ארכיון חודשי: מרץ 2016

הדוד האחרון של T – יהי זכרו ברוך

בדיוק לפני שנתיים כתבתי כאן על הדוד האחרון של T מצד אמו.

הישיש המסכן הגיע לגיל 96 בסבל רב, ביחוד בחודשים האחרונים.

ילדים אין לו, והוא היה תלוי בביקוריהם של אחייניו ואחייניותיו, שגם אלה הלכו והתמעטו.

שום דבר בגופו כבר לא תיפקד, היה קשה לדבר איתו גם כי הוא לא ממש שמע וגם כי הוא כבר לא ממש הצליח להרכיב משפטים ברורים.

לבי יצא אליו בכל פעם שביקרנו אצלו, ועד כמה שעשינו זאת באופן קבוע ולעיתים קרובות – שמתי לב שבכל פעם הביקור התקצר עוד קצת ועוד קצת, כי היה ממש קשה מנשוא להיות לידו ולראות אותו סובל.

בביקורים האחרונים, כשלא הצלחתי בכלל לדבר איתו (מעניין שאת תדר קולו של T הוא הצליח לשמוע קצת יותר אבל את שלי הוא לא שמע בכלל) פשוט ישבתי לידו וליטפתי את ידו, חיבקתי אותו, ניסיתי להעביר את אהבתי בדרך היחידה שיכולתי.

היום בבוקר הוא נפטר.

כרגע T ובעלה של בת דודתו מארגנים את ההלוויה. 

נפטר מסבלי העולם הזה. שוחרר מעול הייסורים. מקווה שהלך לעולם שכולו טוב, באמת

יהי זכרו ברוך

מי במרחב שלי

הרבה שיחות ודיונים כבר התקיימו בעקבות הבראנץ' המסכן שהיה כאן בשבת. 


גם כאן מעל דפי הבלוג וגם ביננו לבין חברים אחרים שהיו כאן באותו יום.


לנו ברור שאת האנשים הספציפיים האלה לא נזמין עוד לעולם, אבל זה הכניס אותנו לדיון רחב יותר, לגבי מי אנחנו רוצים שיהיה במרחב שלנו.


אני עם עצמי עשיתי כבר עבודה רבה לגבי עם מי אני חברה ובמי אני משקיעה זמן ואנרגיה, וכבר כמה שנים שאני מקפידה על כך שיהיה לי נעים ונוח ושָׁלֵו במרחב שלי.


T דווקא תמיד היה אחד שלא ידע לשמור על קשר עם חברים, ובאופן טבעי תמיד יצא שהוא איבד קשר עם מי שלא נמצא איתו כרגע במקום עבודה או לימודים או מסגרת אחרת כלשהי. בשנים האחרונות הוא דווקא התחיל להשקיע בחברים, להתקשר ולשמור על קשר – ולראשונה הוא שם לב שלא תמיד זה הדדי, ויש אנשים שמעולם לא מרימים לו טלפון ומעולם לא יוזמים מפגש. 


בשיחה עם השותף שלו ע' אתמול, עלה נושא יום העצמאות.


התפתחה מן מסורת שכזאת, שביום העצמאות בצהריים ע' ואשתו כ' תמיד מזמינים אותנו ואת החברים האלה מהעבודה (כיום זה העבודה לשעבר) לעשות על האש אצלם בבית. זו מסורת נחמדה בת כמה שנים טובות כבר, שרק פעם אחת הופרה – בשנה שבתם של ע' וכ' היתה חולה והם נלחמו על חייה בבית חולים (הילדה בריאה, ברוך השם). 


בשיחה עם ע' אתמול הוא נזכר שאותו זוג עם אותם ילדים (בעיקר הילדה) עשו נזקים ובלגן ויצאו מכלל שליטה גם אצלם בבית בשנה שעברה.


הוא גם כעס על חלק מהאנשים שהוזמנו ולא הגיעו בשבת, כי הם דווקא אלה שביקשו שנקיים את המפגש הזה והוא בכלל נעשה בשבילם.


וברגע האחרון הם הודיעו שהם לא מגיעים. סתם. לא היתה להם באמת סיבה.


ואז הוא אמר שהוא חושב לא לקיים את המפגש ביום העצמאות השנה.


וחשבתי על זה שמסורת נחמדה של שנים עומדת להיגמר בגלל זוג הורים שלא מסוגלים להתנהל עם הילדים שלהם וכמה חברים מעצבנים. וצחקתי.


שאלתי את ע' אם הוא אוהב את ה"על האש" הזה ביום העצמאות או שנמאס לו מזה.


הוא אמר שהם מאד אוהבים את זה וכל שנה מצפים לזה. 


אז שאלתי אותו אם זה אפשרי, מבחינתו, לקיים את המסורת – אבל להזמין רק אנשים שבא לו להיות איתם. 


האם זה אפשרי לפתוח את ה"חבילה" – להזמין רק את מי שבא להם, לו ולאשתו. וזה בכלל לא חייב להיות אנשים מהעבודה לשעבר.


יש להם הרבה חברים. לא חייבים את ההרכב הספציפי הזה. 


הוא פתח זוג עיניים ואמר "את צודקת, לא חשבנו על אפשרות כזאת בכלל. זה מה שנעשה". 


מבחינתו זה היה או לקיים את המפגש בהרכב שעיצבן אותו, או לא לקיים אותו בכלל. 


הוא בכלל לא הביא בחשבון שיש אפשרויות נוספות. 


וזו בעצם הפואנטה של הפוסט הזה. 


