אימון עצמי – עבודה לעומת בילוי

דרך הכתיבה כאן ודרך השיחות בתגובות, התחלתי להבין שבנוסף למה שמתרחש בפועל במציאות (שבה החתן שלי מתעלם מידי פעם מהבקשה שלי שיגיע הביתה ישר מהעבודה), מסתתר כאן איזשהו מנגנון שהוא שלי, לא קשור לחתן שלי, שגורם לתגובה שלי – לכעס שלי – להגיב בחוסר פרופורציה למה שקורה בפועל.

 

אז מצד אחד נכון:

– לא נוח לי להיתקע אצלם בשעה של ארוחת ערב ומקלחת – במיוחד ששום דבר לא מוכן כי הם לא נערכו לכך במכוון מראש ואני צריכה להתחיל לאלתר

– כשאני מתמהמהת אצלם נהיה לי מאוחר, אני כבר רעבה (ושוב – אין אצלם אוכל מוכן, במיוחד כזה שמתאים לתפריט שלי) ועייפה ואז מגיעה הביתה וכבר לא יוצאת להליכה, ומתחילה צרבת, ואני מתנפלת על ארוחת הערב בבית ואז צריכה לחכות שעתיים לפני שאני יכולה להתקלח כי בגלל הרפלוקס לא טוב לי להתכופף וכו' אחרי האוכל.

– אני מרגישה ששוב ושוב לא מתחשבים בי, ואחרי כל מה שאני עושה עבורם זה קצת מעליב

 

אבל בפועל, אם זה לא היה מפעיל אצלי איזה מנגנון חבוי רגשי אחר, לגמרי לא קשור לסיטואציה, ניתן היה בקלות להתגבר על כל אחד מסעיפים הנ"ל.

 

– אני יכולה לדרוש מבתי שתהיה ארוחת ערב מוכנה – רק לחמם – בכל פעם שאני אמורה להגיע

– אני יכולה להביא איתי אוכל מוכן מהבית עבור עצמי, למקרה שאני מתחילה להיות רעבה (תמיד יש עלי שקדים או משהו למקרה "חירום" אבל זה לא במקום ארוחת ערב)

– בימים שאני שומרת על הנכדים אני יכולה לתכנן את ההליכה או חדר כושר מוקדם יותר, לפני שאני יוצאת אליהם

– אני יכולה להכין את עצמי מראש לכך שאין להם מושג מתי אחד מהם יחזור הביתה, ובכך להימנע מראש מהאכזבה בכל פעם שהם מאחרים.

– אני אפילו יכולה בכל פעם מחדש לְסַמֵס לחתני "היום אני צריכה שחזור בשעה שש וחצי", או רבע לשבע וכו'. 

 

אבל הבנתי כבר שמסתתר כאן עוד משהו, ואחרי שישבתי קצת עם עצמי ונתתי לכעס (שמתבטא אצלי כגוש רוחש בגרון) ולתסכול להציף אותי, התחילו לצוף "משפטי מפתח" מהילדות שלי שהתחילו להבהיר לי את העניין.

 

יש עדיין איפה שהוא בגוף שלי (כתוצאה מהבית בו גדלתי והתחנכתי) הבדל ברור בין "עבודה" ל"פנאי".

בין מה ש"צריך" לעשות לבין מה ש"רוצים" לעשות.

בין מה ש"מוצדק" למה ש"לא מוצדק".

וכמה שעבדתי על זה כבר באימונים שלי, ושחררתי ושחררתי – כנראה חלק מקפסולות הזיכרון האלה עדיין חבויות בי עמוק.

 

וכנראה שכמה שאני שמחה לתת יד ולעזור עם הנכדים כי בתי עובדת, ולומדת, וחתני עובד – ברגע שחתני "מבלה" באימון, זה חוצה איזשהו גבול דמיוני שחבוי בתוכי.

הוא "מבלה" על חשבוני. על חשבון ה"בילוי" שלי. ההתרווחות שלי על הספה מול הטלוויזיה עם ארוחת ערב, ולאחרונה גם על חשבון ה"בילוי" שלי בהליכה שלפני כן.

 

וזה לוחץ לי על כפתור ה"מוצדק/לא מוצדק" שחשבתי שכבר שחררתי מזמן.

על כפתור ה"מגיע/לא מגיע".

 

כי אצלי בבית היה הבדל מאד ברור בין מה שנקרא "תענוגות החובה" – דברים שחייבים לעשות, לבין משהו עושים כי רוצים, כי זה כיף, כי זה גורם הנאה. וסדר העדיפויות בין השניים גם הוא היה מאד ברור.

וכאשר רוצים ליהנות זה חייב היה להיות "מגיע" ו"מוצדק". אי אפשר סתם ככה לבחור בהנאה.

 

וכאילו משהו בגוף (הילדי) שלי אומר לרגש שלי: אני מוכנה לשמור על הנכדים כי בתי וחתני עובדים. או לומדים.

לא כשהם רוצים סתם לבלות או להתעמל או להיפגש עם חברים.

