ארכיון חודשי: פברואר 2016

סופשבוע שגרתי

המורה שלי, נטלי בן דוד, דיברה בדיוק על ודאות וחוסר ודאות בתכנית השבועית שלה ברדיו מהות החיים. הרגשתי שהשיחה שלה עם אסי זיגדון התכתבה קצת עם הפוסט האחרון שלי, ודווקא אהבתי את מה שהם הגיעו אליו – איזושהי דרך אמצע בין הצורך שלנו בוודאות וביטחון לבין ההבנה שאין באמת וודאות בחיים, וההשלמה עם העובדה הזאת. 

 

שמעתי את התכנית, כדרכי, בחדר כושר. אני מאד אוהבת להאזין לתכנית שלה "מודעות של יום יום – שיחות טרנספורמטיביות" בדרך כלל המראיין הוא אסי זיגדון ולפעמים זו ענת קלו לברון, שמהתכניות של נטלי איתה משום מה אני עוד יותר נהנית. 

 

אחרי ההתעמלות והתחרדנות בדשא עם החברים בקאנטרי, נסענו לביקור השבועי שלנו אצל הדוד הישיש של T. מלאו לו 96 בנובמבר האחרון ומצבו רק הולך ומתדרדר. השבוע הוא היה כמה ימים בבית חולים עם קוצר נשימה ודלקת ריאות, אבל התעקש להשתחרר הביתה ולהמשיך את האנטיביוטיה בעצמו, הוא ממש שנא להיות מאושפז. כואב הלב לראות אותו הולך ודועך, סובל, לבד….האחיינים מגיעים לביקור לעיתים רחוקות (ילדים אין לו). כמובן שלבית החולים כמעט כולם הגיעו, אבל כשהוא בבית (עם מטפלת) הוא בעיקר לבד. עצוב עצוב עצוב לראות אותו כך, לעזוב אותו בכל פעם מחדש, ולדעת שיותר טוב כבר לא יהיה. 

 

אתמול בערב לא הגיעו בתי, חתני והנכדים לארוחה השבועית – הם אירחו את המשפחה של חתני אצלם בבית – אז החלטנו לארח את חברינו א' ו-א' (סבא וסבתא בעצמם ובמקרה גם אליהם אף אחד מהילדים לא הגיע לארוחת ששי) לארוחה אינטימית רק ארבעתנו, היה כמובן אוכל טעים וצחוקים וחברה טובה, היה ממש כיף.

 

בבוקר רציתי לקנות לחברתנו כ' מתנה ליום הולדתה, היא ביקשה גיפט-קארד של רשת "אפריל" – קוסמטיקה ועניינים אחרים שאין לי בהם כל כך מושג – אז קפצנו T ואני לקניון "עיר ימים" בנתניה – כמה שאני לא ממש סובלת קניונים, זה יחסית קניון נחמד. וכבר קנינו ל-T תיק חדש (התיק שלו שקנינו באיטליה לפני שנתיים וחצי כבר ממש מתפורר) ועל הדרך נכנסנו שוב ל"קרייזי ליין" וקנינו לי כמה חולצות. זה הפך להיות קטע – לעשות שופינג עם T. הוא קניין מעולה ואני הרי שונאת את זה – אז הוא בוחר לי בגדים (וגם קולע מבחינת המידות) ואני מודדת וזה הולך צ'יק צ'ק ויצאתי עם 3 חולצות נחמדות ממש בזול ובלי עצבים. מי ידע שהפרטנר הכי טוב שלי לשופינג הוא בעלי היקר? הגיע הזמן אחרי 41 שנים יחד כמעט שאגלה את זה……

 

הערב נקפוץ על ע' ו-כ' (וניתן לה את המתנה) ומחר מתחיל שבוע חדש – עם פגישות ייעוץ עסקי של T (שממש נכנס לעניין הזה במרץ וכבר יש לו 3 לקוחות פרו בונו ואולי עוד לקוחה בתשלום), עם אימונים שלי (כמאמנת וכמתאמנת), עם מפגשים חברתיים ובילויים עם נכדים….שיהיה שבוע טוב חיוך

אימונים #34- תפיסת עולם של חוסר וודאות

באימון האחרון המשכנו, המאמן שלי ואני, לעבור על מפת האימון המעודכנת
שלי. תחת הסעיף "כוונות חיים" עדיין מופיע "ביטחון עצמי"
במובן של קושי לחיות עם אי וודאות. קיים פער בין הרצון שלי להסכים לחיות עם אי
וודאות (הרי כל החיים שלנו הם אי וודאות אחת גדולה, בין אם אנחנו מודעים לכך ובין
אם לא) לבין הקושי שעולה לי בהקשר הזה. אני כל הזמן מודעת לכך שהחיים הם רצף של
בלת"מים, ולמרות כל העבודה העצמית שכבר עשיתי בתחום הזה, עדיין אין לי את הביטחון
שאדע להתמודד עם כל דבר שהחיים יפילו עלי. ואני מסבירה לו שאני בהחלט שומעת את
הסתירה ואת האירוניה שבמשפט: רוצה לדעת שאדע להתמודד
עם חוסר וודאות.


הוא שואל מה זו ידיעה פנימית שתדעי להתמודד עם כל מה שיצוץ לך בחיים?
בואי נראה למה התכוון המשורר כאן.


ואני מהרהרת בקול רם, מנסה לתאר: זאת שעדיין קשה לה במצבים של אי
וודאות. זאת שהיתה רוצה איזו תחושת פנימית של ביטחון. ביטחון בעצמה, שתדע להתמודד
עם כל מה שהחיים יפילו עליה.


והמאמן ממשיך ושואל: אז איזו ידיעה פנימית עליה לפתח?


ואני נאבקת עם התשובה. ידיעה פנימית שאין ידיעה….ידיעה פנימית שאי
אפשר לדעת, וזה בסדר. לזה אני שואפת. את הפער הזה הייתי רוצה לצמצם. רוצה להגיע
להבנה ולהתמסרות לעובדה שאף פעם אי אפשר לדעת מה יהיה ומה יצוץ, ולחיות עם זה
בשלום. הרי כל החיים שלי אני חיה בידיעה שתיכף יגיע הבלת"מ.


אז את כבר יודעת את זה, מנסה המאמן שלי להבין.


כן, אני מסבירה. ואני לא חיה עם זה בשלום. פיתחתי כל מיני מנגנונים
שנועדו לפצות על כך שאני מודעת שבכל רגע נתון דברים עלולים להשתבש, להילקח ממני,
להיהרס, להיעלם…לפצות על הפחד שנובע מהידיעה המתמדת הזאת שבכל רגע עלולה להגיע
האכזבה. דיברנו על זה כמה פעמים – אכזבה זה מאד מפחיד אצלי.


אוקי, הוא מנסה להבין. אז מה צריך לפתח כדי להסכים לחיות במצבים של
חוסר וודאות. מה את צריכה לפגוש?


נראה לי שאני צריכה לפגוש את הפחד הזה. להבין מה מפחיד כל כך. מה זה
בכלל חוסר וודאות בשבילי. הדבר שהכי בולט זה שמשהו ישתנה, כמו שאמרתי קודם. שמשהו
ישתנה לרעה. במיוחד כשמישהי כמוני, שטוענת שהיא כבר חיה את החזון שלה, שכמעט כל
הדברים שהיתה רוצה בחייה כבר התגשמו – מכאן זה יכול רק להתדרדר (ואני צוחקת אבל גם
הצחוק הזה הוא סוג של מנגנון הגנה….). זה סוג של אחיזה. מי שחי בסדר במצב של אי
וודאות מוכן בפועל שכל אחד מהפרמטרים שמרכיבים את החיים שלו כרגע ישתנה בכל רגע.


המאמן משקף לי: אז מי שחי בחוסר וודאות חי במודעות מתמדת שכל תחום
בחיים שלו עלול בכל רגע להשתנות.


ואני משלימה: ולכן מי שחי בשלום עם חוסר וודאות, מצליח לחיות עם
המודעות הזאת בלי שהיא תלווה באימה מתמדת ממנה.


הגדרה יפה, הוא אומר לי. אז מי זה האדם הזה בעל הידיעה הפנימית שהוא יידע להתמודד עם כל דבר? איזו הווייה זאת?


זה מי שריק. שמתייחס לכל דבר שקורה כשהוא קורה. לא נאחז. ריק. לא
יודעת אם יש מישהו כזה. אבל זו ההווייה שאני שואפת אליה.


יצאנו מתוך ביטחון עצמי…..


הביטחון העצמי מתחלק לשניים. התמודדות עם כל מה שיצוץ. להיות בסדר עם
זה שכל מה שיש לי עכשיו ישתנה. בנוסף יש הכרה בערך עצמי, אבל לא על זה אני מדברת
היום.


ותוך כדי שאני מדברת עולה לי חומציות מטורפת, צרבת, שיעול….הגרון
מתמלא חומצה ואני משתנקת. קשה לי לדמיין את עצמי במצב של אי וודאות מוחלטת.


איפה זה הכי מופיע לך היום? איפה מופיע הפחד הזה מאי וודאות? הוא מבקש
לדעת.


למשל זה מופיע לי מול הפחד לאבד את בעלי, להיות לבד. אני לא עסוקה בזה
ביום יום אבל זה מה שעלה לי כרגע כששאלת.


הפחד לאבד את בעלך?


שיקרה לו משהו, שפתאום הוא לא יהיה. זה הכי מפחיד, הכי מטלטל. הכי
שישפיע על החיים שלי כרגע.


מה קורה לך בגוף כרגע?


