טיול נשים וכורסת העיסוי האולטימטיבית

לפני כמה שנים החליטה 'שריתה' שהיא רוצה לעשות משהו חדש ושונה עם עצמה, ויצאה ל'מלכת המדבר'. בהתחלה היה נראה ש"מה לה ולזה?" מכל מיני בחינות, אבל היא דווקא התקבלה והשתלבה ואפילו נהנתה מאד מהמסע, ועל הדרך יצרה כמה חברויות חדשות, וכל כך הצטיינה שם שהם הזמינו אותה להיות חלק מהצוות. 

 

לזמן מה היא אכן הצטרפה ושיתפה פעולה, עד שבהדרגה הבינה שהם בעצם מנצלים אותה ואת האחרות, משתמשים בזמן ובאנרגיה שלהן ללא כל תמורה – הכל בהתנדבות – ועל הדרך גורפים הון. 

באיזשהו שלב הבינה 'שריתה' שהיא לא מוכנה לשתף פעולה עוד עם הדבר הזה, אבל כן בא לה לטייל בארץ ובעולם ולהרחיב את המעגלים החברתיים שלה, ועם כושר הארגון המעולה שלה יזמה קבוצת טיולים חדשה, הציעה לחברות, מכרות, וחברות של חברות להצטרף, מצאה מדריכת טיולים (שבסופו של דבר לא כל כך התאימה) ואז עוד אחת – וכך כבר שנה הן מטיילות להן בערך פעם בחודש במקומות שונים בארץ ומאד נהנות.

 

הגרעין הראשוני של הבנות הגיע מ'מלכת המדבר' אבל כאמור הצטרפו אחרות שזו הביאה וגם זו הביאה – ההרכבים משתנים מעט בכל טיול, כמובן, בגלל הלו"ז ונסיבות החיים של כל אחת מהמשתתפות – אבל הקבוצה כבר חיה ונושמת, יש להן גם טיול מתוכנן בחו"ל באביב, ובסך הכל זה נראה מאד מוצלח.

 

כש'שריתה' הזכירה שמתוכנן טיול או לאזור הכרמל או לאזור הרי ירושלים בסוף נובמבר, הבעתי בהססנות את רצוני להצטרף. אמנם אני לא 'מלכת מדבר' ולגמרי לא מיטיבת לכת ידועה, אבל ראיתי בטיולים השונים שעשינו בשנים האחרונות ( בגלפגוס, בויאטנם, בשווייץ וביער השחור ובעיקר עכשיו ביפן) שבסך הכל אני לא לגמרי 'פדלאה', ולאחרונה אני הרי הולכת ברגל כל יום…..חשבתי לנסות. בחשש די גדול, אמנם, אבל איך אומרים? בא לי. 

 

'שריתה' קפצה על ההצעה בהתלהבות רבה, אני ביקשתי 'פטור' מתורנות נכדים (כי הטיול תוכנן ליום חמישי) והסבתא השנייה באמת התנדבה להחליף אותי, וכך יצא שאתמול יצאתי לטיול בכרמל, מסלול של נחל נדר (מאוניברסיטת חיפה ועד לטירת הכרמל) עם עשר נשים נוספות –  ומדריכה מקסימה.

 

האמת? קצת חששתי. לא מההליכה עצמה – גם כי, כאמור הרגשתי שאני בסדר מבחינת הכושר, וגם כי בדקתי מה כתוב על המסלול הזה (ותודה לפרופסור גוגל) והבנתי שהוא גם נחשב ל"בינוני" וגם רובו בירידה (ואני אלופה בירידות, מאד מאד יציבה) במתווה הנחל, והרגשתי (בצדק) שבתור פעם ראשונה, זה מסלול שלא תהיה לי בעייה להתמודד איתו.

 

לא, חששתי מהקבוצה, מהבנות, מהסיטואציה של להיות חדשה בקרב בנות שכבר טיילו יחד כמה פעמים, חלקן עוד מ'מלכת המדבר', ויש להן את ההווי שלהן ובעיקר את הגיבוש שלהן. 

והאמת שגם חששתי קצת כי היה לי ברור שרובן צעירות ממני לפחות בעשר שנים, אם לא יותר. 'שריתה' צעירה ממני באחת עשרה שנים, והנחתי שרובן בגילה פחות או יותר.

 

ומה היה בסוף? בסוף לא הייתי ה'חדשה' היחידה – היו עוד לפחות שלוש נשים שזו היתה הפעם הראשונה שלהן. 

בסוף כולן כולן היו ממש חמודות, גם החדשות וגם הוותיקות. 

בסוף פערי הגיל לא היו פונקציה בכלל, למרות שבאמת הייתי הכי מבוגרת שם. 

בסוף היה ממש כיף, נינוח, מצחיק ומהנה, ואפילו מזג האוויר האיר לנו פנים. לא ירדה עלינו אף לא טיפה אחת של גשם (בעצם כן ירדו כמה טיפות בודדות, באמצע המסלול כשהגענו לניקבת עין קדם והשמים התקדרו להם לכמה דקות בודדות), לאורך רוב המסלול השמש זרחה, מסביבנו צמחיית החורש של שמורת הכרמל, מעלינו נשרים ומולנו כמעט לאורך כל המסלול – הים. האוויר היה נעים (והלך והתקרר בהדרגה) ורענן אחרי הגשמים של יום רביעי, וההנאה היתה שלמה.

 

יצא לי לפטפט בדרך בכל פעם עם מישהי אחרת, וכך לאט ובהדרגה להכיר כמעט את כולן.

לא צילמתי כמעט, אבל חייבת להביא לפחות אחד מעצי הזית העתיקים המרהיבים שפגשנו בדרך

 

 

כשהגענו לסוף המסלול נסענו ברכבים שהשארנו למטה במיוחד למטרה זו, חזרה לחניון שליד אוניברסיטת חיפה, שם השארנו את שאר הרכבים, ונסענו במשך דקות ספורות לחורשת הארבעים, שם "פתחנו שולחן" ואכלנו (בשלוש אחר הצהריים) ארוחת צהריים. כל אחת הביאה משהו לכולן. אני הבאתי את סלט השורשים המפורסם של T, ש'שריתה' הזמינה במיוחד (וצחקתי עליה שהיא שמחה שבאתי לטיול רק בגלל הסלט הזה 😜).

 

בשלב זה כבר די קפאנו מקור. השמים התקדרו לגמרי והרוח היתה קפואה. יחסית הגעתי מוכנה לקור – שלוש שכבות (שניים מהם פליס), כובע צמר (ועוד כובע רזרבי, אותו השאלתי למישהי) ועליו הקפוצ'ון של הפליס העליון. ועדיין קפאתי. 

'שריתה' (הידועה כפירומנית) עוד רצתה להבעיר מדורה, אבל הבנות (לשמחתי הרבה) מיהרו לקפל את העניינים ויצאנו הביתה קצת לפני חמש אחר הצהריים. 

 

כשהתקרבנו לאזור השרון הבנו שכאן כל היום ירד גשם. איזה מזל היה לנו! זה יכול היה להרוס לנו את כל הטיול, לו היה הגשם מעט יותר צפונה!

 

הטיול היה נהדר, אבל היה גם נהדר להפשיר ברכב, בדרך הביתה.

ואז, באמצע הדרך, התקשר T.

לא זוכרת אם סיפרתי כאן, אבל כשחזרנו מיפן, החלטנו שאנחנו רוכשים לעצמנו כורסת עיסוי. 

עשינו 'חקר שוק' מאד רציני, תחילה דרך האינטרנט והטלפון, ובסוף אני כיתתי את רגלי מחנות לחנות ובדקתי אחת אחת את כל כורסאות העיסוי המוצעות למכירה בארץ. 

