ארכיון יומי: 24 בנובמבר 2017

טיול נשים וכורסת העיסוי האולטימטיבית

לפני כמה שנים החליטה 'שריתה' שהיא רוצה לעשות משהו חדש ושונה עם עצמה, ויצאה ל'מלכת המדבר'. בהתחלה היה נראה ש"מה לה ולזה?" מכל מיני בחינות, אבל היא דווקא התקבלה והשתלבה ואפילו נהנתה מאד מהמסע, ועל הדרך יצרה כמה חברויות חדשות, וכל כך הצטיינה שם שהם הזמינו אותה להיות חלק מהצוות. 

 

לזמן מה היא אכן הצטרפה ושיתפה פעולה, עד שבהדרגה הבינה שהם בעצם מנצלים אותה ואת האחרות, משתמשים בזמן ובאנרגיה שלהן ללא כל תמורה – הכל בהתנדבות – ועל הדרך גורפים הון. 

באיזשהו שלב הבינה 'שריתה' שהיא לא מוכנה לשתף פעולה עוד עם הדבר הזה, אבל כן בא לה לטייל בארץ ובעולם ולהרחיב את המעגלים החברתיים שלה, ועם כושר הארגון המעולה שלה יזמה קבוצת טיולים חדשה, הציעה לחברות, מכרות, וחברות של חברות להצטרף, מצאה מדריכת טיולים (שבסופו של דבר לא כל כך התאימה) ואז עוד אחת – וכך כבר שנה הן מטיילות להן בערך פעם בחודש במקומות שונים בארץ ומאד נהנות.

 

הגרעין הראשוני של הבנות הגיע מ'מלכת המדבר' אבל כאמור הצטרפו אחרות שזו הביאה וגם זו הביאה – ההרכבים משתנים מעט בכל טיול, כמובן, בגלל הלו"ז ונסיבות החיים של כל אחת מהמשתתפות – אבל הקבוצה כבר חיה ונושמת, יש להן גם טיול מתוכנן בחו"ל באביב, ובסך הכל זה נראה מאד מוצלח.

 

כש'שריתה' הזכירה שמתוכנן טיול או לאזור הכרמל או לאזור הרי ירושלים בסוף נובמבר, הבעתי בהססנות את רצוני להצטרף. אמנם אני לא 'מלכת מדבר' ולגמרי לא מיטיבת לכת ידועה, אבל ראיתי בטיולים השונים שעשינו בשנים האחרונות ( בגלפגוס, בויאטנם, בשווייץ וביער השחור ובעיקר עכשיו ביפן) שבסך הכל אני לא לגמרי 'פדלאה', ולאחרונה אני הרי הולכת ברגל כל יום…..חשבתי לנסות. בחשש די גדול, אמנם, אבל איך אומרים? בא לי. 

 

'שריתה' קפצה על ההצעה בהתלהבות רבה, אני ביקשתי 'פטור' מתורנות נכדים (כי הטיול תוכנן ליום חמישי) והסבתא השנייה באמת התנדבה להחליף אותי, וכך יצא שאתמול יצאתי לטיול בכרמל, מסלול של נחל נדר (מאוניברסיטת חיפה ועד לטירת הכרמל) עם עשר נשים נוספות –  ומדריכה מקסימה.

 

האמת? קצת חששתי. לא מההליכה עצמה – גם כי, כאמור הרגשתי שאני בסדר מבחינת הכושר, וגם כי בדקתי מה כתוב על המסלול הזה (ותודה לפרופסור גוגל) והבנתי שהוא גם נחשב ל"בינוני" וגם רובו בירידה (ואני אלופה בירידות, מאד מאד יציבה) במתווה הנחל, והרגשתי (בצדק) שבתור פעם ראשונה, זה מסלול שלא תהיה לי בעייה להתמודד איתו.

 

לא, חששתי מהקבוצה, מהבנות, מהסיטואציה של להיות חדשה בקרב בנות שכבר טיילו יחד כמה פעמים, חלקן עוד מ'מלכת המדבר', ויש להן את ההווי שלהן ובעיקר את הגיבוש שלהן. 

