אצל המאמן אני מביעה שוב תסכול מהעבודה של המתאמן שלי בתרומה.
מענין שאת רוצה להישאר מתוסכלת הוא אומר, מתוך הפילוסופיה הסאטית, שיש לי את מה שאני רוצה, ואני רוצה את מה שיש לי.
כלומר – הטענה היא שאם משהו מופיע במרחב שלי, כנראה שאני רוצה אותו, גם אם אני חושבת שאני רוצה משהו אחר. שווה להתבונן על זה, אני מבקשת.
מה את אומרת לעצמך?
שאני לא עושה את זה מפסיק טוב. שאני מפספסת משהו. מצד אחד אני רואה שאני מקשיבה, ומשקפת, שואלת, מתבייתת על מושג ושואלת מה זה….
זאת הבעייה שלי, נראה לי: לא משנה מה אני עושה שקשור לאימון הסאטי, האונטולוגי – אם אני לא מצליחה להעלות זיכרון ולעבוד עליו אני מרגישה שלא עשיתי את העבודה.
מה הבעייה בזה? מה זה עושה לך שאת לא מצליחה להעלות זיכרון?
אני נכשלת שם. אני חווה כישלון. אני לא עושה משהו מספיק טוב, אני לא מאפשרת, לפעמים התחלתי לחשוב שאני לחוצה מדי על זה ואז אני משחררת ואז מלקה את עצמי אחרי. כלומר בין אם אני לחוצה תוך כדי האימון שיעלה למתאמן זיכרון ובין אם אני משחררת ונותנת למהלך האימון לעבור בלי להילחץ מזה ואז כועסת על עצמי שעבר עוד אימון בלי תחושה – זיכרון – פירוק והבנייה….החוויה שלי היא זהה. כישלון.
מבחינתי זה איזשהו קריטריון…אני לא עושה את זה מספיק טוב. זה יוצר הגבלה שאני לא יודעת איך לשחרר.
באימונים שכן עולה זיכרון מה את אומרת לעצמך?
באימונים שכן עולה זיכרון ומצליחים לעבוד איתו …אז אין בעייה. אני שוחה. אני עפה. מרגישה טוב עם עצמי. "אה, הפעם זה היה כמו שצריך".
אז מה זה עפה על עצמך? מה את אומרת? הצלחתי? גם זו אחיזה רגשית. אלה היחסים שלך עם הצלחה וכישלון ביחס למתאמן.
נכון, "הצלחתי" "לא הצלחתי". אני טובה או לא טובה.
במקום לגלות ולהכיר אותו, במקום ההתפתחות שלך, את עסוקה באם הצלחת או לא הצלחת.
נכון, כי אני תפוסה על זה ש…..אוקיי זה לא חייב להיות בכל מפגש אבל אם יש רצף של שיחות שלא עלה זיכרון, לא הצלחתי לעזור לו לשהות בתחושה ולא עלה זיכרון ולא פירקנו זיכרון אז בזבזתי לו את הזמן. בזבזתי לו את המפגש, את האימון.
אם לא פורק זיכרון בזבזת לו את הזמן.
אם זה תהליך אימון שבדרך כלל קורה ולפעמים לא קורה אז אין לי בעייה. אם זה ברצף, מפגש אחרי מפגש זה לא קורה…..אתה צודק, אני אחוזה בזה. אני רק מקווה שאני לא פחות קשובה בגלל זה. יש שיחות שאני מתחילה להיות לחוצה תוך כדי כשלא מגיעים לזה. זה כבר פחות קורה, אבל בעת כתיבת הדו"ח לעצמי אני כועסת: אוף, שוב זה לא קרה.
אז על מה את מדברת בעצם, כי היו שני דברים: פספוס או כשלון?
מה ההבדל ביניהם מבחינתי? שאלה טובה. יכול להיות שמבחינת תחושה אין הבדל. יכול להיות שזאת אחת הבעיות
אולי "פספסתי" זה ה-doing והכשלון זו המסקנה. "פספסתי" אז אני לא טובה.