באיזשהו שלב זה התחיל קצת לבלבל אותי, בעיקר כי לכל כורסא* כזאת היה יתרון כלשהו על האחרות, והיה קשה להחליט ביניהן. 

בסופו של דבר בזכות מבצע סוף שנה של אחת הרשתות, רכשנו את אחת הכורסאות המשובחות ביותר (והיקרות ביותר) מתצוגה (וכך חסכנו הון), ובדיוק כשהייתי בדרך הביתה מהטיול ביום חמישי – הכורסא הגיעה. 

 

עניתי לטלפון ו-T הנסער אמר שהמובילים מסרבים להעלות אותה לקומת השינה – וזאת למרות שבדקתי מראש את המימדים והוחלט שזה אפשרי, וסיכמתי מראש עם החנות על תעריף מיוחד (ההובלה היתה כלולה במחיר הכורסא אבל סיכמתי שנשלם 150 ש"ח כדי שיעלו לנו את הכורסא לקומה השנייה).

T – שהפיוז שלו מאד קצר בתקופה האחרונה – רתח וצעק ואמר שהוא מחזיר את הכורסא, ואמר שאתקשר לחנות ואצעק על המוכרת שאיתה עשיתי את העיסקה, ושם אותי על רמקול. 

והאמת היא שאני בכלל לא התרגשתי, וניסיתי לדבר ברוגע בעם המוביל ולומר לו מה סיכמתי עם המוכרת….והוא דיבר גם איתה, אבל התברר שאיך שהיא העבירה לו את הדרישה שלי היה יותר בסגנון של "אם אפשר" ו"אם בא לך" והוא החליט שממש לא בא לו, ובכל מקרה 150 ש"ח זה לא בא בחשבון ו….בקיצור – שמח.

 

וכל הזמן הזה, פשוט לא התרגשתי. לא התרגזתי. אפילו לא היה לי אכפת ש-T באמת יאמר להם להחזיר את הכורסא לחנות. הדבר היחיד שהיה לי חשוב הוא שהוא יירגע, שלא יתרגז.

אמרתי לו שאין שום בעייה, ושהוא יכול להורות להם לקחת אותה בחזרה בלי להוציא אותה בכלל מהקרטון, ושמבחינתי הכל בסדר – שיעשה מה שהוא חושב לנכון. 

גם ככה הוא היה חם עליהם כי אמרו לו שיגיעו אם הכורסא בין 13:00-16:00 והם הגיעו (איך לא?) רק בחמש. 

 

כשסגרתי את הטלפון, אמרה לי 'שריתה' שהיא בהלם מאיך שהגבתי, ואיך שדיברתי עם T. היא מכירה אותי הרבה שנים, וזוכרת איך פעם דברים כאלה היו מייד מקפיצים אותי. ורק אז בעצם שמתי לב לתגובה שלי. ושוב הבנתי כמה כעס צבור שוחרר לי כנראה מהגוף בשנים האחרונות. וזה הרגיש טוב.

 

הגענו לביתם של 'שריתה' ו-'שותפנו', שם השארתי את הרכב שלי, נפרדנו בחיבוקים ובתודות, ונסעתי הביתה, סקרנית איך אמצא את T כשאגיע. 

 

וכשנכנסתי הביתה, זה מה שחיכה לי כשפתחתי את הדלת: 

 

 

T התענג על אחת משש התוכניות האוטומטיות של הכורסא, ושפע התנצלויות על שיחת הטלפון. 

הסברתי לו שהכל בסדר, ושרק חבל לי שהוא התעצבן כל כך.

עדיין לא ברור איפה נמקם את הכורסא באופן סופי, אם ניכנע ונמצא לה מקום בסלון, או שנמצא פתרון בכל זאת להעלות אותה לקומת השינה, אבל היא כאן כדי להישאר. 

T טוען שהיא עוד יותר משובחת מכל הכורסאות ש'דגמנו' ביפן, והאמת שמה שהכורסא הזאת עושה לכפות הרגליים……שם בכיס הקטן את כל הכורסאות שניסיתי…….

 

* לא הצלחתי להחליט אם לכתוב כורסא או כורסה – אף אחת מן השתיים לא נראו לי טוב!

 

וגם כאן

טיול נשים וכורסת העיסוי האולטימטיבית

לפני כמה שנים החליטה 'שריתה' שהיא רוצה לעשות משהו חדש ושונה עם עצמה, ויצאה ל'מלכת המדבר'. בהתחלה היה נראה ש"מה לה ולזה?" מכל מיני בחינות, אבל היא דווקא התקבלה והשתלבה ואפילו נהנתה מאד מהמסע, ועל הדרך יצרה כמה חברויות חדשות, וכל כך הצטיינה שם שהם הזמינו אותה להיות חלק מהצוות. 

 

לזמן מה היא אכן הצטרפה ושיתפה פעולה, עד שבהדרגה הבינה שהם בעצם מנצלים אותה ואת האחרות, משתמשים בזמן ובאנרגיה שלהן ללא כל תמורה – הכל בהתנדבות – ועל הדרך גורפים הון. 

באיזשהו שלב הבינה 'שריתה' שהיא לא מוכנה לשתף פעולה עוד עם הדבר הזה, אבל כן בא לה לטייל בארץ ובעולם ולהרחיב את המעגלים החברתיים שלה, ועם כושר הארגון המעולה שלה יזמה קבוצת טיולים חדשה, הציעה לחברות, מכרות, וחברות של חברות להצטרף, מצאה מדריכת טיולים (שבסופו של דבר לא כל כך התאימה) ואז עוד אחת – וכך כבר שנה הן מטיילות להן בערך פעם בחודש במקומות שונים בארץ ומאד נהנות.

 

הגרעין הראשוני של הבנות הגיע מ'מלכת המדבר' אבל כאמור הצטרפו אחרות שזו הביאה וגם זו הביאה – ההרכבים משתנים מעט בכל טיול, כמובן, בגלל הלו"ז ונסיבות החיים של כל אחת מהמשתתפות – אבל הקבוצה כבר חיה ונושמת, יש להן גם טיול מתוכנן בחו"ל באביב, ובסך הכל זה נראה מאד מוצלח.

 

כש'שריתה' הזכירה שמתוכנן טיול או לאזור הכרמל או לאזור הרי ירושלים בסוף נובמבר, הבעתי בהססנות את רצוני להצטרף. אמנם אני לא 'מלכת מדבר' ולגמרי לא מיטיבת לכת ידועה, אבל ראיתי בטיולים השונים שעשינו בשנים האחרונות ( בגלפגוס, בויאטנם, בשווייץ וביער השחור ובעיקר עכשיו ביפן) שבסך הכל אני לא לגמרי 'פדלאה', ולאחרונה אני הרי הולכת ברגל כל יום…..חשבתי לנסות. בחשש די גדול, אמנם, אבל איך אומרים? בא לי. 

 

'שריתה' קפצה על ההצעה בהתלהבות רבה, אני ביקשתי 'פטור' מתורנות נכדים (כי הטיול תוכנן ליום חמישי) והסבתא השנייה באמת התנדבה להחליף אותי, וכך יצא שאתמול יצאתי לטיול בכרמל, מסלול של נחל נדר (מאוניברסיטת חיפה ועד לטירת הכרמל) עם עשר נשים נוספות –  ומדריכה מקסימה.