והאמת שגם חששתי קצת כי היה לי ברור שרובן צעירות ממני לפחות בעשר שנים, אם לא יותר. 'שריתה' צעירה ממני באחת עשרה שנים, והנחתי שרובן בגילה פחות או יותר.

 

ומה היה בסוף? בסוף לא הייתי ה'חדשה' היחידה – היו עוד לפחות שלוש נשים שזו היתה הפעם הראשונה שלהן. 

בסוף כולן כולן היו ממש חמודות, גם החדשות וגם הוותיקות. 

בסוף פערי הגיל לא היו פונקציה בכלל, למרות שבאמת הייתי הכי מבוגרת שם. 

בסוף היה ממש כיף, נינוח, מצחיק ומהנה, ואפילו מזג האוויר האיר לנו פנים. לא ירדה עלינו אף לא טיפה אחת של גשם (בעצם כן ירדו כמה טיפות בודדות, באמצע המסלול כשהגענו לניקבת עין קדם והשמים התקדרו להם לכמה דקות בודדות), לאורך רוב המסלול השמש זרחה, מסביבנו צמחיית החורש של שמורת הכרמל, מעלינו נשרים ומולנו כמעט לאורך כל המסלול – הים. האוויר היה נעים (והלך והתקרר בהדרגה) ורענן אחרי הגשמים של יום רביעי, וההנאה היתה שלמה.

 

יצא לי לפטפט בדרך בכל פעם עם מישהי אחרת, וכך לאט ובהדרגה להכיר כמעט את כולן.

לא צילמתי כמעט, אבל חייבת להביא לפחות אחד מעצי הזית העתיקים המרהיבים שפגשנו בדרך

 

 

כשהגענו לסוף המסלול נסענו ברכבים שהשארנו למטה במיוחד למטרה זו, חזרה לחניון שליד אוניברסיטת חיפה, שם השארנו את שאר הרכבים, ונסענו במשך דקות ספורות לחורשת הארבעים, שם "פתחנו שולחן" ואכלנו (בשלוש אחר הצהריים) ארוחת צהריים. כל אחת הביאה משהו לכולן. אני הבאתי את סלט השורשים המפורסם של T, ש'שריתה' הזמינה במיוחד (וצחקתי עליה שהיא שמחה שבאתי לטיול רק בגלל הסלט הזה 😜).

 

בשלב זה כבר די קפאנו מקור. השמים התקדרו לגמרי והרוח היתה קפואה. יחסית הגעתי מוכנה לקור – שלוש שכבות (שניים מהם פליס), כובע צמר (ועוד כובע רזרבי, אותו השאלתי למישהי) ועליו הקפוצ'ון של הפליס העליון. ועדיין קפאתי. 

'שריתה' (הידועה כפירומנית) עוד רצתה להבעיר מדורה, אבל הבנות (לשמחתי הרבה) מיהרו לקפל את העניינים ויצאנו הביתה קצת לפני חמש אחר הצהריים. 

 

כשהתקרבנו לאזור השרון הבנו שכאן כל היום ירד גשם. איזה מזל היה לנו! זה יכול היה להרוס לנו את כל הטיול, לו היה הגשם מעט יותר צפונה!

 

הטיול היה נהדר, אבל היה גם נהדר להפשיר ברכב, בדרך הביתה.

ואז, באמצע הדרך, התקשר T.

לא זוכרת אם סיפרתי כאן, אבל כשחזרנו מיפן, החלטנו שאנחנו רוכשים לעצמנו כורסת עיסוי. 

עשינו 'חקר שוק' מאד רציני, תחילה דרך האינטרנט והטלפון, ובסוף אני כיתתי את רגלי מחנות לחנות ובדקתי אחת אחת את כל כורסאות העיסוי המוצעות למכירה בארץ. 

באיזשהו שלב זה התחיל קצת לבלבל אותי, בעיקר כי לכל כורסא* כזאת היה יתרון כלשהו על האחרות, והיה קשה להחליט ביניהן. 

