על נכדים ושריטות

אחרי המון זמן שלא התלווה אלי T ל'תורנות נכדים' הוא הצטרף אלי ביום שני, והשמחה בפניהם של חכמוד ונשמותק כשראו אותו מגיע איתי היתה עצומה.

זה היה יום של חוג שחיה, התארגנו בנחת והם אפילו הספיקו לראות פרק של 'יחידת החילוץ', אחת הסדרות האהובות עליהם במיוחד.

בבריכה היה שקט יחסית, היו פחות שיעורים במקביל מהרגיל, והם נהנו להציץ לעברנו כדי לוודא שראינו תרגיל כזה או אחר שביצעו בהצלחה. בסך הכל אי אפשר לומר שהם כבר שוחים בבטחה ובסגנון, אבל הם מתקדמים לאט לאט ובינתיים מפתחים את השרירים, את הנשימה, ומקבלים ביטחון במים. המדריכים שם באמת סבלניים ויודעים להפוך כל תרגיל למשחק. 

באיזשהו שלב, כשהמשימה של נשמותק היתה להעביר חיות מפלסטיק מצידה האחד של הבריכה לשני, שמעתי את נשמותק מסביר למדריכה שלו מה זה נמר שן-חרב, ושהוא יודע עליו כי הוא חיפש עליו בגוגל. ראיתי שהיא ממש התאפקה לא לצחוק. הילד בין חמש ועדיין לא קורא…..

לפני שיצאנו מהבריכה ביקשו הילדים שקל כדי להוציא משחק מאחת המכונות שעומדות שם. 

 

כל שבוע הם מבקשים שקל או חמישה שקלים כדי לרכוש משהו במכונות האלה. 

ממתקים כבר הכרזתי מראש שאני לא מסכימה לקנות שם, לך תדע מה מידת הטריות של הסוכריות שיושבות שם מי יודע כמה זמן. 

גם לא כל שבוע יש עלי כסף קטן.

אבל בכל פעם, גם כאשר אני נעתרת ונותנת להם מטבע, אני חוזרת ואומרת שאני לא אוהבת את המכונות האלה, שהן לפעמים בולעות את המטבע בלי להניב צעצוע כלשהו, ושאני מסכימה למרות שזה ממש לא נראה לי.

השבוע באמת בלעה המכונה את השקל של נשמותק, ולא הצלחנו להחזירו או לקבל צעצוע – ואני הזהרתי את חכמוד שלא יכניס גם את המטבע שלו פן ייבלע אף הוא.

בלי שאבקש, החזיר לי חכמוד את השקל ואמר בלי להתרגש יותר מדי "צדקת, סבתא, המכונות האלה באמת לא בסדר". 

יש לי הרגשה שבזאת סיימנו את הפרק הזה של המכונות.

 

בחזרה בבית, הספקתי לספר להם את "המפוזר מכפר אז"ר" כשבתי התקשרה שהיא מתעכבת, ושכמובן חתני הלך לאימון במקום לבוא ישר הביתה להחליף אותי. כל כך הרבה פעמים זה כבר קרה, שהוא הסתמך על כך שהיא תגיע בזמן, או שהוא פשוט לא מבין למה חשוב לי לצאת משם עד שבע, והולך לאימון למרות שביקשתי ושוב ביקשתי שבימים שאני שומרת על הילדים, יחליף אותי מייד עם שובו מהעבודה.

נראה לי שהעניין הזה יוצר איזשהו מתח ביניהם, הוא פשוט לא מבין מה הבעייה, ובעיקרון הוא צודק. אבל.

 

אני לא יודעת להסביר את העניין הזה. אני אפילו לא יודעת להגדיר אותו. 

אין לי בעייה להיות אצלם במהלך היום ואחר הצהריים, אבל מגיע הערב ואני רוצה להיות בבית.

לא מתאים לי, למשל, לעשות בייבי סיטר אצלם כשהם יוצאים. נכון שישנתי שם לילה אחד כשהם היו בברצלונה, אבל זה באמת היה פחות נוח, וזה היה בעיקר כי חששתי מהפקקים מכאן ועד להרצליה – כשהילדים היו צריכים להיות בשמונה בבוקר בבית הספר ובגן. 

 

אני לא אוהבת לבשל במטבח שלהם, כך שכאשר אני נאלצת להישאר שם בערב אני צריכה להכין ארוחת ערב. ושוב – זה לא שאני לא מסתדרת. אבל לא נוח לי. 

תכל'ס, אני לא חושבת אפילו שאני צריכה להסביר. אני אישה מבוגרת, יש לי את השריטות שלי, לא מתאים לי להיות אצלם אחרי שבע בערב…..

אין לי בעייה עם המקלחות, אין לי בעייה עם כלום – אני מתה על הילדים האלה, הם שמחים מאד כשאני נשארת איתם עוד ועוד…..ועדיין מעצבן אותי כשהוא מחליט ללכת לאימון אחרי העבודה במקום להגיע מייד הביתה. 

 

אז אתמול היה לי מזל ש-T היה, ובזמן שקילחתי אותם הוא הכין ארוחת ערב – שעבור T זה קלי קלות כמובן.

בסוף בתי הגיעה עוד לפני חתני, והילדים כבר היום מקולחים ואחרי ארוחת ערב, מוכנים כבר למיטה.

אבל אנחנו כבר לא יצאנו להליכה, הייתי כבר רעבה ואני לא יכולה לצאת ללכת אחרי שאני אוכלת (בגלל הרפלוקס, צריכה לשבת בלי יותר מדי טלטולים כמעט שעתיים אחרי הארוחה)……

אני לא רוצה להיות גורם מלחיץ בין בתי לבין חתני, אבל בעניין הזה חשוב לי שהוא יפנים סוף סוף. נראה לי שהוא פשוט לא מבין מה הבעייה כאן, ולמה אני מתעקשת על זה. ואולי הוא לא מבין שאני זו שמתעקשת, ואולי הוא חושב שזאת בתי שסתם מתחשבת יותר מדי…..

 

לו הייתי באימון אצל מישהו עכשיו, הייתי מתאמנת על זה………

 

בכל מקרה בא לי קצת לפנק את הילדה שלי, שעובדת כל כך קשה על ההסמכה שלה, והיום יש לי תור לעיסוי, והאמת שאני לא מרגישה שאני זקוקה נורא לעיסוי, גם כי הייתי לפני שלושה שבועות, וגם בזכות העיסויים המפנקים שהכורסא מספקת לי עכשיו כל יום….אז הצעתי לה שהיא תגיע לתור במקומי ואני אשמור לה על הילדים בינתיים.

אני מחכה שהיא תחזור אלי עם תשובה, ואם כן איידע את המכון שהיא מגיעה במקומי.

 

וגם כאן

על נכדים ושריטות

אחרי המון זמן שלא התלווה אלי T ל'תורנות נכדים' הוא הצטרף אלי ביום שני, והשמחה בפניהם של חכמוד ונשמותק כשראו אותו מגיע איתי היתה עצומה.