כי חשבתי על זה שאנחנו כל כך נעולים באפשרות האחת שאנחנו מכירים, שלפעמים אנחנו לא עוצרים לבדוק אם קיימות עוד אפשרויות.

סיוט של בראנץ'

הוא קצת יותר גדול מחכמוד, היא קצת יותר קטנה מנשמותק. אמא שלהם עובדת במשרד ליחסי ציבור ובקושי נמצאת בבית. כלומר היא בקושי נמצאת עם הילדים. אבא שלהם עובד בעבודות מזדמנות בתחום המזון (מטבחים מוסדיים, מסעדות פועלים) ובעיקר כאלה שמתסתיימות בשלוש כדי שיוכל לשמור על הילדים אחר הצהריים. אני לא יודעת מה הוא עושה עם הילדים אחר הצהריים. 

לפי מה שהאם עצמה העידה, היא אוהבת יותר את הבן, מרעיפה עליו חיבוקים ונשיקות בכל הזדמנות. והיא בטוחה שהבת מרגישה את זה. you think? 

 

הבית שלנו ערוך לילדים. יש בו צעצועים, יש ספרים, ניתן לצפות בתכניות וסרטי ילדים בטלוויזיה. יש כלים מפלסטיק לאכול איתם (חלקם מעוטרים בדמויות מסרטים אהובים). לא חשבתי פעמיים כשהזמנו את החבר'ה לשעבר של העבודה של T לבראנץ' בשבת. עם הילדים. 

 

רק הזוג הזה הביא את ילדיו. הם היחידים כנראה שילדיהם קטנים מספיק עדיין להגיע עם ההורים. 

הם לא התייחסו לילדים שלהם בכלל. הילדים התרוצצו לבד, לקחו אוכל לבד (לפעמים ניסו – בעיקר הילדה – לקחת דברים שאסור לילדים בגילה כמו פיצוחים או זיתים עם גרעינים) – אף אחד לא השגיח.

הם נסעו באוטו הממונע של חכמוד ונשמותק כאילו במכוניות מתנגשות בלונה פארק. נכנסו באנשים, ערוגות, רשתות…וגם כמה פעמים הילדה כמעט נכנסה במנגל – שם עמדו T וכמה אחרים ועשו על האש. 

אף אחד מן ההורים לא קם לעזור או להשגיח או התייחס בכלל או אמר להם משהו.

כשהם התנדנדו עצרתי את נשימתי – לא ידעתי מה יקרה קודם, שאחד מהם יפול וייפצע או יחטוף מכה בראש מהנדנדה – שני התסריטים היו אפשריים. 

אני הייתי עסוקה בהגשה ואירוח וגם עדיין לא הרגשתי טוב. לא התכוונתי לקחת פיקוד על הילדים.

באיזשהו שלב שאלתי בחיוך אם הם מסתמכים על זה שיש לנו ביטוח צד ג'. 

האם לא התבלבלה ואמרה בחיוך שיש להם ביטוח רפואי ועל כל שבר הם צפויים לקבל 5000 ש"ח. 

חברתי כ' (אשתו של השותף שלנו) האיצה בי לשים להם תכנית בטלוויזיה.

עשיתי זאת, לא בלב שלם – כי כולנו ישבנו בחוץ בגינה ולא ממש בא לי שהם יהיו בסלון לבד. צדקתי.

במעט הזמן שאפשרתי להם להיות בסלון הם עשו הכל חוץ מלצפות בטלוויזיה. הם לחצו על כל הכפתורים של כל המכשירים וכל השלטים.

הם נשענו על הרשת של היציאה לגינה וכמעט קרעו אותה מהמקום. הם השאירו טביעות ידיהם על כל הזכוכיות כולל הטלוויזיה.

הילדה כאמור ניסתה לאכול מהפיצוחים שהיו (עד שהעפתי אותם משם ברגע האחרון) על שולחן הסלון.

כשהם התחילו להפיל את מסגרות התמונות של הנכדים וקישוטים נוספים שעומדים על המזנון, יצאתי אל ההורים ודרשתי שיוציאו את ילדיהם בחזרה לגינה.

בשלב הזה היא התחילה לדבר אל הילדים כמו שמעולם לא שמעתי אמא מדברת אל ילדיה. בשנאה, בארס, באלימות.

בסגנון של "אני אביא לך בומבה בראש". כולם ישבו מזועזעים. 

פרט לדיבורים האלימים היא לא קמה וגם האב לא קם לטפל או להתייחס לילדיו.

כשהגדול היה זקוק לשירותים היה זה ע', השותף שלנו, שלקח אותו. 

כשהם קמו ללכת הילדה רצתה להישאר. היא לא הסכימה ללכת בשום אופן. גם השכנוע הזה נעשה באופן אלים.

 

סבלתי מהילדים האלה אבל בעיקר ריחמתי עליהם, שהביאו אותם לעולם ושאין להורים בכלל חשק להיות איתם. 

לדבר איתם, להקשיב להם, להשקיע בהם תשומת לב.

 

למותר לציין שלא נהנינו בבראנץ' הזה. 

מעבר לסיוט הילדים (ועכשיו אני בטוחה שהנכדים שלי הם הכי מקסימים בעולם באובייקטיביות ושבתי וחתני הם ההורים הכי מושלמים בעולם), T עבד קשה מדי בשביל מצבו הגופני, הכין הרבה יותר מדי אוכל, כרגיל, וחלק מהאנשים בכלל לא הגיעו.

לא הרגשתי קשר לאנשים האלה, שעבדו עם T ו-ע' עד לפני שנתיים, כשהם סגרו סופית את עסק הקייטרינג.

