ארכיון חודשי: ינואר 2016

ניצחון קטן ומתוק

לפני שנתיים המחשב הנייד שלי התחיל לעשות בעיות. עלה לאט, עבד לאט, נתקע מדי פעם…. זוכרת שזה היה במקביל לבעיות שהיו גם בישרא ולא תמיד ידעתי ממה זה נובע. בצר לי חיפשתי כל מיני תוכנות ותוכניות לאבחון ותיקון או ניקוי המחשב ומערכת ההפעלה, ובין היתר מצאתי איזו תוכנה של חברת iobit בשםAdvanced SystemCare 7 PRO. קיבלתי עליה המלצות חמות, רכשתי אותה והתקנתי אותה… ללא תוצאות עד כמה שיכולתי לראות. בדיעבד התברר שהדיסק של המחשב עמד למות והוא זה שגרם לתקלות. החלפתי דיסק ושכחתי מכל העניין. 


בלי ששמתי לב קיבלתי אז עוד שניים או שלושה מיילים לגבי עוד מוצרים מבית iobit שהם העניקו לי אז בחינם וכלל לא הורדתי ולא התקנתי. המיילים בג'ימייל משורשרים ולא שמתי אליהם לב בכלל.. במייל שכן קראתי היה כתוב 1 year subscription דהיינו מנוי לשנה. את זה הבנתי כלשונו. לשנה. אחת.


עברו שנתיים מאז, ובינתיים גם קבלתי מתנת יום הולדת מוקדמת מ-T, מחשב נייד חדש, שבן דודי הביא איתו כשביקר אצלנו בחודש שעבר. 


ואז הגיע מייל על חידוש אוטומטי של המנוי השנתי (התברר שהוא היה רב שנתי והתברר שהיה מסומן להם באיזה checkbox סמוי ה"חידוש האוטומטי" הזה) בסך פי 4 ממה ששילמתי במקור על המוצר ההוא, אותו התקנתי אז ובו השתמשתי פעם אחת ולא עוד. תכל'ס כבר ב-2014 לא השתמשתי בו על המחשב ההוא כי הלך לי הדיסק והתקנתי הכל מחדש ואת המוצר הזה כלל לא טרחתי להתקין. 


זה קומם אותי. מוצר שלא עזר לי, שלא התקנתי שוב, שלא ביקשתי (עד כמה שידוע לי) לחדש את המנוי עליו באופן אוטומטי וגם….עוד 3 מוצרים שהם דחפו לי "בחינם" שעכשיו הם גובים עליהם! 


כתבתי לחברה (מי שמנהל את הנושא עבור iobit זו חברת avangate), הסברתי את המצב וביקשתי שיפסיקו לי את המנוי ויחזירו לי את מה שגבו השנה. החיוב התבצע דרך paypal אז פניתי אליהם גם דרך paypal.


לאחר יום או יומיים קיבלתי מהם מייל בחזרה שהם רואים שפתחתי גם פניה ב-Paypal, ושכל עוד יש פניה פתוחה ב-paypal הם לא יכולים לטפל בבקשה שלי. מה ????????????


עניתי בנימוס אך בתקיפות שאינני מבינה ובבקשה שיבהירו: האם באמת כל עוד לא אסגור את הפנייה דרך paypal אין לי סיכוי לקבל החזר? ומי מבטיח לי שאקבל את ההחזר אם אכן אסגור את הפנייה ב-paypal?


בזמן שהמתנתי לתשובה קיבלתי הודעה בחשבון ה-paypal שלי שהספק דחה את בקשתי. ככה? 


עשיתי הסלמה ב-paypal. הסברתי להם שוב בדיוק את המצב כפי שתיארתי כאן למעלה. paypal פנו לספק והודיעו לו שבינתיים הם מחזירים לי את הכסף אלא אם הוא יסביר להם בדיוק מדוע דחה את הבקשה. 


avangate הבינו שאין להם ברירה כאן, ופנו אלי ישירות בניסיון נואש אחרון – ולגמרי לא מובן: האם אסכים לא לבקש החזר אם הם יאריכו בשנה את המנוי שלי? מה? לא קלטתם שאין לי בכלל את המוצר שלכם מותקן (שלא לדבר על שלושת המוצרים הנוספים שמעולם לא הורדתי ולא התקנתי ואשר בחוצפתכם גביתם גם עליהם)? שאין לי בו צורך? 


חזרתי בסבלנות ובנימוס על דברי והם נאלצו להסכים וכספי הוחזר לחשבון ה-Paypal שלי (ומשם אמור להגיע כזיכוי לכרטיס האשראי שלי במהלך החודש הקרוב). סוף טוב הכל טוב. באמת כל הכבוד ל-Paypal על השירות וההתנהלות, לא יודעת אם avangate היו מתרצים לולא עזרתם.


הכסף חזר, והסתובבתי בתחושה של ניצחון קטן ומתוק.


מתנה נהדרת ליום הולדתי שחל …..היום פרח


כן כן היום אני חוגגת יום הולדת – אז היום אמנם התחיל בסידורים ושיגרה (קופת חולים ופיסיותרפיה ל-T, קניה שבועית בסופר) אבל אחרי כן נסענו לקנות לי נעלי ספורט חדשים (תיקון על הקנייה המעצבנת אז עם הנכדים) – ועל הדרך גם ל-T (מבצע של "השני בחצי מחיר"), צהריים במסעדת זוזוברה בכפר סבא (היה ממש מוצלח, יותר טעים מרוב המסעדות האסייתיות שאכלנו בהן בשנים האחרונות) וסייסטה נהדרת אחריה….אני כל הזמן מקבלת מסרונים וטלפונים ממשפחה וחברים – בכמויות – וזה ממש מחמם את לבי. אתמול הבנות במנטורינג חגגו לי, מחר נחגוג כאן עם בתי, בעלה והנכדים, מחרתיים עם חברינו א' ו-א', בשלישי עם ע' וכ' ואולי גם עם אחי וגיסתי… וכן הלאה….יהיה כנראה שבוע של חגיגות.


באמת קמתי הבוקר עם תחושה עמוקה של הכרת תודה על חיי ועל כל מה שיש לי. חיוך

לא ברומו של עולם

אז לא כל פוסט שלי מדבר על אימון או תובנות או פילוסופיה…..ואני נזכרת בחיוך איך התחלתי בכלל את הבלוג הזה, בתור יומן מסוג כלשהו, לתעד לעצמי את הדרך שאני עושה לקראת עזיבת העבודה. אני עדיין מרגישה שבזה עוסק הבלוג הזה – לתעד לעצמי את חיי, את הדברים הקטנים והפשוטים והטריוויאליים שבעצם לא מעניינים אף אחד….וטוב לי עם זה.

וכל קורא וכל מגיב – זו הפתעה נעימה מחדש מבחינתי. לא מובן מאליו. תודה שאתם פה. סתם בא לי להגיד פתאום.

חורף ממש – גם קר וגם גשם – ובתי אמרה היום שהיא מעדיפה ככה, ללא "שמש שקרנית". אם כבר חורף אז עד הסוף. 

את זה היא אמרה כשהיתה בדרך מהעבודה לגן של נשמותק, כי התקשרו אליה שעלה לו החום. כבר אתמול היתה לה הרגשה שהוא על סף מחלה, ובדקה איתי אם אני אוכל לשמור עליו היום. כיון שהבוקר שלי היה פנוי עד ארבע (ואז שיננית ואימון) הסכמתי, אבל בבוקר היא דיווחה שהוא קם בסדר גמור והלך לגן. אז בצהריים, כשהגננת ראתה שהוא מסרב לאכול עוגה לקינוח היא כבר הבינה שהוא לא מרגיש טוב. בכלל, אצל נשמותק אוכל הוא סממן מובהק. אם הוא לא אוכל אז משהו לא תקין. ואז הם בדקו וגילו שעלה לו החום. 

מחר לא אוכל לשמור עליו, ייתכן שבתי וחתני יעשו ביניהם משמרות, חצאי יום, כדי שבכל זאת יוכלו קצת ללכת לעבוד. 

אז בבוקר שהתפנה לנו החלטנו לצאת לכמה סידורים. כן, T עדיין מחלים מהניתוח אבל מצבו טוב לעין ערוך ממה שניתן לשער שבוע אחרי ניתוח, ולמרות מזג האוויר הסוער היו כמה דברים שרצינו לעשות – והספקנו. כן, בסך הכל היה יום מאד פורה.

עכשיו אנחנו כבר אחרי מקלחת, נאכל ארוחת ערב, נתפנק ליד האח המבוערת…..ערב חורף נעים ונהדר חיוך

 

על השתקפויות וקארמה

אני כותבת בעקבות שניים מהפוסטים המרתקים שבהם כותבת קורדליה, בין היתר, על תחושותיה לגבי המצב כאן בארץ וכן על הניסיון להבין את הפרופיל הפסיכולוגי של ימנים מול שמאלנים. מהתגובות ראיתי שכל אחד מאיתנו לקח את הדברים לכיוון שלו, אבל בגדול יש כאן באמת המון סימני שאלה. בא לי להסתכל על זה מזווית נוספת.


אני יודעת שיש הרבה שמאמינים שהמציאות הלא פשוטה,שאותה אנחנו חיים כאן בארץ היא קארמה, איזו הבשלה של משהו שנזרע על ידינו מתישהו בעבר, ואגב שאנחנו כנראה ממשיכים לזרוע.


אחרים מתעקשים שמה שנוכח במציאות שלנו הוא תמיד השתקפות של מה שקורה בתוכנו.


כך או אחרת, מגיע האדם הבודד לשאלה הבלתי נמנעת: אם אעשה הכל נכון, אם אזרע טוב לב ואהבה בחיי -> האם אסייע במשהו לשנות את המצב "שם בחוץ", במדינה שלנו, בעולם?


ואם אשקוד על ההתפתחות שלי, אחקור את התגובות שלי, אטפל בחלקים השונים בתוכי שהם כנראה גזעניים או זורעים פחד או שונאים….האם זה יזיז במשהו למה שקורה מסביב? 


אין לי כמובן תשובות אבל יש לי כמה הרהורים בנושא. ראשית אני מאמינה שיש עניין של מאסה קריטית. כלומר – אם מספיק אנשים יהיו עסוקים בלזרוע טוב ולעזור להיטיב עם עצמם ועם הזולת, זה יעבוד כמו אדוות במים…ישפיע על מעגלים קטנים ואז גדלים והולכים עד שבסופו של דבר יהיו מספיק אנשים שמה שחשוב להם זה השלום והשיויון והחופש והכיבוד ההדדי של כל בני האדם. 


