ארכיון חודשי: אפריל 2016

סוף השבוע שלי

המפגש עם מ' בחמישי והעיסוי בקאנטרי אחרי כן היו ממש נהדרים. 

גם קניתי לנכדים ספרים חדשים (ותודה לג'וליאנה על ההמלצות!) ומשחק אחד חדש. 

כל מפגש עם מ' עושה לי טוב ואני שוב ושוב אומרת לעצמי (וגם לה) כמה אני מאושרת שחידשנו את הקשר.

בעיסוי קצת סבלתי כי הייתי תפוסה בכל מיני מקומות שבדרך כלל אני לא תפוסה בהם, אבל זה די ברור שהשרירים שהתגייסו לניקיונות שונים מהשרירים שמתעמלים ומטפלים בנכדים 😉

 

בששי היו מוזמנים אלינו כל החבר'ה – כלומר בתי וחתני עם הנכדים, אחי וגיסתי עם בנותיהם, והחיילת. הרכב מלא. זה קצת הרגיש כמו סדר הפסח שלא יתקיים כי נהיה בחו"ל, וגיסתי הגדילה לעשות והביאה לקטנטנים מתנות, והגדילה לעשות עוד יותר והביאה גם לחיילת מתנה, כדי שתרגיש "ילדה" עם כל הצומי. היא מאד התרגשה.

 

T בישל בנחת (ממש ככה – בישל בנחת) ואני מידי פעם הוצאתי לו דברים מהמקרר או הארון, או אפסנתי בקופסא, או שטפתי את הכלים – ובשאר הזמן גיהצתי או קראתי בלוגים …סוג של הרמוניה, ביחד ולחוד.

החיילת כרגיל התאחרה והבנו שחייבים להבהיר את המסגרת אצלנו, ואמרנו לה שאו שהיא תגיע עד 13:30 או אחרי 16:00 כי הפעם אנחנו לא מוכנים לדלג על שנת הצהריים של יום ששי. 

זה יצא ממש טוב כי ככה היא לא היתה צריכה להילחץ והיה לה זמן להתארגן בנחת, אנחנו נחנו בצהריים כמו שרצינו, ואספתי אותה מהצומת קצת אחרי חמש. 

היא היתה גמורה מעייפות אז אחרי שפטפטנו קצת והיא הכינה לעצמה קפה (בעצמה! היא ביקשה להכין לבד, וגם שאלה אם אנחנו רוצים), היא עלתה להתקלח ולנוח, עד שהאורחים יגיעו.

מדהים לראות כמה התפתח ה"ביחד" שלנו תוך שבועות ספורים. נכון שהסיפורים שלה קשים (גם סיפורים על העבר ועל המשפט שהיא תובעת בו כרגע את אביה החורג) וגם במערכת היחסים עם החבר, למשל, אנחנו כבר מזהים סימנים מדאיגים של משיכה לגברים שתלטניים וקנאיים שמרשים לעצמם לפגוע בה (מילולית בשלב זה) ואז מתנצלים בהשתפכות וזוכים ממנה לצ'אנס נוסף – אבל אנחנו מוצאים את עצמנו מקשיבים לה ומדברים איתה באופן הכי טבעי, הכי קרוב, הכי חומל ומחבק…והיא נפתחת. אמרנו לה שלא נתערב במערכות היחסים שלה (כמו שאגב לא התערבנו באלו של ילדינו) אבל הצבענו על מה שמדאיג אותנו וביקשנו שתהיה בתשומת לב. כי דווקא מישהי עם העבר שלה, עם מערכות היחסים של אמא שלה, עלולה בקלות ליפול שוב ושוב למערכות יחסים לא מיטיבות שכאלה, וחבל. מצד שני לפעמים צריך ללמוד בדרך הקשה….

ל-T כבר היו סיוטים בלילה מהסיפורים שלה…באמת לא פשוט.

 

בכל אופן כולם באו, קראתי לחכמוד ונשמותק מאחד מהספרים החדשים (החלטתי לא לשלוף את כולם בבת אחת, והסיפור שקראתי אתמול היה "איתמר פוגש ארנב" של דויד גרוסמן – שמעבר להיותו סיפור מתוק מאויר ומסופר היטב, הוא מלמד ברמה הבסיסית והפשוטה ביותר איך אנחנו מפחדים ממה שאנחנו לא מכירים, איך אנחנו בולעים את ההשמצות בהן מזינים אותנו על אחרים, וכמה טוב היה לו פשוט היינו נפגשים ומגלים את האמת. מאד הזכיר לי מהבחינה הזאת את "פו הדוב ופיל נפיל". 

 

הארוחה היתה מאד טעימה (טוב, נו, כרגיל) והאווירה היתה נהדרת – כולם דיברו על כולם וצחקנו בטירוף. באיזשהו שלב הנכדים, שפרשו מהשולחן ובנו בקוביות ביקשו שנפסיק רגע לצחוק בקולי קולות ונשים להם סרט. T כבר היה בהיכון עם אלדין – אמנם באנגלית אבל הבנו שהם מצליחים להבין את הסרטים המצוירים גם כשהם לא מדובבים – ואמנם הם לא צפו עד הסוף כי היו עייפים והלכו הביתה אבל חכמוד היה מרותק רוב הסרט, ונשמותק בא והלך, קצת צפה וקצת פטפט עם האחיינית הצעירה שלי (שגם היא חיילת, היא מש"קית ת"ש) והחיילת  – שהן באותו גיל – ומאד התחברו גם בשבוע שעבר וגם השבוע, ונראה שהם ימשיכו להיות בקשר זו עם זו. מאד שמחתי לראות את זה. בסוף הערב החבר של החיילת בא לקחת אותה, ושוב היא לא נשארה לישון. אולי היא תבוא בשני בבוקר אחרי משמרת לילה בראשון, כדי להיות איתנו לפני שאנחנו טסים. באמת שיש לנו חיבור איתה.

 

הצלחתי לסדר ולנקות את הכל כבר אתמול בלילה, כך שהבוקר נותר לי רק לפנות את המדיח – והלכנו לקאנטרי.

שמתי לב שלא חזרתי עדיין לכושר מלא (מאז שהייתי מקוררת בחודש שעבר) אבל לא נורא. מה שהספקתי, הספקתי. ישבנו כרגיל בדשא עם חברים, באנו הביתה לצהריים של שאריות נהדרות וסיאסטה נוספת, ארוכה.

הערב יוצאים עם החברים א' ו-א….. ומחר יש לי עוד אימון עם המאמן שלי שקבעתי במיוחד כי לא אהיה עכשיו שבועיים….

