ארכיון חודשי: נובמבר 2015

אימונים #26 – החשש להתמודד לבד

אצל המאמן שלי אני מתנשמת ומתנשפת כי עליתי 7 קומות במדרגות. הגשם חדר להם למעלית והשבית אותה.

אני מתייחסת לזה כאל חלק מהכושר שאני מנסה לבנות לקראת הטיול (האימון היה לפני הנסיעה). 

אנחנו מתחילים לדבר ואיכשהו השיחה בהתחלה מתנהלת כסתם שיחה.

החופשה שלנו המתקרבת, מצבו הבריאותי של T, שיחות על קודי, שיחות על מצבנו הכלכלי המאפשר נסיעות כאלה…….

ואיכשהו התחלתי לדבר על איך שעד לפני כמה שנים גם אנחנו היינו במצב השרדות, ואיך T עמל יחד עם השותף שלו במשך שנים להגיע למצב

שבו אנחנו נמצאים היום.

המאמן מתעניין באמת במצב שלנו ואיך הגענו לזה ומצאתי את עצמי מספרת לו וזה לא נשמע בהתחלה כמו אימון, אבל אני סומכת על התהליך ויודעת שמשהו תמיד עולה. 

ובאמת אני מגיעה לחלק בו אני מספרת לו על החששות שלי, איך אני אתמודד אם יקרה משהו ל-T.

זה עולה בהתחלה בהקשר של הניהול הכלכלי שלנו, שאני לא בטוחה שאדע להתמודד עם הכספים, הנכסים וכו

אבל בעצם אני חוששת באופן כללי שבנוסף לאובדן הנוראי שאיני מסוגלת לתאר או להעלות על דל שפתי אם T לא יהיה עוד…

אני גם חוששת להישאר לבד ולהתמודד לבד עם החיים. בלעדיו. 

וכמובן שמייד הגוף מגיב, תוך כדי שאני אומרת את הדברים האלה. 

כמו תחושה של נפילה, שהבטן עולה לגרון. תנועה של הקישקעס לגרון. החזה מתמלא בתנועה מלמטה למעלה. פחד. מפרשת את זה כפחד.

זה לא מפריע לי לנשום אבל אני מרגישה את זה כשאני נושמת, והנשימה קצת כואבת.

והמאמן מבקש שאראה מה התחושה מעלה. 

אני שוהה בתחושה, נושמת. מרוקנת את הראש ממחשבות. 

עולה זיכרון מגיל 16 או 17. גרתי ליד הים והייתי המון בים. נקלעתי למערבולת. הייתי לבד. לא היה איתי אף אחד וגם לא היה אף אחד על החוף.

אני מאד מאד מאד אוהבת את הים, וגם היה לי די ביטחון. 

אז הייתי בים ושמתי לב שנכלאתי בסחיפה, ולא הצלחתי להשתחרר ממנה. 

וזו בדיוק התחושה הזאת בגוף – הכל עולה מהבטן לגרון. הגלים סובבו אותי, לא משכו אותי למטה אבל כלאו אותי במקום בסיבובים.

לא הצלחתי לפרוץ את זה דקות ארוכות.

הסתובבתי סביב עצמי, הגלים דחפו אותי מכל הכיוונים פנימה, לא ידעתי שזה מערבולת. רק שאני תקועה ולא יכולה לצאת. זה היה במקום עמוק, רגלי לא נגעו בקרקעית.

והרגשתי פחד…שאין לי שום שליטה על מה שקורה איתי, אין לי אף אחד שיעזור לי, לא היה לי אפילו למי לצעוק, זה לא היה חוף מוסדר, לא היה מציל.

באותו רגע הייתי עסוקה מדי במה שקורה מכדי לחשוב שאני עלולה למות מזה, אבל בתחושה זה היה פחד מוות.

פחד מוחלט. לא היה מקום למחשבות. הרגשה של פחד. 

והמאמן מפנה את תשומת לבי לנשימה – ואני שמה לב שהיא גם מסתובבת בתוכי. ויוצא לי צחוק קטן, והמאמן מפנה את תשומת לבי גם לצחוק הזה שעולה כאשר אני מדברת על דברים שקשה לי איתם. מחייכת, צוחקת – סוג של מנגנון הגנה. 

ואני מספרת לו שהתחלתי לשים לב כמה אנשים אחרים גם עושים את זה. צוחקים כשמדברים על משהו קשה.

אני חוזרת לזיכרון, בתוך הגלים. הוא שואל על התחושה בגוף – ואני מבינה שמה שיש לי בחזה זו מערבולת שמכאיבה לנשימה וגם קצת סחרחורת.

הוא שואל מה קורה אחרי זה.

אחרי זה נזכרתי שאמרו שבמקרה כזה צריך להפסיק להתאמץ. להפסיק לנסות לשחות בכוח.

זה לקח לי זמן אבל ממילא התחלתי להתעייף, אז פשוט שחררתי.

מה זאת אומרת, שואל המאמן?,

הפסקתי לנסות לשחות, וזה זרק אותי החוצה. 

ומה הרגשת, הוא שואל? 

הקלה עצומה. שאריות הפחד – הלב דפק והראש הסתובב. הרגשתי שממש ניצלתי ממוות. הייתי מאד מאושרת באותו רגע. התחושה עוד נשארה, גם עכשיו היא עוד נשארה. 

מאז אני הרבה יותר מפחדת מהים, לא נכנסת כל כך לעומק, גם כשאני לא לבד. רק מציל מנוסה היה יכול להוציא אותי אז.

המאמן שואל : אז איך שהפסקת להתאמץ זה זרק אותך?

כן, אני עונה. ברגע שהפסקתי להיאבק. זו היתה מן מערבולונת כנראה. צפתי פשוט, ואחד מהגלים שכל הזמן דחף אותי במעגל, דחף אותי אל מחוץ למערבולת, שם הגלים כבר סחפו אותי לחוף.

התיישבתי על החוף הרבה זמן כדי להרגע לפני שהלכתי הביתה. וגם עכשיו בחדר המאמן אני עדיין לא נרגעתי. התחושה עוד שם.

והוא מבקש ממני להמשיך לשהות בתוכה כמה שצריך.

אני ממש מריחה את הים. 

התחלתי להיזכר בתקופה הזאת, הים היה חלק מהבית. לא אהבתי לגור שם רחוק מכל חברותי, מבית הספר..אבל הדבר היחידי שהפך את מגורים שם לנסבלים, לכיף, זו היתה הקרבה לים. 

והוא שואל איך סידרתי לעצמי את מה שקרה? אילו החלטות אני חושבת שקיבלתי בעקבות מה שקרה? 

אז קודם כל הגבולות ששמתי לעצמי לגבי הים. ההגנה שאני לא יכולה להסתמך אך ורק על היכולות שלי כי יש כוחות יותר חזקים ממני. לא סומכת על עצמי לבד בים. 

או בכלל? שואל המאמן.

אולי גם בכלל.

עד אז הרגשתי מאד נוח, וטוב, ובטוחה בים. זה היה "הים שלי". ובאותו היום הבנתי שזה לא "הים שלי", זה ים – ויש לו כל מיני נטיות, ושלא אני לא לגמרי בטוחה שם.

אינני יודעת אם זה התחיל אז, אבל שנים רבות היה לי חלום חוזר, שאני הולכת על חוף הים, בא גל גדול וסוחף אותי פנימה. 

אני מתחילה לחשוב שאז זה התחיל, אבל אני לא בטוחה. 