הם ישבו וסיפרו סיפורים מצחיקים על תקופת העבודה שכבר דשו בהם למוות בכל המפגשים הקודמים.

הרגשתי ממילא לא טוב וכל העבודה של ההכנה והניקיון שאחרי כן התישו אותי.

 

זה היה אירוע מיותר לחלוטין. לא יקרה שוב. לא בהרכב הזה!

ניקוי פנימי

שני האימונים האחרונים שעברתי (לא העליתי אותם לכאן) היו משמעותיים, עמוקים ומטלטלים במיוחד – ועכשיו אני מתחילה לחשוב שגם הכעס שעלה בשבוע שעבר, שהייתי צריכה לשהות בו ולפוגג אותו, וגם ההתקררות המעצבנת שחטפתי ביום שני, קשורים לזה. סוג של "ניקיון" שהגוף והנשמה עושים מדי פעם, כשעוברים תהליך נפשי עמוק ויש הרבה ג'יפה "להיפטר" ממנה. נכון שגם הסתובבתי ביום שני אחר הצהריים בהרצליה ברחובות עם הנכדים והיה לי ממש קר (למרות 3 השכבות שלבשתי, ומזל שגם להם הלבשתי מעילים) אז גם יכול להיות שזה בסך הכל זה. 


לא נמנעתי מהפעילויות השוטפות שלי (פרט להתעמלות, לא מסוגלת לעשות ספורט כשאני מקוררת ככה), התאמנתי ולמדתי במנטורינג ואימנתי וטיפלתי בנכדים – והם ישנו אצלנו ברביעי (טוב, "ישנו" זו מילה רחבה מדי, חצי לילה חכמוד היה אצלנו במיטה, ולמרות שהוא היה מבסוט מזה, לי ול-T יצא מזה לילה לבן לגמרי), חמודים כתמיד. לא היו לנו כוחות לקחת אותם לעדלאידע, כפי שחתני ביקש, אבל שיחקנו איתם בבית, התחלתי לקרוא להם את "נסים ונפלאות" של לאה גולדברג (אני מודה שאולי הם צעירים מדי, ואני גם משנה את הנוסח של הלשון כי אחרת הם לגמרי לא יתחברו לזה) אבל אני מנסה….מקסימום – לא יילך, כמו שקרה עם "הנסיך הקטן". הם ראו את "קונג פו פנדה 3" (באנגלית, כי זה חדש מדי ובקודי אין את זה עדיין עם תרגום עברי) ובכל זאת נהנו וגם הבינו לא רע ("סבתא", קרא לי חכמוד באיזה רגע, "תראי, הוא אמר לו באנגלית: תיזהר, הטובים מאחוריך!" ולמרות שלא צפיתי באותו רגע איתם, אני בטוחה שהוא הבין מצוין! בנינו בקוביות תואם-לגו, אפילו קנינו איתם את הקנייה השבועית בסופר (כל נכד קיבל עגלה לשבת בה, עם נוף מרהיב לכל המדפים והמון "בא לי" זה ו"בא לי" אחר)…..עם כל הצינון הכבד והחמסין המגעיל צלחנו גם את היום הזה. בתי פגשה אותנו לצהריים כשסיימה לעבוד, וכשלקחה אותם הביתה קרסנו שנינו לסייסטה ארוכה ועמוקה. 


אחר הצהריים T התחיל לבשל לשבת – מגיעים הנה כל העובדים לשעבר שלו ושל ע' גם מגן האירועים לשעבר וגם מאולם האירועים לשעבר (T מתקן אותי שלא כל העובדים, רק המנהלים! טוב ברור, היו המון מלצרים/יות ברמנים/יות…לא עם כולם שמרנו על קשר) לבראנץ' ש-T החליט שבא לו לארח. בחמישי הוא עוד לא נתן לי ממש לעזור לו, הייתי עדיין על הפנים עם הצינון הזה, אבל היום כבר קמתי בכוחות מחודשים ואני עוזרת פה ושם, בעיקר עם אחסון וניקיונות וכמובן "תוציאי לי את שמן השומשום או את הפפריקה המעושנת" כי רק אני יודעת איפה כל דבר מונח. 


היום נפגשנו סוף סוף עם החיילת הבודדת "שלנו", אחרי שהיא סגרה פעמיים שבת ולא נתנו לה לצאת לפגוש אותנו. מש"קית הת"ש המקסימה התלוותה אליה, ישבנו ארבעתנו בבית קפה ודיברנו, שאלנו וענינו על שאלות והתחלנו להתחבר זה לזה…והאמת, היה מאד קל להתחבר אליה. היא מתוקה מאד, רגישה ונבונה, וראו שהיא התכוננה לפגישה הזאת. שאלה שאלות ענייניות ולא פחדה לגעת בכל מיני נושאים ולהבין מה הציפיות שלנו ומה המגבלות שאנו רואים ומאיפה אנחנו בכלל באים לעניין הזה. היא גם אמרה שהיא רוצה שניפגש ונדבר עוד כמה פעמים לפני שהיא ממש תבוא לישון כאן, ושאלה אם אנחנו נרצה שהיא תגיע רק בסופי שבוע, כי ייתכן שהיא תתחיל לצאת כל יום בתום הקורס. היתה פגישה טובה בה כולנו התרגשנו, נפרדנו בחיבוקים והחלפנו מספרי טלפון, וקבענו להיפגש שוב בפעם הבאה שהיא תצא שבת. יש עוד המון סימני שאלה כמובן אבל יש לי תחושה הרבה יותר טובה עכשיו, שכבר נפגשנו איתה פנים אל פנים. וכמו שאמרתי לה – אנחנו נבנה משהו ביחד, בהדרגה, משהו חדש שאף אחד מאיתנו לא מכיר עדיין, ובכל מקרה על כל דבר נדבר ישירות וגלויות ובסך הכל אנחנו רוצים לאהוב ולהיטיב – וזה בדיוק מה שהיא רוצה וצריכה מאיתנו. 


