ארכיון חודשי: דצמבר 2015

מכתב לקלפטומנית

שלום לך קלפטומנית עלומה

שמי אמפיארטי ואני חברה בקאנטרי של רעננה כבר שנים רבות.

ושנים רבות אני כבר שומעת את התלונות של חברותי למלתחה שנגנבים להם פריטים שהשאירו במלתחה בזמן ששחו, התעמלו או אפילו התקלחו…

ושנים התקוממתי על זה, איך יכול להיות דבר כזה, ומי תעשה כאן דבר כזה לחברותיה/שכנותיה…

וניהלתי יחד עם הנשים המוטרדות שיחות ערות על מה אפשר לעשות, וכמובן שלא ניתן לשים מצלמות אבטחה בתוך המלתחה מטעמי הפרטיות והצניעות…

שהרי כולנו מתפשטות ומתלבשות שם, או מסתובבות עם (וחלק בלי) מגבת למקלחת ובחזרה…

והנה בשבת זה קרה גם לי. אבל הרי את יודעת את זה. 

קבענו עם חברים לצהריים מייד אחרי הספורט אז לשם שינוי הבאתי בגדים יותר יפים להחלפה – וכיוון שכך, הבאתי אותם על קולב. 

תליתי את הקולבים מעל לתיק הספורט שלי (יש לי לוקר עם מנעול אבל הוא קטן יחסית ואני מכניסה אליו רק את התיק עם הארנק, טלפון וכו ושומרת בו באופן קבוע שמפו וקרם כדי שלא אצטרך לסחוב הלוך ושוב בכל פעם מחדש). 

על המתלה היו (לפי הסדר הזה): מכנסי ג'ינס, חולצה סרוגה בצע טורקיז (חדשה, הפריט היחיד שקניתי לעצמי בטיול האחרון לחו"ל), ועל כל זה "הלבשתי" את הז'קט שלי (שהסתיר את הרוב). 

עליתי לחדר כושר להתעמל במשך כשעה, ואני די בטוחה (למרות שלא במאה אחוז) שכאשר ירדתי משם, הכל עדיין היה במקום.

יצאתי לדשא לשבת עם חברים על כוס קפה עד שאגמור להזיע, גם זה ארך בערך שעה. כנראה שמתישהו בזמן הזה את עברת במלתחה.

לא היו הרבה אנשים בקאנטרי בשבת וכנראה מצאת לך זמן טוב למזימתך. 

כאשר חזרתי להתקלח, לא שמתי לב בכלל לבגדים שעל הקולב. את יודעת, הפעולות די אוטומטיות.

נועלים את הארנק בלוקר, מוציאים משם את השמפו וכו, מתפשטים, מתעטפים במגבת, הולכים למקלחת, מתקלחים, חוזרים, מתנגבים, מתחילים להסתרק ולהתמרח…..ואז מתחילים להתלבש. 

הבגדים התחתונים היו מונחים בשקית בתוך תיק הספורט. לבשתי אותם ואז באתי ללבוש את המכנסיים והחולצה……

וגיליתי שאין חולצה! הקולבים היו מונחים בדיוק היכן שהשארתי אותם. על הקולב של הג'ינס עדיין ישבו הג'ינס. 

הז'קט עדיין כיסה את הכל.

הקולב של החולצה היה בדיוק היכן שהשארתי אותו – בין הג'ינס לז'קט. אבל חולצה – אין!!!

חיפשתי על הרצפה, אולי נפלה בטעות.

ביקשתי מהמנקה שתבדוק ב"אבידות והמציאות" אולי מישהי מצאה אותה על הרצפה או על הספסל והביאה לך למשמרת. אך לא. 

את בזריזותך פשוט החדרת יד מאומנת אל מתחת לז'קט שלי, החלקת את החולצה מהקולב שלה והופ – העלמת אותה כנראה בתיק או שקית או…מי יודע? 

תחושה מוזרה של חילול עברה בגופי. מישהי שלחה יד ולקחה משהו: שלי. זו היתה תחושה לא מוכרת, ולא נעימה. 

מה בדיוק חשבת לעצמך? אין לי שום דרך לדעת. הבאת בחשבון שכל מה שיש לי ללבוש עכשיו זו החולצה הזאת שהכנתי לי במיוחד, וחולצת הספורט המיוזעת איתה התעמלתי? זה עניין אותך בכלל? כנראה שלא. כנראה שזה יותר חזק ממך, כי הבנתי שאת פעילה המון זמן במלתחה הזאת, ואיש לא יכול לעשות נגדך דבר. 

כנראה שאת חולה – באמת – קלפטומניה זו מחלה ככל מחלות הנפש. והאמת, יש לך טעם טוב. 

הנשים סביבי הביעו כרגיל את מורת רוחן מהתופעה את ייאושן מחוסר התוחלת – כי אין באמת דרך לפתור את הבעייה, פרט ל…לא להשאיר כלום במלתחה, לקחת תמיד הכל איתי – לחדר כושר, לדשא, לבריכה (וגם מהכיסא בבריכה מישהו פעם "הרים" משקפת שלי שהיתה טמונה מתחת למגבת). 

ניסיתי לחשוב שאולי את היית זקוקה לחולצה הזאת יותר ממני, אבל המחשבה הזו מייד בוטלה כי את חברה בקאנטרי, ברעננה, כלומר – הפרוטה מצויה בכיסך. 

למזלי היה עלי החלק העליון של הטרנינג (שקניתי בשבוע שעבר) – אותו לא השארתי במלתחה כי חששתי שיהיה לי קר בחוץ. לבשתי אותו מעל לחולצת הספורט המיוזעת, אבל הוא לא ספג זיעה והיה נקי, יחסית. לבשתי אותו ישירות על הגוף, ללא חולצה, וכך נפגשנו עם החברים לצהריים. 

לא שזה מעניין אותך, כמובן. את הרי לא חשבת עלי כאשר שלפת את החולצה שלי מהקולב…..

אלה החיים שלנו

השבוע קראתי אצל קורדליה פוסט מרגש ומעורר מחשבה 

קורדליה עוררה תהיות מדוע אנחנו כאן בישרא לא כותבים על הדברים החשובים באמת

על הדברים שכואבים

על מצב המדינה הקטנה האהובה השסועה הכאובה שלנו

כל אחד מבני הקהילה הקטנה שלנו כאן הגבנו לה כאן כמיטב יכולתנו

והזווית שלי היתה: לשנות במיקרו, לשנות מלמטה, אדם אחר אדם

לחיות בעצמנו את מי שהיינו רוצים שכולם יהיו

להיטיב עם עצמנו ועם סביבתנו, לתת, לשפר, לחיות מתוך אופטימיות ולרצות לעשות את השינוי, לחיות את השינוי שהיינו רוצים שיקרה כאן

הבוקר חברה שלי מאמנת (זו שעשיתי לה את ה-clearway לפני שבועיים) פרסמה בפייסבוק את הסרטון הבא: 

"אלה החיים שלנו"

 

 

וכתבה לחבריה:  

עשו תרגיל בתשומת לב לתחושות הגוף הפיזיות שלכם.
ראו את כל הסרטון, ורק הבחינו: מה קורה לכם עכשיו בגוף?

 

 

ועכשיו כמה ציטוטים:

עלינו להיות השינוי שאנו רוצים לראות בעולם. – מהאטמה גנדי

אי שפיות: לעשות אותו דבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות. – אלברט אינשטיין

 

הלב הוא כמו גן. ניתן לגדל בו חמלה או תיעוב, איבה או אהבה. אילו פרחים תבחר לגדל בו? – גאוטמה בודהה

 

כאשר אני חושבת על המצב – גם כאן וגם בכל העולם כולו – האינסטינקט הראשוני שלי הוא להתייאש, להתכווץ מרוב תסכול

ואז אני נזכרת בדרך שאני בחרתי,

באנשים בהם הקפתי את עצמי – אנשים שלקחו על עצמם להיטיב עם זולתם, עם משפחתם, עם חבריהם ועם שכניהם

בלי להפלות ובלי להבחין בין יהודים לערבים או גויים אחרים, דתיים לחילוניים, אשכנזים ומזרחיים, צברים ועולים חדשים, גברים ונשים,

מבוגרים וילדים…..

כל אחד ברמה ובהיקף שהוא מסוגל, שהוא בוחר

אולי זה קטן

אולי זה לא מספיק

אבל כרגע נראה לי שזו הדרך שלי

נעלי פקקים ליום הולדת

לכבוד יום הולדתו החמישי של חכמוד הבא עלינו לטובה בסוף השבוע הבא, יצאנו T ואני יחד עם בתי ושני הנכדים לקנות לו מתנה.


מתנה מסבא וסבתא זו בדרך כלל מתנה "גדולה" ורבה היתה הפתעתנו, כאשר שאלנו מה הוא רוצה והוא ביקש בדיוק את אותה המתנה כמו בשנה שעברה: את הכלב צ'ייס מ"יחידת חילוץ". אז נכון שמחיר הצעצוע הזה חסר כל הגיון וכל פרופורציה לגודלו ולשימוש שניתן לעשות בו, אבל חכמוד הגיע לשלב שבו הוא – כמו כל חבריו – חשוף למותגים השונים, ובשנה שעברה באמת בלענו את הצפרדע וקנינו לו גם את זה וגם רובוטריק. בכל מקרה היה ברור שאין סיבה לקנות שוב את אותה המתנה, ובעצת הוריו הצענו לו שנקנה לו נעלי כדורגל, שהרי מתחילת השנה הוא בחוג. חכמוד הסכים מייד והתחיל גם להתרגש לקראת היום הגדול – יום קניית הנעליים עם סבא וסבתא. 


במקור תכננו לבדוק קודם באליטל, בבני ציון – שם בדרך כלל אנחנו מוצאים מבחר גדול וגם יחסית בזול. אלא מה, בתי בררה וגילינו שהחנות נסגרה – כנראה ממש לא מזמן. אז נסענו למגה ספורט במתחם שפיים-געש. 


נפגשנו שם, אנחנו באנו ישר מהבית והיא אספה אותם מהגנים אחרי העבודה. רצינו לקנות לחכמוד נעלי כדורגל (נעלי פקקים) וגם כדורגל, לנשמותק נעליים קצת גבוהות יותר, לחורף, וגם כמה זוגות גרביים בשבילי. 


לא היה מבחר גדול בגדלים שלהם (מספרים 27, 28…) אבל היו נעליים מאד יפות. 


חכמוד מייד התביית על זוג נעלי אדידס (לא בטוח שזה נראה בדיוק ככה, אבל זה קרוב). בלענו חזק כששמענו שהנעל עולה 280 ש"ח …אבל יום הולדת זה יום הולדת!


ואז פנינו לבחור לו כדורגל. הכדור של נייק עלה 100 ש"ח. של אדידס עלה 80 ש"ח. "התפשרנו" על כדורגל של דיאדורה ב-50 ש"ח. בצבעים תואמים לנעליים (לא מצאתי תמונה משום מה)



ואז שאלנו את נשמותק אם יש כאן נעליים שמוצאות חן בעיניו. הוא היה מאד עייף, אבל במצב רוח נהדר. 


הוא הלך ישר לאזור של המבוגרים ובחר נעל כזאת בערך. 


הסברנו לו שזו נעל של מבוגרים, והפנינו אותו למעמדים של נעלי הילדים. הוא בחן את כל הנעליים היטב, חזר למעמד של המבוגרים ובחר נעל כזאת. 



ושוב הסברנו לו שאין את הנעל הזאת במידות שלו, ושוב הפנינו אותו למעמדים של נעלי הילדים. הוא בחן בקפידה את כל הנעליים ואמר: 


"אני רוצה נעל כזאת" ועשה תנועה של גל עם היד. האמת? מזל שבתי היתה איתנו, כי אני לא הייתי מבינה למה הוא מתכוון.


