לא זורק, לא סוגר, לא מחזיר למקום

לכאורה זה עומד להיות פוסט קיטורים.

למה לכאורה?

כי, בניגוד למה שהיה לפני כמה שנים, אני לא מתרגזת. לא מתעצבנת. זה לא מפעיל את הגוף שלי בכלל.

אני עומדת משתאה שוב ושוב ומנסה להבין את התופעה. 

 

T לא זורק שום דבר לפח. כלום. 

זה יכול להיות חומוס שמלא כבר בעובש או חצילים שנרקבו ואין שום סיכוי להכין מהם משהו (דוגמא למאכלים שאני לא נוגעת בהם ולכן לא זרקתי בעצמי ולא הייתי מודעת למצבם). 

 

זו יכולה להיות אריזה של מוצר כלשהו שהוא קנה, פתח, לקח – והשאיר את האריזה על השולחן/דלפק מטבח/כיסא כלשהו.

 

T לא סוגר שום דבר. 

זה יכול להיות המכסה של צנצנת הסוכר או הדבש, מכסה קופסת הפלסטיק של הקמח או הדלת הקטנה של מיכל החמאה בדלת המקרר. לא יכולה לספור כמה פעמים פתחתי את המקרר וכלי החמאה נחת לי על כף הרגל. כי הדלת הקטנה נותרה פתוחה. באיזשהו שלב הפסקתי לשים שם את כלי החמאה (העשוי מתכת ומכאיב נורא). נותרו שם רק חבילות החמאה, שמכאיבות מעט פחות כשהן נוחתות על גב כף הרגל. וגם פיתחתי אינסטינקטים בריאים לתזוזה מהירה הצידה כשאני פותחת את דלת המקרר. 

פיתחתי אינסטינקטים מצוינים גם לגבי הרמה של צנצנת הסוכר, או בקבוק שמן הזית. לעולם לא אאחוז במכסה. ברור לי שיש סיכוי שהוא יהיה חצי פתוח, בלתי מוברג על הסוף…..התמונה ברורה. 

 

T לא מחזיר שום דבר למקומו. 

הוא מכין לעצמו קפה – החלב נשאר על השיש. 

הוא מבשל – השמן, אבקת המרק, קופסת הקמח, כל התבלינים, שמן הזית…..הכל נשאר על השיש, ליד הכיריים.

הוא מוציא עוף מהאריזה שלו – האריזה (קלקר, ניילון) נשארת בתוך הכיור. 

 

לפעמים אני מוצאת במקרר אריזה ריקה של גבינה צהובה. 

כשהוא רעב בין ארוחות לפעמים הוא "קוטף" לעצמו פרוסה של גבינה צהובה ישר מהמקרר, ובכלל לא שם לב, אם זו היתה הפרוסה האחרונה………..

 

הוא עוטף תבנית בנייר כסף או ניילון נצמד? קופסת נייר הכסף או הניילון הנצמד נשארים תמיד – אבל תמיד – על הדלפק. 

הוא חולץ נעליים – הם נשארים על הריצפה – בכל פעם במקום אחר. לפעמים אפילו באמצע החדר. וזאת למרות שהוא מעיר לאחרים (הנכדים למשל, החיילת בזמנו) אם הם עושים זאת.

 

הוא משתמש בכלי עבודה כלשהו – הכלי נשאר: בגינה, בסלון – אין חוקיות. לעולם הוא לא יחזור למקומו. 

ניירת? נערמת. על הדלפק במטבח. על שולחן העבודה בחדר השינה. וכעת גם על שולחן העבודה בחדר של בני/חדר עבודה, לשם העתיק את מקום עבודתו. 

את הניירת אני מזכירה לו מפעם לפעם לארגן ולתייק (וכל מה שקשור למשפחה, ולא לעסקים שלו אני מתייקת בעצמי) – אחרת הוא באמת לא מוצא אחר כך את הידיים ואת הרגליים. 

 

כשהוא מבשל, אני מחכה עד שנדמה לי שסיים – ואז מתחילה לשאול "אתה עדיין צריך את זה?" או "סיימת עם זה?"  ואם התשובה היא לא, אני בעצמי מחזירה למקום. 

 

כבר מזמן הבנתי שאם אני מסתובבת לו יותר מדי "בין הרגליים" ומחזירה דברים למקום כשהוא עדיין באמצע השימוש בהם, הוא מתעצבן מזה. אז הפסקתי. שחררתי. למה לייצר לעצמי עבודה? 

יש לי סבלנות. אני מחכה עד שדי ברור לי שהוא לא זקוק לדברים עוד. 

 

השבוע בסופר ממש צחקתי. ראיתי שהוא מכניס לעגלה שני חצילים, ואמרתי לו שיש כבר ארבעה חצילים בבית שעדיין לא עשה בהם שימוש. "הם לא טובים, צריך לזרוק אותם" הוא אמר, בחיוך מבויש. הוא יודע שהוא כזה. 

 

ואני? אני כבר לא מתעצבנת מזה. למדתי לעבוד מסביב לזה. להשלים אותו. להשלים איתו. לעבור אחריו לסגור צנצנות חצי פתוחות, לארוז שקיות משומשות למחצה בכלי פלסטיק אטומים או שקיות "פסגור" ולהחזיר למקום. 

מחזירה למגירה היעודה את נייר הכסף, הניילון הנצמד, המספריים….

 

הרי כשהוא יצטרך אותם בפעם הבאה, הוא יחפש אותם במקומם. 

 

אחד הדברים שתמיד הקפיצו אותי היה הנוהג שלו להשתמש במגבת מטבח כדי לנקות משהו מלוכלך – ידיים, פה, שיש…

הייתי מתפלצת מזה. 

מגבת – תפקידה לנגב. אחרי שכבר נקי. מה פתאום לנגב משטח מלוכלך? קודם שוטפים או מנקים עם סמרטוט לח או סקוטשברייט….ואחר כך מנגבים כשכבר נקי. לא? 

זה אגב היה מנהג אצלו בבית. גם אחיו היה עושה זאת, גם אביו. לא יודעת איך אמא שלו השלימה עם זה. 

 

אני, אגב, מצאתי דרך מאד פשוטה להתמודד עם זה – יש לי המון מגבות מטבח. מגירה שלמה. בכל פעם שאני מזהה מגבת מלוכלכת שכזאת, אני זורקת אותה לכביסה. מאד פשוט. יש לי גם המון מטליות מיקרופייבר, שגם אותן אני זורקת לכביסה לעיתים קרובות – פעם ביומיים בערך. ככה אני לא מגבילה אותו, ואני לא משתגעת. 

