החביבה (שלא לקחה גרוש על הבדיקה המקיפה) שאגיע שוב בעוד שבועיים-שלושה לבדיקה חוזרת. 

 

אתמול T עבד כל היום (היה אירוע במסעדה שהוא ושותפו ע' מייעצים להם, והוא בפועל בישל והוציא את האירוע) ושוב מצאתי את עצמי לבד בבית.

לאחר שסיימתי לכתוב את דו"ח האימון (המתאמן שלי הגיע ביום רביעי אחר הצהריים), לקפל כביסה ולגהץ החלטתי שמתאים לי להשלים חוסרים בכמה סדרות טלוויזיה שאני רואה (ושמזמן לא ישבתי לצפות בהן). זה דווקא היה נחמד.

אחר הצהריים נפגשתי עם חברתי מ' – חברה מהתיכון איתה חידשתי את הקשר לאחרונה וממש כיף לי שאנחנו שוב נפגשות.

 

אתמול דיברתי ארוכות בסקייפ עם בני, שכבר הספיק להצטנן שם בבוסטון ההפכפכה (מבחינת מזג אוויר) ולקח לעצמו יום מנוחה בבית…

 

הערב יבואו הורי, יחד עם אחי וגיסתי (ואחייניתי) לארוחת ערב. גיסתי (מורה בתיכון ורכזת מגמה) הודיעה שלא תספיק לארגן ארוחת ששי והציעה שנזמין מקומות במסעדה. האמת – לי זה לא כיף לשבת במסעדה בשולחן של יותר מ-4 אנשים. לא באמת אפשר להיות עם כולם, לא באמת אפשר לנהל שיחה…אז החלטנו לבשל ולהזמין את כולם אלינו. 

התברר שבתי והמשפחה מוזמנים לחמותה, אז את הנסיכים הקטנים לא נזכה לראות הפעם – אבל לפחות נשב בשלווה ובנחת כאן בבית, ואחרי הארוחה נעבור לשבת יחד בסלון – ונוכל באמת לדבר יחד בכיף. 

 

כבר יומיים שאנחנו מצליחים לשבת כמה שעות בבוקר וכמה שעות בערב ללא מזגן. שמעתי ששוב עומד להתחמם – אבל בינתיים אני נהנית מהשקט והציוץ של הציפורים והאוויר הצח…..

שבת שלום

 

ראש השנה 2015

ארוחת ערב ראש השנה נערכה השנה אצלנו.

הוחלט על מתכונת של מה שחמותי נהגה לקרוא לו "פיקניק" (אצלה זה היה "זה לא פיקניק" כשהיו מציעים להביא מאכלים לשולחן החג שלה): כל אחד מהמשתתפים הציע להביא משהו, וכך יצא שכל אחד הביא את מנות הדגל שלו ואף אחד לא טרח יותר מדי קשה. אידיאלי.

היינו 16 סועדים מסביב לשולחן ערוך היטב ומקושט להפליא והיתה אווירה שמחה ונהדרת.

T בירך בקצרה בתחילת הארוחה ובזה סיימנו עם החלק המסורתי. 

שוחחנו, שרנו קצת (לא מספיק לטעמי) ואכלנו (הרבה, כמובן) ובעיקר צחקנו המון – ובאמת זה כל מה שאפשר לבקש בערב חג. ובכל השנה.

שנצחק הרבה, שנהיה ביחד הרבה ושיהיה על מה לצחוק ולשמוח.

הורי עזרו המון (גם בהכנות וניקיונות שלפני הארוחה וגם בפינוי ושטיפה וסידור תוך כדי ואחרי) כך שבאמת לא הרגשתי שהיה אירוח קשה מדי.

 

למחרת הלכנו לחדר כושר אבל זה אימון מקוצר, שנינו היינו די עייפים. 

היום היינו מוזמנים לאחי לצהריים, וגם "הפקדנו" אצלו את הורי – שסיימו את השבועיים שלהם אצלנו ועברו לשבועיים אצלם. 

 

נכון, היו דברים (כרגיל) מעצבנים – גם אצל אמא וגם אצל אבא – אבל בסך הכל היה ביקור מהנה איתם יחד, והם הרגישו כאן כל כך טוב שאבא כבר מתכנן את הביקור הבא (בעוד שנה כנראה).

אני גיליתי שאני כמעט ולא מגיבה (לא רגשית ולא בפועל) לשטויות של אמא, אבל עדיין לא מחוסנת לגמרי בפני אבא.

את T דווקא אמא שלי יותר מקפיצה, וככל שעבר הזמן היה לו יותר ויותר קשה להישאר רגוע ולא להגיב (אבל הוא עמד בזה בגבורה).

אני שמחה שהם לא גרים כאן כל הזמן אבל מצטערת שהם כל כך רחוקים שאנחנו מתראים רק פעם/פעמיים בשנה. היו שנים שפחות.

הם לא נהיים צעירים יותר ואני חוששת מהיום שבו לא יוכלו כבר לבוא לביקורים כאלה.

אבל הם (היא) לא מוכנים (מוכנה) לשמוע על לחזור לגור בארץ, ואני כבר הפסקתי לנסות לשכנע. כנראה שבאמת טוב להם יותר שם, והם מסודרים מבחינת כיסוי רפואי וכו' – כך שבאמת אי אפשר להתווכח עם הרצון שלהם. נוח שם, רגוע שם – אמנם הם מחוברים לכאן בווריד דרך החדשות – קוראים כל מילה ב-3 עיתונים ישראלים ועיתון אחד אמריקאי ושומעים את כל מהדורות החדשות של ישראל (באינטרנט) ושל ארה"ב – אבל החיים שלהם מנותקים בפועל ממה שקורה כאן. וכך טוב להם. ואני כבר מקבלת את זה.