 

האמת? קצת חששתי. לא מההליכה עצמה – גם כי, כאמור הרגשתי שאני בסדר מבחינת הכושר, וגם כי בדקתי מה כתוב על המסלול הזה (ותודה לפרופסור גוגל) והבנתי שהוא גם נחשב ל"בינוני" וגם רובו בירידה (ואני אלופה בירידות, מאד מאד יציבה) במתווה הנחל, והרגשתי (בצדק) שבתור פעם ראשונה, זה מסלול שלא תהיה לי בעייה להתמודד איתו.

 

לא, חששתי מהקבוצה, מהבנות, מהסיטואציה של להיות חדשה בקרב בנות שכבר טיילו יחד כמה פעמים, חלקן עוד מ'מלכת המדבר', ויש להן את ההווי שלהן ובעיקר את הגיבוש שלהן. 

והאמת שגם חששתי קצת כי היה לי ברור שרובן צעירות ממני לפחות בעשר שנים, אם לא יותר. 'שריתה' צעירה ממני באחת עשרה שנים, והנחתי שרובן בגילה פחות או יותר.

 

ומה היה בסוף? בסוף לא הייתי ה'חדשה' היחידה – היו עוד לפחות שלוש נשים שזו היתה הפעם הראשונה שלהן. 

בסוף כולן כולן היו ממש חמודות, גם החדשות וגם הוותיקות. 

בסוף פערי הגיל לא היו פונקציה בכלל, למרות שבאמת הייתי הכי מבוגרת שם. 

בסוף היה ממש כיף, נינוח, מצחיק ומהנה, ואפילו מזג האוויר האיר לנו פנים. לא ירדה עלינו אף לא טיפה אחת של גשם (בעצם כן ירדו כמה טיפות בודדות, באמצע המסלול כשהגענו לניקבת עין קדם והשמים התקדרו להם לכמה דקות בודדות), לאורך רוב המסלול השמש זרחה, מסביבנו צמחיית החורש של שמורת הכרמל, מעלינו נשרים ומולנו כמעט לאורך כל המסלול – הים. האוויר היה נעים (והלך והתקרר בהדרגה) ורענן אחרי הגשמים של יום רביעי, וההנאה היתה שלמה.

 

יצא לי לפטפט בדרך בכל פעם עם מישהי אחרת, וכך לאט ובהדרגה להכיר כמעט את כולן.

לא צילמתי כמעט, אבל חייבת להביא לפחות אחד מעצי הזית העתיקים המרהיבים שפגשנו בדרך

 

 

כשהגענו לסוף המסלול נסענו ברכבים שהשארנו למטה במיוחד למטרה זו, חזרה לחניון שליד אוניברסיטת חיפה, שם השארנו את שאר הרכבים, ונסענו במשך דקות ספורות לחורשת הארבעים, שם "פתחנו שולחן" ואכלנו (בשלוש אחר הצהריים) ארוחת צהריים. כל אחת הביאה משהו לכולן. אני הבאתי את סלט השורשים המפורסם של T, ש'שריתה' הזמינה במיוחד (וצחקתי עליה שהיא שמחה שבאתי לטיול רק בגלל הסלט הזה 😜).

 

בשלב זה כבר די קפאנו מקור. השמים התקדרו לגמרי והרוח היתה קפואה. יחסית הגעתי מוכנה לקור – שלוש שכבות (שניים מהם פליס), כובע צמר (ועוד כובע רזרבי, אותו השאלתי למישהי) ועליו הקפוצ'ון של הפליס העליון. ועדיין קפאתי. 

'שריתה' (הידועה כפירומנית) עוד רצתה להבעיר מדורה, אבל הבנות (לשמחתי הרבה) מיהרו לקפל את העניינים ויצאנו הביתה קצת לפני חמש אחר הצהריים. 

 

כשהתקרבנו לאזור השרון הבנו שכאן כל היום ירד גשם. איזה מזל היה לנו! זה יכול היה להרוס לנו את כל הטיול, לו היה הגשם מעט יותר צפונה!

 

הטיול היה נהדר, אבל היה גם נהדר להפשיר ברכב, בדרך הביתה.

ואז, באמצע הדרך, התקשר T.

לא זוכרת אם סיפרתי כאן, אבל כשחזרנו מיפן, החלטנו שאנחנו רוכשים לעצמנו כורסת עיסוי. 

עשינו 'חקר שוק' מאד רציני, תחילה דרך האינטרנט והטלפון, ובסוף אני כיתתי את רגלי מחנות לחנות ובדקתי אחת אחת את כל כורסאות העיסוי המוצעות למכירה בארץ. 

באיזשהו שלב זה התחיל קצת לבלבל אותי, בעיקר כי לכל כורסא* כזאת היה יתרון כלשהו על האחרות, והיה קשה להחליט ביניהן. 

בסופו של דבר בזכות מבצע סוף שנה של אחת הרשתות, רכשנו את אחת הכורסאות המשובחות ביותר (והיקרות ביותר) מתצוגה (וכך חסכנו הון), ובדיוק כשהייתי בדרך הביתה מהטיול ביום חמישי – הכורסא הגיעה. 

 

עניתי לטלפון ו-T הנסער אמר שהמובילים מסרבים להעלות אותה לקומת השינה – וזאת למרות שבדקתי מראש את המימדים והוחלט שזה אפשרי, וסיכמתי מראש עם החנות על תעריף מיוחד (ההובלה היתה כלולה במחיר הכורסא אבל סיכמתי שנשלם 150 ש"ח כדי שיעלו לנו את הכורסא לקומה השנייה).

T – שהפיוז שלו מאד קצר בתקופה האחרונה – רתח וצעק ואמר שהוא מחזיר את הכורסא, ואמר שאתקשר לחנות ואצעק על המוכרת שאיתה עשיתי את העיסקה, ושם אותי על רמקול. 

והאמת היא שאני בכלל לא התרגשתי, וניסיתי לדבר ברוגע בעם המוביל ולומר לו מה סיכמתי עם המוכרת….והוא דיבר גם איתה, אבל התברר שאיך שהיא העבירה לו את הדרישה שלי היה יותר בסגנון של "אם אפשר" ו"אם בא לך" והוא החליט שממש לא בא לו, ובכל מקרה 150 ש"ח זה לא בא בחשבון ו….בקיצור – שמח.

 

וכל הזמן הזה, פשוט לא התרגשתי. לא התרגזתי. אפילו לא היה לי אכפת ש-T באמת יאמר להם להחזיר את הכורסא לחנות. הדבר היחיד שהיה לי חשוב הוא שהוא יירגע, שלא יתרגז.

אמרתי לו שאין שום בעייה, ושהוא יכול להורות להם לקחת אותה בחזרה בלי להוציא אותה בכלל מהקרטון, ושמבחינתי הכל בסדר – שיעשה מה שהוא חושב לנכון. 

גם ככה הוא היה חם עליהם כי אמרו לו שיגיעו אם הכורסא בין 13:00-16:00 והם הגיעו (איך לא?) רק בחמש. 

 

כשסגרתי את הטלפון, אמרה לי 'שריתה' שהיא בהלם מאיך שהגבתי, ואיך שדיברתי עם T. היא מכירה אותי הרבה שנים, וזוכרת איך פעם דברים כאלה היו מייד מקפיצים אותי. ורק אז בעצם שמתי לב לתגובה שלי. ושוב הבנתי כמה כעס צבור שוחרר לי כנראה מהגוף בשנים האחרונות. וזה הרגיש טוב.

 

הגענו לביתם של 'שריתה' ו-'שותפנו', שם השארתי את הרכב שלי, נפרדנו בחיבוקים ובתודות, ונסעתי הביתה, סקרנית איך אמצא את T כשאגיע. 