 

אני זוכרת שהייתי ממש מתרגזת מהדברים האלה. אני זוכרת שכל דבר קטן כזה היה לוחץ לי על איזה כפתור – שכנראה היה שייך לי בלי קשר אליו, והופעל בכל פעם מחדש. 

היום הכפתור הזה כנראה כבר לא קיים. או שנדרש באמת משהו רציני כדי להפעיל אותו. 

שחררתי הרבה דברים בשנים האחרונות – ואין הרבה דברים שמוציאים אותי משלוותי.

 

שיניתי גם את השפה שלי. 

אני משתדלת לא לומר "אתה תמיד….." או "אתה אף פעם לא……". 

מקסימום "תסגור בבקשה את צנצנת הסוכר". או "כדאי שתכניס את המזמרה למקום, עומד לרדת גשם". 

 

ועדיין אני תוהה…..מה זאת התופעה הזאת? 

 

וגם כאן

53 מחשבות על “לא זורק, לא סוגר, לא מחזיר למקום

  1. טליק

    ראשית כל הכבוד לך שהחלטת לא להתרגז על זה ולא לעשות מזה עניין,זה חוסך הרבה אנרגיות.
    אני לא מסוגל להשאיר צלחות שאכלנו על השולחן בסלון ואני קם במיוחד ולוקח אותן כי אני יודע שאם לא אעשה זאת הם יכולים להשאר עד מחר על השולחן.
    כשזוגתי לוקחת לעצמה משהו לאכול מהמקרר היא תמיד תשאיר את קופסת הפלסטיק על השיש,שפעם שאלתי אותה למה היא משאירה על השיש אם היא לקחה לעצמה את המנה בצלחת,היא אמרה כי אולי אקח עוד.
    זוגתי אשה הגיונית ,חכמה  וכל שאר הסופרלטיבים ,אבל היא ודאי מבינה שאפשר להחזיר למקרר את הקופסה ואם מתחשק לקחת שוב,לא סופרים לה כמה היא אוכלת:-)
    אגב מעולם כמעט אף פעם היא לא לקחה תוספת מהקופסה על השיש.אותו דהר כשהיא מבשלת,כבר כתבתי,כל המטבח בוקא ומבולקא ואני בכלל לא נכנס לשם. כשהיא מסיימת אני נכנס. אני מבשל ומנקה תוך כדי,לא יכול לעבוד בבלאגן

    אהבתי

    1. empiarti

      אני לא מאמינה שאפשר "להחליט לא להתרגז". הגוף מגיב מייד, ואין לנו שליטה על זה. בתגובה למה שעולה אוטומטית בגוף – אפשר להתאפק ולבלוע, ואפשר להתפרץ, אבל כיון ששתי התגובות האלה שתיהן לא בריאות – עשיתי המון עבודה באימון שלי על נושא הכעס והרוגז – זה לקח זמן ותרגול (להסכים לשהות בתוך התחושות והרגשות הקשים שעולים, וגם לעבוד על זה עם המאמנים שלי) אבל בסופו של תהליך משהו מהגוף עצמו השתחרר לי, והרוגז פשוט לא עולה. זה כבר לא מקפיץ אותי. עדיין אני שמה לב, עדיין זה כמובן מפריע לי כי אני אוהבת שמסודר ונקי והכל במקום – אבל זה כבר לא גורר אוטומטית תחושה רגשית קשה. ועל זה אני שמחה. המשך

      אהבתי

      1. empiarti

        המשך…ומהתיאורים שלך את ההתנהגות של זוגתך – נראה לי שאצלה ואצל T יש מן המשותף. הרי אם היא תחזיר את הקופסא למקרר, ואם היא תרצה עוד מנה, היא תצטרך לעבוד יותר קשה – גם להוציא שוב את הקופסא מהמקרר, גם לקחת ממנה עוד מנה וגם להחזיר אותה למקרר. היא "חוסכת" לה את ההחזרה למקרר – סוג של שימור אנרגיה (יש שיקראו לזה עצלות). גם הבלגן במטבח תוך כדי עבודה. זה מאט את קצב הבישול, לנקות תוך כדי. זה דורש השקעת אנרגיה (יש שיגידו – בזבוז אנרגיה). היא מספרת לעצמה שהיא תנקה את הכל בסוף בבת אחת ותחסוך לעצמה עבודה. בפועל מאד קשה לעבוד בבלגן והיא בטח מבזבזת זמן ואנרגיה למצוא את הידיים והרגליים בתוך הבלגן. אבל היא לא רואה את זה ככה כמובן  עניין של גישה חלופית….

        אהבתי

    1. empiarti

      וואו תודה יקרה, ממש הרגשתי חיבוק ממך. ובאמת כשלא מתרגזים מצליחים לראות את המצחיק והמגוחך שבסיטואציה. אני תמיד אומרת (בעצם נטלי אומרת) שמערכות יחסים בכלל וזוגיות בפרט, נועדו לעזור לנו להתפתח – ובאמת מול T עלו לי במהלך השנים כל כך הרבה תגובות אוטומטיות, שעליהן עבדתי באימונים שלי, שהצלחתי לשחרר שכבות על גבי שכבות של מנגנונים ודפוסים וקפסולות זיכרון שהצטברו בתוכי מאז הילדות במשך כל השנים. ונכון שהפוסט הזה מלא אהבה חמה…..

      אהבתי

  2. רתם

    היכולת שלך לעמוד בזה מעוררת הערצה. רק מלקרוא את הפוסט התחלתי להרגיש כעס. כשהיתה לי שותפה שלא זרקה זבל התחלתי לשים לה את הזבל בכניסה לחדר מרוב עצבים (אחרי כמה שבועות של בקשות). יש לך יכולת איפוק על טבעית!