שבת שלום חיוך


 

פסק זמן

לפני כמה שבועות חיפשתי לחדש את ה"קינוח" שאני נותנת לנכדים בסוף ארוחת ששי ערב. 

עד אז בדרך כלל היו אלה אצבעות קינדר, אחרי תקופה ארוכה של "ביצות הפתעה" כמו שהם קוראים לזה

וראיתי שמתחיל להימאס להם (במיוחד לחכמוד) וחיפשתי לחדש.

באחת הפעמים קניתי "פסק זמן"

נשמותק התלהב, חכמוד פחות. מאז המשכתי לחדש, קניתי קליק

 

שמצא חן בעיניהם במשך כמה זמן, וכרגע אנחנו ב-M&M

 

בעיקר עבור חכמוד. הוא "המלך סוכרי" של המשפחה. חייב משהו מתוק. לנשמותק זה פחות משנה. 

אבל לא על זה אני כותבת בעצם. 

אני כותבת כי……התמכרתי ל"פסק זמן". וכמעט אין מצב שאני מכינה לי קפה בלי שאצרף אליו גם חתיכה קטנה של "פסק זמן".

אוף! זה טעים – והעליתי בחזרה את כל מה שהורדתי בסתיו/חורף.

אוף!

והכעס בכל זאת עולה….

כששואלים אותי מהו הדבר העיקרי שלקחתי איתי מתכנית "נקודת מפנה" (שעשיתי באימושיין לפני 3 שנים, שנה לפני שהתחלתי את תכנית המאמנים) אני מייד עונה: שחררתי כעס. המון כעס.

ובאמת – הדבר הראשון שהתחיל להשתחרר כשהתחלתי לשים לב לנשימה שלי ולתחושות הגוף שלי ובעיקר לתגובות האוטומטיות שלי: היה הכעס. "פתיל קצר" שכזה, שהיה מוכן להתלקח ללא הודעה מוקדמת מכל מיני דברים קטנים כגדולים – הוא זה שעבר את התמורה הגדולה ביותר כשהתחלתי ללמוד באימושיין, עוד הרבה לפני שנהייתי מאמנת בעצמי.

אבל כמו הרבה דברים שצבורים אצלנו בגוף, גם הכעס שלי הוא רב שכבתי. וכמה ששחררתי, ושחררתי, ועוד שחררתי – לפעמים (באמת כבר לעיתים רחוקות) הוא מופיע שוב. 

ואני לא מדברת על הכעס על איך שהממשלה שלנו מתפקדת, על איך שהמדינה שלנו מתנהלת בתוך עצמה ומול העולם….זה כעס עמוק שניזון מהידיעה שאפשר אחרת וגם מהתחושה של חוסר האונים שלי, שכמה שאצביע בבחירות, למשל, ואשתתף בהפגנות, ואעשה את שלי (בעזרה לזולת, בתרומה, באימון אנשים לשלווה והרמוניה פנימית) זה עדיין לא באמת יעזור. 

לא, אני מדברת על הפתיל הזה שמתלקח מכלום – מתגובות של T או של חברה, דברים קטנים ושטותיים שהתאמנתי עליהם כבר המון, וכבר מזמן הפסקתי להגיב אליהם או שלמדתי פשוט לנשום ולמוסס. 

ובימים האחרונים בכל זאת עלה כעס כזה ו"נתקע". נוכח לי בגוף, בחזה, במפתח הלב, בגרון.

וניסיתי לנשום, וניסיתי לדבר בנינוחות על מה שמפריע לי – וכלום. לא עוזר.

ויתרתי.

התמסרתי. שהיתי מבחירה (וגם בלית ברירה) בתוך הכעס הזה…..ביום חמישי, ביום ששי….."שחיתי" בו, תפקדתי בתוך ענן של כעס, גם כשהגיעו הנכדים, גם כשדיברתי עם חברים…..זה לא פשוט להתנהל "נורמלי" כשבפנים כל הכעס הזה "יושב" לו על החזה, בגרון, בבטן. 

ובשבת אחר הצהריים פתאום שמתי לב שהוא התפוגג. 

התעמלתי בבוקר, אחר כך קיבלתי מסאז'…..בטוחה שגם זה עזר. וגם עצם השהייה. 

בלי חפירות, בלי דיבורים, בלי להעלות זיכרון, בלי להבין מה זה היה, מאיפה זה בא…..פשוט הסכמתי לכעוס – בלי לבלוע ולהבליג וגם בלי להתפרץ….

עברתי דרך הכעס והגעתי לצד השני שלו.

חפירות על האימון

הרבה פעמים שואלים אותי מה ההבדל בין אימון סאטיה לבין אימונים אחרים או טיפולים פסיכולוגיים. 

כיון שאני לא פסיכולוגית, אבל עברתי פעמיים טיפול פסיכולוגי בשתי תקופות שונות בחיי, ועברתי גם אימון בשיטה אונטולוגית לפני שנטלי בן דוד פיתחה את שיטת סאטיה, בא לי לנסות לפרט לעצמי כאן מה אני מבינה לגבי שיטת סאטיה עצמה. 