מזג האוויר נהדר – לטעמי – וממה שבדקתי גם בניו יורק כבר לא ממש חורפי השבוע…מחכה לזה כבר ✈

וכמובן גם כאן 

אימונים וניקיונות

בדרך כלל אני לא מנקה באופן מיוחד לקראת הפסח. למדתי מאמא שלי לנקות כל השנה, ובכל שבוע לנקות משהו אחד יסודי, כך שבסך הכל במשך כל השנה הבית ממש נקי. בשנים האחרונות שגם יש לי עוזרת, זה הכי קל. היא עושה את השוטף, אני עוברת במשך השבוע על הדברים החשובים (מטבח, שירותים), ובכל פעם אני מנקה או מסדרת משהו אחר. וגם לה אני תמיד נותנת משהו אחד לשים עליו את הדגש – במיוחד כי הבית גדול והיא לא מספיקה את כולו בפעם אחת.

אז עכשיו היא חולה. כבר שבועיים שהיא חולה. ובשבוע הבא אנחנו טסים, וזה אומר (כבר כתבתי את זה) שהיא לא תהיה כל החודש. אז אין ברירה – הפשלנו שרוולים וניגשנו בעצמנו לעבודה. יש לנו עוזר – הרובוט הנאמן – שלפחות חוסך לנו את עניין שאיבת/טאטוא הרצפות בכל החדרים. אני התלבשתי על כל השירותים/מקלחות/אמבטיה  – וכבר עשיתי ממש יסודי כולל פינות שהיא לא מגיעה אליהן. T שוטף את הרצפות כשהרובוט מסיים. נשאר אבק מהרהיטים….

את המטבח אני גם ככה מנקה כל יום כמעט, בקטנה.

 

אתמול אימנתי בפעם האחרונה לפני הנסיעה, והיום היה לי אימון משלי אצל המאמן שלי. התחלתי להיכנס למחוזות לא פשוטים באימון האישי שלי. חזרה לילדות מוקדמת, סיוטי לילה, פחדים….דברים שאני לא מרגישה בנוח לשתף. אני נתקלת בהמון סימני שאלה לגבי הדברים שעולים – מאיפה ילדה בת 3-4 בכלל חושבת על דברים כאלה, שלא היתה לה שום חשיפה אליהם בחייה עד אז….אבל אני מרגישה שאני סוף סוף נוגעת באימון בדברים שיושבים לי כל חיי ממש מתחת לפני השטח, כאשר פתאום נגיעה קטנה, חצי מילה או טון דיבור או אפילו מנגינה מסוימת – יכולים להציף בי את העצב התהומי הזה, האימה המשתקת, חוסר האונים ובעיקר חוסר התקווה שחשה הילדה הקטנה ההיא שהייתי בביעותי הלילה שלה ובחיי היום יום שלה, בלי שיהיה לכך הסבר הגיוני. אז אני מעזה לגעת, מעזה להתבונן – לחקור, והמאמן שלי מלווה אותי בהמון חמלה והמון פשטות – נותן לי לעצור כשזה בלתי נסבל….ויש לנו (לו ולי) הרגשה שאם נפרק את הזיכרון הזה עד הסוף, עד היסוד – יש סיכוי ששכבות רבות שניבנו עליו תוכלנה להשתחרר בבת אחת. הלוואי.

תובנה אחת שהיתה למאמן שלי היום בתום האימון, היתה שהוא מתחיל להבין שכגודל הפחד והסבל וייאוש שהילדה שהייתי חשה משום מה בגילאים ההם, כך היום באה לידי ביטוי האמפתיה והחמלה שלי. הוא הצליח פתאום לראות קשר ישיר ביניהן – כאילו האחד מאפשר את השני. חומר למחשבה.

 

אז מחר חמישי – נלך לסופר (בקטנה, כי אמנם יש ארוחה ביום ששי אבל בתחילת השבוע כבר נטוס), ל-T יש פגישות עבודה, לי יש מפגש עם חברתי מ' (זו מהתיכון, שחידשתי איתה את הקשר לפני כמה שנים) ואחרי הצהריים קבעתי תור למסאז' בקאנטרי. אחרי כל הניקיונות האלה גופי הדואב יברך על כך ביותר!

בששי החיילת תגיע וכך גם בתי עם חתני והנכדים המתוקים….

השבוע כמעט נגמר

וגם כאן כמובן 

לכל קוץ יש אליה

באנגלית אומרים every cloud has a silver lining….שזה נשמע כל כך רומנטי…

ובשפה ה"סאטית" באמת לכל מצב יש כמה זוויות שניתן להסתכל עליו, אין רק דרך אחת.

 

העוזרת שלי חולה – היא לא הגיעה בשבוע שעבר ועכשיו הודיעה שגם השבוע היא לא תגיע. 

בשבוע הבא אנחנו כבר בחו"ל…

זה אומר שבכל אפריל היא לא תגיע. 

מצד אחד – באסה. ואצטרך לנקות מעבר למה שאני ממילא עוברת ברגיל….

מצד שני – אני חוסכת חודש שלם של משכורת 😜 

 

החיילת שלנו היתה אמורה לישון כאן היום, והודיעה שזה לא מסתדר לה. היא תבוא כבר ביום ששי.

מצד אחד – באסה. חשוב לי שהיא תרגיש שזה בית, שיש לאן ואל מי לבוא כשהיא יוצאת מהבסיס.

מצד שני – נחמד לי שיש לה אופציות אחרות (בית החייל, החבר…) והיא מגיעה רק כשבאמת בא לה.

 

כידוע יש לי תקלה בבלוג בישרא שלא מאפשרת לי לקבל את המסך של "קטעים קודמים".

מצד אחד – באסה. אין לי גישה לטיוטות שכבר כתבתי ואין לי מה לכתוב ולשמור טיוטות עד שזה ייפתר.

מצד שני – זה הביא אותי להתכתבות עם מאריאט, שמנסה לעזור (שלחתי לה צילומי מסכים טכניים שהיא ביקשה ממני),  זה הביא אותי לנסות לפתוח בלוג באתר בלוגים חדש ולמדתי המון דברים חדשים תוך כדי ההתנסות הזאת.

מהתגובות הבנתי שמצד אחד אתם, קוראיי היקרים, מעדיפים שאשאר שם, אבל מצד שני רבים מכם הצהרתם, שתמשיכו לקרוא אצלי, גם אם אעבור לאתר אחר – ובכך חיממתם את לבי פעמיים, וחלקכם כבר נרשמו שם כמנויים ☺

וגם אם אמשיך לכתוב בישרא, האתר החדש יכול לשמש לטיוטות (ששם הן נשמרות אוטומטיות עד כמה שהבנתי, עד שאני לוחצת על "פרסום").

 

עדיין לא התקשרו אלי שתי המתאמנות החדשות שהיפנו אלי.

מצד אחד – מאכזב, כמובן, יש כבר ציפיה להתחיל עם מתאמנות חדשות.

מצד שני – ממילא אני נוסעת בשבוע הבא לחו"ל ועדיף להתחיל אימון שיהיה ברצף….ואולי גם הן חושבות שעוד מעט פסח ועדיף להתקשר אחרי….

 

 

בקיצור – אם אשב מספיק זמן אני בטוחה שאמצא עוד כמה וכמה נקודות כאלה, וכמעט לכל אחת מהן אוכל להתאים לקוץ את האליה שלה…

מי אמר פוליאנה ולא קיבל? 