עולה לי עצבות גדולה. מרגישה את העצב כאילו שזה קורה. כאילו שאני
מאבדת את בעלי כרגע. תחושה של כדור ענק של דמעות שחונק את הגרון.


המאמן מבקש שאכבד את התחושה ואת הגוף ואשהה עם כדור הדמעות הזה, בלי
לדבר. ואז הוא מבקש שאתאר לו את התחושה.


אני מתחילה לתאר למרות שהתחושה מעט נרגעה. כאילו ירדו המון דמעות
מהראש לתוך הגרון ויצרו שם גוש כזה, כדור כזה, שממש מכאיב וממש לוחץ. וזה מתפרש לי
כעצב מאד עמוק, שאי אפשר לתאר אותו מרוב שהוא עמוק. מידי פעם יש גל של דמעות שעולה
ושוטף את החלק הקדמי של הפנים וחוזר לכדור שבגרון.


בואי תראי מה זה מעלה לך, זיכרון כלשהו…..הוא מבקש.


ועלתה לי תמונה שאין שום סיכוי שאני זאת שזוכרת אותה, בטוח סיפרו לי
אותה, כי הייתי תינוקת. אני בקיבוץ בבית התינוקות. כנראה שאני כבר בת כמה חודשים,
כי אני עומדת. אני רואה את החלון של בית התינוקות ומחוץ לחלון עומדים הורי או אחד
מהם…נדמה לי שזו אמא שלי. אני רואה אותה כמו שנראתה אז, עם צמה ארוכה. היא עומדת
שם בחוץ ולא יכולה להיכנס, ואני עומדת בלול שלי ובוכה.


ברור לי שאין שום סיכוי שאני זוכרת את זה. אבל אני מרגישה את מה
שהתינוקת הזאת מרגישה. בדיוק. את העצב התהומי הזה. כנראה סיפרו לי את זה או
שדמיינתי את זה


אבל אני רואה שאת חיה את זה עכשיו בגוף, הוא מעיר.


לגמרי, לגמרי חיה את זה עכשיו בגוף. אני עומדת ובוכה ובוכה ובוכה.


את עומדת על מיטה? הוא מבקש לראות את התמונה שמופיעה בעיני רוחי.


כן, מיטת תינוק כזאת, כמו לול.


מסתכלת על אמא ובוכה?


מסתכלת על החלון, והיא עומדת שם…


רק אימא שם? הוא מבקש לדעת.


אני חושבת, אני עונה לו. אני כרגע רואה רק את אמא. ואני לא מבינה למה
היא לא נכנסת ומרימה אותי. ואני בוכה, בוכה, בוכה, בוכה…


צועקת גם? קוראת לה?


לא, אני עונה לו. אני רק בוכה והדמעות זולגות לי על הפנים….ואז אחרי
הרבה בכי אני נרדמת. וגם עכשיו אני מרגישה מאד עייפה. ומאד לבד.


שימי לב לנשימה, הוא אומר


ואני שמה לב שהנשימה שלי נעצרה, ואני לוקחת שאיפת אוויר עמוקה. כדור
הדמעות זז ועלה לעיניים ולמצח. ולוחץ. אני לוקחת עוד נשימה עמוקה. מכוונת. שוהה
בתוך התחושה הזאת.


עד שאני כבר לא מרגישה כלום. כאילו באמת נרדמתי. התינוקת נרדמה וגם
אני לגמרי ישנונית. השתלטה עלי עייפות. אני שוב נושמת עמוק.


מה את חושבת שהתינוקת הזאת מרגישה? הוא מבקש לדעת.


ואני חושבת שהיא מרגישה מאד לבד. אני חושבת שהיא לא בטוחה שהיא שייכת, לא בטוחה שאוהבים אותה. אין שום קשר מבחינתה בין הצרכים והרצונות שלה, לבין מתי שהיא
מקבלת חיבוק או אוכל או החלפת חיתול, אפילו. היא לא יודעת מתי אמא או אבא יבואו.
היא לא יודעת איך ומה לעשות בשביל לקבל את מה שהיא רוצה. אני חושבת שהיא גם לא יודעת
למה, כאשר כן טוב לה, והיא מחובקת ואהובה, פתאום זה נגמר והיא שוב לבד. בלי קשר למה
שהיא רוצה, לאיך שהיא מרגישה.


אמרת מקודם שהיא לא מבינה למה אמא לא באה, בסיטואציה הזאת שהיא מסתכלת
בחלון, אומר המאמן.


היא רוצה שאמא תיכנס ותרים אותה ואמא ממשיכה לעמוד בחלון.


מה אמא עושה? הוא שואל.


יכול להיות שאמא גם בוכה. היא לא יכולה לשמוע את אמא. כרגע אני-התינוקת רוצה אותה ובוכה ובוכה ובוכה, היא שם והיא לא נכנסת. ואני-המבוגרת יודעת
שמותר להורים לבקר לפי שעות בלבד, ומאכילים את התינוקות לפי שעות וגם מחליפים לנו לפי
שעות. אבל כשאני מסתכלת על התמונה הזאת אז כמובן שלתינוקת שום דבר מזה לא ידוע ולא
ברור.


והמאמן אומר שזה גם לא משנה לתינוקת שהייתי, שהכול נעשה לפי לוח זמנים קבוע מראש.


נכון, אני מאשרת. לתינוקת זה לא משנה. היא רוצה את אמא עכשיו. יכול
להיות שהיא רוצה גם לאכול וזו לא השעה של האוכל.


הצרכים הבסיסיים שלה לא נענים, הוא משקף לי.


ואני חושבת לי, שכשתינוק רוצה משהו הוא בוכה, ואז ניגשים אליו ובודקים מה הוא רוצה. פה
בתמונה שעלתה לי זה לא קיים. אני יכולה לבכות ולבכות ולבכות עד שאני נרדמת, מותשת.
ואז מגיע זמן האוכל, למשל, ותוקעים לי בקבוק בפה, ואני לא אוכלת כי אני מותשת מרוב
בכי ומרוב שחיכיתי. ואני יורדת במשקל. ואני מכוסה פריחה אדומה כי לא החליפו לי
כשהייתי צריכה, אלא כשהגיעה השעה להחלפה. אני ממש מרגישה פיסית את התשישות ואת
העצב.


והמאמן מפנה תשומת לבי בחזרה לגוף, ושואל מה קורה בגרון.


אני שמה לב שהגרון עדיין מלא בדמעות אבל זה כבר לא גוש. הן פשוט עולות
ויורדות, מתפזרות בין הגרון לעיניים ובחזרה.


ואיך הנשימה? הוא שואל


כשאני נזכרת אני לוקחת אוויר.


בואי נפעיל את התינוקת רגע, הוא מבקש.


ואני חושבת שהיא לא יכולה לעשות כלום, היא באמת חסרת אונים.


נכון, הוא מסכים איתי, אבל אם ניתן לה כוחות……מה היא תעשה?


אם יהיו לה כוחות, אני מנסה לחשוב….כוחות על…היא היתה יורדת
מהמיטה, מטפסת למטה מהמיטה…


תראי את עצמך עושה את זה, הוא מבקש.


כנראה שכבר זחלתי….מדמיינת את עצמי זוחלת על הרצפה עד לדלת, איכשהו
פותחת את הדלת עם כוחות העל שנתתי לעצמי, זוחלת לאיפה שאמא עומדת, מחבקת לה את
הרגליים ועושה תנועה עם הידיים שמבקשת שהיא תרים אותי על הידיים

 


וכאן פתאום מתפרץ לי בכי בלתי נשלט. אני יושבת שם בכורסא בחדר האימון,
ובוכה ובוכה בלי הפסקה. אני מדמיינת את אמא מרימה אותי, מחבקת אותי…אני רואה
אותי, התינוקת, לופתת את הצוואר שלה בשתי ידי הקטנטנות, ולא עוזבת. ואני מדמיינת את
אמא לוקחת אותי משם ולא חוזרת. לוקחת נשימה עמוקה. הגרון התרוקן. יש עדיין כבדות
מסוימת ברקות.


והמאמן מבקש ממני לחזור אל התינוקת כמבוגרת מיטיבה, כשהיא שם שוב בתוך
הצריף. מה תוכלי לעשות כדי להרגיע אותה, הוא שואל?


הדבר הראשון שעולה לי זה להיכנס, להרים אותה על הידיים ולהסתלק משם
ולא לחזור. זה בעצם מה שהורי עשו בסופו של דבר. זה לקח להם אמנם 8 חדשים אבל הם
עזבו את הקיבוץ, עזבו הכל מאחוריהם, יצאו בלי כלום.


בגלל ש…מה? הם לא יכלו לסבול את זה?


בגלל שהם לא יכלו לסבול את העובדה שהייתי של הקיבוץ, הם לא יכלו לטפל
בי, לקבוע איזה טיפול אקבל ומתי…באמת האכילו לפי שעות ולא לפי מצב הרעב ובאמת
ירדתי כל הזמן במשקל כי עד שהגיעו אלי עם האוכל הייתי תשושה מכדי לאכול…(אגב זה
יכול להסביר כל מיני מנגנונים אחרים אצלי….אני אומרת בחצי חיוך)….באמת סבלתי
מפריחות קשות …הם לא יכלו להיות הורים כפי שרצו, אז לקחו אותי ועזבו.


אז אני מחזיר אותך בתור מבוגרת מיטיבה לתינוקת ההיא במיטה, תראי אם את
יכולה להרגיע אותה.


ככה, אני שואלת? כמו שהיא, בלי לקחת אותה משם? השאלה אם אני יכולה
להיכנס….