נכון, "פספסתי" זה מה שאני אומרת על מה שקורה, וכישלון זו המסקנה
זו המסקנה שבעצם מסדרת את זה? אם "פספסתי" אז נכשלתי. אם נכשלתי אז אני לא טובה. זה ההמשך
יש את הפחד לפעם הבאה לפספס. ואני חושבת שבמפגשים האחרונים כבר לא נכנסתי לחדר האימון עם הפחד לפספס, נכנסתי יותר נקייה….אני זורמת עם מה שיש, שמה לב לדברים שקורים, אבל אז שוב יש רגע אחרי שהוא הולך ואני יושבת עם עצמי – ששוב עולה בי תחושת הפספוס. זה לא אוחז בי תוך כדי, גם זה משהו אני מניחה, אבל זה עדיין קיים אחרי. הרי באימון סאטי – זיכרון זה חלק מהעניין. בטרנספורמציה שאני עצמי עוברת, שחרור פיסי זה חלק נכבד מהעניין. זה הקסם של סאטיה. השחרור מהגוף. עם זה אני לא יכולה להתווכח. לא יכולה להגיד לעצמי: את מספיק טובה כי את מקשיבה. זה לא עובד לי. אני מאד מתוסכלת.
אז זה תסכול ה"נכשלתי ! אני לא טובה"?
כן זה תסכול, שעוד פעם פספסתי, שלא משנה כמה אני מתכווננת לזה, מתאמנת על זה, לא משנה כמה אני רוצה את זה, יש דברים שאני פשוט לא מצליחה. אני לא מצליחה. ברגע שאני לא מצליחה, נכשלתי.
לא משנה כמה את מתאמנת על זה, כמה את מתכווננת לזה וכמה את רוצה את זה: זה לא יוצא. את נכשלת. זאת אומרת יש פה תפיסה שלא משנה מה אני אעשה, אכשל.
זה כבר בלשון עתיד.
אז לא משנה מה אני עושה אני נכשלת.
וזה לא רק עושה. לא רק doing, זה גם being, להכין הוויות לקראת כל פגישה, אימונים פה על זה…יש תחושה של אי הצלחה. כישלון.
זה לא סתם שאני מפספסת תוך כדי השיחה ולא מצליחה לגרום לזה לקרות. התחושה היא שיש משהו שלא למדתי, לא הבנתי, לא הפנמתי כמו שצריך ובגלל זה אני לא מצליחה לגרום לזה לקרות. זה מזכיר את ה"ללמוד בעל פה" מאחד מהאימונים הקודמים. יש משהו שאני מפספסת – זאת המילה שעולה לי. לא מצליחה לראות.
אז בואי נראה מה זה "מפספסת" , מה קורה בגוף?
יש סוג של בכי ברקע, מאחורה, לא עולה ל-front? זה התסכול, כועסת על עצמי, מרחמת על עצמי. מטומטמת, מה את מפספסת פה? קצת מכביד על הנשימה. יש עצב. אפילו לא כועסת, אני עצובה מזה. יש פה משהו שאני לא מצליחה. לפעמים יש איזה קול שאומר לי "אם זה לא בא לך טבעי, אז….זה אמור לבוא לך טבעי, את לא צריכה להתאמץ כל כך"
בואי נראה מה קורה בגוף. מה את חשה?
עולות לי דמעות, האף נסתם. הדמעות לא עוברות דרך הגרון לפנים ולעינים, עוברות מאחורה, מתגנבות מאחורי העורף….יש לי שני שטנים, יושבים לי אחד על כל כתף, אחד אומר "את לא טובה בזה, תוותרי" והשני אומר "מה פתאום, את אוהבת את זה, את בנויה לזה, תפסיקי לדבר שטויות"
בואי תעצרי רגע. שימי לב לנשימות, תתמקדי על איזושהי תחושה.
הדמעות האלה שעולות לי מאחור ומציפות לי עכשיו את העיניים ואת האף. זה הכי חזק .
בואי תראי איזה זיכרון עולה לך שקשור לפספוס.
עוברות שתי דקות מלאות ושום זיכרון לא עולה. תשומת לבי נודדת, אני שומעת את הקולות הבאים מבחוץ.
תחזרי לתחושה
עוד דקה וחצי עוברת ולא עולה לי כלום. כל הזמן הזה המאמן שלי יושב ונושם וממתין בסבלנות. גם אני נושמת.
עוד דקה וחצי עוברת והתחושה שהתמקדתי בה מתחילה להתפוגג. קשה לי להישאר בתחושה. הוא לא מתבלבל מזה.