    אהבתי

    1. empiarti

      חשוב לי מאד להבהיר שזו לא יכולת איפוק. איפוק מזיק לא פחות מהתפרצות. שתיהן תגובות מזיקות – גם למתאפק/מתפרץ וגם לאדם ש"לחץ לו על הכפתור". במהלך האימונים שלי עבדתי על הכעס הזה שעולה בי בכל הזדמנות – כעס שמרכב מתחושות גוף קשות כמו דופק מואץ, מחנק בגרון, חום בגוף, גירוד בראש….בהתחלה למדתי לזהות את התחושות האלה כשהן עולות ולהסכים לשהות בתוכן לפני שאני פועלת, מגיבה – או באיפוק או בהתפרצות. זה לא קל להסכים לשהות בזה, לשים לב לנשימה…לפני שמגיבים. אבל אחרי תרגול – כל פעם שוהים עוד שנייה ועוד שנייה ועוד דקה…ומאריכים את הזמן שמצליחים לשהות בתוך הכעס הזה (שמרכב מהמון תחושות גוף) – שמים לב שהוא מתפוגג מעצמו. בלי להתאפק, בלי להתפרץ – פשוט לכעוס. המשך…

      אהבתי

      1. empiarti

        המשך….יש דברים שאני כועסת עליהם כמה ימים רצוף. יש דברים שזה לוקח שניות או דקות. כשהכעס מתפוגג מעצמו מהגוף, אפשר לגשת לדבר שהפעיל אותו באופן יותר רגוע. המטרה היא לא לבלוע ולשתוק. המטרה היא שמה שקורה לא יפעיל את הגוף בלי פרופורציה. אפשר בהחלט, אחרי שאמרת לשותפה כמה פעמים שאת מצפה גם ממנה לזרוק את הזבל, והיא לא שעתה לדברייך, להתחיל לשים לה את הזבל בכניסה, או אפילו (בהקצנה) על המיטה שלה….כי זה ראוי ונכון שכל השותפים יתרמו את חלקם. המטרה כאן היא שאת לא תהיי נסערת, שזה לא יפעיל את הגוף שלך כל כך. וכמובן את העבודה העיקרית עשיתי באימונים עצמם – להיזכר במה שקרה עם T למשל, לתת לכעס לעלות (כמו שאת הרגשת את הכעס עולה מעצם הקריאה של הפוסט הזה), לשהות בו ולתת לזיכרון לעלות ואז לפרק את הזיכרון…..זה משחרר הכי הרבה. והנה כמה שנים ספורות אחרי כן, יש דברים שפשוט לא מעוררים בי כעס. רק השתאות…..

        אהבתי

    1. empiarti

      ברור שדברים שלמדתי לחיות איתם בשלום מול בעלי, לאו דווקא אסכים לחיות איתם מול מישהו אחר. וכן אמשיך לבקש ממנו "לשים במקום" או "להקפיד לסגור את הצנצנת כדי שלא תישפך כשמישהו ירים אותה" – כי כן חשוב לי שילמד להקפיד. אבל כבר לא אגיב בלי פרופורציה, ולא אשתגע מזה, אפילו אשתעשע מזה. אבל מעניין שאתה אומר שזה סוג של הפרעת קשב. לא מבינה בתחום הזה מספיק – אתה יכול להרחיב מעט? 

      אהבתי

      1. הבהיר

        גם אני לא מומחה לדברים האלה, אבל אני יודע שיש המון מבוגרים עם הפרעות קשב וריכוז שאינן מאובחנות. תראי אם את מתחברת לזה:
        <a href=http://m.ynet.co.il/Articles/4175758http://m.ynet.co.il/Articles/4175758</div>

        אהבתי

      2. empiarti

        תודה, מאמר מרתק. אם יש ל-T איזושהי הפרעת קשב וריכוז היא באמת די מזערית וכל מיני תכונות אחרות שלו עזרו לו במהלך השנים להתמודד עם זה. ונכון אומר המאמר שחייב להיות דו שיח, ולהתאים את המשימות שכל אחד מבני הזוג אחראי עליהן לתחומים שהוא חזק בהם. וגם בדברים האלה אין סטאטיות, כלומר במהלך השנים כל אחד מאיתנו התחזק בתחומים שפעם היה חלש בהם, ולמד לקחת אחריות על דברים שפעם חשש מהם…..מתפתחים כל הזמן. ועוד דבר חשוב שכתוב במאמר – למדנו גם להכניס הרבה הומור ליחסים שלנו. 

        אהבתי

  3. *צופה מהצד*

    מגיעה לך מדליה על האיפוק.
    הכי מעצבן זה לנגב דברים מלוכלכים במגבת מטבח נקיה, למרות שלהשאיר אריזות ריקות במקרר זה גם מרתיח מאוד 
    מעניין אם גם הוא מתעצבן מדברים שאת עושה?

    אהבתי

    1. empiarti

      כמו שהסברתי בתגובה שלי לרתם כאן למעלה, זה לא עניין של איפוק. לא בריא להתאפק, בגדול, בייחוד אם באמת עולה כעס גדול בגוף. מה שאני עשיתי זה להתאמן על הכעס שלי – שהתברר שתמיד היה מעט מתחת לפני השטח מוכן להתפרץ על כל פרובוקציה הכי קטנה. הכעס היה אגור ואצור לי בגוף, וכל דבר קטן היה מפעיל אותו. זה היה שייך לי, לא לדברים שאנשים אחרים עשו. והתאמנתי והסכמתי לשהות בכעס ולחוש את התחושות שהתלוו לו, ולהעלו זכרונות ולפרק אותם ולשחרר ולשחרר ולשחרר…מרגע שהתפוגג לי רוב הכעס מהגוף (כעס שלי, שצברתי כל חיי) – אז דברים חיצוניים כאלה ש-T עושה, או נהג שמשתולל בכביש או תופס לי את החניה או כל דבר אחר כזה – כבר פשוט לא מפעיל אותי. ברור שזה עדיין מפריע לי, ועדיין אני מבקשת ומזכירה – אבל ברוגע, וזה לא איפוק. ויש המון דברים שהשתפרו עם השנים….ויש דברים שעדיין לא. ויש דברים שהבנתי שככה זה. וברור לי שגם לי יש דברים שמקפיצים אותו – ואני מאד משתדלת לעבוד על זה. ואני רואה שגם הוא כבר למד להכיר את זה ולהכיל את השטויות שלי – אולי אצבור כמה כאלה ואכתוב פוסט מהכיוון הנגדי