 

ובמציאות זה הרי לא מדויק, כי אני בכיף שומרת על הנכדים המתוקים שלי, כשהוריהם יוצאים לחופשה או יוצאים בערב – אבל אז זה מתרחש אצלי בבית, בנוחות של הטריטוריה שלי.

במקרה כזה יכולים בתי וחתני ליהנות ולבלות בכיף ואני נהנית עם נכדיי החמודים כי אני בנינוחות שלי.

אבל אצלם בבית פחות נוח לי.

לפחות כשזה מגיע לבישולים……………

 

ואין לי באמת מה לעשות עם ההבנה הזאת – פשוט להכיר אותה. להסכים לראות אותה כפי שהיא, להסכים לחוש את התחושות שהיא מעלה לי בגוף, שריד של חינוך מעוות שיָנַקְתִּי מהבית…….

ולקוות שעצם ההיכרות עם המנגנון הזה, יסייע לשחרר אותו קצת…………

 

וגם כאן

44 מחשבות על “אימון עצמי – עבודה לעומת בילוי

  1. פועה

    בכל "חוזה" בין בני אדם יש איזה שהן הסכמות בשתיקה. חלק מהעניין היה שמראש הסכמת לבוא לשמור על הנכדים בגלל שבתך וחתנך עובדים, והם (הוא) שינו את כללי ההסכם בלי לדון איתך עליו מחדש.
    אז נכון, כשאת עושה רציונליזציה של הרגש, את אומרת לעצמך שבאמת אין פה סיבה אמיתית לתחושות הלא נעימות שלך. מצד שני, היו פה הפרות חוזה קבועות שלא תואמו איתך ופגעו בתכנון שלך לארוחה, פעילות ומנוחה שהם לא דברים של מה בכך(בעיני) זה מביע חוסר כבוד לתוכניות שלך ולצרכים שלך.
    הרי לו היית יודעת מראש שחתנך יאחר ותפספסי את הפעילות והאוכל היית נערכת מראש, זה רק זה "שלא ספרו אותך" שמעליב כל כך.
     

    אהבתי

    1. empiarti

      אני חושבת שהצלחת לגמרי לדייק כאן את הסיטואציה. ה"חוזה" היה שאני מגיעה לשמור על הנכדים פעם בשבוע (ועכשיו זמנית, בתקופת ההכנה להסמכה של בתי פעמיים בשבוע) כי הוריהם עובדים/לומדים. והעובדה שחתני החליט על דעת עצמו שהוא מנצל את הזמן שלי לטובת האימון שלו, הוא סוג של הפרת חוזה. ואם נתעלם מהזדמנות שזה פתח לי, לעבודה עצמית וזיהוי "מנגנונים" (שזה תמיד רווח נקי, להכיר את עצמי ואת מה שמפעיל אותי אוטומטית ולנסות לשחרר את זה), הרי שלכל הפחות הוא היה צריך להודיע לי בכל פעם מחדש: היום אני הולך לאימון אחרי העבודה, אגיע רק בשעה…..זאת וזאת. ואז הייתי יכולה לענות "סבבה" או "לא מתאים לי". וגם העובדה שאין שום אוכל מוכן בבית והם שניהם יוצאים מתוך הנחה ש"אסתדר"….יותר מעליבה מאשר מחמיאה.

      אהבתי

    1. empiarti

      בשעות אחר הצהריים הנסיעה מהרצליה אל אזור השרון והיישוב שבו אני גרה אורכת המון המון זמן – הפקקים מטורפים וחסרי פרופורציה למרחק בקילומטרים. אחרי הבריכה הילדים עייפים ומתחילים להיות רעבים, ויש משהו כמו שעה וחצי עד שהם כבר אמורים להיות במיטה, אחרי מקלחת ואחרי ארוחה. זה לא הגיוני באמצע השבוע להביא אותם אלי הביתה בשעות כאלה. ביום רגיל אין בעייה שאביא אותם ישר מהגן/בית הספר אלי, ואחד ההורים יבוא (בכל הפקקים המטורפים האלה) לקחת אותם בערב. אבל לא ביום של חוגים…..ויצא שבשני הימים בהם אני שומרת עליהם יש להם חוגים – בריכה בשני וכדורגל בחמישי…

      אהבתי

  2. רתם

    חשבתי על רעיון נחמד, שאני לא בטוחה עד כמה הוא ישים.
    מה דעתך לקנות רולרבליידס לך ולנכדים ולעשות איתם רכיבות משותפות? זה גם פעילות גופנית, עם מתאימה (בפוטנציאל) לכולם וגם הנכדים סופר יהנו מסבתא מגניבה. רק אזהרה קטנה – רולר סביר לא קונים במגה ספורט. יש חנות נחמדה ביד אליהו
    אבל, כאמור, אני לא יודעת עד כמה זה יישומי עבורך