תראי מה המילה "פספוס" מזכירה לך. "מפספסת". "פספוס"
משהו שיכול היה להיות ולא קרה מכל מיני סיבות. משהו שיכולתי לעשות, שיכול היה לקרות. פתאום חשבתי על זה שזה קשור למילה "אילו" או "אילולא", אבא שלי אלוף בזה ואמא שלי יורדת עליו בגלל זה כל הזמן. "אם זה לא היה קורה ככה אז" או "אם זה היה קורה ככה אז". דברים לא רלוונטיים כי הם כבר קרו או לא קרו. אני כנראה מאד מאד מכירה את זה מאבא. Unfulfilled conditional נדמה לי שקוראים לזה באנגלית. להתבאס ממשהו שקרה או שלא קרה. הפספוס מתקשר אצלי עם "אילו" או "אילולא".
עולה לך משהו?
לא משהו ספציפי. זה בולט בנוכחותו, זה יוצא דופן בחיי כי אני כבר לא חייה ככה. אין לי דברים בחיי היום שאני יושבת ושוברת את הראש "למה עשיתי ככה, למה לא עשיתי אחרת?". והנה פה בהקשר של איך אני מאמנת זה כן עולה. זה יוצא דופן אבל זה משהו שגדלתי איתו.
תספרי לי עוד על ה"אילו" הזה שגדלת איתו.
זה כל הזמן להתעצבן או להצטער על דברים שכבר קרו או שלא קרו ולא ניתנים לשינוי. זו אובססיה, להאחז באובססיה על "למה עשית ככה ולא אחרת" או…לא מוצאת דוגמאות כרגע. מצד אחד יש המון ומצד שני לא נתפסת על אחת מהן. אבל מה שכן אני יכולה להגיד שבגלל שזה כל הזמן היה נוכח : אילו היית עושה אחרת, אילולא היית עושה ככה….אז יש נוכחות מאד חזקה של להיערך לזה מראש. להיזהר שלא להגיע לתחושה של הפספוס. להיזהר שלא להגיע לשלב הצעקות של למה לא עשית או למה עשית, יש דריכות.
כלומר פיתחת דריכות כילדה כדי לא להגיע למצב הזה שאבא אומר אילו היית עושה ככה או ככה זה לא היה קורה
פיתחתי דריכות כלפי התגובות האלה של אבא גם כשזה לא הופנה אלי. גם אם הוא עשה משהו או לא עשה משהו שעכשיו הוא אוכל את עצמו על זה, צועק על עצמו, מקלל, מרביץ לעצמו בראש וצועק על כל העולם.
הוא הרביץ לעצמו בראש?
עד היום הוא מרביץ לעצמו בראש. יש לו תנועה כזאת של "אידיוט" שכועס על עצמו ומרביץ לעצמו בראש.
זוכרת את זה כילדה?
כן, במשך כל הילדות ועד היום. זה לא השתנה. גם כשזה לא היה קשור בכלל אלי זה היה מפחיד, לא נעים לראות.
מה היה מפחיד בזה?
הוא צועק, מקלל, מרביץ לעצמו בראש ומחפש את מי להאשים. מישהו תמיד היה חייב להיות אשם.
מכות בראש? כילדה מה הבנת?
שקרה משהו נורא. בתור ילדה הייתי בטוחה שקרה משהו נורא. בתור מתבגרת הבנתי מההקשר שזה לאו דווקא היה נורא אבל עדיף לא להיות בסביבה כשזה קורה לו, ואם זה קורה לו בגלל משהו שאני עשיתי אז בכלל……זה גם היה בלתי צפוי תמיד. אי אפשר היה לדעת ממה ומתי הוא יתפוצץ פתאום. אני פתאום רואה משהו שלא קישרתי עד עכשיו. זה היה מתחיל מאד בעדינות. לא זוכרת דוגמא מהילדות אבל יש לי דוגמא קטנה שקרתה לאחרונה, בשנים האחרונות. נדמה לי שהדוגמא הזאת כבר עלתה לי כאן כמה פעמים. הורי התארחו אצלי בבית, והוא ניגש אלי בחיוך – שאני תופסת כחיוך מעושה על גבול המתחנף – ואומר שבכביסה שעשיתי להם נעלם לו זוג גרביים. הוא אומר בנועם, טיפה בבדיחות אפילו "גנבת לי את הגרביים". זה תמיד מתחיל ככה. עניתי לו שממש לא, שום זוג גרביים לא נעלם מהכביסה, ואז הטונים מתחילים לעלות והוא מתחיל לרטון לעצמו : "אוף, לא הייתי צריך לתת את הגרביים שלי לכביסה, הייתי צריך לכבס אותם ביד" וזה מתפתח לצעקות "אידיוט" על עצמו ומרביץ לעצמו בראש או שמתפוצץ על מישהו אחר.