 

שנה חדשה החלה ואני מאחלת לי ולכולם שתהא טובה ומיטיבה יותר מקודמותיה

שנזכה להנאות קטנות וגדולות

שנזכה לבריאות טובה

שנזכה לחברותא נעימה והגשמת חלומות

שנהיה סבלנים וסובלנים

שנאהב ונהיה אהובים

שנשמח יותר ונתרגז פחות

שנה טובה ומתוקה לכולנו

הפוליטיקה של הגוף

בסך הכל על מה דיברנו?

על אובמה?

על איך שהוא לא ידע לקרוא את המצב במצרים, שהוא חשב שזה יעבור חלק כמו בתוניסיה?

על הפיאסקו בלוב?

על איך שעוד לפני שנחתם הסכם הגרעין הוא כבר מתחיל להיות מופר על ידי האיראנים (ואנחנו היינו בעד ההסכם, בסך הכל – רק חושבים שהוא גם לא כולל את כל מה שחשוב וגם שאין סיכוי שהוא ייאכף בדרך כלשהי)? 

 

העינים שלו התחילו להבריק

הקול שלו הפך גבוה, קצת היסטרי.

הוא כעס עם כל הגוף

הוא נפגע כאילו אנחנו מדברים עליו. או על הבן שלו.

 

בעצם הוא לא שמע שום דבר ממה שאמרתי. הוא שמע בתוך הראש שלו את מה שהוא חשב שאמרתי.

אני דיברתי על תפיסות, על הבנה, על התייחסות.

הוא שמע שאני מצפה מארה"ב לתקן את העולם.

אני דיברתי על נאיביות, על חוסר הבנה בסיסית של המזרח התיכון, של האינטרסים של אירופה.

הוא שמע שאני מצפה שארה"ב תתערב כאן צבאית

אני דווקא אמרתי שאני חושבת שהוא הנשיא שנתן בפועל הכי הרבה למדינת ישראל.

הוא לא שמע את זה בכלל.

 

ובבת אחת הבנתי למה אני לא נוטה לדבר על פוליטיקה.

למה בכלל אני לא נכנסת לדיונים / ויכוחים עם אנשים שחושבים אחרת ממני.

בגללו.

בגלל איך שהוא מגיב בעת הדיון, בעת הויכוח – שהופך להיות אישי והיסטרי .

הוא לא מקשיב, ותוקף אותי – אישית – כאילו הרגתי מישהו. בלי פרופורציה לנושא. בלי קשר למה שאמרתי.

 

פתאום כל הילדות שלי עברה מול עיני – הויכוחים בינו לבינה על מלחמת ויאטנם – כאשר הייתי בטוחה שהם או טו טו יתגרשו, והם

בסך הכל דיברו על המלחמה של הקפיטליזם נגד הקומוניזם. אבל עם כל כך הרבה כעס, עם שנאה של ממש בקולותיהם.

ואחר כך היו עוברים לסדר היום. כאילו לא קרה כלום.

ואני הייתי נבהלת. אחוזת אימה. מה קרה פה בעצם? לא הבנתי מעולם. 

 

ושמתי לב שגם היום אני נבהלת.

 

אבל היום למדתי לנשום. 

ושאלתי אותו – "אתה שם לב כמה אתה מתרגז?" 

ואמרתי – "זה לא מה שאמרתי, שמעת בכלל מה שאמרתי?"

 

וזה לא עזר. הוא לא נרגע. הוא לא יכול היה להקשיב מרוב זעם.

אז אמרתי בנחת "בגלל זה אני לא אוהבת לדבר על פוליטיקה. ומבחינתי השיחה הזאת נגמרה"

וסרבתי להמשיך.

 

והיא אמרה "כשמדברים על אובמה הוא מגיב כמו כשמדברים על אחיך" ואני חשבתי לעצמי – גם כשמדברים על אחי הוא לוקח את זה לגמרי

מחוץ לכל פרופורציה. ונשמתי שוב. ושתקתי.

 

 

אימונים #25 – פירוש החלום

הבאתי את החלום שלי לאימון היום. 

המאמן מבקש ממני לתאר את החלום ואת התחושה שעולה בי תוך כדי השחזור של מה שהיה.

מרגישה מעין סד שלוחץ לי על אזור החזה העליון כולל הסנטר. מכביד עלי את הנשימה. 

תחושה של כעס ותסכול, גם סוג של האשמה עצמית (איך לא התעדכנתי ב-whatsapp, איך הסתבכתי בשירותים ואיחרתי) וגם חוסר אונים (מול הנסיבות, מול המאמנת שלוקחת אותי לטיפול מיוחד – לא ברור איזה – במקום לאפשר לי להיכנס למפגש. 

אני שוהה בתוך התחושה ותוך שניות עולה זיכרון. 

אני בת שמונה, כנראה, בקייטנת י.מ.ק.א בירושלים. אני כנראה לקראת סוף הקייטנה ומתקיימים מבחני שחייה בבריכה המקורה. 

למדתי שם שחייה כבר בקיץ שעבר ואני יודעת לשחות, אין לי ספק שאזכה בתעודה הצהובה (או הירוקה? לא כל כך זוכרת) עליה היה כתוב "דג קטן".

התואר הראשון הנכסף בסולם התארים בקייטנה. 