    אהבתי

    1. empiarti

      חייכת אותי מאד עם הרעיון שלך. 
      אני יוצאת לפעילות גופנית עם נכדיי (הם על אופניים או קורקינט ואני ברגל, אבל זה רעיון לקנות לעצמי גם כן קורקינט או רולר בליידס כדי לעמוד בקצת שלהם) כשיש לנו פנאי לכך. בימים שבהם אני שומרת עליהם, אני לוקחת אותם מהגן/בית הספר לחוגים (שחייה בשני וכדורגל בחמישי), וזאת אחרי שהיו בגן/בית הספר משמונה בבוקר ועד ארבע וחצי אחרי הצהריים. כשהם מסיימים את כל זה, בשעה שש וחצי, הם כבר גמורים מעייפות (הם בני 7, 5) ורעבים, וכל שנותר הוא לקלח אותם, להאכיל אותם, להקריא סיפור או לראות פרק של תכנית בטלוויזיה והופ למיטה. השעה הנוספת הזאת שבה חתני "מבריז" לי, היא בדיוק השעה הזאת של האוכל והמקלחת שלהם…

      אהבתי

      1. ללא שם

        ברור שלא דיברתי על היום הזה ספיציפית, אלא על פעילות שוטפת שנחמד יהיה לעשות. גם אם הם לא היו הולכים לישון, רכיבה בחושך חורפי היא לא להיט בכל גיל 
        חשבתי על זה לא רק בעקבות הפוסט הזה

        אהבתי

      2. empiarti

        זה באמת רעיון נהדר, לא יודעת אם רולר בליידס זה משהו שמתאים למצבי היום, אבל משהו בכיוון…….אולי באמת קורקינט….

        אהבתי

  3. כמו מניפה

    כל הכבוד על העבודה העצמית ועל זה שאת לא מוותרת לעצמך. אני בכל זאת רוצה לחדד ולומר שה’חוזה’ בינך ובין הבת והחתן צריך להיות על זמן ולא על פעילות, בעיני. כלומר, מה הם עושים בזמן הזה משני, ואם זה אימון ולא עבודה זה, בעיני שוב, לא עניינך. עניינך בהחלט המסגרת של הזמן, ואם קבעתם עד שבע על אותו משקל חתנך לא יכול לעשות עבורך את חישובי ה’מה כבר יש לה לעשות’, כי זה שוב לא עניינו. זה הזמן שלך. בקיצור, נדמה לי שצריך לעמוד על מסגרת זמן ברורה יותר עבורם, שאסור להפר אותה. מה הם עושים בזמן שפינית עבורם הוא עניינם, ומה את עושה בזמנך הפנוי זה עניינך. 
    כל זה נובע מן הסתם מהשריטות שלי ומהעבר שלי, וזו רק נקודת המבט שלי שנכונה עבורי. חשבתי לשים אותה כאן 🙂 

    אהבתי

    1. empiarti

      כמו פועה, גם את דייקת אותי כאן מכיוון אחר. זה נכון. ממש לא אכפת לי מה חתני עושה בזמן שאני שומרת על ילדיו, כל עוד הוא מגיע הביתה בשעה שבה אני רוצה כבר ללכת הביתה. העובדה שהוא מאחר בגלל שהוא הולך לאימון אינה רלוונטית. כי העובדה היא שהוא מאחר. (מצד שני אם הוא התעכב בעבודה בגלל תקלה או ישיבה חשובה, אני מתייחסת לזה בכל זאת אחרת…….). וכנ"ל העובדה שהוא מרשה לעצמו לאחר כי הוא החליט עם עצמו שהזמן שלי לא חשוב – זה בעצם מה שמקומם אותי יותר מהכל. תודה מניפה יקרה, על נקודת מבט מדויקת ומאירה 

      אהבתי

  4. נובה

    אני מכירה טוב מאוד את המנגנון הזה. הוא גרם לי המון פעמים לא לבקש מחמותי שתישאר עם הילדה בשביל דברים שהם לא בגדר החובה. אבל יודעת מה? הנאה זה חובה. לא חובה פילוסופית, אלא ממש הכרח לשמירה על שפיות וזוגיות תקינה. אם נקברים תחת החובות כי לא נעים מהסבתות והילדים, זה בסוף מתפוצץ בצורה מכוערת.
    אני בטוחה שבתך וחתנך מעריכים מאוד את העזרה שלך וישמחו לייצר לך תנאים נוחים יותר אם רק תגידי מה את צריכה.

    אהבתי

    1. empiarti

      כשחתני התקשר ואמר שהוא רוצה להפתיע את בתי בחופשה לברצלונה לסופשבוע ארוך והאם אוכל לשמור על הנכדים מייד הסכמתי בלי לחשוב פעמיים. כשהיתה להם חתונה בברלין או חופשה של שלושה ימים באילת – שוב הסכמתי מיד. כשיש להם יום הולדת או יום נישואים או סתם בא להם לצאת לבד – אני שומרת על הילדים בשמחה. אבל כאן זה לא המצב. כאן אני אוספת את הילדים ישר מהמסגרות, מבלה איתם כל האחר הצהריים, לוקחת ומחזירה מחוגים (ונשארת איתם בחוגים), ואז כשהם כבר צריכים לאכול ולהתקלח וחתני היה אמור כבר להיות בבית, הוא מחליט שבא לו אימון ולא טורח להודיע על כך. אני אמרתי אינספור פעמים שאני צריכה שהוא יגיע להחליף אותי בשש וחצי/שבע. וחזרתי ואמרתי. ושוב. 