בסופו של דבר בזכות מבצע סוף שנה של אחת הרשתות, רכשנו את אחת הכורסאות המשובחות ביותר (והיקרות ביותר) מתצוגה (וכך חסכנו הון), ובדיוק כשהייתי בדרך הביתה מהטיול ביום חמישי – הכורסא הגיעה. 

 

עניתי לטלפון ו-T הנסער אמר שהמובילים מסרבים להעלות אותה לקומת השינה – וזאת למרות שבדקתי מראש את המימדים והוחלט שזה אפשרי, וסיכמתי מראש עם החנות על תעריף מיוחד (ההובלה היתה כלולה במחיר הכורסא אבל סיכמתי שנשלם 150 ש"ח כדי שיעלו לנו את הכורסא לקומה השנייה).

T – שהפיוז שלו מאד קצר בתקופה האחרונה – רתח וצעק ואמר שהוא מחזיר את הכורסא, ואמר שאתקשר לחנות ואצעק על המוכרת שאיתה עשיתי את העיסקה, ושם אותי על רמקול. 

והאמת היא שאני בכלל לא התרגשתי, וניסיתי לדבר ברוגע בעם המוביל ולומר לו מה סיכמתי עם המוכרת….והוא דיבר גם איתה, אבל התברר שאיך שהיא העבירה לו את הדרישה שלי היה יותר בסגנון של "אם אפשר" ו"אם בא לך" והוא החליט שממש לא בא לו, ובכל מקרה 150 ש"ח זה לא בא בחשבון ו….בקיצור – שמח.

 

וכל הזמן הזה, פשוט לא התרגשתי. לא התרגזתי. אפילו לא היה לי אכפת ש-T באמת יאמר להם להחזיר את הכורסא לחנות. הדבר היחיד שהיה לי חשוב הוא שהוא יירגע, שלא יתרגז.

אמרתי לו שאין שום בעייה, ושהוא יכול להורות להם לקחת אותה בחזרה בלי להוציא אותה בכלל מהקרטון, ושמבחינתי הכל בסדר – שיעשה מה שהוא חושב לנכון. 

גם ככה הוא היה חם עליהם כי אמרו לו שיגיעו אם הכורסא בין 13:00-16:00 והם הגיעו (איך לא?) רק בחמש. 

 

כשסגרתי את הטלפון, אמרה לי 'שריתה' שהיא בהלם מאיך שהגבתי, ואיך שדיברתי עם T. היא מכירה אותי הרבה שנים, וזוכרת איך פעם דברים כאלה היו מייד מקפיצים אותי. ורק אז בעצם שמתי לב לתגובה שלי. ושוב הבנתי כמה כעס צבור שוחרר לי כנראה מהגוף בשנים האחרונות. וזה הרגיש טוב.

 

הגענו לביתם של 'שריתה' ו-'שותפנו', שם השארתי את הרכב שלי, נפרדנו בחיבוקים ובתודות, ונסעתי הביתה, סקרנית איך אמצא את T כשאגיע. 

 

וכשנכנסתי הביתה, זה מה שחיכה לי כשפתחתי את הדלת: 

 

 

T התענג על אחת משש התוכניות האוטומטיות של הכורסא, ושפע התנצלויות על שיחת הטלפון. 

הסברתי לו שהכל בסדר, ושרק חבל לי שהוא התעצבן כל כך.

עדיין לא ברור איפה נמקם את הכורסא באופן סופי, אם ניכנע ונמצא לה מקום בסלון, או שנמצא פתרון בכל זאת להעלות אותה לקומת השינה, אבל היא כאן כדי להישאר. 

T טוען שהיא עוד יותר משובחת מכל הכורסאות ש'דגמנו' ביפן, והאמת שמה שהכורסא הזאת עושה לכפות הרגליים……שם בכיס הקטן את כל הכורסאות שניסיתי…….

 

* לא הצלחתי להחליט אם לכתוב כורסא או כורסה – אף אחת מן השתיים לא נראו לי טוב!

