ארכיון חודשי: אוגוסט 2017

כינויים

מנסה למצוא כינויים לאנשים בחיי

בינתיים יש לי חמישה:

T הוא בעלי

חכמוד הוא נכדי הבכור

נשמותק נכדי הצעיר

המהנדס וביוכימיה זוג חברים וותיקים

 

אז יש לי את מ' – חברתי מהתיכון איתה חידשתי קשר לאחרונה. אקרא לה….מחברת. פועה ייעצה לי להשתמש באסוציאציות שמדברות אלי גם אם אינן נהירות לאחרים.

 

ועוד מ' – חברה מאחד ממקומות העבודה לשעבר. אקרא לה …במבה.

 

יש לי את ל' – חברתי הטובה ממקום העבודה האחרון, זו שהיתה עובדת שלי והפכה להיות מנהלת שלי. זו שנאבקת כרגע בסרטן השד. אקרא לה….קדימה

 

יש לנו את השותף של T – אני מהססת אם לקרוא לו "השותף" כי יש כאן מי שקוראת כך לבעלה…אז אולי אקרא לו "שֻתַפֵנוּ"

 

יש לנו את אשתו של השותף של T – שמצד אחד אני אוהבת אותה אהבת נפש ויודעת שהיא שם בשבילי לא משנה מה והיא ישרה וישירה ואותנטית ….ומצד שני אני לא יודעת איך לאכול את השיפוטיות שלה, את השריטות שלה לגבי אוכל (לא אוכלת) או אלכוהול (שותה יותר מדי)  או האינטליגנטציה של ילדיה (לא יודעת איך לאכול את זה ששניהם די גאונים, מכריחה אותם לעסוק בעיקר בספורט). אז אולי אקרא לה….שריטה, למרות שאני לא סגורה על זה לגמרי 😐 זה קצת שיפוטי….אולי גם לה פשוט אקרא "שותפתנו"….

 

עריכה 18/10/2017: בעצתה של פועה החלטתי לקרוא לה 'שריתה' 

מי עוד? אני כמעט לא כותבת עליה כי תפסתי ממנה מרחק – אבל יש לי את ר' – קרובת המשפחה שאיתה היו לי יחסים שואבי אנרגיה….מידי פעם  אני מתייחסת אליה כאן, ויש לי הרגשה שמתי שהוא כשאחזור להתאמן היא תעלה מידי פעם…. – אקרא לה …שואבת למרות שהכינוי כבר לא רלוונטי ליחסים שלנו. 

 

נראה בהמשך אם הכינויים האלה בכלל יתפסו…. 

 

עריכה 18/10/2017:

כינוי (זמני?) לבת דודתו של T מאנגליה: לונדון


 

וגם כאן

הסאגה של הנזילות בשירותים

 

במקור היה זה אמור להיות פוסט ארוך וטכני!

אבל החלטתי, שזה מיותר לחלוטין.

 

בפוסט הזה  (שבישראבלוג זה הפוסט הזה) קיטרתי שכבר שנה אנחנו סובלים מנזילות מהשירותים שבסלון.

 

היתה לנו אסלה שנראתה ככה (יש לנו עדיין עוד 3 כאלה בחדרי השירותים השונים בבית).

 

 

אהבתי את המראה שלהן, ובעיקר אהבתי את העובדה שהן מונחות על הרצפה. היתה לי איזו פוביה מאסלות תלויות

 

אבל, כשרכשנו את האסלות האלה בעת בניית הבית לא ידעתי שהן בעייתיות. מושב האסלה מוברג בצורה מוזרה ולא הגיונית לאסלה, ושוב ושוב זה משתחרר וקשה מאד לחבר אותו בחזרה.  ובטח ובטח שלא צפיתי את הנזילות.

 

במהלך השנה האחרונה באו שרברבים והלכו. באו והלכו גם נציגי החברה של מיכל ההדחה, וגם אלה של האסלה עצמה – אבל איש מהם לא זיהה את מקור הנזילה וכמובן גם לא פתר אותה.

 

סגרנו שם את המים והפסקנו להשתמש בשירותים האלה.

 

בסוף קנינו אסלה חדשה, תלויה הפעם. קנינו גם מיכל הדחה סמוי חדש (למרות שבכלל לא בטוח שהיתה נזילה במיכל הקודם).

 

השבוע הגיע שרברב חדש לבצע את ההחלפה.

 

 

 

אינני יודעת אם מזהים זאת בצילום, אבל זו בערך "אסלה לגמדים" בגובהה. 😱

 

זה ככה בגלל המבנה שהיה לאסלה המקורית. פתח יציאת המים לביוב (ה"ארבע צול") נמוך מאד, והוא מקובע בבטון.

 

בלית ברירה החלטנו שאחרי שנצחק קצת על עצמנו ועל המצב, פשוט נשתמש בה ככה.

ללא ספק נכדיי ישמחו מהעניין הזה.

 

 

השרברב עבד בצורה מאד יעילה ומאד נקייה, ביקש להשתמש בה במשך יומיים לוודא שהכל תקין והסתיימו הנזילות, לפני שיחזור ויתקין מחדש את אריחי הקרמיקה, והלך.

 

אם הכל תקין, הוא יחזור בשלישי להרכיב את האריחים.

ואולי סיימנו סוף סוף את הסאגה של הנזילות בשירותים!!!

 

וגם כאן 

הסאגה של הנזילות בשירותים

 

במקור היה זה אמור להיות פוסט ארוך וטכני!

אבל החלטתי, שזה מיותר לחלוטין.

 

בפוסט הזה  (שבישראבלוג זה הפוסט הזה) קיטרתי שכבר שנה אנחנו סובלים מנזילות מהשירותים שבסלון.

 

היתה לנו אסלה שנראתה ככה (יש לנו עדיין עוד 3 כאלה בחדרי השירותים השונים בבית).