 

וכשנכנסתי הביתה, זה מה שחיכה לי כשפתחתי את הדלת: 

 

 

T התענג על אחת משש התוכניות האוטומטיות של הכורסא, ושפע התנצלויות על שיחת הטלפון. 

הסברתי לו שהכל בסדר, ושרק חבל לי שהוא התעצבן כל כך.

עדיין לא ברור איפה נמקם את הכורסא באופן סופי, אם ניכנע ונמצא לה מקום בסלון, או שנמצא פתרון בכל זאת להעלות אותה לקומת השינה, אבל היא כאן כדי להישאר. 

T טוען שהיא עוד יותר משובחת מכל הכורסאות ש'דגמנו' ביפן, והאמת שמה שהכורסא הזאת עושה לכפות הרגליים……שם בכיס הקטן את כל הכורסאות שניסיתי…….

 

* לא הצלחתי להחליט אם לכתוב כורסא או כורסה – אף אחת מן השתיים לא נראו לי טוב!

 

וגם כאן

על זוגיות, נכדים ולבבות

"לבקשת הקהל" רציתי מאד לכתוב פוסט על הדברים שאני עושה שמעצבנים את T, אבל הוא מסרב לשתף עם זה פעולה. 


"שום דבר לא מעצבן אותי אצלך" הוא אומר, ואני מנסה בעדינות, "בסדר, אתה לא מתעצבן כבר מהשטויות שלי, אבל לפחות ספר לי מהן" והוא מסרב.


ניסיתי לחלוב אותו קצת: "העובדה שאני תמיד לחוצה שלא לאחר, מקדימה מדי?" אני מנסה, או "העובדה שאני מבשלת כל דבר יתר על המידה?" אבל הוא בשלו. שום דבר לא מעצבן אותו.


כרגע, לפחות, הרמתי ידיים. אנסה לחשוב בעצמי או לפחות לשים לב כששפת הגוף שלו תאותת לי שעשיתי משהו מעצבן. 


 


כרגע הוא בדרך לעפולה להסרת התפרים, אבל כבר מזה שלושה ימים שאינו סובל מכאב ובעצם החלק הקשה של כל תהליך העקירה + השתלה מאחוריו, השבח לאל. 


 


ביום ראשון היה שיעור נהדר במסגרת הקורס "לחיות חיים נינוחים" באימושיין, והשיעור עסק בזוגיות, אהבה ומה שביניהם. גם השיעור הבא יעסוק בזה. 


מה שנטלי אומרת בעצם, הוא שבכל זוגיות יש אותי, יש אותך, ויש אותנו – וה"אותנו" זו ישות בפני עצמה עם פוטנציאל שונה מהפוטנציאל של כל אחד מאיתנו לחוד. 


והיא אומרת שיש בתים שבהם הפוטנציאל הזוגי לא ממומש – לפחות בחלק מהתחומים.


היא מחלקת את הפוטנציאל הזוגי לשבעה תחומים, שהם כלכלי, אינטלקטואלי, תקשורתי, מיני, רגשי, ייעודי והורי. 


עוד לא לגמרי ירדתי לסוף דעתה לגבי חלק מהתחומים האלה. 


 


אבל עוד משהו חשוב שהיא אמרה, הוא שהבסיס לזוגיות היא אכזבה. מי שנכנס למערכת יחסים זוגית צריך להבין מראש שהוא יפגוש הרבה אכזבות, ושהבסיס לזוגיות מיטיבה היא היכולת לחוות תסכולים בלי שזה ידרדר את הקשר. 


עם זה אני דווקא מאד מזדהה ומסכימה. 


ככל שאני כל הזמן אהיה עסוקה במה בן הזוג "אמור" להיות או לעשות – כך אני צפויה להתאכזב. ככל שנלמד, כזוג, לקבל זה את השטויות של זה, להכיל את הדברים שקורים, לעשות כמיטב יכולתי לגרום לו אושר – כך יתוחזק ויטופח הקשר. וזה חייב לבוא כמובן משני בני הזוג. 


היא ציטטה את ג'ון גוטמן שאמר ש-67% מהקונפליקטים בזוגיות לא נפתרים. והיכולת להישאר בזוגיות מיטיבה תלויה בעצם בהקשבה ובתקשורת בין בני הזוג. 


אחת השאלות שהיא שואלת בני זוג שבאים אליה לאימון זוגי היא "מאיפה אתה יודע להיות בן זוג?" וכאן בדרך כלל הכוונה היא שילדים סופגים את מה שהם יודעים על זוגיות מהוריהם, בדרך כלל.


בכלל כאשר רוצים לעבוד על "זוגיות" באימון, צריכים להתבונן ולחקור את מערכת היחסים של המתאמן עם "המטפל העיקרי" שהיה לו בילדות, בינקות. למשל אמא. 


 


עוד דבר מאד משמעותי שהיא אמרה, הוא שהזוגיות חייבת להיות במרכז המשפחה. לא הילדים. היא אמרה שאנשים טועים כשהם מתרכזים בהורות טובה, לפעמים על חשבון הקשר הזוגי. שילדים הם "עדים שקטים", רואים וסופגים הכל, רואים את ההבדל בין היחס שהם מקבלים מכל הורה לבין היחס שההורים מעניקים זה לזה. וזה משפיע. היא אומרת שהורים טובים יחד עם זוגיות במשבר זה לא הולך. וחשוב מאד לטפח את הזוגיות ולא להזניח אותה כשהופכים להיות הורים. 


ברור שכאשר הזוגיות עולה על שרטון, אז בריא יותר לפרק אותה מאשר להמשיך לחיות במתח ובכעסים באותו בית. אבל היא גם אמרה שגירושים מאד פוגעים בילדים ובאמת רצוי להתאמץ ולהתגרש באופן הכי פחות פוגעני שאפשר, ולא לאלץ את הילדים לקחת צד או לשמש כ"בלדרים" בין בני הזוג הנצים.


היו עוד דברים מאד מעניינים בשיעור וגם תרגול מעולה…..


המשך בחודש הבא. 


 


אז אתמול היה אחר צהריים מתוק ומהנה עם הנכדים, עם הספק אדיר. גם הספקנו לקפוץ לחנות לקנות להם מתנה קטנה (סתם ככה כי בא להם, וכי אני סבתא וזו אחת הפריווילגיות שלי), גם להתארגן צ'יק צ'ק ולקחת אותם לחוג השחייה, וגם המשכנו לקרוא ב"מסע אל האי אולי" כשחזרנו הביתה. עוד מעט נסיים. 


 


הכי נגע ללבי הקטע שבו הבובה אלישבע בעצם כבר תוקנה על ידי הרופא הגדול, אבל הגמד המכובד מורה הדרך מנטה-פנטה מצא דרך לענות לקוץ, רוץ ומוץ (הדובון, הכלבלב והחתלתול) על שאלתם – האם לבני אדם יש באמת לבבות? הוא אמר שאלישבע הבובה כמעט מתוקנת, רק חסרה לה פיסת עור דק ובהיר עבור אפה השבור (דבר שלא היה נכון כלל). קוץ הדובון מייד התנדב לתת לה מעורו, ונענה בשלילה כי הוא שעיר ופרוותי, ועורו לא מתאים לבובה אלישבע. ואז אמר דני, הילד, שהוא מוכן כמובן לתת לאלישבע מעורו, כמה עור שהיא צריכה – ובכך הוכיח מנטה פנטה לחיות שלדני, הילד, יש לב. במיוחד אהבתי את תגובתם של חכמוד ונשמותק לסיפור הזה – ראיתי את הניצוץ בעיניהם ובחיוכיהם כשפתאום הבינו את ה"תרגיל" שמנטה פנטה עשה…….