 

וגם כאן

טיול נשים וכורסת העיסוי האולטימטיבית

לפני כמה שנים החליטה 'שריתה' שהיא רוצה לעשות משהו חדש ושונה עם עצמה, ויצאה ל'מלכת המדבר'. בהתחלה היה נראה ש"מה לה ולזה?" מכל מיני בחינות, אבל היא דווקא התקבלה והשתלבה ואפילו נהנתה מאד מהמסע, ועל הדרך יצרה כמה חברויות חדשות, וכל כך הצטיינה שם שהם הזמינו אותה להיות חלק מהצוות. 

 

לזמן מה היא אכן הצטרפה ושיתפה פעולה, עד שבהדרגה הבינה שהם בעצם מנצלים אותה ואת האחרות, משתמשים בזמן ובאנרגיה שלהן ללא כל תמורה – הכל בהתנדבות – ועל הדרך גורפים הון. 

באיזשהו שלב הבינה 'שריתה' שהיא לא מוכנה לשתף פעולה עוד עם הדבר הזה, אבל כן בא לה לטייל בארץ ובעולם ולהרחיב את המעגלים החברתיים שלה, ועם כושר הארגון המעולה שלה יזמה קבוצת טיולים חדשה, הציעה לחברות, מכרות, וחברות של חברות להצטרף, מצאה מדריכת טיולים (שבסופו של דבר לא כל כך התאימה) ואז עוד אחת – וכך כבר שנה הן מטיילות להן בערך פעם בחודש במקומות שונים בארץ ומאד נהנות.

 

הגרעין הראשוני של הבנות הגיע מ'מלכת המדבר' אבל כאמור הצטרפו אחרות שזו הביאה וגם זו הביאה – ההרכבים משתנים מעט בכל טיול, כמובן, בגלל הלו"ז ונסיבות החיים של כל אחת מהמשתתפות – אבל הקבוצה כבר חיה ונושמת, יש להן גם טיול מתוכנן בחו"ל באביב, ובסך הכל זה נראה מאד מוצלח.

 

כש'שריתה' הזכירה שמתוכנן טיול או לאזור הכרמל או לאזור הרי ירושלים בסוף נובמבר, הבעתי בהססנות את רצוני להצטרף. אמנם אני לא 'מלכת מדבר' ולגמרי לא מיטיבת לכת ידועה, אבל ראיתי בטיולים השונים שעשינו בשנים האחרונות ( בגלפגוס, בויאטנם, בשווייץ וביער השחור ובעיקר עכשיו ביפן) שבסך הכל אני לא לגמרי 'פדלאה', ולאחרונה אני הרי הולכת ברגל כל יום…..חשבתי לנסות. בחשש די גדול, אמנם, אבל איך אומרים? בא לי. 

 

'שריתה' קפצה על ההצעה בהתלהבות רבה, אני ביקשתי 'פטור' מתורנות נכדים (כי הטיול תוכנן ליום חמישי) והסבתא השנייה באמת התנדבה להחליף אותי, וכך יצא שאתמול יצאתי לטיול בכרמל, מסלול של נחל נדר (מאוניברסיטת חיפה ועד לטירת הכרמל) עם עשר נשים נוספות –  ומדריכה מקסימה.

 

האמת? קצת חששתי. לא מההליכה עצמה – גם כי, כאמור הרגשתי שאני בסדר מבחינת הכושר, וגם כי בדקתי מה כתוב על המסלול הזה (ותודה לפרופסור גוגל) והבנתי שהוא גם נחשב ל"בינוני" וגם רובו בירידה (ואני אלופה בירידות, מאד מאד יציבה) במתווה הנחל, והרגשתי (בצדק) שבתור פעם ראשונה, זה מסלול שלא תהיה לי בעייה להתמודד איתו.

 

לא, חששתי מהקבוצה, מהבנות, מהסיטואציה של להיות חדשה בקרב בנות שכבר טיילו יחד כמה פעמים, חלקן עוד מ'מלכת המדבר', ויש להן את ההווי שלהן ובעיקר את הגיבוש שלהן. 