הרהורי נדידה

כבר שנתיים שאני מגבה את הבלוג שלי בישראבלוג כל שבועיים בערך, כאילו שאו-טו-טו הוא ייעלם…..
ומצד שני ממשיכה לכתוב עוד ועוד, כאילו שום דבר לא השתנה וישראבלוג יישאר לעולם.
ובימים האחרונים אני חווה קושי טכני – איני מצליחה להגיע ל"קטעים קודמים", מה שאומר שאין לי גישה לכל מה שכתבתי ונמצא עדיין בטיוטות.
לכאורה, זה לא משהו שעל פיו יקום וייפול דבר, ובכל זאת נראה לי שזה הזמן שמתאים לי לנסות לכתוב על פלטפורמה נוספת…..במקביל בשלב זה.
התחלתי כך (באתר אחר) במשך איזו תקופה, כאשר היו דיבורים על הסגירה של ישראבלוג, ואז חדלתי מזה, אבל עכשיו התקלה הטכנית הזאת כנראה היוותה איזה טריגר לנסות את זה שוב.
אז עוד אין לי מושג איך עורכים ומעצבים  באתר החדש, איך שמים קישורים ורשימות ומה לא (לא שממש הצטיינתי בזה בישראבלוג, אבל הגעתי לאיזשהו מינימום שהיה לי נוח איתו), אבל קפצתי למים והנה אני כותבת כאן, ו…ימים יגידו.

אז עוד מעט אצא לאסוף את הנכדים מהגן, נלך לקפוארה, ואולי אולי נגיע באמת לספריה במקום הויכוחים השבועיים על "סבתא תקני לי משהו" ואם לא צעצוע אז לפחות משהו מתוק לאכול. לקחתי איתי שתי "ביצות קינדר" ואני מתכוונת להסתפק בזה.
קיבלתי טלפון ממאמן שהכרתי באימושיין (לא מישהו שהיה איתי בקורס) שהוא רוצה להפנות אלי מתאמנת חדשה.
בשבוע שעבר פנתה אלי עוד חברה מאמנת (מהקורס שלי) ואמרה גם היא שהיא מפנה אלי מתאמנת חדשה.
אז בפוטנציה יש לי שתי מתאמנות חדשות. בינתיים אף מהן  עוד לא התקשרה.
ממילא נראה לי שעדיף שאפגש איתן רק אחרי פסח כשאחזור מחו"ל.

אז חו"ל….בעוד שבוע אנחנו טסים. כמה ימים בניו יורק (וסדר פסח אצל בן דוד של T בניו ג'רזי), ואז כמה ימים בניו אורלינס – לשם יצטרפו אלינו בני וכלתי – ועוד יום אחד בבוסטון והביתה.

T וע' עובדים במרץ על הפרויקט שלהם בלימודים (שהוא בעצם ייעוץ עסקי אמיתי לעסק מצליח בעסקי המזון שמעונין לגדול עוד ולפתוח סניפים בזכיינות). מזמן לא ראיתי אותם מתלהבים ככה (וגם שוברים את הראש על פתרונות אפשריים, דוחות כספיים ומאזנים….). הם ממש נהנים מזה, ואני ממש שמחה בשבילם.

נדמה לי שנרגעתי בתחום ה"פסק זמן" ובכלל המתוקים….כמו שזה בא זה נעלם. וטוב שכך.
זהו, נראה לי, להפעם. עכשיו אני צריכה להתחיל ללמוד לעצב את הבלוג הזה…..אבל לאט לאט. יש לי זמן.

הקראת הצוואה וסוף השבוע שהיה

התחלתי לכתוב את הפוסט הזה ושמרתי בטיוטות…..ומאז אני לא מצליחה בכלל לגשת ל"קטעים קודמים"…עוד מישהו נתקל בתופעה הזאת? יש עם מי לדבר בישרא? לא נראה לי.


 


המפגש עם החברות בשלישי בערב היה מהנה מאד כרגיל איתן, וברביעי הייתי בכיתת אמן באימושיין ואחרי כן בקבוצת המנטורינג אצל המאמן שלי – הנאה צרופה!!!


 


בכל אופן – להקראת הצוואה של הדוד הגיעו שני בני דודים, פרט ל-T ואני, ובני הדודים האפוטרופוסים.


זה היה מוזר.


עורך הדין הקריא את הצוואה, ואז נתן הסבר יפה ומפורט לגביה. 


התברר, שפרט לכך שכבר אין בירושה דירה (והוא הסביר מאד יפה מדוע הדוד נאלץ למכור אותה וכיצד T הציל את המצב על ידי כך שהוא קנה אותה ובכך לא היה צורך שהדוד יעזוב את הדירה ויגור בשכירות עד סוף ימיו), החליט הדוד (בניגוד למה שלחש כל השנים לאחייניו האהובים) להעביר את כל מה שנותר לו (כסף) לאשתו (שחייה כאמור בבית אבות סיעודי שעולה 16,000 ש"ח בחודש). 


במקרה (שכבר לא נראה אפשרי) שגם היא תלך לעולמה ועדיין יישארו כספים, מיועדים 10,000 ש"ח מתוכם לצה"ל, 10,000 לארגון "יד שרה", והנותר יחולק שווה בשווה בין 8 אחייניו ואחייניותיו. 


התכולה של הדירה, לפי הצוואה, שייכת ל-T.


T לא רוצה משם שום דבר, והוא כבר הודיע לכל בני דודיו שהם מוזמנים לבוא לקחת מהדירה כל מה שיחפצו. אחד מבני הדודים שנכח בהקראה, אמר שיש שם כמה שטיחים יקרי ערך, וייתכן שניתן למכור אותם ולחלק את תמורתם בין כל בני הדודים. 


בני הדודים שלא נכחו בהקראה קיבלו את הצוואה ואת ההסבר במייל, ובשלב זה לא שמענו עדיין מאף אחד מהם.


הפריט היחיד שהוזכר בצוואה במפורש היתה טבעת זהב שהיתה שייכת לאמא של הדוד (סבתא של T), עליה חקוק שמה ובתוכה חקוקים שמותיהם של חמשת ילדיה. את הטבעת הזאת ביקש הדוד להעניק לבת של בת דוד מהצד השני של המשפחה (לא אחת מאחייניותיו) אשר קרויה על שם אמו. בשבת נסענו לדירה, T, אחד מבני הדודים ואני, לחטט במגירות ולנסות למצוא את הטבעת. מצאנו אותה. היא לא במצב הכי טוב, וספק אם בת-בת הדוד תרצה לענוד אותה (גם אחרי ש-T יישר אותה וילטש אותה) אבל היא תקבל אותה כמובן ותעשה בה כרצונה. 