וגם אהבתי איך הם הבינו בעצמם (וגם דאגו להסביר לי) שרותי, ה"אמא" של הבובה אלישבע, לא באמת ילדה רעה, ושהיא לא הבינה באמת מה היא עושה כשהיא פגעה בבובתה וגרמה לה להיות קרחת, פיסחת, ובעלת אף שבור….


 


וגם כאן

לא זורק, לא סוגר, לא מחזיר למקום

לכאורה זה עומד להיות פוסט קיטורים.

למה לכאורה?

כי, בניגוד למה שהיה לפני כמה שנים, אני לא מתרגזת. לא מתעצבנת. זה לא מפעיל את הגוף שלי בכלל.

אני עומדת משתאה שוב ושוב ומנסה להבין את התופעה. 

 

T לא זורק שום דבר לפח. כלום. 

זה יכול להיות חומוס שמלא כבר בעובש או חצילים שנרקבו ואין שום סיכוי להכין מהם משהו (דוגמא למאכלים שאני לא נוגעת בהם ולכן לא זרקתי בעצמי ולא הייתי מודעת למצבם). 

 

זו יכולה להיות אריזה של מוצר כלשהו שהוא קנה, פתח, לקח – והשאיר את האריזה על השולחן/דלפק מטבח/כיסא כלשהו.

 

T לא סוגר שום דבר. 

זה יכול להיות המכסה של צנצנת הסוכר או הדבש, מכסה קופסת הפלסטיק של הקמח או הדלת הקטנה של מיכל החמאה בדלת המקרר. לא יכולה לספור כמה פעמים פתחתי את המקרר וכלי החמאה נחת לי על כף הרגל. כי הדלת הקטנה נותרה פתוחה. באיזשהו שלב הפסקתי לשים שם את כלי החמאה (העשוי מתכת ומכאיב נורא). נותרו שם רק חבילות החמאה, שמכאיבות מעט פחות כשהן נוחתות על גב כף הרגל. וגם פיתחתי אינסטינקטים בריאים לתזוזה מהירה הצידה כשאני פותחת את דלת המקרר. 

פיתחתי אינסטינקטים מצוינים גם לגבי הרמה של צנצנת הסוכר, או בקבוק שמן הזית. לעולם לא אאחוז במכסה. ברור לי שיש סיכוי שהוא יהיה חצי פתוח, בלתי מוברג על הסוף…..התמונה ברורה. 

 

T לא מחזיר שום דבר למקומו. 

הוא מכין לעצמו קפה – החלב נשאר על השיש. 

הוא מבשל – השמן, אבקת המרק, קופסת הקמח, כל התבלינים, שמן הזית…..הכל נשאר על השיש, ליד הכיריים.

הוא מוציא עוף מהאריזה שלו – האריזה (קלקר, ניילון) נשארת בתוך הכיור. 

 

לפעמים אני מוצאת במקרר אריזה ריקה של גבינה צהובה. 

כשהוא רעב בין ארוחות לפעמים הוא "קוטף" לעצמו פרוסה של גבינה צהובה ישר מהמקרר, ובכלל לא שם לב, אם זו היתה הפרוסה האחרונה………..

 

הוא עוטף תבנית בנייר כסף או ניילון נצמד? קופסת נייר הכסף או הניילון הנצמד נשארים תמיד – אבל תמיד – על הדלפק. 

הוא חולץ נעליים – הם נשארים על הריצפה – בכל פעם במקום אחר. לפעמים אפילו באמצע החדר. וזאת למרות שהוא מעיר לאחרים (הנכדים למשל, החיילת בזמנו) אם הם עושים זאת.

 

הוא משתמש בכלי עבודה כלשהו – הכלי נשאר: בגינה, בסלון – אין חוקיות. לעולם הוא לא יחזור למקומו. 

ניירת? נערמת. על הדלפק במטבח. על שולחן העבודה בחדר השינה. וכעת גם על שולחן העבודה בחדר של בני/חדר עבודה, לשם העתיק את מקום עבודתו. 

את הניירת אני מזכירה לו מפעם לפעם לארגן ולתייק (וכל מה שקשור למשפחה, ולא לעסקים שלו אני מתייקת בעצמי) – אחרת הוא באמת לא מוצא אחר כך את הידיים ואת הרגליים. 

 

כשהוא מבשל, אני מחכה עד שנדמה לי שסיים – ואז מתחילה לשאול "אתה עדיין צריך את זה?" או "סיימת עם זה?"  ואם התשובה היא לא, אני בעצמי מחזירה למקום. 

 

כבר מזמן הבנתי שאם אני מסתובבת לו יותר מדי "בין הרגליים" ומחזירה דברים למקום כשהוא עדיין באמצע השימוש בהם, הוא מתעצבן מזה. אז הפסקתי. שחררתי. למה לייצר לעצמי עבודה? 

יש לי סבלנות. אני מחכה עד שדי ברור לי שהוא לא זקוק לדברים עוד. 

 

השבוע בסופר ממש צחקתי. ראיתי שהוא מכניס לעגלה שני חצילים, ואמרתי לו שיש כבר ארבעה חצילים בבית שעדיין לא עשה בהם שימוש. "הם לא טובים, צריך לזרוק אותם" הוא אמר, בחיוך מבויש. הוא יודע שהוא כזה. 

 

ואני? אני כבר לא מתעצבנת מזה. למדתי לעבוד מסביב לזה. להשלים אותו. להשלים איתו. לעבור אחריו לסגור צנצנות חצי פתוחות, לארוז שקיות משומשות למחצה בכלי פלסטיק אטומים או שקיות "פסגור" ולהחזיר למקום. 

מחזירה למגירה היעודה את נייר הכסף, הניילון הנצמד, המספריים….

 

הרי כשהוא יצטרך אותם בפעם הבאה, הוא יחפש אותם במקומם. 

 

אחד הדברים שתמיד הקפיצו אותי היה הנוהג שלו להשתמש במגבת מטבח כדי לנקות משהו מלוכלך – ידיים, פה, שיש…

הייתי מתפלצת מזה. 

מגבת – תפקידה לנגב. אחרי שכבר נקי. מה פתאום לנגב משטח מלוכלך? קודם שוטפים או מנקים עם סמרטוט לח או סקוטשברייט….ואחר כך מנגבים כשכבר נקי. לא? 

זה אגב היה מנהג אצלו בבית. גם אחיו היה עושה זאת, גם אביו. לא יודעת איך אמא שלו השלימה עם זה. 

 

אני, אגב, מצאתי דרך מאד פשוטה להתמודד עם זה – יש לי המון מגבות מטבח. מגירה שלמה. בכל פעם שאני מזהה מגבת מלוכלכת שכזאת, אני זורקת אותה לכביסה. מאד פשוט. יש לי גם המון מטליות מיקרופייבר, שגם אותן אני זורקת לכביסה לעיתים קרובות – פעם ביומיים בערך. ככה אני לא מגבילה אותו, ואני לא משתגעת. 

 

אני זוכרת שהייתי ממש מתרגזת מהדברים האלה. אני זוכרת שכל דבר קטן כזה היה לוחץ לי על איזה כפתור – שכנראה היה שייך לי בלי קשר אליו, והופעל בכל פעם מחדש. 

היום הכפתור הזה כנראה כבר לא קיים. או שנדרש באמת משהו רציני כדי להפעיל אותו. 

שחררתי הרבה דברים בשנים האחרונות – ואין הרבה דברים שמוציאים אותי משלוותי.

 

שיניתי גם את השפה שלי. 

אני משתדלת לא לומר "אתה תמיד….." או "אתה אף פעם לא……". 