      אהבתי

  5. הבהיר

    איזה יופי של עבודה את עושה עם עצמך. הייתי מציע לך לחשוב, בנוסף לכפתור הפרטי שלך, על כפתור הרבה יותר כללי ונפוץ: הקושי שלנו לומר מה אנחנו רוצים, והציפייה שהסביבה תבין אותנו ותתאים את עצמה לצרכינו מבלי שנצטרך לבטא אותם במילים.

    אהבתי

    1. empiarti

      אתה כבר השני או השלישי שחושב שלא אמרתי מה אני רוצה.
      אמרתי במפורש מה אני רוצה.
      אמרתי לחתן כמה פעמים, אמנם לא כמו שכתבתי כאן, אבל אמרתי. ואמרתי לבתי בצורה שלא משתמעת לשתי פנים כמה וכמה פעמים (כאשר התורנות שלי תואמה איתה) שתזכיר לבעלה שיגיע הביתה מיד אחרי העבודה. 
      שניהם יודעים מה אני רוצה.
      אחד מהם מסרב לקבל את זה………..

      אהבתי

      1. empiarti

        אני עוד לא יודעת בדיוק איך ומתי לדבר על זה. 
        בינתיים אתמול הגיע בזמן ועם תשורות לחותנת…..לא זמן טוב להתחיל שיחות נזיפה…..

        אהבתי

      2. צ.

        לא, אבל זו אולי לא חייבת להיות שיחת נזיפה. אולי דווקא ממקום של חיזוק הקשר ״תודה, אני רואה שאתה חושב עלי ודואג לי״ ויש נקודה שיותר חשובה לי ונחמד לדבר עליה דווקא כשלא כועסים. 

        אהבתי

      3. empiarti

        נכון, אבל דווקא ביום חמישי לא התאים לי להעלות את זה, גם כי הוא בא בזמן ובטוב, וגם כי ילד אחד נרדם, השני לא הרגיש טוב, רציתי לאפשר לו להתמסר לטיפול בהם.
        אמצא את הזמן המתאים……….

        אהבתי

  6. Sour Jane

    אמפי, זה מרתק! אילו תובנות ומחשבות. 
    אני כלכך שמחה שאת כותבת את הדברים האלה כאן. 

    אני חושבת שיש המון מה לעשות עם ההבנה ושזה יתגלה לאט לאט בהמשך.
    בינתיים באמת אפשר להכיר אותה, אבל נדמה לי שגם יש עוד מקום להסתכל בה, לאפשר להכרה בה להקל את המקרים בהווה. את לא חושבת? 
    אני מרגישה גם שחלק משמעותי מאי הנוחות קשור לאוכל – שאת צריכה להכין לנכדים, שאת צריכה לאכול בעצמך. אולי זה עוד משהו שמסתובב סביב חוויות שאת מכירה ממקומות אחרים?

    אהבתי

    1. empiarti

      תודה יקרה, אני מלאת תודה לפלטפורמה הזאת שגם מאפשרת לי לעבד וללבן לעצמי דברים דרך הכתיבה, ובעיקר לתגובות שלך ושל אחרים שמסייעים לי להתבונן על דברים מזוויות ראיה שונות.
      אני מפרידה בין ההזדמנות לגלות בעצמי עוד "כפתור" אוטומטי שכבר חשבתי ש"נמחק", וכנראה כעת (כצפוי) הגעתי לרמה יותר עמוקה שלו….לבין העובדה הפשוטה שיש כאן חתן אהוב שמסיבה זו או אחרת מתעקש "להחליט עלי" כלומר על הזמן שלי לטובת סדרי העדיפויות שלו. הוא יודע שאני רוצה שהוא יגיע בזמן, הוא מתעלם מזה שוב ושוב. כנראה גם אצלו יש כאן איזה מנגנון חבוי….
      אשמח לנסות "לשבת" עם הסוגייה הזאת של האוכל, לבדוק אם יש דברים בגו. שוב, בלי קשר ישיר לאיחורים של החתן. יש כאן גם סוגייה של "אני לא בן אדם של ערב, רוצה להיות בבית בערב ואחרי כל הפעילויות" ועוד כל מיני מנטרות כאלה שלכל אחד יש אותן בצורה כזו או אחרת. אבל גם אם כן – זה לא אומר שאני חייבת להשתנות רק כי הוא "קובע לי" עובדות בשטח……