 


החיילת שלנו, שהיתה אמורה להגיע אלינו ביום חמישי, הודיעה בסוף שהיא תגיע בששי. כן, יש לה קטע של חוסר החלטיות (או יותר נכון – כל רגע היא מחליטה משהו אחר). כשהתברר שהיא תגיע ברכבת של 15:10, כמה דקות אחרי שהאוטובוס האחרון מתחנת הרכבת ליישוב שלנו יוצא (חוסר התיאום בין הרכבות לאוטובוסים תמיד מרתק בעיני) קמתי בלית ברירה מהשנ"צ כדי להביא אותה, ואחרי כן כבר לא הצלחתי להרדם שוב. לא נורא.


היא היתה אמורה לישון אצלנו בששי אבל היה ברור לנו (עוד לפני שהיה ברור לה, כנראה) שהחבר שלה יבוא לקחת אותה אחרי ארוחת הערב שוב, והיא כבר לא תחזור. זו היתה ארוחה עם משפחתו של אחי, והם כולם התלהבו ממנה והיה ערב ממש נחמד. בתי ומשפחה לא הגיעו, הם ארחו את אחותו של חתני ומשפחתה. 


 


בשבת התברר שהיא שכחה אצלנו את המדים ואת החוגר (עוד תכונה אופיינית – היא לגמרי מעופפת קריצה), אז כשחזרנו מהדירה של הדוד אספנו אותה אלינו, והיא כבר נשארה לישון ויצאה מכאן הבוקר לבסיס. כמובן שמישהו לקח לה את התיק בטעות מהאוטובוס….אבל בסוף התיק נמצא אחרי כמה שעות. בקיצור – לא יהיה משעמם עם המתוקונת הזאת. 


סוף סוף היא שובצה בתפקיד סמב"צית (סמל מבצעים, למרות שהיא לא סמלת ואיזה מבצעים יש בבה"ד 20 בצריפין ?) – אחראית על השמירות, אחראית על טיפול בחיילים ("למשל מישהו התעלף אז טיפלתי בזה" היא נתנה דוגמא). היא אמורה להיות יומיים בשבוע בבסיס, ופעם בחודש לסגור סופ"ש. כל שאר הזמן היא חופשייה, וכבר התחילה לעבוד. אנחנו מניחים שגם העובדה שהיא הוכרה כחיילת בודדה וגם המשפט שהיא צריכה לצאת ולהעיד בו מידי פעם גרמו לשיבוץ הזה. בכל מקרה היא כנראה תגיע לכאן שוב בשלישי….


 


המזגן בחדר שלנו שוב מקולקל (אותה תקלה error 5) בפעם השלישית השנה….מחר יגיע שוב טכנאי לנסות לפתור את זה. אני מאד מקווה, כי אין לי עכשיו חשק (או כסף) להשקיע במזגן מיני מרכזי חדש……..

כנראה עדכון בהמשכים….

זה כנראה יהיה עדכון בהמשכים לגבי הצוואה של הדוד של T, כי בפגישה אתמול במשרד עורך הדין נכחו רק 4 בני דודים, שניים מתוכם (T והאפוטרופוסית) כבר היו בעינינים יחסית. לשאר בני הדודים T הודיע הבוקר במייל (כולל לאחיו), תוך שהוא מצרף צילום של הצוואה. 

אז את התגובות שלהם, אם תהיינה, נקבל בהמשך.

אז מה היה? 

האמת, גם אנחנו לא ידענו מה כוללת הצוואה. ידענו רק שאת הפריט העיקרי שכולם ציפו לו, הדירה, היא לא כוללת.

עורך הדין פצח וסיפר את כל הסיפור – החלק שבו האחיינית של אשתו של הדוד ניסתה לזכות באפוטרופסות על דודתה, בתואנת שווא שהדוד מרביץ לאשתו. אני לא הכרתי את כל הסיפור, והתברר מעורך הדין אתמול שהיה זה דיון ארוך וסוער בן חצי שנה, בו עובדת סוציאלית, שהעידה לטובת הדוד, נחקרה קשות על ידי התובעת, וגם בת הדוד ובעלה (האפוטרופוסים) העידו לטובת הדוד, ובסופו של דבר בית המשפט לא רק שלא קיבל את התביעה, אלא גם החיל על התובעת את הוצאות המשפט ועוד קנס. 

העניין היה שאזלו הכספים של הדוד, שמימנו את בית האבות הסיעודי של אשתו (כ-16,000 ש"ח בחודש), ובית המשפט (האפוטרופוס הכללי) הורה למכור את הדירה (את החצי של אשתו של הדוד) כדי לממן את המשך השהייה. במצב שנוצר, הדוד נקלע למצוקה בה הוא נאלץ למכור את דירתו, וחשש למצוא את עצמו בגיל 93 נאלץ לעבור לגור בשכירות או בבית אבות בעצמו עקב מכירת הדירה לצורך המימון. הוא קרא ל-T לעזרה ואת שאר הסיפור כבר סיפרתי כאן: T קנה ממנו את הדירה (על פי ערכה על פי שמאי שמונה על ידי בית המשפט) תוך שהוא מתחייב בחוזה לאפשר לדוד ולמטפלת שלו להמשיך לחיות בה ללא תשלום שכר דירה או כל תנאי אחר, עד סוף ימיו. 

בשלב הזה אחד משני בני הדודים שנכחו בדיון אמר במפתיע "כל הכבוד T" – ואני אומרת במפתיע, כי לא ציפינו זאת ממנו. הוא היה אחד מבני הדודים שהכי חששנו מהתגובה שלו, כי ידענו שהוא די מסתמך על הירושה הפוטנציאלית הזאת. בקיצור, הפתיע לטובה. 

אחרי הסקירה הזאת ע"י עורך הדין, הוקראה הצוואה – והתברר שהמצב עוד יותר חמור למי שציפה לקבל משהו מהדוד ז"ל.

הצוואה אומרת חד משמעית שהיורשת היחידה של הדוד היא אשתו, וכל עוד היא בחיים, כל הכספים שנותרו לו, יממנו את כל צרכיה. 

בעת פטירתה, אומרת הצוואה, אם עדיין ישארו כספים – מה שבכלל לא בטוח, הוא ביקש לתרום 10000 ש"ח ליד שרה, 10000 לצה"ל, ואת השאר לחלק שווה בשווה בין 8 אחייניו (או בין צאציהם במקרה שלא יהיו עוד בין החיים) – מה שהעלה על פנינו חיוך עגום, כי באמת חלק מהאחיינים לא בריאים, מבוגרים בעצמם (חלק כבר עברו את ה-80), ונראה כי אשתו של הדוד, גם היא כבר בשנות ה-90 לחייה וקטועת 2 רגליים,  עוד תקבור את כולנו קריצה.

כל התכולה של הדירה שייכת בעצם ל-T, פרט פריט בודד אחד שמופיע בצוואה  – טבעת זהב שהיתה שייכת לאמא של הדוד (סבתא של T מצד אמא) עליה חקוק שמה, והדוד ביקש לתת טבעת זו לבת של בת דודו של T מצד אבא דווקא, שנושאת את שמה. לא יודעת אם סיפרתי כאן על המבנה המיוחד של משפחתו של T, אבל בקצרה אומר שכל הדודים האלה גדלו בעצם כאחים חורגים, כי סבא של T מצד אבא שהתאלמן, התחתן עם סבתא של T מצד אמא…..מרתק!