בשיטת סאטיה אין יעדים ומטרות שמנסים לפתור או להשיג. המטרה היחידה היא להכיר למתאמן את עצמו. להכיר לו את מה שמפעיל אותו, את הדפוסים שלו, את התגובות האוטומטיות שלו, את כל מה שמגביל אותו ומונע ממנו לחוות שלווה, חופש והרמוניה. עצם ההיכרות הזאת בפועל מאפשרת התפתחות וטרנספורמציה.

בשיטת סאטיה מבינים שלכל אחד מאיתנו יש חוזקות – וכבר כתבתי על זה כאן בעבר – שפיתחנו לצרכים השרדותיים כלשהם, אשר שרתו אותנו תקופה, וכעת הרבה פעמים אנו מגלים שהן בעוכרנו. לדוגמא: אחת החוזקות שלי תמיד היתה להסתגל. למצבים חדשים, לתנאים חדשים, למקומות חדשים, לאנשים חדשים. להסתגל זו חוזקה נהדרת – אך היא באה הרבה פעמים על חשבוני. על חשבון הרצון שלי. 

בשיטת סאטיה מלמדים את המתאמן שהוא האחראי הבלעדי על חייו ובעיקר על התגובות שלו.

התגובות שלנו – הן בעצם מערכות היחסים שלנו. וכשאני אומרת מערכת יחסים זה גם מערכות יחסים עם האנשים בחיי, זה גם מערכת יחסים עם מושגים ומקומות, עם כסף, עם הגוף שלי….

בשיטת סאטיה מקצינים בכוונה את האמירה, שמה שיש לי זה מה שאני רוצה, ואת מה שאני רוצה יש לי (כל זאת כשאני מבוגר כמובן, כשמדובר בילד או בנער, הוא עדיין חסר אונים מול המבוגרים בחייו) . לכן אם אני חש שאני רוצה זוגיות, למשל, אבל אני לבד, כדאי שאתבונן ואבדוק מה באמת אני רוצה, או איך ה-לבד שאני כביכול לא רוצה, בכל זאת משרת אותי, ולכן זה מה שיש לי בעצם. או אולי ממה אני מפחד בזוגיות. ולכן אני נמנע מזה איכשהו, למרות שאני בטוח שאני כן רוצה.

בשיטת סאטיה מבחינים גם בין אשמה לאחריות. הנטייה האוטומטית של רבים מאיתנו היא להאשים – או אחרים, או את הנסיבות או את עצמנו. במקום זאת, אנחנו מלמדים לקחת אחריות. אני לא תמיד אחראי לנסיבות חיי, אבל אני לגמרי אחראי לאיך שאני מגיב אליהן. אני לא אחראי על ההתנהגות של אחרים. אבל אני מאה אחוז אחראי על התגובה שלי אליהם. 

השיטה מעודדת אנשים לראות את המציאות כפי שהיא, להבדיל מאיך שהייתי רוצה שהיא תהיה. הטענה היא שלא ניתן לשנות משהו בלי להכיר קודם את מה שיש. בלי לחיות את מה שיש. 

שיטת סאטיה עובדת עם הנשימה, עם תחושות הגוף, וגם עם השפה. מסתבר שלכל אחד מאיתנו שפה מקודדת משלו. כשאני אומרת מילה, לא בטוח שאחרים מבינים אותה כפי שאני מבינה אותה, ולהיפך. באימון אנחנו הרבה פעמים מתעמקים במילה, במושג – כדי להבין מה זה מסמל עבור המתאמן. יש לו עולם שלם מאחורי המילה או המושג, שראוי שאני, כמאמנת, אבין, ובעיקר שלמתאמן עצמו תהיה בהירות לגביה. בנוסף, באותו עניין של השפה: הרבה אנשים מדברים ב"אתה" כאשר הם מדברים על עצמם. זוהי בעצם הרחקה. הצעד הראשון ללקיחת אחריות היא ללמוד לדבר ב"אני". כנ"ל לגבי מילים שמרחיקות – כמו "לכאורה", "כביכול" וגם "כאילו" שיש אנשים שמכניסים בכל מילה שנייה במשפט. ועוד בעניין של אחריות: בהדרגה אנחנו לומדים לדברים על עצמנו ולא על אחרים. במקום "הוא הרגיז אותי" נאמר "הוא אמר/עשה/לא אמר/לא עשה משהו ואני התרגזתי". זה מתחיל בשפה, ומחולל שינוי פנימי מדהים.

בשיטת סאטיה גם עובדים עם מפת אימון. במפה המתאמן מתבקש לתאר את הערכים שלו, את המקומות בהם ישנו פער בחייו בין מה שהיה רוצה לבין מה שקיים במציאות, את מערכות היחסים בהן הוא היה רוצה לחולל מפנה….ובמפה הזאת הוא מתבקש גם לכתוב חזון – לעוד 20 שנה – כיצד הוא רואה את חייו בעתיד. בחזון אפשר להתפרע, לכתוב ככל העולה על הדמיון. 

המפה הזאת היא איזשהו עוגן שממנו מתחילים את האימון ותמיד חוזרים אליו. כל נושא שיחה שעולה באימון – קשור איכשהו לאחד (או יותר) מהסעיפים במפה. והמפה דינאמית – המתאמן יכול לעבור עליה מדי פעם ולראות אם היא עדיין רלוונטית מבחינתו. הרבה פעמים תוך כדי תהליך האימון והטרנספורמציה שמתרחש כמעט בלי לשים לב אליה, החזון משתנה, מה שחשבנו שאנחנו רוצים לעוד 20 שנה כבר לא רלוונטי או שהשגנו אותו כבר ואנחנו בונים חזון חדש. הרבה פעמים מתאמן כלל לא שם לב לטרנספורמציה שחלה בו. הוא אינו זוכר בכלל איך היה לפני תחילת התהליך.