      אהבתי

  4. Sour Jane

    אלון וT נקראים כמו תאומים שהופרדו בלידתם. אפילו הקטע עם המגבות! גם אני פשוט מקפידה להחליף אותן בתדירות גבוהה, וזה גם נותן לי תירוץ לרכוש עוד ועוד מגבות מטבח יפות אז אני מתנחמת בזה. מה שבאמת מרגיז הוא שאת המגבת המרובבת אלון נוטה לגלגל לכדור ולדחוף, בהיסח הדעת, במקומות נידחים ומשונים כמו הרווח בין המקרו לארון. לא ברור.
    מעניין אם גם T נוטה להשאיר קופסאות ואריזות עם כמות זעומה בתוכן, שלא מספיקה למנה או חצי מנה, מתוך הרצון הנדיב במהותו להשאיר קצת גם לאחרים 🙂

    מאוד יפה ומרגש הטנגו הזה, בו את מכירה אותו ומקבלת את כל התכונות האלה, ויודעת להשלים אותו ולהתייחס אליהן בהומור. אני עוד לא שם, אלא בשלב הנאומים והתוכחות, למרות שלאט לאט אני לומדת לבחור על מה להעיר וממה להעלים עין ולקבל. מעניין אותי – לו היה T כותב פוסט דומה, אילו תכונות שלך הוא למד לקבל ולהתארגן בהתאם להן 🙂

    אהבתי

    1. empiarti

      חחח לגלגל מגבת מרובבת לכדור ולדחוף בין הארון למיקרו….זה חידוש! לא באמת נתתי את דעתי לקופסאות עם כמות זעומה…אולי הוא עושה וזה לא מטריד אותי. מה ששכחתי לכתוב זה שהוא נניח מקלף 6 תפוחי אדמה אבל מכניס לתבשיל רק 5 כי החליט שאין מקום, ואני נשארת עם תפוח אדמה מקולף שאין מה לעשות איתו….וכמובן מבשל ליותר אנשים ממה שבפועל יאכלו – אבל עם זה מזמן למדתי להסתדר – מקפיאה מה שאפשר, מחלקת למי שמוכן לקחת היתה, וזורקת בלי ייסורי מצפון את השאר. צופה כבר שאלה אותי אילו תכונות שלי הוא למד לקבל ולהתארגן בהתאם. צריכה לחשוב על זה, אולי אכתוב על זה פוסט בפני עצמו. ללא ספק אחת מהן תהיה הנטייה שלי להקדים – החשש לאחר…..

      אהבתי

  5. tooxy

    לפני כמה זמן, בדרך הארוכה ללימודים שמעתי שיעור של איזה רב, שמלמד כמה צריך לדבר אל עצמנו טוב כשבחלק מהשיעור הוא נתן דוגמא בדיבור אל אחרים. הוא תיאר מציאות של בני זוג ותיאר בדיוק את מה שתיארת פה: הבעל פותח- האישה סוגרת וכו וכו והוא דיבר בשיוק על הקפיצים האלה שמופעלים והאינסטינקט להתעצבן ולהגיד "למה אתה לא לומד לסגור כבר את הקופסא??". הוא טען בשיעור, שצריך לשים ךב לכל שינוי שמתרחש ולציין אותו גם אם זה רק קופסא אחת שנסגרה פתאום (הוא הביא את הדוגמא הזו כדי להראות כמה אנחנו גם כלפי עצמנו לא שמים לב לנקודות הטובות וכמה צריך לשים לב לכל שיפור הכי קטן בנו) . או אם נסתכל על הפוסט שלך: זה שT שם ךב שהחצילים בבית כבר לא טובים. ונראה שאת בחיים עם T אומנם לא מבינה איך זה יכול להיות ככה, אבל למדת להכיל ופחות לוקחת את זה למקום של "למה הוא ממשיך לעשות לי ככה?" ויותר מקבלת ומכילה וזה לא ברור מאליו ואשרייך. וואו הסבתכתי עם ההסבר פה חחח מקווה שהבנת 😝

    אהבתי

    1. empiarti

      לחלוטין את המשפטים האלה של "למה אתה לא לומד לסגור…" אני כבר מזמן לא אומרת. הם פוגעים ומשיגים את ההיפך. למדתי לומר "תסגור בבקשה את המכסה" או "אל תשכח לסגור את המכסה" – כאילו זו הפעם הראשונה. ובהחלט "איזה כיף שהכנסת את בקבוק השמן למקום". לא רוצה להתנשא בהתפעלות שלי, הוא לא ילד קטן. אז "כל הכבוד ששטפת כלים" יכול להתפרש כמחמאה אבל גם כהתנשאות. עדיף "איזה כיף ששטפת כלים, בדיוק התכוונתי לעשות את זה וחסכת לי". וצריכה להתגבר גם על הנטייה לבדוק ולשטוף אחריו (למרות שלפעמים חייבת….) כי הוא שוטף פחות טוב ממני. בד"כ פשוט אומרת לו "אתה טורח ומבשל, אז תשאיר לי את השטיפה" בקטע של שיוויון וחלוקת הנטל…

      אהבתי

  6. JRB

    M מצטרף למועדון של T, השיא היה כאשר אכל סלט מקערה ובוקר למחרת גיליתי את הקערה עם טיפת סלט ומזלג בתוכה (!!!!) בתוך המקרר חחחחח. אני מתפלצת גם מעניין המגבות וגם כשהוא לוקח את הסליל של מגבוני הנייר ועוטף אותם על היד וחותך, למה למהההה צריך 5 מגבוני נייר לשיש קטן אחד!? אבל הרגלתי אותו להשתמש באחד למרות שבטח כשאני לא בבית הוא עדיין מבזבז כאוות נפשו כמו הכלבים שקופצים לישון על הספה האסורה בזמן שהבעלים בחוץ חחחח כל הכבוד על כוחות הנפש והכוח לשחרר 🙂

    אהבתי

    1. empiarti

      להשתמש ב 5 מגבוני נייר זה אחי. הוא די בקטריופוב ומסרב להשתמש במטליות או מגבות. T מסוגל דווקא להשאיר את השיש מלוכלך (או לכאורה נקי, מרוח, מבחינתי מלוכלך 
      ) או באמת לנקות עם מגבת בד כאשר זה עדיין מלוכלך. אמא!!! והשחרור קרה מעצמו תוך כדי אימונים, הסכמה לחוש, הסכמה לשהות בכעס, העלאת זיכרונות ופירוקם….זה לא רציונלי, זו לא הבנה, או החלטה – זה משהו שלגמרי משתחרר מעצמו תוך כדי תהליך האימון והשהייה בתחושות. ויש עוד עבודה, ברור לי, אבל כל כך הרבה השתחרר שזה מדהים אותי בכל פעם מחדש