בכל מקרה אז התחלתי לא להיכנס בים סוער, לא לבד, לא לאן שאני לא מצליחה לעמוד….ולא באזורים הידועים כמוכי מערבולות.

והוא שואל: עוד משהו לגבי הילדה אמפי בת ה-16 שהלכה למקום שהיה שלה ופתאום זה הפך להיות מלכודת מוות?

כן, אני עונה. זה בהחלט קלקל לי. 

תחשבי, הוא מבקש, מה ילדה כזאת אומרת על העולם. 

והבנתי שאז התחלתי להבין שאי אפשר לסמוך. גם מקום שאני חושבת שאני מכירה, אי אפשר לסמוך עליו. הוא יכול להרוג, הוא יכול לאכזב. הוא מסוכן.

וזה, הוא שואל, מתחבר לפחד  של היום?

כן, אני עונה. אם כמה שאני בענינים בעסקים ובכספים ובנכסים שלנו, ואם כמה שהמצב הזה טוב לי, מיטיב עימי, מאפשר לי את אורח החיים המדהים שאני חייה היום, שמאפשר לי לעזור לילדים וכל זה – זה יכול להילקח ממני ברגע. זה לא בשליטתי. 

אני לא באמת יודעת… מתחת לפני השטח יש כוחות שאני לא יודעת עליהם, שעלולים לבלוע אותי.

והמאמן שואל מה זה עושה לי בגוף כשאני מזהה את החיבור הזה – בין הזיכרון לבין המציאות בהווה.

אני שמה לב שהמערבולת שהיתה בחזה הפכה לכדור גומי דחוס ולוחץ, פתאום זה הכניס אותי לאיכס. ההבנה הזאת. 

שתמיד יש משהו שאורב לי. והוא מזכיר לי שזה לא אמיתי, שזו התודעה שלי. ואני צוחקת ואומרת שהתודעה שלי מרגישה מאד מאד אמיתית.

ועולה לי שעובדה שכן היה לי כלי להתמודד. ולא חשבתי על זה באותו רגע. לא סתם נזרקתי החוצה מתוך המערבולת, אני עשיתי את מה שאמרו שצריך לעשות במצב כזה. בתוך הפחד, הילדה בת ה-16 הצליחה לחשוב, להיזכר. לעשות ההיפך מהאינסטינקט. 

וזה עוד משהו – אני לא באמת סומכת על עצמי שתמיד אדע, למשל בנהיגה – האינסטינקט בעת החלקה לסובב את ההגה בניגוד לכיוון ההחלקה ובפועל צריך לפעול בדיוק ההיפך. צריך לתרגל את זה. והמאמן (שהיה בעברו מדריך לנהגים ונהג מירוצים) מציע לי ללכת למשטח החלקה ולתרגל את זה באמת. 

והוא אומר: אם אנחנו מסתכלים על הילדה – שעשתה שם מהלך שדרש המון כוחות נפשיים, ובעצם לא נתנה לזה מקום. היא נשארה עם הפחד. עם הסיכון. הילדה הצילה את עצמה ולא ייחסה לזה חשיבות כלשהי.

אז אם היית יכולה לדבר אליה עכשיו, אל אמפי בת ה-16, מה היית אומרת לה כשהיא יושבת בחוף ונרגעת?

אז הנטייה הראשונה שלי היא לצעוק עליה: מה פתאום נכנסת לבד לים בלי מציל ובלי אף אחד? את רואה שהוא סוער, אין פה מציל! את רואה שבחוף הרחצה המוסדר לידך יש דגל אדום! הנטייה הראשונה שלי לנזוף בה. והמאמן מבקש שאנזוף בה, כלומר בו כאילו הוא אני בת ה-16.

אני פונה אליו: מה את חושבת לעצמך? זה כזה חוסר אחריות. את רואה שהים סוער. אז מה אם את אוהבת את הים? אין לך מושג מה מתרחש מתחת לפני המים! יכולת למות! מה זה החוסר אחריות הזה?

והוא אומר: זאת אומרת, אם אני הופך את זה רגע ל"ילדה הפעילה", כי הלכתי ל"מבוגר המיטיב" והוא לא מסוגל להיטיב עם הילדה. את, כמבוגרת מיטיבה, עדיין מלאה ביקורת והאשמה. זה בדרך כלל אומר שצריך ללכת לילד הפעיל. אוקיי? ולשחרר כנראה שם משהו. 

אז אם היינו מניידים את זה לילדה הפעילה. אם הכל היה אפשרי עבורה, היא יכולה לעשות הכל: מה היא היתה עושה? 

אחרי שזה נגמר? אני שואלת.

לא, הוא עונה. גם לפני, גם תוך כדי, גם אחרי. כרגע היא כל יכולה, הכל אפשרי מבחינתה. יש לה את כל האפשרויות.

בהתחלה אני עונה: אם יש לה את כל האפשרויות אז היא היתה נזהרת. היא לא היתה נכנסת עד לשם. 

הוא שואל: היא לא היתה נכנסת כשאין אף אחד על ידה? 

ואני מדייקת: היא היתה נכנסת כשאין אף אחד על ידה, אבל לא עד למקום שהיא לא דורכת. 

אוקי, הוא אומר. זאת אפשרות אחת. איזה עוד אפשרויות יש? 

אני שותקת.

בואריאציה – אני עונה – הייתי מחפשת חברה, עוד מישהו שיהיה איתי. 

וכשהיית בתוך המערבולת?

בתוך המערבולת, אני עונה, עשיתי את מה שצריך. אבל אם היו לי כוחות על (אני צוחקת) אז הייתי מצליחה לצאת בכוחות עצמי, בשחייה.

הייתי ממציאה חסק'ה שהגיעה משום משום ומושה אותי משם.

או מרגיעה את הים, עם כוחות העל שלי.

במציאות עשיתי את מה שהייתי צריכה לעשות, תוך כדי. אולי אחר כך הייתי צריכה לרוץ לספר למישהו מה קרה. 

והוא שואל: למי היית מספרת? אם היה אפשר? כי לא סיפרת לאף אחד. 

ברור, אני עונה. לא יכולתי לספר לאף אחד. היו כועסים עלי, היו אוסרים עלי לרדת לשם…במציאות של אז – לספר זו לא היתה אופציה בכלל.

הוא אומר: זו עוד מסקנה. שנשארנו לבד עם זה. אם תגידי למישהו?

ברור, אני עונה. אם אגיד למישהו, אחטוף! עדיף לא להגיד. שום דבר טוב לא יוצא מזה אם אגיד למישהו. אולי בגלל זה אני לא יכולה כרגע להיות מבוגר מיטיב. 

אז למי היית מספרת, הוא ממשיך לשאול? 

אם לא היו לזה השלכות? אני יכולה לספר למי שאני רוצה מה שאני רוצה ולא היו כועסים עלי? 

הייתי מספרת לאמא. 

והמאמן אומר אוקיי: תגידי לי. אני אמא. 

ואני פונה אליו: את לא מבינה מה קרה עכשיו, נכנסתי לים, כמו שאני תמיד נכנסת, ופתאום נתקעתי במערבולת (בעצם לא ידעתי אז שזו מערבולת) פתאום נתקעתי בגלים ולא הצלחתי לצאת. וכמה שניסיתי זה סובב אותי וסובב אותי במקום ולא הצלחתי לצאת. ובסוף נזכרתי שאמרו שכאשר נמצאים במערבולת אז צריך להפסיק לעשות תנועות ולתת לגלים לסחוף אותי, ובאמת עשיתי את זה והם זרקו אותי החוצה. והנה אני פה, איזה מזל. 