זה היה יום של חוג שחיה, התארגנו בנחת והם אפילו הספיקו לראות פרק של 'יחידת החילוץ', אחת הסדרות האהובות עליהם במיוחד.

בבריכה היה שקט יחסית, היו פחות שיעורים במקביל מהרגיל, והם נהנו להציץ לעברנו כדי לוודא שראינו תרגיל כזה או אחר שביצעו בהצלחה. בסך הכל אי אפשר לומר שהם כבר שוחים בבטחה ובסגנון, אבל הם מתקדמים לאט לאט ובינתיים מפתחים את השרירים, את הנשימה, ומקבלים ביטחון במים. המדריכים שם באמת סבלניים ויודעים להפוך כל תרגיל למשחק. 

באיזשהו שלב, כשהמשימה של נשמותק היתה להעביר חיות מפלסטיק מצידה האחד של הבריכה לשני, שמעתי את נשמותק מסביר למדריכה שלו מה זה נמר שן-חרב, ושהוא יודע עליו כי הוא חיפש עליו בגוגל. ראיתי שהיא ממש התאפקה לא לצחוק. הילד בין חמש ועדיין לא קורא…..

לפני שיצאנו מהבריכה ביקשו הילדים שקל כדי להוציא משחק מאחת המכונות שעומדות שם. 

 

כל שבוע הם מבקשים שקל או חמישה שקלים כדי לרכוש משהו במכונות האלה. 

ממתקים כבר הכרזתי מראש שאני לא מסכימה לקנות שם, לך תדע מה מידת הטריות של הסוכריות שיושבות שם מי יודע כמה זמן. 

גם לא כל שבוע יש עלי כסף קטן.

אבל בכל פעם, גם כאשר אני נעתרת ונותנת להם מטבע, אני חוזרת ואומרת שאני לא אוהבת את המכונות האלה, שהן לפעמים בולעות את המטבע בלי להניב צעצוע כלשהו, ושאני מסכימה למרות שזה ממש לא נראה לי.

השבוע באמת בלעה המכונה את השקל של נשמותק, ולא הצלחנו להחזירו או לקבל צעצוע – ואני הזהרתי את חכמוד שלא יכניס גם את המטבע שלו פן ייבלע אף הוא.

בלי שאבקש, החזיר לי חכמוד את השקל ואמר בלי להתרגש יותר מדי "צדקת, סבתא, המכונות האלה באמת לא בסדר". 

יש לי הרגשה שבזאת סיימנו את הפרק הזה של המכונות.

 

בחזרה בבית, הספקתי לספר להם את "המפוזר מכפר אז"ר" כשבתי התקשרה שהיא מתעכבת, ושכמובן חתני הלך לאימון במקום לבוא ישר הביתה להחליף אותי. כל כך הרבה פעמים זה כבר קרה, שהוא הסתמך על כך שהיא תגיע בזמן, או שהוא פשוט לא מבין למה חשוב לי לצאת משם עד שבע, והולך לאימון למרות שביקשתי ושוב ביקשתי שבימים שאני שומרת על הילדים, יחליף אותי מייד עם שובו מהעבודה.

נראה לי שהעניין הזה יוצר איזשהו מתח ביניהם, הוא פשוט לא מבין מה הבעייה, ובעיקרון הוא צודק. אבל.

 

אני לא יודעת להסביר את העניין הזה. אני אפילו לא יודעת להגדיר אותו. 

אין לי בעייה להיות אצלם במהלך היום ואחר הצהריים, אבל מגיע הערב ואני רוצה להיות בבית.

לא מתאים לי, למשל, לעשות בייבי סיטר אצלם כשהם יוצאים. נכון שישנתי שם לילה אחד כשהם היו בברצלונה, אבל זה באמת היה פחות נוח, וזה היה בעיקר כי חששתי מהפקקים מכאן ועד להרצליה – כשהילדים היו צריכים להיות בשמונה בבוקר בבית הספר ובגן. 

 

אני לא אוהבת לבשל במטבח שלהם, כך שכאשר אני נאלצת להישאר שם בערב אני צריכה להכין ארוחת ערב. ושוב – זה לא שאני לא מסתדרת. אבל לא נוח לי. 

תכל'ס, אני לא חושבת אפילו שאני צריכה להסביר. אני אישה מבוגרת, יש לי את השריטות שלי, לא מתאים לי להיות אצלם אחרי שבע בערב…..

אין לי בעייה עם המקלחות, אין לי בעייה עם כלום – אני מתה על הילדים האלה, הם שמחים מאד כשאני נשארת איתם עוד ועוד…..ועדיין מעצבן אותי כשהוא מחליט ללכת לאימון אחרי העבודה במקום להגיע מייד הביתה. 

 

אז אתמול היה לי מזל ש-T היה, ובזמן שקילחתי אותם הוא הכין ארוחת ערב – שעבור T זה קלי קלות כמובן.

בסוף בתי הגיעה עוד לפני חתני, והילדים כבר היום מקולחים ואחרי ארוחת ערב, מוכנים כבר למיטה.

אבל אנחנו כבר לא יצאנו להליכה, הייתי כבר רעבה ואני לא יכולה לצאת ללכת אחרי שאני אוכלת (בגלל הרפלוקס, צריכה לשבת בלי יותר מדי טלטולים כמעט שעתיים אחרי הארוחה)……

אני לא רוצה להיות גורם מלחיץ בין בתי לבין חתני, אבל בעניין הזה חשוב לי שהוא יפנים סוף סוף. נראה לי שהוא פשוט לא מבין מה הבעייה כאן, ולמה אני מתעקשת על זה. ואולי הוא לא מבין שאני זו שמתעקשת, ואולי הוא חושב שזאת בתי שסתם מתחשבת יותר מדי…..

 

לו הייתי באימון אצל מישהו עכשיו, הייתי מתאמנת על זה………

 

בכל מקרה בא לי קצת לפנק את הילדה שלי, שעובדת כל כך קשה על ההסמכה שלה, והיום יש לי תור לעיסוי, והאמת שאני לא מרגישה שאני זקוקה נורא לעיסוי, גם כי הייתי לפני שלושה שבועות, וגם בזכות העיסויים המפנקים שהכורסא מספקת לי עכשיו כל יום….אז הצעתי לה שהיא תגיע לתור במקומי ואני אשמור לה על הילדים בינתיים.

אני מחכה שהיא תחזור אלי עם תשובה, ואם כן איידע את המכון שהיא מגיעה במקומי.

 

וגם כאן

סוף השבוע שהיה

בסופו של דבר דיברתי עם החנות ביום ששי וביקשתי בכל זאת מאשת המכירות למצוא לנו פתרון להעלאת הכורסא לקומת השינה. עשיתי זאת בנינוחות ובנועם, והיא הבטיחה תשובה ביום ראשון.