      אהבתי

  7. כמו מניפה

    הטלת כאן אור על התופעה עצמה, שלא לגמרי ברורה לך, ועל התגובות שלך לה, שהובילו אותך להתמודד איתן ולנטרל אותן עד לרמה שאת עכשיו בודהה כשT עושה את מה שT עשה תמיד. אני מכירה את זה היטב (את התופעה), ולמרות שאני הרבה הרבה פחות מסודרת ונקייה ממך, גם אני רואה דברים מזעזעים כמו שערות קטנות בכיור (מה הקטע? אי אפשר לשטוף במים?), עד ללכלוך ברמה של ’שירותים של ג’אנקים’ כמו שהבת שלי קוראת לזה כשאני נעדרת מן הבית למשך שבוע ויותר. אני צריכה לומר לך שהם לא רואים את זה. זה פשוט נקודה מתה עבורם. מן הסתם גם לי יש את הנקודות המתות שלי, ואולי אפילו לך. לכל אחד יש. הקטע הוא ללמוד לחיות עם זה, וכך את אכן עושה. 

    אהבתי

    1. empiarti

      אז את אומרת שהם פשוט לא רואים את זה. נשמע הגיוני. הבת שלי רואה עוד פחות מ-T, כך שבאמת יש לזה דרגות . כנראה שאת כל אחד מאיתנו מקפיצים דברים שונים. שערות בכיור או אסלות מלוכלכות הם בהחלט ISSUE אצלי – למזלי T כמעט לא לוקה בזה. ברור לי שיש לי גם דברים כאלה, כמו לכל אחד, ומהתגובות כאן עלו כמה שאלות לגביהן – אז אנסה לצבור כמה תכונות שלי ש-T נאלץ להתמודד איתן והכיל במהלך השנים……….ולכתוב עליהן. 

      אהבתי

  8. קוץ בתחת

    אני מקווה, שברור לך, שצריך שניים לטנגו.
    כדי לקיים מערכת יחסים כמו שאת מתארת – צריכה להיות הסכמה שלך למצב.
    גם אם את נהגת להתרגז ולהעיר ולצעוק ולהתמרמר – בפועל קיבלת את המצב כמו שהוא. הרי יכולת לנקוט סנקציות, נכון? יכולת להשאיר את ה"השמן, אבקת המרק, קופסת הקמח, כל התבלינים, שמן הזית" על השיש ולא להחזיר למקום, נכון? יכולת להשאיר את החלב על השיש עד שיחמיץ. יכולת להשאיר את קופסת הגבינה הצהובה הריקה במקרר, כך שבפעם הבאה ש- T יבוא לנשנש פרוסת גבינה הוא ימצא קופסה ריקה.
    מסיבותייך שלך, קיבלת את המצב – גם כשהתרגזת. נניח, בגלל שהתקבעה ביניכם חלוקה, שהוא אחראי על הבישולים – ואת על הניקיון. זו חלוקה לגיטימית. כל אחד תורם במה שהוא חזק בו. 

    אהבתי

    1. empiarti

      ברור לי שזה עניין של סדר עדיפויות. תמיד תעלה השאלה עד כמה חשוב לי "לחנך אותו" או אפילו "לאלף אותו" – על חשבון הנינוחות שלי (שהכל נקי ומסודר במקום, מתויק שיהיה קל למצוא אחר כך וכו). את ההחלטה הזאת קיבלתי מזמן והיא לא היתה סוגייה בכלל בפוסט הזה. קיבלתי החלטה שאני רוצה בית נקי, מסודר, שבו לכל חפץ יש מקום ייעודי שקל יהיה למצוא אותו, וכשאני באה לנגב ידיים או כלים אז המגבת תהיה נקייה. בנוסף הבנתי לפני כמה שנים שאין פרופורציה בין מה ש-T עושה לבין רמת הכעס שהיתה עולה בתוכי. הבנתי שיש בי כעס, ששייך לי, שצברתי עם השנים ומאז הילדות הרחוקה, ו-T רק עושה דברים שלוחצים לי על כפתורים שגורמים לכעס שלי להתפרץ. כאשר אין פרופורציה בין המקרה לבין התגובה הרגשית/פיסית, אני מבינה שמסתתר שם משהו – ומתאמנת על זה, מפרקת את זה, מסכימה לשהות בזה ולתת לזה להתפוגג מהגוף. ועכשיו, משהגוף רגוע ולא מגיב, אני פנויה להתבונן על עצם התופעה ולתהות מנין היא נובעת….

      אהבתי

      1. קוץ בתחת

        מגבות מטבח זה באמת באסה. אישתי משתמשת במגבות מטבח מבד, שלעיתים כבר מגעילות אותי. אז אני פשוט לא נוגע בהן. גם לא כשהן נקיות מהכביסה… אני משתמש רק במגבות נייר. כמה שאני רוצה – ואף אחד לא סופר לי את כמות הדפים. גליל שלם של מגבות נייר פשוטות עולה משהו כמו שקל. אף אחד לא יגיד לי לא לבזבז שקל ביום.
        גם אני משתדל היום לא "לחנך" או "לאלף" את אישתי. למדתי שהעולם ממשיך להסתובב גם אצל אנשים הרבה פחות מעשיים מאשר אישתי. ואם זה משהו שלא באמת חשוב לי – אני מבליג. בניגוד אלייך, אני לא מומחה ל"כפתורים". מה שמרגיז אותי – מרגיז. ויש מקרים שאני מגיב – ויש מקרים שאני מבליג. וכשאני מבליג – זה לא סימן לכך שלא התרגזתי. זה רק סימן לכך, שהחלטתי שלא שווה לעשות מזה עניין…

        אהבתי

      2. קוץ בתחת

        ולגבי העניין של "השארת את המזמרה בחוץ" אספר לך את המציאוּת אצלנו:
        אני דווקא אוהב את כל העניין הזה של חפצים חדים. סכינים, אולרים, מספריים – וגם מזמרות. במהלך השנים קניתי לאישתי מזמרות לא מעטות. למרות שקניתי גם מותגים נחשבים ויקרים – תמיד היא מצאה איזה חסרון במזמרה. מצד שני, היא זו שמשאירה את המזמרה בחוץ, גם לא דואגת לנקות אותה אחרי השִמוש. 