 

פתאום אני נזכרת שאבא שלי טבע בקיסריה כשהוא היה צעיר. גם כן במערבולת. והמציל הציל אותו. 

והוא שואל איך אני מרגישה עכשיו אחרי שסיפרתי לאמא. 

ואני אומרת שאני מרגישה שזה "בכאילו". שבחיים לא הייתי יכולה לספר לה את זה. 

נכון, הוא עונה. אז לא יכולת. אבל עכשיו בדימיון את יכולה. 

כן, אבל זה לא הרגיש אמיתי, אני אומרת. והוא מציע לעשות את זה עוד פעם. שזה באמת היה מהוקצע מדי. שאנסה לצאת ממקום של ילדה בת 16 שכמעט טבעה עכשיו. והיא מבוהלת.

אז אני לא מספרת לאמא. אני מחליטה שאני מספרת לסבתא, שגרה איתנו. והיא בבית כל הזמן, יכול להיות שאמא היתה בעבודה. סבתא בטוח בבית. 

את שומעת מה קרה לי? שחיתי עכשיו בים והיו גלים חזקים והם תפסו אותי ולא נתנו לי לצאת. ולא הצלחתי ולא הצלחתי ולא הצלחתי, וזה היה ממש מפחיד. ממש ממש פחדתי.  

ואז אני מדמיינת שהיא שואלת אותי איך בכל זאת יצאתי, ואם מישהו עזר לי. ואני אומרת לה שלא, ששמעתי שצריך להפסיק להתאמץ, והפסקתי לעשות תנועות, ואז אחד מהגלים פשוט זרק אותי החוצה והצלחתי להגיע לחוף. ואני מה זה מבוהלת. ממש יכולתי למות שם. 

הוא שואל איך הגוף עכשיו.

הגוף מותש, עדיין יש קצת כאב בחזה העליון אבל לא לחץ. אני ממש ממש עייפה. מכל החווייה הזו. 

והוא מציין שנותרו 3 דקות עד לסוף המפגש. כלומר – צריך להתחיל לסיים. אני נושמת. מתגעגעת לסבתא שלי. הוא מבין שהיא היתה דמות מיטיבה בחיי. ואני שמחה שהיא באה לי עכשיו. ואני בוכה קצת. 

 ואז הוא שואל: את רוצה לסכם? לומר לי איך את יוצאת מכאן היום?

 

אני שוהה רגע, ואז מבינה שאני קצת יותר רגועה, האמת. מן תחושה של: נכון, יש כל מיני כוחות שאני לא יכולה לצפות אותם, אבל כנראה שאני אמצא דרך להתמודד. לא תהיה לי ברירה. אולי אני אשחרר וזה יעזור. וגם איעזר באנשים אחרים. 

 

ממש לפני פרידה הוא שואל אם אני יכולה עכשיו לאהוב את הילדה. ואני מבינה שעכשיו אני יכולה להגיד לה : כל הכבוד שזכרת שזה מה שעושים, ושהצלחת לעשות את זה. 

והוא אומר שמדהים שהייתי מדויקת לאותנטיות. שכשדמיינתי את הילדה הפעילה שמספרת לאמא הרגשתי שזה לא מדויק. וכל הכבוד שאני נכנסת כל פעם יותר ויותר לעומק. 

 

עוד כמה קטנות על החופשה

מרגישה שיש לי עוד דברים קטנטנים שבא לי להוסיף על חוויית הטיול הזה, שהיה שונה מחופשות אחרות בכל כך הרבה מובנים….

 

למשל זה שמעולם לא נסענו לטיול מאורגן. לשנינו לא מתאים בדרך כלל שיקבעו לנו סדר יום, ול-T במיוחד אין כוח להתאמץ חברתית, לשוחח עם אנשים שהוא לא מכיר. בשבילו זה ממש מאמץ. ועוד באנגלית.

והוא חשש מהעניין הזה , כמו גם מהעובדה שאנחנו ישראלים : ועם אילו דעות קדומות יגיעו האנשים שעל הסירה לגבינו. 

הדבר העיקרי שעודד אותנו, עוד לפני שפגשנו את האנשים המקסימים האלה, הוא שיש לכולנו אהבה משותפת לטבע. וזה היה כל כך נכון

 

וכנראה ייצגנו את עצמנו ואת ישראל בכבוד, כי כולם היו ממש חמים וחביבים אלינו מרגע שהתחלנו להכיר ולהתקרב.

 

קטע מביך: אני שותה המון בבוקר. שתי כוסות מים ובדרך כלל גם ספל קפה. ואז בשעות הראשונות של הבוקר, מה לעשות, מבקרת יותר מהרגיל בשירותים.

ועל הסירה הלו"ז היה כזה שיצאנו לטיול מייד אחרי ארוחת בוקר. ועל האיים אסור בכל תכלית של איסור לעשות צרכים מסוג כלשהו. ואין כמובן שירותים. אין כלום. טבע ממש. מוחלט. אז בכל בוקר התאפקתי שעתיים שלוש…..זו היתה חווייה מאלפת לשון

 

משהו מוזר: בשדה התעופה במיאמי פונים אליך בספרדית, לא באנגלית. זה קטע הזוי. אתה בארה"ב, אבל יוצאים מתוך הנחה שאתה דובר ספרדית.

 

 

 

 

 

קצרצר על המצב

לא בטוחה שסיימתי לספר על הטיול, בטח יצוצו לי עוד אנקדוטות או זכרונות וגם בא לי קצת לספר על האינטראקציה בין האנשים על הסירה.


 


אבל אתמול היה משהו שאני מוצאת את עצמי מהרהרת בו כל היום:


יצאתי לבית קפה עם חברותי הטובות נ' וש' (מהצבא) אחרי כמה חודשים שלא נפגשנו.


היה תענוג, כרגיל, ושלושתנו שמחנו מאד להיפגש שוב. 


המפגש היה בבית קפה בקניון כפר סבא הירוקה, שלושתנו חנינו בחניון התת קרקעי בקומה -2


ובתום הערב ירדנו שלושתנו יחד לחניון במעלית.


תוך כדי פטפוט עליז וטוב לב לא שמנו לב מי נכנס איתנו למעלית, ורק איפשהו במעבר בין הקומות הבנו שאלה שלושה בחורים שדיברו ביניהם בערבית.


מה שמעניין הוא התגובה של כל אחת מאיתנו למצב הזה.


ש' התכווצה במקום והחווירה, נ' שמה לב לזה ונדמה לי שגם היא זעה באי נוחות כלשהי, ואני שמתי לב לתגובות שלהן ובעיקר שמתי לב, שעד שלא הבחנתי בתגובות שלהן לא חשתי כל תגובה.


כשיצאנו בשלום מהמעלית דיברנו על זה דקות ספורות.


את נ' הטריד שגם היא הגיבה בלחץ כלשהו ופחד, ממש לא היה לה נעים מזה שסיטואציה כזו הפעילה תגובה פיסיולוגית רגשית כזאת.


אותי הטריד דווקא שלא היתה לי תגובה כזו.


כלומר – לי עדיין נראה הכי נורמלי ורגיל ויום יומי שיחד איתי בקניון בכפר סבא (או רעננה או גם ביישוב שלי) מסתובבים חבר'ה מהערים / כפרים הסמוכים. ככה זה היה תמיד וזה מעולם לא הקפיץ אותי.