 

 

אהבתי את המראה שלהן, ובעיקר אהבתי את העובדה שהן מונחות על הרצפה. היתה לי איזו פוביה מאסלות תלויות

 

אבל, כשרכשנו את האסלות האלה בעת בניית הבית לא ידעתי שהן בעייתיות. מושב האסלה מוברג בצורה מוזרה ולא הגיונית לאסלה, ושוב ושוב זה משתחרר וקשה מאד לחבר אותו בחזרה.  ובטח ובטח שלא צפיתי את הנזילות.

 

במהלך השנה האחרונה באו שרברבים והלכו. באו והלכו גם נציגי החברה של מיכל ההדחה, וגם אלה של האסלה עצמה – אבל איש מהם לא זיהה את מקור הנזילה וכמובן גם לא פתר אותה.

 

סגרנו שם את המים והפסקנו להשתמש בשירותים האלה.

 

בסוף קנינו אסלה חדשה, תלויה הפעם. קנינו גם מיכל הדחה סמוי חדש (למרות שבכלל לא בטוח שהיתה נזילה במיכל הקודם).

 

השבוע הגיע שרברב חדש לבצע את ההחלפה.

 

 

 

אינני יודעת אם מזהים זאת בצילום, אבל זו בערך "אסלה לגמדים" בגובהה. 😱

 

זה ככה בגלל המבנה שהיה לאסלה המקורית. פתח יציאת המים לביוב (ה"ארבע צול") נמוך מאד, והוא מקובע בבטון.

 

בלית ברירה החלטנו שאחרי שנצחק קצת על עצמנו ועל המצב, פשוט נשתמש בה ככה.

ללא ספק נכדיי ישמחו מהעניין הזה.

 

 

השרברב עבד בצורה מאד יעילה ומאד נקייה, ביקש להשתמש בה במשך יומיים לוודא שהכל תקין והסתיימו הנזילות, לפני שיחזור ויתקין מחדש את אריחי הקרמיקה, והלך.

 

אם הכל תקין, הוא יחזור בשלישי להרכיב את האריחים.

ואולי סיימנו סוף סוף את הסאגה של הנזילות בשירותים!!!

 

וגם כאן 

החברה הכי טובה שלי

החברה הכי טובה שלי היא ככל הנראה….אני. 

אמאל'א היקרה (והשיחות איתה דרך הבלוגים של שתינו) האירה אור על משהו שזה זמן רב לא חשבתי עליו ולכן פחות מעסיק אותי, אבל הוא שם כל הזמן מתחת לפני השטח. 

יש לי חברות, וחברים, ובעל שהוא גם אהוב וגם חבר נפש, יש לי ילדים שיש לי איתם שיחות נפש מדהימות, יש לי גיסה נפלאה שאני מדברת איתה על …רציתי לומר הכל אבל בעצם זה המון. 

אבל עם אף אחד ואף אחת אני לא מדברת על הכל. 

ולא עם כל אחד מהקרובים אלי והאהובים עלי אפשר מבחינתי לפתוח כל נושא. 

זה נשמע עצוב, אבל זה כל כך מושרש בי וכל כך הרבה זמן זה כך, שהתרגלתי.

כתבתי על זה כבר בבלוג לפני כמה שנים. לפני "נקודת מפנה". לפני האימון. 

וזה גם לא סטאטי, זה מתפתח. 

היום אני מדברת עם T על דברים שפעם לא הרגשתי שאני יכולה.

איך זה התאפשר? 

גם אני התפתחתי ונפתחתי וקיבלתי יותר ביטחון לפתוח דברים שפעם חששתי לפתוח…

וגם הוא עבר תהליכים, ונפתח והתקרבנו במידה שלא ניתן היה לנחש שאפשר.

ועדיין יש דברים שאנחנו לא מדברים עליהם. 

לא כי זה סוד.

אני אפילו לא יודעת לומר בדיוק למה. 

ולגבי חברות…..

יש חברות שהתגובות שלהן לדברים שאני מספרת הן כאלה שאני מעדיפה לא לספר. 

תגידו – אז הן לא חברות. הן כן. אבל מסוג אחר. 

ל' – חברתי מהעבודה, העובדת שלי שהפכה להיות מנהלת שלי – איתה יכולתי באמת לדבר כמעט על הכל.

וגם היום, אנחנו ברמת קירבה כזאת. 

אלא שהיום אנחנו לא נפגשות ברמה יום יומית, כמו כשעבדתי.

היום אנחנו לא נוסעות יחד מטעם העבודה וישנות יחד באותו חדר, באותה המיטה, וחולקות אינטימיות חברית שבאמת אין לי עם אף אחת אחרת. 

אין ולא היו לי חברות כמוה. 

אולי בעצם מ' מתקרבת לזה. מ', חברת הנעורים איתה חידשתי קשר בשנים האחרונות. איתה אני שוב מרגישה שאני יכולה להיות יותר עצמי, אולי אפילו לגמרי עצמי. וגם היא איתי. 

אני לא ממש נוטה לחדש קשרים מן העבר, ועוד לא קרה לי שחידשתי ככה קשר עם מישהי, וכאילו המשכנו מהיכן שהפסקנו. זה היה כל כך טבעי. כאילו כל השינויים שעברנו והחיים ש"קרו" לנו לא "קלקלו" את הדבר הבסיסי הזה שגרם לנו להיות חברות מלכתחילה. 

ואפשר לומר הכל ולא לפחד מהתגובה. קשה להסביר. 

אז יש לי את מ' (ואגב – יש לי שתי מ', אחת ממקום עבודה אחר לשעבר, ואני חייבת – פועה תעזרי לי – למצוא לכל אחת מהן כינוי הולם אחרת זה מבלבל אותי) – ואולי כרגע, בחיי, היא החברה הכי טובה שלי……

וגם כאן

עדכונים והרהורים

נראה לי שהבראתי. ונראה לי שבסופו של דבר זה היה וירוסון קטן, כי גם T חש בסימפטומים דומים, וגם השותף שלו. 