      אהבתי

  7. JRB

    ואו כל הכבוד, אני בטח הייתי מתפוצצת עליו ומטיחה בו שהיחס המזלזל הזה, חוסר ההתחשבות בזמן ובצרכים שלי וזה שאני בכלל מפנה לזה זמן ומשתתפת ועוד על בסיס קבוע ממש לא מובן מאליו ואם ביקשתי משהו אז הוא חייב להתבצע ואיזו מין חוצפה זאת בכלל להתעלם ממה שביקשתי!? האמת, שאני ממש כועסת עליו, בשמך… יש פה נתינה לא מובנת מאליה מהצד שלך (בלי קשר לזה שאלו נכדים שלך) ואת חוסר ההתחשבות שלו בצורה מופגנת בתור תודה… אני חושבת שזה מדהים שאת עובדת על זה ורואה צדדים אחרים וגם הייתי מוסיפה שיחה איתו כי עם כל הכבוד לא ברור מה עובר לבחור בראש…

    אהבתי

    1. empiarti

      תודה יקירה, התגובה שלך מחממת את לבי ומרחיבה אותו.
      יש לי הרגשה שאם לא אעשה איתו שיחה בהקדם, יהיה זה T שיתפוצץ עליו and it won’t be pretty 
      יש לי הרגשה שגם לחתני יקר יש איזה "מנגנון" שגורם לו שוב ושוב להחליט על דעת עצמו שזה בסדר להגיע בשעה איחור להחליף אותי………..
      אדבר איתו, נראה לי או מחר בארוחת ששי בנינוחות וברוגע, או – אם הוא יאחר גם היום – אז עוד היום……….

      אהבתי

      1. JRB

        נראה לי שגם לי יש מנגנון כי איך שקראתי את זה עוד בפעם הראשונה חטפתי עצבים חחח
        כולנו מלאי מנגנונים ואיכשהו צריכים להתאים את חלקי הפאזל בינינו כדי לחיות בשלום, לא פשוט אבל אני בטוחה שבתור התחלה שיחת הבהרה רצינית וחד משמעית יכולה בהחלט להועיל. אני חושבת שאם הוא ישמע מה הפרשנות שלך להתנהגות שלו הוא כל כך יתבייש שלא יחזור על זה.. ככה לפחות אני הייתי מרגישה..
        בהצלחה בשיחה, בטוחה שזה יכול להפתר בפשטות ונעימות אפילו 

        אהבתי

      2. empiarti

        לפי התגובות כאן את לא היחידה עם מנגנון בעניין הזה חחחח 
        אתמול בסוף הוא הגיע בזמן ואפילו הביא לי מתנה……חכמוד לא הרגיש טוב ונשמותק בכלל נרדם על הספה…..אז ברור שלא פתחתי את הפה.
        אולי הערב בארוחת ששי, או בפעם הבאה שזה קורה……

        אהבתי

      3. JRB

        הממממ, התפתחות מעניינת! אולי הוא בכל זאת מבין שלא היה בסדר.. 
        אני גם חושבת שאם זה יקרה עוד פעם, אחרת זה Out of context 

        אהבתי

      4. empiarti

        את יכולה לראות במענה שלי לתגובות של אחרים, שהתחלתי להבין שיש כאן באמת משהו בינו לבין בתי – כי זה היה קורה לו פעם ואחרי שהתלוננתי על כך זה הפסיק, ופתאום זה שוב התחיל – לא בימי חמישי, בהם היא עובדת בקליניקה, אלא רק בימי שני בהם היא בהדרכה להסמכה. עדיין – גם אם זה בינו לבינה, אני לא מוכנה "לסבול" מזה. עדיין לא דיברנו על זה, בששי היו גם אחי ומשפחתו ולא בא לי להעלות את זה ליד כולם. נראה מה יהיה בשני הקרוב…..

        אהבתי

  8. קוץ בתחת

    לדעתי, מותר להגדיר הכל. מותר להגדיר שעות, מותר גם להגדיר תכלית.
    מותר להגיד: אני נשארת עד שבע בערב, לא אכפת לי מה תעשו בזמן הזה.
    אבל מותר גם להגיד: אני נשארת רק למען מטרה מסוימת (כמו עבודה או לימודים) – אבל לא נשארת למטרות בילוי (מכון כושר, הליכה לסרט).
    ובהחלט מותר גם להגדיר ברזולוציות: אני מוכנה להישאר לבילוי של נסיעה לחו"ל – אבל לא מוכנה להישאר למטרת בילוי של הליכה לסרט.
    את מביאה איתך את הערכים שלך (עדיפות ל"צריך"), את הרצונות ואת הצרכים שלך. את עושה משהו בהתנדבות, את לא חייבת שום הסברים, שום תירוצים לאף אחד. לטעמי האישי: גם לא לעצמך. מרגע שכל כך ברור לך מה את רוצה – אני לא מוצא הרבה טעם ב"חפירות" סביב הסוגיה מדוע. אבל זה התחביב שלך, אז לבריאות.
    ===>