אני במלתחה ובנות הקבוצה מחליפות לבגד ים. בגד הים שלי שלם, ולחלק מהבנות יש ביקיני. כנראה שאני מתבאסת בקול רם על כך שיש לי בגד ים שלם, למה אמא שלי קנתה לי בגד ים שלם….וחברה (כנראה ששמה היה קרן) מציעה לי להתחלף איתה. היא תלבש את בגד הים שלי ואני אקבל את הביקיני שלה. 

אני מתחלפת בשמחה ואנחנו יוצאות לבריכה.

כשמגיע תורי ובהשמע האות אני קופצת למים ומתחילה לשחות, ורק אז שמה לב שבגד הים של קרן גדול עלי והחלק התחתון מאיים ליפול תוך כדי שחייה.

אחוזת אימה אני תופסת אותו ומאטה את הקצב, ממשיכה לשחות כדי להגיע לקצה הבריכה אבל כמובן מגיעה אחרונה ולא עומדת בזמנים.

כשאני יוצאת המדריכה אומרת לי שלא עמדתי בזמנים ואני לא זכאית לקבל את תעודת "דג קטן" היום, אולי בשנה הבאה. 

אני משותקת. אחוזת בושה, כועסת על עצמי, אותה תחושה עולה בי – סד שלוחץ על החזה ומקשה על הנשימה.

אני לא מסוגלת לומר כלום למדריכה על מה שקרה, לא מסוגלת לבקש ממנה שום דבר. זה כל מה שאני זוכרת מהזיכרון הזה.

 

המאמן מבקש ממני לשהות בתחושה. לשים לב לנשימה. לתאר מה אני חשה.

אני מרגישה כעס על עצמי, למה התחלפתי דווקא עכשיו בבגדי הים. 

אני מרגישה חסרת אונים מול המדריכה כי לא יכולתי לספר לה למה זה קרה ולמה לא הצלחתי במבחן השחייה. 

אני מרגישה אשמה שכל זה קרה בגללי. ושאין מה לעשות. 

 

ואחרי שהייה ממושכת בתחושות – אני גם מרגישה שבא לי לבכות אבל זה תקוע בגרון ולא מצליח להשתחרר.

 

והמאמן שואל אותי, אם הכל היה אפשרי – בלי מגבלות, בלי פחדים, בלי השלכות – מה היתה הילדה אמפי עושה או אומרת?

המחשבה הראשונה שעולה – לא הייתי מתחלפת בבגדי ים. הייתי מונעת מכל זה לקרות בכלל.

אבל בהנחה שזה קרה…..

ואני חושבת – לו הייתי מעזה, לולא הייתי עכברונת קטנה מפוחדת ומשותקת מבושה : הייתי אומרת למדריכה מה קרה. הייתי אומרת לה שהתחלפתי בבגדי הים וגיליתי, מאוחר מדי, שזה גדול עלי וזה נופל ממני, והייתי מבקשת להחליף בגד ים בחזרה ולחזור על המבחן.

ואני חושבת – עוד לפני כן, ברגע שהייתי קופצת למים הייתי עוצרת, יוצאת, מבקשת להחליף בגד ים בחזרה – מסבירה שזה גדול עלי ונופל לי ואני לא מסוגלת לשחות ככה. 

ותוך כדי שאני אומרת את זה אני מבינה כמה אני כועסת על אמפי הקטנה, כמה אין לי אמפתיה או חמלה כלפיה. כמה אני מתביישת בכל הסיטואציה הזאת.

והמאמן מבחין בזה, ומשקף לי את זה. מבקש שאשהה עוד קצת בתוך הכעס הזה. כי הכעס בעצם מכסה על פחד ועצב גדול שמתחוללים בתוכי.

 

ואחרי כמה זמן הוא שואל מה עוד הייתי עושה, לו הכל היה אפשרי. כל דבר – אפילו הזוי. לו היה לי חופש מוחלט.

ופתאום אני חושבת – לו היה לי חופש מוחלט? הייתי נותנת לבגד הים ליפול (ואולי אפילו תופסת אותו ביד כשהוא נופל ולוקחת אותו איתי) ושוחה ככה חצי ערומה ומגיעה בזמן, ולובשת אותו לפני שאני יוצאת מהמים. 

זה דימיוני לגמרי – בחיים לא היה לי כזה חופש מוחלט. אבל לו היה לי….אולי זה מה שיכולתי לעשות.

וגרגור קטן של צחוק עולה לי בגרון.

 

והמאמן עכשיו שואל – ואם היית יכולה להאשים מישהו במה שקרה? את מי היית מאשימה? וברגע הראשון אני לא מבינה מה הוא רוצה. כי אין לי את מי להאשים פרט לאת עצמי. אני הכנסתי את עצמי לשטות הזאת. אבל הוא מקשה – בכל זאת, בלי שזה צריך להיות מוצדק : להאשים מישהו.

ככה? אני שואלת? אם הייתי רוצה לירות לכל הכיוונים להאשים אחרים במה שאני עשיתי? והוא אומר שכן. 

ועוד גרגור של צחקוק עולה לי בגרון כי זה בלתי נתפס מבחינתי, להאשים מישהו אחר במצב הזה. 

אבל אני מנסה.

אז אני מאשימה את קרן, הילדה שהתחלפה איתי, שנתנה לי בגד ים שגדול עלי, ובגלל זה נכשלתי. ובאותו רגע פתאום אני מאשימה אותה שהיא כנראה עכשיו גם מותחת ומרחיבה את בגד הים השלם שלי, הרי ברור שהיא גדולה יותר ממני. 