עכשיו השאלה היא היכן הטבעת הזאת, וכנראה בשבת יערכו T ובן הדוד האדריכל (זה שאמר "כל הכבוד") חיפוש בדירה בניסיון למצוא את הטבעת. 

בכל מקרה T הודיע לבני הדודים שאם מי מהם רוצה משהו 

 

שיגרה ברוכה #2

אתמול שוב היה "יום נכדים", והמתיקות שלהם מילאה אותי, כרגיל.


נשמותק לא הפסיק לשיר שירים של פסח, עכשיו הוא חזק בשירים ומילים של שירים….


זוכרת שחכמוד התחיל עם זה בגיל יותר צעיר….ועכשיו זה קצת נרגע אצלו.


אבל שניהם מאד אוהבים לשיר ולרקוד ואוהבים שמקריאים להם ספרים – תענוג!


השארנו את נשמותק בקפוארה, כרגיל, ושוב כמובן עלתה השיחה הרגילה של "סבתא תקני לי משהו" ואני כבר הבטחתי כמה וכמה פעמים שלא קונים יותר כלום (פרט למשהו קטן לנשנש), ונכנסנו הפעם לשיחה ממש רצינית על התמכרויות (ואני מזכירה לעצמי שחכמוד רק בן 5!) – וכמה שהקנייה הזאת מיותרת וכמה חשוב להיגמל ממנה. בראש הוא לגמרי מבין, בגוף – הוא זקוק לזה. עמדנו בגבורה בהחלטה (שלי) ולא קניתי לו כלום. גם נשמותק שאל בסוף החוג, כשבאנו לאסוף אותו, "מה קנית לי?" אבל לגמרי לא עשה עניין כשאמרתי שלא קניתי כלום. הוא גם לא עשה עניין כשביקש לקנות משהו מתוק בדרך הביתה, ואמרתי שחבל שיקלקל את התיאבון כי אמא הכינה להם אוכל נהדר לארוחת הערב. הוא, בניגוד לחכמוד, מעדיף אוכל ממש על פני מתוקים. "סבתא, תראי," הוא אמר לי כשיצאנו מהחוג. "אין חושך בחוץ". ואז פצחנו בשיחה מעניינת על ההבדלים בין חורף לקיץ, המעגל האליפטי שכדור הארץ עושה סביב השמש, כך שלפעמים היא קרובה יותר ולפעמים רחוקה. אין על הילדים האלה!!!


 


בערב התברר שעורך הדין שטיפל בדוד ז"ל של T הוציא הודעה שמתוכננת קריאת הצוואה של הדוד אצלו במשרד ביום חמישי בערב, כל האחיינים מוזמנים. T ממש השמיע אנחת רווחה. הוא היה מאד לחוץ מהעניין הזה, כשייוודע לבני הדודים שלו, שלא רק שאין דירה בצוואה, אלא גם ששוב הצטבר חוב לבית האבות הסיעודי של אשתו של הדוד, ויש סיכוי סביר שמכל הכסף שהדוד תמיד הבטיח לאחייניו בירושה (וחבל שעשה זאת, אבל הוא האמין שזו הסיבה שהם ממשיכים לבוא לבקרו), לא יישאר כלום או לפחות לא יישאר הרבה. מי חלם שהיא תחיה יותר ממנו? על זה נאמר (ברשעות מחוייכת: חולה חולה חולה…אלמנה).


T נרגע, כשהבין שמי שיתאר את המצב שנוצר לפני 3 שנים שבו בית משפט אישר למכור את הדירה כדי להמשיך לממן את בית האבות ולסגור את החוב – יהיה עורך הדין, שגם נכח בכל התהליך, גם כתב את החוזה, גם את הצוואה עצמה….


 


אנחנו כל הזמן מתכתבים עם החיילת שלנו בוואטסאפ, היא סיימה את הקורס שלה ועברה (בפעם שלישית, אבל עברה) את המבחן המסכם, וכרגע היא כבר יומיים מחכה לשיבוץ. מסתבר ששום דבר לא משתנה בצבא…הכל לא מאורגן וכל החלטה היא בסיס לשינוי. אולי היא תקפוץ אלינו היום, אם היא תסיים מוקדם. 


 


הערב אני נפגשת עם שתי חברות יקרות שמזמן לא הצלחנו להתראות ואני ממש מצפה לזה.


 


מחר כיתת אמן באימושיין (מתקיים פעם בחודש) וגם לזה אני ממש מצפה. אאלץ לצאת בצהריים לפני הסוף כי מחר גם מפגש של קבוצת המנטורינג (לפעמים זה מתנגש). בקיצור – מחר צפוי יום גדוש ומלא הנאה.

אז מה היה לנו השבוע?

לא היתה שבעה לדוד כי אין לו ילדים, אין לו אחים בחיים, וגם אם אשתו בסוף החליטה לשבת, אף אחד מאיתנו לא בקשר איתה (פרט לבן דוד האפוטרופוס שהוא גם האפוטרופוס שלה אז אין לו ברירה).


הבן דוד הזה מסרב (כנראה מטעמי דת) לפתוח ולקרוא את הצוואה לבני דודים עד ה-30, כך שההודעה על סטאטוס הדירה נדחתה לחודש הבא. בינתיים T החליט להשאיר אצל הבן דוד האפוטרופוס את המפתח לדירה של הדוד, עד אז, כדי שאף אחד לא יוכל לומר לו שהוא הוציא דברים בסתר מהדירה בתקופה הזאת. בלגן. אני ממש לא מצפה לתגובה של בני הדודים, ביחוד של גיסי וגיסתי, על העניין הזה. T חשב לכתוב מכתב מפורט עם תיאור המצב שנוצר, פסק הדין של בין המשפט, הקריאה לעזרה של הדוד….ולבקש מבן הדוד האפוטרופוס לשלוח את המכתב לכולם. נראה מה יהיה.


אנחנו כל כך רצינו שהדוד ז"ל יהיה זה שיבשר על ההחלטה הזאת לאחייניו בעודו בחיים אבל הוא פחד (ואולי בצדק) שהם יפסיקו לבקר אצלו….עד כדי כך היה חשדן שחשש שחלקם, לפחות, מבקרים אצלו כי הם רוצים להיכלל בצוואה. עצוב.


 


ביום ששי אספנו את החיילת מבית החייל ברמת גן, עם הכביסה שלה, הלכנו איתה לצהריים בג'ירף (פתחו בצומת בני דרור) ושוחחנו המון, ואז הבאנו אותה הביתה. הראנו לה את הבית, את החדר שמיועד לה, את החתולים. היא מאד התרגשה. וגם אנחנו.