היא התחילה לצחוק, והראתה לנו שכל נעלי הילדים, לפחות אלו החורפיות, היו של אדידס, והוא מבקש נעל של נייקי!!! הפשוש הקטן בן השלוש וכלום רוצה מותג אחר. 


גם אנחנו התפוצצנו מצחוק, אבל מהר נרגענו והסברנו לו שאין במידה שלו נעל חורפית של נייקי, ולמזלנו הוא הסכים די מהר "להתפשר" (גם הם עלו לנו 230 ש"ח). קנינו לו מגפון של אדידס


והוא היה מאד מרוצה. שניהם התרוצצו להם בחנות שמחים בנעליהם החדשות. 


בחרתי לי גרביים ו-T הציע לי לקנות גם חליפת טרנינג של אדידס שהיתה במבצע (129 ש"ח) ואז לפני שהלכנו לשלם בקופה, ציין בפנינו המוכר שהנעליים של נשמותק כלולות במבצע של "זוג שני ב-50%". אולי אנחנו רוצים עוד זוג נעליים? בדקנו שוב את ההיצע, לקנות אולי גם נעליים רגילות (לא כדורגל) לחכמוד אבל לא היה שם משהו במידה שלו שענה על הדרישות. 


ואז המוכר הציע לנו  – אחרי שראה שגם לי וגם לבתי יש רגל קטנה. המבצע כולל גם נוער, כלומר: עד מידה 37. 


האמת, אמר T, שהנעליים שלך (שלי) כבר גמורות (סוקוני ישנות מאד), ומייד הזדרז המוכר להביא לי שני זוגות נעליים, מתוכם בחרתי נייק "זום". כאלה אבל בוורוד



"כדאי לכם", אמר המוכר, הנעליים האלו במידות הקטנות עולות ברגיל 400 ש"ח (במקום 600 ש"ח למידות הרגילות) ובזכות המבצע, אמר המוכר, תשלמו חצי מחיר. 200 ש"ח על זוג נעלי נייק נשמע טוב, לא? 


 


זה התחיל מזה שכשהגענו לקופה T שאל אם אפשר לקבל הנחה, היות שקנינו כל כך הרבה דברים. 


בוודאי, אמר מנהל החנות, אם תעשו כרטיס מועדון. הוא חישב שהצטרפות למועדון תחסוך לנו כ-150 ש"ח. שווה? נשמע ששווה, אלא מה? זה לא סתם כרטיס מועדון, זה כרטיס אשראי. ואנחנו מזמן הבנו שכדאי שיהיו לנו כמה שפחות כרטיסי אשראי. שהרי בשנה הראשון אין עמלה, אבל אחר כך? ונסו לבטל את הכרטיס…בקיצור, ויתרנו. הם עוד שכנעו ושכנעו אבל T לא היה מוכן בשום אופן, וכך ויתרנו על הנחה גדולה.


אבל לא נורא, נכון? יש לנו את המבצע של זוג שני ב-50%. ובכן – כמו אהבלים לא בדקנו באותיות הקטנות של המבצע, מה גם שהמוכר הטעה אותנו במפורש – זוג שני ב-50% הזול מביניהם כמובן. לא עזר שהיינו 3 עדים ששמענו את המוכר אומר שהנעליים שלי יעלו 200 ש"ח. בפועל הנעליים של נשמותק עלו 115 במקום 230. לא היה עם מי לדבר, ובכלל מרגע שסירבנו להצטרף למועדון, גם היחס של המוכרים והמנהל השתנה מן הקצה אל הקצה, וממש לא הזיז להם כשאמרנו שזו הפעם הראשונה והאחרונה שאנחנו קונים בחנות הזאת. 


האמת שבאותו הרגע בא לי להחזיר את הנייק, "זום" או לא "זום" הם עצבנו אותי. אבל T אמר, בצדק, שהסוקוני הישנות שלי באמת כבר בלויות לגמרי וחשוב לשמור על הגב….


יצאנו משם מרוצים מאד מהסחורה ומהאושר של הקטנטנים, אבל תוהים מדוע חוויית הקניה צריכה להיפגם ככה? 

השבוע שחלף לו מהר

השבוע שעבר חלף כל כך מהר שלא שמתי לב אפילו וכבר נהייה סוף שבוע


הנכדים ישנו אצלנו בשבת האחרונה של חנוכה וזה היה תענוג צרוף


בסוף נשמותק אפילו לא רצה להיפרד. היינו בתל אביב במסעדה (הרברט סמואל, אגב, מצוינת) ובתי פגשה אותנו שם, כי גם בן של בן דוד מאנגליה הגיע ארצה (לכנס רופאים) אז ניצלנו את היום הפנוי כדי להיפגש. בסוף הארוחה בתי קמה לקחת את הילדים הביתה ונשמותק התחיל לבכות שבמקום ללכת הביתה בא לו שניקח חדר במלון….מאיפה באים לו הרעיונות האלה, אלוהים יודע. כנראה ראה מסביב חוף ים, מלונות – זה עשה לו אסוציאציות. 


 


עוד הברקה של נשמותק: חתני ממציא להם כל הזמן שמות חיבה. לפני כמה ימים נשמותק אמר לו "אבא, אני יודע שאתה חושב ש זה שם חיבה, אבל אני חושב שזה שם גנאי. אני מבקש שלא תקרא לי ככה".


הילד בין שלוש וקצת. מאיפה הוא מביא את הדברים האלה? כשחתני שאל אותו אז איך הוא רוצה שיקרא לו, הוא אמר את שמו המלא. כך קוראים לו בגן (בניגוד לגן הקודם שם המציאו לו שם חיבה אחר שכולנו התחברנו אליו). חתני הסכים מיד כמובן, ורק שאל אותו אם את שמות החיבה הישנים עוד אפשר לקרוא לו, ונשמותק הסכים. 


 


מה עוד היה לי השבוע? 


אימון כמובן (שלי, לא של המתאמן שלי. הוא היה בנסיעת עסקים בשבוע שעבר). מנטורינג. 


שוב יצא לי לאמן קצת (אימנו בתורות, כל אחת לקחה על עצמה חלק מהאימון) ושוב זה יצא ממש טוב.


התחלתי לתכנן לעצמי אתר אינטרנט. לא בקטע של לשווק אותו ולקדם אותו אבל בקטע שאם מישהו ישמע עלי או יקבל עלי המלצה, הוא יוכל לחפש בגוגל ולמצוא אותי באתר. 


התחלתי לכתוב כמה דברים…זה עדיין מתבשל לי. כשתהיה לי טיוטה יותר מגובשת אולי אעלה אותה כאן. 


 


היום עשיתי clearway לחברה אחרת מהקורס. הפעם לקראת סדנא שהיא מעבירה מחרתיים. 


בתחילת השיחה היא אמרה שהיא לא בטוחה שהיא זקוקה ל-clearway הזה כי היא די מוכנה וכבר עשתה סדנא כזו כמה פעמים.


אבל בגלל שמספר האנשים הוא גדול יותר והזמן שעומד לרשותה ארוך יותר מאי פעם היא חשבה שאולי בכל זאת…


בסוף השיחה היא אמרה שבאמת זה חידד לה המון דברים, בעיקר לגבי המטרות, התוצאות האפשריות וההוויות שהיא רוצה להיות בהן במהלך הסדנא, אז היא שמחה שעשינו זאת. 


 


שאריות הצינון עדיין נותנים בי (וגם ב-T) אותותיהם אז לא לגמרי חזרתי לפעילות הספורט, אבל בהחלט הבריאות הולכת ומשתפרת. 


אנחנו מצליחים להתמיד גם באכילה הבריאה, ואמנם מה שאני יורדת בגרמים T יורד בקילוגרמים (גברים והמטבוליזם שלהם!!!) אבל שנינו מרגישים עם זה טוב. 


 


הניתוח של T נקבע ל-17/1 ואני מאד מאד מקווה שיילך טוב, שהוא יתאושש ממנו יותר בקלות ויותר במהירות ובעיקר שהוא יצליח: לעצור את היווצרות הדלקות ויעלים את הכאב שפוקד אותו כל יום וכל לילה. 


 


במסגרת הביקורים מחו"ל : בשבת מגיעה בת דודה של T מאנגליה (אבל יש לה דירה משלה במודיעין אז הם לא יתארחו אצלנו, מקווים רק להיפגש איתם כמה שיותר). 


בשני הבא מגיע בן דוד שלי משיקאגו עם בנו בן ה-10 : הם יתארחו אצלנו עד ל-7/1. המטרה: לקרב את הילד למורשת היהודית שלו, לקראת לימודי הבר מצווה המתקרבים (בארה"ב כנראה מתחילים עם זה מוקדם). הילד ממש לא מתחבר ליהדותו (שרשמית באמת איננה – כי האמא שלו לא יהודיה) והוא גם ילד: לא בא לו לבלות את ימי ראשון החופשיים שלו ב-Hebrew School. אבל בן דודי חש שזה חשוב לו, ושהילד יודה לו כשיגדל…


האמא תישאר בשיקגו עם שתי הבנות הקטנות. מקווה ליהנות מהביקור שלהם. מקווה גם שיהיה להם מזג אוויר נורמלי (ברור שאין כאן קור כמו בשיקגו, אבל בכל זאת אם יהיו גשמים וברד זה בהחלט יעיב על הביקור). 


זהו להפעם


שבוע טוב ושמשי חיוך


 

clearway #2

במנטורינג האחרון, אימנתי בחורה שעמדה לעבור דירה. היא דיברה על החששות והבלבול ותחושה מוטרדת מכל התהליך, ואחרי כמה ימים היא ביקשה לעשות שיחת הכנה – clearway – לקראת המעבר עצמו. התנדבתי מייד, הכנתי אותה במשך כשעה וחצי, והיא הסכימה שאספר כאן על השיחה:


1. מה שלומך? 


אני בסדר. בדיוק יצאתי מהמקלחת. אני מרגישה טוב. כבר יותר טוב מהשבוע שעבר. זה תמיד ככה אצלי, לוקח לי זמן ללמוד את הענינים, להסתגל לדבר חדש, וכשאני לומדת: הכל בסדר. מזכירה לעצמי לחזור לכאן ועכשיו. היעד ברור. מטפלת בכל דבר בנפרד "פרה, פרה". נהיה לי יותר סדר ככל שאני מתקרבת ליום המעבר. מחר (יום לפני המעבר) אני אורזת. חברה טובה תבוא לעזור. ממש כיף. היא מהממת. עם האוטו הגדול שלה היא תעביר לי את הדברים לבית החדש. חשוב לי לפנות הכל מהדירה הנוכחית, לנקות את הבית. יש לי צורך שהדיירת החדשה תיכנס לבית מושלם כפי שאני נכנסתי בזמנו. אז אין לי מושג איפה אני אשן מחר, ברור שלא פה. כבר אין לי כאן שום דבר. אולי אשן אצל אמא או אצל הוריו של החבר שלי. מחרתיים (ביום המעבר) אעזור לחבר שלי לפנות את הדירה שלו. נצא משתי הדירות. כך שבעניין הזה אני חשה אי וודאות. 


גם סיימתי לאמן עד לאחרי המעבר. גם העסק שקט. זה גם משהו שהדאיג אותי, איך לסדר את המתאמנים. חששתי שיהיה פער גדול מדי בין האימונים שלהם. אין לי מושג, קבעתי שבעוד שבוע וחצי ניפגש, אז חשוב לי שעד אז הכל יעמוד בדירה החדשה. לפחות הסלון, שם אאמן. אבל אין לי מושג מתי הסלון יגיע. עוד לא קנינו כורסאות. בקיצור – מעניין לנו. 