והאמת שגם חששתי קצת כי היה לי ברור שרובן צעירות ממני לפחות בעשר שנים, אם לא יותר. 'שריתה' צעירה ממני באחת עשרה שנים, והנחתי שרובן בגילה פחות או יותר.

 

ומה היה בסוף? בסוף לא הייתי ה'חדשה' היחידה – היו עוד לפחות שלוש נשים שזו היתה הפעם הראשונה שלהן. 

בסוף כולן כולן היו ממש חמודות, גם החדשות וגם הוותיקות. 

בסוף פערי הגיל לא היו פונקציה בכלל, למרות שבאמת הייתי הכי מבוגרת שם. 

בסוף היה ממש כיף, נינוח, מצחיק ומהנה, ואפילו מזג האוויר האיר לנו פנים. לא ירדה עלינו אף לא טיפה אחת של גשם (בעצם כן ירדו כמה טיפות בודדות, באמצע המסלול כשהגענו לניקבת עין קדם והשמים התקדרו להם לכמה דקות בודדות), לאורך רוב המסלול השמש זרחה, מסביבנו צמחיית החורש של שמורת הכרמל, מעלינו נשרים ומולנו כמעט לאורך כל המסלול – הים. האוויר היה נעים (והלך והתקרר בהדרגה) ורענן אחרי הגשמים של יום רביעי, וההנאה היתה שלמה.

 

יצא לי לפטפט בדרך בכל פעם עם מישהי אחרת, וכך לאט ובהדרגה להכיר כמעט את כולן.

לא צילמתי כמעט, אבל חייבת להביא לפחות אחד מעצי הזית העתיקים המרהיבים שפגשנו בדרך

 

 

כשהגענו לסוף המסלול נסענו ברכבים שהשארנו למטה במיוחד למטרה זו, חזרה לחניון שליד אוניברסיטת חיפה, שם השארנו את שאר הרכבים, ונסענו במשך דקות ספורות לחורשת הארבעים, שם "פתחנו שולחן" ואכלנו (בשלוש אחר הצהריים) ארוחת צהריים. כל אחת הביאה משהו לכולן. אני הבאתי את סלט השורשים המפורסם של T, ש'שריתה' הזמינה במיוחד (וצחקתי עליה שהיא שמחה שבאתי לטיול רק בגלל הסלט הזה 😜).

 

בשלב זה כבר די קפאנו מקור. השמים התקדרו לגמרי והרוח היתה קפואה. יחסית הגעתי מוכנה לקור – שלוש שכבות (שניים מהם פליס), כובע צמר (ועוד כובע רזרבי, אותו השאלתי למישהי) ועליו הקפוצ'ון של הפליס העליון. ועדיין קפאתי. 

'שריתה' (הידועה כפירומנית) עוד רצתה להבעיר מדורה, אבל הבנות (לשמחתי הרבה) מיהרו לקפל את העניינים ויצאנו הביתה קצת לפני חמש אחר הצהריים. 

 

כשהתקרבנו לאזור השרון הבנו שכאן כל היום ירד גשם. איזה מזל היה לנו! זה יכול היה להרוס לנו את כל הטיול, לו היה הגשם מעט יותר צפונה!

 

הטיול היה נהדר, אבל היה גם נהדר להפשיר ברכב, בדרך הביתה.

ואז, באמצע הדרך, התקשר T.

לא זוכרת אם סיפרתי כאן, אבל כשחזרנו מיפן, החלטנו שאנחנו רוכשים לעצמנו כורסת עיסוי. 

עשינו 'חקר שוק' מאד רציני, תחילה דרך האינטרנט והטלפון, ובסוף אני כיתתי את רגלי מחנות לחנות ובדקתי אחת אחת את כל כורסאות העיסוי המוצעות למכירה בארץ. 

באיזשהו שלב זה התחיל קצת לבלבל אותי, בעיקר כי לכל כורסא* כזאת היה יתרון כלשהו על האחרות, והיה קשה להחליט ביניהן. 