אז מה קורה בעצם באימון בשיטה הזאת? המתאמן לומד להתקרב אל עצמו, להכיר את עצמו, ומתוך כך הרבה פעמים משתחררים מעצמם דפוסים שאחזו בו, דפוסים שהוא פיתח כמנגנון הגנה למשהו שקרה בילדות. אנחנו לא משנים הרגלים, אנחנו לא משנים שום דבר חיצוני. עצם ההתבוננות פנימה וההיכרות מביאה לטרנספורמציה – שינוי פנימי. השינוי הפנימי הזה, שמאפשר לנו לראות אפשרויות נוספות על אלה שראינו קודם, שמאפשר לנו להתייחס אל עצמנו ועל החוויות שלנו בדרך חדשה מאיך שחיינו עם זה קודם – הוא זה שמאפשר לדברים בחוץ ולמערכות היחסים שלנו להשתנות. 

והכי חשוב – את התהליך הזה לא ניתן להאיץ. אני התאמנתי כמעט שנה בשיטת סאטיה עד שהתחלתי להתמסר באמת לתהליך הזה – לשים לב לתחושות הגוף, להסכים לשהות בהן, להסכים לשים לב לאיזו מילה או משפט הגוף שלי מהדהד בתגובה….ולהעלות זיכרון מהאוב מתוך תחושה פיסית. היו לי מתאמנים שכבר בפגישה הראשונה או השנייה התחברו לזה, והיו כאלה שלאורך כל תקופת האימון יכולתי לעבוד איתם רק דרך השפה. 

וזה גם בסדר. כי חלק חשוב מהעניין הוא שמישהו יושב מולך ומקשיב לך. משקף את מה שאתה אומר. שואל אותך שאלות נוקבות. מציע לך זוויות חדשות שלא ראית עדיין בעצמך. ואתה לא חייב לאהוב את מה שאתה שומע ואתה לא חייב להסכים עם מה שנאמר ואתה אפילו לא חייב לענות על השאלות…כי הן ממילא מהדהדות לך בפנים, ועושות את העבודה. ואותו מישהו יושב מולך שעה שלמה, ומקשיב לך. רק לך. נושם איתך. מתייחס רק אליך. לא מספר על עצמו ועל הצרות שלו. לא שופט אותך ולא אומר לך מה לעשות. לפעמים הוא מציע משהו, ואתה לא חייב להסכים. 

אז יש כנראה המון מן המשותף בין שיטת האימון הזאת לבין אימון אונטולוגי קלאסי, וגם לבין טיפולים פסיכולוגיים דינאמיים. 

מה שהכי חשוב הוא שהאדם מחליט לעבוד, לתת לעצמו תשומת לב, להפסיק לראות את העולם דרך החלון החוצה ולהתחיל לראות אותו דרך הראי פנימה – התבוננות עצמית. זה לא פשוט וזה לא תמיד נוח, אבל זה מרחב בטוח שבו ניתן להתקרב לאדם שהכי חשוב לך בעולם: לעצמך. 

 

משהו חדש מתחיל אצלי עכשיו…

כבר שנתיים שאנחנו מבקשים מעמותות שעוסקות בכך, שיפנו אלינו חייל בודד – בא לנו להיטיב עם מישהו שבחר לשרת בצה"ל ומסיבות שונות (בין אם משפחתו חיה בחו"ל ובין אם ניתק הקשר שלו עם משפחתו כאן בארץ) הוא בודד ואין לו בית לחזור אליו בסופ"שים וחופשות. וכבר שנתיים שלא מפנים אלינו אף חייל ולא יוצרים איתנו שום קשר. ומתוך השאלות שנשאלנו בכל פעם מחדש, נראה לנו, שהעובדה שביתנו לא כשר היא שהפילה שוב ושוב את העניין. 

בסוף, דרך מישהי שלומדת עם T בקורס לייעוץ עסקי, יצרנו קשר עם בית בנג'י ברעננה, שם דיברו איתנו והבטיחו להפנות אלינו חיילים שכרגע אין להם מקום עבורם, או שלא עונים לקריטריונים שלהם (הם לוקחים רק קרביים וקרביות). 

בשבוע שעבר יצרה איתנו קשר מש"קית ת"ש של חיילת ממשפחה הרוסה, שהיתה בפנימיה עד השרות, אחותה עדיין בפנימיה, והיא מחפשת נואשות קצת חום ואהבה. היא לא עונה על הקריטריונים של בית בנג'י כי היא בחיל חימוש ולא נחשבת קרבית, והם הפנו אותה אלינו. 

השבוע נפגשנו עם משק"ית הת"ש וגם עם הקצינה של החיילת. היתה פגישה מקסימה, לבי יצא לשתי הבנות האלה שכל כך אכפת להן מהפקודות שלהן וכשאחת מהן במצוקה הן דואגות להיטיב עמה. הן עשו הכל כדי שהצבא יכיר בה כחיילת בודדת (יש לה משפחה, הורים גרושים, היסטוריה של אלימות מצד האב ואחר כך גם מהחבר של האם), הן דואגות לה, מזמינות אותה לביתן בסופי שבוע וחגים, הן מחלקות ביניהן את הכביסה שלה כל שבוע…באמת בחורות מדהימות. 