אני משקפת את דבריה, מסבה את תשומת ליבה לכך שכבר ב"מה שלומך" היא התחילה לשטוח את הדאגות שלה, שבין היתר כוללות את אי הוודאות לגבי היכן היא תישן בלילה שלפני המעבר, את הצורך להשאיר לדיירת הבאה אחריה דירה מושלמת כפי שהיא קיבלה, והדאגה למתאמנים שלה. זה עוד יעלה בהמשך. בנוסף אני משקפת לה את השיפור שחל במצב רוחה מאז האימון במנטורינג, שהיא כבר מרגישה טוב יותר, בטוחה יותר בתהליך ובמשימות, פחות מבולבלת. 




2. איך את לגבי מעבר הדירה?


אני שמחה. אני מודאגת. לא יודעת. אבל יש לי עוד משהו בתוספת לקודם: גם מדאיג אותי מצב הרהיטים שנמצאים בבית הנוכחי. קיבלתי את הדירה מרוהטת לגמרי, והמיטה שבורה, אמנם היא מאד נוחה אבל היא לא נסגרת למצב של ספה. והכורסא שבורה. בשבועיים האחרונים חיפשתי ב"יד 2" גם מיטה (שהיא ספה נפתחת) וגם כורסא למסירה. דאגתי. אתמול כתבתי לדיירת שלמרות מאמציי לא הצלחתי למצוא לה ספה חדשה. ביקשתי שאולי תמצא לעצמה ואני אשתתף בהוצאות. היא הודתה לי.  אמרה שהיא תסתדר. הופתעתי. אבל כורסא חדשה חשוב לי לקנות לה. רציתי לעשות זאת היום (יומיים לפני המעבר). גם פה יש אי וודאות. יש גם קיר מתקלף במקלחת. אמנם בחוזה שלי אין לי שום מחויבות לבלאי של הדירה, אבל למרות זאת סיכמתי עם בעלת הבית שהיא תיקנה את חומרים ואני והחבר שלי נשפץ את הקיר. מצד אחד זה נשמע פשוט, מצד שני זו לא באמת האחריות שלי לעשות זאת. החבר שלי הציע לעשות לה טובה, ועכשיו הוא כבר לא נמצא כאן ואני אצטרך לעשות זאת בעצמי. אני מרגישה שאני מסתגלת. לוקח לי זמן פה. יש דברים שאני לא בהירה עם עצמי מה העמדה שלי, ואני גם לא בהירה כלפי בעלת הבית. בדיעבד התחייבתי, למרות שזו לא האחריות שלי. מרגישה שאני בתהליך למידה להיות בהירה. להתמודד עם "לא נעים". זה דפוס – אני יוצרת "לא נעים" מול אנשים. אני מרגישה חייבת, גם כשזה לא באחריותי.


שוב אני משקפת את דבריה, את המחויבות שהיא חשה כלפי בעלת הבית הנוכחית והדיירת החדשה במקביל לתחושות שהיא גם עלולה לא לעמוד בהתחייבויות שלקחה על עצמה כלפיהן (ובכך לאכזב אותן ואת עצמה) וגם מתחרטת שבכלל הציעה לעשות עבורן דברים שכלל לא באחריותה (ובכך מייצרת שוב דפוס של "לא נעים" מול אנשים, כפי שהיא מעידה על עצמה שהיא תמיד נוטה לעשות). 




3. מה את חשה לגבי מעבר הדירה? (תחושות פיסיולוגיות)


אני חשה דפיקות לב מואצות. קר לי. הנשימה סדירה. 


אני משקפת את התחושות כפי שהן, ב-clearway לא שוהים בתחושות ולא מעלים זיכרון. 



4. מה הדאגות שלך בנוגע למעבר הדירה? 


לתקן את הקיר, לקנות כורסא, ל……


אני עוצרת אותה בעדינות. מסבה את תשומת ליבה לכך שהיא התחילה לפרט רשימה של משימות, בעוד שאני ביקשתי דאגות. 


קיימות דאגות. 


– שאני אעזוב את הבית והוא לא יהיה מושלם כפי שאני קיבלתי אותו. יהיו בו דברים שאני לא שלמה להעביר הלאה. זה מדאיג אותי. חשוב לי להעביר הלאה מקום נקי ונעים שישרת את הבאים.


– האריזה מדאיגה אותי. נדמה לי שאני אלופה בלארוז, ואז קופאת. לא מסוגלת. לוקח לי שעות עד שאני מחליטה. אני אורזת חפץ ונחה. אני שמחה שהחברה תגיע לעזור. במעבר לדירה הנוכחית אמא עזרה לי. היא מתקתקת את האריזה. אני דואגת שיהיה לי קשה לארוז. שזה  ייקח יותר זמן ממה שצריך. 


– דואגת גם שלמחרת אגיע לחבר שלי לארוז אצלו ולא אצליח לעזור לו.


– דואגת שהרהיטים בדירה החדשה לא יהיה מסודרים עד יום חמישי הבא. חשוב לי שהדירה תהיה מסודרת כי אני רוצה לאמן כבר ביום ראשון. יש לי אפילו משאלת לב שנעשה בחמישי הבא חנוכת בית לחברים. אבל בעיקר חשוב לי שהקליניקה תהיה מוכנה עד יום ראשון. 


– יש לי גם דאגה כלכלית. לולא היו לי דאגות כלכליות אולי הדברים היו מסתדרים יותר מהר. עשיתי סקר שוק מטורף בזמן המועט שעמד לרשותי. היה לי חשוב שהכל יהיה זול אבל איכותי. אני דואגת שכל ההוצאות על הדירה החודש יגיעו לסכום מטורף.


– אני אמביוולנטית. מצד אחד אין לי בעיה להוציא כסף כדי שתהיה איכותיות שתשרת אותי בשנים הקרובות. מצד שני אנחנו צעירים עם משכורת מינימום ולא יכולים להרשות לעצמנו כורסאות ב-1500 ש"ח ורהיטים יוקרתיים. האמביוולנטיות הזאת תוקעת אותי מהיכולת לקנות ולהסתדר. וזה משתקף גם בחבר שלי (הוא מושפע ממני). 


– אני דואגת שנריב. לא מתאים לנו לריב. בדרך כלל אנחנו עושים דיונים, למשל על רהיטים וכל הקשור בדירה, אבל אנחנו לארג'ים זה עם זו. תמיד מוצאים את עמק השווה. בדרך כלל אנחנו באותו state of mind. חוששת מפיצוץ. חוששת שנרצה לבכות.


– עוד דאגה כלכלית: חיפשתי הלוואה בבנקים שונים ובסוף אמא שלי הציעה להלוות לי כסף למעבר. אני דואגת שלא לקחתי מספיק, שלקחתי הלוואה קטנה מדי. מרגישה לא נעים. פאדיחה. חסרת אחריות. נגמר לי החיסכון. מעבר הדירה נעשה, בין היתר, לטובת העסק שלי. ובנוסף אשלם פחות שכר דירה (כי נגור יחד ונתחלק). עכשיו חוששת שההלוואה שלקחתי לא מספיקה כדי להצמיח את העסק. 


– יש לי דאגה שקשורה לאמא: חוששת שתהיה לה ביקורת על מה שקנינו. שהיא תרגיש שהספה, למשל, לא שווה. פתאום עולות לי דאגות מן האוב. הביקורת של אמא מעכבת אותי מלקנות. משפטים מסוג "איקאה לא שווה". ואז כשהיינו באיקאה לא נהניתי. 


– דואגת שלא יהיה לי מקום לסדר את הדברים בדירה החדשה. בא לי שיהיה מושלם. בדירה הנוכחית היו לי ערימות של דברים ללא אחסון. בדירה החדשה חשוב לי שהכל יהיה מאוחסן. נקי בעין. ארונות. חוששת שלא יהיה מקום. 


– דאגה נוספת: יש לי המון ציפיות משגרת החיים בדירה החדשה. אני מצפה שהחבר שלי ואני ננהל יחד תקציב כלכלי. שנקום בשש בבוקר, שנעשה ספורט כל בוקר. שאוכל יותר בריא. 


– יש לי דאגה שהעסק שלי לא יתמלא, לא יגיעו עוד מתאמנים, שהציפיות שלי מהדירה החדשה יתבררו כבלוף.


– בנוסף אני שמה לב שטעיתי כשהחלטתי לא לקנות אוכל בסופר עבור הדירה הנוכחית כדי לא להצטרך להעביר אותו, אבל בינתיים נגמר לי האוכל ואני אוכלת ג'אנק. דואגת שלא אטפל ב-well being שלי בשבוע וחצי הקרובים, ואהיה חולה – מה שמתאים מאד לאירועים כאלה. כשיש דאגות ואין מרחב לנשום אז…מחלה.


– דואגת שאני אוכלת ג'אנק ומגיעה לרגעים שאני מתה מרעב ואז מזמינה משלוח אז….זה גם יקר! 


אני עוברת דאגה דאגה ומשקפת. דאגה מולידה דאגה באסוציאציות חופשיות ועולים דברים שלאו דווקא קשורים למעבר עצמו, אבל בהחלט מבהירים את כמות הציפיות שהיא העמיסה על המעבר הזה. ב-CLEARWAY מפרטים את כל הדאגות ומניחים אותן בצד. לא נכנסים לעומק ולא מנסים לפתור. מתוך הדאגות עולות הרבה פעמים המטרות.



5. מה המטרות שלך במעבר הדירה הזה? כאן בדרך כלל רצוי לפרט את המטרות בתהליך עצמו. לדוגמא: לקראת ראיון עבודה, מה  המטרות במהלך הראיון, ולא בעצם העבודה במקום שמנסים להתקבל אליו. כך גם כאן הכוונה במטרות לתהליך המעבר עצמו, ולאו דווקא המגורים אחרי כן בדירה החדשה.


– המטרה הכי חשובה לי היא לשמור על well being. על מי שחשוב לי להיות. יותר בהירה בהחלטות. ברורה לעצמי ולאחרים. יותר נעימה לעצמי ולאחרים. כך דברים יקרו יותר במדויק ולא בלחץ. החבר שלי הציע, למשל, רעיון שלא נסדר את הכל בדירה הנוכחית. שזה בסדר לקנות כורסא בשבוע הבא. ששום דבר נורא לא יקרה. שדברים יקרו בקצב שהם יכולים לקרות בלי לחץ. אני מבינה שהמטרה שלי היא להיות פחות במשימות ויותר בלטפל בעצמי ואז דברים יקרו בצורה מדויקת.


– עוד מטרה היא לתקשר את המטרה הראשונה עם אנשים בצורה בהירה. לבעלת הבית הנוכחי, לדיירת החדשה, לחבר שלי כל הזמן ב-online, לאמא שלי. במקרה הכי גרוע לדעת גם להגיד לא. לתקשר מקרים שעלולים לקרות ושיבושים שעלולים לקרות ולהתנהל בתוך זה. 


– יש לי גם מטרה ליהנות, לשמוח, להתרגש, להודות. לא לשכוח שזה אירוע קסום מבחינתי לעבור לגור עם החבר שלי בדירה המהממת במיקום מהמם, שחברה טובה באה לעזור לי ושאמא יזמה הלוואה מרצונה. שיש לי 7 מתאמנים ושהעסק שלי פורח בקצב שמדויק לי. שהכנתי סרטוני וידאו לקדם את העסק שלי. דברים קורים כמו שהם צריכים לקרות. שיש לי יחסים טובים עם בעלת הדירה הנוכחית ועם הדיירת החדשה. שהכל במקום. להיות נוכחת לזה. 


אני משקפת לה את המטרות שפירטה, ועכשיו מגיעה לחלק ה-clearway שעוסק בהוויות. בשיטת סאטיה עובדים המון עם הוויות. לא מה אתה רוצה לעשות אלא מי אתה רוצה להיות. את מי אנשים יפגשו כאשר יפגשו אותך. מי תהיה זאת (במקרה הזה) שתחווה את מעבר הדירה. 