מקסימום "תסגור בבקשה את צנצנת הסוכר". או "כדאי שתכניס את המזמרה למקום, עומד לרדת גשם". 

 

ועדיין אני תוהה…..מה זאת התופעה הזאת? 

 

וגם כאן

זה הסתיו בלי הענן

סוף סוף חזר מזג האוויר לסְתָוִיוּתוֹ הנעימה – אמנם לא להרבה זמן, כי כבר צפויים לנו עוד ימים חמים עד סוף השבוע. 

 

קיבלתי את משקפי השמש החדשים (האופטיים) והם ממש מוצלחים. בעצתה של האופטומטריסטית השתמשתי בהם כמה ימים ווידאתי שהמספר נכון והכל מתאים – ואז אתמול הזמנתי גם זוג משקפי ראיה.

 

נהניתי מאד עם הנכדים ביום שני. גם לקחתי אותם לחוג השחייה השבועי, וגם הספקנו לקרוא שלושה פרקים מ"המסע אל האי אולי", ובינתיים נראה שהם מאד התחברו לסיפור.

היה איזה רגע שבו חכמוד אמר שהפרה השחרחורת קצת מפחידה אותו, ואז אמרתי "כן, גם אותי היא הפחידה כשקראו לי את הספר הזה כשהייתי קטנה" וזה מאד הלהיב אותם, שגם אני קראתי את אותו הספר כשהייתי קטנה, וגם אמא שלהם….

 

אתמול היה היום הראשון שבו T התחיל להרגיש טוב יותר ומפלס הכאב פחת. נראה לי שהוא כבר חשב לנסוע לרופא השיניים (בעפולה, כן?) שיבדוק אם הכל בסדר ולמה זה כואב כל כך, אבל אתמול הוא נרגע. דווקא הבוקר הכאב עלה קצת שוב…..אוף. 

 

עדיין לא יצרתי קשר עם אף מאמן/ת ואני תוהה מה עוצר אותי. 

 

דווקא כמאמנת אני מרגישה עכשיו מלאת השראה והכרת תודה. אני לא מחפשת להוסיף עוד מתאמנים בקליניקה כרגע, אבל לפני כשנה ומשהו התחלתי גם לאמן בהתכתבות דוא"ל – מן תהליך כזה שהתפתח וממש עובד יפה – והייתי שמחה מאד להרחיב את זה ולעבוד עם עוד מתאמנים בהתכתבות. 

 

התחלתי לקרוא את הספר "אח שלי איוב" של שמי זרחין, עליו אמרה המוכרת בסטימצקי ש"יש שאוהבים אותו ויש שממש לא" – בינתיים אני מתחברת. 

 

ממשיכה עם ההליכות לפנות ערב ואפילו הארכתי מעט את המסלול, ואני כולי מרוצה מעצמי על העניין הזה.

 

בני וכלתי מגיעים לביקור באמצע דצמבר ואני ממש מתחילה לספור לאחור את הימים ולהתרגש…..

גם בן דודי משיקגו אמור להגיע מתי שהוא עם בתו האמצעית, לביקור "לקראת בת מצווה" דומה לזה שהוא ערך עם בנו לפני שנתיים. 

 

אז זה, כמו שאומרים בגלי צה"ל – מה שקורה עכשיו. בא לי לכתוב "שבוע טוב" ואז נזכרתי שכבר יום רביעי ועוד מעט נגמר השבוע……

 

וגם כאן

שונאת רוח

אני לא שונאת כמעט. שום דבר ואף אחד. אבל אני שונאת רוח. 

זה אפילו מצחיק אותי בכל פעם מחדש, כמה שאני לא מצליחה להשתחרר מתחושת המחנק הזאת – בכל פעם שיש רוח.

הכי גרוע זה כאשר יש לי רוח חזקה בפנים. אני ממש נחנקת.

אבל גם עכשיו, כשאני יושבת לבטח בתוך הבית והרוח היבשה המזרחית הזאת משתוללת בחוץ (טוב – לא לגמרי משתוללת, יש פרצים כאלה שמידי פעם נרגעים), גורמת לענפים לרקוד ומעיפה את העלים היבשים שעל הארץ בכיוונים שונים – אני מרגישה שלא נעים לי בגוף.

כשזה היה קורה בארצות הברית, הרבה פעמים זה היה בא יחד עם רעידת אדמה (גרנו בדרום קליפורניה). לפעמים הרוחות היו חזקות כל כך שהיה קשה לי ללכת. הייתי נשכבת עליהן, ממש מגיעה למנח אלכסוני, ולא נופלת. 

ובאמת היתה רעידת אדמה חזקה באזור אתמול – אני אמנם לא הרגשתי אותה, אבל בעיראק ו/או איראן יש הרוגים, והבנתי שהיו כאלה שהרגישו גם בארץ. מעניין אם זה קשור.

כשהייתי קטנה גרנו בירושלים, ואני ממש זוכרת את עצמי טומנת את פני בתוך הצוואר של סבתא שלי, שלקחה אותי על הידיים, כי לא הצלחתי לנשום מול הרוחות החזקות בחורף.

גם בגיל מאוחר יותר, כשסתם נסענו במכונית עם הורי, אחי תמיד רצה שהחלון יהיה פתוח ואני דרשתי שהוא יהיה סגור כי נחנקתי כשבאה לי רוח ישירה על הפנים. 

אולי זה עוד משהו שאני יכולה להתאמן עליו – למרות שזה לא באמת כזה עניין – זה לא שיש לי פוביה מלצאת לרוח שכזאת. סתם לא נעים לי. 

ובהקשר הזה – עוד לא הבאתי את עצמי ליצור קשר עם אף אחת מן המאמנות בפוטנציה שאני שוקלת להתאמן אצלן. וזה בסדר. אני מבינה שזה עדיין מתבשל אצלי. וסומכת על עצמי שיגיע פתאום הרגע שבו אהיה מוכנה וארים טלפון. 

T ממשיך לסבול בשקט, אבל נראה שיש איזשהו שיפור זעיר אצלו. הנפיחות ירדה מעט, הוא הצליח לשתות את הקפה (הקר) הבוקר בלי לילל מכאבים. אבל עדיין נזקק למשככי הכאבים (אופטלגין, נורופן) פעם בכמה שעות. שזה עדיין המון. 

למרות זאת הוא יצא לפגישת עבודה שהיתה מתוכננת להיום. 'שותפנו' בא לאסוף אותו והם נסעו יחד. 

אתמול נפגשתי שוב עם 'מחברת' – אנחנו משתדלות להיפגש פעם בשבוע, גם כששתינו עסוקות (היא יותר עסוקה ממני). שוב ושוב אני מגלה כמה טוב לי שיש לי אותה כחברה, וגם בתקופה כזאת ממש לא פשוטה שהיא עוברת, היא עדיין גם אתי, לא רק מרוכזת בעצמה.

לפנות ערב שוב יצאתי להליכה, ובסך הכל אני מאד מרוצה מעצמי בשבוע האחרון. 

היום אאסוף את הנכדים ואקח אותם לחוג השחייה שלהם. אביא איתי גם את הספר "המסע אל האי אולי" שהשגתי סוף סוף (כבר כמעט אין להשיג ספרים של מרים ילן שטקליס). מקווה שיאהבו. 

יאללה, עכשיו הולכת לתייק קצת ניירת 😔

וגם כאן

עדכונים

מוקדם על הבוקר הגיעה משאית חברת הגאז למלא לנו את הצובר.

המונה עמד על 0%!

לפני כשבועיים ביקשתי מ-T שיבדוק מה קורה בצובר – לקראת החורף. 