 

אבל עשה לי טוב לנוח ביומיים שלושה האלה בבית, בלי מטלות מיוחדות או התחייבויות משפחתיות או חברתיות.

 

היתה לי שיחה ממש מעניינת וגם כיפית עם אחת מחברותי המאמנות, ושוחחנו בין היתר גם על ה"שיחה" ההיא בקבוצת המנטורינג. 

והבנתי ממנה שהתגובה שלי ל"ילדה" לא היתה תלושה מהמציאות, ושגם היא הרגישה  משהו קצת לא במקום. 

"יש שם איזו דוגמאטיות" היא ניסחה את זה בדיוק רב, ולא נותר לי אלא להסכים. 

 

היה לי טוב לשוחח איתה, גם כחברה וגם כמאמנת עמיתה, והיא גם הצליחה לתת תוקף לכמה תחושות שעלו לי לגבי כל מיני נושאים נוספים…..

 

בקיצור, כרגע נראה לי שגם אם אצטרף לקבוצת מנטורינג חדשה, זה לאו דווקא יהיה בהרכב הקודם. כנראה שלא רק את המאמן/מנטור כדאי להחליף, לפעמים גם את הרכב האנשים. 

 

בינתיים נרשמתי לקורס שנתי חדש באימושיין בשם "לחיות חיים נינוחים בשיטת סאטיה" (שהיא תכנית המשך ל"נקודת מפנה", כלומר פתוחה לכל מי שעשה את תכנית "נקודת מפנה" לא רק למאמנים). יתקיים מפגש פעם בחודש, ונראה לי שזה בדיוק המינון שיתאים לי, כדי להתעדכן ב"סאטיה", שמתפתחת כל הזמן….להיות קרובה למקור. 

 

וכשאחזור מיפן, ואחרי החגים, אולי באמת אצור קשר עם מאמן/ת חדש/ה….לחזור להתאמן בעצמי. 

 

מה עוד?

היתה לי שיחה בהמשכים בתגובות עם אמאל'א לגבי חופשיות הכתיבה כאן. 

היא הסכימה איתי שעם הזמן, החופש לכתוב הכל ללא צנזורה הולך ופוחת. למרות האנונימיות.

כאילו "איך יגיבו" ו"מה יגידו" מתחיל לקבל חשיבות יתר, עכשיו משהקוראים שלי ואני "כבר מכירים" לכאורה.

כבר הבעתי כאן כמה פעמים את הרצון לכתוב כאילו אף אחד לא קורא. 

כאילו אין לאף אחד כבר דעה מבוססת עלי, כאילו לא אכפת לי מה יגידו.

לא תמיד אני מצליחה.

 

רוצה לנסות להשתחרר מזה. 

 

וגם כאן

חולה?

ישנתי רע מאד הלילה, הבטן כאבה לי ו"עשתה תרגילים".

בבוקר הרגשתי כבר את הראש, את הסינוסים….

כנראה שאני חולה.

 

בינתיים לא נכנעתי לזה לגמרי, השלמתי את הגיהוץ ועוד מטלות שהיו לי בבית, אבל אחר כך ניסיתי לשבת ולקרוא והכאב העמום הזה בראש אותת לי שאני באמת לא לגמרי בסדר.

 

נהייה לי קר, והעליתי את המזגן ל-26 מעלות. שרק ייבש את הלחות המגעילה, ויוריד בכמה מעלות את הטמפרטורה בבית. 

 

במצבים כאלה גיליתי שג'ינג'ר עוזר לי מאד, אבל לפי תפריט ה- DAY TWO אני לא יכולה סתם ככה לאכול ג'ינג'ר (מקבל ציון C-), אז בדקתי מה אפשר להוסיף לזה כדי לקבל ציון A. 

 

אז אפשר להוסיף ל-20 גרם ג'ינג'ר 15 שקדים ולקבל ציון A-, וזה "יעלה" לי 199 קלוריות. ואז גיליתי שאפשר להוסיף ל-20 גרם ג'ינג'ר שתי כפות גדושות של גבינה לבנה 5%, גם זה מקבל ציון A-  וזה "עולה" לי רק 153 קלוריות.

בחרתי באפשרות השנייה. 

 

הערב נסע לאחי להיפרד מהורי שטסים מחר, ואני מאד מאד אשתדל לא להדביק אותם, אם מה שיש לי מדבק בכלל.

 

לפני כן נעבור בדירה של בתי, להאכיל את החתולה שלהם. כל השכנים שבדרך כלל עוזרים להם עם זה נסעו לחופשה גם הם, או עברו דירה בכלל, והם נתקעו בלי בייבי סיטר לחתולה. 

זה די תיק לנסוע במיוחד להרצליה בשביל זה, בחיים לא הייתי מבקשת מהם לעשות זאת עבור החתולים שלי. אבל הם ביקשו ואנחנו יחסית פנויים יותר מהם, ומה לא עושים בשביל הילדים. 

 

מקווה שהמחלה הזאת לא תתפתח יותר מדי, אם כי אם כבר לחלות – אז השבוע. כשאין לי יותר מדי מטלות והתחייבויות. 

לפעמים הגוף מפתח מחלה כדי להתנקות, כדי להכריח אותך לנוח. אולי אני צריכה להבין את הרמז?

 

וגם כאן

מינונים

בסופו של דבר הכל עניין של מינונים.

כמה שטוב לי שהורי כאן, כמה שכיף לי עם הנכדים – בסוף אני מרגישה שדי, מספיק. 

רוצה את השקט שלי בחזרה.

 

ברביעי בערב בתי הביאה את חכמוד ונשמותק כבר ישנים. עזרנו לה להרים אותם ולקחת אותם מהרכב למיטות. 