בנוסף אני מאמינה שאם אני לא מתייאשת מראש מהמצב, אלא ממשיכה באמת לנקות את עצמי מכל הדפוסים המגבילים, המרחיקים, המשתקים, הכועסים, הנעלבים, המאשימים….משהו בתוכי יעבור טרנספורמציה ואפסיק לראות אנשים רעים, גזעניים, שונאים ואתחיל לראות אותם ככואבים, כסובלים, ואז תוכל להיות התמרה כלשהי…


ועוד דבר מאד חשוב – וזה גם קשור למה שכתבה קורדליה: האם אני מבינה שאני והשכן שלי (שחיים באותו עולם, באותה מדינה, באותו בניין אפילו) רואים את העולם בצורה שונה לגמרי זה מזה – ואני מבינה שאני לא יכולה לרצות לכפות עליו את הראייה שלי כפי שלא הייתי רוצה שהוא יכפה עלי את הראייה שלו…? הרי גם לו וגם לי יש היגיון או סיבה כלשהי שגרמה לנו לראות את הדברים בדרך כלשהי. מי אמר שאני צודק והוא לא? מי אני שארצה "לכבוש" את דעתו ורצונו? נראה לי שהדרך היא להשפיע על איך שאני רואה את הדברים, לנקות מתוכי את הקונפליקטים הקיימים, לא לכבוש אחרים לחשוב כמוני. 

אימונים #31 – מסוכן לפספס

אצל המאמן אני מביעה שוב תסכול מהעבודה של המתאמן שלי בתרומה.

מענין שאת רוצה להישאר מתוסכלת הוא אומר, מתוך הפילוסופיה הסאטית, שיש לי את מה שאני רוצה, ואני רוצה את מה שיש לי.

כלומר – הטענה היא שאם משהו מופיע במרחב שלי, כנראה שאני רוצה אותו, גם אם אני חושבת שאני רוצה משהו אחר. שווה להתבונן על זה, אני מבקשת.

מה את אומרת לעצמך?

שאני לא עושה את זה מפסיק טוב. שאני מפספסת משהו. מצד אחד אני רואה שאני מקשיבה, ומשקפת, שואלת, מתבייתת על מושג ושואלת מה זה….

זאת הבעייה שלי, נראה לי: לא משנה מה אני עושה שקשור לאימון הסאטי, האונטולוגי – אם אני לא מצליחה להעלות זיכרון ולעבוד עליו אני מרגישה שלא עשיתי את העבודה. 

מה הבעייה בזה? מה זה עושה לך שאת לא מצליחה להעלות זיכרון? 

אני נכשלת שם. אני חווה כישלון. אני לא עושה משהו מספיק טוב, אני לא מאפשרת, לפעמים התחלתי לחשוב שאני לחוצה מדי על זה ואז אני משחררת ואז מלקה את עצמי אחרי. כלומר בין אם אני לחוצה תוך כדי האימון שיעלה למתאמן זיכרון ובין אם אני משחררת ונותנת למהלך האימון לעבור בלי להילחץ מזה ואז כועסת על עצמי שעבר עוד אימון בלי תחושה – זיכרון – פירוק והבנייה….החוויה שלי היא זהה. כישלון. 

מבחינתי זה איזשהו קריטריון…אני לא עושה את זה מספיק טוב. זה יוצר הגבלה שאני לא יודעת איך לשחרר. 

באימונים שכן עולה זיכרון מה את אומרת לעצמך? 

באימונים שכן עולה זיכרון ומצליחים לעבוד איתו …אז אין בעייה. אני שוחה. אני עפה. מרגישה טוב עם עצמי. "אה, הפעם זה היה כמו שצריך". 

אז מה זה עפה על עצמך? מה את אומרת? הצלחתי? גם זו אחיזה רגשית. אלה היחסים שלך עם הצלחה וכישלון ביחס למתאמן.

נכון, "הצלחתי" "לא הצלחתי". אני טובה או לא טובה.

במקום לגלות ולהכיר אותו, במקום ההתפתחות שלך, את עסוקה באם הצלחת או לא הצלחת.

נכון, כי אני תפוסה על זה ש…..אוקיי זה לא חייב להיות בכל מפגש אבל אם יש רצף של שיחות שלא עלה זיכרון, לא הצלחתי לעזור לו לשהות בתחושה ולא עלה זיכרון ולא פירקנו זיכרון אז בזבזתי לו את הזמן. בזבזתי לו את המפגש, את האימון. 

אם לא פורק זיכרון בזבזת לו את הזמן.

אם זה תהליך אימון שבדרך כלל קורה ולפעמים לא קורה אז אין לי בעייה. אם זה ברצף, מפגש אחרי מפגש זה לא קורה…..אתה צודק, אני אחוזה בזה. אני רק מקווה שאני לא פחות קשובה בגלל זה. יש שיחות שאני מתחילה להיות לחוצה תוך כדי כשלא מגיעים לזה. זה כבר פחות קורה, אבל בעת כתיבת הדו"ח לעצמי אני כועסת: אוף, שוב זה לא קרה. 

אז על מה את מדברת בעצם, כי היו שני דברים: פספוס או כשלון?

מה ההבדל ביניהם מבחינתי? שאלה טובה. יכול להיות שמבחינת תחושה אין הבדל. יכול להיות שזאת אחת הבעיות

אולי "פספסתי" זה ה-doing והכשלון זו המסקנה. "פספסתי" אז אני לא טובה. 

נכון, "פספסתי" זה מה שאני אומרת על מה שקורה, וכישלון זו המסקנה

זו המסקנה שבעצם מסדרת את זה? אם "פספסתי" אז נכשלתי. אם נכשלתי אז אני לא טובה. זה ההמשך

יש את הפחד לפעם הבאה לפספס. ואני חושבת שבמפגשים האחרונים כבר לא נכנסתי לחדר האימון עם הפחד לפספס, נכנסתי יותר נקייה….אני זורמת עם מה שיש, שמה לב לדברים שקורים, אבל אז שוב יש רגע אחרי שהוא הולך ואני יושבת עם עצמי – ששוב עולה בי תחושת הפספוס. זה לא אוחז בי תוך כדי, גם זה משהו אני מניחה, אבל זה עדיין קיים אחרי. הרי באימון סאטי – זיכרון זה חלק מהעניין. בטרנספורמציה שאני עצמי עוברת, שחרור פיסי זה חלק נכבד מהעניין. זה הקסם של סאטיה. השחרור מהגוף. עם זה אני לא יכולה להתווכח. לא יכולה להגיד לעצמי: את מספיק טובה כי את מקשיבה. זה לא עובד לי. אני מאד מתוסכלת. 

אז זה תסכול ה"נכשלתי ! אני לא טובה"? 

כן זה תסכול, שעוד פעם פספסתי, שלא משנה כמה אני מתכווננת לזה, מתאמנת על זה, לא משנה כמה אני רוצה את זה,  יש דברים שאני פשוט לא מצליחה. אני לא מצליחה. ברגע שאני לא מצליחה, נכשלתי. 

לא משנה כמה את מתאמנת על זה, כמה את מתכווננת לזה וכמה את רוצה את זה: זה לא יוצא.  את נכשלת. זאת אומרת יש פה תפיסה שלא משנה מה אני אעשה, אכשל. 

זה כבר בלשון עתיד.  

אז לא משנה מה אני עושה אני נכשלת. 

וזה לא רק עושה. לא רק doing, זה גם being, להכין הוויות לקראת כל פגישה, אימונים פה על זה…יש תחושה של אי הצלחה. כישלון. 

זה לא סתם שאני מפספסת תוך כדי השיחה ולא מצליחה לגרום לזה לקרות. התחושה היא שיש משהו שלא למדתי, לא הבנתי, לא הפנמתי כמו שצריך ובגלל זה אני לא מצליחה לגרום לזה לקרות. זה מזכיר את ה"ללמוד בעל פה" מאחד מהאימונים הקודמים. יש משהו שאני מפספסת – זאת המילה שעולה לי. לא מצליחה לראות.   

אז בואי נראה מה זה "מפספסת" , מה קורה בגוף? 

יש סוג של בכי ברקע, מאחורה, לא עולה ל-front? זה התסכול, כועסת על עצמי, מרחמת על עצמי. מטומטמת, מה את מפספסת פה? קצת מכביד על הנשימה. יש עצב. אפילו לא כועסת, אני עצובה מזה. יש פה משהו שאני לא מצליחה. לפעמים יש איזה קול שאומר לי "אם זה לא בא לך טבעי, אז….זה אמור לבוא לך טבעי, את לא צריכה להתאמץ כל כך"  

בואי נראה מה קורה בגוף. מה את חשה? 

עולות לי דמעות, האף נסתם. הדמעות לא עוברות דרך הגרון לפנים ולעינים, עוברות מאחורה, מתגנבות מאחורי העורף….יש לי שני שטנים, יושבים לי אחד על כל כתף, אחד אומר "את לא טובה בזה, תוותרי" והשני אומר "מה פתאום, את אוהבת את זה, את בנויה לזה, תפסיקי לדבר שטויות" 

בואי תעצרי רגע. שימי לב לנשימות, תתמקדי על איזושהי תחושה.

הדמעות האלה שעולות לי מאחור ומציפות לי עכשיו את העיניים ואת האף. זה הכי חזק . 

בואי תראי איזה זיכרון עולה לך שקשור לפספוס. 

עוברות שתי דקות מלאות ושום זיכרון לא עולה. תשומת לבי נודדת, אני שומעת את הקולות הבאים מבחוץ.

תחזרי לתחושה

עוד דקה וחצי עוברת ולא עולה לי כלום. כל הזמן הזה המאמן שלי יושב ונושם וממתין בסבלנות. גם אני נושמת.

עוד דקה וחצי עוברת והתחושה שהתמקדתי בה מתחילה להתפוגג. קשה לי להישאר בתחושה. הוא לא מתבלבל מזה.

תראי מה המילה "פספוס" מזכירה לך. "מפספסת". "פספוס"

משהו שיכול היה להיות ולא קרה מכל מיני סיבות. משהו שיכולתי לעשות, שיכול היה לקרות. פתאום חשבתי על זה שזה קשור למילה "אילו" או "אילולא", אבא שלי אלוף בזה ואמא שלי יורדת עליו בגלל זה כל הזמן. "אם זה לא היה קורה ככה אז" או "אם זה היה קורה ככה אז". דברים לא רלוונטיים כי הם כבר קרו או לא קרו. אני כנראה מאד מאד מכירה את זה מאבא. Unfulfilled conditional נדמה לי שקוראים לזה באנגלית. להתבאס ממשהו שקרה או שלא קרה. הפספוס מתקשר אצלי עם "אילו" או "אילולא". 