זו הרגשה מוזרה להאשים, כי זו לא באמת אשמתה, היא רק רצתה לעזור או לפחות לשתף פעולה.

ואז אני מאשימה את אמא שלי שקנתה לי את בגד הים השלם – למרות שאני די בטוחה שהיה לי ביקיני בשנה קודמת ואני זו שביקשתי שלם. תמיד נראה לי שמה שהיה אצל אחרות היה יפה יותר. אבל אני מאשימה את אמא עכשיו, כמו ילדה קטנה ומפונקת.

ואז אני מאשימה את המדריכה שלא באמת ראתה אותי. שלא שמה לב למצוקה שנקלעתי אליה. שלא ניסתה אפילו לשאול או לדובב אותי מה קרה ואיך, אחרי שכל הקיץ שחיתי מצוין, פתאום הזדחלתי ככה מאחורי כולם והגעתי אחרונה והרבה אחרי הזמן שנקבע. שלא נתנה לי בכל זאת את התעודה הנכספת, על המאמץ לפחות. 

ועולה הבכי. ואני מבינה שכל מה שהייתי צריכה זה שמישהו יראה אותי באמת. שמישהו יקשיב לי ויאמר לי שהוא יודע מה עובר עלי ומבין מה אני מרגישה. 

 

ופתאום אני כבר לא כועסת על אמפי הקטנה, ופתאום אני יכולה להיות המבוגר המיטיב עבורה – לגשת אליה, לעטוף את גופה הקטן והרטוב במגבת ולחבק אותה. לומר לה שראיתי הכל ואני מבינה מה קרה, ומבינה למה היא שחתה לאט. ומבינה את העצב שלה, את הכעס, את התסכול ואת הבושה. ואולי בתוך החיבוק היא היתה מצליחה לספר לי במלים שלה מה קורה איתה, ואולי בתוך החיבוק היא היתה בוכה. והדמעות זולגות לי בשקט על הלחיים ומציפות לי את כל הגוף – ומשהו משתחרר. הנשימה חוזרת להיות קלה ועמוקה. החזה פנוי, הגרון צלול.

 

והמאמן שואל אותי אם אני רואה את ההקשר למה שקורה היום. 

וזה מצחיק כי אני רואה הקשר אחד לאחד עם החלום – אבל עדיין לא קורה הקשר למציאות.

וזה מדהים כי החלום הזה, למרות שהוא כביכול נטוע במציאות העכשיווית, הוא אחד לאחד החלום. 

בחלום :האימון/מנטורינג מתרחש במקום נופש – בזיכרון זו קיטנה

בחלום : אני מאחרת לקבוצה גם בגלל פספוס של הודעות ה-whatsapp וגם בגלל פנצ'ר בשירותים (שעכשיו אני מוכנה לגלות שבחלום פשוט שכחתי להוריד תחתונים כשהתיישבתי בשירותים, אז הם נרטבו והייתי צריכה להוריד אותם וללבוש את המכנסיים בלעדיהם ולשטוף אותם וזה מה שעיכב אותי) – בזיכרון הגעתי אחרונה בשחייה ולא עמדתי בזמנים כי נפל לי כל הזמן החלק התחתון של בגד הים.

בחלום: מאמנת תפסה אותי ולא נתנה לי להיכנס למפגש ונתנה לי "טיפול" מיוחד לא ברור – בזיכרון המדריכה הכשילה אותי בבחינה ולא נתנה לי את התעודה כמו כולם. ממש אחד לאחד.

אז איך זה קשור לחיים האמיתיים? מה היתה המסקנה שהגיעה אליה אמפי הילדה, מסקנה שמנהלת אותי עד היום?

 

ופתאום קפצו לי כמה דברים. הבולט מביניהם שאני חייבת להגיע מוכנה לכל דבר. שאני לא נכנסת לכלום לפני שאני בטוחה שיש לי את כל המידע ואת כל הכלים מוכנים. "מצטיינת דיקן" כמו שצוחקים עלי חברי לקורס בחביבות. בהשאלה: אין מצב שאקפוץ למים עם בגד ים לא מתאים. 

גם לא כל כך סומכת על אחרים שיעשו בשבילי – שיתנו לי את "בגד הים" שלהם שלאו דווקא מתאים לי. אני צריכה למצוא את מה שמתאים לי בעצמי.

אבל עוד משהו – לא פחות קריטי – אני חיה בתחושה שברגע שעשיתי טעות – אין שום דרך לתקן אותה.

אני עושה מאמצי-על להימנע מטעויות בגלל זה. אם יצאה לי מילה מהפה – אין דרך לחזור בי. 

 

הדמעות כבר יבשו והגוף מרגיש עייף (פיהוקים) ורגוע. מי חשב שהחלום המוזר הזה יוביל לאן שהוביל?

שהוא ישחזר זיכרון ילדות כמעט אחד לאחד – אבל אחרת לגמרי….

וכתמיד – אין לדעת מה שוחרר לי מהגוף, ומה ייבנה מחדש במקום שהתפנה….

 

 

חלומות #3

ממש לפנות בוקר חלמתי חלום מוזר.

בחלומי נסעתי לאימון שלי (שבאמת מתקיים היום) ברמת השרון, וכמובן שכאשר אני מגיעה זה לא נראה כמו המקום האמיתי שבו אני מתאמנת, תמיד זה ככה בחלומות. זה נראה יותר כמו אזור של בילוי או אפילו אזור נופש כזה בסגנון אמריקאי – הרבה בקתות עץ יפות כאלה….אבל זה ברמת השרון, יותר נכון בקצה של רמת השרון.