אבל עכשיו זה אמור להקפיץ אותי – לא? אני אמורה להיות ערנית יותר, דרוכה יותר.


אתמול במיוחד היה מרובה אירועים…ואנשים נפצעים ונהרגים כבר כל יום בגל הטרור הנוכחי. 


דיברנו על זה שבסיטואציה הספציפית הזאת במעלית, לו היו חושבים להתקיף אותנו, לא היתה להם שום בעייה לעשות זאת, ולא היה לנו איך להתגונן או לאן לברוח.


תראו למה המצב הזה גורם! להתכווצות בפחד בקרבת דוברי ערבית? 


עצוב! ממש עצוב! עצוב

השייט בין איי הגלפאגוס – סירת ה-Reina Silvia

הפוסט הזה הוא המשך של הפוסט הזה 

כאשר הזמנו את השייט לא היה לנו מושג איך זה באמת מתנהל. כאשר בני ביקר שם במסגרת הטיול אחרי צבא שלו, הוא פשוט הגיע ל-Quito,Ecuador והסתובב בין הסוכנויות השונות וחיכה למצוא דיל והצליח למצוא מקום על סירה לא מפוארת אבל נוחה ומפנקת בחצי מהמחיר שאנחנו מצאנו. אבל לנו לא היתה הפריווילגיה להגיע ולחכות לדיל. אז הזמנו מראש. רצינו נוחות מינימלית:

למשל להיות לבד בחדר, רק שנינו, בלי שותפים. לישון במיטה זוגית ולא מיטות קומותיים.

רצינו להיות עם כמה שפחות אנשים, אז העדפנו סירה שהקיבולת שלה היתה מכסימום 16 איש. 

T ערך את החיפושים ואת הבירורים ולבסוף מצא את ה-Reina Silvia (ובפחות כסף ממה שמופיע כאן באתר).

לסירה הזו שני מסלולים, כאשר כל אחד מהם מתוכנן לשבוע ימים. משבת עד שבת. אנחנו בחרנו במסלול המזרחי/ המסלול הזה הבטיח, בין היתר, שנראה את הסולה אדומת הרגליים שלא ניתן למצוא אותה על כל האיים. 

מה שלא זכינו לראות הם הפלמיגו היפהפיים, הקורמורנים-שאינם-עפים ועוד יותר פינגווינים ממה שראינו בפועל. בעצם גם לא ראינו דולפינים, למרות שהיה סיכוי שנראה.

 

בדרך כלל אוספים את הנוסעים ישר משדה התעופה ולשם גם מחזירים אותם בסוף השייט. אנחנו כאמור הגענו כבר יומיים קודם לכן לאי המרכזי אז ביקשו מאיתנו להגיע בכוחות עצמנו לנקודת המפגש, שהיה מסעדה ב-Highlands, במרכז האי, איזור מיוער ודי גשום. זו היתה המסעדה יפהפיה באמצע היער, שנבנתה מסביב לשני ארזים ענקיים שעומדים כעמודים תומכים במרכזה. עוד זוג אוסטרלים צעירים הגיעו מהעיר כמונו, ולאחר כחצי שעה הגיע האוטובוס משדה התעופה עם שאר הקבוצה. היינו 12 בסך הכל. שני זוגות מאוסטרליה, זוג מקנדה, זוג מהולנד, זוג מאנגליה ואנחנו – היחידים מישראל. למדריך המקומי שקיבל את פנינו וליווה אותנו משך כל השייט קוראים פאביאן, והוא הנהיג את המסע עם הרבה חביבות, הרבה ידע, הרבה להט ואהבה לאיים ולטבע, וכל זאת במבטא אקוודורי כבד ולעיתים קרובות קשה להבנה. אבל הסתדרנו.

 

אחרי ארוחה דשנה לקחו אותנו לראות את צבי היבשה הענקיים, ורק לאחר מכן חזרנו ל-puerto ayora, למזח, שם עלינו על סירת גומי שלקחה אותנו לסירה. האמת – הופתענו. הסירה – בעצם יאכטה – היתה הרבה יותר גדולה ומפוארת ממה שציפינו. החדר שלנו היה בחלק התחתון (שכאילו נחשב הכי "פושטי" אבל בפועל שם היו הכי פחות נדנודים כאשר הים טילטל אותנו, והוא עשה זאת לא מעט), מה שנקרא בעגה המקצועת down below. הוא היה גדול יותר מרוב חדרי המלון ששהינו בהם אי פעם, עם מיטה זוגית ענקית ונוחה (שגם בזמן הטלטולים בלילה לא נפלנו ממנה), ארון קטן (עם חלוקי רחצה), משטח גדול למזוודות, מקלחת ושירותים פרטית ממש נוחים, ומיזוג אוויר שיכלנו לכוון את הטמפרטורה שלו כאוות נפשנו. בקיצור – מושלם. היו עוד 3 חדרים בקומה הזו (של האוסטרלים הצעירים, האוסטרלים הבוגרים יותר וההולנדים), אליהם הובילו מדרגות תלולות מהקומה האמצעית, קומת הכניסה. 

 

בקומת הביניים (קומת הכניסה) של הסירה מאחורה היה משטח העלייה/ירידה מהסירה, משם ירדנו לסירות הגומי בכל פעם שלקחו אותנו לטיול באיזה אי או לשנורקלינג היומי. את הנעליים שלנו השארנו בארגז, והסתובבנו על הסירה יחפים או עם כפכפים. לאורך כל הקומה הזאת היתה "מרפסת" דרכה יכולנו להגיע לכל שאר האזורים וגם לצפות בנופים הנהדרים שמסביב. בקומה הזו היה גם חדר אחד (של הזוג האנגלי), חדר האוכל (בו גם קיבלנו תדרוך בכל ערב לקראת היום הבא) והמטבח. בחדר האוכל היו 3 שולחנות, ובכל פעם ישבנו עם זוג אחר, כך שתוך יומיים שלושה כבר כולם הכירו את כולם. 

 

בצמוד לחדר האוכל היה גם מטבחון שבו היתה כל הזמן שתיה קלה וחמה חופשית, ותמיד חיכו לנו על הדלפק נשנושים בין הארוחות. תמיד כשחזרנו מטיול או צלילה חיכתה לנו גם שתיה קרה טריה שנסחטה מפרי מקומי כזה או אחר. זה היה תענוג, פרט למיץ של איזו עגבניית עץ מוזרה שלא הצלחתי להתרגל לטעמו. 

 

בקומה העליונה היה כמובן חדר הפיקוד והניווט של הקפטן, החדר של הזוג הקנדי (שהזמינו את החדר שנה מראש וחשבו שקיבלו את החדר הטוב ביותר בסירה, ובפועל הרגישו שם את רוב הטלטולים בעוצמה המקסימלית!), וה"סלון". הסלון הכיל ספות במבנה של עיגול מסביב לשולחן עגול ובמרכזו עמוד, עליו הגישו לנו כמובן עוד נשנושים, וכאן היה בר קטן. הבירה היתה חופשית, עבור משקאות חריפים יותר (שאף אחד לא הזמין) היה צריך לשלם. 

בחלק האחורי של הסלון היו מזרונים, זו היתה פינה ה"זולה" שלנו, מי שרצה לקרוא או לנמנם באוויר הצח, ובעיקר הגיע לשם מי שחטף מחלת ים וחיכה שזה יעבור. הצוות סיפק דרממין למי שביקש, כך שגם מי שלא הצטייד מראש – טופל במסירות. 