בסופו של דבר בזכות מבצע סוף שנה של אחת הרשתות, רכשנו את אחת הכורסאות המשובחות ביותר (והיקרות ביותר) מתצוגה (וכך חסכנו הון), ובדיוק כשהייתי בדרך הביתה מהטיול ביום חמישי – הכורסא הגיעה. 

 

עניתי לטלפון ו-T הנסער אמר שהמובילים מסרבים להעלות אותה לקומת השינה – וזאת למרות שבדקתי מראש את המימדים והוחלט שזה אפשרי, וסיכמתי מראש עם החנות על תעריף מיוחד (ההובלה היתה כלולה במחיר הכורסא אבל סיכמתי שנשלם 150 ש"ח כדי שיעלו לנו את הכורסא לקומה השנייה).

T – שהפיוז שלו מאד קצר בתקופה האחרונה – רתח וצעק ואמר שהוא מחזיר את הכורסא, ואמר שאתקשר לחנות ואצעק על המוכרת שאיתה עשיתי את העיסקה, ושם אותי על רמקול. 

והאמת היא שאני בכלל לא התרגשתי, וניסיתי לדבר ברוגע בעם המוביל ולומר לו מה סיכמתי עם המוכרת….והוא דיבר גם איתה, אבל התברר שאיך שהיא העבירה לו את הדרישה שלי היה יותר בסגנון של "אם אפשר" ו"אם בא לך" והוא החליט שממש לא בא לו, ובכל מקרה 150 ש"ח זה לא בא בחשבון ו….בקיצור – שמח.

 

וכל הזמן הזה, פשוט לא התרגשתי. לא התרגזתי. אפילו לא היה לי אכפת ש-T באמת יאמר להם להחזיר את הכורסא לחנות. הדבר היחיד שהיה לי חשוב הוא שהוא יירגע, שלא יתרגז.

אמרתי לו שאין שום בעייה, ושהוא יכול להורות להם לקחת אותה בחזרה בלי להוציא אותה בכלל מהקרטון, ושמבחינתי הכל בסדר – שיעשה מה שהוא חושב לנכון. 

גם ככה הוא היה חם עליהם כי אמרו לו שיגיעו אם הכורסא בין 13:00-16:00 והם הגיעו (איך לא?) רק בחמש. 

 

כשסגרתי את הטלפון, אמרה לי 'שריתה' שהיא בהלם מאיך שהגבתי, ואיך שדיברתי עם T. היא מכירה אותי הרבה שנים, וזוכרת איך פעם דברים כאלה היו מייד מקפיצים אותי. ורק אז בעצם שמתי לב לתגובה שלי. ושוב הבנתי כמה כעס צבור שוחרר לי כנראה מהגוף בשנים האחרונות. וזה הרגיש טוב.

 

הגענו לביתם של 'שריתה' ו-'שותפנו', שם השארתי את הרכב שלי, נפרדנו בחיבוקים ובתודות, ונסעתי הביתה, סקרנית איך אמצא את T כשאגיע. 

 

וכשנכנסתי הביתה, זה מה שחיכה לי כשפתחתי את הדלת: 

 

 

T התענג על אחת משש התוכניות האוטומטיות של הכורסא, ושפע התנצלויות על שיחת הטלפון. 

הסברתי לו שהכל בסדר, ושרק חבל לי שהוא התעצבן כל כך.

עדיין לא ברור איפה נמקם את הכורסא באופן סופי, אם ניכנע ונמצא לה מקום בסלון, או שנמצא פתרון בכל זאת להעלות אותה לקומת השינה, אבל היא כאן כדי להישאר. 

T טוען שהיא עוד יותר משובחת מכל הכורסאות ש'דגמנו' ביפן, והאמת שמה שהכורסא הזאת עושה לכפות הרגליים……שם בכיס הקטן את כל הכורסאות שניסיתי…….

 

* לא הצלחתי להחליט אם לכתוב כורסא או כורסה – אף אחת מן השתיים לא נראו לי טוב!

 

וגם כאן