היא סיפרה לנו עוד דברים על עצמה, על הסיבות שהביאו אותה להתנתק מאמא שלה, על משפט שהיא ואחותה מנהלות כרגע נגד אביה החורג….היא באמת חוותה ילדות קשה, ועם כל זה היא נראית כל כך אופטימית וחיובית ורוצה לבלוע את החיים שזה מעורר הערכה.


 


כשהיתה אצלנו שמנו לב שהיא all over the place, מבולבלת מאד וכל שנייה משנה את דעתה לגבי מה היא רוצה לעשות בסוף השבוע הזה, אבל הזכרנו לעצמנו שגם האחייניות שלנו ככה (אחת בגילה, אחת כבר גדולה יותר) וזה הגיל יותר מכל דבר אחר. רגע אחד היא פוגשת חברה ורגע אחר לא, רגע אחד היא יוצאת עם החבר (הטרי, רק חודש) ורגע אחר לא. רגע אחד היא חוזרת לישון אצלנו וברגע הבא היא נשארת לישון אצלו, וכן הלאה.


זרמנו.


עזרנו לה לכבס את כל הבגדים והיא גם הספיקה להתקלח ולישון צהריים לפני שבתי ומשפחתה הגיעו לארוחת הערב.


הכרנו לה גם את בני, דרך הסקייפ.


היא מאד התלהבה מהנכדים, ונשמותק (שבאופן טבעי יותר ידידותי לאנשים חדשים) ישר נתן לה לשחק איתו וגם נתן לה חיבוק ונשיקה. חכמוד מסוייג יותר (כמו שבתי היתה בגילו) ובכלל הוא היה קצת אפוף, הגיע אלינו ממסיבת יום הולדת של חבר, שבע ועייף.


ראיתי שבתי דיברה איתה ושמחתי על החיבור.


בסך הכל היה נחמד, הצלחתי גם לשבת עם הנכדים ולשחק קצת, גם לפטפט עם כולם ליד השולחן, גם לשטוף הכל צ'יק צ'ק אחרי הארוחה, גם לנהל עם החיילת שיחת נפש קצרה בזמן שהתכוננה לדייט שלה….וזהו. החבר בא לקחת אותה והם נסעו.


נשארנו לבד.


בגלל שהיישוב שלנו קצת מרוחק ומנותק, לא נראה לי שיהיה לה נוח ממש לגור כאן בכל פעם שהיא יוצאת מהצבא. אבל נראה. ימים יגידו. בינתיים טוב שיש לה גם את החדר בבית החייל, במקום מרכזי ונוח מבחינת תחבורה ציבורית. 


אנחנו גמישים ונזרום עם מה שיהיה לה נוח. 


היה לנו נעים בחברתה וכל מה שאנחנו רוצים, הוא שהיא תרגיש שיש לה מקום אליו היא תמיד יכולה לבוא. שיש לה אנשים שדואגים לה ונותנים לה חום ומפנקים אותה בארוחה טובה. מה עוד יתפתח מזה? אי אפשר בשלב הזה לדעת.


 


אתמול התעמלנו והתחרדננו (בצל, כי היה חם) בקאנטרי, ישנו צהריים ובסך הכל היה אתמול יום מנוחה.


הבוקר T כבר נסע לסידורים עם הבן דוד האפוטרופוס, וסוף סוף עשינו כאן הדברה אמיתית (יש לנו מדביר ברחוב שלנו, התברר) – בעיקר נגד הננו-נמלים שפלשו אלינו מכל הכיוונים זו השנה השנייה, אבל על הדרך הוא גם ריסס נגד ג'וקים ועכבישים (שגם מהם יש לנו בשפע!). מקווה שזה יעזור.


בכל מקרה בעוד שבועיים נודיע לו אם אולי פספס קן או שניים, שיחזור על הפעולה, וצריך לרסס גם את החדר הבודד שלא רוסס – שם שהו החתולים שלנו בזמן התהליך. 


 


ניגנתי קצת בגיטרה אבל זרוע ימין התחילה שוב לכאוב. בעצב רב עלי להודות בפני עצמי שהנגינה (בגיטרה ובצ'לו) והסריגה – גורמים לי לדלקת גם במרפק וגם בכתף של זרוע ימין, וכנראה שעלי להימנע מפעילויות אהובות אלה!


 


סיימתי לגהץ וכרגע נראה שאני פנויה – מה בא לי לעשות? 

אימונים #35 – לגלות שקיימות עוד אפשרויות

הבאתי את מה שהיה בבראנץ' בשבת לאימון שלי השבוע. 

מה שהעסיק אותי יותר מהכל היה דווקא התגובות שחשתי כלפי הילדים.

עם כל זה שהראש שלי אמר לי שההורים שלהם אחראיים על ההתנהגות של הילדים האלה, בפועל בשטח עלו בי רגשות כעס ועצבים וחוסר סבלנות כלפי הילדים עצמם.

ולמרות שחשבתי לעצמי שמה שאני רוצה לעשות זה לגשת להורים האלה ולומר להם "או שתרסנו את הילדים שלכם או שתיקחו אותם ותלכו הביתה", לא הבאתי את עצמי לעשות זאת.

והמאמן שאלה אותי אם אולי רציתי לדבר על זה עם T, אחרי הכל – הם האורחים שלו. 

ואמרתי לו שראיתי בבירור שגם הוא (כמו כולם שם) סובל מזה, אבל הוא עבד מספיק קשה גם בהכנת האירוח וגם תוך כדי, וגם היה מבואס שלא כולם הגיעו, וחסתי עליו. לא רציתי להטריח אותו עם זה. סתמתי את הפה והבלגתי. 

אבל מה שהכי בלט הוא שלא הרגשתי חמלה כלפיהם, וזה הטריד אותי. זה אפילו הפחיד אותי.

ושם, במרחב המוגן בחדר האימון, העזתי לתאר בפני המאמן שלי איך, אם הייתי נותנת דרור לאינסטינקטים הכי חייתיים שלי, הייתי תופסת את הילדים האלה, במיוחד את הילדה, מנערת אותה בכוח, מושיבה אותה על איזה כיסא וקושרת אותה שלא תוכל לזוז. 

האמירה הזאת זעזעה אותי, אבל היא באמת יצאה ממני. נבהלתי נורא.

והמאמן שאל אותי מה קורה לי בגוף

ותיארתי איך הדופק מואץ, הנשימה מגיעה בקושי עד לתחילת הגרון ונתקעת, והיה גם לחץ עצום על המצח ועל הרקות.

והוא ביקש ממני לשהות בתוך התחושות האלה, ולראות מה עולה.

ודקות ארוכות ישבתי כך, מנסה לקחת אוויר מידי פעם כי הנשימה היתה ממש קשה והלב פעם בחוזקה…

פתאום עלתה לי תמונה דווקא לא מהילדות. מההורות הצעירה שלי. ראיתי את עצמי בחדר של ילדיי, בני הצעיר היה בן חודשים בודדים ולא הפסיק לבכות.

התינוק הזה תפס אותנו בלתי מוכנים. בתי היתה ילדה רגועה ונוחה. היא היתה "התינוקת המושלמת". אז מייד עשיתי עוד אחד.