 

היום התקשרו סבלים ישירות אל T ותיאמו איתו לאחר הצהריים, והפלא ופלא – לא היתה להם שום בעייה להעלות את הכורסא וגם לקחת את הסכום שסוכם מראש: 150 ש"ח.

 

בדיעבד התברר שביום חמישי הכורסא נשלחה אלינו באמצעות הובלה של איקיאה – שידוע שהשירות והיחס שלהם וגם העמידה בזמנים שלהם ממש גרועים! – בעוד שהסבלים שהגיעו היום עובדים קבוע עם עמינח. כל האווירה היתה אחרת, והם גם זכו לפינוק בצורת שתייה כבקשתם (קפה הפוך, תה ירוק, נסטי…).

 

סוף טוב הכל טוב. 

 

סוף השבוע עבר בנעימים, היינו לבד – בתי ומשפחתה היו מוזמנים ליום הולדתה של גיסתה הצעירה – נהנינו זה מזה ומהכורסא החדשה, התעמלנו בקאנטרי וגם יצאנו להליכות ביחד.

 

ורציתי לציין ששמתי לב ש-T עושה יותר ויותר דברים – קטנים אולי, אבל מבחינתי זה משמעותי – כדי לפנק אותי.

דברים קטנים כמו להרתיח לי את המים בקומקום או להכין לי קפה. לקחת את השעון שלי להחלפת סוללה ואז לנסוע במיוחד כדי להחזיר אותו.

 

תמיד הוא היה מהעושים, פחות מהמדברים, אבל לאחרונה זה הולך ומתרבה – וגורם לי להתמוגג מבפנים. 

 

אני מתקדמת יפה בספרו של שמי זרחין "אח שלי איוב" – שבאמת יש בו דברים מוזרים וסגנון כתיבה לעיתים מוזר – אבל נהנית מאד לקרוא בו. נראה אם הוא יצליח לגמור אותו כראוי. אחת החולשות של סופרים היא איך לסיים את הספר. 

אני מרגישה מאוכזבת כאשר הם משאירים יותר מדי קצוות פרומים ופתוחים, או לחילופין כאשר בסוף הם דוחסים את כל הפתרונות מהר מהר כאילו היה להם DEADLINE והם היו חייבים לסיים מהר (והרבה פעמים זה באמת המצב). 

 

בזמן שאני בהליכה או בחדר כושר אני אוהבת להקשיב להרצאות ברדיו (אלא אם אני הולכת עם T ואז אנחנו מדברים ביננו). בשבוע שעבר שמעתי סדרת הרצאות על אלבר קאמי שממש ריתקה אותי. זה היה ברדיו מהות החיים במסגרת תכניות תחת הכותרת רבות הדרכים, שם שמעתי גם את סדרת ההרצאות על יפן לפני נסיעתנו לשם.

 

ממש הצטערתי שהיו רק 5 הרצאות. דיברו על האיש, על חלק מספריו, על השקפת חייו – היה ממש מעניין. 

 

היום חזרנו שנינו לשגרת העבודה שלנו, הייעוץ (שלו) והאימון (שלי). 

כרגיל מתעלמת לחלוטין מענייני היום בארץ ובעולם – יש מספיק שמדברים על זה וגם מתלהמים על זה (מכל הצדדים ומכל הכיוונים) ואין צורך שאעשה זאת גם אני. אבל זה לא אומר שאני לא שומעת או שלא אכפת לי…………לא יודעת מה יהיה….

 

שבוע טוב לנו ולכולנו

 

וגם כאן

טיול נשים וכורסת העיסוי האולטימטיבית

לפני כמה שנים החליטה 'שריתה' שהיא רוצה לעשות משהו חדש ושונה עם עצמה, ויצאה ל'מלכת המדבר'. בהתחלה היה נראה ש"מה לה ולזה?" מכל מיני בחינות, אבל היא דווקא התקבלה והשתלבה ואפילו נהנתה מאד מהמסע, ועל הדרך יצרה כמה חברויות חדשות, וכל כך הצטיינה שם שהם הזמינו אותה להיות חלק מהצוות. 

 

לזמן מה היא אכן הצטרפה ושיתפה פעולה, עד שבהדרגה הבינה שהם בעצם מנצלים אותה ואת האחרות, משתמשים בזמן ובאנרגיה שלהן ללא כל תמורה – הכל בהתנדבות – ועל הדרך גורפים הון. 

באיזשהו שלב הבינה 'שריתה' שהיא לא מוכנה לשתף פעולה עוד עם הדבר הזה, אבל כן בא לה לטייל בארץ ובעולם ולהרחיב את המעגלים החברתיים שלה, ועם כושר הארגון המעולה שלה יזמה קבוצת טיולים חדשה, הציעה לחברות, מכרות, וחברות של חברות להצטרף, מצאה מדריכת טיולים (שבסופו של דבר לא כל כך התאימה) ואז עוד אחת – וכך כבר שנה הן מטיילות להן בערך פעם בחודש במקומות שונים בארץ ומאד נהנות.

 

הגרעין הראשוני של הבנות הגיע מ'מלכת המדבר' אבל כאמור הצטרפו אחרות שזו הביאה וגם זו הביאה – ההרכבים משתנים מעט בכל טיול, כמובן, בגלל הלו"ז ונסיבות החיים של כל אחת מהמשתתפות – אבל הקבוצה כבר חיה ונושמת, יש להן גם טיול מתוכנן בחו"ל באביב, ובסך הכל זה נראה מאד מוצלח.

 

כש'שריתה' הזכירה שמתוכנן טיול או לאזור הכרמל או לאזור הרי ירושלים בסוף נובמבר, הבעתי בהססנות את רצוני להצטרף. אמנם אני לא 'מלכת מדבר' ולגמרי לא מיטיבת לכת ידועה, אבל ראיתי בטיולים השונים שעשינו בשנים האחרונות ( בגלפגוס, בויאטנם, בשווייץ וביער השחור ובעיקר עכשיו ביפן) שבסך הכל אני לא לגמרי 'פדלאה', ולאחרונה אני הרי הולכת ברגל כל יום…..חשבתי לנסות. בחשש די גדול, אמנם, אבל איך אומרים? בא לי. 

 

'שריתה' קפצה על ההצעה בהתלהבות רבה, אני ביקשתי 'פטור' מתורנות נכדים (כי הטיול תוכנן ליום חמישי) והסבתא השנייה באמת התנדבה להחליף אותי, וכך יצא שאתמול יצאתי לטיול בכרמל, מסלול של נחל נדר (מאוניברסיטת חיפה ועד לטירת הכרמל) עם עשר נשים נוספות –  ומדריכה מקסימה.

 

האמת? קצת חששתי. לא מההליכה עצמה – גם כי, כאמור הרגשתי שאני בסדר מבחינת הכושר, וגם כי בדקתי מה כתוב על המסלול הזה (ותודה לפרופסור גוגל) והבנתי שהוא גם נחשב ל"בינוני" וגם רובו בירידה (ואני אלופה בירידות, מאד מאד יציבה) במתווה הנחל, והרגשתי (בצדק) שבתור פעם ראשונה, זה מסלול שלא תהיה לי בעייה להתמודד איתו.