השאלה הראשונה מדבר על ערך, שגם הוא הווייה, שאתה רוצה להחיל על הפגישה/בחינה/ראיון/נסיעה וכו כולה. מעין מטרייה שתשרה מעל כל התהליך, תשפיע על כל משתתפיו, תתן לו ערך או תרומה כלשהי. 


 
6. מה הערך או התרומה שאת רוצה להביא למעבר הדירה?
(ערכים) 


הערך שחשוב לי להביא הוא אהבה. זה מסכם הכל. זה מושלם לתת.



7. מי את הולכת להיות במעבר הדירה הזה? (השאלה החשובה
ביותר, את מי יפגשו? עם אילו הוויות תבואי?)


אני רוצה להיות נעימה, ישרה, אוהבת, מודה ומכבדת. 



8. איך תביאי לידי ביטוי את ההוויות שבחרת
לידי נוכחות במציאות? (איך זה יראה במציאות?)


כאשר אני מכבדת את עצמי ואוהבת את עצמי אני יותר איטית, אני נושמת, אני אוכלת, אני ישנה כמה שצריכה, אני מכבדת את הגוף, אני עושה מדיטציה. 


בתקשורת אני קודם כל מודה לאנשים שסביבי בתהליך, יוצרת יחסים נעימים, מבקשת את מה שמדויק לי לבקש. אני כוללת בתוך זה עכשיו גם את הדיירים היוצאים מהדירה החדשה. אני צריכה לקבל מהם מפתח, אני רוצה לשלם להם על חפצים שהם משאירים לי בדירה. כשאני בהוויות שבחרתי אני קודם כל בפוקוס על עצמי, על מה שמדויק לי. ואם צריך, אז לבקש עוד זמן כדי לבדוק מה נכון לי, ורק אז לבקש וליצור יחסים בשיחה. להודות לכולם. להיות ישרה עם הבחירות שלי וישרה כלפי אחרים. כשאני בהוויות שבחרתי אני גם מחייכת הרבה.


אני משקפת לה את הערך ואת ההוויות שהיא בחרה ואיך היא תביא אותם לידי ביטוי במציאות, ואז שואלת אותה מה עלול להסיט אותה מההוויות אשר בחרה. חשוב מאד לשים לב שהמתאמן לא יבחר הוויות "אסטרטגיות". לדוגמא: אם הוא בטוח יהיה לחוץ, אין סיבה לבחור "רגוע" כהוויה, כי זה לא יעבוד. עדיף – במקרה של "לחוץ" לבחור "ישר" או "אותנטי" ואפילו לתקשר את ההתרגשות והלחץ לצד השני במקרה האפשר. כמובן שהוויות כמו "תוקפן" או "מאשים" גם הן הוויות שעדיף לא לבחור. חשוב תמיד לעודד לשים את היחסים לפני התוצאות. באופן פרדוקסלי, כאשר שמים דגש על היחסים, התוצאות מגיעות מאליהן.



9. מה ימנע ממך להיות בהוויות שבחרת? 


ה"לא נעים". על כל נגזרותיו. מבעלת הבית, מחשבון הבנק, מהחיים החדשים בדירה. לא נעים מהזמן שלוקח להחליט, ולבחור, ולנהל את הדברים. מבוכה, בושה, אכזבה מעצמי או מאחרים. 


אני משקפת את הדברים שעלולים למנוע ממנה להישאר בהוויות שבחרה, וגם מסבה את תשומת לבה לכמות הציפיות שהיא מעמיסה על הדירה החדשה, גם בתחום אורח החיים וגם בתחום צמיחת העסק. אני לא שופטת, לא מבקרת, רק מעירה את תשומת ליבה למה ששמעתי בדבריה.


 


בשלב זה של ה-clearway כאשר מדובר בהכנה לשיחה או ראיון בדרך כלל עושים סימולציה לשיחה: אני לוקחת את תפקיד המראיין, למשל. במקרים בהם באמת קשה למתאמן להישאר בהוויות שבחר, אנחנו מתחלפים ואני משחקת את התפקיד שלו והוא משחק את איש השיחה או המראיין. ואני מנסה להדגים לו איך אני נשארת בהוויות שהוא בחר. או שאני מראה לו מדוע ההוויות שהוא בחר בעצם לא עובדות עבורו, וכדאי לבחור אחרות. ואז מתחלפים והוא מנסה שוב. במקרה כזה כמו נסיעה או מבחן או מעבר דירה אין מקום לסימולציה, אז אני עוברת לשאלה הבאה. 



10. איך בכל זאת תישארי בהוויות שבחרת? 


– אנהל שיחה עם בעלת הבית הנוכחית ועם הדיירת החדשה ואדבר איתן על הצורך שלי בשינוי ההסכם ביננו. 


– נשימה. אזכור לנשום, לבצע עצירות.


– אזכור את ערך האהבה שבחרתי.


– לבצע בחירות מתוך אהבה ולזכור את מה שנכון לי. לזכור שאני אוהבת את בעלת הבית שלי. הכי בוערת לי כרגע השיחה איתה. אני באמת מודה לה על השנתיים שהייתי פה בדירה בזכותה.


אני משקפת לה את הדרכים שבחרה להישאר בהוויות שבחרה ועוברת לשאלה הבאה.



11. מה יהיו תוצאות המעבר במציאות הפיסית?
(במילים אחרות: איך תמדדי את התוצאה?)


בהתחלה היא בחרה תוצאות הווייתיות: איטית, שקטה, מתבוננת, אוהבת, מתקשרת


שומרת על well being (אוכל, שינה, מדיטציה)


ואז היא עוברת לתוצאות מעשיות בהתנהגות שלה: 


– אתמוך בהחלטות, אבצע בחירות מדויקות


– אפרד מאנשים בצורה נקיה ואוהבת (בעלת הבית הנוכחית, הדיירת שתחליף אותה)


– אברך את את הדיירים שיוצאים מהדירה החדשה ואת בעלת הדירה החדשה


– אודה לכל בעלי המקצוע שאפגוש, למוכרים, לאנשים שילוו אותי במעבר. 


– אודה למתאמנים שלי שהסכימו לעצור פגישות לשבוע הזה וגם להעביר את הקליניקה למקום חדש


– אודה לחבר שלי אותו אני כל הזמן אוהבת, מחבקת, מוקירה, שמחה, צוחקת


– אפעל בקצב שמתאים לי, אשוחח, אדון, אכבד. אזמין את אמא. 


– אמא תהיה מבסוטה 


אני מדמיינת את עצמי בחמישי בערב, הכל עומד, נשכבת על המיטה החדשה עם החבר שלי, נהנית מהרגע.


אני משקפת לה את התוצאות האפשרויות שהיא רואה מתהליך מעבר הדירה, ואת העובדה שאמא מבסוטה  זו התוצאה היחידה שהיא הזכירה שאינה תלויה בה.


בדרך כלל בסעיף התוצאות האפשריות, מדובר בתוצאות שהמתאמן היה רוצה או תוצאות שהוא חושש מפניהן, או באמת תוצאות שונות שאפשריות, גם לטווח קצר וגם לטווח ארוך. במקרה הפעם רוב התוצאות כרוכות בעיקר ביכולת של עצמה לבטא במציאות את ההוויות אשר בחרה. 


 


כעת נותר לי רק לשאול עד כמה היא מרגישה שהיא מוכנה לשיחה. 




12. האם את מוכנה למעבר הדירה?


כן, לגמרי מוכנה. 




 13. כמה את מוכנה מ-1-10?


10


 


בדרך כלל אם אדם נותן מספר שקטן מ-10, שואלים אותו: 



  • מה חסר לך שתגיד/י 10?


לפעמים הוא אומר שהוא זקוק לעוד זמן או עוד הכנה או משהו אחר. לפעמים הוא מרגיש שהוא בעצם לא מוכן, וכל ה-clearway הזה שימש לו להבין שהוא אינו מוכן ועליו לדחות את השיחה, ראיון, נסיעה וכו.

או שה-clearway הבהיר לו כמה דברים שמייתרים את השיחה לחלוטין.


חשוב לציין ש-clearway היא שיחת האימון היחידה שבה המאמן גם אחראי על התוצאות, ואם המאמן חש שהמתאמן אינו מוכן לשיחה – עליו לומר זאת. במקרה כזה ניתן להמשיך לתרגל בסימולציות, תוך החלפת התפקידים ביניהם לפי הצורך, או לדחות את השיחה (אם אפשר) ולעשות clearway נוסף במועד מאוחר יותר. אם לא ניתן (או המתאמן לא רוצה) לדחות את השיחה, חשוב לציין שעדיף להגיע לשיחה לא לגמרי מוכן אבל בעקבות clearway מאשר בלעדיו. 




בסוף תמיד שואלים: 






14.   האם יש משהו שאת רוצה להוסיף לסיכום
השיחה?


אני רוצה להודות לך שהיית סבלנית כל כך, בייחוד בקטע של הדאגות. זה ממש היה clearway של דאגות, והתברר לי שכאשר חשבתי בתחילת השיחה שאני כבר הרבה יותר רגועה לקראת המעבר, בעצם טעיתי. ועכשיו אני לגמרי מוכנה להתמודד עם מה שמחכה לי מחר, מחרתיים ובכל השבוע הזה של המעבר. תודה רבה


 


אני מאד מאד מאד אוהבת לעשות clearway לאנשים. עשיתי כבר המון שיחות הכנה למאמנים לקראת מתאמנים חדשים, למתאמנים לקראת בחינות וראיונות עבודה, לשיחה עם הגרוש של מישהי ולפני נסיעה לירח דבש וגם לפגישות חשובות בעבודה או היום הראשון של עבודה במקום חדש. המורה שלי אומרת שהיא עוברת clearway כמעט לפני כל שיחה חשובה או אירוע משמעותי שהיא עומדת לעבור. מאמנת חברה שלי מהקבוצה עברה clearway לקראת חתונתה, וגם החתן עבר clearway – והם דיווחו שזה היה מדהים, שכל המעמד הרגיש אחרת בזכות זה.


מומלץ בחום 🙂



אימונים #28 – אני לא מספיק טובה

בשני האימונים האחרונים שלי אני מספרת על כמה קשיים שיש לי כמאמנת.

מתוסכלת מהקושי שלי לגרום למתאמנים להתחבר לתחושות הגוף  ולהעלות מתוך זה זיכרון. 

מתוסכלת מהקלות שבה אני נסחפת לסיפורים של המתאמנים, ולא תמיד מעזה לעצור אותם, להחזיר אותם לעצמם, לדבר על עצמם ולא על אחרים,

לשים לב לנשימה שלהם, לתחושות הגוף שלהם…..

למתאמנים קשה להיות בתוך התחושות שעולות, ובאופן טבעים "זזים" – לנושא אחר, לאדם אחר, ל"סיפורים לדוגמא"….במקרים מסוימים אנשים נבהלים מזה שהם כביכול התלוננו על מישהו אהוב וממהרים לספר לי כמה האדם נפלא וטוב לב וחכם ורגיש ובזה בעצם הם נמנעים מלשהות בתוך התחושה הקשה שעלתה. ברגע זה אני כבר לא יכולה לעבוד איתם עם הגוף, עם הנשימה. הצוהר שנפתח מייד נסגר. ואני מתוסכלת מזה שאני "לא מאמנת מספיק טובה" כדי לדעת להחזיר אותם בעדינות לסיטואציה, לעצמם, לתחושות ולרגשות. 

 

אני חושבת על עצמי מאמנת ומרגישה איזו דואליות. רוצה ולא רוצה. רוצה לאמן אבל לא מאמינה שאני מספיק טובה (האימונים האלה היו לפני המנטורינג האחרון בו אימנתי בהצלחה וזכיתי במשוב ממש טוב). רוצה לאמן אבל לא עושה הרבה כדי למצוא לעצמי מתאמנים חדשים. 

באימון הראשון מביניהם, התחושות שעלו בי הביאו אותי לזיכרון מהחצר בגן חובה. היו שם, בין היתר, ברזלים כאלה שהילדים היו עושים עליהם תרגילים בסיבובים שונים כמו הילדה בתמונה. 