    אהבתי

    1. קוץ בתחת

      מה שמפריע לי, שוב, זה ההתנהלות של הזוג הצעיר. של החתן, במקרה הזה. אבל הוא לא פועל לבד. יש איזו ציפייה של הצעירים, שההורים שלהם יעזרו להם. כשהבת שלי היתה קטנה, נעזרנו באמא שלי, שגרה איתנו באותה העיר. לא נעזרנו בכלל בהורים של אישתי, שגרו רחוק יחסית. הכל יחסי. בעיקר, כי הם היו נטולי רכב ונטולי רישיון נהיגה – ולהגיע אלינו היה סיפור עבורם. לא היו לנו שום ציפיות מהם: לא חשבנו בכלל, שראוי שהם יעזרו לנו, בהתחשב בקושי שלהם. אבל גם העזרה של אמא שלי, שעזרה ברצון רב, היתה מדודה. השתדלנו שלא להכביד. וגם לא היתה לנו ההרגשה הזו, שאני פוגש אצל הצעירים של היום, של "מגיע לי". והתחושה הזו של ה"מגיע לי", שהולכת יד ביד עם התחושה שלי – שכש"נותנים להם אצבע, הם רוצים את כל היד" – מצליחה להרגיז אותי.
      אבל, היי, זו רק התחושה שלי. ממש לא מחייב אף אחד אחר.

      אהבתי

      1. empiarti

        ואתה לגמרי צודק גם לגבי תחושת ה"מגיע לי" של הצעירים, שדווקא בתי וחתני יחסית לוקים בה פחות מחלק גדול מהצעירים שאני מכירה (בדור שלהם ומטה). בדרך כלל הם מתחשבים, הם מנסים לפעול בהדדיות וגם לעשות דברים עבורנו, הם מעריכים מאד ובקול רם את כל מה שאנחנו עושים עבורם – ואני די בטוחה שהסיפור הזה של האיחור והאימון הוא איזו שריטה ספציפית של חתני, ובאמת רק אם נדבר על זה נגיע לשורש העניין. אבל כיף לי שאתה מתרגז יחד איתי – ואגב גם אנחנו לא נעזרנו כמעט בהורים. שני זוגות הורינו עבדו וגרו בערים אחרות (לא רחוק נורא), וגם פעם ב…כשכבר נעזרנו – זה תמיד היה אצלם בבתים, הם כנעט ולא נגררו אלינו הביתה לצורך שמירה על הנכדים

        אהבתי

    2. empiarti

      אתה לגמרי צודק. מותר להגדיר הכל. ומותר לנזוף כשההגדרות מופרות שוב ושוב. ומותר גם לומר – אני נשארת עד שבע. אבל כן אכפת לי על הנכדים, כי אם אני הולכת בשבע NO MATTER WHAT, והם יזמינו בייבי סיטר – אז תתאחר שעת ארוחת הערב שלהם ותתאחר המקלחת – נכון זו לא בעייה שלי – אבל איכות חייהם (בכל זאת קטנים) חשובה לי. 
      אני באמת עושה הכל בהתנדבות ואני באמת לא חייבת לאף אחד (כולל עצמי) שום הסברים, ובאמת מגיע לי שיתחשבו ברצונות ובצרכים שלי – וכאשר זה מופר מותר וצריך אפילו להעיר ולדבר על זה. ואתה טועה, חפירות זה לא התחביב שלי, זה המקצוע שלי 

      אהבתי

      1. קוץ בתחת

        לפי דעתי, את יוצאת מתוך הנחה מוטעית, שאם תלכי בשבע – תפגע איכות החיים של הנכדים. לדעתי, את טועה. לדעתי, אם תלכי בשבע בדיוק – החתן יחזור הביתה. גם לו חשובה איכות החיים של הילדים שלו. אני מניח, שלא פחות מאשר לך. חוץ מזה, תוסיפי את הטירחה הכרוכה בצורך להביא בייביסיטר, תוסיפי את העלות הכספית – ואני סבור שהחתן פשוט יחזור הביתה בשבע.
        הפחד, שאיכות החיים של הנכדים תפגע, עובד עליך. אבל אני לא חושב, שהפחד מבוסס. אינני חושב, שהתסריט הזה אכן יזכה להתממש לאורך זמן.

        אהבתי

      2. empiarti

        זה כמובן תלוי מה אתה מחשיב כפגיעה באיכות החיים של נכדיי. בהיות רק בני שבע וחמש, אני גורסת שחשוב שיתקלחו ויאכלו בין שבע לשמונה, ואז (אחרי סיפור קצר או משחק קצר) ילכו לישון. הם זקוקים לשעות השינה שלהם, הם זקוקים למסגרת שיגרה, ובשלב זה של היום הם כבר גמורים מעייפות אחרי שהיו כל היום בגן/בית הספר + חוג. מגיע להם לגמרי לקבל את זה, לא חשוב ממי. לו היה זה יום מסוג אחר, יום של סטאלבט בבית עם משחק או מול הטלוויזיה, ואולי גם זמן לנשנושים באמצע, ההרגשה שלי היתה שונה. 
        אבל אתה צודק שאם אגיד: תשריינו בייבי סיטר כל פעם שאני מגיעה כי בשעה שבע אני הולכת…..חתני היה מתייחס לזה אחרת

        אהבתי

  9. פרי העץ

    עוד נקודה למחשבה – אם חתנך היה מבקש מראש, שבימי חמישי תשארי באופן קבוע עד שמונה כי הוא מאוד רוצה ללכת לאימון ביום הזה. בהנחה שהיו מתארגנים מראש עם אוכל – האם זה היה משנה את התמונה מבחינתך?