 

לא, חששתי מהקבוצה, מהבנות, מהסיטואציה של להיות חדשה בקרב בנות שכבר טיילו יחד כמה פעמים, חלקן עוד מ'מלכת המדבר', ויש להן את ההווי שלהן ובעיקר את הגיבוש שלהן. 

והאמת שגם חששתי קצת כי היה לי ברור שרובן צעירות ממני לפחות בעשר שנים, אם לא יותר. 'שריתה' צעירה ממני באחת עשרה שנים, והנחתי שרובן בגילה פחות או יותר.

 

ומה היה בסוף? בסוף לא הייתי ה'חדשה' היחידה – היו עוד לפחות שלוש נשים שזו היתה הפעם הראשונה שלהן. 

בסוף כולן כולן היו ממש חמודות, גם החדשות וגם הוותיקות. 

בסוף פערי הגיל לא היו פונקציה בכלל, למרות שבאמת הייתי הכי מבוגרת שם. 

בסוף היה ממש כיף, נינוח, מצחיק ומהנה, ואפילו מזג האוויר האיר לנו פנים. לא ירדה עלינו אף לא טיפה אחת של גשם (בעצם כן ירדו כמה טיפות בודדות, באמצע המסלול כשהגענו לניקבת עין קדם והשמים התקדרו להם לכמה דקות בודדות), לאורך רוב המסלול השמש זרחה, מסביבנו צמחיית החורש של שמורת הכרמל, מעלינו נשרים ומולנו כמעט לאורך כל המסלול – הים. האוויר היה נעים (והלך והתקרר בהדרגה) ורענן אחרי הגשמים של יום רביעי, וההנאה היתה שלמה.

 

יצא לי לפטפט בדרך בכל פעם עם מישהי אחרת, וכך לאט ובהדרגה להכיר כמעט את כולן.

לא צילמתי כמעט, אבל חייבת להביא לפחות אחד מעצי הזית העתיקים המרהיבים שפגשנו בדרך

 

 

כשהגענו לסוף המסלול נסענו ברכבים שהשארנו למטה במיוחד למטרה זו, חזרה לחניון שליד אוניברסיטת חיפה, שם השארנו את שאר הרכבים, ונסענו במשך דקות ספורות לחורשת הארבעים, שם "פתחנו שולחן" ואכלנו (בשלוש אחר הצהריים) ארוחת צהריים. כל אחת הביאה משהו לכולן. אני הבאתי את סלט השורשים המפורסם של T, ש'שריתה' הזמינה במיוחד (וצחקתי עליה שהיא שמחה שבאתי לטיול רק בגלל הסלט הזה 😜).

 

בשלב זה כבר די קפאנו מקור. השמים התקדרו לגמרי והרוח היתה קפואה. יחסית הגעתי מוכנה לקור – שלוש שכבות (שניים מהם פליס), כובע צמר (ועוד כובע רזרבי, אותו השאלתי למישהי) ועליו הקפוצ'ון של הפליס העליון. ועדיין קפאתי. 

'שריתה' (הידועה כפירומנית) עוד רצתה להבעיר מדורה, אבל הבנות (לשמחתי הרבה) מיהרו לקפל את העניינים ויצאנו הביתה קצת לפני חמש אחר הצהריים. 

 

כשהתקרבנו לאזור השרון הבנו שכאן כל היום ירד גשם. איזה מזל היה לנו! זה יכול היה להרוס לנו את כל הטיול, לו היה הגשם מעט יותר צפונה!

 

הטיול היה נהדר, אבל היה גם נהדר להפשיר ברכב, בדרך הביתה.

ואז, באמצע הדרך, התקשר T.

לא זוכרת אם סיפרתי כאן, אבל כשחזרנו מיפן, החלטנו שאנחנו רוכשים לעצמנו כורסת עיסוי. 

עשינו 'חקר שוק' מאד רציני, תחילה דרך האינטרנט והטלפון, ובסוף אני כיתתי את רגלי מחנות לחנות ובדקתי אחת אחת את כל כורסאות העיסוי המוצעות למכירה בארץ. 

באיזשהו שלב זה התחיל קצת לבלבל אותי, בעיקר כי לכל כורסא* כזאת היה יתרון כלשהו על האחרות, והיה קשה להחליט ביניהן. 

בסופו של דבר בזכות מבצע סוף שנה של אחת הרשתות, רכשנו את אחת הכורסאות המשובחות ביותר (והיקרות ביותר) מתצוגה (וכך חסכנו הון), ובדיוק כשהייתי בדרך הביתה מהטיול ביום חמישי – הכורסא הגיעה. 

 

עניתי לטלפון ו-T הנסער אמר שהמובילים מסרבים להעלות אותה לקומת השינה – וזאת למרות שבדקתי מראש את המימדים והוחלט שזה אפשרי, וסיכמתי מראש עם החנות על תעריף מיוחד (ההובלה היתה כלולה במחיר הכורסא אבל סיכמתי שנשלם 150 ש"ח כדי שיעלו לנו את הכורסא לקומה השנייה).

T – שהפיוז שלו מאד קצר בתקופה האחרונה – רתח וצעק ואמר שהוא מחזיר את הכורסא, ואמר שאתקשר לחנות ואצעק על המוכרת שאיתה עשיתי את העיסקה, ושם אותי על רמקול. 

והאמת היא שאני בכלל לא התרגשתי, וניסיתי לדבר ברוגע בעם המוביל ולומר לו מה סיכמתי עם המוכרת….והוא דיבר גם איתה, אבל התברר שאיך שהיא העבירה לו את הדרישה שלי היה יותר בסגנון של "אם אפשר" ו"אם בא לך" והוא החליט שממש לא בא לו, ובכל מקרה 150 ש"ח זה לא בא בחשבון ו….בקיצור – שמח.

 

וכל הזמן הזה, פשוט לא התרגשתי. לא התרגזתי. אפילו לא היה לי אכפת ש-T באמת יאמר להם להחזיר את הכורסא לחנות. הדבר היחיד שהיה לי חשוב הוא שהוא יירגע, שלא יתרגז.

אמרתי לו שאין שום בעייה, ושהוא יכול להורות להם לקחת אותה בחזרה בלי להוציא אותה בכלל מהקרטון, ושמבחינתי הכל בסדר – שיעשה מה שהוא חושב לנכון. 

גם ככה הוא היה חם עליהם כי אמרו לו שיגיעו אם הכורסא בין 13:00-16:00 והם הגיעו (איך לא?) רק בחמש. 

 

כשסגרתי את הטלפון, אמרה לי 'שריתה' שהיא בהלם מאיך שהגבתי, ואיך שדיברתי עם T. היא מכירה אותי הרבה שנים, וזוכרת איך פעם דברים כאלה היו מייד מקפיצים אותי. ורק אז בעצם שמתי לב לתגובה שלי. ושוב הבנתי כמה כעס צבור שוחרר לי כנראה מהגוף בשנים האחרונות. וזה הרגיש טוב.