        אז מצד אחד: הפסקתי לקנות לה מזמרות. שתקנה בעצמה את המזמרה שהיא אוהבת. אח"כ, שתבוא בתלונות רק לעצמה ולמהנדסים של המזמרות לסוגיהן. לא אלָי.
        מצד שני: בפעם האחרונה ששאלה אותי אם אני יכול להשחיז מזמרה מסוימת – עניתי לה שלא. בלי להניד עפעף צפיתי בה משליכה את המזמרה לפח. אולי היתה בה תקווה, שכאשר אראה את המזמרה מושלכת לפח – אתעשת ואנסה להשחיז אותה. לא עבד לה.

        אהבתי

      3. קוץ בתחת

        מה שניסיתי לומר, זה שניתן להתייחס למזמרה כ״דמי לימוד״. אפשר לתת לה להישאר בחוץ בגשם. ולהחליד. 
        אח״כ, בעלך יצטרך או לעבוד עם מזמרה חלודה, או לטפל בה ולנקות ולשמן, או לקנות מזמרה חדשה. בסופו של דבר – הוא ילמד להכניס את המזמרה.

        וגם אם לא ילמד – זו לא בעיה שלך ולא אחריות בלעדית שלך. אנשים מתייחסים אחרת למטלות, כשהם מגלים שמישהו אחר מסרב לקחת עליהן אחריות בלעדית. 

        אהבתי

      4. empiarti

        אז אני לא מתייחסת למזמרה כדמי לימוד – ואני לא זו שקונה לו את הכלים האלה, הוא קונה לעצמו ומטפל בהם – אבל אתה צודק שבכל מקרה זו לא אחריות שלי אם הוא מאבד או מזניח את כלי העבודה שלו. 

        אהבתי

      5. empiarti

        מגבות מטבח זה ממש לא באסה – כל עוד הן נקיות ובמצב טוב. אם הן מדובללות עד למצב שבו הן מגעילות אותך, הגיע הזמן לקנות חדש. אני מחזיקה תמיד גם מגבות נייר אבל לא ממהרת להשתמש בהן לכל דבר. מעדיפה לכבס. 
        אני מבינה את נקודת הראות שלך – להתרגז ולהבליג בלי לנסות להבין או לחקור מה בעצם גרם לך להתרגז (ואני אומרת לך בביטחון שבחלק גדול מהמקרים הדבר שאתה באמת מתרגז עליו אינו הדבר שאתה חושב שאתה מתרגז אליו, אבל אם אתה חי ככה בשלום עם עצמך מי אני שאומר לך אחרת?). לי חשוב להגדיל כמה שיותר את הרוגע הפנימי בחיי. ברגע שדברים כבר לא מוציאים אותי משלוותי, אז אין התלבטות אם להבליג או להגיב – אין צורך. 

        אהבתי

      6. קוץ בתחת

        אין לנו מגבות מדובללות. 
        מגבות מטבח מבד – הן אחד הדברים היותר זולים. כמו דברים רבים אחרים אצלנו בבית – סביר להניח, שיש לנו בבית מלאי נסתר שלהן, שעוד לא הגיע זמנו להיחשף לעין השמש. אני לא חובב מגבות מטבח, אז הן כמעט אף פעם לא נכנסו לרשימת הדברים שאני נוהג לקנות. אבל מגבות רגילות? איכשהו יש לנו בארונות ערימות של מגבות גוף ומגבות אמבטיה, חדשות לחלוטין, מהן גם ממש איכותיות. גם כאלה שקניתי בעצמי (האיכותיות…) – גם כאלה שנחתו בארון מכל מיני מקומות (נניח, מתנות ל"יום המשפחה" ממקומות העבודה שלנו, מתנה מהבריכה כשעושים מנוי, כל מיני כאלה). אבל המגבות שעשו פעם בארץ – הן כה איכותיות, שהן מסרבות למות. היום? הכל מסין ומטורקיה. אפילו "מגבות ערד" עזבו את ערד – ומיוצרות בירדן…
        את יודעת, בימי שישי יש שוק רמלה-לוד בנתניה. מוכרים שם מגבות במחירים מצחיקים. משהו כמו חמישה שקלים למגבת רחצה.
        אז לא, אינני משתמש במגבות מטבח – רק כי אינני חובב הפורמט. לא כי הן מדובללות…

        אהבתי

      7. empiarti

        נזכרתי עכשיו שיש אצלכם בבית מוצרים שקניתם והם עדיין חדשים לגמרי, ללא שימוש. אצלנו אין דברים כאלה. הכל בשימוש (או מיועד לשימוש ספציפי – כמו מצעים לאורחים, או לבן שלי, ומגבות כנ"ל). מה שכבר ממש ישן נזרק. ובאמת יש לנו גם מגבות שהוריו של T קנו ב"מארקס אנד ספנסר" בשנות השבעים שהן עדיין כמו חדשות. כבר לא מייצרים כאלה. אני אוהבת מגבות מטבח, מטליות מיקרופייבר, ופחות נוטה למגבות נייר (ואם כבר, אז המשובחות שלא מתפוררות תוך שנייה). לא בגלל הכסף או איכות הסביבה. פחות אוהבת. כן התחברתי למגבונים לחים, למשל, לניקוי ראשוני של הלכלוך הגס. 

        אהבתי

      8. קוץ בתחת

        מתוך סקרנות, הלכתי לבדוק. המגבות הוָתיקות הן מתוצרת "ישראל רוזן", שאח"כ הפך להיות חלק מקונצרן כיתן.
        את זוכרת את הפרסומת "המגבת המלטפת – ישראל רוזן"?

        כן, "מארקס אנד ספנסר" היו פעם תו תקן לאיכות. מפעלים ישראלים התגאו גאווה גדולה, כשהצליחו להפוך לספקים רשמיים של "מארקס אנד ספנסר". זו היתה מעין חותמת, שהעידה שהתוצרת שלהם איכותית. 

        גם אנחנו משתמשים במטליות מיקרופייבר, גם מאד התחברנו למגבונים לחים. באמת, יש היום מגוון אפשרויות בחירה בחומרי ניקוי. איש איש וטעמו. 