 

סדר היום היה כזה: 

בלילה בדרך כלל שטים, בין 3-4 שעות ל-8 שעות (לאיים המרוחקים יותר). השייט היה קשה בדרך כלל, כי האיים מהווים מקום מפגש ל-3 זרמים שונים וזה גרם לגלים גם כשלא היתה הרבה רוח והים היה יחסית שקט. הטלטולים לפעמים ממש יכלו להפיל אנשים וחפצים, אבל שייט בזמן השינה נראה לי (לפחות) עדיף על שייט במהלך היום (ובאמצע ארוחות, למשל…..מה שקרה פעמיים-שלוש). התרגלתי לערסול הזה (שלפעמים היה די פרוע ולפעמים נעים) ופרט לקושי לקום לשירותים בלי ליפול ולהתנגש בכל מיני דברים, זה היה בסדר.

 

ארוחת הבוקר הוגשה בד"כ בשבע וחצי, לפעמים קודם. חלקנו קמנו מוקדם (כי נרדמנו מוקדם) ותמיד היו קפה ותה וביסקוויטים לרשותנו בכל שעות היום והלילה. אגב – אין לי מושג איפה היו מגורי הצוות, אבל כאשר לא שירתו אותנו הם נעלמו מהעין. הם היו מאד אדיבים ומאד קשובים לכל שאלה ולכל בקשה ועזרו לנו בכל שלב (למשל בעלייה וירידה מסירות הגומי לפני ואחרי הטיולים והשנורקלינג). 

 

כל הארוחות היו בהגשה, כאשר ארוחת הבוקר היתה משולבת עם מזנון. פירות טריים בשפע, פינוקים כמו פנקייקים, פרנץ' טוסט והבננות המיוחדות שלהם (פלנטיין או פלאטאנו) שנאכלות בכל הצורות בכל מרכז ודרום אמריקה ועוד. כל בוקר – ביצים. איך תרצה את החביתה הבוקר אדוני? ברור שהיו ימים שדילגנו על זה….

 

ארוחות צהריים וערב – בהגשה מלאה , שלוש מנות. ראשונה, עיקרית וקינוח. דגים, פירות ים, עוף ובשר, תוך התחשבות בצמחונים ( ובטבעונים – שלא היו לנו הפעם) שקיבלו תוספת ירקות ומנות צמחוניות. 

 

מייד אחרי ארוחת הבוקר יצאנו לטיול בוקר. כשלוש שעות. שטים כמה דקות בסירות הגומי לאי הקרוב, לפעמים wet landing (יורדים מהסירה למים ונועלים נעליים אחרי העלייה לחוף) ולפעמים dry landing (על סלעים בד"כ, כמעט לא היו איים עם מזח). בתדריך שבערב הקודם תמיד סיפרו לנו את סדר היום הבא, מה עושים ואיפה, ומה לנעול. הסיורים האלה מתוכננים היטב ומתוזמנים כך שלעולם אין יותר משלוש קבוצות של 16 איש על אותו אי באותו הזמן. כך ההפרעה לחיי האיים היא מינימלית.

 

ברוב האיים הלכנו על חול, על סלעים, על משטחי לבה או בשבילים שסומנו בצניעות. באי אחד בנו דק מעץ עם מדרגות, כנראה שניסו להפוך אותו לנגיש יותר. 

 

לקראת כל נחיתה על כל אי המדריך סיפר מה אנחנו עשויים לראות על האי, בעיקר מבחינת בעלי חיים, ותמיד תמיד רמז שאולי תהיה לנו הפתעה. ובאמת היו הפתעות, כמו העיט או הינשוף או שולה הצדפות שהצלחנו למצוא על האיים השונים למרות שלא מופיעים שם בהמוניהם דוגמת הסולות, הפריגטות והאלבטרוסים. הוא היה חד עין ומנוסה ותמיד הפנה את תשומת לבנו בזמן והסביר גם על הצמחיה והאקלים והתפרצויות הרי הגעש השונים.

 

זה היה מדהים לנחות על איזה חוף ומייד להיות מוקפים באריות ים, סולות כאלה ואחרות – ממש מטרים ספורים מאיתנו. אנחנו אלה שהיינו צריכים לשמור מרחק כי הם לפעמים יזמו התקרבות אלינו. 

 

לאחר הטיול החזירו אותנו לסירה בסירות הגומי, החלפנו לבגדי ים (וחליפות צלילה, סנפירים, מסיכות ושנורקל) ושוב יצאנו בסירות הגומי, בכל פעם לאתר אחר בסביבה בה עגנו. לזכותו של המדריך ייאמר שמצא לנו אזורים מדהימים לשנורקל. מעבר לשפע מטורף של דגים טרופיים, אריות הים והפינגווינים תמיד תמיד הצלחנו כרישים (כרישון לבן קצוות, כריש פטיש, spotted eagle ray, manta ray ועוד סוג של ray), לפעמים שחינו גם עם צבי ים, ראינו כוכבי ים זוהרים, קיפודי ים יפהפיים, סוגים שונים של דגי אבו-נפחא ודגים שנראו כמו קרפדות או חלקי סלעים…אין לי מושג באמת. 

 

בכל יום עשיתי שנורקלינג כשעה, לפעמים פעמיים ביום. זו היתה חווייה כמעט מדיטטיבית, כמו לעוף – לצוף על פני המים ולצפות בעולם הזה. להקות דגים ענקיות אפשרו לנו לשחות ביניהם, אריות ים הרביצו הופעות אקרובטיקה מרשימות לידנו כאשר ניסו לתפוס דגים…זה היה קסום. הקסם נשבר לפעמים כאשר מישהו פתאום צעק "בואו בואו ראיתי……" משהו מיוחד כזה או אחר, ואז כולם היו נוהרים לכיוון כדי לזכות לראות. אבל זה לא הפריע. המים לא היו צלולים כמו באילת, ולא היו אלמוגים, אבל עושר הדגים היה מרהיב. 

סירות הגומי ליוו אותנו ודאגו להגיע במהירות אם נדמה היה להם שמישהו זקוק לעזרה או רוצה כבר לעלות בחזרה אל הסירה. 

זו היתה חוויה באמת שונה ומיוחדת מבחינתי. 

 

אחרי הצלילה החזירו אותנו הסירות לארוחת הצהריים ואז כמובן סייסטה קצרה. ואז שוב טיול על אי אחר או חלק אחר של האי התורן, ולפעמים שוב שנורקל. 

לפני ארוחת הערב בדרך כלל היה זמן סטאלבט, ואחרי המקלחות נהגנו להיפגש כולנו ב"סלון" בקומה העליונה, שותים בירות ומשווים צילומים מאותו היום ומדברים על כל מיני נושאים כיאה לאנשים מאזורים שונים בעולם, מתרבויות שונות, בגילאים שונים ושלבים שונים של החיים שיש להם משהו משותף: האהבה לטבע. היו שם שני זוגות צעירים בסוף שנות העשרים לחייהם, זוג אחד בסוף שנות הששים לחייו, ושני זוגות בערך בגילנו, בין חמישים לששים. ועם זאת כולנו הסתדרנו, כולנו מצאנו שפה משותפת, לא היו גבולות ומתחים וסכסוכים…כאילו ירדנו לשבוע מהעולם למקום אלטרנטיבי. 