כן, את יכולה להיכנס. להיות איתה. אם את רוצה ויכולה….את לא מחליפה
את אמא שלך. את מבוגרת מיטיבה אחרת.


הבנתי, אם למשל הייתי המטפלת בבית הילדים, המטפלת שהיתה אמורה להיות
לי…..הייתי נכנסת…הייתי ניגשת לתינוקת כשהיא בוכה, הייתי מרימה אותה, מחבקת,
מלטפת…


במצב הזה, שאת בוכה ורוצה את אמא…ומרגישה לבד, ושלא אוהבים אותך


זה לא בדיוק שלא אוהבים אותי. זה שאני לא בטוחה בכך. אני מרגישה שאם
הייתי בטוחה שלא אוהבים אותי זו היתה תחושה אחרת. מה שהרגשתי זה שאני לא בטוחה מתי
אוהבים אותי, או מה צריך לקרות כדי שיאהבו אותי. זה היה לא ברור. מה אני צריכה
לעשות כדי שיאהבו אותי. זה חוסר הוודאות. ואני צוחקת כי ההקשר מתחיל להתבהר…..


התחושה היא שאין משהו שאני יכולה לעשות כדי לקבל את האהבה או הטיפול.
אז אם אני המבוגרת המיטיבה כאן אז אני ניגשת אלי כשאני בוכה, ואני מרימה אותי
ומחבקת אותי…בודקת אם אני רטובה, אם צריך להחליף לי….בודקת אם אני רעבה. עושה
את מה שעושים לתינוק כשהוא בוכה. נותנת את החיבוק הזה.


את צריכה את החיבוק, את החום, את תשומת הלב….


אין טעם לדבר איתי ולהסביר לי. הייתי ממלמלת מילות הרגעה: אני יודעת
שאת עצובה, שאת מתגעגעת לאמא, שהיא שם בחוץ ואסור לה להיכנס…אבל היא אוהבת
אותך…..לא יודעת מה היה עובר מתוך זה אבל את הנימה בקולי היא היתה שומעת. את
החיבוק היא היתה מבינה.


מצויין, היית מחבקת אותה. מרימה אותה. לפעמים זה הדבר הכי פשוט והכי
נכון לעשות


אולי הייתי שרה לה. שיר ערש או משהו….


אז איך את מחברת לחוסר הוודאות, לפחד להישאר לבד, למותו של בעלך?


יש את החיבור הברור של אי הוודאות של עד מתי יש לי אותו, את בעלי. אין
שום דבר שאני יכולה לעשות כדי לגרום לו להיות איתי עד מתי שאני רוצה. כי ככה זה.
ככה זה בחיים. כמו שככה זה היה בקיבוץ, זה לא בשליטה שלי כמו שזה לא היה בשליטה של
הורי.


התמונה הזאת המחישה לי עוד יותר את התחושה של "אי אפשר אף פעם
לדעת מה יקרה", כלומר זה מאד קדום אצלי, מאד ראשוני.


רשמתי לפני את המשפט שהתחלנו איתו: פחד לאבד את בעלי ולהישאר לבד. זה
בעצם מה שקורה לתינוקת, שנשארת לבד. להישאר לבד זה להישאר עם מה?


זה להישאר עם חוסר האהבה, עם חוסר הטיפול. תחושה של אני לא בטוחה שיש
מישהו שאוהב אותי. וגם עם בעייתיות ב-well
being  שלי, למרות שבראש אני יודעת שזה לא נכון, כי אני
אישה בוגרת ומטפלת בעצמי. אבל בהקשר של הזיכרון זה העדר טיפול בסיסי, העדר אהבה.
מוזר לאן הגעתי.


לקראת סיום תראי מה קורה לך בגוף ואיך את יוצאת מהשיחה….הוא מבקש


אני עייפה, הראש כבד, הדמעות נעלמו, הנשימה חזרה להיות סדירה. הראש
ממש כבד. אני עדיין מנסה להבין מה בעצם ההקשר, מעבר לזה שהבאתי משהו מאד ראשוני.
אני יכולה להבין שזה מאד עמוק, מאד קדום אצלי חוסר הוודאות הזה. ושבטח המשכתי
לשחזר את זה שוב ושוב כל חיי….


אפשר להבין שזה קשור לאהבה, לצרכים בסיסיים.


רק שהיום אני זאת שיכולה לספק לעצמי אהבה. אולי זה ההקשר. זה מה שאני
מבינה. אני כבר לא תלויה, לא חסרת אונים, יכולה לאהוב את עצמי.


תבורכי, הוא אומר לי. עוד מעט תגיעי להריון, לעוברות…..


ובאמת כשעלתה לי התמונה הזאת כמעט הדפתי אותה הצידה. כי היה לי ברור
שזה לא זיכרון שלי.


נכון, הוא עונה. אבל זה חי לך בגוף. גם אם סיפרו לך את זה, כיוון שזה
קיים בגוף, הוא יכול לחוות את זה. את לגמרי חווית את זה עכשיו.


נכון, לגמרי הרגשתי את זה ולכן נשארתי עם זה. ואני כבר מתאמנת מיומנת
ומנוסה ויודעת שגם אם עולה לי דמיון פרוע – זה מה שעלה, זה רלוונטי, ועם זה אפשר
לעבוד.  

קיץ חורף

מן ערבוביה כזאת של העונות…..וזה כנראה גם עשה בלגן לבריאות של הנכדים שלי.

אחרי שחכמוד הבריא סוף סוף (בסוף הוא היה אצלנו עוד כמה ימים וזה גלש לשבוע שאחריו) היו לי כמה ימי חסד בהם קראתי, נפגשתי עם חברות, התעמלתי וכמובן גם אימנתי והתאמנתי….ואז חלה גם נשמותק. 

הוא היה עם חום ממש גבוה (בעיקר בלילות) ובשבוע שעבר שמרנו עליו במשך כמה ימים רצופים…

הודעתי לבתי שבשנה הבאה הם כולם מתחסנים!!!!! 

אבל השבוע אני מאד מאד מקווה שכולם יהיו בריאים, כי מתוכנן לי שבוע מאד חברתי ועמוס מפגשים ופעילויות – כולן מהנות ונעימות.

 

השבוע הקיצי שחלף היה נחמד אבל בעיקר בסופו נזכרתי שבסך הכל אני סובלת יותר בקיץ החם מאשר בחורף הקר. האידיאלי הוא כמובן משהו באמצע: אביבי חמים ולא מעיק, גשם מדי פעם (אולי בעיקר בלילות, כדי לנקות את האוויר ואת הצמחים ואת הדרכים)….ובעיקר שמש והרבה פריחה. 

כמובן שמזג אוויר לא מגיע לפי הזמנה, וכרגע אני נהנית לשבת בסלון המואר ולצפות בטפטוף הגשם בחוץ.

 

יש אצלנו מכת נמלים – זה לא סתם נמלים, זה נאנו-נמלים. קטנטנות קטנטנות ובלתי ניתנות להדיפה. שום דבר לא מונע מהן להיכנס הביתה ולהופיע במקומות הכי לא צפויים…..זה מאבק בלתי פוסק ואין לי מושג מה לעשות עם זה (ביחוד שיש לי חתולים בבית ואני לא יכולה לרסס חופשי כי אם זה ייגע להם בכפות הרגליים או בפרווה והם יתלקקו…..גם הם יורעלו). 

 

התחלתי מספר ספרים ונתקעתי באמצע: גיסתי הביאה לי את "מסע אל ממלכות פנימיות" של ד"ר דינה איזן. היא התלהבה מזה והיתה בטוחה שגם אני אוהב, אבל אני כבר "שוחה בחומר" הזה של "לחיות מתוך שמחה" כל כך הרבה שנים שזה נראה לי כמו More of the same ואין לי הרבה סבלנות….אז שמתי אותו בינתיים בצד (אני רק בעמוד 35).

במקביל התחלתי לקרוא את "הסודות של אגם טמפלטון" של לורן גרוף (שהביאה לי העוזרת שלי יחד עם הספר ההוא של שלי יחימוביץ') וגם בו אני תקועה (עמוד 54). ועכשיו התחלתי לקרוא את "החברה הגאונה" של אלנה פרנטה (אחת מכם המליצה לי עליו) ולמרות שקשה לי (יש כל כך הרבה רוע וסבל בספר הזה, לפחות בהתחלה, שממש הייתי צריכה לנשום ולנשום ולבדוק את עצמי כמה פעמים אם אני מסוגלת לשהות בתוך זה) אני כבר בעמוד 69….אז נראה איך זה יתפתח. 

 

אז מאחלת לי ולכולם שבוע טוב – לפחות כל אחד בתוך הבועה של עצמו, כי אם אתחיל להתייחס למה שקורה בחוץ אז….עדיף שאשתוק עכשיו.

אז באמת שבוע נפלא וגשום ושמשי ונהדר חיוך

אימונים #33 – כשהמבוגר לא מסוגל להיטיב

חלק חשוב מתהליך הפירוק וההבניה מחדש בשיטת אימון סאטיה הוא משהו שנקרא "המבוגר המיטיב". 