כולנו ישנו טוב בלילה (למעט כמה צעקות חלום מתוך שינה של נשמותק, אבל הצלחנו להירדם בחזרה מייד).

 

בבוקר הם קמו במצב רוח נהדר, התפנקנו כרגיל קצת במיטה ואז קמנו והתחלנו את שיגרת הבוקר. 

T הכין להם שוקו – שכלל כמובן את הטקס של להושיב אותם על השיש, לאפשר לכל אחד מהם לבחור כוס, למלא אותה בשוקוליט בעצמם, ואז להוסיף מים וחלב…..

ומשום מה נשמותק החליט שחכמוד קיבל את הכוס שלו. 

ניסינו להסביר לו שהוא טועה, ובינתיים חכמוד כבר שתה וסיים את השוקו שלו כך שהויכוח לא היה רלוונטי. 

נשמותק נכנס לפוזת "הילד הכועס" שהוא כל כך אוהב לעשות בזמן האחרון, זה בערך ככה אבל יותר יפה ויותר חמוד: 

ואני הבנתי שאין הרבה מה לעשות.

להכין לו שוקו חדש לא היינו מוכנים, כי ההתעקשות שלו היתה מיותרת וסתמית.

להחליף ביניהם היה בלתי אפשרי כי חכמוד כבר שתה את כל השוקו שלו.

אמרתי בנחת שאני מבינה שהוא לא מאמין לנו, אבל שאין לנו הרבה מה לעשות.

אחרי דקה הוא אמר לי: "זה לא השוקו שלי, אבל לא נורא, אני אשתה את השוקו של חכמוד" ובכך הוריד את עצמו מהעץ אליו עלה, והכל בא על מקומו בשלום. 

 

אחרי השוקו נסענו איתם לסופר. כדי לחסוך זמן התפצלנו, כל אחד מאיתנו לקח עגלה (עם ילד) וכך תקתקנו מהר את הקניות, תוך כדי שאנחנו נפגשים זה עם זה מדי פעם במעברים. כמובן ש-T קנה להם גם מתנות (יש בסופר הזה כל מיני צעצועים וכלי כתיבה ודברים די נחמדים). 

 

בבית הגשנו להם ארוחת בוקר, ואפשר לומר שמרגע זה ואילך הם פחות או יותר לא הפסיקו לאכול. אחרי הארוחה (שכללה לחמניה עם קוטג' ומלפפונים), הם אכלו גם יוגורט, ואחרי כן גם מילקי. וכשהורי הגיעו (כן, הם הגיעו במונית, הייתי מאד גאה בהם) הגשתי ענבים והם אכלו גם מהענבים. 

 

כשהגיעה שעת ארוחת הצהריים הם לא היו רעבים, אבל קצת אחרי כן פתאום כן בא להם לאכול מהפסטה ברוטב בולונייז, ומהמרק הצח עם האטריות…..

וכשבאיזשהו שלב עליתי לנוח קצת (אחרי שהורי נסעו) והם נשארו עם T בסלון, הוא גם הגיש להם לבקשתם עוד מרק, וגם גלידה. 

 

לא היה להם מצב רוח למשחקים כל כך, למרות שכן שיחקנו בקופים הנופלים, וחכמוד ממש הצטיין בשליפת המקלות בלי להפיל כמעט קופים. אמא שלי הגיעה שנייה ואני הפסדתי.

 

 

זה היה יום של סרטים וספרים. 

 

בהתחלה הם ראו בפעם המי יודע כמה בייבי בוס (באנגלית) – אגב ממליצה בחום. 

 

אחר כך עשינו מרתון של "פטר והזאב" – קודם קראנו בספר (ועשינו את קולות המוסיקה השונים בעצמנו)

 

אחר כך שמענו את הדיסק בעברית, ולבסוף צפינו בסרט DVD בגרסה קצת הזויה (גרמנית, נדמה לי) שהם מצאו בתחתית המגירה בסלון….

האמת שחשבתי לקחת רעיון מקורדליה ולהמחיז איתם את הסיפור ולצלם את זה בוידאו….אבל מידת הסבלנות שהיתה להם ביום חמישי היתה כזו שהחלטתי לגנוז את הרעיון הזה ליום אחר. 

 

אחר כך הם צפו בפיטר פן – אמנם בסרט המקורי של דיסני אבל בגירסה יפנית שהביאה פעם כלתי. מסתבר שכאשר מכירים את הסיפור ואוהבים אותו, לא ממש משנה אם מבינים את השפה או לא. 

 

בסוף הקראתי להם כמה סיפורים (בעיקר של ג'וליה דונלדסון) בזה אחר זה……וקצת לפני שחתני הגיע לקחת אותם (בסביבות שש בערב) התחלתי את "הסיפור שלא נגמר" מאת מיכאל אנדה, 

 

שלדעתי מתאים לילדים גדולים יותר, אבל בתי אמרה שהם כבר ראו את הסרט ומאד אהבו אותו, אז החלטתי לנסות. ממילא זה יהיה בהמשכים………..

 

אחרי שהם הלכו וגם התקלחתי והחלפתי בגדים, פתאום בבת אחת הרגשתי שאני עצבנית. 

כנראה שבכל זאת כל השבוע הזה התיש אותי, היום הזה היה יום ארוך במיוחד – בדרך כלל בתי אוספת אותם בשלוש, אבל בימי חמישי היא עובדת עד מאוחר ולכן חתני הגיע כשסיים את העבודה – והביקור של הורי, עד כמה ששמחתי שהם הגיעו, היה קצת מעצבן. 

אמא שלי היתה על קוצים ללכת מרגע שהם הגיעו. בדיעבד התברר שאחי אמר שיאסוף אותם ממני כשיסיים לעבוד, אם הם עדיין יהיו אצלי, והיה לה כל כך חשוב ללכת לפני שהוא מסיים, כדי לא להטריח אותו, שהיא לא הצליחה ליהנות מהביקור עם הנינים בכלל. 