 

אחרי ארוחת הערב היה תדרוך לקראת היום הבא, ולמרות שאני כמעט תמיד נרדמתי ראשונה (בסביבות 20-21 בערב) אני די בטוחה שכולם הלכו לישון יחסית מוקדם. ומתישהו במהלך השינה הסירה שוב שטה לה לעבר היעד הבא.

 

החופשה שהיתה – חלק ראשון: מיאמי והגעה לגלפאגוס

תחילה טסנו למיאמי דרך רומא, בלילה שבין ששי לשבת 24/10/2015. בימים הראשונים ניסיתי לתעד לעצמי איזשהו יומן מסע – כי היה לי ברור שלא אצליח לזכור את כל הפרטים וגם לא את כל התחושות והניואנסים הקטנים…

זה נראה בערך ככה…

 

יום ראשון
שתיים וחצי בלילה לנתב"ג. קפה דוחה ב"ראנץ' קפה" בשדה, שבכלל אמור להיות כשר אז מה פתאום הוא פתוח בשבת לפנות בוקר???

קפה מעולה בשדה ברומא. טיסה נוחה אבל משום מה בלתי נגמרת למיאמי. שני סרטים:

girl spy (דבילי אבל מתאים לטיסה)

 me and earl and a dying (לא רע)

וכמעט סיימתי את מלכת היופי של ירושלים המעצבן!

נחתנו במיאמי, שדה התעופה כבר מוכר. לוקחים רכבת להשכרת הרכב. 
בהשכרת רכב משודרגים למרצדס: $300 לשבוע! כולל gps ונהג שני . בסוף ה-gps שלהם ממש לא משהו (garmin) ואנחנו חוזרים להשתמש ב-tomtom שהבאנו איתנו (או ב-waze, כשיש פקקים). 

 

שכרנו דירת Air BNB יפהפיה כמעט על החוף ב Sunny Isles Beach (צפון Miami Beach). 
3 חדרים (שני חדרי שינה), שני חדרי אמבטיה ושירותים, מאובזרת קומפלט (מטבח כולל מדיח, שואב אבק, מכונת כביסה, מייבש כביסה… ועוד).

בקומה 4 יש בריכה של הבניין.

בקומת קרקע חדר כושר לא רע (ניצלנו אותו כל יום בזמן השהות שלנו שם).

(הנוף מהמרפסת)

מרכז קניות במרחק הליכה. קנינו כמה מצרכים בעיקר לארוחת בוקר סופר/ מעדניה תואם "טיב טעם". מלא מוצרים רוסיים, חלקם מישראל. באזור הזה כולם (כולל הילדים) מדברים רוסית (בניגוד לשאר מיאמי שהספרדית שולטת).

צמוד לבניין שלנו : בית חב"ד. 

 

בסופר כרטיס הדביט האמריקאי של T נדחה . תמיד קורה משהו כזה עם Bank of America. שלי דווקא עובד בסדר.
עייפות תהומית. ארוחה זריזה בבורגר קינג (אחרי שהצצנו ל-KFC וכמעט התעלפתי מהריח), מקלחת ולישון (טי בתשע, אני בעשר).

מתעוררת כל שעה וחצי משום מה אבל מצליחה להירדם שוב. טי ישן מצוין. השכמה סופית בשבע וחצי. המלאטונין עובד!

 

יום ראשון
שיחה מתסכלת עם הבנק. רשום להם שהכרטיס של T הוא "Compromised". מה זה אומר? אין להם מושג. ניסו להשתמש בו? לא. הוא "פתוח" אצל אחד הספקים. מי? לא ידוע. מתסכל. 
איכשהו שכנענו אותם לא לבטל את הכרטיס עד שנחזור ארצה. בינתיים כבר שלחו חדש אבל עמדו במילה והמשכנו להשתמש בקיים עד סוף הטיול.

מפגש מרגש עם הבן והכלה בשדה התעופה. כמובן שבקושי מצאנו את הבן, לא היה לו מושג איפה הוא בשדה. בפעם הקודמת שהוא ו-T נפגשו במיאמי,T חיפש אותו שעות ובסוף הם קבעו להיפגש בהשכרת רכב…..

 

ארוחת בהריים יחד ב cheese cake factory. איכשהו תמיד יוצא להם לאכול שם איתנו, גם בבוסטון. יש להם Sunday Brunch מצוין. כמובן שכל כך התמלאנו שלא נותר מקום לעוגת הגבינה המפורסמת שלהם. 

"על האש" אצל מנהל הנכסים שלנו, בחור ישראלי שגר שם כבר 11 שנה. הוא יצא מגדרו לארח אותנו כיד המלך בבית יפה בשכונה "מגודרת" (כלומר – עם שמירה). יש לו משפחה חמה ונחמדה (גם החותנים שלו היו שם, בביקור מהארץ). פונקנו שם לחלוטין. 

 

יום שני עד רביעי
ים ובריכה עם הבן והכלה, חופש אמיתי משולב עם פגישות עסקיות (הבנק, עורך הדין, רואה החשבון ושוב מנהל הנכסים) , ארוחות שחיתות ושיחות נפש. היה כיף לחבק אותם, לפנק אותם, למלא קצת את מצברי הגעגועים…..עשינו גם מעט קניות, בעיקר לנכדים. גולת הכותרת: תחפושות של דארט וויידר מ"מלחמת הכוכבים" ואולף איש השלג מ"לשבור את הקרח". זה היה ממש לפני Halloween והיו שם בחנות של דיסני תחפושות שוות בשפע ובזול.

בשלישי בערב: טיול לאורך ocean drive ב south beach וארוחה קובנית מצויינת ב- larios. 

 

רביעי בערב: משחק כדורסל של NBA: מיאמי היט נגד שרלוט הורנטס. חווייה. מיאמי התחילה כושל אבל ניצחה. זו היתה הפעם היחידה (פרט לשדה התעופה) שבדקו לנו את התיקים וחיפשו נשק. טוב, זה היה לפני פריז 13/11. מעניין מה קורה באמריקה ובכלל באירופה עכשיו מבחינת בדיקות ביטחון.

 

ברביעי בלילה : החזרת הרכב בשדה התעופה …אנחנו גמורים מעייפות. שלחתי אור ואנרגיות מיטיבות למזוודות שישרדו בשלום את הטיסות : תחילה לבוגוטה, קולומביה, טיסת המשך לגוואייקיל, אקוודור ובסוף לשדה התעופה "באלטרה" על האי סנטה קרוז בגלפאגוס. במהלך הטיסות האלה סיימתי סוף סוף את הספר והתחלתי "אשת איש" של שלי יחימוביץ'. הטיסות היו נוחות והמזוודות הגיעו בשלום. בשדה התעופה בגואייקיל בדקו לנו את המזוודות לוודא שלא נכניס לאיים עפר או צמחים או שאר מרעין בישין שייפרו את האיזון האקולוגי. הבדיקה עלתה $20. בשדה התעופה בגלפאגוס שילמנו עוד $100 "כרטיס כניסה חופשית" לכל השמורות. 