רק שהוא, שיהיה בריא עד 120, לא היה כמוה בכלל. הוא היה מתוק ברמות, אבל לא הפסיק לבכות. פרט, כמובן, כשהיה על הידיים. ועדיף על הידיים שלי, אבל גם על T הוא היה נרגע. היינו חסרי אונים מול הבכי הבלתי פוסק שלו, וכמובן שהיינו גם באפיסת כוחות כי זה המשיך כל הלילות. הבכי הזה הפריע יותר ל-T מאשר לי, ומצאתי את עצמי עושה הכל כדי למנוע אותו. אפשר לומר שבשנה הראשונה לחיי בני, הוא היה רוב הזמן על הידיים שלי. 

ובתמונה שעלתה לי תוך השהייה בתחושה, אני בחדר הילדים בלילה נטול שינה נוסף, מנענעת את מיטת התינוק כדי לגרום לו להרדם, ופתאום הכעס עולה, הדופק מואץ, הסבלנות פוקעת, והנענוע הופך לטלטול חזק של כל המיטה שגם מלווה בצעקת "די כבר, אני לא יכולה יותר, תפסיק לבכות". 

והמאמן משקף לי את מה שסיפרתי, ושואל מה קרה באותו רגע.

ואני מזכרת שבני עצר לרגע את הבכי, פתח זוג עיניים מבוהלות, ואני נבהלתי כל כך מעצמי והרגשתי כל כך אשמה על מה שעשיתי, שמייד הרמתי אותו וחיבקתי אותו והרגעתי אותו, ולעולם זה לא קרה שוב ש"איבדתי את זה" ככה איתו.

והמאמן מבקש לדעת מה קורה לי עכשיו בגוף.

הדופק ממשיך להיות מואץ, והנשימה מגיעה לי רק עד
לגרון….לא מעבר. והלחץ על המצח, הסינוסים, הרקות….הרגשה של אשמה מאד חזקה. של
איזו אמא נוראית אני. ובא לי לבכות.

והוא מבקש ממני לראות מה הניעור הזה מזכיר לי

ומייד עולה לי תמונה חדשה, אני בת 10, אחי בן 5 בערך, אנחנו במסדרון של הדירה מחוץ לחדר המשותף שלנו, הוא כרגיל מרביץ לי, בועט בי, כנראה כי לא בא לי לשחק איתו או לתת לו משהו….ואני, שמעולם לא החזרתי לו ומעולם לא הרמתי עליו יד מהרגע שהוא נולד, מוצפת בכעס בלתי נשלט וחוסר יכולת לסבול את זה יותר, מרביצה לו על הזרוע ביד חשופה עם כל הכוח שלא ידעתי שיש לי.

מה את זוכרת? מבקש המאמן לדעת

וכל מה שאני מצליחה לזכור זה את הכעס המשתלט הזה, ואת העובדה שהשארתי לו על הזרוע סימן ברור של היד שלי, ונורא נבהלתי מזה. זה זעזע אותי, הכוח העצום שהתברר שיש לי ביד (מעולם לא הרבצתי לו או לאף אחד אחר, לפני זה או אחרי זה), הסימן שהשארתי עליו…..פרצתי בבכי וברחתי לחדר. 

והמאמן בודק שוב מה קורה לי בגוף 

ואני שמה לב שהדופק נרגע, בראש עדיין היה
לחץ ויובש בפה. שנינו לוקחים נשימה
עמוקה. 

המאמן ממשיך לשאול אותי שאלות אונטולוגיות: איפה היינו, האם היתה אצלי חברה באותו הזמן, למה לדעתי הוא הרביץ לי אז, ….דואג שאשהה כמה שיותר ביותר הזיכרון והתחושות שהוא מעלה.

אחרי כן הוא שואל: מה עובר לך בראש באותם רגעים? 

ואני מבינה ששוב עולה בי ההבנה שאת הנעשה אין להשיב. זה כבר עלה כמה פעמים באימונים שלי. הידיעה הפנימית הזאת שהנה עשיתי משהו שלא ניתן לתקן. ומעולם שוב זה לא חזר על עצמו, למרות שהוא המשיך להרביץ לי ולבעוט בי, ובדלת החדר, ובחברים שלי…מרוב שרצה להיות איתי ומרוב שקינא. ומעניין שמעולם לא שאלתי את עצמי איך הוא מרשה לעצמו לעשות ולהגיד דברים שאני מעולם לא הייתי מעזה. הוא היה כזה, וקיבלתו אותו כמות שהוא. ואהבתי אותו.

והמאמן מבקש להסתכל רגע על הילדה שהייתי, לתת לה כוחות. מה היתה עושה או אומרת לו הכל היה אפשרי מבחינתה.

והיה לי מאד קשה לחשוב על זה. כי מצד אחד עלה לי לחבק את אחי הקטן, לבקש ממנו סליחה שהכאבתי לו, אבל לומר לו גם שלא יעז לעשות לי את זה שוב כי הוא שוב יחטוף. ומצד שני לא הרגשתי נוח עם האיום הזה. זה לא הרגיש לי אני. לא בא לי טבעי. ועולה לי בכי קטן, כי אני אוהבת את הקטנצ'יק הזה, למרות ההצקות והמכות. ולא רציתי בכלל להכאיב לו ככה.

והמאמן מבקש ממני לדבר אליו, כאילו הוא אחי, ואני מנסה כמה פעמים, שוב ושוב, עד שיוצא לי משהו שנשמע לי אמיתי: 

"אני ממש מצטערת שהכאבתי לך ככה"
אני אומרת למאמן שלי, כאילו הוא אחי הקטן."לא ידעתי שיש לי כל כך הרבה כוח ביד. אבל תראה,
יש לך סימן על הזרוע כמו שלי יש על הרגליים מהבעיטות שלך. זה מה שקורה כשמכאיבים
למישהו. זה מה שקורה לי כשאתה מכאיב לי. אתה צריך להבין את זה. אתה מבין את זה?
" ופתאום אני כן יכולה לראות את עצמי מדברת איתו ככה.
כשאנחנו ילדים, והוא קטן. "אתה מבין עכשיו כמה זה כואב לי בכל פעם שאתה בועט
בי או מרביץ לי? ככה. כמו שכואב לך בזרוע. זה לא יפה להכאיב ככה. ואל תעשה את זה
יותר." ואני אומרת למאמן שזה יותר עובד לי

מרגישים, הוא עונה לי בשקט.

והבכי עולה, והגוף מרגיש טוב יותר. הלחץ נעלם, הדופק נרגע.

והמאמן ממשיך ומבקש ממני להיות המבוגר המיטיב עבור הילדה שהייתי. מה הייתי אומרת לה או עושה כדי להרגיע אותה, הוא שואל?