אוקיי…
היום כשאני חווה את זה התגובה שונה מאשר בילדות. מתישהו לאורך הדרך פיתחתי אינסטינקט או מנגנון הגנה ואני כאילו מקטינה אותו. צוחקת על זה, עליו. מרחמת עליו. לא מצליחה להרגיש כלפיו חמלה.
שממה את מתגוננת?
מהפחד ממנו, מהפחד שלי מהכעס וההתפרצויות שלו. כל המעמד הזה מפחיד.
אז כאילו הגוף שלי מרגיע אותי, מספר לי שזה לא מסוכן כלפי, שהוא לא יכול לפגוע בי, שזה שלו.
המנגנון שפיתחת כלפי זה הוא להפוך אותו לקטן ומסכן?
כן, קטן ושבוי בתוך האובססיות שלו. ברור שאף אחד לא רצה לגנוב לו את הגרביים, ברור לי שימצא אותם בסוף (אכן מצא!), ברור לי שמה שמתרחש אצלו בראש זו לא המציאות, אבל התגובה הראשונית היא עדיין פחד שיפגע בי, שיכעס עלי, אז פיתחתי משהו שירגיע אותי.
שימי לב לנשימה, הוא מזכיר לי.
ובאמת אני משתנקת…הנשימה די נעלמה….אני נושמת, נרגעת, וממשיכה לדבר.
וזה מדברים קטנים. משהו לא עובד בטלוויזיה. תמיד היה מתקיף את סבתא שלי: מה נגעת? מה עשית? כנראה כל בני הבית פיתחו מנגנון לצחוק על זה בדיעבד, אבל תוך כדי קורה משהו אחר.
תוך כדי התפרצות הזעם שלו, אמא שלי צורחת עליו וזה דבר מפחיד אותי בפני עצמו. שומעים ממש שנאה בקול שלה, ואני יודעת שהוא לא שונאת אותו. היא מקללת אותו, זה הטון…ממש שנאה. ההווייה היא של שנאה. ואריאציות שונות של "תפסיק עם השטויות שלך". זה קרה במשך כל הילדות שלי וזה קורה גם היום. אחר כך, כשהיא מספרת על זה בדיעבד היא מלגלגלת…"אבא שלך עם ה-unfullfilled conditional האהוב עליו".
עכשיו אני מבינה שגם מהתגובה של אמא בזמן אמיתי אני פוחדת. אני אחוזת אימה גם מהתקף הזעם של אבא וגם מההתקפה שלה עליו.
את זה חווית כילדה.
כן, פחד גדול מה יקרה, מה יעשה לעצמו או לי. והתגובה של אמא – תמיד מאד אלימה מילולית. גם היא מקללת אותו. בכלל אמא כשהיא לא מחייכת זה נראה שהיא כועסת. וואו – כל זה מהמילה "פספוס"……וואו. וכמו שזה היה מתלקח זה היה נרגע אצלם. ואצלי לא. אני לוקחת דברים כאלה כבד. אני לא יכולה לצעוק ולכעוס ואז להרגע ולהרגיש שהכל בסדר. נשארתי תמיד עם הפחד.
אז מה את חושבת שנוצר בך שקשור למה שקורה לך היום אחרי אימון? משהו שהחלטת שם …
עכשיו אני רואה שלפספס זה משהו מפחיד ומסוכן. זה חסר כל פרופורציה למה שקורה באמת. לעשות את הדברים לא כמו שהיה צריך לעשות – זה מסוכן. לכעוס על זה – גם זה מסוכן. לכעוס על הכעס – גם זה מסוכן.
בפועל אני הופכת להיות אבא שלי כלפי, והופכת להיות אמא שלי כלפיו, ושניהם כלפי. אני גם הילדה הקטנה וגם כל אחד מהמבוגרים שמתמודדים עם זה……
עכשיו אני מבינה כמה זה גדול הדבר הזה. כאילו על שטויות. נאנחת.
כנראה זה לא משהו שמשתחרר כל כך מהר…
תראי עם הזמן מה השתחרר כאן, מה שקורה – קורה. אז תתרגמי לי רגע את הקשר הלכה למעשה למציאות שקורית בסוף אימון
בסוף אימון כשאני יושבת וכותבת לי מה שהיה – אני רואה הערות שכתבתי תוך כדי השיחה ואומרת לעצמי – "הנה פה הייתי צריכה לעצור אותו, להפנות אותו לגוף, לא לתת לו לזוז לנושא אחר…" זה הפספוס. ואז עולה לי עצב גדול.