עולה לך משהו?

לא משהו ספציפי. זה בולט בנוכחותו, זה יוצא דופן בחיי כי אני כבר לא חייה ככה. אין לי דברים בחיי היום שאני יושבת ושוברת את הראש "למה עשיתי ככה, למה לא עשיתי אחרת?". והנה פה בהקשר של איך אני מאמנת זה כן עולה. זה יוצא דופן אבל זה משהו שגדלתי איתו.

תספרי לי עוד על ה"אילו" הזה שגדלת איתו.

זה כל הזמן להתעצבן או להצטער על דברים שכבר קרו או שלא קרו ולא ניתנים לשינוי. זו אובססיה, להאחז באובססיה על "למה עשית ככה ולא אחרת" או…לא מוצאת דוגמאות כרגע. מצד אחד יש המון ומצד שני לא נתפסת על אחת מהן. אבל מה שכן אני יכולה להגיד שבגלל שזה כל הזמן היה נוכח : אילו היית עושה אחרת, אילולא היית עושה ככה….אז יש נוכחות מאד חזקה של להיערך לזה מראש. להיזהר שלא להגיע לתחושה של הפספוס. להיזהר שלא להגיע לשלב הצעקות של למה לא עשית או למה עשית, יש דריכות. 

כלומר פיתחת דריכות כילדה כדי לא להגיע למצב הזה שאבא אומר אילו היית עושה ככה או ככה זה לא היה קורה

פיתחתי דריכות כלפי התגובות האלה של אבא גם כשזה לא הופנה אלי. גם אם הוא עשה משהו או לא עשה משהו שעכשיו הוא אוכל את עצמו על זה, צועק על עצמו, מקלל, מרביץ לעצמו בראש וצועק על כל העולם.

הוא הרביץ לעצמו בראש?

עד היום הוא מרביץ לעצמו בראש. יש לו תנועה כזאת של "אידיוט" שכועס על עצמו ומרביץ לעצמו בראש.

זוכרת את זה כילדה?

כן, במשך כל הילדות ועד היום. זה לא השתנה. גם כשזה לא היה קשור בכלל אלי זה היה מפחיד, לא נעים לראות. 

מה היה מפחיד בזה?

הוא צועק, מקלל, מרביץ לעצמו בראש ומחפש את מי להאשים. מישהו תמיד היה חייב להיות אשם. 

מכות בראש? כילדה מה הבנת? 

שקרה משהו נורא. בתור ילדה הייתי בטוחה שקרה משהו נורא. בתור מתבגרת הבנתי מההקשר שזה לאו דווקא היה נורא אבל עדיף לא להיות בסביבה כשזה קורה לו, ואם זה קורה לו בגלל משהו שאני עשיתי אז בכלל……זה גם היה בלתי צפוי תמיד. אי אפשר היה לדעת ממה ומתי הוא יתפוצץ פתאום. אני פתאום רואה משהו שלא קישרתי עד עכשיו. זה היה מתחיל מאד בעדינות. לא זוכרת דוגמא מהילדות אבל יש לי דוגמא קטנה שקרתה לאחרונה, בשנים האחרונות. נדמה לי שהדוגמא הזאת כבר עלתה לי כאן כמה פעמים. הורי התארחו אצלי בבית, והוא ניגש אלי בחיוך – שאני תופסת כחיוך מעושה על גבול המתחנף – ואומר שבכביסה שעשיתי להם נעלם לו זוג גרביים. הוא אומר בנועם, טיפה בבדיחות אפילו "גנבת לי את הגרביים". זה תמיד מתחיל ככה. עניתי לו שממש לא, שום זוג גרביים לא נעלם מהכביסה, ואז הטונים מתחילים לעלות והוא מתחיל לרטון לעצמו : "אוף, לא הייתי צריך לתת את הגרביים שלי לכביסה, הייתי צריך לכבס אותם ביד" וזה מתפתח לצעקות "אידיוט" על עצמו ומרביץ לעצמו בראש או שמתפוצץ על מישהו אחר.

אוקיי… 

היום כשאני חווה את זה התגובה שונה מאשר בילדות. מתישהו לאורך הדרך פיתחתי אינסטינקט או מנגנון הגנה ואני כאילו מקטינה אותו. צוחקת על זה, עליו. מרחמת עליו. לא מצליחה להרגיש כלפיו חמלה.

שממה את מתגוננת? 

מהפחד ממנו, מהפחד שלי מהכעס וההתפרצויות שלו. כל המעמד הזה מפחיד.

אז כאילו הגוף שלי מרגיע אותי, מספר לי שזה לא מסוכן כלפי, שהוא לא יכול לפגוע בי, שזה שלו.

המנגנון שפיתחת כלפי זה הוא להפוך אותו לקטן ומסכן? 

כן, קטן ושבוי בתוך האובססיות שלו. ברור שאף אחד לא רצה לגנוב לו את הגרביים, ברור לי שימצא אותם בסוף (אכן מצא!), ברור לי שמה שמתרחש אצלו בראש זו לא המציאות, אבל התגובה הראשונית היא עדיין פחד שיפגע בי, שיכעס עלי, אז פיתחתי משהו שירגיע אותי.

שימי לב לנשימה, הוא מזכיר לי

ובאמת אני משתנקת…הנשימה די נעלמה….אני נושמת, נרגעת, וממשיכה לדבר. 

וזה מדברים קטנים. משהו לא עובד בטלוויזיה. תמיד היה מתקיף את סבתא שלי: מה נגעת? מה עשית? כנראה כל בני הבית פיתחו מנגנון לצחוק על זה בדיעבד, אבל תוך כדי קורה משהו אחר.

תוך כדי התפרצות הזעם שלו, אמא שלי  צורחת עליו וזה דבר מפחיד אותי בפני עצמו. שומעים ממש שנאה בקול שלה, ואני יודעת שהוא לא שונאת אותו. היא מקללת אותו, זה הטון…ממש שנאה. ההווייה היא של שנאה. ואריאציות שונות של "תפסיק עם השטויות שלך". זה קרה במשך כל הילדות שלי וזה קורה גם היום. אחר כך, כשהיא מספרת על זה בדיעבד היא מלגלגלת…"אבא שלך עם ה-unfullfilled conditional האהוב עליו".

עכשיו אני מבינה שגם מהתגובה של אמא בזמן אמיתי אני פוחדת. אני אחוזת אימה גם מהתקף הזעם של אבא וגם מההתקפה שלה עליו. 

את זה חווית כילדה.

כן, פחד גדול מה יקרה, מה יעשה לעצמו או לי. והתגובה של אמא – תמיד מאד אלימה מילולית. גם היא מקללת אותו. בכלל אמא כשהיא לא מחייכת זה נראה שהיא כועסת. וואו – כל זה מהמילה "פספוס"……וואו. וכמו שזה היה מתלקח זה היה נרגע אצלם. ואצלי לא. אני לוקחת דברים כאלה כבד. אני לא יכולה לצעוק ולכעוס ואז להרגע ולהרגיש שהכל בסדר. נשארתי תמיד עם הפחד. 

אז מה את חושבת שנוצר בך שקשור למה שקורה לך היום אחרי אימון? משהו שהחלטת שם …

עכשיו אני רואה שלפספס זה משהו מפחיד ומסוכן. זה חסר כל פרופורציה למה שקורה באמת. לעשות את הדברים לא כמו שהיה צריך לעשות – זה מסוכן. לכעוס על זה – גם זה מסוכן. לכעוס על הכעס – גם זה מסוכן.

בפועל אני הופכת להיות אבא שלי כלפי, והופכת להיות אמא שלי כלפיו, ושניהם כלפי. אני גם הילדה הקטנה וגם כל אחד מהמבוגרים שמתמודדים עם זה……

עכשיו אני מבינה כמה זה גדול הדבר הזה. כאילו על שטויות. נאנחת. 

כנראה זה לא משהו שמשתחרר כל כך מהר…

תראי עם הזמן מה השתחרר כאן, מה שקורה – קורה. אז תתרגמי לי רגע את הקשר הלכה למעשה למציאות שקורית בסוף אימון 

בסוף אימון כשאני יושבת וכותבת לי מה שהיה – אני רואה הערות שכתבתי תוך כדי השיחה ואומרת לעצמי – "הנה פה הייתי צריכה לעצור אותו, להפנות אותו לגוף, לא לתת לו לזוז לנושא אחר…" זה הפספוס. ואז עולה לי עצב גדול.

ואז מתחילה לך המנעות מהעצב. מתחילה ההלקאה העצמית, גם של אבא שלך וגם של אמא שלך. איזו דפוקה, פישלתי, פספסתי, ואז הביקורת – כאילו של אמא – תפסיקי זה סתם שטויות… 

הלוואי שזה היה "זה סתם שטויות". עכשיו שאני חושבת על זה, אמא מעולם לא אמרה "מה אתה כועס כל כך בגלל כתם קטן על הבגד? אפשר להוריד" היא בכלל לא התייחסה לעניין. היא פשוט צרחה עליו וקיללה אותו על עצם ההתפרצות שלו. 

היא פשוט היתה מגיבה לתגובה. וגם את את מקללת את עצמך? 

אני לא מקללת את עצמי, לא. רק כועסת. אמא לא יודעת להרגיע אותו, היא מלבה את הכעס שלו והכעס שלו מלבה את הכעס שלה.

אז איך היית מרגיעה אותו, אז כילדה, לו היית יכולה?

הייתי אולי אומרת לו "על מה אתה בעצם מתרגז כרגע? על הכתם? תסתכל על הכתם. מה אפשר לעשות עם הכתם הזה?" הקטע הוא שהכעס שלו זה לא רק על התוצאה, על הכתם, אלא על איזה אידיוט הוא או מישהו אחר היה, איזה כישלון, איזה טמטום שהוא עשה ככה וגרם לזה לקרות. הפעולה שגרמה לזה להיות.

כלומר אין בכלל שיחה על לתקן את זה, מה שזה לא יהיה.

לא, אין בכלל שיחה על לתקן את זה. גם כי אצלי בבית היתה סבתא מופלאה שהסירה כל כתם ותפרה כל קרע, לא היתה בכלל בעייה של לתקן. ההתעסקות היתה עם ה"למה". למה עשיתי או עשית משהו שגרם לזה להיות?

אז באלגוריה אלי: זה גם סוג של "למה לא עצרתי את המתאמן? למה נתתי לו להמשיך לדבר? למה לא התעקשתי בעדינות?"