השכנה שלי שפרה היתה איתי בגן, ובזיכרון עמדתי ליד המתקן וצפיתי בה עושה תרגילים – היפוכים וגלגולים קדימה ואחורה – שנראו לי יפים ואלגנטיים ואמיצים, בעיקר. בזיכרון חשתי באותה דואליות של רוצה לעשות כמוה אבל מפחדת. מפחדת ליפול ולהיפצע. מפחדת לפשל ושיצחקו עלי. רוצה – ויודעת שיש סיכוי שלא אצליח, אבל אם אצליח אהיה מאד מאד מרוצה מעצמי. עמדתי שם קפואה ומתלבטת – ואני לא זוכרת אם באותו יום או אחרי הרבה ימים של דואליות שכזאת – בסוף ניסיתי, והצלחתי. לא זוכרת אם הצלחתי בפעם הראשונה אבל לא זוכרת גם נפילות ופצעים ופאדיחות. הצלחתי והייתי מאד מרוצה מעצמי וזה היה ניצחון קטן ורק שלי כי לאף אחד לא היה באמת אכפת (חוץ ממני) אם אני עושה את זה או לא. 

כשהמאמן שאל אותי אם הכל היה אפשרי אז, בגיל 5, מה הילדה היתה יכולה לומר או לעשות – עלו לי כל מיני אפשרויות. 

לבקש משפרה שתלמד אותי איך היא עושה זאת.

לבקש מגננת שתלמד אותי או שתשמור עלי כדי שלא אפגע.

אבל המאמן הציע לי אפשרות שלא חשבתי עליה: ללכת משם. לא לעשות את התרגיל. 

וכשהוא הציע לי – וגם כל השבוע אחרי כן – האופציה הזאת התהפכה לי בבטן. כי היא לא עלתה בדעתי בכלל. 

וכשחשבתי על ההקשר – לאמן או לא לאמן – על האופציה לומר לעצמי שהאימון הזה הוא נהדר והוא מחולל פלאות עבורי ועבור אחרים אבל אני פשוט יכולה לבחור לא לאמן בעצמי – עלו לי תחושות קשות בגוף. והסתובבתי איתן כל השבוע. ובאתי אליו עם השאלה הזאת באימון הבא, כי מה הוא אומר בעצם? שאולי באמת עדיף שלא אאמן?

והוא חייך את החיוך הטוב והמיטיב שלו ואמר לי – מה פתאום? אבל רק אם תסכימי שיש אפשרות לא לאמן, תוכלי לבחור להישאר מאמנת. זו זכות לאמן, זו לא חובה. כל כך פשוט.

וחשבתי על זה שאמנם לא עשיתי צעדים מרחיקי לכת לגייס מתאמנים אבל מעולם לא דחיתי אפשרות לאמן כאשר זו נקרתה בפני. ושאלתי את עצמי האם עשיתי זאת כי חשבתי שאני חייבת או כי באמת רציתי. לא יודעת. כן יכולה לומר איזה מתאמנים שמחתי כשסיימו להתאמן ואיזה הצטערתי שהפסיקו. 

רוצה לאמן אבל יש חששות. מהציפיות של המתאמנים, למשל. אולי לא אספק את הסחורה. אולי לא אדע לתת את השירות המעולה שהמאמן שלי נותן לי. שוב – שאני לא מספיק טובה. מצד שני סאטיה עובדת, אני סומכת על השיטה. והוא אמר שגם ההווייה שלי עובדת. שזו לא רק השיטה. 

בעצם, אני חושבת, כמה זמן וכמה מתאמנים יעברו עד שארגיש שאני יודעת מה אני עושה? וברור שאין תשובה לכך. ואני חושבת על מיומנויות קודמות שלמדתי מאפס, ושתמיד היה לי מנגנון שסיפר לי שבעוד כמה זמן או כמה תרגולים – אדע, אשלוט, זה יבוא לי טבעי. 

איך ידעת, הוא שואל?

באמת שאלה טובה. בעצם זו מסקנה שהמשכתי להוכיח שוב ושוב בכל פעם שלמדתי משהו חדש. כבר היו לי הוכחות שכך זה פועל אצלי. מניסיון. 

לנגן, לדבר שפה חדשה, ללמוד קטע בעל פה בבית הספר או בגדנ"ע…ואז נזכרת בקורס מכי"ם בגדנ"ע בין כיתה ט' ל-י'. הנחיות לכיוון וירי. "צפה אל המטרה, עצום עין בלתי מכוונת…" וכו. אגב : את רמות ההקשבה בסאטיה ועשרת עקרונות סאטיה אני לאו דווקא זוכרת לגמרי בעל פה. 

כשרק ראיתי את רשימת ההנחיות אז בגדנ"ע לא הבנתי איך אוכל ללמוד את זה. אבל משהו בראש הזכיר לי, שבכל פעם שניצבתי בפני משימה כזאת בעבר, בסוף (לא יודעת להגדיר מה זה בסוף) הצלחתי. והמתכון היה: למידה, תרגול, זמן. הזמן לא ברור, אבל לפעמים היה יעד של זמן. כמו בקורס ההוא. כמו בבית הספר. לפעמים – כמו בלימוד האנגלית כשעברנו לגור בארה"ב – לא היה יעד של זמן. וזה לקח כמה שזה לקח. ובדרך כלל זה לקח פחות זמן ממה שחשבתי שזה ייקח. אבל בקורס מאמנים התרגול בכיתה הלחיץ אותי עוד יותר, ומעולם לא הרגשתי שעשיתי זאת טוב. 

והמאמן מחזיר אותי לקורס מכי"ם בגדנ"ע. לא היה קשר של ממש בין המשפטים בהנחיות לירי. אבל ידעתי שבסוף אהיה "אחרי זה". והוא משקף לי שיש אלמנט של סוף. אני אלמד משהו ובסוף אדע אותו. תוך זמן מסוים.

אז, הוא שואל, איזו מגבלה יצרת , איך סידרת את זה לעצמך? איזו מסקנה יצרת לגבי זה?

אני שותקת. נושמת. 

המסקנה העיקרית היא, אני חושבת, שיהיה רגע כזה של "אחרי". למדתי מספיק, תרגלתי מספיק, עבר מספיק זמן ואז אשלוט במיומנות שאני מנסה לרכוש. היתה ודאות. משהו שמרגיע את הבהלה. סיפור שסיפרתי כדי להרגיע את הפחד ולאפשר לי לקפוץ למשימה, להתחיל את התהליך.

מסקנה נוספת היא שלא משנה מה המשימה, אני אצליח. זה תלוי רק בלהסכים לנסות, לתרגל וזמן. והאמת היא שעכשיו אני חושבת שייתכן שזו מסקנה מגבילה, כי ייתכן שלא כל דבר שאנסה ואתרגל ויעבור זמן : אצליח. 

והוא אומר: אז יש כאן בהלה שאת מנסה להרגיע עם הניסיון שלך בהתנסויות קודמות. אבל במקרה של האימון זה לא עובד. כל תרגול שהיה לי בקורס רק הכניס אותי לעוד יותר בהלה. בגלל זה אני כל כך מפחדת לתרגל במנטורינג. כל הזמן יש לי תחושה של כישלון, חוסר מיומנות, אין לי מושג מה אני עושה וכו. 

ותוך כדי שאני מדברת עולות לי דמעות, מתחילה צרבת מטורפת – והוא שם לב, עוצר אותי, מבקש לשמוע מה קורה בגוף. מבקש שאשהה עם התחושות. שאשים לב לנשימה. הצרבת משתוללת, גורמת גם לשיהוקים קטנים. 

אז המנגנון הישן שלי לא משרת את עצמו הפעם, לא מרגיע את הפחד. והציפיה שהוא יעבוד עוד מזינה את הפחד. 

אז אם היית יכולה לעשות אחרת כילדה באותה סיטואציה, הוא שואל, מה היית עושה? אם היית יכולה לעשות הכל?

אז שוב, אני חושבת בקול רם, יש את האופציה של לא ללמוד בעל פה. לא ללמוד את המיומנות. לבחור לא להיכנס לתהליך הלמידה בכלל. 

אבל מעבר לכך שזה נדרש, אלה דברים שרציתי, דברים שאחרי שידעתי אותם מאד שמחתי.

נכון, הוא אומר, אבל זה מה שקיבע את המנגנון. 

נכון, אז הייתי יכולה להחליט שאני לא לומדת. 

ועכשיו פתאום בא לי רעיון, שאם הייתי חושבת שאני לא חייבת ללמוד את זה, אז זה היה מרגיע אותי ואז כן הייתי מסוגלת. מן הפוך על הפוך כזה.

הייתי גם יכולה להגיד שזה מאד מפחיד אותי. אם הכל היה אפשרי, הייתי אומרת את זה למפקדת בגדנ"ע או לחברות בקבוצה. ואני פונה למפקדת דימיונית ואומרת:

"זה ממש מבהיל אותי, אין שום סיכוי שאלמד את הגיבוב של המשפטים האלה בעל פה" אבל ישר עולה לי הקול הזה שאומר "בטח שתלמדי, תמיד את לומדת" זה יותר חזק ממני. 

ואני מוצאת שזו בעייה לדמיין מה הילדה היתה עושה שונה ממה שעשתה, כי אז – בגיל 15, המנגנון עבד כרגיל והתהליך הצליח. אני מנסה בכל זאת.

אני יכולה להציע לחברה שתלמד איתי, אבל נראה לי שגם ככה למדנו יחד, בחנו אחת את השנייה

אבל להגיד את זה למפקדת – שאני מפחדת להיכשל. לשאול אותה – מה יקרה אם אני לא אצליח?

אולי יעיפו אותי מהקורס. 

הוא מניח שזה לא נשאל כי לא היתה האופציה וגם כי לא היתה ברירה אלא להצליח.

נכון, אני אומרת. גם בבית הספר לא היה מצב שלא אצליח ללמוד קטע בעל פה. באמת מה קורה לתלמיד שלא מצליח? מעולם לא הבאתי את זה בחשבון. מה יהיה העונש? מה תהיינה ההשלכות? לעולם לא הייתי מעזה לשאול. 

ועכשיו הוא מבקש שאשאל את המפקדת -" מה יקרה אם לא אצליח? זה נראה לי נורא קשה. אין בעצם קשר בין המשפטים, משהו שיעזור לי לזכור. מה תעשי לי אם אני לא אצליח? " ואני נשמעת לעצמי כל כך לא אני. הוא שם לב שהנשימה שלי נעצרת, ואני לוקחת נשימה עמוקה. גם אז, האוויר עובר דרך הצרבת שלא מרפה. לוקחת עוד כמה נשימות. מפהקת. הגוף עובר משהו. שמתי לב שתמיד אני מפהקת כאשר משהו משתחרר. 

דמיינתי את עצמי לוקחת את הקיטבג ונוסעת הביתה. בגלל שלא הצלחתי ללמוד את ההנחיות. או יותר גרוע מזה – עולה לי רעיון חדש לגמרי – להישאר בקורס, ולהיות זאת שלא יודעת.

"בראבו", הוא אומר לי בשקט האופייני לו. "בראבו. ואני רואה שזה ממש בלתי נסבל לגוף שלך".

אני מפנה את תשומת לבי לגוף, לאי נוחות העצומה, לצרבת, לדמעות, לנשימה. לוגמת מכוס המים שתמיד מוכנה לידי, לוקחת מגבון. נאנחת. 

הוא ממתין בסבלנות שאטפל בגוף שלי, ואני מייד רואה את ההקשר: החשש לאמן, החשש שאני לא מספיק טובה. התחושה שאני זו שלא יודעת. וזה לא עוזר שאני מקבלת משובים טובים. כי בתחושה שלי אני לא מספיק טובה.