ואז מתחילה לך המנעות מהעצב. מתחילה ההלקאה העצמית, גם של אבא שלך וגם של אמא שלך. איזו דפוקה, פישלתי, פספסתי, ואז הביקורת – כאילו של אמא – תפסיקי זה סתם שטויות…
הלוואי שזה היה "זה סתם שטויות". עכשיו שאני חושבת על זה, אמא מעולם לא אמרה "מה אתה כועס כל כך בגלל כתם קטן על הבגד? אפשר להוריד" היא בכלל לא התייחסה לעניין. היא פשוט צרחה עליו וקיללה אותו על עצם ההתפרצות שלו.
היא פשוט היתה מגיבה לתגובה. וגם את את מקללת את עצמך?
אני לא מקללת את עצמי, לא. רק כועסת. אמא לא יודעת להרגיע אותו, היא מלבה את הכעס שלו והכעס שלו מלבה את הכעס שלה.
אז איך היית מרגיעה אותו, אז כילדה, לו היית יכולה?
הייתי אולי אומרת לו "על מה אתה בעצם מתרגז כרגע? על הכתם? תסתכל על הכתם. מה אפשר לעשות עם הכתם הזה?" הקטע הוא שהכעס שלו זה לא רק על התוצאה, על הכתם, אלא על איזה אידיוט הוא או מישהו אחר היה, איזה כישלון, איזה טמטום שהוא עשה ככה וגרם לזה לקרות. הפעולה שגרמה לזה להיות.
כלומר אין בכלל שיחה על לתקן את זה, מה שזה לא יהיה.
לא, אין בכלל שיחה על לתקן את זה. גם כי אצלי בבית היתה סבתא מופלאה שהסירה כל כתם ותפרה כל קרע, לא היתה בכלל בעייה של לתקן. ההתעסקות היתה עם ה"למה". למה עשיתי או עשית משהו שגרם לזה להיות?
אז באלגוריה אלי: זה גם סוג של "למה לא עצרתי את המתאמן? למה נתתי לו להמשיך לדבר? למה לא התעקשתי בעדינות?"
התכחשות למציאות. זה מה שקרה. למה זה קרה.
ה"למה" הזה לא רלוונטי. אז אם לחזור לאבא – לשניהם בעצם.
אם היית יכולה להגיד לו הכל? אל תנסי להרגיע אותו. אולי גם את היית צועקת עליו. או אומרת לו על מה אתה מתעצבן?
ואני מנסה… "אבא – זה לא מובן על מה אתה מתעצבן. ואת אמא, במקום להרגיע אותו את צועקת עליו," זה מה שאני רוצה להגיד. "וכל זה מפחיד אותי מאד, זה כרגע משתק אותי וזה גם גורם לי לחשוב 20 פעם לפני שאני עושה משהו, כדי לא להגיע למצב כזה. אני כל כך זהירה, עד שאני עושה משהו או אומרת משהו…" ואני מרגישה שחרור עצום.
זה היה טוב עכשיו? מרגישה בגוף? מרגיש לי שזה יושב על כל הגישה שלך לאימון, הפחד לטעות, לפספס משהו ואז לחטוף – צעקות, וצעקות על הצעקות. טוב, יש לך שתי דקות להתארגן. לאסוף את עצמך…..
ואת זה עשית בלי שהצלחתי להעלות זיכרון מתוך התחושה….אתה מדגים איך אפשר גם ככה…
עלית עלי, הוא אומר בחיוך.
אני מקנאה…..יותר נכון, אתה מעורר בי השראה. תודה רבה.
אולי תוכלי להגיע ל"זה בסדר לפספס". זה אמיתי. זה יכול לקרות.
תכל'ס ככה אני כלפי אחרים – הכל בסדר. מותר לטעות, מותר לפספס. כך אני מול בעלי, מול הילדים, מול העובדים שהיו לי…
אבל לא כלפי עצמך. כלפי עצמך יש סטנדרט אחר לגמרי…. יש לך נחישות להיות מצוינת אבל לא צריך לשלם מחיר כזה.
אני צוחקת. נרגעת. משהו בפירוש השתחרר. וזה גם בא לידי ביטוי בפעם הבאה שאימנתי אותו 
כמו שכבר אמרתי : לא הרגשתי לבד 