 

יום חמישי:
הגעה לגלפאגוס. מזג אוויר נעים וקצת לח, לפעמים גשם. 
איך שיצאנו משדה התעופה פגשה אותנו להקה של boobies (בשלב זה לא זיהינו איזה זן אבל אני די בטוחה שהם היו כחולי הרגליים). בהמשך: המתנה אינסופית לאוטובוס מחוץ לשדה התעופה. ייתכן שהוא הגיע בסוף, לעולם לא נדע, כי פתאום שני שוטרים צעירים שעמדו לנסוע משם העירה ל-puerto ayora הציעו לנו טרמפ. כך סתם. היו מאד חמודים. הביאו אותנו עד למלון, שהזמנו דרך booking. היה קשה להחליט על מלון שם, ב-puerto ayora. בכוונה אין שם פיתוח מי יודע מה והמלונות די פשוטים. בסך הכל רצינו להסתובב על האי המיושב היחיד (כמעט) בכל הגלפאגוס ולישון היטב בלילה לפני שנעלה על הסירה.  הגענו עם voucher אבל המלון כלל לא ידע שיש לנו הזמנה. זה היה פונדק מצ'וקמק של אמריקאי שהתחתן עם אישה מקומית. האישה לא היתה בכלל, נסעה לבקר את בנה בארגנטינה. החדר הזכיר לי חדר בקיבוץ. היו שתי מיטות – אחת גדולה יותר ואחת מיטת יחיד – אבל ברור שלא יכולנו להיכנס יחד באף אחת מהן. בסוף ישנתי במיטת היחיד ו-T בגדולה יותר. במקלחת בקושי היה זרם מים, וכמעט לא היו מים חמים להתקלח. בעל הפונדק היה מאד נחמד, רץ להביא לנו קפה וניסה לסדר את המים החמים. לא ממש הצליח לו.

אחרי יומיים של חוסר שינה (פרט לנמנום בטיסות) נרדמנו אחר הצהריים ובקושי הצלחתי להתעורר לקראת הערב. 

יצאנו ברגל להסתובב "בעיר" מרחק הליכה של רבע שעה מהפונדק. חנויות מזכרות ומסעדות, מחירים מופקעים כיאה לעיירת תיירים. קניתי לי כובע ב-$18 (אחרי מיקוח). דווקא המסעדה שהמליץ עליה בעל הפונדק היתה מאד מוצלחת. 

בשוק הדגים הסתובבו אריות ים, יוני גלפאגוס ושקנאים חופשי ליד האנשים. מידי פעם זכו בדג. זה היה המפגש הראשון שלנו עם בעלי החיים באיים האלה, והיינו מוקסמים. תחושת הקסם הזאת לא חלפה גם אחרי יותר משבוע.

 

יום ששי: 

יצאנו לסיבוב בבוקר, בעיקר לנסות למצוא מלון חלופי ללילה הבודד שנותר לנו עד שנתחיל את השייט. ב-hotels ראינו שיש מבצע חצי מחיר על לילה במלון Red Mangrove ממש על החוף, גם הוא מרחק הליכה מהעיר. יותר קרוב אפילו. הלכנו לשם ופקידת הקבלה טענה שנותר חדר אחד בלבד במחיר כפול ממה שהוצע באינטרנט. כאשר אמרנו לה את זה זה לא עשה עליה שום רושם. שאלנו אם אפשר להסתובב במלון ולראות את החדר והיא הסכימה. כשחצינו את חדר האוכל גילינו את אריות הים שהשתלטו על חצר המלון, על כסאות הנוח ומתחת לשולחנות בחוץ, והוקסמנו לחלוטין. בדקנו את החדר המוצע וגם הוא היווה שיפור ניכר על פני הפונדק המצ'וקמק. בדקנו את זרימת המים ואת הטמפרטורה שלהם.

הזמנו את החדר דרך האתר, בחצי מחיר, והתייצבנו אצל פקידת הקבלה ההמומה עם ה-voucher האלקטרוני. החדר לא היה מוכן (וגם כשחזרנו מהטיול שלנו 4 שעות אחר כך עדיין לא היה מוכן !) אז השארנו אצלם את המזוודות ויצאנו. 

 

תחילה חזרנו לפונדק והודענו לבעליו, שלמרות שהזמנו אצלו שני לילות, אנחנו פורשים בשיא. הוא הבין ורק התחנן שלא נכתוב עליו ביקורת רעה ב-trip advisor או ב-booking, והוא היה כל כך נחמד ונראה כל כך מסכן שהסכמנו (ובאמת לא רשמתי כאן את שמו של הפונדק). 

ביקרנו במרכז המחקר של דרווין, ומשם חזרנו לשוטט בעיר.

גילינו שמכל מקום לכל מקום בתוך puerto ayora מונית עולה $5. לגמרי על הדרך גילינו גם שדולר אמריקאי ודולר אקוואדורי שווים אותו הדבר. מהר מאד למדתי להקפיד להפריד בעודף שקיבלתי, בין המטבעות האמריקאים לבין אלו המקומיים. וידאתי שעד שיצאנו מהמדינה, שבוע לאחר מכן, לא נותרו לי מטבעות אקוואדוריים בארנק…..

לקחנו מונית לחוף בשם Tortuga Bay. אמנם אין שם צבים ביום יום (כפי שהשם עשוי לרמז) אבל זהו חוף בתולי יפהפה (שמופיע בתמונות הנוף בפוסט התמונות וגם בתמונות של האיגוואנות הימיות). ההגעה לחוף היתה ארוכה ולא קלה – יותר מחצי שעה בשמש קופחת מהכניסה לשביל ועד להגעה לחוף (ואחר כך שוב בחזרה) – ולא היינו מוכנים לכך. לא היו לנו מספיק מים, לא מרחנו קרם הגנה ולא חבשנו כובעים. אבל היה שווה. לא ידענו זאת אז אבל החול הלבן המדהים הזה, חול שאינו מתחמם וניתן ללכת עליו יחפים בנוחות רבה, הוא בעצם ברובו אורגני, מורכב מחלקיקי צדפים ואלמוגים. 
באותו הערב כבר לא חיפשנו מסעדה, התיישבנו בשוק הדגים  – היו שם שולחנות וכסאות פלסטיק, וקיבלנו ארוחת דגים טריים מצויינת במחיר סביר לגמרי. 
     

הלכנו לישון שבעים ומרוצים, ולמחרת בבוקר קמנו והתארגנו לעזוב את המלון ולצאת למסעדה במרכז האי, שם היתה נקודת המפגש של הסירה ליציאה לשייט. המשך יבוא…..

 

כמה משפטים על ספרים

לא קשור לכלום – לקחתי איתי שני ספרים לטיול בחו"ל:

את "מלכת היופי של ירושלים" של שרית ישי לוי, שכבר הייתי בשלבי קריאה מתקדמים שלו וידעתי שאסיים תוך כדי הטיסה הראשונה,

ואת "אשת איש" של שלי יחימוביץ'.

 

על הראשון סיפרתי כבר שאני באמצע קריאה ושאני ממש, אבל ממש לא מתלהבת. 

זה לא מנע ממני לקרוא עד הסוף, אבל סופית אני מודיעה: זה לא מה שציפיתי, יש בעייתיות גדולה גם עם העריכה, גם עם העלילה, בסך הכל מאוכזבת. 

 

את השני לא קניתי בכלל, אלא קבלתי מ…העוזרת שלי! שקיבלה אותו (יחד עם עוד כמה ספרים) מלקוחה שלה שחשבה שאולי בנותיה של העוזרת (שבעצמה כלל לא דוברת עברית כמעט שלא לדבר על לקרוא!) תרצינה לקרוא. העוזרת לקחה את הספרים בנימוס ואמרה לעצמה שתמיד היא רואה אותי עם ספר ובטח אשמח לקבל עוד. וצדקה כמובן. 