אנחנו מחממים את המים בגאז ויש לנו בסלון אח על גאז, ובחורף שעבר נגמר לנו הגאז בינואר. לא נעים.

כבר אז נראה לנו חשוד שהגאז נגמר אחרי שנה, כאשר בשנים הראשונות לקח לנו שנתיים לרוקן אותו.

 

הסברנו זאת לעצמנו הן על ידי העובדה שאנחנו מבזבזים יותר גאז מאז ששנינו לא עובדים מחוץ לבית, והן על ידי נוכחותה של החיילת (שהיתה נותנת למים החמים לזרום שעות) בביתנו במהלך השנה ההיא.

 

אבל עכשיו כש-T בדק את המונה בצובר, היינו על 30% – אחרי פחות משמונה חודשים – זה נראה עוד יותר חשוד. 

הזמנו משאית גאז (נדרשת משאית קטנה כדי לעבור בכביש הגישה לבית שלנו, שהוא מאד עורפי – ויש מעט מאד משאיות כאלה) וחיכינו. וחיכינו. 

 

ביום רביעי לפנות ערב פגש אותי השכן (מהבית הצמוד, אנחנו בבית דו משפחתי) ואמר לי שעלה על הגג (לבדוק תקינות מרזבים וכו לקראת החורף) והריח ריח חריף של גאז. 

 

אהה!

 

מייד עלינו לגג (דבר שלצערי איננו עושים לעיתים מספיק תכופות), הרחנו גם אנחנו את הגאז – סגרנו את כל הברזים וגם ניתקנו את מכשיר חימום המים מהחשמל, ליתר ביטחון. לא הצלחנו להבין אם הדליפה היא מהמכשיר או מהצנרת שמובילה אליו. 

ביום חמישי על הבוקר (בדרך לעפולה, לניתוח השתלים של T) התקשרנו לחברה. 

לזכותם ייאמר ששלחו טכנאי כבר באותו היום. 

 

התברר שהיתה דליפה מהשסתום (שלהם). הטכנאי תיקן את השסתום, ובדק גם את מונה הצובר – היינו כבר על 0%. תוך שבועיים דלף 30% מהגאז. אין לנו שום דרך לדעת ממתי הדליפה הזאת, וכמה גאז איבדנו ככה.

מזל שלא קרה אסון – ניצוץ כלשהו היה יכול להביא לפיצוץ!

הודיתי לשכן כמה וכמה פעמים.

רושמת לעצמי לעלות לגג כל חודש/חודשיים לבדוק מה העניינים שם. 

 

עכשיו T מנסה לקבל פיצוי מהחברה על הגאז שאבד – אחרי הכל הם אמורים להיות אחראיים על הציוד של עצמם!

הביקורת האחרונה שלהם היתה לפני שנתיים. הם באים כל חמש שנים. ייתכן שזה לא מספיק……………

 

על T עבר סוף שבוע של כאב – וכל צד ימין שלו התנפח מאד.

כל ניסיון לאכול או לשתות משהו עולה לו בכאבים נוראיים – ורק שטיפות מי מלח וקוקטייל של אופטלגין + נורופן עזרו לו לעבור את הימים האלה.

 

אי אפשר לומר שיש ממש שיפור, אבל מצד שני אין לדעתו החמרה – אז בינתיים הוא מחכה בסבלנות.

T הוא לא גבר חולה טיפוסי, ורוב הניסיונות שלי "לטפל" בו נתקלים בסירוב.

"אתה רוצה שאכין לך קפה קר?" – נענה בדרך כלל ב-"זה בסדר, אני אכין לי" וכן הלאה. 

 

אני יושבת איתו לראות סרטים, סדרות, לשמוע חדשות – אבל אני גם יוצאת להליכות (ששי), לקאנטרי לחדר כושר וקפה על הדשא עם החברים (שבת) – והוא מסתדר מצוין לבד. 

 

היום צפוי יום שגרתי (וחם במיוחד לעונה) – אולי בין אימונים אצליח גם להיפגש עם 'מחברת', ובערב מתכננת לצאת שוב להליכה. 

אז מאחלת לכולנו שבוע טוב והרבה בריאות. 

 

וגם כאן

הכל הולך

טוב, לא הכל – רק אני. 

השבוע, במקביל לחזרה שלי במלוא המרץ למסלול הדיאטה (ותודה לכל המגיבים, העיבוד של הנושא הזה כאן באמת עזר לי להתיישר ולחזור לעצמי), פצחתי בהליכות יומיות.

 

איך זה התחיל?

אנחנו הרי מנויים לקאנטרי, והוא ברעננה ואנחנו כבר לא. כבר 7 שנים לא. 

ואם היה נוח לעבור שם בדרך מהעבודה, או בדרך מאימון או ממפגש קבוצת המנטורינג, עכשיו זה כבר ממש לנסוע לשם במיוחד. ויש פקקים. המון פקקים. וגם בשעות מסוימות בעיות חניה. 

 

T פתר זאת לעצמו כי הוא נוסע לשם לפעמים אחרי הצהריים עם האופנוע. אני מסרבת לעלות על האופנוע. 

וכך יצא שבזמן האחרון אני מגיעה לקאנטרי רק בשבתות. ואימון אחד בשבוע זה לכל הדעות לא מספיק.

 

ואז פתאום ביום ראשון "בא לי". בא לי ללכת ברגל. בקטנה, חשבתי לעצמי. סיבוב מסביב לבלוק. 

בראשון עשיתי הליכה של חצי שעה. 

בשני T הצטרף אלי והלכנו קרוב לשעה. ביחד זה יותר כיף. 

בשלישי שוב הלכתי לב – כחצי שעה.

ברביעי לא הסתדר לי ללכת במשך היום – אבל כאשר נפגשתי בערב עם חברה, במקום לשבת בבית קפה ולפטפט, פטפטנו תוך כדי הליכה. 

זו היתה הליכה מתונה יחסית למה שאני עושה כשאני לבד, אבל זה ארך כשעתיים לפחות, ובכל מקרה הרגשתי ממש טוב עם עצמי (בלי קשר לעובדה שהמפגש עצמו היה ממש כיף). 

 

בחמישי היה יום ממש עמוס – שהתחיל בנסיעה לעפולה לניתוח השתלת השיניים של T: הניתוח עבר בהצלחה רבה, כל התהליך ארך כשעה וחצי, וכלל כבר גם את העקירה, גם דחיקת סינוס (שזה כמו הרמת סינוס אבל פחות), גם השתלת שני שתלים (כי שן אחת כבר נעקרה מזמן), וגם הדבקת שן זמנית (במקום פלטה-תותב שצריך להרכיב/להסיר כל הזמן). 

בקיצור עוד שבועיים ביקורת. 

בינתיים כמובן הוא סובל כאבים נוראיים אבל הצליח לישון בלילה (עם שילוב של אופטלגין ונורופן) – ומקווה שבכל יום שעובר יכאב פחות.

 

לאחר שהפקדתי את T בבית עם אנטיביוטיקה וכדורים נגד כאבים, נסעתי לנכדים. 

כתמיד הם היו מתוקים, ונהניתי מאד בחברתם. 

וכיון שהבנתי שלא יהיה לי זמן (או כוח) ללכת אחרי שאחזור הביתה (בטח אהיה רעבה מאד, ובגלל הרפלוקס אני לא יכולה ללכת מייד אחרי האוכל) העדפתי שוב לשחק כדורגל עם חכמוד – שאגב העיר לי על כך שאני רצה טוב יותר. 

אולי ההליכות היומיות תרמו לכך? 

בכל מקרה מתכננת ללכת שוב היום.