    אהבתי

    1. empiarti

      תוך כדי "שיחה" <a target=_blank href="http://disq.us/p/1o7sub0&quot;>בתגובות עם עדה (בבלוגספוט, שם אני מפרסמת במקביל לכאן) היתה לי הארה – מדוע העניין הזה יצר מתח בין בתי לחתני, והבנתי שזה כנראה באמת קשור לתקופת ההסכמה שלה והויתורים שהוא מרגיש שהוא עושה בתקופה הזאת…..זה כבר כמעט לא קורה בימי חמישי (שבהם היא מקבלת מטופלים בקליניקה הפרטית) אלא דווקא בימי שני (שבהם היא מקבלת הדרכה להסמכה), וכנראה אצלו בראש בימי שני היא "אמורה" להגיע עד שבע הביתה ולכן הוא "מחליט" שהוא פטור….בפועל בגלל פקקים או התארכות ההדרכה זה לא תמיד מצליח…..ולשאלתך כן בהחלט, אם הוא היה מתאם מראש והאוכל היה מוכן (כמו שהיה מוכן אתמול, אגב) – הייתי משתפת פעולה ומתארגנת לכך.  

      אהבתי

  10. טליק

    תראי יקירה טובה,לדעתי לא בכל הדברים מייד צריך לחפש מה מפעיל אצלי את מנגנון הכעס או כל דבר אחר.
    את עושה משהו למען מישהו ולא משנה שזה בתך וחתנך ושימי הצידה לרגע שאת מטפלת בנכדייך האהובים ואת נהנית מזה.יש גבול יקירה לנתינה ויש גבול ליכולת שלך וזה צריך לעמוד מול עינייך ברגעים שהחתן שלך מבריז לך.
    לא הכל זה אנחנו ,גם ביחסים עם מישהו קרוב כמו בתך וחתנך לא הכל מובן מאליו.ראיתי את זה אצל חמותי שנתנה בלי גבול ובסוף קרסה,אולי לא באמת בגלל הנתינה האין סופית שלה אבל מרב שילדיה קיבלו ממנה לא נשאר לה כלום לעצמה וצריך היה לשמור עליה יותר טוב.
    אז ההבדלים בינך לבינה הם שמים והארץ מבחינת מודעות ועדיין את צריכה לעמוד על שלך,ללא כעס וללא רוגז אבל לעמוד.
    אותי זה היה  מפוצץ,אבל אני לא את:-)

    אהבתי

    1. empiarti

      טליק חבר וירטואלי נהדר שכמוך  העובדה שאני מחפשת מה מפעיל אצלי את הכעס הלא פרופורציונלי לא סותרת את העובדה שאני כועסת ומצפה מחתני שיתחשב ויגיע בזמן או יתאם מראש. הדרך שבה הוא עושה זאת אינה מקובלת עלי, וברור שאלבן את העניין ואומר כל מה שמפריע לי. בלי קשר אלי, אני מנצלת כל הזדמנות, כל התרחשות, כל תגובה רגשית – כדי להכיר את עצמי ואת מה שמפעיל אותי טוב יותר, וכך לשחרר הרגלים ודפוסים שפיתחתי פעם לצרכי הישרדות או הגנה, או שפומפמו לי כמו מנטרות על ידי הורים מורים וכו – כדי להיות חופשיה יותר, רגועה יותר. בשביל עצמי ואיכות חיי. זה לא חלילה שאני לוקחת על עצמי אחריות על חוסר ההתחשבות שלו…….

      אהבתי

  11. *צופה מהצד*

    אני מלאת התפעלות מהמודעות העצמית שלך ומהיכולת שלך להבין ולנתח מה מפעיל אותך. כל הכבוד!
    אני בטוחה שתצליחי לפתור את הבעיה והאמת לא רואה שום פסול בזה שמחלקים את הפעילות לחובות ולהנאות. זו עובדה שיש פעילות שחייבים לעשות ויש פעילות שעושים כי כיף, ולא הוגן לבלות ולכייף על חשבון הנוחיות של אחרים, בעיקר לא של החמות שטורחת ומקריבה מזמנה. נכון שאת כבר פנסיונרית ובכל זאת הזמן שלך והנוחיות שלך לא מתבטלים בגלל זה.

    אהבתי

    1. empiarti

      תודה יקירה, שנים של אימון והתבוננות עצמית בכל זאת מניבות תוצאות 
      תוך כדי העיסוק בעניין ומענה על התגובות אני מתחילה להבין שזה באמת משהו בינו לבין בתי, והקושי שלהם בתקופה הזאת שבה היא לומדת להסמכה. זה קורה בימי שני כשהיא בהדרכה, ואצלו בראש היא "אמורה" ביום הזה להיות כבר בבית בשבע, והוא בטח שבע כבר מהויתורים השונים שהוא עושה בתקופה הזאת שכל כך לחוצה עבורה, ולכן פוטר את עצמו מהחובה להגיע להחליף אותי בזמן. בפועל לפעמים ההדרכה מתארכת או שיש פקקים מטורפים בין מזכרת בתיה, שם מתקיימת ההדרכה, לבין הרצליה שם הם גרים…………העובדה שזה בא על חשבוני כמובן לא מקובלת עלי, ועל כך נצטרך לדבר וללבן את העניינים.