והוא אומר שיש לנו עוד 5 דקות, ושואל עם מה אני יוצאת מהשיחה.

ואני מבינה שזו התחושה שאני חיה בה כבר הרבה זמן. כן אני מאמנת, אני משתתפת במנטורינג, אני מדברת וכותבת על האימון, אני חיה אותו – אבל אני חיה בתחושה שאני לא מספיק טובה כמאמנת. זה כל הזמן היה לידי אבל עכשיו הבנתי את זה בבירור. וקשה לי עם זה. 

ואז אני מבינה שזה אפשרי לאמן וללמוד את זה תוך כדי. והוא אומר שאם אסתכל על "טובה" "לא טובה" או "מצליחה" ו"נכשלת" אז לעולם לא אפתור את זה. בעצם זה תרגול אינסופי. אין כאן נקודה של "אחרי", לא לומדת בשביל להשיג משהו. זה לימוד ותרגול מתמשך. 

"ולא יקרה כלום אם לא תדעי" הוא אומר. אם את שואלת "מה יקרה אם לא אצליח ללמוד את זה?" לא יקרה כלום. אף אחד לא יגיד לך ללכת, לא יגידו לך שאת לא מספיק טובה. האישור כבר לא צריך להגיע מבחוץ. רק מתוכך. 

ואני מרגישה שמשהו השתחרר בי בפנים – ובאמת באימון במנטורינג שבוע אחרי כן משהו היה יותר רגוע…בטוח…שלם

חג יפה כל כך

באמת אין חג שדומה לחנוכה – לדעתי.

יש לו את הכי הרבה שירים 

יש המון ימים שאפשר לחגוג ולא חייבים דווקא בערב מסוים או בכלל.

אין שבתון, ואפשר לעבוד או לנפוש – איך שרוצים (טוב – הורים לילדים חייבים סידור לילדים, אבל בגילאים של נכדיי עדיין יש קייטנה בצהרון).

לא יודעת, באמת באמת אוהבת את חנוכה

כשאנחנו לבד אנחנו לא מקפידים להדליק נרות, וחבל, אבל קפצנו אל בתי ביום שלישי אחרי הצהריים, שיחקנו עם נשמותק וחכמוד, אכלנו כולנו יחד ארוחת ערב כשחתני הגיע הביתה מהעבודה, והדלקנו יחד נרות ושרנו. זה היה ממש ממש כיף.

חייבת לציין שאף אחד משנינו לא טעם סופגניה השנה, מבחינתי זה הישג עצום!

הערב הם אצל המשפחה של חתני, אבל אנחנו מארחים חברים לארוחת ערב ואני שמחה שתהיה לנו כאן עוד הדלקת נרות. 

מבחינת הצינון הבריאות שלי השתפרה, יש שאריות אבל ההרגשה הכללית ממש בסדר, ואני רק צריכה להתחזק עוד קצת לפני שאחזור לספורט. את כל השאר בעצם לא הפסקתי לרגע – עבודות הבית, אימון וכו. לא שכבתי במיטה בשום שלב…

 

T החליט כנראה ללכת על הניתוח, וכרגע נותר להחליט מתי. נראה לנו שכדאי לגמור עם זה כמה שיותר מוקדם – ולהתפלל שזה יעזור. אולי כבר בינואר…

 

ביום ראשון הנכדים אצלי, בתי עובדת ואין להם צהרון.

T עסוק – יש לו תור לרופאה תעסוקתית, חלק מההתנהלות מול חברת הביטוח – סיפור ארוך – וגם קבע עם רואה החשבון….

אחרי זה קבענו גם להיפגש עם בן של בן דוד שלו שמגיע מאנגליה לכנס רופאים בארץ.

הוא הסנונית הראשונה של קרובי משפחה שמגיעים ארצה החודש. נראה לי שנפגוש את בן הדוד עם הנכדים איפשהו ובתי תצטרף כשתחזור מהעבודה…

 

אז המשך חנוכה שמח חיוך

גלאפגוס – סרטון תת מימי

המחלה שלי הגיעה כנראה לשיאה ועכשיו זה פחות או יותר עזב את הגרון (כמעט) ועלה לאף ולראש. למה זה תמיד לוקח כל כך הרבה זמן? כולה צינון, בלי חום…אבל לא עובר ודי משבית!

 

 

בינתיים T סיים לערוך את הסרטונים שהוא צילם מתחת למים בסיורי השנורקלינג בטיול הקסום שלנו בגלפאגוס – הסרטון קצת ארוך (כ-21 דקות) אבל למי שאוהב ויש סבלנות – תיהנו

 

גלאפגוס מתחת למים – נובמבר 2015

קיטורים קטנים ועדכונים קטנים

מקוררת. בעצם זה אפילו לא ממש צינון. משהו בין החזה לגרון, מכביד, דורש כחכוח לפעמים, שיעול קטן לפעמים. לפעמים עיטוש. לפעמים בלילה הגרון קצת כואב. משהו שהוא לא לפה ולא לשם. לא יכולה להגיד שאני חולה. אבל אני לא בריאה. בעיקר רוצה לרבוץ. אבל לא ממש עושה זאת.

בין לבין עוזרת ל-T במטבח, ממלאה ומרוקנת מדיח, שוטפת את הסירים הגדולים, את הכיריים…

מכבסת, מייבשת, מקפלת, מגהצת…

משקה עציצים, מאכילה את החתולים, מוציאה את הפח…

מארחת את המשפחה ביום ששי בערב.

אבל גם נחה הרבה.  מנסה להבריא, לצבור כוחות. כל הפעילות הזאת לא לוקחת ממני יותר מדי כוחות, באמת.

 

מעצבן אותי הפייסבוק. אני לא כל כך מהמפרסמים אלא מהעוקבים. עוקבת אחר חברי וחברותיי המאמנים, בני משפחה, בעיקר הצעירים. עוקבת אחר פעילות המועצה ביישוב שלי. אחר פוסטים של הבן שלי מהופעות שלו בחו"ל. אחר תמונות של תינוקות או בעלי חיים של המשפחה. מנסה לשמור כך על קשר. אבל…

מתישהו (לא ברור לי מתי) השתנה משהו בפייסבוק, וכאשר אני עושה Like למשהו זה כאילו שעשיתי share.

חברים שלי בפייסבוק מקבלים פוסט ב-feed שלהם כאילו שעשיתי לאייטם ההוא share ולא Like.

ראאבק, אם ארצה לעשות share אלחץ על share. מה נהיה? 

חיפשתי לזה פתרון ומצאתי המון קיטורים בפורומים של משתמשים אבל שום פתרון.

פניתי לפייסבוק והם כמובן לא עונים פרטנית לאף אחד, רק מבטיחים שקראו ויקחו לתשומת ליבם את מה שכותבים להם. 

בינתיים לא בא לי כבר לעשות Like לאף אחד. מה זה מעניין חברים שלי שעשיתי Like לתינוקת של בן דוד, או לישיבת מועצה? מי שזה מעניין אותו זה רק זה שפירסם את הפוסט ומקבל את המשוב שלי. אוף!

 

מצבו של T לא משתפר, וה-MRI שהוא עשה כשחזרנו מהגלאפגוס מראה שהגיד הבעייתי, זה שהאורתופד המנתח דיווח עליו מההתחלה שהוא לא הצליח לחבר עד הסוף – קרוע לגמרי. יש שם חיכוך של הגיד בעצם, מה שיוצר דלקת, מה שגורם לכאבים. אוף. וכמה נוגדי דלקת אפשר לקחת? במהלך הטיול הוא לקח xefo 8 כל יום – בימים הראשונים פעמיים ביום, ואחר כך פעם ביום. וזה מאד עזר. יופי. אבל חייבים להפסיק. זה עושה שמות בכבד ה xefo 8 הזה, וכל שאר הכדורים שכמותו. וברגע ש-T מפסיק לקחת את הכדורים, הכאב מייד חוזר. 

לאחר התייעצות עם מומחי הכתף האחרים במחלקה, בא האורתופד עם הצעה לניתוח בלון המוחדר בין עצם השכמה לעצם הזרוע. הוא דיווח על הצלחה ב-80% מהמקרים – לא מלבב – אבל T לא ממש רואה אופציה אחרת. לתקן את הגיד אי אפשר, הוא בעל איכות ירודה (נאכל לגמרי על ידי הסידן שישב שם כל השנים עד הניתוח האחרון). זריקות לעצב לניטרול הכאב בלבד ישפיעו רק זמנית ולא ימנעו את היווצרות הדלקת….אז כנראה שאין ברירה. נראה מתי הוא יחליט לעבור את זה. הפחד מעוד ניתוח והסבל שכרוך בכך הוא עצום, לאור ניסיון הניתוח האחרון. בקיצור – אוף!

 

"המצב" לא משתפר במדינה, ובכל הרמות אני מרוגזת ומתוסכלת. הטרור (משני הצדדים), השחיתות…כל פעם צץ עוד משהו. עוד מישהו. מה הולך כאן? 

 

באימון דווקא אני רווה נחת. המתאמן שלי מגיע בשמחה כל שבוע, ולמרות שלפעמים אני מתוסכלת מחוסר היכולת שלי לגרום לו לשהות בתחושות – זה מאד קשה להתרגל להקשיב לגוף, למי שלא מיומן בכך – אני בסך הכל מאד מרוצה ומה שחשוב יותר – הוא מרוצה.

אין לי עדיין מתאמנים נוספים ואני מרגישה שאני רוצה עוד…שאני מוכנה להתחיל לשווק את עצמי יותר. 

 

במנטורינג השבוע הסכמתי לאמן (זה הכי מלחיץ – לאמן כאשר חברי הקבוצה והמאמן מתבוננים בי, ולקבל אחרי זה משוב) ולמרות שהיתה לי המון ביקורת עצמית, בסך הכל זה היה שיפור עצום על הפעמים הקודמות שאימנתי שם. המאמן אמר שהוא שמח לראות איך ישבתי בכיסא בטוחה וקלילה והיה לי ברור לאן אני הולכת. ראו שידעתי לאן אני הולכת. שידרתי ביטחון ומקצועיות. שהוא מסתכל בהנאה על איפה הייתי לפני כן ולאן הגעתי עכשיו. ששיקפתי, שהמתנתי, שידעתי למה להתייחס, ידעתי מתי להיכנס לזיכרון. הבסיס והיסודות היו מצוינים. שגם כשהבנתי שעשיתי טעות זה לא הזיז אותי, נשמתי, טיפלתי בגוף שלי וחזרתי לעצמי. הייתי מוכנה להישאר. זה היה, הוא אמר, מהפך אדיר. שהדגמתי שאני אנושית וזה בסדר. וכל שיחת האימון נסבה על הצורך של המתאמנת בשלמות, ואני הדגמתי שזה בסדר לטעות. שזה היה נהדר. שהיא יכלה לעשות את העבודה, להתאמן. והוא אמר לי כל הכבוד. ששמתי לב שאני מחייכת (מנגנון מבוכה אצלי, שהרבה פעמים מפריע למתאמן, מה פתאום אני מחייכת לו באמצע בלי קשר) ונשמתי וטיפלתי בגוף וחזרתי לעצמי. עבדתי על זה בלי שהוא יצטרך להעיר לי. בקיצור הוא היה מלא שבחים ואני הייתי די נבוכה ומלאה ביקורת על עצמי ועל טעויות שעשיתי אבל גם באיזשהו מקום מאד שמחה על המשוב החיובי, שעודד אותי ועשה לי חשק להמשיך הלאה. 

ביקשתי מ-T שיעזור לי להקים אתר אינטרנט, לא ממש כדי לשווק את עצמי בשלב זה, אני עוד לא שם, אבל כדי שאם מישהו ימליץ עלי או ישמע עלי – שיוכלו לחפש אותי ברשת ולקרוא עלי ועל שיטת האימון שאני מציעה. 