 

לא בישלנו כמובן, ולא קבענו עם הילדים/נכדים. זה יהיה סוף שבוע של התאוששות והחלמה ל-T. 

 

וגם כאן

נכדים ומשקפיים

כשבתי התקשרה לומר לי שהשבוע אין צורך שאאסוף את הנכדים ביום שני, כי אין שיעור שחיה וכל אחד מהם הולך לחבר, מצאתי את עצמי מתאכזבת.

היה לי כל כך כיף איתם בחמישי, ואז בששי שבת – שכבר ציפיתי להמשך.

 

מאד מוצא חן בעיני הפורמט החדש של יום חמישי. חכמוד הולך לחוג כדורגל ישר מהצהרון בבית הספר, אני אוספת את נשמותק מהגן, ויש לי זמן איכות אתו עד שאני לוקחת גם אותו לחוג כדורגל, ואז יש לי זמן איכות עם חכמוד, בזמן שממתינים שנשמותק יסיים.

 

השבוע חכמוד ואני שיחקנו קצת כדורגל ברחבה שליד המגרש, ואחר כך בארוחת ששי ערב הוא סיפר לכולם ש"אתם יודעים? סבתא בועטת ממש חזק! בשתי הרגליים! לימדתי אותה טוב מדי, כנראה, היא הכניסה לי 3 גולים! המזל שלי שהיא לא רצה כל כך טוב…."

 

תמיד אני משתדלת להביא איתי חטיף כלשהו לכדורגל, כי באיזשהו שלב מתעורר אצלם הרעב. השבוע הבאתי שקית של "חיטה מלאה תפוחה מצופה בדבש" שמצאתי בחנות התבלינים האהובה עלי ביישוב. לא ידעתי אם הם יאהבו את זה או לא, אבל כן ידעתי שזה מרגיש יותר בריא בעיני מחטיפים אחרים. 

 

בתכל'ס – זה היה "שלווה" – אם יש כאן מישהו מהמבוגרים שזוכרים מה זה. 

התגובה שלהם היתה מעניינת. נשמותק לא אהב את זה בכלל. חכמוד בהתחלה אמר שאינו אוהב, אבל הצעתי לחבר שלו, ואחרי שהחבר התחיל לבלוס את החטיף בכל פה, ניסה אותו חכמוד שוב – ופתאום זה היה לו "ממש טעים". 😋

בפעם הבאה אביא "פצפוצי כוסמין בטעם דבש" ונראה את התגובות (וליתר בטחון גם שקית של "דובונים" שאת זה נשמותק אוהב בטוח). 

 

בששי הם הגיעו לארוחה, וגם אחי הגיע עם גיסתי ואחייניתי הבכורה (הצעירה סגרה שבת בבסיס, בפעם האחרונה לפני שהיא משתחררת). T התעלה על עצמו עם האוכל, הכין קוסקוס מעולה (גיסתי לא יכלה להפסיק לאכול מזה), עוף מרוקאי עם שזיפים ומשמש מיובשים, פאי בשר, כרובית מקורמת בתנור וכל מיני סלטים. לקינוח הוא הכין פנקוטה חלומית.

 

אגב דווקא ביומיים/שלושה האחרונים אני מצליחה לשמור על התפריט בלי לזייף, וגם לצאת להליכות של 30-45 דקות לפנות ערב, ומגמת הירידה במשקל התחילה לחזור………

 

כצפוי הנכדים ביקשו להישאר לישון אצלנו, אז הפינוק ההדדי המשיך גם בשבת בבוקר.

המשכתי לקרוא להם את "הסיפור שאינו נגמר". הפעם שניהם היו מרותקים לסיפור (לפעמים זה יותר מדי בשביל נשמותק, ספר בלי איורים בכלל), ואחרי ארוחת הבוקר הקפצנו אותם הביתה ונסענו להתעמל בקאנטרי. היה מעולה.

 

בששי בבוקר קבעתי לי תור לבדיקת ראייה. יש כאן ביישוב אופטומטריסטית ממש מעולה.

למה קבעתי?

פתאום התחיל לקרות לי משהו מוזר: לפעמים אני מרגישה שללא המשקפיים אני רואה טוב יותר מאשר איתם. רק למרחוק.

אחרי שזה קרה יותר מפעם אחת, זה נראה לי חשוד – והרמתי טלפון לקבוע תור.

 

הבדיקה – גם הממוחשבת וגם הקלינית – הראתה שזה נכון: בעין ימין ירד לי המספר (למרחוק) בחצי מספר, וכן ירד בחלקו המספר של הצילינדר.

 

"חחחח" צחקתי עם האופטומטריסטית: "יש יתרונות בלהזדקן" וזה נכון. זו לגמרי תופעה שמתרחשת כשמתבגרים.

בשלב ראשון הזמנתי לי משקפי שמש חדשים (כי ממילא רציתי להחליף מסגרת, הנוכחיים נתפסים לי בשיער כל הזמן), ונראה אם זה טוב ומתאים, ואז אחליט אם להחליף עדשות במשקפי הראייה או אקנה לי כבר גם מסגרת חדשה. 

 

וגם כאן

מקלקלת לעצמי

תפריט ה-day two התאים לי כמו כפפה.

סוף סוף אני יודעת בדיוק מה טוב לי לאכול, כמה טוב לי לאכול, אילו שילובים מותרים ומאילו עדיף לי להמנע.

גם המעקב, השימוש באפליקציה, שנראה לאחרים כמעיק – עשה לי ממש טוב.

נכנסתי לאורח החיים התזונתי החדש שלי בחדווה רבה ובהקלה רבה.

וזה עבד. זה עובד.

 

הקילוגרמים התחילו לאט לאט לרדת, אבל מעבר לכך גם ההרגשה השתפרה. השינה השתפרה. איך אמר T? "מאז שהתחלת את הדיאטה הזאת את פורחת".

 

אלא מה, נושא האוכל אצלי הוא גם נפשי, רגשי. ואיכשהו אני מצליחה בשבועיים האחרונים לטרפד את עצמי.

בסוף היום, בעיקר. כשכבר השלמתי את מכסת הקלוריות (כן, גם סופרים קלוריות) שהוקצתה לי לצורך הירידה במשקל – בעת ש-T ואני שרועים מול איזו סידרה בטלוויזיה, או שאני שקועה באיזה ספר טוב – מתחילים הטיולים למטבח.

 

ומילא, בימים שאני אוכלת רק מוצרים שמקבלים A באפליקציה. אגוזים, שוקולד, גלידה.

אבל לפעמים אני מנשנשת ג'ינג'ר מיובש, אותו אני כל כך אוהבת, ושאותו אסור לי לאכול בלי לשלב אותו עם משהו – אחרת הוא מקבל C אדום ואכזרי.

 

במקור, הינחו אותי ב-Day Two שמכסת הקלוריות היומית שלי היא 2150, אם אני רוצה לשמור על המשקל, ו-500 קלוריות פחות (כלומר 1650) אם אני רוצה לרדת במשקל.

 

עוד הינחו אותי לעדכן את משקלי ככל שהוא משתנה, כי זה משפיע על התוצאות ועל ההנחיות.

מאז שירדתי קצת במשקל, ירדה המכסה המקסימלית ל-1800 קלוריות ביום – כלומר 1300 לצורך המשך ירידה במשקל.

 

בשבועיים האחרונים אני חורגת מהכמות הזאת בערך 60 אחוז מהימים.

חלק מהימים אפילו חורגת מ- 1800.

 

משמע = לא יורדת במשקל. אפילו עולה קצת. סתם. כי סתם.

למה לעזאזל אני עושה את זה לעצמי? 

 

וגם כאן