הזכרתי אותו כאן הרבה פעמים כשתיארתי אימונים שלי. המתאמן מדבר על נושא שמטריד אותו, עולות בגופו תחושות והמאמן מפנה את תשומת ליבו לגוף ולנשימה ולתחושות אלה ואז עולה מתוכן זיכרון ילדות כלשהו. המתאמן מתאר את מה שקרה באותו זיכרון, מה שנאמר, איך הוא (כילד) חש והגיב ומה הוא החליט או הסיק לגבי עצמו או לגבי העולם באותם רגעים….איך הוא התמודד עם מה שקרה, איזה דפוס או מנגנון הגנה או הישרדות הוא פיתח אז כדי לסדר לעצמו את מה שקרה….זה חשוב להבין מה הילד החליט או הסיק כי מה שקורה זה שהמנגנון הזה מתחיל לחזור על עצמו ולפעול אוטומטית הרבה אחרי שהסיטואציה ההיא נשכחת ולא רלוונטית, והמתאמן בעצם משחזר אותה שוב ושוב בחייו ומוכיח לעצמו שהמסקנה שהסיק אז נכונה ורלוונטית גם היום. למאמן יש כמה כלים שבעזרתם הוא מנסה להרגיע את הילד שבזיכרון ולשחרר את הדפוס.

אחד הכלים הוא "הילד הפעיל". המאמן מבקש מהמתאמן לדמיין מה הילד שהוא היה יכול לומר או לעשות לו הכל היה אפשרי. לולא היה אז חסר אונים מול הסיטואציה שקרתה. הפעלת הילד בתוך הזיכרון משחררת הרבה פעמים את תחושת חוסר האונים שהילד חש במציאות. מזכירה למתאמן שהיום, כשהוא מבוגר, הוא כבר לא חסר אונים. בתוך המרחב המוגן והמיטיב של חדר האימון, מעודדים את הילד לעשות ממש כל מה שעולה לו בראש, גם אם זה מאד אלים. ביטוי התגובות האלימות במסגרת האימון משחרר משהו שאצור בתוך המתאמן, ומסייע לו להרגע.

עוד כלי נקרא "המבוגר המיטיב", שבו מבקשים מהמתאמן המבוגר לבוא לילד שהוא היה בזיכרון ולומר לו משהו שהוא היה צריך לשמוע או לעשות משהו שירגיע אותו בסיטואציה. המבוגר המיטיב לא פותר שום דבר ולא משנה את המציאות, אבל ביכולתו להראות לילד שיש מי שמבין אותו, מי שרואה אותו, מי שנותן תוקף לאיך שהוא מרגיש באותו רגע. המתאמן בתפקיד המבוגר המיטיב יכול להיטיב עם הילד שהוא עצמו היה בתוך הזיכרון.

באימון האחרון שלי הזכרתי שכאשר אני מאמנת שמתי לב שבחלק מהאימונים לפעמים השאלות שלי לא מספיק פתוחות. הן קצת מכוונות. זה
כל כך מעצבן אותי כשזה קורה. הרי זה שמשהו עלה לי בראש כשהם מדברים! זה לא אומר שזה
נכון לגביהם. שם אני לא ריקה! אני כל כך מרביצה לעצמי על זה כשאני נזכרת בזה אחרי האימון. אני הרי שונאת שעושים לי את זה. ששואלים אותי שאלה לא פתוחה, כאילו יש תשובה
נכונה ואני אמורה להגיע אליה גם. 

עוד אני מדברת והגוף שלי מתחיל להגיב. 

המאמן כמובן מייד שם לב לכך: קרה לך משהו עכשיו בגוף? הוא שואל

כן, אני
עונה. עולה לי בכי.

והוא מבקש לכבד את הגוף ולתת לבכי להיות. 

אני נושמת לתוך הדמעות ושוהה עם זה קצת. 

תראי מה
זה מעלה לך מהילדות? מה זה אני מרביצה לעצמי?

אני
אשמה. אני כועסת על עצמי

מה זה
משרת? ההרבצה העצמית? האשמה?

לא יודעת
מה זה משרת. התחושה הקשה נובעת מהגילוי שעשיתי למשהו אחר משהו שאני לא אוהבת
שעושים לי.

אוקיי, הוא מנסה לברר, אבל מה משרת את התגובה האלימה במלים שלך?

התחושה
קשה מאד, אני מנסה להסביר, והאלימות כנראה עוזרת לי לא לשהות בתוך התחושה.

זה
מעניין איך האלימות עוזרת לך לא להיות בתחושה הקשה. זה סוג של עונש? הוא תוהה.

לגמרי
עונש, אני מהרהרת בקול רם

כדי שלא
תחזרי לעשות את זה שוב? כאילו העונש ימנע ממך לעשות את זה שוב?

כן, אני מבינה תוך כדי דיבור. כדי שאזכור
את תחושת העונש בשביל שזה לא יקרה שוב.

בואי
נסתכל על המנגנון הזה: אם אני עושה טעות אני צריכה להעניש את עצמי כדי לא לחזור על
הטעות הזאת שוב.  מה זה עושה לך בגוף?

אני מפנה
תשומת לבי לנשימה ולגוף. כואב לי הראש. יש לחץ ברקות. במצח. הנשימה צורבת קצת.

מה זה
מעלה לך בילדות?

אני שוהה
בתוך התחושות. נושמת. עולה לי זיכרון מכיתה ה'. גרנו בארה"ב. הגענו לשם
כשהייתי בכיתה ד', הייתי חדשה בכיתה ורק התחלתי ללמוד לדבר אנגלית. ילדה בשם בת'
התיידדה איתי, והיינו נפגשות מידי פעם אחרי הלימודים ומשחקות ביחד. ואז בכיתה ה'
התחלפו חלק מהילדים בכיתה והתיידדתי עם ילדה חדשה בשם סטפני. וסטפני ובת' ואני וגם
אחותה של סטפני ג'קי שהיתה גדולה מאיתנו בשנה, תכננו להעלות הצגה, וקבענו לערוך את
החזרות בבית של סטפני. זה היה ממש בתחילת תקופת החברות שלי עם סטפני, שאחר כך הפכה
לחברה הכי טובה שלי. באחת החזרות, השנייה או השלישית שקבענו, בת' לא הגיעה. לא
זוכרת אם שאלתי איפה היא ולא זוכרת אם מישהי אחרת ביצעה בסוף את התפקיד שלה בהצגה. לא עלה
בדעתי להתקשר אליה ולשאול למה היא לא באה, אבל אחר כך התברר לי שסטפני התקשרה אליה
ואמרה לה לא לבוא. התברר שלא התאים לה שאני ובת' נהיה חברות, היא רצתה שאהיה חברה רק
שלה.

המאמן
משקף לי את המשפט האחרון: סטפני רצתה שתהיי רק שלה.

ואני לא
עשיתי עם זה שום דבר. אפילו לא זוכרת איך נודע לי, אולי שאלתי אותה למחרת בבית
הספר למה היא לא באה ואז נודע לי….בת' היתה מאד עדינה, לא הטיחה בפני, לא עשתה
סצנה…קיבלה את הגזרה. וגם אני לא עשיתי עם זה כלום. הרגשתי עם זה כל כך רע ולא
עשיתי עם זה כלום. היה ברור לי שאם היו עושים לי את זה הייתי נורא נפגעת. ולא היה
לי הכוחות או האומץ להתעמת עם סטפני ולשאול מה פתאום הרחקת את בת'. לא אמרתי כלום,
זה רק התבשל לי בפנים ואיכשהו התמסמס לו, ומאז באמת הפסקתי להיות חברה של בת'
והייתי החברה הכי טובה של סטפני בשלוש השנים הבאות.

ויתרת על
החברות עם בת' בגלל סטפני.

כן, אני
נאנחת. זה ישב לי. זה יושב לי עדיין.

מה את
אומרת על זה?

אני
אומרת שלא הייתי חברה טובה, שלא פתחתי את הפה, שלא הגנתי על בת', שלא גערתי בסטפני
שלא היתה לה זכות לעשות את זה, שלא הסברתי לה שאני יכולה להיות חברה של שתיהן…

ואני
משתנקת כשאני מדברת. נחנקת, משתעלת.

לא עשיתי
כלום ולא אמרתי כלום ונתתי לדברים פשוט להיות

אז מה
הרגשת?

פשוט
הדחקתי את זה, התביישתי והרגשתי נורא ואיכשהו סידרתי את זה לעצמי….אפילו לא
יודעת איך בדיוק. בראש של הילדה איכשהו כנראה חשבתי שאני כן צריכה לבחור בין אחת
לשנייה ולא רציתי לוותר על סטפני. החברות עם בת' לא היתה עד כדי כך חשובה לי אבל
באיזושהי פינה שנאתי את עצמי על זה.

שימי לב
לגוף.

ואני שמה לב שאני לא
נושמת. לוקחת נשימה עמוקה. לוגמת מהמים. הלכתי על מה שהיה קל, אני ממשיכה לספר. לא הייתי צריכה
להילחם, או להסתכן. אולי אם הייתי מתעמתת אם סטפני…..

מה היית
אומרת לסטפני לו יכולת? זה מעניין שהשתמשת במילה "להסתכן", כי על זה את מבקרת את עצמך היום, שאת לא
מסתכנת. מה היית עושה אם היית יכולה?
 הוא שואל, ומוסיף:  לאט לאט, יכול להיות שזה לא יהיה פשוט.

אני
לוקחת אוויר. קודם כל, אני מתחילה, שם בחזרה בבית של סטפני, כשעוד לא ידעתי את כל
המניפולציה, הייתי מתעקשת להתקשר אל בת' ולשאול למה היא לא באה.

וכבר אז
כשהיא היתה אומרת לי "סטפנטי אמרה לי לא לבוא", כבר אז….טוב, זה
אוטופי לחלוטין, מה שאני אומרת עכשיו…אבל..שם בבית הייתי אומרת לסטפני בכעס "מה פתאום אמרת לבת' לא לבוא? ומה פתאום לא סיפרת לי את זה? " אבל… זה
דמיוני לחלוטין.