אני מגיעה לשם ופתאום אני רואה בנות מקבוצת המנטורינג שלי שם, ואני שואלת מה הן עושות שם – והן אומרות "מה, לא קראת את ה-whatsapp?" ואני מבינה שפספסתי הודעות whatsapp ושכנראה מתקיים מפגש היום ולא האימון האישי שלי. 

אנחנו כבר אמורים להיכנס (לאחת מבקתות העץ, שם ייערך מפגש המנטורינג) אבל אני (כמובן!) חייבת לשירותים, אז אני הולכת לשירותים (כלומר – מתעכבת עוד יותר). 

בדרך לשירותים אני שמה לב שבבקתה ליד, שנראית כמו מסעדה או בית קפה, יושבים T והשותף שלו ע' ועוד כמה אנשים בפגישה עסקית, ואני חושבת לעצמי שכל הזמן הזה הוא חשב שהפגישות האלה מתקיימות בהרצליה, וזה בעצם רמת השרון (במציאות הוא בכלל נפגש איתם בתל אביב….לשון )….

 

בשירותים קורית לי תאונה קטנה (לא אכנס כאן לפרטים) וזה לוקח לי יותר זמן להסתדר ולצאת – 

 

וכשאני יוצאת לכיוון הבקתה למפגש המנטורינג כולם כבר בפנים, ובחוץ מחכים לי כמה מאמנים בכירים (מאלו שליוו אותנו בקורס האימון המקורי) – ואחת מהן אומרת לי שהיא צריכה לעשות לי **** (מונח כביכול-אימוני-כלשהו-שהומצא-בחלום-ולא-קיים-באמת) כי אני עוברת ###### (לא ברור מה) ואני מרגישה תסכול גדול ומצוקה גדולה עוד יותר….

ואז התעוררתי.

 

אין לי מושג מה החלום הזה מסמל…

פרט לעובדה שאתמול נסעתי עם הורי לירושלים למסיבת הפרידה של אחי ממקום העבודה שלו והייתי חייבת לשירותים אבל אחרנו ולא רציתי לפספס עוד מהנאומים והברכות (והסרטון ההיתולי המקסים שהעובדים הכינו לו) אז המשכתי להתאפק עד הסוף ….נבוך

כמה דקות לבד

פתאום באמצע כל הפעילות, אירוח ההורים, מסיבת ההפתעה של גיסתי, עוד אירועים משפחתיים כאלה ואחרים, איסוף הנכדים מהגן ועוד ועוד אני מוצאת את עצמי לבד בבית.

T הלך לקאנטרי, בתי באה לאסוף את הורי אליה הביתה לבילוי זמן איכות עם הנינים  – ואני נשארתי כאן, מגיע אלי מתאמן בשש.

אוהבת להיות לבד בבית. 

אני לא עושה כמעט שום דבר שלא הייתי יכולה לעשות גם לולא הייתי לבד – אבל בכל זאת יש איזה חופש מתוק בלהיות לגמרי לבד. 

 

ניגנתי קצת והקלטתי לעצמי עוד שיר. לאט לאט אני מקליטה לעצמי את כל השירים שלי. בני סיפר שהוא מקשיב להם ונהנה. 

 

בשבוע שעבר התחילו אצלי שני מתאמנים חדשים. אחת הופנתה אלי על ידי בעלה שעבד איתי במקום העבודה הקודם.

השני הוא מתאמן בתרומה לקהילה – יש לו תפקיד חינוכי התנדבותי בקהילה, ואני מאמנת אותו בחינם. זה חלק מתהליך ההסמכה שלי כמאמנת אבל באמת יש משהו חשוב באימון מישהו – למשל מורה או מנהל בית ספר או ראש שבט בצופים – שהטרנספורמציה שלו תשפיע לטובה על הרבה אנשים. 

 

היה לי ממש כיף לפגוש אותם ולבצע את פגישת ההיכרות בשבוע שעבר, וקבעתי עם שניהם פגישה שנייה השבוע.

המתאמנת הגיעה עם ספקות – היא לא בטוחה שהאימון הספציפי הזה הוא מה שהיא רוצה בשלב הזה. היא היתה רוצה משהו יותר ממוקד משימה. 

באמת הבנתי למה היא מתכוונת, אבל רציתי לאפשר לה לחוות אימון ממש (כי הפגישה הראשונה היתה שיחת היכרות – יותר שאלות ותשובות מאשר עבודה עם הגוף והנשימה) – כדי שתטעם ותוכל לקבל את ההחלטה אם להמשיך או לא ממקום של היכרות יותר טובה עם השיטה.

דחיתי בינתיים את השאלות האחרונות של שיחת ההיכרות וצללתי ישר לאימון רגיל – שיחה על קושי בחייה עכשיו, זיהוי תחושה, התמקדות בתחושה, העלאת זיכרון – פירוק הזיכרון, הפעלת הילד הפעיל, המבוגר המיטיב……ומציאת ההקשר בין הזיכרון שעלה לנושא השיחה המקורי.

האמת נראה לי שזה ממש נגע בה. ביקשתי שתשים לב במהלך השבוע אם התגובות שלה בנושא הספציפי הזה השתנו מעט או לא. זה לא תמיד קורה וזה לא תמיד מיידי, כמו שאני יודעת. 

עוד ביקשתי ממנה שבכל פעם שעולה התחושה הזאת – או תחושה קשה אחרת – שתסכים לשהות בה כמה שניות לפני שהיא מגיבה בדרך כלשהי. 