        אהבתי

      9. empiarti

        האמת שלא הכרתי את "המגבת המלטפת – ישראל רוזן" אבל בתגובה לבדיקה שלך, הלכתי לבדוק את מגבות האמבטיה הכי משובחות שיש לנו (אלה שקיבלתי פעם במתנה מגיסתי המופלאה, אשתו של אחי, ואחרי 10 שנים וכביסות שבועיות עדיין נראות ומרגישות כמו חדשות) וכתוב עליהן Golf & Co, שגם זה כיתן למיטב ידיעתי. 

        אהבתי

  9. קרן וולפסון

    הי, היה מעניין לקרוא.זה מסוג הדברים שגם מצחיקים וגם לא.
    מזהה כאן דפוס התנהגות שרווח בהרבה בתים לרוב מצד הגברים.
    גם אני חושבת שהוא לגמרי לא רואה את המפגעים השונים.
    אני חושבת שאין הרבה פתרונות לדפוס התנהגות זה והפתרון המיטיב עם שניכם זה מה שאת נוקטת. תגובה אחרת תוביל למתח וכעס ואת כנראה למודת נסיון.
    במסגרת המשפחתית שלכם זה הפתרון הטוב ביותר עבורך.וכך צריך להיות בזוגיות.אם אין כוונה זדונית לפגוע אישית בנו,אז על כל השאר אפשר איך שהוא להבליג.תמיד אפשר להציף תלונה כלשהי כלפי בן הזוג אך בעיתוי הנכון.למשל כשהצד השני שבע ואינו עייף..
    לו זוגות רבים היו מגייסים אינטליגנציה רגשית תקינה בתוך מערכת היחסים שלהם,אולי היו פחות מקרי גירושים
    אוסיף דבר אחרון..בגיל מתבגר קל יותר לוותר ולהבליג.בגיל צעיר,קשה כיוון שהזוגיות בתהליך ביסוסה
    לא יודעת אם הבהרתי טוב..

    אהבתי

    1. empiarti

      תודה על התגובה, קרן, אמרת כאן כמה דברים חשובים מאד. וכל הדברים עשויים להיות מצחיקים אם משכילים להתייחס אליהם ככאלה. אגב בזוגיות של בתי נראה לי שזה הפוך. היא כמו בעלי, ובעלה יותר דומה לי. אז זה לא רק גברים. בעלי לגמרי לא שם לב שהוא לא מבריג מכסים עד הסוף, אחרת היה עושה זאת. את השמן או הקמח כנראה שבסוף היה מחזיר למקום….לולא סמך עלי כבר שאעשה זאת. מזמן לא השארתי אותו כמה ימים לבד, ומזמן עוד יותר לא השארתי בכוונה כדי לראות מה יקרה. כבר לא עושה לו מבחנים מכשילים. צודקת שהתבגרנו וקל יותר לוותר. על כעס כמו שהיה אצור לי בגוף לא קל להבליג, אולי אפילו בלתי אפשרי – כעס שלא היה קשור לבעלי בכלל אבל מעשיו הפעילו אותו – ולכן טוב עשיתי ששחררתי אותו בעבודה עצמית ומול מאמן. אגב יש כאלה שדווקא בבגרותם הכל מקצין – גם התכונות המרגיזות וגם התגובות….

      אהבתי

  10. קורדליה

    חיים משותפים זה דבר לא קל. המפתח לדעתי הוא לקבל את הזולת כמו שהוא מבלי לנסות לשנות אותו, וגם לא ממש חשוב להבין את המניעים שלו. את החוכמה הזו לקחו לי שנים רבות ללמוד, וכל הכבוד לך שאת מבינה זאת ואפילו מסוגלת לשלוט ברגשותיך. אצלינו בן הזוג אוגר דברים ולא יכול לזרוק כלום. יש לנו שני מחסנים בבנין ושניהם מלאים עד אפס מקום. מצד שני דווקא את הכלים הוא מנקה טוב ממני ופעמים רבות מראה לי שאני השארתי איזה לכלוך בכוס ולא ניקיתי כראוי. 

    אהבתי

    1. empiarti

      חיים משותפים זו עבודה. עבודה נהדרת ומלאת אהבה אבל צריך להשקיע מאמץ ואנרגיה והתחשבות הדדית ולא כולם מבינים את זה. חשוב לשלוט ברגשות אבל חשוב עוד יותר לנסות לשחרר דברים – דברים שנאגרו אצלנו בגוף ושייכים לעבר שלנו, ובן הזוג הוא רק הטריגר שמעורר אותם. הוא לא באמת הגורם להם. קשה להבין את זה לפעמים. ובאמת כל זוג והדינמיקה שלו. אצלך הוא שוטף טוב יותר, אבל גם לא זורק כלום. אני מתחילה עכשיו (בזכות שאלות שנשאלתי בתגובות) לעשות רשימה נגדית של הדברים שאני עושה שמשגעים אותו………..

      אהבתי

  11. נ*גה

    לא לכעוס
    לא להתרגז
     בכל מקרה זאת התאפקות מסויימת
    אנחנו לומדים (לפחות מנסים ) לחיות עם בני הזוג שלנו (זה הדדי)
    ו-T בשלן מצויין
    שווה !!!
    ( האמת , אני לא בטוחה שהייתי מפסיקה להעיר או לשאול למה השארת? למה לא סגרת? וסתם חשבתי עליו כילד/תלמיד …האם סגר את הקלמר או שהעפרונות שלו נפלו בתיק ? )

    אהבתי

    1. empiarti

      אז כאן חשוב לי לדייק: התרגזות או התכעסות זה משהו שקורה בתוכנו. זה לא משהו שאנחנו יכולים לשלוט בו. אנחנו כן יכולים להמנע מלהגיב כלפי חוץ. להמנע מלהעיר. לגעור. להתלונן. לבקש. כאן כן יש מקום לדבר על איפוק. לומר או לא לומר. אבל אם התרגזנו – זה קרה אוטומטית. 
      וזה נורמלי להתרגז כשמישהו עושה משהו בניגוד לאיך שאנחנו חושבים שצריך לעשות. במיוחד אם זה קורה שוב ושוב. במיוחד אם זה מישהו קרוב כמו בן זוג או ילד. אבל. אני הצלחתי (בעבודת האימון במהלך השנים) לשחרר דברים ברמת הגוף, כך שהכעס כמעט לא עולה. הוא לא קורה. אני כן עדיין חושבת שזה לא בסדר לנקות לכלוך עם מגבת או להשאיר צנצנת סוכר בלתי סגורה עד הסוף….אבל זה לא מפעיל אצלי את הכעס. את צודקת שהערות חוזרות  עלולות לגרום לי להקטין אותו (לחשוב עליו כעל ילד או תלמיד) – שזה אף פעם לא בריא במערכת יחסים. אני רוצה לראות אותו כגדול, ויכול. עד כמה שאני יכולה. ולא בא לי לראות אותו כקטן. ויש כל כך הרבה תחומים שבהם הוא באמת גדול. 