בסדר,
הוא אומר. בואי נלך עם זה לרגע. ואז מה היית עושה? היית אומרת את זה ו….?

תלוי מה
היא היתה עונה לי.

היא היתה
עונה לך שהיא רוצה שאת תהיי חברה רק שלה.

עכשיו
אני בת 10-11….לא אני שעכשיו.

אבל את
פעילה כרגע, יש לך חופש, את יכולה להגיד הכל.

כן, אני
מהססת. אם אני יכולה להגיד הכל…אז אני אומרת לסטפני שקודם כל אין דבר כזה, אני
יכולה להיות חברה שלה ושל בת' ואין שום בעייה עם זה. ואם הייתי יכולה להגיד הכל
הייתי אומרת לה "איזו מן חברה את חושבת שאת, אם את עושה דברים כאלה מאחורי הגב
שלי? זה רק יכול לקלקל. " אבל אני לא הייתי מעזה להגיד את זה.

אם אני הייתי
סטפני איך הייתי אומרת לי?

"אני
לא מאמינה שעשית את זה סטפני! אני לא מאמינה שפגעת בה ככה, ואני לא מאמינה שתעשי
דבר כזה רק כי את חושבת שככה נהיה חברות יותר טובות! להיפך! זה רק עלול לגרום לי
לכעוס עלייך ולא לרצות להיות חברה שלך! אבל אם באמת חשוב לך שאני אהיה חברה שלך אז
תתקשרי עכשיו לבת' ותגידי לה שאת מצטערת ותבקשי ממנה לבוא!"…והקול שלי נקטע ואין שום סיכוי
שהייתי אומרת דבר כזה…..

אמרת את
זה עכשיו, הוא מעיר.

אני אגיד
לך יותר מזה, יש מצב שגם היום לא הייתי מסוגלת להגיד את זה במצב כזה.

בואי
תסתכלי על הגוף, יש לנו עוד כמה דקות לסיום.

הנשימה
לא צורבת אבל הראש עוד כואב ועכשיו נהיה לי קר. אני לוקחת נשימה עמוקה. הראש ממש
כואב. בפעימות. אני לא זכרתי את הסיפור הזה בכלל. עכשיו אני מרגישה עוד יותר חרא
עם עצמי. איך הייתי מוכנה לעבור על סדר היום רק כי כל כך רציתי להיות חברה של
סטפני. נאנחת. לוקחת טישו.

מה היית
אומרת לילדה הזאת שהיית, אם היית נמצאת שם איתה והיא לא אומרת כלום באמת? איך היית
מיטיבה איתה?

כרגע,
אני אומרת, אני לא חושבת שהייתי יכולה להיטיב איתה. אני לא סובלת אותה כרגע. אני
נאנחת. אני חושבת שהיא מתחבאת מאחורי הפחדנות הזאת, יש בזה אנוכיות, הכחשה, עצימת עיניים.

אוקיי אז
כרגע את עדיין מבקרת אותה.

היא עשתה
מה שנוח לה.

לא היתה
לה ברירה כל כך, אבל.

זה מה
שהיא מספרת לעצמה. תמיד יש ברירה. אם היא היתה חברה אמיתית היא היתה מוצאת את
הדרך. זה לא היה יפה מה שהיא עשתה או מה שהיא לא עשתה.

אוקיי,
אז מה את חושבת עליה בעצם? שהיא היתה פחדנית ואגואיסטית? שזה לא יפה מה שהיא עשתה?

כן,
פחדנית ואגואיסטית, היה לה נוח להיות עם ההכחשה הזאת, היה לה נוח איך שזה הסתדר,
ופחות אכפת לה מהרגשות הפגועים של בת', כי בת' לא עשתה מזה עניין. היה לה מאד נוח.
כן אני ממש כועסת עליה עכשיו. נאנחת….

מה היית
עושה לה אם היית יכולה?

הייתי
מעיפה לה איזו סטירה, אני מפטירה צחוק מריר.

כן?

כן ממש!!

אז תעיפי
לה! הוא זורם עם מה שעולה אצלי.

כן?

כן,
תסתכלי עליה ותעיפי לה סטירה.

אתה יודע
מה? אני נאנחת…זה לא היה עוזר….

זה
מעניין, כי התחלנו את זה מהמקום של "אני מרביצה לעצמי".

נכון, אני
צוחקת. תראה איזה בן אדם אלים יושב מולך!

הגיע
הזמן, שתוציאי את האלימות! הוא מחייך.

אני
צוחקת ונאנחת בו זמנית.

אז איך
היא עם מה שעלה לך? באת להעיף לה סטירה.

בא לי
להעיף לה סטירה, ואני כבר רואה בעינים שלה שזה לא היה עוזר, היא סתם היתה מרגישה
מסכנה ומרחמת על עצמה.

בסדר,
אבל אני רוצה שתוציאי את הכעס עליה, תלכי עם זה. היית אומרת לה גם משהו?

הייתי
אומרת לה את מה שאמרתי קודם: "איזו מן חברה את? היית רוצה שיעשו לך את זה? בת' היתה
חברה שלך בהתחלה כשרק הגעת, כשעוד לא היו לך בכלל חברים, כשבקושי ידעת את
השפה…היא היתה שם בשבילך! וככה כשיש לך חברה חדשה בלי לחשוב פעמיים את מפנה לראשונה עורף! את חוצפנית, מגיע לך שאני לא אתן לך לצאת עכשיו שבועיים מהבית, מגיע לך
עונש!" ואני שוב נאנחת, נושמת עמוק.

גם המאמן
נושם עמוק. ועוד פעם נושם עמוק. אנחנו צריכים לסיים עוד 3 דקות, הוא אומר. אז בואי נסגור את
זה. תראי מה קורה לך, איך את מרגישה?

ואני
מרגישה שיש איזושהי הקלה בראש, ה"סטירה" עזרה לי לפחות. אני צוחקת

מצוין,
הוא צוחק. פיתחנו משהו חדש בסאטיה. "המבוגר המכה את הילד", "המבוגר
המזיק"

ושנינו
צוחקים. זה גדול.

ואיזה
חיבור את רואה למה שדיברנו עליו קודם? להססנות, לריצוי…לפחד?

טוב
כמובן היתה הססנות, היה ריצוי והיה פחד מול סטפני.

כן, הוא
אומר. זה הפחד להעמיד אותה על מקומה.

כן, אני
מהרהרת בקול. זה הפחד לעשות עם חלק מהמתאמנים את מה שאני רוצה לעשות איתם. במקום
לשרת אותם אני נותנת להם לשלוט, להחליט על מהלך השיחה…."להחליט עלי".

הוא משקף: הם
מחליטים איזו מאמנת תהיי כמו שסטפני החליטה מי תהיה חברה שלך ומי לא. נכון.
ואז את הולכת ומרביצה לעצמך אחרי זה כמו שהיית רוצה להרביץ לילדה. וגם, זה מעניין,
אמרת "אבל זה לא מזיז לה"

זה לא
שזה לא מזיז לה, היא סתם תרגיש מסכנה, זה לא יעזור.

נכון,
אמרת שזה לא יעזור ממילא.

זה לא
מונע ממני לעשות את זה שוב בפעם הבאה.

בדיוק.
זה היה חשוב שתגידי את זה בעצמך. העונש לא עוזר למנוע שום דבר.

זו פעם ראשונה שעשיתי את זה, זרמתי איתך, אבל זה
מדהים לראות שעשית משהו שאת עושה לעצמך היום וראית בזיכרון שזה לא יעזור, שזה לא
עובד.

גדול!

כן,
מדהים. את מעוררת השראה בכל פעם מחדש!

כן, אני
צוחקת. בתור מתאמנת אני נהדרת! זה המקצוע שלי עכשיו. מתאמנת סאטיה!

וגם הוא
צוחק. אין עלייך!

אבל
כמובן המאמן המדהים שלי הוא זה שיודע לאפשר את זה, לתת לדברים לצאת…זה לא יכול לקרות לבד.

… טוב אז איך נקרא למה שקרה כאן היום?
מבוגר מכה? המבוגר הכועס?

ואני
מציעה את "המבוגר המעניש" אבל כמובן אין דבר כזה בסאטיה….יש רק מבוגר
מיטיב. סתם השתעשענו עם הרעיון…

אימונים #32 – מעבר על מפת האימון שלי מלפני שנתיים

באימון סאטיה יש משהו שקוראים לו "מפת אימון" או "מפת חיים". 

המתאמן מתבקש לענות על שאלון שבעצם מפרט איך הוא רואה את חייו, מה הוא רוצה לפתח, במה הוא מאמין, איפה הוא רואה פערים בין הרצוי למצוי בחייו ובאילו מערכות יחסים הוא היה רוצה לחולל מפנה. 

כשהתחלתי להתאמן אצל המאמן הנוכחי שלי כתבתי את מפת האימון שלי – זה היה במרץ 2014.

מפת האימון היא דינאמית, ועם הזמן יש דברים שנפתרים, יש דברים שהופכים לא רלוונטיים, ויש דברים שלא חלה בהם שום תזוזה או שינוי או שגם מה שהתפתח שם עדיין לא השלים את דרכו….

לכן אחרי שנתיים המאמן שלי החליט לחדש את מפת האימון שלי, כלומר : לעבור על מה שכתבתי לפני שנתיים כשהתחלתי
להתאמן אצלו, לבדוק מה מהדהד אצלי, מה כבר לא רלוונטי, מה עדיין כן….ואחרי כן לכתוב מחדש את המפה.