התכחשות למציאות. זה מה שקרה. למה זה קרה.

ה"למה" הזה לא רלוונטי. אז אם לחזור לאבא – לשניהם בעצם. 

אם היית יכולה להגיד לו הכל? אל תנסי להרגיע אותו. אולי גם את היית צועקת עליו. או אומרת לו על מה אתה מתעצבן?

ואני מנסה… "אבא – זה לא מובן על מה אתה מתעצבן. ואת אמא, במקום להרגיע אותו את צועקת עליו," זה מה שאני רוצה להגיד. "וכל זה מפחיד אותי מאד, זה כרגע משתק אותי וזה גם גורם לי לחשוב 20 פעם לפני שאני עושה משהו, כדי לא להגיע למצב כזה. אני כל כך זהירה, עד שאני עושה משהו או אומרת משהו…" ואני מרגישה שחרור עצום.

זה היה טוב עכשיו? מרגישה בגוף? מרגיש לי שזה יושב על כל הגישה שלך לאימון, הפחד לטעות, לפספס משהו ואז לחטוף – צעקות, וצעקות על הצעקות. טוב, יש לך שתי דקות להתארגן. לאסוף את עצמך…..

ואת זה עשית בלי שהצלחתי להעלות זיכרון מתוך התחושה….אתה מדגים איך אפשר גם ככה…

עלית עלי, הוא אומר בחיוך.

אני מקנאה…..יותר נכון, אתה מעורר בי השראה. תודה רבה.

אולי תוכלי להגיע ל"זה בסדר לפספס". זה אמיתי. זה יכול לקרות.

תכל'ס ככה אני כלפי אחרים – הכל בסדר. מותר לטעות, מותר לפספס. כך אני מול בעלי, מול הילדים, מול העובדים שהיו לי…

אבל לא כלפי עצמך. כלפי עצמך יש סטנדרט אחר לגמרי…. יש לך נחישות להיות מצוינת אבל לא צריך לשלם מחיר כזה. 

אני צוחקת. נרגעת. משהו בפירוש השתחרר. וזה גם בא לידי ביטוי בפעם הבאה שאימנתי אותו פרח

אנחת רווחה

עשרים וארבע שעות כמעט מסוף הניתוח אפשר לומר שהוא עבר בשלום והרבה יותר טוב מהמצופה. 

עדיין לא ניתן לדעת את מידת הצלחתו – כלומר האם המנתח הצליח במשימה: להפסיק את הכאבים הנוראיים שהמשיכו לפקוד את T למרות (ובגלל ) הניתוח שבוצע בפברואר שעבר ואשר היה אמור לפתור את המצב.

אבל הדאגות הגדולות לקראת הניתוח עצמו לא התממשו, ומזל שכך.

התברר שהדאגה הכי גדולה שלו היתה לא להתעורר. ממש כך. התגובה שלו להרדמה בפעם הקודמת היתה כל כך טראומטית שהוא פחד ממנה יותר מכל.

גם אני דאגתי מזה, אבל דאגתי לא פחות מכאבי התופת שהוא סבל בעקבות הניתוח, אז לפני שנה. 

דיברנו ארוכות עם הרופאה המרדימה האחראית על כל הרופאים המרדימים ושטחנו בפניה את חששותינו.

היא עברה בקפידה על מהלך הניתוח הקודם, ציינה בפנינו את הדומה ואת השונה הצפוי בניתוח הנוכחי: בעיקר שהוא אמור להיות קצר יותר.

היא גם הבטיחה לתת לו את מינון המינימום הנדרש, לא יותר. ולתדרך את המרדים. וכך עשתה.

הניתוח היה באמת קצר יותר – אבל בשבילי כל דקה כמובן היתה כמו נצח.

קשה לתאר את הישיבה שם בחדר ההמתנה – כאשר בכל פעם שנפתחה הדלת ציפיתי לראות אותם מוציאים אותו, ובמקום זאת יצא מנותח אחר או מנקה עם עגלת אשפה…. נבוך

ישבתי לבד – יש שישאלו למה לא ביקשתי שמישהו יישב איתי, אבל זה בכלל לא עלה על דעתי ולא יודעת אם זה היה מקל עלי. 

אבל לא הייתי לבד, כל הזמן הופגזתי בוואטסאפים וטלפונים ממשפחה וחברים שדאגו ורצו עדכונים. 

זה עשה לי טוב לדעת שחושבים עליו, עלינו, שאכפת, שדואגים. זה גם העסיק אותי. לא הרגשתי לבד.

בניתוח היו אמורים להחדיר בלון למפרק הכתף כדי ליצור חיץ פיסי בין הרקמות בחלל הכתף 

מדי כמה זמן יצאה המנהלת הרופאה המרדימה ודיווחה לי שבינתיים הכל בסדר. התברר שנדרשה עבודת ניקיון רבה לפני שניתן היה להחדיר את הבלון, כי כל המפרק היה דלוק, היו המון התדבקויות (מהניתוח הקודם, שאריות של חוטים שקשרו את הגיד שנקרע לגמרי ונשארו שם כעצם זר ועוד ג'יפה) ולקח כשעתיים רק לנקות את הכל ולהכין את הכתף להחדרת הבלון. אחרי ההחדרה והמילוי של הבלון בסיילין הם גם בדקו שניתן להזיז את המפרק והבלון יציב במקומו, ורק אז סגרו את הכל, העירו אותו והעבירו אותו לחדר ההתאוששות. 

היה לו קשה להתעורר אבל הפעם הוא התעורר יותר מהר ובפחות טראומה מהפעם הקודמת – וגם ההתאוששות עצמה היתה מהירה יותר ושחררו אותו הביתה כבר אתמול בערב, לא הצטרך לבלות שם את הלילה. 

הכאבים היו עזים בשעה הראשונה שאחרי הניתוח אבל פחתו בהדרגה – בחלקו בזכות משככי הכאבים ונוגדי הדלקת שנתנו לו, אבל עכשיו – 24 אחרי הניתוח – הוא כבר בלי משככים והמצב לא נורא. איזו הקלה! 

ההחלמה תיקח עוד זמן כמובן אבל אם זה ימשיך ככה צפויה החלמה מהירה יותר וקלה יותר מאשר מהניתוח הקודם ורק נותר להתפלל שהבלון יעשה את העבודה (וגם הניקיון המאסיבי שבוצע שם, כי הרופא הסביר שההתדבקויות עצמן גרמו לכאבים עזים) ו-T ייפטר מהכאב המתמיד בכתף

תודה לכל מי שאיחל ובירך ודאג – גם זה עזר לי מאד מאד חיבוק כמו שכבר אמרתי : לא הרגשתי לבד פרח

היום הניתוח של T

לא הצלחתי לישון כל הלילה וכשנרדמתי היו לי חלומות הזויים שהתקיימו כולם במרכז הרפואי. 

ברור לי שהלחץ – שבא לידי ביטוי בלחץ באזור החזה, גירוד ספורדי בכל מיני מקומות בגוף כמו הגב והרגליים והראש, גלים של כאב שמתמקדים באמה-קמיצה-זרת של ידי הימנית (תופעה שיש לי מאז הילדות הרחוקה כשאני במצב רגשי קשה) – נובע יותר מהכל מהטראומה של הניתוח הקודם.

התגובה הקשה שלו להרדמה (בקושי הצליח להתעורר ממנה וקשיי נשימה קשים), כאבי התופת ושבועות ארוכים של לילות ללא שינה וכמובן – חוסר ההצלחה באופן כללי של הפרוצדורה. 

T האדם הכי אופטימי שאני מכירה, ולמרות שגם הוא חרד (בעיקר מההרדמה) הוא וע' נרשמו ללימודים באוניברסיטה הפתוחה (ייעוץ עסקי וניהול בכיר) שמתחילים כבר ביום שני הבא! 

אני זוכרת את מצבו בשבוע (וגם בחודש ובחודשיים) שאחרי הניתוח הקודם ומתפללת שהפעם זה באמת יהיה שונה. 

 

בצד המעשי יותר, מצאתי את המתלה שנתנו לו בפעם הקודמת (הוא היה בטוח שהוא זרק את זה, לי היה זיכרון עמום שכיבסתי ושמרתי). חיוך

הזכרתי לו להביא מכנסי טריינינג (שיהיה קל ללבוש, בלי רוכסנים וכפתורים) וז'קט טריינינג עם רוכסן (כדי שיהיה קל ללבוש מעל לזרוע המקובעת)

אני נושמת עמוק ומרגישה שזה דורש מאמץ.

עכשיו אני מבינה שהייתי צריכה לקבל CLEARWAY (שיחת הכנה) מאחד מחברי לקבוצת המאמנים לקראת הניתוח הזה (שלו!) אבל נראה לי שכבר לא אספיק.

אגב אני זוכרת במפורש ששמעתי את T אומר לי שאעשה לו CLEARWAY לקראת הניתוח, ומאד שמחתי על זה, ועכשיו הוא טוען שחלמתי את זה והוא למעולם לא ביקש והוא בכלל לא מעונין. מוזר ביותר.

עוד דבר שחשבתי עליו פתאום הוא שחברה שלי שגרה לא רחוק מהמרכז הרפואי הציעה שאשן אצלה בלילה של הניתוח. בזמנו פסלתי את זה מייד על הסף, מעדיפה בבית, אבל אז נזכרתי בפקקים בבוקר (לא נתנו לי להשאר במחלקה בלילה, גרשו אותי בסביבות 23:00) מכאן ואני מתלבטת אם בכל זאת לבקש ממנה….כלומר להענות להצעתה. 

 

מעבר לכך היה שבוע ממש נהדר. מפגשים עם חברים (שלנו) וחברות (שלי), אימונים ומנטורינג, יום לימודים באימושיין (המורה שלי נותנת "כיתת אמן" פעם בחודש, מאמנת על הבמה ואז מקיימת דיון על זה, ממש מרתק ומלמד המון), וביום ששי בערב בתי וחתני הזמינו אותנו (ביוזמתם!) לארוחת ערב אצלם. היה נהדר. 

גם דיברתי כמה פעמים עם בני בטלפון ובסקייפ – בא לי (ומסתבר שגם לו) געגוע קשה מהרגיל השבוע ושנינו היינו צריכים את זה.

נראה איך ייראה השבוע הזה….ב-ה-צ-ל-ח-ה ל-T.

נושמת עמוק ושולחת לו אנרגיות אהבה וריפוי (וגם לי)….