      אהבתי

    1. empiarti

      אין על אימון סאטיה – גם כשעושים אותו לבד בלי מאמן (למרות שבדרך כלל עדיף עם מאמן – עם כל רמות ההקשבה, השיקוף, הנוקבות והחמלה….).
      לא שהפסקתי לכעוס על חתני ולא שלא אהיה חייבת להבהיר כאן עניינים, אבל לפחות ניצלתי את ההזדמנות לקלף עוד שכבה של "מנגנון אוטומטי" שטמון לי בגוף…………

      אהבתי

    1. empiarti

      מרגע שזיהיתי את המנגנון שהופעל אצלי אוטומטית, הכעס ירד לרמה פרופורציונית, וכמעט נעלם. זה פחות כעס ויותר הבנה שיש כאן איזושהי התעלמות מהרצון או הצורך שלי. על הדרך (תוך כדי הכתיבה והמענה לתגובות) הבנתי גם שזה באמת לא משהו שחתני עושה "לי" אלא יותר לבתי. וזה חידד לי מדוע זה יצר מתח בין שניהם. כי מזמן זה כבר לא קרה בימי חמישי שהיא עובדת בקליניקה הפרטית, אבל פתאום זה התחיל לקרות בימי שני כשאני באה במיוחד כי היא בהדרכה לקראת ההסמכה. הבנתי שהוא מספר לעצמו שהיא אמורה להיות בבית עד שבע ולכן הוא פוטר את עצמו והולך ל"crossfit" בלי לבדוק מה מצבה, ובמציאות לפעמים ההדרכה מתארכת או שיש פקקים (ההדרכה במזכרת בתיה, הבית בהרצליה). בפועל אני זו שנפגעת, אבל המנגנון שלו מכוון כנראה אליה, כנראה כתוצאה מהויתורים הרבים שהוא ממילא עושה בתקופה הזאת עד ההסמכה (שבעזרת השם היא תעבור במכה ראשונה). כך או אחרת בסוף אני זאת שנדפקת מזה, ועל כך אני רוצה באמת לדבר. מה שאני לא מוכנה זה שיקבעו לי עובדות בשטח ללא תיאום. אם יתארגנו כך שיהיה לי נוח – אוכל מוכן לילדים וגם משהו עבורי, למשל, או בייבי סיטר בהיכון שתחליף אותי בשבע – אז נוכל להסתדר. 

      אהבתי

  12. אמבטיה

    אני חושבת על כמה דברים-

    זה פוגש את הצורך שלך בעולם מאורגן ומתוכנן היטב ומראש, כמה פעמים דיברת על זה בבלוג, זאת העדפה לגיטימית שלך, אבל לא כולם כאלה

    יש כאן מין שקר אפרפר של החתן, שלא נעים לבלוע

    בשורה התחתונה בהקשרים כאלה אני בעניין של או שעושים בהנאה גמורה, או שמפסיקים לעשות, (לעשות ולרטון זה חתיכת מלכודת שאני בורחת ממנה)

    אהבתי

    1. empiarti

      הצורך שלי הוא לגמרי לא בעולם מאורגן ומתוכנן היטב ומראש, אין לי שום ציפיות מהעולם – אבל המשפחה הקרובה שלי – ילדיי, בעלי, חבריי וכמובן גם לקוחותיי (מתאמניי) – בהחלט יודעים שאני מעדיפה לארגן את זמני ואת משימותיי מראש, מצד שני הם גם יודעים שאני יודעת להיות ספונטנית – גם כשצריך לבוא מוקדם לאסוף את הנכדים כי הם לא מרגישים טוב (זה מה שקרה פעמיים בשבועיים האחרונים) וגם כשפתאום רוצים לצאת לסרט או לבילוי כלשהו מעכשיו לעכשיו. לא מדובר כאן במשהו מהסוג הזה. בעבר כבר היתה תופעה כזאת שחתני היה מאחר בלי לתאם ובלי להודיע וכבר הבעתי אז את הרצון שלי ואת הצורך שלי לצאת בסביבות שבע הביתה והוא התחיל להקפיד על כך. עכשיו, תוך כדי הכתיבה והתגובות, נדמה לי שהבנתי מה קורה שוב עכשיו ומדוע זה באמת בינו לבין בתי יותר מאשר בינו לביני, אבל זה משפיע עלי ועל זה אני לא מוכנה לוותר. אני שומרת על הנכדים בהנאה גמורה, וכשלא מתאים לי אני אומרת שלא מתאים לי. הבעייה כרגע היא רק כאשר מנצלים לרעה את הנכונות שלי לעזור.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s