 

זהו. חוזרת להתחלת הפוסט – אני לא בריאה וזה מבאס אותי. הולכת לרבוץ מול הטלוויזיה עם כוס תה…. 

אימונים #27 – שנאת הגוף

אני באימון ורוצה לדבר על היחס שלי לגוף שלי, למשקל, לשומן – ומרגישה שזה קטנוני ואידיוטי כמה שאני שונאת את איך שאני נראית, ושונאת את איך שאני מסתכלת על אחרות ומקנאה – ברזון, בפרופורציות, ברגליים הארוכות ובחזה הקטן (אירוני, אני יודעת)….

שונאת את הבכי שעולה כשאני מדברת על זה. למה אני לא יכולה להשלים עם איך שאני וזהו? 

למה זה מעסיק אותי כל כך? 

אני בריאה, אני מאושרת, אני אהובה, אני חכמה בלי עין הרע, יש לי כל מה שאפשר לרצות בחיים: אז מה אני מתעסקת עם זה בכלל? זה אידיוטי, מה זה השטויות האלה? 

 

והמאמן שומע שאני מתוסכלת מהמראה של הגוף שלי ובו בזמן מבקרת את עצמי על כך שזה בכלל מעסיק אותי. 

בשלב ראשון, הוא אומר, צריך לשחרר את הביקורת. ואז אפשר לתת לזה מקום, ואז אפשר להתבונן על זה. 

כי, הוא אומר לי, זה כמו חטא על פשע. לא מספיק שאני שונאת את איך שאני נראית, אני גם כועסת על עצמי שאני שונאת את איך שאני נראית. 

אז בעצם אני לא יכולה לטפל בזה שאני שונאת לפני שאני משחררת את הביקורת. 

למרות, הוא אומר – שאולי הם משולבים ביחד. ואני מסכימה איתו שהם די משולבים. 

למשל ילד, אומר שהוא שונא משהו ואז צועקים עליו איך הוא מדבר ככה. ואחרי כן הוא כבר הופך להיות זה שמבקר את עצמו או מאשים את עצמו על זה שהוא לא אוהב משהו. הביקורת היא מנגנון הגנה, לא להיות עם זה שאני שונא. 

ואני מנסה לחשוב על הילדה שפיתחה את התסביכים האלה, והוא מתקן אותי שבמקום לקרוא לזה תסביך אפשר לקרוא לזה שנאה עצמית. 

מי שאת מול הגוף שלך זה שונאת. הוא אומר.

נכון, אני חושבת בקול רם. דוחה. 

דוחה? הוא משקף. איך זה באנגלית? repulsive או rejecting? 

ואני מבינה שזה repulsive. הגוף שלי דוחה בעיני. מגעיל אותי. אין לי בראש זיכרון שמישהו אומר לי "איך את אומרת דבר כזה?" אבל הוא אומר – תיכף נראה את התחושות, ודרך התחושות נבין. אולי זה לא עולה כרגע בזיכרון, אולי מתישהו בהשתלשלות הדברים מישהו ביקר אותך על זה או על משהו אחר שאמרת שאת שונאת או שמגעיל אותך, או שאת בעצמך ראית מישהו אחר עושה את זה לעצמו, אולי אחד ההורים. זה משהו ילדי. 

ואני אומרת שהרבה זמן בכלל לא הייתי מודעת לאיך שאני נראית, וניסיתי להיזכר מתי התחיל הגועל הזה מהגוף שלי. נראה לי רק בסביבות גיל 12 התחלתי להיות מודעת חלקית.

והמאמן שואל מתי זה קורה. מתי עולה השנאה הזאת. 

היא עולה בהרבה מאד הזדמנויות. כשאני מתקלחת ומתנגבת ורואה את עצמי בראי, כשאני מתלבשת, כשאני מתיישבת והבטן יוצאת עוד יותר. כשאני הולכת בבריכה עם בגד ים והירכיים מתחככות. יש כל כך הרבה הזדמנויות ביממה שמזכירות לי את הצורה של הגוף.

והוא מבקש לבדוק מה קורה לי בגוף. 

עולה לי בכי, תחושה ילדית של "לא רוצה", "למה ככה". ומייד מתלבש על זה מנגנון של "אוף, את עוד פעם!" והוא מבקש שאבחר את אחת התחושות הפיזיות שדרכה נחקור את זה. 

אני מפנה את תשומת לבי לתחושות. הגרון מלא דמעות, מוצף. הנשימה נעצרת. פשוט נעצרת. 

והוא מבקש שאתמקד בתחושה הזאת בגרון ואראה איזה זיכרון ילדות זה מעלה לי. 

אני מתרכזת בתחושה. בחוץ אני שומעת ילדים משחקים בחצר בית הספר הסמוך. אני נושמת. מסכימה לשהות בתוך הדמעות שמציפות את הגרון. מחכה בסבלנות שזיכרון יעלה. 

 

ואז מקבלת תמונה. אני בחטיבה. בת 13. רואה הרבה ילדות שהולכות עם מכנסיים עם גיזרה נמוכה, בתחילת שנות השבעים קראו לזה hip huggers. המכנסיים ארוכים מאוד ומסמורטטים על הארץ כי דורכים עליהם כל הזמן.
     

הבנות נראו ממש טוב בזה ואני רציתי גם. ואמא שלי לוקחת אותי לחנות, ואני קונה כאלה, הבד פסיכודלי באטיק כזה סגנון סוף שנות הששים. 

אמא שלי מזועזעת מזה לגמרי, כי למעלה חסר בד ולמטה יש עודף. היא צוחקת על זה. אני מודדת – ואני רואה שהמכנסיים מגיעות עד לעצם האגן (אני כמובן לא במשקל שאני עכשיו). אין לי תמונות שלי מהילדות כי כל האלבומים של המשפחה נהרסו בפיצוץ צנרת אבל אני זוכרת שבסך הכל נראיתי טוב. לא בעיני עצמי, אבל אובייקטיבית אז כנראה עוד נראיתי טוב. אבל הבטן שלי כבר אז בלטה מעל למכנס. היא לא השתפלה, אבל היכן שהמכנס נגמר, היתה בליטה. לא כמו הבטן השטוחה של הבנות בבית הספר. ואני מתחילה לרחם על עצמי. זו בדיוק אותה תחושה. של הדמעות שעולות ומציפות את הגרון. עומדת מול המראה בחנות עם המכנסיים שאני מאד אוהבת, קניתי אותם, הלכתי איתם, על אפי ועל חמתי. אבל אני שונאת את זה שהבטן הזאת בולטת החוצה. למה אין לי בטן שטוחה? זה מה שאני אומרת לעצמי. 

והמאמן שואל אם אני אומרת את זה לאמא שלי. אני לא לגמרי זוכרת אם במעמד הזה אני אומרת את זה לאמא שלי, לא נראה לי שאמרתי לה, כי למעשה כבר שנתיים היא מנדנדת לי שאוכל פחות. אז לא אגיד לה את זה, כי אז היא תגיד "אמרתי לך לאכול פחות", "אמרתי לך לעשות ספורט", "אמרתי לך לצאת החוצה לשחק במקום לשבת לקרוא" כבר ברור לי בראש מה היחס של אמא שלי לעניין הזה.

והוא אומר: את פחדת מהביקורת, שתהפוך אותך להיות אשמה יותר ממה שאת כבר מרגישה.

אני אשמה, בוודאי. זה בגללי. כנראה. 

בגלל שאת אוכלת יותר מדי, הוא שואל? ואני לא יודעת אם אז לגמרי קישרתי בין האכילה לבטן אבל ידעתי שאמא שלי קושרת אחד בשני. 

והוא משקף: אז הילדה בחנות מסתכלת במראה ולא אומרת כלום לאמא שלה כי היא יודעת שאמא שלה תחזיר את זה אליה כמו שדיברנו הרבה פעמים שחששת שהמלים שלך ישמשו נגדך. "אמרתי לך, לא לקרוא ספרים, לצאת לשחק, לעשות ספורט, לאכול פחות….."

נכון. אני עונה. ו…היא לא תיתן לי לקנות את המכנסיים אם אגיד לה את זה. 

והמאמן מבקש שאשים לב לגרון. אני בודקת – אין שם דמעות כרגע אבל הוא שורף. והנשימה עדיין לא קיימת. ואני לוקחת נשימה עמוקה. ועוד אחת. 

ושוהה בתחושה. 

נזכרת איך הלכתי עם המכנסיים האלה בבית הספר, מנסה להחזיק את הבטן בפנים כשאני מסתובבת במסדרון. מרגישה שחסר לי אוויר. גם עכשיו אני מחזיקה את הבטן. מפחדת שמישהו יראה, יעיר לי, שיצחקו עלי. 

והוא מסכם: יש את הקנאה שאת מדברת עליה, שראית משהו שנראה טוב על מישהי אחרת ואת רוצה גם. ולא משנה איך זה נראה עלייך, את הולכת עם זה. ומחזיקה את עצמך, מנסה לכסות את הבטן. ומפחדת להגיד לאמא שלא תבקר אותך. שלא תאשים אותך.

נכון, אני אומרת. שלא תחזיר לי את זה.

וגם – הוא מוסיף – את ההרגשה הזאת שאת שונאת את הבטן. 

כן – אני עונה. מה זה? למה זה מגיע לי? למה יש ילדות שהבטן שלהן שטוחה? 

והוא שואל: איך את מסבירה את זה לעצמך? שיש בנות שהבטן שלהן שטוחה? ושלך לא? איך ילדה בת 13 מסבירה את זה? 

הן שוות יותר, אני אומרת. יש לי את זה עד היום. הן שוות יותר. יש להן יותר חן, יש להן יותר קלאסה. יש להן משהו מולד שלי חסר. זה כל כך לא קשור לאיך שההיגיון שלי עובד בדרך כלל. זה מן ישות נפרדת. 

אז מה זה אומר עלייך? הוא שואל. הן שוות יותר אז מה את? 

אני לא שווה. אני לא שווה. הגוף שלי לא שווה, הבטן שלי לא שווה. אז זו היתה רק הבטן. עם השנים הוספתי. עוד נדבכים: הרגליים לא מספיק ארוכות, הן שמנות מדי, הציצי גדול מדי. עם השנים הוספתי. אחר כך נהיה לי סנטר כפול…שכללתי את זה מאד. אז ראיתי רק את הבטן. אני מניחה שאז היתה רק הבטן. 

הוא שואל: איך החלטת לקנות את המכנסיים בכל זאת, למרות זאת? מה אמרת לעצמך?  

אני משתהה רגע, חוזרת לאמפי בת ה-13. אמרתי לעצמי שאם אני אלך עם המכנסיים האלה, אני אראה יותר טוב. אני אהיה כמוהם. שווה. זה מדהים…זה גם משהו שנמשך אחר כך שנים. לא היה לי מושג מה בעצם מתאים לי, מה גורם לי להראות טוב. הלכתי לפי מה שנראה טוב על מישהי אחרת. כדי להרגיש שווה. טובה כמו אחרות. מי שהולך עם המכנסיים האלה הוא שווה. 

מה, הוא שואל, אם תלכי עם המכנסיים האלה הבטן תרד?

לא, אפילו לא ירדתי לפרטים כאלה. משהו טוב יקרה אם אלך עם המכנסיים האלה. הם יגרמו לי להראות טוב. מכנסי פלא. שזה כמובן לא תאם את המציאות. זה לא הצליח אבל זה מה שאמרתי. ולא באמת הרגשתי טוב כשהלכתי איתם. החזקתי את הבטן כשהלכתי ליד אנשים, משכתי אותם למעלה כמה שיכולתי כשהתיישבתי כי אז הבטן יצאה עוד יותר. זה משהו שאני עד היום עושה. זה עשה לי בלגן בראש. כי בו זמנית שנאתי את מה שאני רואה וגם ניסיתי לעוות את מה שאני רואה כדי להרגיש יותר טוב.