אימונים – #30 – כשאני חולה אני מקולקלת

תמיד אני חולה לפחות שבועיים בתחילת דצמבר….היו שנים שהייתי חולה כמה פעמים  במהלך השנה – צינון קשה, שפעת, עד ברונכיט אפילו. בשנים האחרונות זה ירד. בדרך כלל אין חום, זה בדרך כלל לא מגיע למצב של ברונכיט…אני גם נדבקת מהנכדים כשהם חולים. ואני מחליטה להתאמן על זה….על הפחד לחלות. על הפחד להידבק. על מה קורה לי כשאני חולה. על איך אני מתייחסת לזה שאני חולה….

הקטע של "שלא תידבקי" או "שלא תתקררי" היה חזק בילדותי. את זה אני זוכרת אפילו בלי צורך להיכנס לתחושות….

כילדה חליתי המון והורי כנראה לקחו את זה די קשה…כי הצורך בשמירה מפני התקררות או הידבקות היה מאד מתוקשר אצלי בבית.

דברי איתי על מחלה מבקש המאמן.

כבר כשאני אומרת "מחלה" לא נעים לי כי זה צינון והרגשה איכסה אבל זה לא מחלה קשה. 

וכשזה מתחיל יש גם עניין של החשש מאיך זה יתפתח. האם זה וירוס של יומיים שלושה או שעכשיו פצחתי בשבוע-שבועיים של משהו שמנטרל אותי, משכיב אותי, משבש לי את הלו"ז ומשאיר אותי בתחושה פיסית מגעילה עד להודעה חדשה.

כשעוד עבדתי כשכירה וחליתי הדפוס היה שמשכתי ומשכתי בעבודה (כי הרי לא יכולים להסתדר בלעדי…) עד שכבר הרגשתי שאני מתמוטטת, ואז הייתי מפנימה את העובדה שאני חולה, הייתי מוותרת והולכת הביתה ואז מתמסרת למחלה ומנצלת את הזמן למנוחה. אמנם בשנים האחרונות – מאז שהתאפשרה עבודה מהבית דרך המחשב – ברגע שהרגשתי טיפה טוב יותר כבר השתעבדתי מחדש לעבודה למרות המחלה – אבל עדיין עצם ההישארות במיטה, למרות הלפטופ, כבר עזרה להתגבר.

האמת שמחלות כאלה של אפיסת כוחות וחום כבר מזמן לא היו לי….אולי אז הייתי גם ככה על קצה גבולות היכולת שלי בגלל העבודה. לחץ מתמיד.

ושוב המאמן שלי מבקש: דברי אתי על מחלה, מה זה מחלה ?

מה שקפץ לי זה "ההיפך מ- well being". בניגוד למצב הרגיל שבו אני לא מרגישה את הגוף כי הכל בסדר, במחלה אני מרגישה: כאב, חולשה. זה "אני לא מרגישה טוב" כמו שילדים אומרים. לא מרגישה טוב. משהו השתבש. מחלה זה שיבוש. 

מה השתבש?

התחושה הטובה הנורמלית של היום יום, התפקוד שלי, סדר היום שלי, הדברים שאני יכולה לעשות בשבילי ובשביל אחרים.

מחלה זו טירדה, זו הפרעה. זו גם טירחה. כשאני חולה אני מטריחה. לא יכולה לעבוד, לעזור לאחרים, לתפקד בבית.

כשהייתי ילדה זה היה מצב שצריכים לטפל בי. היום זה לא ככה אבל זו התחושה. שאני נופלת למעמסה. מפריעה.

אם לדבר בהוויות אני מסכנה, אני גם אשמה כי מה פתאום , אני מפספסת דברים שרציתי לעשות, לא יכולה להיות מי שאני אוהבת להיות כי אני מרגישה איכס. מפספסת את הכיף של להיות, תלוי כמובן בדרגה של המחלה. עכשיו למשל הייתי סתם מצוננת, יכולתי לקרוא, לכבס, לגהץ…אבל יש מחלות עם חום שאני אפילו לא יכולה לקרוא. בוהה שעות בטלוויזיה (גם בזה יש אשמה, לבהות שעות בטלוויזיה). 

וגם אני לא שלמה, משהו לא בסדר איתי. משהו מקולקל. מחלה זה קלקול. 

ויש גם מוטיב של זמן. ככל שלוקח יותר זמן לחזור למצב בריא ככה אני פחות סובלנית כלפי המחלה. מעצבן אותי למה לא הבראתי כבר. כועסת על המצב. פחות מקבלת אותו. ביומיים שלושה הראשונים אני מרפה, מתמסרת…אחרי זה מתחילה לבוא בטענות. אחרי חמישה ששה ימים אני כבר מתעצבנת על הגוף הסורר. 

איך זה נראה?

זה "אוף". זה "די כבר". אני מחכה לרגע הזה שבו אני אקום בבוקר וארגיש טוב. ואבין שזה מאחורי. 

מה קורה בגוף?

אני פתאום מרגישה את החזה מלא, הקול צרוד, ליחה, כאילו הצינון מתחיל מההתחלה. מרגישה חולה. 

תארי את התחושה

התחושה היא שהקנה מלא ויש צורך לכחכח. לא כואב כרגע אבל כל אזור החזה מציק. לחץ על הסינוסים, ברקות. וכל החניכיים מציקות. הפה מציק.

מוזר כי אני כבר אחרי זה אבל כרגע אני מרגישה את זה

כי נתת לזה מקום. מה התחושה הכי דומיננטית כרגע?

הליחה בקנה שגורמת לי לרצות לכחכח. כאילו יש משהו שאני רוצה ולא מצליחה לשחרר. 

ואיך הנשימה? מהאף? מהפה?

סדירה. כרגע נושמת מהאף. לא סתום. 

בואי תראי איזה זיכרון עולה לך מהתחושה הזאת

אני מתרכזת בתחושה. נושמת. מרוקנת את המוח ממחשבות. הכחכוח מחמיר והתחיל קצת שיעול.

התחושה מתפשטת עד לגרון. הדקות חולפות. אני שוהה. המאמן שותק. מידי פעם עוד שיעול. 

עולה זיכרון מגיל מאד צעיר. בירושלים. אולי בת 3. חולה כרגיל. אז היו לי בעיקר אנגינות. אמא שלי לוקחת אותי לרופאה, ד"ר ב' בקופת חולים. אמא מתארת את החום, את כאב הגרון, את ההרגשה הלא טובה שלי….

הרופאה מסתכלת עלי ואומרת "אבל היא כל כך יפה!" עכשיו זה מצחיק אותי, כי מה זה קשור לעובדה שאני חולה?

היא נותנת לי תרופות מגעילות – אז לא היו סירופים של אנטיביטיקה לילדים…הורי היו ממיסים את הכדורים בשוקולד כדי שאוכל לבלוע…

קיבלתי כמויות של אנטיביוטיקה בילדותי. 

המאמן משקף את מה שסיפרתי. שואל אם אמא שלי לקחה אותי על הידיים. לא זוכרת. בכל מקרה הלכנו לשם ברגל, או הייתי בעגלה…

מתי היא אומרת "אבל היא כל כך יפה"?

תוך כדי הבדיקה. לא הבנתי מה זה "אבל היא כל כך יפה". אולי "באיזו חוצפה היא חולה אם היא כל כך יפה?" 

כלומר ילדה צריכה לקחת את זה למקום של "אם אני יפה אסור לי להיות חולה"

לא שמעתי האשמה אבל שמעתי את ה"אבל". הרגשתי סתירה. אם אני יפה, מה פתאום אני חולה.

מה הרגשת כשהיא אמרה את זה? תוך כדי בדיקה?

הרגשתי לא טוב, היה לי קר, זה לא היה נעים למרות שהתמסרתי לבדיקה. משהו לא הסתדר לי. היא הרופאה, היא אמורה לגרום לי להרגיש יותר טוב, בגלל זה אמא לקחה אותי אליה. והיא אומרת "אבל" על משהו שלא קשור. 

הרגשת רע, היה לך קר, לא הבנת למה היא אומרת. "לא מבינה" זו מחשבה. מה הרגשת?

היא אמורה לרפא אותי. בסופו של דבר הבראתי. שכבתי במיטה. אמא טיפלה בי. נתנה לי את התרופות המגעילות. לא היה קשר בין המשפט הזה לכל דבר אחר שהתנהל שם. 

את חושבת שהילדה הרגישה לא בסדר?

אני חושבת שהיא הרגישה שהיא לא בסדר. אם היא כל כך יפה איך קרה שהיא חולה? משהו לא עבד כמו שצריך. ילדות יפות לא צריכות לחלות. לא ממש ידעתי מה זה יפה. ידעתי שזה קשור אלי. אני אמורה להיות בסדר כי אני יפה, אבל אני לא בסדר. בנוסף לא הבנתי למה בכל פעם אני חולה שוב. הולכים אליה, היא אומרת מה שאומרת, נותנת מה שנותנת, אני מבריאה ואחר כך שוב חולה. משהו לא בסדר אצלי ולא מצליחים באמת לתקן כי זה חוזר על עצמו. ועכשיו אולי זה קשור למה שהיא אמרה….

אז איך ילדה מסדרת את זה לעצמה? שלא מצליחים לתקן אותה?

אני רואה שההורים שלי מתחילים להלביש אותי יותר חם ולא לתת לי לצאת בתנאי מזג אוויר מסוימים, ויש המון פעילות סביב מניעת המחלות שלי. התחלתי לקבל ויטמינים וברזל…וזה עוד יותר חיזק לי שמשהו לא בסדר אצלי. צריך המון פעילות כדי לפתור או למנוע. זה נהיה עניין שלם "רק שאני לא אחלה", מצד הורי. 

שימי לב לתחושות הגוף

באמת התחושה מתגברת, יותר ליחה, יותר כאב.

גם התנהגותית אני מסיקה שזה משהו שאצלי שלא בסדר. גם אני כל כך יפה ובכל זאת חולה, וגם מגבילים אותי נורא כדי שלא אחלה, אז כנראה זה נורא כשאני חולה. מרגישה שאני נענשת. השכנה שלי, למשל, יוצאת החוצה בלי כובע על הראש. אותי מכריחים לחבוש כובע. למה? כנראה משהו לא בסדר איתי. לא ניתן לתקן לגמרי, זו סכנה שמרחפת מעלי כל הזמן.

אם היינו מפעילים את הילדה ברגע הזה עם הרופאה? מה היא היתה עושה?

הייתי שואלת אותה "למה את מתכוונת? מה זה אומר? תסבירי לי מה זה קשור? מה זה יפה? למה "אבל"? הייתי חוקרת אותה. הייתי תופסת אותה במילה ומבקשת ממנה להבהיר. מה לא בסדר איתי שאמרת את זה?