אבא שלי לא הצליח לזרום עם העבודה שהנינים רוצים בעיקר לראות סרטים ולשמוע סיפורים, הוא תכנן לשחק איתם משחקי קופסא או קלפים או לבנות בלגו, ומה לעשות שהם לא היו במצב רוח לכך באותו היום? 

 

בקיצור מצאתי את עצמי לא רגועה בשמונה בערב, בעוד T מספר לי משהו על העבודה שלו…..והרגשתי שאני עומדת להתפרץ.

כשסיים משפט, אמרתי לו פתאום, "אני מרגישה שאני עצבנית, אולי נלך לים?" והוא מייד קלט אותי והסכים. 

יצאנו בלי לתכנן כל כך לאן, ומצאנו את עצמנו בחוף הרצליה. 

 

בלי להזמין מקום מראש הצלחנו למצוא שולחן ב"ים 7" בחוץ, בדשא, מול היום. זה כל מה שרציתי. לשבת מול הים, לאכול משהו, לשתות משהו, להרגע.

בלי לתכנן, כך בעצם חגגנו את יום הנישואים שלנו.

נרגעתי. 

חזרנו הביתה.

ששי עבר עלינו ברוגע, וגם היינו מוזמנים לאחי וגיסתי בערב אז אפילו לא בישלנו. 

גם היום היה שקט ושגרתי. חדר כושר בבוקר וישיבה בצל בקאנטרי עם חברים, ארוחת צהריים לבד בבית וסייסטה כמו שצריך אחריה……

 

בתי וחתני עם הנכדים טסו לקוס הבוקר, וכבר הודיעו שהגיעו והמלון נהדר…….

מצפה לשבוע רגוע ונעים. 

 

וגם כאן

מינונים

בסופו של דבר הכל עניין של מינונים.

כמה שטוב לי שהורי כאן, כמה שכיף לי עם הנכדים – בסוף אני מרגישה שדי, מספיק. 

רוצה את השקט שלי בחזרה.

 

ברביעי בערב בתי הביאה את חכמוד ונשמותק כבר ישנים. עזרנו לה להרים אותם ולקחת אותם מהרכב למיטות. 

כולנו ישנו טוב בלילה (למעט כמה צעקות חלום מתוך שינה של נשמותק, אבל הצלחנו להירדם בחזרה מייד).

 

בבוקר הם קמו במצב רוח נהדר, התפנקנו כרגיל קצת במיטה ואז קמנו והתחלנו את שיגרת הבוקר. 

T הכין להם שוקו – שכלל כמובן את הטקס של להושיב אותם על השיש, לאפשר לכל אחד מהם לבחור כוס, למלא אותה בשוקוליט בעצמם, ואז להוסיף מים וחלב…..

ומשום מה נשמותק החליט שחכמוד קיבל את הכוס שלו. 

ניסינו להסביר לו שהוא טועה, ובינתיים חכמוד כבר שתה וסיים את השוקו שלו כך שהויכוח לא היה רלוונטי. 

נשמותק נכנס לפוזת "הילד הכועס" שהוא כל כך אוהב לעשות בזמן האחרון, זה בערך ככה אבל יותר יפה ויותר חמוד: 

ואני הבנתי שאין הרבה מה לעשות.

להכין לו שוקו חדש לא היינו מוכנים, כי ההתעקשות שלו היתה מיותרת וסתמית.

להחליף ביניהם היה בלתי אפשרי כי חכמוד כבר שתה את כל השוקו שלו.

אמרתי בנחת שאני מבינה שהוא לא מאמין לנו, אבל שאין לנו הרבה מה לעשות.

אחרי דקה הוא אמר לי: "זה לא השוקו שלי, אבל לא נורא, אני אשתה את השוקו של חכמוד" ובכך הוריד את עצמו מהעץ אליו עלה, והכל בא על מקומו בשלום. 

 

אחרי השוקו נסענו איתם לסופר. כדי לחסוך זמן התפצלנו, כל אחד מאיתנו לקח עגלה (עם ילד) וכך תקתקנו מהר את הקניות, תוך כדי שאנחנו נפגשים זה עם זה מדי פעם במעברים. כמובן ש-T קנה להם גם מתנות (יש בסופר הזה כל מיני צעצועים וכלי כתיבה ודברים די נחמדים). 

 

בבית הגשנו להם ארוחת בוקר, ואפשר לומר שמרגע זה ואילך הם פחות או יותר לא הפסיקו לאכול. אחרי הארוחה (שכללה לחמניה עם קוטג' ומלפפונים), הם אכלו גם יוגורט, ואחרי כן גם מילקי. וכשהורי הגיעו (כן, הם הגיעו במונית, הייתי מאד גאה בהם) הגשתי ענבים והם אכלו גם מהענבים. 

 

כשהגיעה שעת ארוחת הצהריים הם לא היו רעבים, אבל קצת אחרי כן פתאום כן בא להם לאכול מהפסטה ברוטב בולונייז, ומהמרק הצח עם האטריות…..

וכשבאיזשהו שלב עליתי לנוח קצת (אחרי שהורי נסעו) והם נשארו עם T בסלון, הוא גם הגיש להם לבקשתם עוד מרק, וגם גלידה. 

 

לא היה להם מצב רוח למשחקים כל כך, למרות שכן שיחקנו בקופים הנופלים, וחכמוד ממש הצטיין בשליפת המקלות בלי להפיל כמעט קופים. אמא שלי הגיעה שנייה ואני הפסדתי.

 

 

זה היה יום של סרטים וספרים. 

 

בהתחלה הם ראו בפעם המי יודע כמה בייבי בוס (באנגלית) – אגב ממליצה בחום. 