הוא מקריא את המפה שלי ששלחתי לו אז, ואני מקשיבה לו, ובודקת היכן זה מהדהד לי בגוף. אילו תגובות זה מעורר.  תחילה הוא מקריא את החזון. תמיד היתה לי בעייה עם
הקטע הזה של המפה, החזון. בכתיבת החזון המתאמן אמור לדמיין איפה הוא בכל תחומי
חייו בעוד 20 שנה ולתאר את חייו כאילו זה קורה בהווה. כשכתבתי את המפה הזאת ניסיתי
לדמיין את עצמי בגיל 75. היה לי קשה עד בלתי אפשרי באמת לדמיין זאת, ואני שמה לב
שיש דגש גדול מאד על הבריאות שלנו, של הילדים, של הנכדים….

מה שכן כתבתי ממש
בהתחלת החזון הוא שאני באמת כרגע חיה את החלום, חיי כיום הם בדיוק כפי שאני רוצה
אותם, כפי שהייתי רוצה אותם לו היו שואלים אותי לפני 10 שנים, אפילו לפני 5 שנים.
לא הייתי משנה כלום. אז גם בגיל 75 אני רואה פחות או יותר את אותם הדברים. כל עוד
אני ובעלי בריאים, צלולים, עוסקים בתחביבנו, בחיי החברה שלנו, מסודרים כלכלית…כל
עוד ילדיי מסודרים, בריאים, מרוצים מהחיים…

כתבתי
שאני ממשיכה ללמוד ולהתפתח, שזה משהו שמאד חשוב לי.

בסך הכל
אני די שלמה עם החזון.

המאמן שם לב שאני כל הזמן שמה את בעלי לפני. במקום ראשון. מספרת על מה שקורה איתו ורק אחר כך
את מה שקורה איתי. וגם שכתבתי בצורה עמומה על הייעוד שלי, שאולי מצאתי אותו
(האימון?) ושהמשכתי לעסוק בו באותם 20 שנה שכביכול עברו מאז.

השלב הבא במפה הוא רשימת ערכים. המתאמן מתבקש לכתוב את הערכים שלו (כמו אהבה, יושר, נדיבות…) ולכל ערך לתת ארבע מילים נרדפות.

המאמן עובר
בזריזות על הערכים שלי, שלא השתנו מאז, ומגיע לקטע שנקרא "כוונות חיים".
בקטע הזה במפת האימון מתארים את אותם תחומים בחיים בהם אנחנו רואים פער בין מה
שקיים במציאות לבין מה שהיינו רוצים.

בכוונת
החיים הראשונה אני מדברת על רצון:  

רצון  – במהלך כל חיי
הבוגרים אני עובדת על התחברות מחדש לרצון שלי. הייתי עסוקה בריצוי  ועמידה בציפיות שנים רבות עד שהגעתי למצב שאולי
ידעתי מה אני לא רוצה אבל כבר לא היה לי מושג מה אני כן רוצה.

ואני
רואה שאני עדיין עובדת על הנטייה לריצוי, משום מה בעיקר בזמן שאני מאמנת. ודווקא
במערכות היחסים בחיי אני פחות עסוקה בריצוי או בעמידה בציפיות. כבר יותר ברור לי
מה אני רוצה ולא רק מה אני לא רוצה. אני עדיין לא נוטה להביט קדימה מעבר לשבועות
או החודשים הקרובים. גם בעבודה עם תקציב המשפחה אני בעיקר עוקבת מקרוב אחר מה
שקורה אבל אין לי תכנון תקציב קדימה לשנה. יש מודעות גדולה מאד לכך שכל הזמן
נכנסים דברים בלתי מתוכננים. יש לי שם עדיין דברים שאני רוצה להתפתח בהם.

הוא מבקש
להסתכל על היום ולראות את אני עושה את מה שאני רוצה.

ואני שמה
לב שאני עושה כמעט רק את מה שאני רוצה. כמעט אין לי דו שיח עם ציפיות, מה שפעם היה
כל הזמן, ממש ניהל אותי. אני סורקת במוחי את מערכות היחסים בחיי עם בעלי, הילדים,
ההורים, החברים….אני כמעט לא מתעסקת עם ציפיות.

יפה, הוא
אומר

ואני
מרגישה שזה ממש ענק, זה קרה בשקט בשקט ואין לי כמעט התעסקות עם ציפיות. אני מנסה
לחשוב איפה כן. זה נכנס לאימון. פתאום נהיה לי יותר חשוב ויותר ברור שאני רוצה
להיות ישירה. אם אינני רוצה לעשות משהו או שאני רוצה לעשות משהו בצורה אחרת, הרבה
יותר קל לי פשוט להגיד את זה. פעם הייתי בדו שיח עם ציפיות הייתי מנסה למצוא דרך,
הייתי זהירה יותר. המקום בו אני עדיין עובדת על זה הוא כשאני מאמנת. כאילו הרבה
דברים שכבר ניקיתי במערכות היחסים בחיי עדיין עולים כשאני מאמנת. מעניין להסתכל על
זה. צריכה לחשוב על זה. או יותר נכון לשים לב ולרשום לעצמי כשעולה משהו כזה. אני
יכולה להגיד יותר מזה: היום כשעולה בי רצון אז ברוב המקרים אני פשוט עושה את מה
שאני רוצה, ובמקרה שזה לא כל כך פשוט לעשות מייד את מה שאני רוצה, היום הרבה יותר
פשוט לי להביע את מה שאני רוצה. בעבר לא היה מובן מאליו עבורי לבצע את מה שאני
רוצה או להביע את מה שאני רוצה. בעבר חששתי מתגובות. אני יותר חופשיה, יותר ישירה.

יפה, הוא
אומר, הרצון החופשי התפתח. זה מאד משמעותי. כיף לראות את הפירות.

 

בכוונת
החיים הבאה אני מדברת על הגשמה.

הגשמה
– הגשמתי את ייעודי כרעיה, פרנסתי בכבוד את משפחתי שנים רבות, הצטיינתי
בעבודתי  אבל אני מרגישה שטרם הגשמתי את
ייעודי כאדם כי טרם מצאתי אותו
.

שזה שוב
מדבר על אימון, כן או לא

תבדילי, הוא
מבקש, בין ייעוד לבין ביצוע של הייעוד

אוקיי,
אני חושבת. אני רוצה באמת להבדיל בין הייעוד לבין הביצוע של הייעוד. האמת שהיום
אני פחות עסוקה בזה. התחושה של "אני חייבת למצוא את הייעוד שלי" היא
משהו שדי השתחרר. כל חיי הסתובבתי עם תחושה שיש מול עיני מן וילון כזה שמאחוריו
מסתתר הייעוד שלי ואני חייבת למצוא דרך להסיט את הוילון ולגלות מהו. ונדמה לי
שבשנתיים האחרונות משהו התחיל להתמסמס בתמונה הזאת. זה לא בדיוק ככה. זה לא שיש
איזה וילון שמאחוריו מסתתר הייעוד. עצם המילה "ייעוד" שינתה את המשמעות
או את העוצמה בעיני.

יש את
ההקשר, את הייעוד הגדול,
 הוא מסביר, ויש את הביצוע
שלו. למשל ייעוד של להקל על סבל בעולם. יכול להיות רופא, ליצן, פסיכולוג, מאמן. זה
הכלי שדרכו אני מממש את הייעוד.

נדמה לי
שהבנתי. יותר ויותר ברור לי שהתפקיד שלי תמיד היה קשור ללהקשיב לאנשים ואפילו
להיות מן ראי בשבילם, גם כשלא הייתי מוכשרת לזה בשום דרך, באופן טבעי. ושבעצם
עשיתי את זה לא משנה איפה הייתי ולא משנה מה היה התפקיד הרשמי שלי באותו מקום.
וכרגע אני עדיין באמת בוחנת אם הכלי הזה של האימון הוא הדרך הכי טובה לממש את
הייעוד של ההקשבה.

נכון, זה
הרבה יותר מדויק.

כן, זה
באמת יותר מדויק. תודה שניסחת את זה ככה. כך זה יותר בהיר לי.

הכוונה
שלך אומרת : האם האימון הוא הדרך להגשים את הייעוד שלי. להקשיב ולהיות ראי לאנשים.

עשיתי את
זה עם חברים, במשפחה, בכל מקומות העבודה.

 כלומר הייעוד שלך נמצא לכל אורך חייך.

נכון, וכשלמדתי לאמן הלכתי וחיפשתי כלי שמשכלל את מיומנות ההקשבה ושדרכו אוכל להביא את זה לידי ביטוי.
כמו כל דבר אחר שחוויתי על עצמי והרווחתי ממנו כמו העיסוי והרפלקסולוגיה, וההילינג
והרייקי והאסטרולוגיה ולמדתי אותו כדי שגם אחרים יהנו ממנו דרכי. השאלה היא האם האימון
הוא כלי שאני מבטאת כמו שאני רוצה.

מה לא
פתור לך שם?

עדיין יש
לי דיבור על "האם אני עושה סאטיה כמו שצריך?".

מבחינת
ההקשבה זה מתממש?

כן,
מבחינת ההקשבה והראי זה מתממש. גם מבחינות מציאת ההקשר ושאלת שאלות נוקבות. אבל אני לא בטוחה שאת כל העקרונות והמרכיבים של
סאטיה אני מבטאת כמו שצריך. עדיין יש את השיחה של "אני לא מספיק טובה".

הוא עובר להקריא את כוונת החיים הבאה: 

ביטחון
– אני שואפת להגביר את הביטחון בעצמי, ביכולת שלי להתמודד עם כל
מצב שיצוץ בחיי ולהגשים כל חלום וכל רצון שעולה בי. חשוב לי להיות בטוחה בעצמי
מבחינה אישית וכלכלית.