אני משתנקת. משתעלת.

יכול להיות, אני ממשיכה, שהייתי אומרת אם לא הייתי העכברונת המפוחדת שהייתי – אולי הייתי שואלת אותה או את הורי – למה זה חוזר על עצמו שוב ושוב? למה לא מצליחים לתקן אותי? שומרים עלי, מגבילים אותי, ובכל זאת אני שוב חולה. אז ממילא אני חולה אז בשביל מה כל ההגבלות? אני כאילו בעונש.אולי הייתי חולה יותר, אולי הייתי מתחסנת ומתחזקת. הייתי אומרת "זה לא עובד מה שאנחנו עושים כאן". ממחשבה של ילדה קטנה אם הייתי יכולה להגיד הכל, לעשות הכל – הייתי אומרת שזה לא עובד. ללכת לרופאה, לקבל תרופות מגעילות, להתלבש במלא שכבות ומעילים וצעיפים וכובע, להתקע בבית כשקר בחוץ…זה לא עובד. אני ממילא חולה שוב ושוב. מה קורה פה? 

זה משחרר?

זה ממש משחרר. מדהים. אני קצת סתומה באף אבל החזה משתחרר. פתאום מדמיינת מה היה קורה אילו לא היו כל ההגבלות: אני מדמיינת את עצמי משחקת בחוץ עם החברות בכל מזג אוויר. בלי כובע. לא מסתכלת עליהן בגעגוע מהחלון. אוכלת את השוקולד בלי התרופה בפנים. 

טעים?

מאד! אפילו הקטע הזה לא גרם לי להפסיק לאהוב שוקולד. 

פתאום עלה לי שאם הייתי יכולה לעשות הכל הייתי עושה שלא אחלה כל כך הרבה. 

איך היית עושה את זה?

לא יודעת אבל בדמיון שלי זה אפשרי. למשל אסור היה לי לאכול גלידה בחורף. בדמיון הייתי אוכלת גלידה בחורף. אני מחליטה עכשיו שזה דווקא היה עושה טוב לגרון שלי. הייתי אומרת להורים שלי בפעם הבאה שאני חולה ללכת לרופא אחר. אולי הוא מתנהג אחרת. עושה דברים אחרת. לא היתה לי בעייה ללכת אליה, אבל אולי מישהו אחר היה עושה דברים בכיוון של לחזק אותי, לחסן אותי, פחות לטפל בבעייה כשהיא קורית. אז לא הכירו טיפולים אלטרנטיביים….

היית שואלת לגבי ה"יפה" והמחלה והקשר ביניהם?

זה הדבר הראשון שהייתי שואלת. את הרופאה, או את אמא. אמא היתה מסבירה לי שאין קשר. בטוח

מה היית שואלת? איך היית שואלת את אמא?

"אמא, למה הרופאה אמרה "אבל היא כל כך יפה"? למה היא התכוונה? מה זה יפה? מה אומר שאני יפה ואיך זה קשור לזה שאני לא מרגישה טוב?" אני יכולה לדמיין את עצמה צוחקת ומלטפת אותי ומסבירה לי למה זה באמת לא קשור. 

והמהאמן שואל מה את היית עונה לילדה, אם את המבוגר המיטיב? ואז עוצר רגע ושואל: רגע, מה קורה עכשיו?

כי הוא שם לב שעלו לי דמעות. כשדיברתי על אמא. והוא מאפשר לי לשהות עם הבכי. 

הבכי שעלה כשהצלחתי לדמיין את החמלה של אמא, את האהבה שלה. כשדמיינתי אותה אומרת לי שהרופאה בסך הכל התכוונה שחבל, חבל שילדה כל כך יפה קיבלה מחלה. שהיא חושבת שלא מגיע לך להיות חולה, שגם זו שטות כמובן. אם מישהו יפה לא מגיע לו להיות חולה? שטויות. אבל זה שייך לרופאה ולא אלייך, לילדה. אין לזה קשר, לא לזה שחלית, ולא לטיפול.

אנחנו צריכים לסיים עוד שתי דקות.

אין לי מושג מה זה היה הזיכרון הזה. לא רואה את ההקשר. 

לאשמה, לזה שאת לא בסדר, שהמחלה שלך אומרת שמשהו מקולקל אצלך. שאת מפריעה. בתור מי שאת: את לא צריכה להיות חולה

אבל משהו השתחרר מהגוף, לא משנה מה אני מבינה. הגוף עבד כאן, זה מה שחשוב. 

אימונים #29 – בין אחריות לאשמה

באימון שלי אני מספרת למאמן שלי על רגע שבו עלתה בי תגובה חסרת פרופורציה בנושא שכבר חשבתי ששחררתי.

T ואחיו משכירים את הקליניקה שהיתה של אבא שלהם (שהיה רופא) ומחלקים ביניהם את הצ'קים של שכר הדירה שווה בשווה.

T טיפל בעניין הזה עוד כשאביו היה בחיים והפסיק לקבל חולים בקליניקה. הוא דאג להסב את ייעוד הקליניקה למגורים, הוא שיפץ את הדירה והוא דואג להשכרתה מאז ועד היום. אחיו רק מקבל בכל חידוש חוזה את הצ'קים שלו.

אני זאת שדואגת להפקדת הצ'קים שלנו, ולמסירת הצ'קים לאחיו.

בשבוע שעבר אחיו התקשר ושאל אותו מה קורה עם הדייר כי הוא ראה שנגמרו לו הצ'קים.

החוזה התחדש בקיץ ולכן זה היה מוזר שנגמרו לו הצ'קים, ו-T שאל אותי אם אני זוכרת שמסרנו לאחיו את הצ'קים שלו אחרי חתימת החוזה האחרונה.

לכאורה – שאלה פשוטה ותמימה לחלוטין.

בפועל הגוף שלי הגיב.

חשתי מותקפת, מואשמת. 

בפועל ידעתי שמסרנו לאחיו את הצ'קים בחתונה משפחתית בה נפגשנו באוקטובר. לא זכרתי כמה צ'קים היו במעטפה, אבל בפירוש זכרתי שהעברתי לגיסי את המעטפה.

אבל באותו הרגע כל מה שידעתי לא היה רלוונטי. הגוף שלי הרגיש שאני תחת התקפה, האשמה.

אצלי בראש מעטפה עם צ'קים של שכר דירה אמורה להכיל 6 צ'קים (6 נשארים אצלנו להפקדה), ואם נגמרו לגיסי הצ'קים כבר אחרי חצי שנה משהו לא בסדר. 

משהו לא בסדר…….אני לא בסדר!

מצד אחד אני יודעת שעשיתי הכל כמו שצריך, ומצד שני משהו לא בסדר, וזהו – אני אשמה. אומרים לי משהו – ואני אשמה. 

קשה לי לנשום. גם עכשיו כשאני מספרת על זה. כבד לי על החזה, משהו לוחץ ומקשה על הנשימה. 

יש לחץ וחום באזור הראש. 

ומתוך האשמה אני כועסת ומאשימה את T בחזרה.

"מה אתה רוצה? כל מה שהיה אצלי אני נתתי!" לאט לאט נזכרתי בעובדות: בחידוש החוזה הקודם גיסי בא אלינו הביתה וקיבל את הצ'קים, ובפעם האחרונה נפגשנו בחתונה של בת דודה ונתתי לו את המעטפה. 

T לא זכר בדיוק מה היה, והתחיל לומר שאולי הדייר חתם רק לחצי שנה הפעם….

ואני המשכתי להתקיף: "אני לא יודעת לכמה הוא חתם, אתה זה שחותם על החוזים, מה אתה רוצה ממני? למה אתה שואל אותי? החוזה אצלך" בכעס. 

ונהייה לי חם ואני מתחילה לפשפש במעטפות ההפקדה שאני תמיד מכינה מראש וראיתי שגם אצלנו הצ'ק האחרון הוא לפברואר…..ואז מתרגזת עוד יותר. "למה אני בודקת מעטפות בכלל??? לך לחוזה ותבדוק מה רשום שם!" בקיצור – קלאסי! תגובה חסרת פרופרורציה שלא באמת קשורה למה שהתרחש באותו הרגע במציאות. 

והמאמן מבקש ממני לבדוק מה התחושה שהכי נוכחת. הכובד של הנשימה הכי חזק. 

והוא מבקש שאראה מה זה מעלה לי מהילדות.

אוטומטית קופצות לי כל תמונות הילדות בהן אבא שלי שואל אותי משהו, ואז אני לא רק מרגישה מואשמת, אני באמת מואשמת.

זה בעצם ממשיך לקרות גם לאחרונה, כשהורי מתארחים אצלי ואבא טוען שהעלמתי לו זוג גרביים בכביסה. התגובות של אבא שלי לא השתנו עם השנים.

אבל אני נושמת לתוך התחושה ומחכה שיעלה זיכרון קדום יותר. ואני שמה לב שעולות לי תמונות מאוחרות יחסית, מתקופות שאני כבר בוגרת.

אני מחכה, נושמת בתוך התחושה, והמאמן מחכה, וכאילו יש לו את כל הזמן שבעולם

בחוץ בבית ספר סמוך צלצול ההפסקה מנגן איזה שיר….

ועולה לי זיכרון שכבר עלה פעם באימון. זה קורה הרבה – יש מתאמנים שעובדים על אותו זיכרון ילדות שוב ושוב מכל מיני זוויות, ובכל פעם מגלים הקשרים חדשים.

בזיכרון שלי הייתי בת 13 בארה"ב, ו-ק' החברה שלי, זו שהיתה לי איתה מערכת יחסים בעייתית, ישנה אצלי בסופשבוע. זו היתה הפעם היחידה שהיא ישנה אצלי. בבוקר רצינו לצאת לטייל עם האופניים ואמא שלי הכריחה אותנו לקחת את אחי איתנו. אמא שלי לא אהבה את ק' ואני באמת לא יודעת איך היא הסכימה שהיא תישן אצלנו אז, אבל היא כנראה לא רצתה שאהיה איתה לבד. נסענו שלושתנו כל אחד על אופניו, והגענו עד לבית הספר שלנו. שם ק' לקחה משום מה את אופניו של אחי והתחילה לעשות איתם כל מיני פעלולים, סלאלומים, בלימות פתע – והצמיג הקדמי נקרע לגמרי. 