 

אחר כך עשינו מרתון של "פטר והזאב" – קודם קראנו בספר (ועשינו את קולות המוסיקה השונים בעצמנו)

 

אחר כך שמענו את הדיסק בעברית, ולבסוף צפינו בסרט DVD בגרסה קצת הזויה (גרמנית, נדמה לי) שהם מצאו בתחתית המגירה בסלון….

האמת שחשבתי לקחת רעיון מקורדליה ולהמחיז איתם את הסיפור ולצלם את זה בוידאו….אבל מידת הסבלנות שהיתה להם ביום חמישי היתה כזו שהחלטתי לגנוז את הרעיון הזה ליום אחר. 

 

אחר כך הם צפו בפיטר פן – אמנם בסרט המקורי של דיסני אבל בגירסה יפנית שהביאה פעם כלתי. מסתבר שכאשר מכירים את הסיפור ואוהבים אותו, לא ממש משנה אם מבינים את השפה או לא. 

 

בסוף הקראתי להם כמה סיפורים (בעיקר של ג'וליה דונלדסון) בזה אחר זה……וקצת לפני שחתני הגיע לקחת אותם (בסביבות שש בערב) התחלתי את "הסיפור שלא נגמר" מאת מיכאל אנדה, 

 

שלדעתי מתאים לילדים גדולים יותר, אבל בתי אמרה שהם כבר ראו את הסרט ומאד אהבו אותו, אז החלטתי לנסות. ממילא זה יהיה בהמשכים………..

 

אחרי שהם הלכו וגם התקלחתי והחלפתי בגדים, פתאום בבת אחת הרגשתי שאני עצבנית. 

כנראה שבכל זאת כל השבוע הזה התיש אותי, היום הזה היה יום ארוך במיוחד – בדרך כלל בתי אוספת אותם בשלוש, אבל בימי חמישי היא עובדת עד מאוחר ולכן חתני הגיע כשסיים את העבודה – והביקור של הורי, עד כמה ששמחתי שהם הגיעו, היה קצת מעצבן. 

אמא שלי היתה על קוצים ללכת מרגע שהם הגיעו. בדיעבד התברר שאחי אמר שיאסוף אותם ממני כשיסיים לעבוד, אם הם עדיין יהיו אצלי, והיה לה כל כך חשוב ללכת לפני שהוא מסיים, כדי לא להטריח אותו, שהיא לא הצליחה ליהנות מהביקור עם הנינים בכלל. 

אבא שלי לא הצליח לזרום עם העבודה שהנינים רוצים בעיקר לראות סרטים ולשמוע סיפורים, הוא תכנן לשחק איתם משחקי קופסא או קלפים או לבנות בלגו, ומה לעשות שהם לא היו במצב רוח לכך באותו היום? 

 

בקיצור מצאתי את עצמי לא רגועה בשמונה בערב, בעוד T מספר לי משהו על העבודה שלו…..והרגשתי שאני עומדת להתפרץ.

כשסיים משפט, אמרתי לו פתאום, "אני מרגישה שאני עצבנית, אולי נלך לים?" והוא מייד קלט אותי והסכים. 

יצאנו בלי לתכנן כל כך לאן, ומצאנו את עצמנו בחוף הרצליה. 

 

בלי להזמין מקום מראש הצלחנו למצוא שולחן ב"ים 7" בחוץ, בדשא, מול היום. זה כל מה שרציתי. לשבת מול הים, לאכול משהו, לשתות משהו, להרגע.

בלי לתכנן, כך בעצם חגגנו את יום הנישואים שלנו.

נרגעתי. 

חזרנו הביתה.

ששי עבר עלינו ברוגע, וגם היינו מוזמנים לאחי וגיסתי בערב אז אפילו לא בישלנו. 

גם היום היה שקט ושגרתי. חדר כושר בבוקר וישיבה בצל בקאנטרי עם חברים, ארוחת צהריים לבד בבית וסייסטה כמו שצריך אחריה……

 

בתי וחתני עם הנכדים טסו לקוס הבוקר, וכבר הודיעו שהגיעו והמלון נהדר…….

מצפה לשבוע רגוע ונעים. 

 

וגם כאן

נכדים, הצגה ועוד עדכונים

היום יום הנישואים ה-38 שלנו. 

42 שנים אנחנו ביחד, מתוכן 38 נשואים. חתיכת פז"מ. 

 

בבוקר שנינו שכחנו מזה לגמרי. באיזשהו שלב שמתי לב לתאריך, ירדתי לחדר העבודה שם T היה שקוע במחשב, ואמרתי לו: "תעצור הכל" והוא הרים את עיניו, לא מבין. "מזל טוב" חייכתי אליו, והוא צחק "תעצור הכל, לא הבנתי מה קרה. היום ה-16? שכחתי לגמרי". כן, גם אני שכחתי. 

התחבקנו, צחקנו, וזהו. 

כבר שנים שאנחנו לא עושים עניין גדול מיום הנישואים. אבל תמיד מתישהו במהלך היום נזכרים לציין אותו. 

 

אתמול הנכדים היו כאן, באו בשני בערב וישנו כאן. 

הם הגיעו מאוחר יחסית, כבר אחרי ארוחת ערב, מקלחת ואפילו צחצוח שיניים, וכל מה שנותר לי לעשות הוא לספר להם סיפור לפני השינה.

"אתם  עייפים?" שאלתי שבאיזשהו שלב, כשחכמוד ביקש עוד פרק ועוד פרק בספר הנוכחי ("הסיפור המושלם" מאת אלדד אילני). 