וכאן כבר חיכתה לי הפתעה. מאד מאד נהניתי מהספר.

נהניתי מהכתיבה, מהשפה, מהדרך המצוינת בה יחימוביץ' חיברה בין ההווה לעבר לעתיד (להבדיל משרית ישי לוי), מהתוכן וההסתכלות העצמית המפוכחת וקריאה נבונה של אנשים בסביבתה….מהכל. 

מודה ומתוודה שלא ידעתי על קיומו של הספר וגם לו ידעתי – ספק אם הייתי קונה אותו לעצמי. שמחה שהגיע לידי במקרה….ממליצה.

ולמי שאולי מכיר יותר ממני – יש סיכוי שהוא אוטוביוגרפי?????

קישורים לתמונות מהגלפאגוס

הימים טסים ואני מרגישה שאני לא מספיקה כלום

ניסיתי להעלות לכאן תמונות נבחרות אבל זה ממש לא ידידותי

אז במקום זאת העליתי את כל מה שערכנו עד כה ל-google photos ואני מצרפת כאן קישורים

T חילק את זה לאלבומים לפי נושאים : נופים, אריות ים, סולות (מה שנקרא booby) לסוגיהן השונים, וכדומה. 

למי שיש חשק וסבלנות: תיהנו . 

 

אריות ים שרבצו או שחו ממש לידינו (אנחנו הקפדנו לשמור על מרחק שני מטר לפי החוק, אבל הם לא תמיד הכירו את החוק הזה…) כולל במלון בו שהינו, שם השתלטו על חלק ממיטות השיזוף, הספסלים והנדנדות.

 

ציפורים נוספות כולל פינגווין גלפגוס, לוכד צדפות, שחף לבה, יונת גלפגוס, נץ גלפגוס, אוח קצר אזניים (שהפך שם להיות פעיל יום), הסבכי הצהוב שמופיע שם המון אבל לדעתי הוא לא אנדמי לגלפגוס (אנדמי = זן שייחוד לאזור), red billed tropic bird היפהפיה שלא מצאתי איך קוראים לה בעברית ואנפות מסוגים שונים

 

שקנאים 

 

לטאות  בעיקר לטאות לבה זריזות וצבעוניות

 

פריגטות ענקיות המכונות גם "נשרי ים" שליוו אותנו בהמוניהן, והיו מאורגנות להפליא בגניבות שלל מציפורים וגם מאריות הים, וצבי הים. כמה פעמים חשבתי לעצמי – עם הגודל והכוח ויכולת הארגון שלהן, היו יכולות לצוד בעצמן. אבל לא – הן מעדיפות לחמוס מאחרים….

 

גולת הכותרת של איי הגלפגוס הן לדעתי הסולות. ה boobies. קיימים שלושה סוגים:

 

סולת נאסקה (על שם קווי הנאסקה בפרו, וכך גם קרוי הלוח הטקטוני עליו מצויים האיים) היפהפיה (שניתן להבחין בין הזכר לנקבה רק על פי קולם: הזכר שורק והנקבה מקרקרת).

 

סולה אדומת רגליים שלדעתי נצפית רק כאן וגם אז רק בחלק מהאיים. באי ג'נובסה ראינו אותם בהמוניהם, מקננים על עצים. 

 

סולה כחולת רגליים הכי מזוהה עם הגלפגוס, ובאמת ניתן לראות אותה ברבים מן האיים. 

 

שחף זנב הסנונית (בתרגום חופשי, אין לי מושג איך קוראים בעברית ל-swallow tailed gall)  שהיא לדעתי אחת מהציפורים היפות ביותר שראיתי בטיול הזה.

 

איגואנה יבשתית המרשימה בגודלה ובצבעיה (בעיקר הזכר כאשר הוא מחזר)

 

נופים מרהיבים כולל מרחבי לבה, קקטוסים, והים על יופיו האינסופי

 

איגואנה ימית רבצו להן בהמוניהן על הסלעים, מתחממות בשמש ובערימות זו על זו

 

סרטנים צבעוניים (הצעירים הם שחורים אבל בבגרות מגיעים לצבעי כתום/ורוד/אדום מרהיבים) שמטיילים להם על כל הסלעים בכל האיים (כולל בעיר המרכזית)

 

פרוש כולל ה-darwin finch, large ground finch וגם cactus finch שליוו אותנו בטיולינו על כל האיים

 

צב ים ראינו אותם בעיקר כאשר הרימו ראש לנשום (והם עושים זאת לעיתים רחוקות) או בזמן השנורקלינג – אבל לא בטוח ש-T תפס אותם במצלמה התת מימית שלו. כרגע משסיים לעבד ולהעלות את התמונות הוא עבר לעבד את הקליפים שהסריט מתחת למים. סקרנית מאד לראות מה ייצא, למרות שמראש אני יודעת שהמים שם היו עכורים יחסית למה שאנחנו רגילים מאילת, למשל, וייתכן שהחגיגה התת מימית הגדולה נשארה לנו ברשתית העין אבל לאו דווקא נתפסה בעין המצלמה. 

 

צבי יבשה ענקיים אותם זכינו לראות בעצם רק ביום הראשון, על האי המרכזי סנטה קרוז לפני שהתחלנו את השייט. 

 

טוב – זה מה שיש בינתיים, כאמור עובדת על הקליפים הבודדים שצילמתי עם הפלאפון (ואשמח להמלצה על תוכנה נוחה לעריכת וידאו mp4 ו mov כי חשוב לי לשלוף רק את הקטעים היפים והמעניינים באמת), ו-T עובד על עריכה הקליפים התת מימיים.

 

בהמשך – תיאור הטיול עצמו. 

 

חזרתי

כבר כמה ימים שאני בבית ועדיין לא התיישבתי לכתוב

היה מדהים

לא, אני מחפשת מילה מתאימה יותר ממדהים

בינתיים לא מצאתי

מיאמי היתה מאד נחמדה, כרגיל, קצת לחה מדי אבל לא חמה מדי

המפגש עם בני וכלתי היה בדיוק מה שהיינו כולנו זקוקים לו, למרות שהיה קצר מדי

אבל על הגלפאגוס עוד יש לי הרבה מה לכתוב…..פשוט לא מצליחה להתחיל

 

נאמר – בינתיים – שקפצנו לרגע לעולם מקביל

עולם בו הטבע טבעי, כל בעלי החיים (כולל ציפורים ודגים) חיים להם לפי הסדר הטבעי שלהם ואינם חוששים כלל מבני אדם

עולם בו יש מיני ציפורים וחיות אחרות שלא רואים במקומות אחרים

עולם בו הצלחנו – גם T ואני וגם 10 המטיילים הנוספים שדרו איתנו יחד באותה הסירה ועשו איתנו את המסע המופלא הזה –

ליצור הרמוניה ללא הבדלי גיל או לאום או דת או אחר….גם ביננו לבין עצמנו

 

אז בינתיים אני קוראת את הבלוגים שלכם (כפי הנראה לא אגיב על כולם אבל מקווה להשלים את החסר) ועורכת את התמונות (באלפיהן) ובוחרת מה להעלות כאן

 

היה כיף (שוב מילה שלא מתאימה) וגם טוב לחזור הביתה למיטה שלנו ולחתולים שלנו וכמובן לנכדים שלנו (שכבר ישנו אצלנו בסופשבוע) והוריהם המתוקים

 

אז תמונות בהמשך ….

התגעגעגתי