"איך הגבת כשהתפנצ'ר הגלגל?" שואל אותי המאמן. והאמת שלא התרגשתי מזה, ולא זוכרת אם כבר חששתי מהתגובה בבית. חזרנו הביתה ברגל, מובילים את זוגות האופניים לצידנו.

כנראה ש-ק' הלכה הביתה ואז אבא צעק עלי למה לא שמרתי על האופניים של אחי, ולמה אני לא יכולה לשמור טוב יותר על הרכוש שלנו. מצד אחד היה לי חשוב לומר שלא אני עשיתי את זה אבל מצד שני הם גם ככה לא אהבו את ק' אז לא בא לי שיכעסו עליה גם בגלל זה. בפועל חטפתי על זה שנתתי לה לעשות את זה בכלל. שלא מנעתי בעדה. והמאמן שואל מה בדיוק הוא אמר ואני שמה לב שאני זוכרת בעיקר את הצעקות. לא כל כך את התוכן. והוא שואל אם ק' היתה לידי כשהוא צעק ואני חושבת שלא. לא זוכרת אם היא לקחה את התיק והלכה הביתה או שאמא שלה אספה אותה…לא זוכרת את הפרטים.

לא זוכרת אפילו מי קיבל את פנינו בבית, מי היה הראשון ששם לב שהצמיג של אופניו של אחי קרוע.

אני רק זוכרת את הרגע שאבא ראה את הנזק והתחיל לצעוק. ק' לא השתתפה כבר בחלק הזה. אפילו לא כעסתי עליה. ועד שהוא לא התחיל לצעוק בכלל לא עשיתי עניין מהנזק שנגרם. לא זוכרת. אני נבהלתי מאד מהצעקות של אבא, אמרתי לו שהיא עשתה את זה אבל לא בכוונה – למרות שמה שהיא עשתה לאופניים היה די מועד לפורענות. אבא צעק שזה חוסר אחריות, וזה ציוד שלנו, ושאין לי שום ערך לרכוש. אולי הוא גם אמר "איזה חברות יש לך? מה את מביאה כאלה חברות הביתה? מה זה הזלזול הזה ברכוש של אחרים?" ואני התחלתי לבכות, לומר שאני מצטערת, שלא היתה לי שליטה על זה. וכאן אמא שלי הצטרפה – והתחילה לצעוק שאחי עלול היה להיפגע כי ק' נסעה בפראות…ואני חשבתי לעצמי "את דחפת אותו שיבוא איתנו" למרות שממילא אנחנו לא אמורות להעמיד אותו בסכנה. אבל אם ק' מסוכנת אז למה הכרחת אותנו לקחת אותו איתנו? לא זוכרת איך זה נגמר. זוכרת אותי בוכה, זוכרת את הצעקות שלהם, את עצמי מפסיקה מהר מאד להצטדק, משתתקת.  

והמאמן שואל אותי מה קורה לי בגוף עכשיו. לגמרי קשה לי לנשום, כאילו יש נעל שדורכת לי על החזה וקצת לחץ בראש ובפנים. אני כועסת. אני כועסת על ק', ועל עצמי שאיפשרתי לה, וכועסת על הורי על איך שהם הגיבו. וקורה לי מה שקרה לי הרבה – שהייתי רוצה לגלגל את הזמן לאחור ולא לצאת לטיול הזה. כאילו בתחושה הילדית שלי, מרגע שיצאנו מהבית מה שקרה היה בלתי נמנע. לא הייתי צריכה לצאת. זו המחשבה שחלפה לי באותו רגע. "אוף, בשביל מה הייתי צריכה לצאת? הייתי צריכה לדעת ששום דבר טוב לא ייצא מזה". זאת האשמה, הוא אומר לי. ואני זוכרת שכשהייתי קטנה יותר התחלתי לקרוא לזה "ההרגשה של 'אחרי'". וכשאני מספרת לו את זה עולה לי בכי. תחושה של "אבוד לי" קרה משהו שאני לא יכולה לתקן. אבל אני פשוט לוקחת את הכעס ומפנה אותו לעצמי. shouldn't have….אם לא הייתי עושה משהו זה היה עדיף. אמא שלי אומרת שזה הזמן (tense) בדקדוק האהוב על אבא שלי: Past Unreal Conditional או משהו כזה. וכך הוא גם התנהל מולנו ואת זה כנראה הפנמתי. 

אני נושמת, החזה נפתח קצת. המאמן מבקש ממני לשהות בתוך זה עוד קצת. כל השרירים שלי מכווצים. לא ממש בכיתי אבל בתחושה זה מרגיש כאילו בכיתי שעות. זה כאילו דבר קטן כל כך. ממש לא, הוא אומר. תחשבי על ילדה שנקרע הצמיג והיא חושבת "בסך הכל צמיג, לא קרה כלום" ואז היא מגיעה הביתה ושמים עליה גם חוסר אחריות וגם שהיא יכלה לפגוע באח שלה. זה מפתיע. לא היית מוכנה לדבר כזה. כנראה הופתעת בכל פעם מחדש למרות שזה קרה שוב ושוב. צריך להסתכל על המנגנון שהילדה יצרה, שהיה מובנה אצלה, שאמרה "שטויות, לא קרה כלום, אולי אני אעבור מתחת לרדאר ואחליק את זה" ואז היא היתה מופתעת בכל פעם מחדש. כך היתה נמנעת מלחוות את האשמה או את הפחד לקראת הכעס שיגיע. 

אני נזכרת שדפוס ההאשמה תמיד היה, ופיתחתי כבר מנגנון שמסדר את זה. ה"לא הייתי צריכה"…זה מנגנון של אבא שלי. ככה הוא חי. לולא. ספגתי את זה. אם לא היית עושה ככה, אם לא הייתי עושה ככה. עם השנים התפטרתי מזה…חשבתי שהתפטרתי מזה. 

והמאמן מבקש שאקח נשימה ואפעיל את הילדה, אם היו לה כוחות והיתה יכולה לעשות הכל, מה היתה עושה או אומרת.

ואני חושבת שאם לא הייתי כזאת מפוחדת, אם הייתי יותר אסרטיבית, אז כבר כשזה קרה הייתי מטילה על ק' לשאת באחריות, לקחת את האופניים הביתה ולתקן. הייתי מגיעה הביתה ומספרת מה היה, אבל במצב שזה כבר היה בטיפול. ייתכן שגם ככה הייתי חוטפת צעקות מה פתאום נתתי לה לקחת את זה הביתה…..אבל זאת אפשרות אחת. לא ידעתי באמת אבל היתה לי תחושה שהיא ילדה קצת מוכה. היא היתה מבינה את זה אם הייתי אומרת לה "תקשיבי, אין מצב שאני מביאה את זה ככה הביתה, קרוע, אני אחטוף מהורי. קחי את זה הביתה ותתקני." ואני נושמת עמוק כי אני מרגישה שאין סיכוי שהייתי מסוגלת להגיד את זה, לא אז ולא מאז. 

והמאמן שואל: הילדה יכלה לשקר, לשלוח את ק' הביתה עם האופניים הפגועות ולספר בבית שהיא היתה צריכה אותם כדי להגיע הביתה? ואז בכלל לא היו יודעים שקרה משהו?

אני חושבת שבאופציה הזאת היו צועקים עלי מה פתאום נתתי לה לנסוע הביתה באופניים (ועוד של אחי), כי אם הם יודעים על הנזק, אז זה יותר הגיוני שנתתי לה כדי שתתקן אותם. היתה הרבה חשדנות אצלי בבית. לא נותנים לאנשים ככה סתם.

אז מה עוד היית עושה אם היית יכולה?

לא זוכרת אם היה עלינו כסף.. אולי הייתי מחפשת מקום לתקן… לא סביר שהיה לי מספיק כסף, אם בכלל. אם הייתי חושבת על זה בכלל…אם היה לי מושג איפה מתקנים צמיגים של אופניים…

או ש…

ברגע שהגעתי הביתה אולי הייתי מבקשת מ-ק' שתישאר איתי ותהיה עדה כשסיפרתי להם. אחי היה עד אבל אני לא זוכרת את המעורבות שלו בעניין. הוא בטח כעס כי היא הרסה לו את האופניים. 

מה עוד?

הייתי יכולה להגיד לאבא שאני לוקחת את האחריות על עצמי ואדאג שזה יתוקן. שלא ידאג לזה. 

הייתי יכולה לשקר ולומר שאני עשיתי את זה. מורידה לפחות את ההאשמות כלפיה. 

מה את אומרת לאמא בזמן שאבא מאשים אותך והיא זורה עוד מלח על הפצעים? לא כדי לסדר את האירוע אלא כדי לדבר על זה שהיא עכשיו מאשימה אותך על עוד משהו בזמן שהוא כבר צועק עלייך?

ואני מבינה לאן הוא חותר אבל זה נראה לי בלתי נתפס להגיד לאמא "במקום להגן עלי, במקום להיות לצדי, את מחממת את אבא עוד יותר! מה את מכניסה את זה פתאום , זה לא קשור!"

את יכולה להגיד את זה לאמא שלך?

זה ממש נראה לי בלתי נתפס. אני נושמת עמוק. זה כל כך טבעי לי שהם מלבים אחד את השני. 

אז אם היית יכולה לשבור את זה? 

אני צוחקת. קשה לי. אני מוכנה לנסות. ואני מנסה "אמא תפסיקי זה לא לעניין, אבא כבר צועק עלי, זה לא קשור" וזה נשמע לי לא אותנטי. 

אל תנסי להגיד את זה יפה. 

היום יותר קל לי לדבר לא יפה. אז? בשום אופן

תגידי את זה הכי מלוכלך, הוא מציע.

מלוכלך? כמו שלא מדברים אל אמא? אני לא יכולה להגיד אמא סתמי את הפה. 

הנה אמרת. אם היית יכולה היית אומרת סתמי את הפה?

לא, הייתי אומרת "אמא די, תפסיקי. אבא כבר צועק עלי. בבקשה אל תצעקי עלי גם. אל תוסיפי לי". זה מרגיש יותר אמיתי למרות שגם זה בלתי אפשרי

זה מצוין. כל הכבוד שהלכת עם זה.

וגם עליו : לא יודעת אם הייתי צועקת עליו, עם אבא לצעוק זה רק מלבה. הייתי אומרת "טוב, בסדר. אז נקרע צמיג. אפשר לתקן. אל תצעק עלי." בחיים לא חשבתי להגיד את זה. זה לא משהו שאי פעם חשבתי שאפשר להגיד. 