לא קבענו פגישה נוספת, השארתי בידיה את הבחירה אם להמשיך להתאמן כרגע או לא. 

היה לי ממש כיף להכיר אותה ולאמן אותה – אבל כמובן רק היא יודעת אם זה מתאים לה עכשיו או בכלל. 

 

הביקור של הורי עובר לי בנעימים – אני שמה לב שאני הרבה יותר רגועה והרבה פחות מגיבה להתנהגויות שלהם – כרגיל לאמא אני מגיבה פחות, לאבא יותר. יש עדיין מה לנקות….אבל אני מרגישה את ההבדל. הם כפי שהם – אני משתנה. 

מאד מאד שמחה שהם הגיעו – יום ההולדת של גיסתי היה הצלחה מסחררת. 

גיסתי באמת הופתעה – לא כי היא לא חשבה שמכינים לה משהו, אבל לא היה לה מושג שזה יהיה כבר בששי הזה.

וכשהיא ואחי ראו את הורי – הם ממש ממש התרגשו. 

באמת היה שווה. 

 

אז המתאמן מגיע בשש ובינתיים אני כאן  מתענגת על ה"לבד" שלי. 

אולי אתחיל ספר חדש….

מבצע סבתא (וסבא)

ולא, הפעם לא מדובר בי וב-T. הפעם מדובר בהורי. 

החודש גיסתי נ' חוגגת יום הולדת 50, ואחי וחברתם הטובה ר' מארגנים לה מסיבת הפתעה. 

יום ההולדת חל ב-10/9 והמסיבה תוכננה במקור ל-11/9 – יום ששי. 

הורי היו אמורים להגיע ב-2/9 (היום) ונוכחותם הובאה בחשבון כמובן. גיסתי מאד קרובה אליהם – מכירה אותם מגיל 16 (כן, אותו סיפור כמו T ואני, חברים מהתיכון, נישואים בגיל 20) ולו ידעה על המסיבה, בהחלט היה חשוב לה שהם יהיו בה. 

 

אבא שלי החליט להשתמש במיילים שצבר בשנים האחרונות והזמין את הטיסות, אבל כשראיתי את לוח הטיסות חשכו עיני. טיסה בערב מסן חוסה ללוס אנג'לס, 7 שעות המתנה (בלילה) בלוס אנג'לס, טיסה משם לפילדלפיה וקונקשן של פחות משעה מפילדלפיה לתל אביב. הורי עברו כבר את גיל 80. לא נראה לי שזה לוח טיסות מתאים. אבל עם מיילים, חברת התעופה מכתיבה! בהמתנה בלוס אנג'לס הם יתייבשו (למרות שהבטיחו לקחת חדר במלון בשדה) ובפילדלפיה יש סכנה שכל איחור קטן יגרום להם לפספס את הטיסה הבאה. מטורף.

ביקשתי מהם שיבדקו עם חברת התעופה אם ניתן לשפר משהו את הטיסות. 

אבי חזר אלי עם לוח טיסות חדש – לא הרבה יותר טוב אבל המתנה קצרה יותר בלוס אנג'לס. אבל…ב-8/9! כלומר, איכות הטיסה שלהם לא השתפרה בהרבה, והביקור שלהם קוצר בכמעט שבוע. אוף! ביקשתי שינסו להקדים בחזרה או לאחר את החזרה לארה"ב….אבל לא נראה לי שבא להם. 3 שבועות כנראה זה מספיק להיות איתנו, עם הנכדות (הנכד היחיד שלהם -בני – לא יהיה כאן כבר, הוא חזר לבוסטון) ועם הנינים….

 

בינתיים אחייניתי הבכורה ט' הודיעה שהיא טסה למקסיקו ופאראגוואי עם חברה, ובגלל שהחברה רק עכשיו מסיימת סמסטר קיץ ושתיהן מתחילות סמסטר סתיו המועד היחיד בו יכלו לצאת ולהספיק כל מה שרצו הוא…..7/9! נו טוב, אז עכשיו אחי היה צריך להחליט : האם לוותר על נוכחותה של ט' במסיבת יום ההולדת של אשתו נ' או להקדים את המסיבה לשבוע שלפני נסיעתה של ט' (כלומר יום ששי הקרוב) ולוותר על נוכחותם של הורי שיגיעו ב-8/9 …

 

אחי החליט – לגמרי בצדק לדעתי – שנוכחותה של ט' תהיה יותר חשובה לנ' מאשר נוכחותם של הורי, אבל מצד שני ננסה להקדים בכל זאת בחזרה את הטיסה של הורי. אחי התקשר אליהם, החברה ר' התקשרה אליהם, ואני התקשרתי כמה וכמה פעמים – והם הבטיחו שהם מתקשרים לחברת התעופה 3 פעמים ביום לפחות כדי לנסות להקדים את הטיסה. נאדה. אחרי ה-7/9 אין בעייה בטיסות, אמרו להם. זה אחרי "יום העבודה"(labor day) והעומס יורד. אבל לפני כן….אין עם מי לדבר. 

 

שלשום כבר ממש נכנסתי לאיכס מזה. התקשרתי שוב – עם הצעה חדשה. מה יקרה אם יוותרו על הטיסה דרך מיילים, ויקנו כרטיס של הרגע האחרון ויגיעו מהיום למחר. הלא גם ככה הם טענו שהמזוודות ארוזות ועומדות ליד הדלת למקרה שחברת התעופה תאשר להם טיסה מעכשיו לעכשיו.