 

הגענו לביתם של 'שריתה' ו-'שותפנו', שם השארתי את הרכב שלי, נפרדנו בחיבוקים ובתודות, ונסעתי הביתה, סקרנית איך אמצא את T כשאגיע. 

 

וכשנכנסתי הביתה, זה מה שחיכה לי כשפתחתי את הדלת: 

 

 

T התענג על אחת משש התוכניות האוטומטיות של הכורסא, ושפע התנצלויות על שיחת הטלפון. 

הסברתי לו שהכל בסדר, ושרק חבל לי שהוא התעצבן כל כך.

עדיין לא ברור איפה נמקם את הכורסא באופן סופי, אם ניכנע ונמצא לה מקום בסלון, או שנמצא פתרון בכל זאת להעלות אותה לקומת השינה, אבל היא כאן כדי להישאר. 

T טוען שהיא עוד יותר משובחת מכל הכורסאות ש'דגמנו' ביפן, והאמת שמה שהכורסא הזאת עושה לכפות הרגליים……שם בכיס הקטן את כל הכורסאות שניסיתי…….

 

* לא הצלחתי להחליט אם לכתוב כורסא או כורסה – אף אחת מן השתיים לא נראו לי טוב!

 

וגם כאן

טיול נשים וכורסת העיסוי האולטימטיבית

לפני כמה שנים החליטה 'שריתה' שהיא רוצה לעשות משהו חדש ושונה עם עצמה, ויצאה ל'מלכת המדבר'. בהתחלה היה נראה ש"מה לה ולזה?" מכל מיני בחינות, אבל היא דווקא התקבלה והשתלבה ואפילו נהנתה מאד מהמסע, ועל הדרך יצרה כמה חברויות חדשות, וכל כך הצטיינה שם שהם הזמינו אותה להיות חלק מהצוות. 

 

לזמן מה היא אכן הצטרפה ושיתפה פעולה, עד שבהדרגה הבינה שהם בעצם מנצלים אותה ואת האחרות, משתמשים בזמן ובאנרגיה שלהן ללא כל תמורה – הכל בהתנדבות – ועל הדרך גורפים הון. 

באיזשהו שלב הבינה 'שריתה' שהיא לא מוכנה לשתף פעולה עוד עם הדבר הזה, אבל כן בא לה לטייל בארץ ובעולם ולהרחיב את המעגלים החברתיים שלה, ועם כושר הארגון המעולה שלה יזמה קבוצת טיולים חדשה, הציעה לחברות, מכרות, וחברות של חברות להצטרף, מצאה מדריכת טיולים (שבסופו של דבר לא כל כך התאימה) ואז עוד אחת – וכך כבר שנה הן מטיילות להן בערך פעם בחודש במקומות שונים בארץ ומאד נהנות.

 

הגרעין הראשוני של הבנות הגיע מ'מלכת המדבר' אבל כאמור הצטרפו אחרות שזו הביאה וגם זו הביאה – ההרכבים משתנים מעט בכל טיול, כמובן, בגלל הלו"ז ונסיבות החיים של כל אחת מהמשתתפות – אבל הקבוצה כבר חיה ונושמת, יש להן גם טיול מתוכנן בחו"ל באביב, ובסך הכל זה נראה מאד מוצלח.

 

כש'שריתה' הזכירה שמתוכנן טיול או לאזור הכרמל או לאזור הרי ירושלים בסוף נובמבר, הבעתי בהססנות את רצוני להצטרף. אמנם אני לא 'מלכת מדבר' ולגמרי לא מיטיבת לכת ידועה, אבל ראיתי בטיולים השונים שעשינו בשנים האחרונות ( בגלפגוס, בויאטנם, בשווייץ וביער השחור ובעיקר עכשיו ביפן) שבסך הכל אני לא לגמרי 'פדלאה', ולאחרונה אני הרי הולכת ברגל כל יום…..חשבתי לנסות. בחשש די גדול, אמנם, אבל איך אומרים? בא לי. 

 

'שריתה' קפצה על ההצעה בהתלהבות רבה, אני ביקשתי 'פטור' מתורנות נכדים (כי הטיול תוכנן ליום חמישי) והסבתא השנייה באמת התנדבה להחליף אותי, וכך יצא שאתמול יצאתי לטיול בכרמל, מסלול של נחל נדר (מאוניברסיטת חיפה ועד לטירת הכרמל) עם עשר נשים נוספות –  ומדריכה מקסימה.

 

האמת? קצת חששתי. לא מההליכה עצמה – גם כי, כאמור הרגשתי שאני בסדר מבחינת הכושר, וגם כי בדקתי מה כתוב על המסלול הזה (ותודה לפרופסור גוגל) והבנתי שהוא גם נחשב ל"בינוני" וגם רובו בירידה (ואני אלופה בירידות, מאד מאד יציבה) במתווה הנחל, והרגשתי (בצדק) שבתור פעם ראשונה, זה מסלול שלא תהיה לי בעייה להתמודד איתו.

 

לא, חששתי מהקבוצה, מהבנות, מהסיטואציה של להיות חדשה בקרב בנות שכבר טיילו יחד כמה פעמים, חלקן עוד מ'מלכת המדבר', ויש להן את ההווי שלהן ובעיקר את הגיבוש שלהן. 

והאמת שגם חששתי קצת כי היה לי ברור שרובן צעירות ממני לפחות בעשר שנים, אם לא יותר. 'שריתה' צעירה ממני באחת עשרה שנים, והנחתי שרובן בגילה פחות או יותר.

 

ומה היה בסוף? בסוף לא הייתי ה'חדשה' היחידה – היו עוד לפחות שלוש נשים שזו היתה הפעם הראשונה שלהן. 

בסוף כולן כולן היו ממש חמודות, גם החדשות וגם הוותיקות. 

בסוף פערי הגיל לא היו פונקציה בכלל, למרות שבאמת הייתי הכי מבוגרת שם. 

בסוף היה ממש כיף, נינוח, מצחיק ומהנה, ואפילו מזג האוויר האיר לנו פנים. לא ירדה עלינו אף לא טיפה אחת של גשם (בעצם כן ירדו כמה טיפות בודדות, באמצע המסלול כשהגענו לניקבת עין קדם והשמים התקדרו להם לכמה דקות בודדות), לאורך רוב המסלול השמש זרחה, מסביבנו צמחיית החורש של שמורת הכרמל, מעלינו נשרים ומולנו כמעט לאורך כל המסלול – הים. האוויר היה נעים (והלך והתקרר בהדרגה) ורענן אחרי הגשמים של יום רביעי, וההנאה היתה שלמה.

 

יצא לי לפטפט בדרך בכל פעם עם מישהי אחרת, וכך לאט ובהדרגה להכיר כמעט את כולן.