"מה פתאום?" אמר נשמותק. "אני לא עייף". שאלנו אותו אם גם כשהוא נרדם הוא לא עייף. "לא" הוא אמר בהחלטיות. "אני גם אף פעם לא נרדם". צחקנו,  והזכרנו לו שתמיד בסוף הוא נרדם בסלון על הספה, והוא ענה "אני לא אירדם. אני אף פעם לא נרדם" ותוך שניות הוא נחר לי על הברכיים, בזמן שהשלמתי עוד פרק בסיפור. 

חכמוד הסכים לשמור את הפרק האחרון של הספר לבוקר, לקחנו את שניהם למיטות (בחדר השינה שלנו), ואחרי כמה חיבוקים ירדנו לסלון. 

בבוקר נשמותק התעורר ראשון בסביבות רבע לשבע "סבתא אני רואה שכבר בוקר" ובא למיטה שלנו. חכמוד חלם חלום רע והתעורר ביבבות. באתי לחבק אותו ושאלתי מה חלם, והוא סיפר שבחלום הוא לקח את מכונית הלגו שקניתי לו לגן, ואיבד אותה. חיבקתי אותו עוד קצת ואמרתי לו שעכשיו הוא יכול להיות בטוח שזה רק חלום, כי הוא כבר לא ילך עוד לגן לעולם, כי הוא מתחיל כיתה א', והוא צחק. 

התחלנו את הבוקר עם שוקו ודגני בוקר (לא בריא אבל אצל סבתא לפעמים מתפנקים….זה בסדר) מול הסרט "בייבי בוס" בפעם המי יודע כמה. במקביל חכמוד ביקש לסיים את הסיפור. אני לא יודעת מה דעתי על הספר הזה, אם אני ממליצה עליו בכלל או לא. את אלדד אילני אני בכלל מכירה מתחומים אחרים, נראה לי שזה ספרו היחיד או לפחות הראשון. אבל חכמוד נתפס לסיפור, וזה כבר אומר משהו. את "צ'יפופו באנגליה" לא סיימנו בסוף, כנראה שזה בכל זאת לא לגיל שלו. 

 

אחרי הסרט הם נהגו קצת על המכונית ש-T קנה לחכמוד כשהיה פעוט.

 

לקח זמן עד שהם העזו לנהוג בה לבד, ועכשיו כשהם כבר גדולים ומיומנים, עוד מעט הם כבר יהיו גדולים מדי בשבילה. 

נהניתי לראות איך הם למדו לעצור, לתמרן, לנסוע אחורה ולתקן את זווית הסיבוב ואז להמשיך קדימה….מבחינתי הם התחילו ללמוד נהיגה כבר עכשיו. 

 

אחרי כן נסענו לבריכה. היה מאד מרענן במים הקרירים, והקפדנו גם להיות בחלק המוצל של הבריכה. עשינו הפסקות רק כדי לאכול משהו או ללכת לשירותים, ןחזרנו משם בדיוק בזמן, קצת לפני שבתי הגיעה לקחת אותם הביתה.

האמת שהייתי כל כך עייפה, שעליתי לישון עוד לפני שהיא עזבה איתם. הייתי גמורה, ולשם שינוי T גם כיבד את השינה שלי. אמנם הרגשתי כאשר הצטרף אלי למנוחה קצרה, אבל בכלל לא שמתי לב מתי קם ויצא מן החדר. ישנתי כמעט שעתיים. 

 

בערב אספנו את הורי מאצל אחי ונסענו להצגה בקאמרי. "רישיון לחיים". זוהי הצגה קצרה, מורכבת מסצינות קצרות. מישהו הגדיר זאת "על השואה, אבל עם הומור". בכוונה לא קראתי את הביקורות לפני שצפיתי במחזה. וטוב עשיתי. כי זה היה מקלקל לי. לא אומר "רוצו לראות" אבל אני שמחה שהלכנו למחזה הזה. והמשחק של שלוש הנשים (מרים זוהר האגדית, אודיה קורן ושרה פון שוורצע) היה טוב מאד לטעמי. האולם עצמו (קאמרי 3) מתחת לכל ביקורת. רק הכסאות המצ'וקמקים האלה היו חסרים לי, אחרי כמה ימים של "קייטנת סבתא" שגם ככה שיבשו את הגב שלי……………..

 

היום אימנתי בבוקר ועוד מעט אאסוף את העוזרת. יום שקט יחסית, ובערב שוב יגיעו הנכדים. 

באיזשהו שלב הבנתי שהסבתא השנייה רצתה לקחת אותם מחר, אבל בדיוק אז היא חלתה בדלקת שקדים חמורה…..וכך יצא שכל השבוע הזה הם אצלי. לא נורא, אני נהנית מהמתוקים שלי. 

אני מנסה לשכנע את הורי שיקפצו לשעתיים במהלך היום (במונית, או שאחי יקפיץ אותם) אבל בינתיים לא הולך לי. 

נראה.

 

בגזרת החתולים שקט. הבוקר החלפתי להם את החול בארגז – אחרי שבעה ימים מלאים – ונראה שהם חיו עם זה בשלום. אולי סוף סוף פצחנו בשיגרה חדשה….ואולי סוף סוף סיימתי עם הסיפור הזה. 

 

וגם כאן 

נכדים, הצגה ועוד עדכונים

היום יום הנישואים ה-38 שלנו. 

42 שנים אנחנו ביחד, מתוכן 38 נשואים. חתיכת פז"מ. 

 

בבוקר שנינו שכחנו מזה לגמרי. באיזשהו שלב שמתי לב לתאריך, ירדתי לחדר העבודה שם T היה שקוע במחשב, ואמרתי לו: "תעצור הכל" והוא הרים את עיניו, לא מבין. "מזל טוב" חייכתי אליו, והוא צחק "תעצור הכל, לא הבנתי מה קרה. היום ה-16? שכחתי לגמרי". כן, גם אני שכחתי. 

התחבקנו, צחקנו, וזהו. 

כבר שנים שאנחנו לא עושים עניין גדול מיום הנישואים. אבל תמיד מתישהו במהלך היום נזכרים לציין אותו. 