ארחנו אותן בביתנו, סיפרנו קצת על עצמנו, הראנו את החדר שאנחנו מייעדים לחיילת. הן סיפרו מעט עליה, מה שהן יודעות. קבענו שתיקבע פגישה איתה, בנוכחות אחת מהן, בפעם הבאה שהיא יוצאת לשבת. זה אמור לקרות ביום ששי הקרוב. במקום ניטרלי, קרוב לחדר שלה בבית החייל ברמת גן. 

אנחנו מאד מתרגשים לקראת הדבר הזה, ובמקביל יש לי גם לא מעט חששות. מה אם לא תהיה כימיה ביננו? מה אם נתחרט? האם זה הוגן להביא אותה אלינו עם הבטחה (או רמז להבטחה) לחום ואהבה ופינוקים ותמיכה – ואם זה לא יסתדר אז אנו עלולים לאכזב אותה קשות, והחיים כבר אכזבו אותה לא פעם ולא פעמיים…..

ובדיוק עדה כתבה משהו בכיוון הזה, בהקשר של הסרט "התעוררות" – וזה גרם לי לחשוב עוד. נראה לי שמהפגישה הראשונה חשוב להיות מאד ברורים שאנחנו עושים ניסיון, ונראה אם זה יסתדר לה ולנו…רוצה להיות שם בשבילה אבל גם יודעת שאין לדעת מה יהיה….איך נגיב לנוכחות של נערה (אין מה לעשות, חיילת צעירה היא עדיין נערה!) אחרי כל כך הרבה שנים שכבר אין לנו נערים/ות בבית…ואנחנו כבר מבוססים בשקט שלנו ובהרגלים שלנו…אילו כללים כדאי להבהיר מההתחלה והאם זה בכלל רלוונטי? 

משבר אמון לרגע

רבות עסקתי בנושא האֵמוּן , "אין על מי לסמוך" זו כנראה אחת הסוגיות של חיי אם לא "ה-".

לפני כמה שבועות, כשדיברתי עם המאמן שלי על הבלוג, ציינתי שאני כותבת כאן גם את האימונים שלנו.

הוא מאד התעניין לקרוא את מה שכתבתי, ושאל אם אולי יוכל להעלות את מה שכתבתי באתר האינטרנט שלו, בעילום שם כמובן.

בשנייה הראשונה אמרתי "בטח, אשלח לך" ואז הגעתי הביתה וראיתי שאני מתמהמהת עם זה. פתאום לא היה לי פשוט לשחרר משהו כל כך אינטימי…ולמרות שהוא שותף מלא באימונים האלה, בכל זאת הרגשתי שאני לא לגמרי שלמה עם זה, וחיכיתי עם זה.

במפגש הבא שלנו אמרתי שאני עוד מתבשלת עם זה, והוא הרגיע אותי שאין בעייה ולא דחוף ורק אם אני באמת מוכנה ואין לחץ וממילא אין לו מושג איך הוא יעלה את זה לאתר שלו…בקיצור – הרגיע אותי – הכל בסדר.

ואז יום אחד, לא יודעת מה נכנס בי, בחרתי אימון אחד , העתקתי את הפוסט מתוך הבלוג למסמך וורד ושלחתי לו. 

הוא ממש התלהב מהכתיבה שלי, נתן לי משוב נהדר, שאל אם אפשר להוסיף במקומות הרלוונטיים הסברים לגבי שיטת סאטיה….

זה עשה לי טוב, המשוב הזה, ובשלב ההוא הסתפקתי בכך. 

ואז התחלתי לקרוא את "בשביל הנפש" של חנוך דאום ואריאל הרטמן, והבנתי כמה זה עוזר לקרוא אימונים או טיפולים של אחרים – גם מנקודת מבט המטפל/מאמן, וגם מנקודת המבט של כל צופה מן הצד, או המטופל/מתאמן עצמו. ותפסתי אומץ, כמו שאומרים, הקמתי חשבון גוגל ייעודי והעליתי לדרייב את כל מה שהספקתי לתעד עד כה מהאימונים שלי. 

נתתי לו הרשאת צפייה, ושלחתי לו קישור. וחיכיתי.

בערב כשעוד הייתי אצל הנכדים, ראיתי בדוא"ל דרך הטלפון הנייד שמישהו מבקש גישה לתיקיית האימונים ששלחתי לו. 

מישהו שאני לא מכירה.

לא מזהה את השם.

לא מזהה את כתובת הדוא"ל. 

והגוף שלי הגיב. "הלב נפל לתחתונים" כמו שאומרים. הלסת ננעלה, החזה התמלא במשהו גדוש וצמיגי…..

נבהלתי. כעסתי. מה זה?! למי הוא העביר את זה?! מה הוא חושב לעשות עם זה?! 

מצד אחד אמרתי לעצמי שאולי הוא ניסה כבר להעביר את זה למישהו שמטפל לו באתר האינטרנט….וגם זה הבהיל אותי.

תהיתי האם טעיתי כשהעברתי לו ככה את הכל. התלבטתי אם להסיר את הגישה שלו לתיקיה. 

יותר מכל כעסתי שהוא לא כתב לי במייל או בוואטסאפ שהוא מתכוון להעביר למישהו. שהוא לא הכין אותי שמישהו עומד לפנות אלי עם בקשה כזו.

יותר מכל חששתי שהכעס הזה עכשיו יחבל באֵמוּן שנתתי בו בשנתיים האחרונות.

יותר מכל חששתי ששוב "אין על מי לסמוך". יותר מכל חשתי אכזבה. ממי שאני סומכת עליו עם הקישקעס שלי, עם הדברים הכי אינטימיים של הנפש שלי. 