איך את ביחס
לביטחון העצמי שלך? היכולת להתמודד עם כל מצב שיצוץ?

אני מכחכחת
בגרוני, עולה חנק. אני אומרת שזה עלה כאן בהרבה אימונים שלנו, והרבה השתחרר.

איך את
יודעת שהשתחרר?

אני רואה איך
אני מתמודדת עם דברים. אבל יש שם עדיין דברים לא פתורים. ברשימת הניקיון יש סעיף
שאומר "אני בטוחה ביכולת שלי להתפרנס", שהגוף שלי עדיין מגיב אליו. יש
אי וודאות.

איך אי
וודאות מתחבר לביטחון עצמי? זה נשמע שאם מישהו לא וודאי הוא גם לא בטוח. כאילו זה
משפיע אחד על השני.

יש אנשים
שמסתובבים עם תחושה פנימית, עם ידיעה פנימית, שלא משנה מה יקרה הם יצליחו להרוויח
כסף. ולמרות שבראש אני מספרת לעצמי שזה נכון, יש לי כל מיני דרכים להרוויח כסף אם
נורא אצטרך, בגוף זה לא מרגיש כך. יש תחושה של תלות. זה תלוי – למשל אם ארצה לחזור
למחשבים זה תלוי אם מישהו ייקח אותי. באימון אני עוד לא מגרדת את קצה הציפורן של
להתפרנס מזה. אם אלך להציע את עצמי בתור זבנית, פקידה, לא סביר שמישהו ייקח אותי.
הם כבר לא לוקחים מבוגרים. יש תחושה שזה לא תלוי רק בי. אין לי את הוודאות שבעת
הצורך יש לי את היכולת לפרנס את עצמי. זה בתחום הכלכלי.

אוקיי, הוא אומר, אז אין לך
ודאות בתחום הפרנסה.

יש לי מנגנון
שאומר שכל עוד אני לא יודעת משהו אז אין לי בטחון בו. איך אנסח? למשל במחשבים. יש
לי סופר זהירות. עד שאני לא מרגישה בקיאה ב-120% במשהו אני לא מעזה להצהיר על עצמי
כיודעת, כמומחית. למשל מאד אהבתי להרצות וללמד. לא יכולתי להציג נושא או להרצות
עליו עד שלא הרגשתי שאני בקיאה בו ב-200%. לא יכולתי לסבול להיות במצב שמישהו ישאל
אותי שאלה ולא אדע לענות על המקום. זה לא חייב להיות ככה. אנשים יודעים בערך
וקופצים למים. כששואלים אותם שאלה כזאת הם אומרים "זו שאלה מאד מעניינת, אין
לי כרגע זמן להתייחס אליה" והולכים ומבררים ועונים אחרי כן. אז זאת אחת
הבעיות שלי עם ביטחון. שעד שאני לא 100% מתמצאת במשהו אני לא בטוחה.

תחושת ביטחון
לידע, התמצאות. משהו שתלוי בחוץ. ידע זה דבר חיצוני.

כנראה שיש
קשר אצלי בין בטחון לבין דברים חיצוניים כמו ידע.

את תולה שככל
שיהיה לך יותר ידע, ואנחנו לא יודעים מה זה הידע הזה ומתי זה יקרה, אז תגידי לעצמך
שאת בטוחה.

זה לא כמות של ידע,
זו היכולת שלי להפנים את הידע הזה. זה לא לדעת, זה להשתלט על זה, to own it. זה מנגנון, אני בטוחה. זה מונע את תחושת הביטחון.

מי את שם
בעצם עד שזה קורה?

אם אני חסרת
ביטחון אז אני גם תלויה, לא לגמרי עצמאית. וגם חוששת. אם אני לא בטוחה אני חוששת.
זה הסטאטוס של ביטחון כרגע. ויש את כל הענף של הביטחון העצמי של איך אני נראית
וכו'. זה חלק מהעניין.

החשש או
התלותיות משתקפים גם באיך שאת נראית וגם בעיסוק שלך וגם ביצור הכלכלי שלך. הבנתי.
מצוין.

הכוונה הבאה מפתיעה אותי. לא זכרתי שכתבתי אותה במפה. 

יצירתיות
– הייתי רוצה להיות יותר יצירתית. אני יודעת ללמוד וליישם אבל אני מסתובבת עם
תחושה שמעולם לא יצרתי משהו חדש. אולי קצת בתחום הכתיבה והמוסיקה, כשהייתי צעירה,
אבל חשוב לי לפתח את זה 

בתחום הזה לא עשיתי כלום. אין תזוזה. קשה לי עם זה. שאין תזוזה. לא
זכרתי שכתבתי את זה, ובאמת אני בכלל לא חושבת על עצמי כעל יצירתית. זה אף פעם לא
הטריד אותי ופתאום זה בא לידי ביטוי במפה.

מה זה עשה בגוף?

עולה עצב. דמעות. מה גרם לי לכתוב את זה בתור כוונת חיים? אני חושבת
ששוב יש פה, כמו עם הייעוד והוילון, יש משהו שאני קוראת לו "יצירתיות"
ששווה לחקור אותו.

הכוונה הבאה היא: 

קבלה עצמית – עם השנים אני לומדת יותר
ויותר לקבל את עצמי כפי שאני, אבל "המבקר הפנימי" לא מפסיק לעבוד. התחום
שבו זה הכי בולט זה הגוף, המשקל העודף, אבל זה בעצם מתפרש על הרבה תחומים.

זה כמו הביטחון, אני אומרת לו.  זה משותף להרבה דברים.

הכוונה הבאה שכתבתי במפה לפני שנתיים היא: 

נינוחות –  חשוב לי לפתח את היכולת להיות נינוחה בלי קשר
לנסיבות. זה קשור גם לקבלה עצמית ולביטחון, אני מניחה. חשוב לי להרגיש בנוח בתוך
עצמי והיכן שאני נמצאת, ועם מי שאני נמצאת. בינתיים, לפחות, התקדמתי למקום שבו אני
לא נמצאת היכן שאני לא מרגישה נינוחה, ואני לא נמצאת עם מי שאני לא מרגישה נינוחה.
אבל זה רק צעד בכיוון הנכון.

באמת ניקיתי מחיי, למשל, את הציפיות. אין לי מערכות יחסים עם אנשים שלא
נינוח לי איתם, לא מסתובבת במקומות שגורמים לי אי נוחות. עדיין לא נוח לי בתוך הגוף שלי, ועדיין זה אחד המצפנים שלי, הנינוחות. אני לוקחת כמודל את החתולים שלי. הם תמיד
עושים רק מה שנוח להם, יושבים איפה שנעים להם והם מרגישים נהדר בתוך הגוף שלהם.
אני רוצה להיות ככה.

אוקיי אז יש פה גם את הנושא של הגוף, הוא מסכם. 

 

ובקטע של מערכות יחסים כתבת:

יחסים –

יש לי שתי מערכות יחסים עיקריות שאני רוצה לעבוד עליהן.

מערכת היחסים שלי עם בעלי, היא באמת משהו מיוחד, יוצא
דופן. יש בה אהבה עצומה, כבוד הדדי, חברות מופלאה, שיתוף והדדיות וסינכרון מדהים.
אבל עדיין מדי פעם אני מרגישה שיש בתוכי משהו שבמקרים מסוימים גורם לי להגיב אליו
כאילו היה אבא שלי.

לכן, באיזשהו אופן אני מאמינה שאם אחולל מפנה במערכת
היחסים שלי עם אבא שלי, זה יחולל מפנה משמעותי גם במערכת היחסים עם בעלי. ובכל
מקרה אני מדברת על מפנה שאני רוצה לחולל בתוכי ביחס לשתי מערכות היחסים האלה.

אז מה קרה עם אבא שלך? עבדנו על זה הרבה. זה הציר שלנו פחות או יותר.

נכון, אבל באימונים האחרונים עולה גם מערכת היחסים עם אמא, זה עוד
נדבך שכל הזמן אמרתי לעצמי שזה יטופל אחר כך. אבל זה כנראה מאד משולב. דיברתי על
אבא גם בגלל שקשה לי עם אבא, עד היום, ועם אמא לא קשה לי. הקריטריון הכי מדיד זה
את מי קל לי לחבק, ואת אמא קל לי לחבק עכשיו מה שלא היה פעם. אז כן, יש שם עוד
עבודה. יש לי תחושה שכמעט כל דבר שאתאמן עליו איכשהו יוביל למערכת היחסים הזאת.

בתוך מערכת היחסים הזאת יש את הרצון, את הביטחון, הקבלה העצמית….

הקבלה העצמית זה מאמא. גם הביטחון זה חלק מאמא. התלותיות, החוסר יכולת
להתפרנס, הקטע של לשים את בעלי ראשון…..זה גם בא ממנה. בשום מקום אחר לא רואים
את הדמיון בין היחסים שלי עם בעלי לבין היחסים בין הורי. זה צץ רק בנקודות האלה.

אוקיי, מעניין.

אני רוצה לציין שבשנתיים האחרונות היחסים עם בעלי באמת עברו
טרנספורמציה. ממש מרגישה את ההבדל בין החששות שהיו פעם לבין היום. אני הרבה יותר רגועה, יותר
ישירה, הכל יותר פשוט, לא צריכה לעשות מניפולציות, לחשוב איך לנסח כדי שזה יעבור
בסדר. ניקינו פה הרבה דברים.

אבל אני רוצה להשאיר את זה במפה, כי זו המערכת הכי חשובה שיש לי ואני
רוצה להמשיך לשפר אותה.