 

אתמול הנכדים היו כאן, באו בשני בערב וישנו כאן. 

הם הגיעו מאוחר יחסית, כבר אחרי ארוחת ערב, מקלחת ואפילו צחצוח שיניים, וכל מה שנותר לי לעשות הוא לספר להם סיפור לפני השינה.

"אתם  עייפים?" שאלתי שבאיזשהו שלב, כשחכמוד ביקש עוד פרק ועוד פרק בספר הנוכחי ("הסיפור המושלם" מאת אלדד אילני). 

"מה פתאום?" אמר נשמותק. "אני לא עייף". שאלנו אותו אם גם כשהוא נרדם הוא לא עייף. "לא" הוא אמר בהחלטיות. "אני גם אף פעם לא נרדם". צחקנו,  והזכרנו לו שתמיד בסוף הוא נרדם בסלון על הספה, והוא ענה "אני לא אירדם. אני אף פעם לא נרדם" ותוך שניות הוא נחר לי על הברכיים, בזמן שהשלמתי עוד פרק בסיפור. 

חכמוד הסכים לשמור את הפרק האחרון של הספר לבוקר, לקחנו את שניהם למיטות (בחדר השינה שלנו), ואחרי כמה חיבוקים ירדנו לסלון. 

בבוקר נשמותק התעורר ראשון בסביבות רבע לשבע "סבתא אני רואה שכבר בוקר" ובא למיטה שלנו. חכמוד חלם חלום רע והתעורר ביבבות. באתי לחבק אותו ושאלתי מה חלם, והוא סיפר שבחלום הוא לקח את מכונית הלגו שקניתי לו לגן, ואיבד אותה. חיבקתי אותו עוד קצת ואמרתי לו שעכשיו הוא יכול להיות בטוח שזה רק חלום, כי הוא כבר לא ילך עוד לגן לעולם, כי הוא מתחיל כיתה א', והוא צחק. 

התחלנו את הבוקר עם שוקו ודגני בוקר (לא בריא אבל אצל סבתא לפעמים מתפנקים….זה בסדר) מול הסרט "בייבי בוס" בפעם המי יודע כמה. במקביל חכמוד ביקש לסיים את הסיפור. אני לא יודעת מה דעתי על הספר הזה, אם אני ממליצה עליו בכלל או לא. את אלדד אילני אני בכלל מכירה מתחומים אחרים, נראה לי שזה ספרו היחיד או לפחות הראשון. אבל חכמוד נתפס לסיפור, וזה כבר אומר משהו. את "צ'יפופו באנגליה" לא סיימנו בסוף, כנראה שזה בכל זאת לא לגיל שלו. 

 

אחרי הסרט הם נהגו קצת על המכונית ש-T קנה לחכמוד כשהיה פעוט.

 

לקח זמן עד שהם העזו לנהוג בה לבד, ועכשיו כשהם כבר גדולים ומיומנים, עוד מעט הם כבר יהיו גדולים מדי בשבילה. 

נהניתי לראות איך הם למדו לעצור, לתמרן, לנסוע אחורה ולתקן את זווית הסיבוב ואז להמשיך קדימה….מבחינתי הם התחילו ללמוד נהיגה כבר עכשיו. 

 

אחרי כן נסענו לבריכה. היה מאד מרענן במים הקרירים, והקפדנו גם להיות בחלק המוצל של הבריכה. עשינו הפסקות רק כדי לאכול משהו או ללכת לשירותים, ןחזרנו משם בדיוק בזמן, קצת לפני שבתי הגיעה לקחת אותם הביתה.

האמת שהייתי כל כך עייפה, שעליתי לישון עוד לפני שהיא עזבה איתם. הייתי גמורה, ולשם שינוי T גם כיבד את השינה שלי. אמנם הרגשתי כאשר הצטרף אלי למנוחה קצרה, אבל בכלל לא שמתי לב מתי קם ויצא מן החדר. ישנתי כמעט שעתיים. 

 

בערב אספנו את הורי מאצל אחי ונסענו להצגה בקאמרי. "רישיון לחיים". זוהי הצגה קצרה, מורכבת מסצינות קצרות. מישהו הגדיר זאת "על השואה, אבל עם הומור". בכוונה לא קראתי את הביקורות לפני שצפיתי במחזה. וטוב עשיתי. כי זה היה מקלקל לי. לא אומר "רוצו לראות" אבל אני שמחה שהלכנו למחזה הזה. והמשחק של שלוש הנשים (מרים זוהר האגדית, אודיה קורן ושרה פון שוורצע) היה טוב מאד לטעמי. האולם עצמו (קאמרי 3) מתחת לכל ביקורת. רק הכסאות המצ'וקמקים האלה היו חסרים לי, אחרי כמה ימים של "קייטנת סבתא" שגם ככה שיבשו את הגב שלי……………..

 

היום אימנתי בבוקר ועוד מעט אאסוף את העוזרת. יום שקט יחסית, ובערב שוב יגיעו הנכדים. 

באיזשהו שלב הבנתי שהסבתא השנייה רצתה לקחת אותם מחר, אבל בדיוק אז היא חלתה בדלקת שקדים חמורה…..וכך יצא שכל השבוע הזה הם אצלי. לא נורא, אני נהנית מהמתוקים שלי. 

אני מנסה לשכנע את הורי שיקפצו לשעתיים במהלך היום (במונית, או שאחי יקפיץ אותם) אבל בינתיים לא הולך לי. 

נראה.

 

בגזרת החתולים שקט. הבוקר החלפתי להם את החול בארגז – אחרי שבעה ימים מלאים – ונראה שהם חיו עם זה בשלום. אולי סוף סוף פצחנו בשיגרה חדשה….ואולי סוף סוף סיימתי עם הסיפור הזה. 

 

וגם כאן