הצענו אפילו לקנות להם את הכרטיס בעצמנו (לא שחסר להם כסף, אבל לאבא שלי מאד קשה להוציא כסף – בעיקר על עצמו – ובעיקר אם קיימת האופציה של טיסה חינם). לזה הם כמובן לא הסכימו, שאנחנו נשלם, אבל גם טענו שאין סיכוי שימצאו עכשיו כרטיסים בפחות מ-$3000 כל אחד. 

כאן נכנס T לפעולה, התחיל לחפש ברשת – ומייד מצא להם כרטיסי טיסה ב-$1600 כל אחד. מסן חוסה, דרך לוס אנג'לס – המתנה של שלוש שעות בלבד – ומשם ישירות לארץ. עם אל על. קלאסה! 

 

אמא שלי השתכנעה מייד. לאבא שלי זה לקח יותר זמן. התחיל את הפרוצדורה – ואנחנו חיכינו על הקו. ממש ישבתי להם על הווריד. אני לא חושבת שניג'סתי להם ככה מאז שרציתי איזו בובה שמנפחת בלונים ומכבה נרות בגיל 10! באמצע התהליך עלה לאבא שלי רעיון. הוא בדק את האפשרות לקנות את הכרטיסים ארצה ישירות מאל על, ולטוס ללוס אנג'לס עם מיילים. התברר שבאופן הזה עלו להם שני הכרטיסים יחד מלוס אנג'לס לתל אביב $2500. ואת הטיסות מסן חוסה ללוס אנג'לס אין בעייה לבצע עם מיילים מעכשיו לעכשיו. זאת טיסת פנים קצרה. וואו – עשינו זאת. הם הזמינו את הכרטיסים ליום למחרת – כלומר אתמול בבוקר שלהם – והיום בצהריים כבר אספנו אותם משדה התעופה!!!!!

הם שילמו איזשהו קנס על ביטול טיסת המיילים אבל זה עדיין היה שווה את הכל: 

הם יהיו במסיבה של גיסתי

הם יהיו כאן חודש שלם

הם טסו כמו גדולים עם קונקשן אחד בלבד!!!!!

 

עשינו זאת. מבצע סבתא רבה וסבא רבה הצליח.

ובסוף הם החליטו אפילו לא לספר לאחי, וכולם יופתעו ביום ששי הקרוב חיוך

 

אימונים #24 – החשש להתחייב

היתה הפסקה של 3 שבועות בין האימון הקודם לאימון הנוכחי והרבה דברים קרו בזמן הזה.


הביקור של בני וכלתי, ניתוח הקטרקט ומצב הרוח של T…


לא באמת ידעתי על מה אני רוצה להתאמן כשהגעתי סוף סוף למפגש האימון שלי ביום שלישי האחרון.


אבל מהר מאד זה עלה. 


בתי וחתני והנכדים היו בכרתים כל השבוע וחזרו ביום שני אחרי הצהריים. 


איך שהם נחתו בנתב"ג, כאשר חיכו לאסוף את המזוודות, הנכדים ביקשו לבוא אלינו. הם התקשרו אלינו לספר שנחתו בשלום וכמה כיף היה, ובסוף השיחה בתי אמרה "טוב אז נתראה מחר" וסגרה את הטלפון. 


ביום שלישי חיכה לי בוקר מלא תכניות, גם אימון וגם ביקור במקום העבודה שלי לשעבר – כך שלא היה סיכוי שאפגש איתם לפני ארבע.


בבוקר היא התקשרה ורצתה לדעת מתי הם יכולים לבוא. 


מיד הרגשתי את זה בגרון, בחזה – כבדות כזאת שהפריעה לי לנשום. הרגשתי אשמה.


הרגשתי אשמה שהם רוצים לבוא אלינו ואני לא פנויה.


התעצבנתי על עצמי שלא אמרתי לה כבר יום קודם כשהם נחתו שבבוקר אני עסוקה. 


אפילו התעצבנתי על עצמי שקבעתי את הביקור הזה במקום עבודתי לשעבר ביום אחרי שהם חוזרים, למרות שידעתי שהיא עדיין בחופש עם הילדים.


לרגע היססתי אם לבטל את הביקור ולבוא הביתה מיד אחרי האימון – לפחות הם יוכלו לבוא אלינו לצהריים.


ואז התעצבנתי על עצמי שאני רוצה לבטל דברים שקבעתי לעצמי רק כי הם רוצים לבוא. בקיצור – סמטוכה קטנה התחוללה לי בחזה. 


המאמן ביקש שאתמקד בתחושה, אשים לב לנשימה, ואראה איזה זיכרון עולה. 


ועוד לפני שהספיק לומר את המלים ראיתי את ו', הכלב שלי. ו' היה כלב מעורב זאב עם דני. כלבה של שכנים של חברה שלי המליטה ואני כמובן מאד מאד מאד רציתי לקחת גור הביתה. באותם ימים גרנו בשכירות בדירה ברמת אביב, הבית שלנו בהרצליה היה בשלבי בנייה. ההבטחה הייתה שכאשר נעבור לבית ניקח כלב. אבל אני רציתי את הגור עכשיו. הייתי בת 15 אמנם וכבר מזמן לא העזתי לנדנד להורים על שום דבר – אבל כל כך רציתי את הכלב שהבטחתי שאני אטפל בו ואני אנקה אחריו ואני ארד איתו למטה כמה פעמים ביום….טוב, נו – כל הילדים עושים את זה. לא?