ואני מרגישה שאת זה קל לי לעשות. ואני פונה
אל הילדה שהייתי:  "את מאד נבהלת
עכשיו ממה שקרה, נכון? לא היה לך מושג שיש לך יד כל כך חזקה. כל הכבוד לך שאף פעם
לא החזרת לו עד עכשיו. אין הרבה אחיות שהיו סופגות ככה. אני יודעת שאת מאד אוהבת
אותו. וזה לא שזה בסדר להרביץ, אבל אני מאד מבינה מה הרגשת כשזה קרה לך, כשכבר לא
יכולת להתאפק. וזה לא סוף העולם. זה קורה" ואני בוכה תוך כדי. "אני
מקווה שזה לא יקרה הרבה, אבל אני מבינה איך את מרגישה, ואני מבינה שאת לא אוהבת
אותו פחות בגלל מה שעשית. ואת לא צריכה להרגיש כל כך אשמה. זה יעבור לו, אל תדאגי.
אולי הוא ילמד מזה משהו, אולי לא. " אני צוחקת קלות. מקנחת שוב את האף,
מייבשת את העיניים.

את אוהבת אותה? את
מחבקת אותה? רוצה המאמן לדעת.

אני מחבקת אותה, כן. אני מלטפת לה את הראש.
"את בסך הכל ילדה בעצמך, זה מדהים איזה תפקיד של אמא קטנה לקחת על עצמך אבל
זו לא האחריות שלך לחנך אותו, את אחותו. והוא יודע את זה, הוא יודע שאת אוהבת
אותו. ואת יכולה להגיד לו שאת אוהבת אותו, אפילו שעכשיו הרבצת לו" וזה באמת
אחד הדברים שמעולם לא הרגשתי שאפשרי עבורי. לא מסוגלת לבוא לחבק ולאהוב ולבקש
סליחה כשאני כל כך אשמה, וזה היה חשוב שהיא תשמע שזה חשוב שזה בסדר לבוא אליו
ולחבק אותו ולבקש סליחה.

והמאמן שוב מתעניין
מה קורה לי בגוף.

ואני מפנה את תשומת לבי בחזרה לגוף, והוא מרגיש נקי.
הדמעות כאילו שטפו את הכל. שחררו את כל הלחץ. יש כאילו יותר אור בחדר עכשיו.

איזה חיבור את רואה
בין מה שקרה עם הילדים של החברים לבין הזיכרון?

טוב זה הכל ילדים – גם בני וגם אחי התנהגו
בצורה שלא ידעתי איך להתמודד איתה. ואיבדתי את זה. עם הילדים של החברים לא איבדתי
את זה, ריסנתי את עצמי, פחדתי שזו התגובה שעלולה לצאת לי.

והוא מציין: אצלך בראש זה או להתאפק ולהבליג או להגיב באלימות, בהגזמה.    

אני חושבת שהקשר הוא ההיכרות שלי עם
האלימות הזאת שנמצאת בפנים ועלולה להתפרץ אם אני לא אמצא איזשהו מוצא אחר. המוצא
ההגיוני היה לדבר עם ההורים האלה. להעמיד אותם על מקומם.

את לא ראית את זה
באותו רגע, את היית בקשר עם הילדה…

אני הייתי בקשר עם הילדה שהחטיפה לאחיה
ברגע של כעס בלתי נשלט. שגם זה היה חד פעמי. זה מעניין, זה קרה לי פעם אחת מול
אחי, פעם אחת מול בני…

פעם אחת מספיקה להיצרב
כדי ליצור את הדיכוטומיה הזאת של "עדיף שהייתי מתאפקת"

נכון, כל השנים התאפקתי כי האופציה היחידה
האחרת היתה מפחידה. לא לעשות נזק

יש לך או את זה או את
זה. אופציה אחת היתה כה מבהילה, שעדיף לספוג. לספוג עד שהם ילכו ולא להזמין אותם יותר. שאם
היית חופשייה מה היית עושה? אם לא היית חסרת אונים? איך היית רוצה לטפל בסיטואציה,
מתוך איזו הווייה?

מתוך הווייה אותנטית. הייתי אומרת "זה
לא מתאים לי".

מה היית אומרת ולמי?
שואל המאמן

ואני חושבת על זה קצת, ואומרת לו שהוא צדק
בהתחלה כששאל אם הייתי פונה עם זה ל-T. הייתי ניגשת קודם כל אליו, ואומרת לו
"תקשיב, אני לא עומדת בזה, אני רואה שכולם סובלים אבל אני אישית לא עומדת
בזה", הייתי משתפת אותו בזה. אני הייתי אומרת שאני רוצה לומר להם שירסנו
בבקשה את הילדים שלהם או שילכו בבקשה הביתה. אני לא מוכנה שיהיה לי דבר כזה במרחב
שלי. אבל זה מאד מעניין השיתוף של T, זה מעלה לי משהו נוסף. את העובדה שעשיתי הכל כדי
שבני לא יבכה, לא כי זה כל כך הפריע לי, אבל בגלל ש-T ממש סבל מהבכי. ייתכן
שלולא זה, הייתי נותנת לתינוק לבכות לילה או שניים ואולי זה היה שם סוף לעניין
הבכי….אני לא יודעת. אבל אז העיקר הפך להיות מבחינתי לחוס על בעלי, למנוע את רעש
הבכי
.

וגם בשבת זה היה קטע של לחוס על בעלי, לא
להעמיס עליו גם את הטירדה של לטפל בהתנהגות של הילדים.

וואו, אומר המאמן. זה
באמת וואו.  וזה גם שוב מזכיר את הצורך שלך
בהצדקה לרצון שלך, לצורך שלך.

נכון, זה גם קשור לצורך להצדיק. ומראש אני
חסה עליו ולא משתפת אותו ברצון שלי לעשות משהו עם ההפרעה הזאת של הילדים, למרות
שבבירור גם הוא סובל מזה. אני מנסה להקל עליו חד צדדית, בלי לשתף אותו.

זה מעניין שאם קודם הפתרון
שנראה לך נכון היה לפנות ישירות להורים, עכשיו את חושבת קודם כל לשתף סוף סוף את
בעלך. וביחד הייתם מגיעים להחלטה מה לעשות.

כן, הייתי מתייעצת איתו. כי אני מנסה להיות
יותר ויותר ישירה, אבל אחרים בכל זאת עדיין חיים ב"לא נעים".

נכון, את בזאת מכבדת
את בעלך, את העובדה שאלה האורחים שלו

כן, אלה האורחים שלו, הוא יזם את האירוח
שלהם. להגיד לו "תקשיב, זה לא עובד לי, זה גם הורס לכולם, אני בטוחה שגם לך,
אני רוצה לעשות כך וכך – לפנות להורים – מה דעתך?"

תפנית מפתיעה, הוא
מחייך.  איך את יוצאת מהאימון, הוא שואל?

ואני מרגישה בהירה יותר, החדר באמת מרגיש יותר
מואר…..

ואני מבינה שוב איך אנחנו תמיד תקועים עם
האפשרויות שאנחנו מכירים, וכמה זה חשוב להרים את הראש ולגלות שיש תמיד עוד
אפשרויות……