נשמתי.

חיכיתי.

ובערב כתבתי לו בוואטסאפ (אחרי כמה וכמה שינויי נוסחים): הי ג', יש לך מושג מי זה X ולמה הוא מבקש גישה לתיקיית תיעוד האימונים ששלחתי לך היום? 

תוך שנייה קיבלתי תשובה: "זה אני". ולרגע לא הבנתי, ואז נפל לי האסימון. והוא גם הסביר.

כיון שהוא ראה ששלחתי לו תיקיית גוגל דרייב הוא ניסה להיכנס ולקרוא בה מתוך חשבון הג'ימייל שלו, חשבון שלא הכרתי ושכמובן לא נתתי לו הרשאת קריאה לתיקייה. 

נשמתי עמוק. חשבון הג'ימייל שלו מורכב מצירוף חלקי השמות של ילדיו. לא היה שום סיכוי שאזהה שזה הוא….

אז הכל בסדר. הוא לא העביר לאף אחד את התיקייה הפרטית שלנו. הוא לא בגד באֵמוּן שלי. 

אם הוא היה מקדיש לזה קצת מחשבה הוא היה מקדים ושולח לי בקשה לתת לחשבון דוא"ל הזה הרשאת קריאה אבל הוא לא מספיק מבין במחשבים כדי לנסח את זה ככה….

נרגעתי. נתתי לו הרשאת קריאה. שמחתי שכבר באותו ערב הוא רצה להתיישב לקרוא. 

וחשבתי שאולי כדאי שאתאמן אצלו על התגובה החזקה שהיתה לי כלפיו כשראיתי את בקשת ההרשאה במייל……קריצה

שבוע נהדר….אבל כאוב

היה שבוע נהדר, פרט לעובדה שנתפס לי החלק השמאלי של הגב (כבר ביום שלישי).

התחלתי את ראשון על הבוקר במפגש עם חברתי הטובה מ' (שהיתה חברתי הטובה ביותר בתיכון), שבכל פעם מחדש אני מתענגת על העובדה שחידשנו קשר ואנחנו שוב חברות. כל כך כיף לי הקשר איתה, השיחות, השיתוף של משהו…..שאני לא ממש יודעת כרגע להסביר במלים. פשוט טוב לי שאנחנו שוב יחד. יש בה וביננו משהו כל כך אמיתי, ונינוח, וכאן ועכשיו….

וגם היום עוד מעט אצא להיפגש סוף סוף עם חברה אחרת (גם היא מ', מה יהיה?) שפגישותנו כל הזמן מתבטלות ויוצא לנו להיפגש אולי פעמיים בשנה (אבל אנחנו כל הזמן בקשר בטלפון).

אימנתי וזה היה נהדר, לא לגמרי "סאטי" – שזה אומר בלי הרבה שהיות ונשימות והעלאת זכרונות, אבל מאד אונטולוגי וגם נוקב וגם מצחיק ומחובר ואמיתי….הרגשתי טוב מאד.

ברביעי הייתי בכיתת אמן באימושיין (זו תכנית של פעם בחודש) אבל הייתי צריכה לצאת באמצע למנטורינג (שלפעמים מתנגש עם כיתת אמן, הם לא תיאמו ביניהם את העניין הזה מספיק טוב, נטלי וג', המאמן שלי, וזאת למרות שהמנטורינג הוא מטעם אימושיין) ופשוט קבעתי לי לבוא לצפות (הם מקליטים בוידאו את כל השיעורים) ביום ראשון בחלק שפספסתי.

המנטורינג היה מרתק, כרגיל – הפעם דנו בסוגיות מהאימון של חלק מחברותי לקבוצה, וכרגיל למדתי כל כך הרבה מזה…אני כל כך נהנית מהמנטורינג הזה, ממש הנאה צרופה.

 אני ממשיכה לקרוא בספר "בשביל הנפש" של חנוך דאום ואריאל הרטמן…זה ממש מרתק. בשבילי כמאמנת, אמנם לא פסיכולוגית, זו הצצה נדירה למה שמתרחש אצל המטפל במהלך המפגשים ותהליך הטיפול בלקוח….מרתק. מאלף. פותח לי עולם שעד כה לא הייתי מספיק חשופה אליו. זה ממש עושה לי טוב.  

ובאמצע כל זה יצאתי בשלישי בבוקר לנקות את השולחן בגינה (כי סוף סוף נעים מספיק בבוקר כדי לשבת שם עם כוס הקפה הראשונה) ופתאום היה כזה "טאק" ונתפס לי משהו מבפנים…בין הצלעות או…לא יודעת בדיוק מה. ומאז אני דואבת. בהתחלה כל דבר וכל תנוחה כאבו. כואב אפילו לנשום. עכשיו כבר יותר קל אבל בימים הראשונים….אוף! ולהתעטש זה בכלל עינוי. ודווקא תכננתי בשלישי ללכת לחדר כושר וכמובן זה ירד מהפרק. אוף. 

אבל הנה אני יוצאת לי לפגוש את מ' השנייה (איך אבדיל ביניהן? אני אוהבת את הכינויים שפועה ממציאה לחברותיה…אנסה לעשות זאת גם אני עם חברותי וחברי במקום האותיות האלה שאני משתמשת בהן כל הזמן) והערב בתי תבוא עם בעלה והנכדים…..והשמש זורחת והציפורים מצייצות….

ועכשיו חשבתי שאולי בא לי להמציא כינויים גם לבתי ובני ובכלל….נראה. אחשוב על זה. שבת שלום חיוך