אז לקראת סיום, אם מסתכלים על כל מה שעברנו מה את רואה על איפה שאת
היום ומה את רואה על ההמשך?

אני רואה הרבה יותר בהירות לגבי כל מיני מנגנונים וחששות ופחדים שצצים
לי ביום יום, ומחלקם השתחררתי. הדבר העיקרי שדווקא לא בא לידי ביטוי במפה, כנראה כי
התחלתי לשחרר אותו עוד קודם, הוא נושא הכעס. בעבר הייתי מתלקחת בשנייה. זה כבר כמעט לא
קיים. זה ממש מדהים בעיני. גם הייתי נפגעת הרבה. זה חלק מהישירות כנראה.

והרצון, הוא מוסיף.

יש הרבה יותר רוגע, אני הרבה יותר בצד של הנינוחות ובאמת הרצון שלי
יותר בא לידי ביטוי ביום יום.

והלאה? יש דברים שרק נגענו בהם. אני מפשילה שרוולים ויש עוד המון על
מה לעבוד.

הלאה זו התבוננות יותר מעמיקה. בנושא הביטחון, בנושא של למה זה
תלוי…

דרך איזו מערכת יחסים זה מגיע?

גם אבא וגם אמא. אם נתעסק עם אבא ואמא נגיע להכל.

טוב, יופי. היתה לי שיחה מעניינת מאד.

כן, יש על מה לעבוד.

אשמח אם תכתבי מפה חדשה ותשלחי לי, הוא מבקש. 

נכדים בחורף

בתי היא פסיכולוגית קלינית מתמחה זו השנה השלישית בבית חולים פסיכיאטרי במחלקת ילדים, וכעת התחילה לעבוד בנוסף פעם בשבוע בבית חולים גדול של ילדים במרכז. אני כמובן התנדבתי ביום הזה לאסוף את הנכדים מהגן ולבלות איתם אחר הצהריים עד שבעלה חוזר הביתה מהעבודה.


אתמול היתה הפעם הראשונה. 


בבוקר קיבלתי ממנה טלפון שחכמוד חולה, ולכן היא תהיה איתו עד הצהריים בבית, בעלה יגיע להחליף אותה כדי שהיא תוכל לנסוע לעבודה החדשה, אבל לנשמותק יש חוג קפוארה – האם אוכל בכל זאת לבוא כדי לקחת אותו מהגן ולחוג. 


חתני אמנם הציע לקחת את נשמותק לקפוארה, אבל הוא שמע כבר שאני אמורה להגיע והתעקש שהוא רוצה שאני אהיה זו שאקח אותו.


שמחתי לעזור ושמחתי על ההעדפה (איזו סבתא לא תקבל זאת כמחמאה?).


אין לי הרבה הזדמנויות להיות לבד עם נשמותק, ודווקא שמחתי על זה. אני אוהבת את הזמן הזה אחד על אחד עם כל אחד מהם בנפרד. אני מרגישה שאני מצליחה להכיר אותם בצורה אחרת ככה. אז אספתי אותו מהגן, הוא מאד שמח לראות אותי, מצאנו את בקבוק המים שלו ואת התיק שלו אבל לא היה לו מושג היכן המעיל שלו. היו שם המון מעילים – אבל אף אחד מהם לא היה של נשמותק. "באתי רק עם החולצה היום" הוא אמר, וזה ממש לא נשמע לי הגיוני בימים הקרים האלה, ואחרי שהיה חולה בשבוע שעבר. לגמרי במקרה פתחתי לו את התיק – והנה המעיל היה בפנים, וגם הצעיף שסרגתי לו וכובע צמר….


נסענו תחילה הביתה כדי שיאכל משהו וילבש את החולצה של הקפוארה.


חתני וחכמוד היו בבית, חכמוד ממש הרגיש לא טוב (היה לו חום וגם בחילה, אבל כשבאנו הוא הצליח לאכול צלחת יפה של מרק עם אטריות).


חתני הכין לנשמותק כריך של פיתה עם חומוס לדרך, החלפתי לו חולצה ויצאנו לחוג. כל מה שהיה לי היתה כתובת. סוקולוב 53 הרצליה.


פשוט למדי, לא?


אז לא ממש. התברר שסוקולוב 53 בהרצליה הוא בניין די גדול עם חנויות בחזית ובשני הצדדים, "פסאז'" גדול באמצע, קומה שנייה….


רק כשהגענו הבנתי שלא התעמקתי כל כך עם בתי לגבי המיקום המדויק של החוג כי….אני רגילה שחכמוד יודע בדיוק איפה כל דבר נמצא. מספיק שהוא היה במקום כלשהו פעם אחת, הוא כבר יידע לחזור אליו. הסתמכתי על זה, בלי להבין שנשמותק הוא יותר כמו בתי – מעופף לחלוטין. "איפה החוג נשמותק?" אני שואלת, "מאיפה נכנסים?" והוא מסתכל סביב בתמהון "אני לא יודע". התחלתי לחפש (אולי יש כאן שלט?) והוא מחזיק בידי, "אתה זוכר אם נכנסים מכאן?" הוא מהסס. "אני חושב שכן" הוא אומר לבסוף. "אתה בטוח?" ואז מגיע משפט המחץ: "אני קצת בטוח וקצת לא בטוח". 


בתוך הפסאז' אני רואה שלט "קפוארה". ייתכן שזה זה? "נשמותק, כדי להגיע לחוג שלך עולים במדרגות?" אני מנסה.


"כן", הוא אומר אבל לא נשמע ממש בטוח. אנחנו עולים בעקבות השלט של הקפוארה, ולרגע נדמה לי שהגענו. יש חוג, יש ילדים, יש כוורות בהן אפשר להניח את המעיל, נעליים, גרביים….הוא נותן לי להפשיט אותו ולא אומר מילה עד שנכנסים לחדר החוג ואז הוא אומר "בקפוארה שלי אין כאלה" ומצביע על….לא יודעת אפילו מה. מזרנים, ספסלים…משהו בפירוש לא נראה לו מוכר. בנוסף מתברר שהחוג של בני גילו כבר נמצא לקראת סוף השיעור, ובחמש ורבע (שעת החוג של נשמותק) יש גילאי 5 – 7. 


עכשיו כשהוא רואה את הילדים בחוג מתחיל להטריד אותו משהו אחר. "אנחנו מאחרים?" הוא שואל בפנים מכורכמות


"לא נראה לי, מתוק שלי, החוג שלך אמור להתחיל בחמש ורבע, עוד לא חמש ורבע".


"לא" הוא אומר לי, "כי אם אנחנו מאחרים אז הולכים הביתה. אני לא נכנס לחוג באיחור". וכאן אני נזכרת בעוד תכונה מובהקת של נשמותק. הדברים חייבים להיות מסודרים. מדויקים. מעופף כמו אמא שלו אבל לחוץ לדייק בזמנים כמו סבתא שלו. 


"אל תדאג מתוקי, אנחנו לא מאחרים עדיין, אבל אנחנו חייבים למצוא היכן החוג שלך". אני מלבישה לו בחזרה את הגרביים ואת הנעליים, המעיל בידי כמו גם הכובע…יורדים בחזרה במדרגות (אני מנסה לשאול שם אם ידוע להם על מיקום של חוג מקביל אבל אין ממש עם מי לדבר)…בצר לי התקשרתי לחתני. הכתובת נכונה אבל גם הוא לא היה מעולם בחוג עצמו ולא יכול לכוון אותי. בתי באמצע טיפולים, לא עונה לטלפון. פתאום חתני נזכר ששכן שלהם, שבנם גם הוא בגן עם נשמותק, גם הוא הולך לחוג הזה. הוא מתקשר אליו, וזה מציל את מצב. השכן בדיוק הביא את בנו לחוג, והוא יוצא אלי ומכניס אותנו למקום הנכון. השיעור בדיוק התחיל ואני רואה שנשמותק מהסס קצת (זה נחשב איחור או לא?) אבל רואה שיש עוד ילדים שרק עכשיו הגיעו ומתארגנים ומתרצה. אני כמובן כבר מזיעה, למרות הקור, אבל תודה לאל – הגענו. נשארתי לשבת ולצפות, מדהים מה שהקטנטנים האלה עושים כבר בגיל הזה….קצת מלחיץ אפילו. 


בסוף השיעור עוד משבר קטנטן – שכחתי להביא לו את בקבוק המים שלו. הוא צמא אבל מסרב לקחת שלוק מהחבר השכן (שהאמת גם לא ממש רוצה לתת לו) ומסרב שאקנה לו בקבוק שתיה בדרך (למדתי עליו עוד משהו – עקשן הקטן הזה, יש לו עקרונות. "אני אשתה כבר בבית") ואני מבטיחה שבשבוע הבא לא אשכח את המים…..


בדרך הביתה הלכנו במקביל לשכן ובנו, מפטפטים, הולכים חלק מהדרך אחורה או הצידה, בדילוגים או לאט….העיקר שלא ישעמם.


והיום…


היום בתי הביאה אלי את חכמוד לפני שנסעה לעבודה. החום התחיל לעלות לו שוב רק לקראת הצהריים, ובבוקר הצלחנו לשחק קצת, לפטפט הרבה, לדפדף באלבומי התמונות שלהם ולראות סרט של גארפילד בקודי (הוא ממש התפקע מצחוק) ואפילו אכל כמה טוסטים ואחרי כן קערה יפה של מרק עם אטריות.


כן – אני בהחלט אוהבת לבלות עם הנכדים גם באחד על אחד. יש בזה משהו מיוחד. והעיקר – שיהיו בריאים!