      אהבתי

  12. שולה

    הוא משאיר – את מחזירה, הוא מחפש – את מוצאת. לכל אחד התפקיד שלו.
    כנראה לא סתם אתם מסתדרים יפה ככ הרבה שנים. 🙂

    (יש דברים גרועים יותר מלא להחזיר דברים למקום)

    אהבתי

  13. oron's

    אני מבין בדיוק את מה שאת מתארת. אבל זו דינמיקה שנבנית בין כתלי הבית. צד אחד מבלגן והצד השני מנקה/מסדר אחריו. מאפשר. אין אשם ולא אשם. יש דינמיקה. אם צד אחד ישנה משהו משמעותית – הצד השני יאלץ להגיב ולשנות גם. לא מייד אולי, אבל בסופו של דבר.

    אהבתי

    1. empiarti

      אתה אומר "מאפשר" וזה עושה לי קונוטציה שלילית. כמו בהתמכרות, למשל.  אבל זה שלי כמובן, לא קשור למה שהתכוונת. ברור שכל צד מגיב לשני, זה סוג של ריקוד כל השנים בין השניים. לדוגמא – באיזשהו שלב T התחיל לשטוף את הכלים. 
      זה הראה כוונה, למרות שהביצוע לא "עמד בסטנדרטים שלי". התאמנתי הרבה על היכולת שלי לשחרר את ה"סטנדרטים" שלי….ולפרגן לו על הרצון לשטוף. היום אני עדיין אומרת לו "תן לי לשטוף" אבל זה בהקשר של "אתה מבשל, אז בוא נחלק את הנטל ביננו" ולא בהקשר של "אתה לא שוטף מספיק טוב לטעמי". והאמת שמאז ששחררתי – הוא שוטף יותר טוב…..

      אהבתי

      1. oron's

        לא התכוונתי כביקורת בכלל. מאפשר במובן של מחזק את ההתנהגות. אין פה שלילי וחיובי. אם למשל זה דינמיקה טובה לשני הצדדים אז זה אחלה. אם זו דינמיקה שמפריעה אז הפסקת החיזוק תאפשר דינמיקה חדשה. זה ריקוד.

        אהבתי

  14. פועה

    פוסט נהדר אמפי, נוגע בנימי הנימים של כל מי שקורא. מדבר על חלוקת תפקידים ודינמיקה תוך משפחתית ויותר מהכל, על המשפט שבדרך כלל מצליח להוציא מדעת (אבל במקרה הזה, המנומק ומתואר כל כך לפרטים, ממש לא): להתרגז זו בחירה. 
    כמו שאני רואה את זה, האופציות שלך היו או להתרגז, או לסדר אחריו (עם או בלי רוגז) או להשאיר הכל כמו שהוא השאיר ולסבול מזה, כי זה מפריע לך.
    את בחרת באופציה ש"עולה" לך הכי פחות ושווה לך הכי הרבה. וזה מאד מתחבר לתפיסה שלי שאנחנו יכולים לשנות בעיקר את עצמנו ולא את האחר ושזה מה שמשנה את איכות החיים שלנו.

    אהבתי

    1. empiarti

      תודה פועה יקרה. את יודעת למה המשפט "להתרגז זו בחירה" כל כך מוציא מהדעת? כי הוא לא באמת נכון. התחושות הקשות שעולות לנו בגוף שאנחנו מזהים כרוגז, עולות באופן אוטומטי. אין לנו שליטה עליהן בכלל. יש לנו כמובן בחירה איך להגיב כשזה קורה. יש שמתפרצים, יש שמבליגים – הכי קשה זה להסכים לשהות בתוכן, בתוך הרוגז הזה, ו"לעבור דרכו". וקשה גם לזהות שבדרך כלל הרוגז הזה הוא בחוסר הלימה למה שקרה. מי שמתאמן מבין שיש כאן מנגנון, קפסולת זיכרון – T עושה משהו והגוף שלי מגיף בלי פרופורציה, כי הוא מגיב למשהו משלי שכבר "יושב חזק" בגוף. התאמנתי על הכעס שלי כל כך הרבה שהוא כמעט והשתחרר לי מהגוף. על הכעס הצבור. ברור שאני עדיין מתרגזת על דברים, אבל זה כבר בהלימה למה שקורה. ההרגלים של T? קטן עלי 🙂 ומאז שאני רגועה, הוא גם נוטה לעשות אותם פחות…..

      אהבתי

  15. n_lee

    זה באמת נשמע כמו עניין של הרגל

    אמא שלי למשל, כשהיא מבשלת היא משאירה את כל הבלאגן במטבח ולא מסדרת תוך כדי
    ככה שאם היא למשל מכינה לעצמה לאכול, המטבח נראה כאילו עברה בו סופת טורנדו. כל השייש מלא במצרכים או חלקי מצרכים ומחבת/סיר מלוכלכים וכדומה
    ורק אחר כך היא מנקה אחרי עצמה
    גם אחותי עובדת באותה שיטה

    אבא שלי ואני לעומת זאת מסדרים ומנקים תוך כדי
    עניין של הרגל

    אהבתי

    1. empiarti

      זה כמו שטליק סיפר, שאשתו עובדת בבלגן גדול ורק אחר כך מנקה הכל. זה באמת עניין של סגנון אישי. אמא של T היתה כמוני, מנקה תוך כדי. 
      T עבד כשף באופן מקצועי ולכן גם היה רגיל שהוא מכין ומבשל ויש מי שמפנה ושוטף. בשנים האחרונות הוא התחיל להקפיד גם לשטוף, ועם הזמן הוא גם משתפר בכך (פעם הייתי צריכה לשטוף את הכלים אחריו כי היו חצי מלוכלים). היום אני כבר די נינוחה עם זה. ממתינה שהוא יגיד שסיים עם משהו לפני שאני מסדרת/מנקה/מחזירה למקום.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s