לא צילמתי כמעט, אבל חייבת להביא לפחות אחד מעצי הזית העתיקים המרהיבים שפגשנו בדרך

 

 

כשהגענו לסוף המסלול נסענו ברכבים שהשארנו למטה במיוחד למטרה זו, חזרה לחניון שליד אוניברסיטת חיפה, שם השארנו את שאר הרכבים, ונסענו במשך דקות ספורות לחורשת הארבעים, שם "פתחנו שולחן" ואכלנו (בשלוש אחר הצהריים) ארוחת צהריים. כל אחת הביאה משהו לכולן. אני הבאתי את סלט השורשים המפורסם של T, ש'שריתה' הזמינה במיוחד (וצחקתי עליה שהיא שמחה שבאתי לטיול רק בגלל הסלט הזה 😜).

 

בשלב זה כבר די קפאנו מקור. השמים התקדרו לגמרי והרוח היתה קפואה. יחסית הגעתי מוכנה לקור – שלוש שכבות (שניים מהם פליס), כובע צמר (ועוד כובע רזרבי, אותו השאלתי למישהי) ועליו הקפוצ'ון של הפליס העליון. ועדיין קפאתי. 

'שריתה' (הידועה כפירומנית) עוד רצתה להבעיר מדורה, אבל הבנות (לשמחתי הרבה) מיהרו לקפל את העניינים ויצאנו הביתה קצת לפני חמש אחר הצהריים. 

 

כשהתקרבנו לאזור השרון הבנו שכאן כל היום ירד גשם. איזה מזל היה לנו! זה יכול היה להרוס לנו את כל הטיול, לו היה הגשם מעט יותר צפונה!

 

הטיול היה נהדר, אבל היה גם נהדר להפשיר ברכב, בדרך הביתה.

ואז, באמצע הדרך, התקשר T.

לא זוכרת אם סיפרתי כאן, אבל כשחזרנו מיפן, החלטנו שאנחנו רוכשים לעצמנו כורסת עיסוי. 

עשינו 'חקר שוק' מאד רציני, תחילה דרך האינטרנט והטלפון, ובסוף אני כיתתי את רגלי מחנות לחנות ובדקתי אחת אחת את כל כורסאות העיסוי המוצעות למכירה בארץ. 

באיזשהו שלב זה התחיל קצת לבלבל אותי, בעיקר כי לכל כורסא* כזאת היה יתרון כלשהו על האחרות, והיה קשה להחליט ביניהן. 

בסופו של דבר בזכות מבצע סוף שנה של אחת הרשתות, רכשנו את אחת הכורסאות המשובחות ביותר (והיקרות ביותר) מתצוגה (וכך חסכנו הון), ובדיוק כשהייתי בדרך הביתה מהטיול ביום חמישי – הכורסא הגיעה. 

 

עניתי לטלפון ו-T הנסער אמר שהמובילים מסרבים להעלות אותה לקומת השינה – וזאת למרות שבדקתי מראש את המימדים והוחלט שזה אפשרי, וסיכמתי מראש עם החנות על תעריף מיוחד (ההובלה היתה כלולה במחיר הכורסא אבל סיכמתי שנשלם 150 ש"ח כדי שיעלו לנו את הכורסא לקומה השנייה).

T – שהפיוז שלו מאד קצר בתקופה האחרונה – רתח וצעק ואמר שהוא מחזיר את הכורסא, ואמר שאתקשר לחנות ואצעק על המוכרת שאיתה עשיתי את העיסקה, ושם אותי על רמקול. 

והאמת היא שאני בכלל לא התרגשתי, וניסיתי לדבר ברוגע בעם המוביל ולומר לו מה סיכמתי עם המוכרת….והוא דיבר גם איתה, אבל התברר שאיך שהיא העבירה לו את הדרישה שלי היה יותר בסגנון של "אם אפשר" ו"אם בא לך" והוא החליט שממש לא בא לו, ובכל מקרה 150 ש"ח זה לא בא בחשבון ו….בקיצור – שמח.

 

וכל הזמן הזה, פשוט לא התרגשתי. לא התרגזתי. אפילו לא היה לי אכפת ש-T באמת יאמר להם להחזיר את הכורסא לחנות. הדבר היחיד שהיה לי חשוב הוא שהוא יירגע, שלא יתרגז.

אמרתי לו שאין שום בעייה, ושהוא יכול להורות להם לקחת אותה בחזרה בלי להוציא אותה בכלל מהקרטון, ושמבחינתי הכל בסדר – שיעשה מה שהוא חושב לנכון. 

גם ככה הוא היה חם עליהם כי אמרו לו שיגיעו אם הכורסא בין 13:00-16:00 והם הגיעו (איך לא?) רק בחמש. 

 

כשסגרתי את הטלפון, אמרה לי 'שריתה' שהיא בהלם מאיך שהגבתי, ואיך שדיברתי עם T. היא מכירה אותי הרבה שנים, וזוכרת איך פעם דברים כאלה היו מייד מקפיצים אותי. ורק אז בעצם שמתי לב לתגובה שלי. ושוב הבנתי כמה כעס צבור שוחרר לי כנראה מהגוף בשנים האחרונות. וזה הרגיש טוב.

 

הגענו לביתם של 'שריתה' ו-'שותפנו', שם השארתי את הרכב שלי, נפרדנו בחיבוקים ובתודות, ונסעתי הביתה, סקרנית איך אמצא את T כשאגיע. 

 

וכשנכנסתי הביתה, זה מה שחיכה לי כשפתחתי את הדלת: 

 

 

T התענג על אחת משש התוכניות האוטומטיות של הכורסא, ושפע התנצלויות על שיחת הטלפון. 

הסברתי לו שהכל בסדר, ושרק חבל לי שהוא התעצבן כל כך.

עדיין לא ברור איפה נמקם את הכורסא באופן סופי, אם ניכנע ונמצא לה מקום בסלון, או שנמצא פתרון בכל זאת להעלות אותה לקומת השינה, אבל היא כאן כדי להישאר. 

T טוען שהיא עוד יותר משובחת מכל הכורסאות ש'דגמנו' ביפן, והאמת שמה שהכורסא הזאת עושה לכפות הרגליים……שם בכיס הקטן את כל הכורסאות שניסיתי…….

 

* לא הצלחתי להחליט אם לכתוב כורסא או כורסה – אף אחת מן השתיים לא נראו לי טוב!

 

וגם כאן

על זוגיות, נכדים ולבבות

"לבקשת הקהל" רציתי מאד לכתוב פוסט על הדברים שאני עושה שמעצבנים את T, אבל הוא מסרב לשתף עם זה פעולה. 


"שום דבר לא מעצבן אותי אצלך" הוא אומר, ואני מנסה בעדינות, "בסדר, אתה לא מתעצבן כבר מהשטויות שלי, אבל לפחות ספר לי מהן" והוא מסרב.


ניסיתי לחלוב אותו קצת: "העובדה שאני תמיד לחוצה שלא לאחר, מקדימה מדי?" אני מנסה, או "העובדה שאני מבשלת כל דבר יתר על המידה?" אבל הוא בשלו. שום דבר לא מעצבן אותו.