הנה הדמעות שוב עולות. וגם הביקורת. אני מרגישה מטומטמת. בעיקר מטומטמת. ועוד משהו –  אם הייתי הולכת עם מכנסיים גבוהות יותר שאולי היו מטשטשות קצת את הבטן לא הייתי לבושה לפי האופנה ואז הייתי בכלל יוצאת דופן והיו מסתכלים עלי כמו….אוף מסובך.

לא היה מפלט, הוא אומר. לילדה לא היתה ברירה. לא יכולת לשתף את זה וגם היית צריכה לפתור את זה בעצמך. 

אם היית יכולה לדבר עם מישהו, עם מי היית מדברת? הוא שואל. 

אני נושמת עמוק. שוהה. 

ממש לא היה לי עם מי לדבר על זה. 

אם היית יכולה להגיד הכל, מה היית אומרת? ולמי? הוא שואל.

מישהו אמיתי, שהיה לי בחיים באותה תקופה? אולי עם דודה שלי, אשתו של דוד שלי. 

ואני מנסה. "יש לי בעייה, דודה. אני לא יודעת מה לעשות ואני לא יכולה לדבר על זה עם אמא כי היא רק תכעס עלי. אבל יש לי כזאת בטן ואני לא אוהבת אותה ואני לא נראית טוב בבגדים. ואמא רק תגיד לי להפסיק לאכול ולעשות ספורט. " לא, לא יודעת אפילו איך לדבר איתה. גם ממנה אני מרגישה ביקורת. גם איתה לא הייתי יכולה לדבר.

והוא ממשיך: אם היית יכולה לעמוד מול הביקורת גם מול אמא שלך, היא לא מגיבה כרגע, את יכולה להגיד הכל. הוא מבקש. ואני לא מסוגלת.

אז אם היית יכולה לעשות משהו, מה היית עושה, הוא מתעקש. 

אם הייתי יכולה לעשות משהו הייתי לוקחת סכין וחותכת את הבטן הזאת. מאד פשוט. מורידה אותה. 

איזה סכין, הוא מתעניין. לא נבהל בכלל. 

וישר אני חושבת על סכין שף של T, אבל אז הייתי בבית הורי בגיל 13. אז סכין מטבח כלשהו. 

פשוט מורידה את הבטן, מיישרת. 

שותקת. נושמת.

 

מה עוד היית עושה אם היית יכולה, את עומדת מול המראה שם בחנות? הוא ממשיך.

אני יכולה להגיד שהמכנסיים האלה לא בשבילי, לא מתאימות, נחפש משהו אחר. משהו שמתאים. בלי קשר ל"מה יגידו". 

 

כמובן יש את האופציה לסתום את הפה, להפחית באכילה, לעשות ספורט ולרדת במשקל ולהוריד את הבטן אבל מיליארדי פעמים החלטתי את זה בחיים ויותר לא הצלחתי מאשר הצלחתי, וגם אז זה לא החזיק יותר מדי זמן. היתה לי אז תאווה כזאת, גדלתי מאד מהר באותה תקופה והיתה לי תאווה לאוכל. אבל כן, אם הייתי יכולה הייתי מחליטה שמה שאני רואה אני לא אוהבת ולפעול בהתאם. לקחת פיקוד. 

 

מה זה עושה לך בגוף עכשיו? הוא שואל.

יש תנועה של לחץ, של חרדה ממה שאמרתי כרגע. נאנחת. זה גם חלק מהביקורת. של "אם הייתי תופסת את עצמי בידיים אז כשזה רק התחיל, אז זה לא היה מתפתח לאן שזה התפתח".

 

יכול להיות, הוא מציע, שהילדה היתה אומרת "אמא, אני יודעת שאני אוכלת הרבה ולא עושה ספורט וכל זה, אבל כרגע אני נורא רוצה את המכנסיים האלה, והבטן מפריעה. אל תגידי לי לעשות ספורט או להפסיק לאכול. אני אוהבת לאכול. אבל איך אני עכשיו מתמודדת עם המכנסיים האלה? "

אני שותקת. נושמת. אתה אומר את זה כאילו זה משהו שהייתי יכולה להגיד, אני אומרת לו.

אני אומר שזו אפשרות. הוא עונה. 

אני מכחכחת בגרוני. זאת לא היתה אפשרות. אבל כן, נכון. 

ברור שלא, הוא עונה. 

לא היה מצב שלא אקבל על זה תשובות שהיו פוגעות בי עוד יותר. בעצם, ברגע שאמרתי "כן, אני רוצה את המכנסיים האלה" אמרתי את כל זה. בלי להגיד. ובלי לבקש ממנה עזרה לפתור את הבעייה. תכל'ס היא לא היתה יכולה לפתור את הבעייה בלי שאעשה את כל מה שהיא מבקשת.

 

ייתכן, הוא מציע, שאם היא היתה אומרת שזה בסדר, שזה לא נורא כל כך – אז זה היה משתנה. 

יכול להיות, אני אומרת. והוא מסביר – זה סוג של המבוגר המיטיב. "אני יודעת שזה מה שאת רוצה, והבטן מפריעה לך…." והוא פונה אלי: אם היית עכשיו המבוגרת המיטיבה, איך היית מיטיבה עם הילדה? שעומדת מול הראי ושונאת את מה שהיא רואה. 

הייתי אומרת לה: "אז יש לך קצת בטן, את כל כך יפה שזה באמת לא משנה. ואם זה מה שאת רוצה…את נראית טוב…" אני מגמגמת, לא מסוגלת להגיד את זה אפילו. צוחקת, זה קשה. נאנחת. 

 

והוא ממשיך: תראי איך את נותנת מקום להרגשה של הילדה באותו רגע. היא בקונפליקט, מצד אחד המכנסיים זה מה שייתן לה את תחושת הערך העצמי ומצד שני זה מבליט לה את הבטן והיא שונאת את זה. מה היה הכי מרגיע את הילדה? למה היתה זקוקה באותו רגע?

ואני חושבת שמצד אחד היא לא היתה רוצה שישקרו לה. 

יפה, הוא עונה. היא רוצה שיגידו לה את האמת. מצויין. אז מה היה מרגיע אותה?

ואני מנסה: "אני רואה שאת מאד מאד רוצה את המכנסיים האלה כי את רוצה להיות כמו הבנות בבית הספר, להיראות כמוהן. אגב אני חושבת שאת הרבה יותר יפה ומוכשרת מהבנות האלה בבית הספר. אבל כן, יש להן בטן שטוחה. וזה נכון." שותקת. נושמת. "ויכול להיות שזה פשוט המבנה שלהן, וזה בחיים לא יהיה המבנה שלך. ואני יודעת שאת רוצה להיראות בדיוק כמוהן, אני מבינה את זה, אולי יום אחד תביני שזה לא מה שחשוב, כי את את ואת הכי שווה בעולם. לא משנה מה את לובשת. אבל אני  מבינה שזה מה שאת רוצה כרגע. ואם תרצי אני יכולה לנסות לעזור לך, אבל רק אם תרצי, זה ממש לא חובה. זה בסדר גם אם לא". 

 

הדמעות עולות שוב. 

והוא ממשיך: מה לדעתך ירגיע את הילדה שמתסכלת על עצמה ואומרת "אני שונאת את הבטן שלי"? איך את יכולה לתת לזה תוקף או מקום?

אני מנסה: "אני רואה שאת שונאת את הבטן שלך. אני מבינה שאת שונאת את הבטן שלך, אני מבינה שאת מסתכלת על הבטן השטוחה של הבנות בבית הספר ורואה שזה לא אותו דבר ולא מבינה. וחושבת שאצלן זה יותר יפה. וזה מאד מעציב אותי שאת שונאת את הבטן שלך, כי אני אוהבת את כולך כמו שאת. "

כן? הוא שואל. את יכולה להגיד את זה? שאת אוהבת אותך כמו שאת? את יכולה לאהוב את הילדה כמו שהיא, עם הבטן? 

 

נאנחת. זה קשה, אבל כן. אם אני מתעלה על עצמי. צוחקת. בשלב הזה, כמו שהיא באמת נראית, בטח. היא מאד חמודה. גם הבטן הקטנה. 

 

אפשר, הוא אומר, גם להגיד לה שזה בסדר לשנוא. זה בסדר שאת שונאת. מותר לך. גם אני שונאת לפעמים דברים. 

וואלה, אני מופתעת. להגיד לה שזה בסדר שהיא שונאת את הבטן?

כן, הוא מסביר. זה מוריד את האשמה על זה שהיא שונאת. זה מוריד את הביקורת על זה שזה לא בסדר שהיא שונאת. או שבטח שהיא שונאת, כי היא היתה צריכה לעשות x, y, z. זה מוריד את הביקורת.

כן, אני מקשה, אבל זה בעייתי. כי אם אני אומרת לה "זה בסדר שאת שונאת, כי זה ראוי לשנאה"…

לא, זה לא מה שאת אומרת, הוא עונה. זה בסדר לשנוא כי זה חלק מהרגשות שלנו. מותר לשנוא. רק כששונאים אפשר לאהוב משהו.

והילדה שבתוכי מייד שואלת: "למה זה בסדר לשנוא? זה נכון שזה מגעיל?" זאת המסקנה שאני חוששת להגיע אליה. אם זה בסדר שאני שונאת כנראה גם את שונאת, כנראה שזה באמת דבר נורא. 

 

זה לאו דווקא ששונאים משהו נורא, הוא אומר. זה טבעי, רגע אחד אפשר לשנוא, רגע אחר אפשר לאהוב, ואם לא נותנים מקום לבטא את השנאה אז לא יכולים גם לאהוב. זה אומר שאני מבינה את הרגש הזה, הוא מסביר. הרגש הזה שנקרא שנאה והוא לגיטימי. מותר להרגיש אותו. אני גם מרגישה אותו הרבה פעמים, ודווקא כשאני נותנת לעצמי להרגיש אותו, פתאום הוא עובר לי. דווקא כשאני אומרת את זה, ונותנת לזה להיות, אני יכולה לחזור לאהבה. כי רק מי שאוהב יכול להגיד שהוא שונא. מי שיש בו אהבה מכיר גם את השנאה. מכיר את הצד השני. יש בך אהבה, הוא אומר. 

 

יש בי הרבה אהבה, אני עונה. אז זה בסדר שאני שונאת את הגוף שלי? 

כן, הוא עונה. זה כמו שזה בסדר לפחד, להיות עצובה, לכעוס. לשמוח. מותר לך לשנוא. עד עכשיו לא היה מותר לך לשנוא: ואת ממשיכה לשנוא. אז את לא יודעת מה יקרה אם יהיה מקום לשנאה, אם יהיה מותר לשנוא. 

הוא נותן דוגמא מהילד שלו. שאומר לו "אני שונא אותך" והוא עונה לו שזה בסדר, הוא מבין למה, וזה בסדר. ואחרי 5 דקות כבר יש אהבה. זה לא להאמין, הוא אומר, כמה מהר זה עובר, כשנותנים לזה מקום. כשלא מתרגשים מזה, לא עושים מזה עניין, ולא אומרים: מה אתה שונא, ולא ככה מדברים אל אבא…ואז הוא נרגע ואחרי 5 דקות הוא כאילו כבר לא זוכר את זה. הוא לא סוחב את זה. לא הגדלתי את זה, והוא לא צובר את זה. וגם לא התעלמתי מזה. עניתי שאני מבין. נתתי לזה תוקף. אשררתי את זה. זה בסדר שיש בו גם שנאה. כי הוא לא אוהב משהו שקרה עכשיו. הוא בעצם רוצה מרחק, הוא רוצה להתרחק. הוא צריך להירגע. 

 

והזמן נגמר. ואני נשארת עם השנאה. אני מחבקת את השנאה שלי את הגוף שלי, מתמסרת אליה, ונראה מה יקרה בהמשך…..