לא יודעת איך אבל הורי הסכימו, והבאתי את ו' אחר כבוד הביתה. ועמדתי במילתי. האכלתי אותו וירדתי איתו כמה פעמים ביום, וניקיתי אחריו עד שלמד להתאפק…טיפלתי בו במסירות רבה ואהבתי אותו מאד. 


אבל אז הסתיימה שנת הלימודים ובחרו בי, יחד עם עוד כמה תלמידים מהמחזור שלי, לצאת בקיץ לקורס מ"כים של הגדנ"ע. בעקבות הקורס אהפוך למ"כית ובשנת הלימודים הבאה אלמד שיעורי גדנ"ע בבית הספר. הקורס התקיים בבא"פ גדנ"ע אשר בצריפין, ונמשך כשבעה שבועות! היה ברור לי שאני רוצה לצאת, אבל פתאום הבנתי שלא אהיה כאן כדי לטפל ב-ו'. 


אני לא זוכרת את רוב השיחה שהיתה לי עם אמא כשסיפרתי לה שנבחרתי לצאת לקורס. כל מה שאני זוכרת הוא את השאלה "ומה יהיה עם ו'?" ושום דבר אחרי זה. כל מה שאני זוכרת זה את אותה תחושה. אותה תחושה בגרון ובחזה והקושי לנשום.
אשמה. הבטחתי שאטפל בו והנה אני מאכזבת אותה. כעסתי על עצמי שאני מאכזבת אותה ובו בזמן כעסתי על עצמי שאני רוצה לצאת לקורס למרות הכל, ולא מוכנה לוותר עליו. הם לא אסרו עלי לצאת לקורס, כל הסערה הזאת התחוללה בתוכי, ביני לבין עצמי. 


והמאמן שואל אותי – אם הכל היה אפשרי – מה היתה אמפי בת ה-15 עושה או אומרת? 


וחשבתי לעצמי שאם היה אפשרי – הייתי לוקחת את ו' איתי לקורס. 


ועוד חשבתי לעצמי שהייתי מספרת לאמא את כל מה שמתחולל לי בפנים. איך אני כועסת על עצמי ואיך אני אשמה, ואיך העזתי להבטיח שאני אטפל בו תמיד בלי לחשוב שאולי יקרה משהו כזה ואצטרך או ארצה לנסוע לכמה שבועות. 


וחשבתי לעצמי שבאמת מעולם לא הצלחתי לדבר עם אמא ככה, מעולם לא הצלחתי פשוט להגיד לה את מה שאני מרגישה. 


ועוד חשבתי לעצמי – עכשיו בתור מבוגרת – איך היא קיבלה את ההבטחה הזאת של ילדה בת 15? וודאי היה ברור לה בתור אמא שאין סיכוי שאעמוד בזה. או אולי לא היה ברור לה בכלל? מי יודע? מעולם לא דיברנו על זה.


והמאמן שאל אותי מה החליטה הילדה בעקבות מה שקרה? איזו מסקנה הסיקה על עצמה או על העולם?


והתובנה פגעה בי כמו ברק: זה מסוכן להתחייב. לא כדאי להבטיח כי יש סיכוי שלא אוכל לקיים. יש סיכוי שאאכזב. ואהיה אשמה. וארגיש נורא.


ופתאום זה התחבר לי עם חוסר היכולת שלי לתכנן דברים, כי יש סיכוי גדול שהם לא יתקיימו כפי שתוכננו, ואני אתאכזב


זו בעצם מסקנה דומה מאד ממקום מאד דומה.  


וקלטתי שזה הפך להיות דפוס אצלי בחיים. לא להתחייב אלא אם אני מאה אחוז בטוחה שאוכל לקיים. כאילו יקרה אסון נוראי אם אתחייב ואז יקרה משהו שימנע ממני לעמוד במילה.


והמאמן שואל אותי אם אני רואה את ההקשר למה שקרה עם בתי. 


וחשבתי על זה שגם מולה – בתור אמא, בתור סבתא – כמה שאני עושה ונותנת – אני תמיד נזהרת. לא להבטיח יותר מדי. לשים גבולות. לא לתת לה להבין שאני תמיד זמינה. והיא מזמן קלטה את זה, היא יודעת שאני שומרת על עצמי. ומתחשבת בהתאם. 


ואז חשבתי על זה שחלק מהדפוס הזה תמיד היה להקדים תרופה למכה. אם הייתי אמפי הישנה, אמפי לפני האימון, לפני התחלת הטרנספורמציה – כבר ביום שני כאשר דיברנו בטלפון הייתי אומרת לה "רק שתדעי שמחר אני עסוקה כל הבוקר" כדי שלא תבנה עלי ולא תתאכזב. והנה החלק הזה של הדפוס לא הופעל. משהו במגננות שלי ירד. אחרי הבהלה הראשונית בבוקר בטלפון – כשגיליתי שהיא רוצה לבוא והבנתי שאני לא אהיה בבית – הצלחתי לומר "אתם יכולים לבוא אחרי הצהריים, נשמח לראות אתכם, כבר התגעגענו נורא" ולא קרה שום אסון. והם הגיעו אחרי הצהריים והיה כיף אדיר. 


ואני עליתי – לגמרי במקרה – על מנגנון אדיר שמנהל אותי מילדות (ואני די בטוחה שזה לא התחיל בגיל 15, אבל זה הזיכרון שעלה ועם זה עבדנו). 


אין על אימון סאטיה, פשוט אין! 


*והשבוע מתחילים אצלי שני מתאמנים חדשים….אבל זה כבר בפוסט אחר חיוך