כרגע, לפחות, הרמתי ידיים. אנסה לחשוב בעצמי או לפחות לשים לב כששפת הגוף שלו תאותת לי שעשיתי משהו מעצבן. 


 


כרגע הוא בדרך לעפולה להסרת התפרים, אבל כבר מזה שלושה ימים שאינו סובל מכאב ובעצם החלק הקשה של כל תהליך העקירה + השתלה מאחוריו, השבח לאל. 


 


ביום ראשון היה שיעור נהדר במסגרת הקורס "לחיות חיים נינוחים" באימושיין, והשיעור עסק בזוגיות, אהבה ומה שביניהם. גם השיעור הבא יעסוק בזה. 


מה שנטלי אומרת בעצם, הוא שבכל זוגיות יש אותי, יש אותך, ויש אותנו – וה"אותנו" זו ישות בפני עצמה עם פוטנציאל שונה מהפוטנציאל של כל אחד מאיתנו לחוד. 


והיא אומרת שיש בתים שבהם הפוטנציאל הזוגי לא ממומש – לפחות בחלק מהתחומים.


היא מחלקת את הפוטנציאל הזוגי לשבעה תחומים, שהם כלכלי, אינטלקטואלי, תקשורתי, מיני, רגשי, ייעודי והורי. 


עוד לא לגמרי ירדתי לסוף דעתה לגבי חלק מהתחומים האלה. 


 


אבל עוד משהו חשוב שהיא אמרה, הוא שהבסיס לזוגיות היא אכזבה. מי שנכנס למערכת יחסים זוגית צריך להבין מראש שהוא יפגוש הרבה אכזבות, ושהבסיס לזוגיות מיטיבה היא היכולת לחוות תסכולים בלי שזה ידרדר את הקשר. 


עם זה אני דווקא מאד מזדהה ומסכימה. 


ככל שאני כל הזמן אהיה עסוקה במה בן הזוג "אמור" להיות או לעשות – כך אני צפויה להתאכזב. ככל שנלמד, כזוג, לקבל זה את השטויות של זה, להכיל את הדברים שקורים, לעשות כמיטב יכולתי לגרום לו אושר – כך יתוחזק ויטופח הקשר. וזה חייב לבוא כמובן משני בני הזוג. 


היא ציטטה את ג'ון גוטמן שאמר ש-67% מהקונפליקטים בזוגיות לא נפתרים. והיכולת להישאר בזוגיות מיטיבה תלויה בעצם בהקשבה ובתקשורת בין בני הזוג. 


אחת השאלות שהיא שואלת בני זוג שבאים אליה לאימון זוגי היא "מאיפה אתה יודע להיות בן זוג?" וכאן בדרך כלל הכוונה היא שילדים סופגים את מה שהם יודעים על זוגיות מהוריהם, בדרך כלל.


בכלל כאשר רוצים לעבוד על "זוגיות" באימון, צריכים להתבונן ולחקור את מערכת היחסים של המתאמן עם "המטפל העיקרי" שהיה לו בילדות, בינקות. למשל אמא. 


 


עוד דבר מאד משמעותי שהיא אמרה, הוא שהזוגיות חייבת להיות במרכז המשפחה. לא הילדים. היא אמרה שאנשים טועים כשהם מתרכזים בהורות טובה, לפעמים על חשבון הקשר הזוגי. שילדים הם "עדים שקטים", רואים וסופגים הכל, רואים את ההבדל בין היחס שהם מקבלים מכל הורה לבין היחס שההורים מעניקים זה לזה. וזה משפיע. היא אומרת שהורים טובים יחד עם זוגיות במשבר זה לא הולך. וחשוב מאד לטפח את הזוגיות ולא להזניח אותה כשהופכים להיות הורים. 


ברור שכאשר הזוגיות עולה על שרטון, אז בריא יותר לפרק אותה מאשר להמשיך לחיות במתח ובכעסים באותו בית. אבל היא גם אמרה שגירושים מאד פוגעים בילדים ובאמת רצוי להתאמץ ולהתגרש באופן הכי פחות פוגעני שאפשר, ולא לאלץ את הילדים לקחת צד או לשמש כ"בלדרים" בין בני הזוג הנצים.


היו עוד דברים מאד מעניינים בשיעור וגם תרגול מעולה…..


המשך בחודש הבא. 


 


אז אתמול היה אחר צהריים מתוק ומהנה עם הנכדים, עם הספק אדיר. גם הספקנו לקפוץ לחנות לקנות להם מתנה קטנה (סתם ככה כי בא להם, וכי אני סבתא וזו אחת הפריווילגיות שלי), גם להתארגן צ'יק צ'ק ולקחת אותם לחוג השחייה, וגם המשכנו לקרוא ב"מסע אל האי אולי" כשחזרנו הביתה. עוד מעט נסיים. 


 


הכי נגע ללבי הקטע שבו הבובה אלישבע בעצם כבר תוקנה על ידי הרופא הגדול, אבל הגמד המכובד מורה הדרך מנטה-פנטה מצא דרך לענות לקוץ, רוץ ומוץ (הדובון, הכלבלב והחתלתול) על שאלתם – האם לבני אדם יש באמת לבבות? הוא אמר שאלישבע הבובה כמעט מתוקנת, רק חסרה לה פיסת עור דק ובהיר עבור אפה השבור (דבר שלא היה נכון כלל). קוץ הדובון מייד התנדב לתת לה מעורו, ונענה בשלילה כי הוא שעיר ופרוותי, ועורו לא מתאים לבובה אלישבע. ואז אמר דני, הילד, שהוא מוכן כמובן לתת לאלישבע מעורו, כמה עור שהיא צריכה – ובכך הוכיח מנטה פנטה לחיות שלדני, הילד, יש לב. במיוחד אהבתי את תגובתם של חכמוד ונשמותק לסיפור הזה – ראיתי את הניצוץ בעיניהם ובחיוכיהם כשפתאום הבינו את ה"תרגיל" שמנטה פנטה עשה…….


וגם אהבתי איך הם הבינו בעצמם (וגם דאגו להסביר לי) שרותי, ה"אמא" של הבובה אלישבע, לא באמת ילדה רעה, ושהיא לא הבינה באמת מה היא עושה כשהיא פגעה בבובתה וגרמה לה להיות קרחת, פיסחת, ובעלת אף שבור….


 


וגם כאן

לא זורק, לא סוגר, לא מחזיר למקום

לכאורה זה עומד להיות פוסט קיטורים.

למה לכאורה?

כי, בניגוד למה שהיה לפני כמה שנים, אני לא מתרגזת. לא מתעצבנת. זה לא מפעיל את הגוף שלי בכלל.

אני עומדת משתאה שוב ושוב ומנסה להבין את התופעה. 

 

T לא זורק שום דבר לפח. כלום. 