קחי אוויר כי יש לנו עוד 3 דקות

הרבה אוויר אני צריכה

בדקות שנשארו תראי אם את רואה את החיבור להיום

אני חושבת שכל הזמן ראיתי חיבור, ברור לי שהרבה פעמים אני מגיבה ל-T כמו אל אבא, אבל פה בדיוק ההבדל בין אחריות לאשמה. לא יכולתי ולא יכולה באמת להיות אחראית אם אני כל הזמן תקועה באשמה. כי אם אני אחראית בתור ילדה אני לא נותנת ל-ק' בכלל לשחק עם האופניים של אחי. ואני באה הביתה וישר מצליחה לומר לאבא שלא יצעק עלי, בסך הכל נקרע צמיג.

ואם אני אחראית אני רגועה ואומרת ל-T "בוא נבדוק את החוזה, ניזכר מה היה שם בעצם, למה חסרים צ'קים"

אם אני אחראית אני מבינה שייתכן בהחלט שעשיתי טעות והמעטפה עם הצ'קים נתקעה אצלי ושכחתי בכלל לתת אותה לגיסי בחתונה. זה קורה. זה לא מה שקרה, אבל זה עשוי לקרות וזה לא כזה נורא. העיקר שאם אני אחראית ולא אשמה, אני יכולה לבדוק בנינוחות את מה שקרה. לא להיכנס להיסטריה. זה הקשר לדעתי. אני לא צריכה להפעיל מנגנוני הגנה, פשוט מתייחסת לדברים שקורים.

זה נשמע לי מדויק, אומר המאמן שלי. T אומר משהו ואת נפגשת עם משהו שכביכול קרה באשמתך והוא לא בר תיקון

והצורך הזה מייד לכעוס בחזרה זו ההתנהגות של אבא שלי. אז אני מגיבה אל T כאילו הוא אבא מאשים, ואז אני הופכת לאבא המאשים בעצמי. מואשמת ומאשימה, מיותר לגמרי!

טוב, אז חשבתי שכבר הסרתי את השכבה הזאת של אשמה/האשמה….מסתבר שלאשמה יש הרבה שכבות. אבל משהו בכל זאת השתחרר….

שיגרה ברוכה

האורחים שלנו באו ונסעו ובקושי הרגשתי אותם. היה כיף ממש עם בן דודי ובנו, והיה להם גם כיף לטייל בארץ אחרי שעזבו את ביתנו. נראה לי שבן דודי השיג את מטרתו (או מטרותיו) בנסיעה הזאת: להכיר לבן את ישראל, לבלות איתו זמן איכות לבד ללא אחיותיו הקטנות שביום יום לוקחות את רוב תשומת לבם של ההורים, וגם לחבר את הילד לקרובי משפחתו כאן בארץ.

כשנפרדנו הרגשתי את הקשר הרגשי שכבר נוצר וזה גרם לי להרגיש טוב. הילד אמר שמאד כיף אצלנו בבית. 

השבוע התעסקנו בהכנות לקראת הניתוח של T בשבוע הבא (בדיקות דם, צילום חזה וכדמה)

חזרנו לשיגרת הספורט

אחרי שסרגתי בהצלחה רבה שני צעיפים (אחד לכל נכד) גם החתן שלי ביקש צעיף, אז אני בשלבים התחלתיים שלו.

את הצעיפים של הנכדים סרגתי בשיטת "ימין, שמאל" ועשיתי דוגמא נחמדה של שני צבעים צהוב-כחול לאחד ואדום-שחור לשני. 

חתני ביקש "ימין, ימין" ולמרות שהוא ביקש אפור, אני שוזרת לו קצת שחור כדי לגוון (קלטתם, הוא לא בעד צבעים עליזים).

"הוכתרתי" אצל רופא השיניים וסיימתי את הסאגה של השתלת השן (שמו לי את הכתר)

אימנתי, ניפגשנו עם חברים וגם ארחנו קצת, עשיתי clearway לחברה לקראת סדנא שהעבירה (שאחר כך דיווחה שהיתה הצלחה כבירה)

התניידנו מפלאפון ל-012 מובייל (די, נמאס מהמחירים ובעיקר מהעלויות בעת שהייה בחו"ל וזאת למרות ה"חבילות" שלכאורה היינו אמורים לדעת מראש כמה זה יעלה)

נולדה לנו בת-אחיינית חדשה (לבתו האמצעית של אחיו של T נולדה בת במזל טוב)

ביקרנו אצל הנכדים בחמישי, ובסוף גם ארחנו אותם בששי (כולל שינה עד היום בבוקר) למרות שבמקור היו לבתי וחתני תכניות אחרות

עם כל הפעילות הזאת עדיין בסך הכל היה שבוע די שקט

השבוע מתוכנן להיות בעל יותר פעילות. 

ובעוד 8 ימים…הניתוח

כן – אנחנו מצפים לו וחוששים ממנו

אבל יש עוד קצת זמן….אז בינתיים אתרכז בשבוע הנחמד שמחכה לי 

שבוע טוב

עברה שנה

עברה שנה מאז סיימתי את תכנית המאמנים באימושיין וכפי שנקבע כבר אז, התכנסנו כולנו (כמעט כולנו) למפגש בבית הספר, מפגש בן יום שלם שכלל כמובן גם לימודים – כי נטלי לעולם לא שוקטת על שמריה וסאטיה ממשיכה להתפתח כל הזמן ותמיד יש עוד דיוק ועוד חידוד ועוד התעמקות ותמיד יש עוד מה ללמוד. 

ביום האחרון ללימודים (שאגב היה אז סוער במיוחד – 7/1/2015 –  וחלק מהמשתתפים לא הצליחו גם אז להגיע, בעיקר מפאת השלג) ביקשה מאיתנו נטלי לכתוב לעצמנו מכתב, כאילו אנו כותבים אותו בעוד שנה, ולספר לעצמנו איך עברה /תעבור לדעתנו השנה הקרובה.

אז הנה המכתב שלי: 

"אמפי יקרה

כותבת לך מינואר 2015 בסיום קורס מאמנים. 

היום (31/12/2015) אולי את באותו משקל ואולי 20 קילו פחות או יותר, אבל בכל מקרה את מקבלת את הגוף שלך ושלמה עם כל חלקיו. 

הצורך שלך בריצוי פחת באופן משמעותי, ואת הרבה יותר ישרה, ישירה ונוקבת גם עם משפחתך וחברייך וגם עם מתאמנייך.

פיתחת יכולת לסמוך על עצמך, על היכולות שלך, בעיקר על היכולת להתפרנס ולהתמודד עם כל מה שיצוץ במציאות שלך, וכתוצאה מכך את יותר סומכת על אחרים.

במהלך השנה האחרונה התאמנת גם על דימוי הגוף, גם על היכולת לסמוך על עצמך וגם על מערכות היחסים שלך עם T, עם אמא שלך ועם ק' (*חברת ילדות במערכת יחסים בעייתית במיוחד).

כמאמנת סאטית את הרבה יותר סאטית, יותר איטית, יותר קשובה, יותר מקפידה על עבודה עם תחושות הגוף והנשימה, לא מרצה כל כך ולא מוותרת כאשר אנשים מנסים "לזוז". 

גם באימון וגם בחייך הפרטיים את הרבה יותר חומלת והרבה פחות שיפוטית. 

בעסק שלך את עוסקת גם בהתנדבות וגם אימון בתשלום ויש לך לפחות 8 מתאמנים. 

יש לך תקציב שנתי שאותו את מתכננת ומתחזקת יחד עם T. 

שמרת על קשר עם חברייך וחברותייך הקרובים ביותר מאימושיין, ואת מטפחת ומפתחת את היחסים האלה ואת היחסים עם חברותייך ובני משפחתך הקרובים והאהובים. אם עדיין נותרו קשרים לא מיטיבים, כבר הרפית גם מהם. 

חייך שלווים והרמוניים ואת רואה את המציאות כפי שהיא

באהבה רבה

אמפי 7/1/2015"

זה מה שכתבתי לעצמי לפני שנה כאשר דמיינתי את השנה הקרובה. 

אני יכולה לומר שלא ירדתי או עליתי 20 קילו אבל בחודשים האחרונים כבר ירדתי 3.5 קילו. מקווה שאמשיך.

מנגנון הריצוי שלי באמת פחת (לא לגמרי) ואני הרבה יותר ישרה, ישירה ונוקבת גם בחיי הפרטיים וגם באימון. 

באמת התאמנתי השנה על דימוי הגוף ועל היכולת לסמוך על עצמי ואני מרגישה שחרור עצום בתחומים האלה. יש עוד על מה לעבוד אבל בהחלט נעשתה דרך. נעשתה דרך גם ביחסים שלי עם T ועם אמא (מבחינת האימון), פחות נגעתי ביחסים עם ק'. עוד יש על מה לעבוד 🙂

כמאמנת יש לי כמובן עוד דרך אבל מרגישה התפתחות משמעותית ואני גם עובדת על זה המון כך שבכל פעם אני משילה שכבה מגבילה נוספת. 

מה ששמחתי לראות זו באמת החמלה הגדולה שפיתחתי, והשיפוט – שפעם היה עולה אוטומטית גם אם לא הייתי מבטאת אותו – היום כבר הרבה הרבה הרבה פחות עולה. נדמה לי שכאן באמת היתה הצמיחה הגדולה ביותר שלי מאז שהתחלתי עם סאטיה. 

אני באמת מאמנת גם בתשלום וגם בהתנדבות, רק שאין לי כרגע 8 מתאמנים. בסה"כ אם סופרים מההתחלה אז היו לי עד כה 8 מתאמנים אז אולי הייתי צריכה לדייק את ההתנבאות לשון

החלק של התקציב כמעט מדויק – אנחנו לא מתכננים את התקציב לגמרי מראש לשנה אבל הוא יותר ממאוזן והמעקב עליו מתבצע באופן חודשי כך שאני מאד מרוצה מאיך שזה מתנהל. 

בהחלט שמרתי על קשר עם החברים והחברות מהקורס, עם חלקם אני ממש נפגשת, עם חלקם זה יותר טלפון ווואטסאפ אבל אנחנו חבורה די מגובשת ונעזרים זה בזה כל הזמן. השנה באמת שמרתי על קשר נהדר עם החברות (והתקרבתי מאד לחברת ילדות מ' שחזרה לחיי) ועם המשפחה ואין לי היום קשרים לא מיטיבים. חיי באמת שלווים והרמוניים ואני משתדלת תמיד לראות את המציאות כפי שהיא, בלי להתעסק עם מה אמור להיות או מה היה יכול להיות….

בפוסט הבא אולי אכתוב את מה שדמיינתי לי ל-2016

שנה אזרחית טובה לכולם חיבוק