זה יכול להיות חומוס שמלא כבר בעובש או חצילים שנרקבו ואין שום סיכוי להכין מהם משהו (דוגמא למאכלים שאני לא נוגעת בהם ולכן לא זרקתי בעצמי ולא הייתי מודעת למצבם). 

 

זו יכולה להיות אריזה של מוצר כלשהו שהוא קנה, פתח, לקח – והשאיר את האריזה על השולחן/דלפק מטבח/כיסא כלשהו.

 

T לא סוגר שום דבר. 

זה יכול להיות המכסה של צנצנת הסוכר או הדבש, מכסה קופסת הפלסטיק של הקמח או הדלת הקטנה של מיכל החמאה בדלת המקרר. לא יכולה לספור כמה פעמים פתחתי את המקרר וכלי החמאה נחת לי על כף הרגל. כי הדלת הקטנה נותרה פתוחה. באיזשהו שלב הפסקתי לשים שם את כלי החמאה (העשוי מתכת ומכאיב נורא). נותרו שם רק חבילות החמאה, שמכאיבות מעט פחות כשהן נוחתות על גב כף הרגל. וגם פיתחתי אינסטינקטים בריאים לתזוזה מהירה הצידה כשאני פותחת את דלת המקרר. 

פיתחתי אינסטינקטים מצוינים גם לגבי הרמה של צנצנת הסוכר, או בקבוק שמן הזית. לעולם לא אאחוז במכסה. ברור לי שיש סיכוי שהוא יהיה חצי פתוח, בלתי מוברג על הסוף…..התמונה ברורה. 

 

T לא מחזיר שום דבר למקומו. 

הוא מכין לעצמו קפה – החלב נשאר על השיש. 

הוא מבשל – השמן, אבקת המרק, קופסת הקמח, כל התבלינים, שמן הזית…..הכל נשאר על השיש, ליד הכיריים.

הוא מוציא עוף מהאריזה שלו – האריזה (קלקר, ניילון) נשארת בתוך הכיור. 

 

לפעמים אני מוצאת במקרר אריזה ריקה של גבינה צהובה. 

כשהוא רעב בין ארוחות לפעמים הוא "קוטף" לעצמו פרוסה של גבינה צהובה ישר מהמקרר, ובכלל לא שם לב, אם זו היתה הפרוסה האחרונה………..

 

הוא עוטף תבנית בנייר כסף או ניילון נצמד? קופסת נייר הכסף או הניילון הנצמד נשארים תמיד – אבל תמיד – על הדלפק. 

הוא חולץ נעליים – הם נשארים על הריצפה – בכל פעם במקום אחר. לפעמים אפילו באמצע החדר. וזאת למרות שהוא מעיר לאחרים (הנכדים למשל, החיילת בזמנו) אם הם עושים זאת.

 

הוא משתמש בכלי עבודה כלשהו – הכלי נשאר: בגינה, בסלון – אין חוקיות. לעולם הוא לא יחזור למקומו. 

ניירת? נערמת. על הדלפק במטבח. על שולחן העבודה בחדר השינה. וכעת גם על שולחן העבודה בחדר של בני/חדר עבודה, לשם העתיק את מקום עבודתו. 

את הניירת אני מזכירה לו מפעם לפעם לארגן ולתייק (וכל מה שקשור למשפחה, ולא לעסקים שלו אני מתייקת בעצמי) – אחרת הוא באמת לא מוצא אחר כך את הידיים ואת הרגליים. 

 

כשהוא מבשל, אני מחכה עד שנדמה לי שסיים – ואז מתחילה לשאול "אתה עדיין צריך את זה?" או "סיימת עם זה?"  ואם התשובה היא לא, אני בעצמי מחזירה למקום. 

 

כבר מזמן הבנתי שאם אני מסתובבת לו יותר מדי "בין הרגליים" ומחזירה דברים למקום כשהוא עדיין באמצע השימוש בהם, הוא מתעצבן מזה. אז הפסקתי. שחררתי. למה לייצר לעצמי עבודה? 

יש לי סבלנות. אני מחכה עד שדי ברור לי שהוא לא זקוק לדברים עוד. 

 

השבוע בסופר ממש צחקתי. ראיתי שהוא מכניס לעגלה שני חצילים, ואמרתי לו שיש כבר ארבעה חצילים בבית שעדיין לא עשה בהם שימוש. "הם לא טובים, צריך לזרוק אותם" הוא אמר, בחיוך מבויש. הוא יודע שהוא כזה. 

 

ואני? אני כבר לא מתעצבנת מזה. למדתי לעבוד מסביב לזה. להשלים אותו. להשלים איתו. לעבור אחריו לסגור צנצנות חצי פתוחות, לארוז שקיות משומשות למחצה בכלי פלסטיק אטומים או שקיות "פסגור" ולהחזיר למקום. 

מחזירה למגירה היעודה את נייר הכסף, הניילון הנצמד, המספריים….

 

הרי כשהוא יצטרך אותם בפעם הבאה, הוא יחפש אותם במקומם. 

 

אחד הדברים שתמיד הקפיצו אותי היה הנוהג שלו להשתמש במגבת מטבח כדי לנקות משהו מלוכלך – ידיים, פה, שיש…

הייתי מתפלצת מזה. 

מגבת – תפקידה לנגב. אחרי שכבר נקי. מה פתאום לנגב משטח מלוכלך? קודם שוטפים או מנקים עם סמרטוט לח או סקוטשברייט….ואחר כך מנגבים כשכבר נקי. לא? 

זה אגב היה מנהג אצלו בבית. גם אחיו היה עושה זאת, גם אביו. לא יודעת איך אמא שלו השלימה עם זה. 

 

אני, אגב, מצאתי דרך מאד פשוטה להתמודד עם זה – יש לי המון מגבות מטבח. מגירה שלמה. בכל פעם שאני מזהה מגבת מלוכלכת שכזאת, אני זורקת אותה לכביסה. מאד פשוט. יש לי גם המון מטליות מיקרופייבר, שגם אותן אני זורקת לכביסה לעיתים קרובות – פעם ביומיים בערך. ככה אני לא מגבילה אותו, ואני לא משתגעת. 

 

אני זוכרת שהייתי ממש מתרגזת מהדברים האלה. אני זוכרת שכל דבר קטן כזה היה לוחץ לי על איזה כפתור – שכנראה היה שייך לי בלי קשר אליו, והופעל בכל פעם מחדש. 

היום הכפתור הזה כנראה כבר לא קיים. או שנדרש באמת משהו רציני כדי להפעיל אותו. 

שחררתי הרבה דברים בשנים האחרונות – ואין הרבה דברים שמוציאים אותי משלוותי.

 

שיניתי גם את השפה שלי. 

אני משתדלת לא לומר "אתה תמיד….." או "אתה אף פעם לא……". 

מקסימום "תסגור בבקשה את צנצנת הסוכר". או "כדאי שתכניס את המזמרה למקום, עומד לרדת גשם". 

 

ועדיין אני תוהה…..מה זאת התופעה הזאת? 

 

וגם כאן